מענה לשון - על קצה הלשון - "נפש יהודית" 18. פרשת נוח – איך שנוח

8 views
Skip to first unread message

אוריאל פרנק

unread,
Oct 9, 2021, 3:25:51 PM10/9/21
to

---------- Forwarded message ---------
מאת: Uriel Frank  
‪Date: יום ה׳, 26 באפר׳ 2012 ב-9:28‬
‪Subject: [רוחב לשון] Fw: אל"ף גנובה‬
To:


קראו מלמטה
 
   ---------- Forwarded message ----------
From: יצחקי קומפיוקו <yit...@smile.net.il>
Date: 2012/4/22
Subject: RE: אל"ף גנובה
To: Yuval Shilony <shil...@gmail.com>
שלוכט"ס,

מעין ו' ומעין יו"ד זוהי שיטת הרמ"ה שהמנ"ש הביאה - לא מצינו כן אצל הראב"ע אלא א' גנובה. אם הוא אינו מתכוון לא' גנובה ממש, הייתי מצפה שיסביר את דבריו, וגם א"כ מתאיםלו יותר השם המודרני של פתח גנובה.

בברכת קיץ בריא ומבורך 

-----Original Message-----
From: Yuval Shilony [mailto:shil...@gmail.com]
Sent: Sunday, April 22, 2012 1:27 PM
To: yit...@gmail.com
Subject: Re: אל"ף גנובה

לדוד יצחקי שבוע טוב,

 

הבעיה היא כיצד להבין למה התכוונו המחברים שהזכרת. בכולם אפשר לפרש שהשתמשו באלף לתאור המבטא הדרוש כדי להרכיב את הפתח על משהו, אך לא התכוונו לעצירת זרם האויר באמצע הגית הפתח הגנוב הגורמת בטוי 'אלף' עצורית. אם לא כך, פרוש הדבר שיש בתורה עוד אלפי עצורים הנהגים ואינם נכתבים. בשביל לטעון כך צריך מסורת או מסורה חזקה ואין כזאת באף עדה. בפועל הגיה כזאת היא נחלתם של קומץ טהרנים שסבורים שכך הבינו מכתבי קדמונים.

 

עצם המעבר הזה תוך כדי ההגיה מתנוע לתנועה כמו מצירה לפתח הוא חידוש שהניע את המחברים להצדיק ולהסביר אותו. זאת משום שבמעבר הזה שומעים מעין אות שאינה כתובה. הדבר בולט בדוגמה לשמוח. במעבר אפשר לשמע מעין וו מזרחית (W). במילה ריח אפשר אולי לשמוע יוד ובמילה מזבח אפשר לדמות אלף. לכן אומר ראב"ע בספר צחות דף ד לגבי המילים אלוה גבוה שמוסיפים בקריאה אלף פתוחה "ואם טען טוען איך נקרא אות שאיננו כתוב יש להשיב....כן קבלנו מאבותינו". כשהוא אומר 'אות' הוא מתכוון כאן לפתח, ראה להלן.

 

המחברים שהזכרת מזהים את היוד עם חיריק וצירה, למרות שיוד עצורית יכולה לקבל כל תנועה, את הוו עם חולם ושורוק ואת הפתח עם אלף. למשל במכלול (ליק תר"ב) ע' פג שורה 5: "בתנועת היוד שהיא בחירק כמו ורצִאתִי אתכם...". הוא מתכוון ליוד הראשונה למרות שאין שם יוד. ובהמשך באותו עמוד: "ובתנועת הוו שהיא חולם......וכן היוד בתנועת האלף שהיא קמץ, עלָיו, ידָיו....". לכן כשהם כותבים מזבאַח הם מתכוונים לפתח שהוגנב בין האותיות ושאין ליחס אותו לאות האחרונה.

 

 

מאז המאמר התחדש לי כי בניקוד הבבלי המקובל על יהודי תימן לא היה כלל פתח גנוב. הם בטאו את המלים ללא ההקלה של שימוש בפתח. כלומר מזבח ממש כמו מסכן, אזמל. ספר שבטיאל ע' 186. הם אף ראו בהקלה עלגות. לאור זאת הייתי מפרש את דברי הראב"ע על הקבלה בענין הפתח הגנוב כהיתר, לא חובה, להקל את ההגיה על ידי הגנבת הפתח. התימנים הזקנים לא נזקקו לו והלעיגו עליו, בין הצעירים יש כבר מקלים.

שוב תודה על ההערות. הן אלצו אותי לחזר לספרים הקדומים.

2012/3/13 יצחקי קומפיוקו <yit...@smile.net.il>

תגובה לסיכום שיחה בכנס תורה ולשון, מצפה יריחו, זאת חנוכה תשע"א

 

שלוכט"ס,

בענין קריאת "אל"ף גנובה" ממכלול סוף פב ע"ב (בתיבת ריח) ומנ"ש בראשית א,ו (וע"ש הערת רוו"ה בחומשו תורת הא'לקים) ושפה ברורה לראב"ע דפוס פיורדא דף יט ע"ב משמע דלא כדבריכם.

בברכה 


 

אפ"ר: ראה הערת סיום[1].

 

בס"ד, טבת תשע"א

הגית הפתח הגנוב

 

סִכום השיחה בכנס תורה ולשון, מצפה יריחו, זאת חנוכה תשע"א

מאת: יובל שילוני shil...@gmail.com

 

הבעיה

 

לצֹרך הגית האותיות הגרוניות ה-ח-ע הלשון בפינו יורדת מטה. כאשר קודמת לאותיות אלה תנועה המתאפינת בהגבהה של הלשון, נוצרת אי-נוחות. יש אז צֹרך לטלטל במהירות את הלשון ממקום גבוה לנמוך. העברית 'ידידותית למשתמש' והולכת לקראתו בהקלת הטרחה על ידי שנויים בגין הגרוניות. למשל, במקום צורת העתיד[2] יִשמֹר בא יַהלֹם - ולא *יִהלֹם שקשה לבטא - וכן יַחמֹל, יַעלֹז. לפני אלף יבא סגול במקום חיריק יֶאמץ יֶאזר.

 

אותה בעיה מתעוררת גם כאשר הגרונית בסוף המלה ולפי משקל המלה היא מנֻקדת בשוא נח. למשל, במשקל תַּנּוּר, עַמּוּד היה צריך להיות גם *תַּפּוּחְ

במשקל אִזְמֵל, מִסְכֵּן היה צריך להיות גם *מִזְבֵּחְ

במשקל כִּנּוֹר, שִכּוֹר היה צריך להיות גם *נִחוֹחְ

כמו בדוגמאות האלה, כאשר התנועה שלפני הגרונית (שורוק, צרה, חולם) היא 'גבוהה', כלומר מצריכה הגבהת הלשון, נוצרת אותה בעיה. גם מן המצר הזה נחלצת העברית בעזרת הפַתח. כאן הוא לא בא במקום התנועה הגבוהה אלא בנוסף לה. מגניבים אותו בין התנועה הגבוהה לבין הגרונית [כנראה, זה מקור שמו – פתח "גנוב"]. בכתב היה צריך לסמן אותו בין שתי האותיות האחרונות במלה כדי לצין את התוספותו הזרה למלה. כך אמנם נהגו בכמה ספרים קדמונים. אך אנו נוהגים לסמן אותו תחת הגרונית וכותבים תַּפּוּחַ, מִזְבֵּחַ, נִחוֹחַ.

 

ההגיה

 

הבעיה הנדונה כאן היא איך לבטא את המלים האלה. כל הכותבים, קדמונים וחדשים, מזהירים לא לקרוא אותן ממש ככתבן, כלומר לא להניע את הגרונית בפתח שכתוב תחתיה ולסים את המלה בהברה פתוחה. המלים בפתח גנוב מסתַימות כלן בשוא נח בהברה סגורה. כיצד אם כן לשלב את הפתח במלה ולא לזנוח גם את התנועה שלפניו?

 

בהדרכה של הגיה הנמסרת בכתב, ללא הקלטה מצֹרפת, יש בעיה של תקשֹרת. כיצד לתאר את ההגיה הדרושה ללא סימנים פונטיים ואפילו ללא אותיות לעז? לא בטוח שהקורא יכוֵן אל נכון לכונת הכותב. לעניות דעתי תקלה כזאת ארעה לפתח הגנוב. לכן, יש פער בין הקריאה המקֻבלת לבין מה שאפשר להבין מן הספרים. יש אף מעט בעלי קריאה דוקנים הסוטים מן הקריאה המקֻבלת, בעקבות הבנתם את הספרים, ונשמעים מוזר.

 

הספרים בדרך כלל מתארים את קריאת הפתח הגנוב כך: תַפּוּאַח, מִזְבֵּאַח, נִחוֹאַח.

כך הוא למשל בספר צחות של ראב"ע ובדקדוק אליהו של הגר"א וכן עוד אחרים. ספרים בני זמננו מעתיקים את הדרכת הקדמונים. גם מספרי הלמוד בני זמננו יש שנקטו אותה הדרכה, למשל יהושע בלאו, דקדוק עברי שיטתי, תשכ"ח. אך יש גם שהמציאו דרך חדשה להצגת הפתח הגנוב. למשל, משה גושן-גוטשטין, זאב ליבנה ושלמה שפאן, הדקדוק העברי השימושי, תשל"ט, מציג אותו כך תַפּוַּח, מִזְבֵַּח, נִחוַֹח.

למה התכוְנו הכותבים, קדמונים וחדשים, בהדרכתם בעזרת א?

שתי אפשרויות:

 

א. לכָתוב כמות שהוא בדיוק. כלומר יש להקדים לאות הגרונית הסופית אלף עצורית ולבטא אותה בפַתח. נראה שכך הבין הרב בנציון כהן בספרו שפתי כהן מד, וכן הרב ניסן שרוני בספרו אם למקרא השלם פרק יג. אם כי יתכן שמחברים אלה רק העתיקו את הדרכת הספרים הקדמונים. שני מחברים אלה מיחסים את האלף העצורית למנהג האשכנזים בלבד. ואִלו עדות אחרות מגניבות ו עצורית (W) בשורוק ובחולם, ויוד עצורית (Y) בצירה ובחיריק. כלומר, יש כביכול חלוקי מנהגים. מחקירתי את שכנַי התימנים לא כך עלה. בנוסף, קשה למצוא אשכנזים, גם בין חשובי בעלי הקריאה, המבטאים אלף עצורית בפתח גנוב. אך יש גם דרך אחרת להבין את ההדרכה בספרים.

 

ב. יש להקדים פתח לאות הגרונית. אך כאשר באים לכתֹב הדרכה אי אפשר לסמן את הפתח ברווח בין האותיות כי אנו רגילים לסמן תנועות רק באותיות, לא ברוָחים ולא תלויות באויר. לכן לצֹרך הסמון יש להעמיס את הפתח על אות כלשהי, מעשה אצטבא בעלמא, שתבוא לפני הגרונית. איזה אות אפשר לבחר כאצטבא?  אם נבחר למשל ב נצטרך לכתב מִזְבֵּבַח, נִחוֹבַח ויתכנו אי-הבנות. נבחרה א' כי אולי היא נדמית, כנראה בטעות, עומדת מן הצד, חסרת צבע, לא מעֹרבת (ניטרלית).

 

אלף עִצורית

 

כידוע, יש עצורים הנקראים פוצצים (plosive consonants). לדוגמה בּ דגושה. הבא לבטא אותה, למשל במלה "אבּא", אחרי האָלף חיָב לעצור לחלוטין את זרם האויר הנוצר בעת הדבור, ואז לשחרר את העצירה בבת אחת ונוצר כעין 'פצוץ' היוצר את הצליל בּ. העצורים הפוצצים הם א,בּ,גּ,דּ,ט,כּ,פּ,ק,תּ. הרוצה יתן בהם סימנים: אקט בגד-כפת. אלף היא עצור פוצץ, שבו עצירת זרם האויר נעשית במעמקי הגרון. בהיותה עצור פוצץ, אין האלף חסרת צבע. היא מחיבת עצירה מֻחלטת של זרם האויר. גיוס א' להגיית הפתח הגנוב גורם להגיה של א עצורית שאינה כתובה בתורה. הלואי וכל בעלי הקריאה יבטאו כהלכה את עצורי א' הכתובים בתורה ואיך נדריך אותם לבטא א' עיצורית שלא שערוה אבותינו? בטוי אל"ף עצורית מחיֵב מאמץ של הקורא. עצירת האויר מעכבת את השטף, ועובדה היא שרבים נכשלים ומדלגים על האל"ף. למשל, אפילו במלים שמע ישראֵל. יש גם בעלי קריאה שיקראו שֹנֵנוּ (sonenu) במקום שֹנְאֵנוּ (שמות א י). דוגמות נוספות - בהערת אפ"ר[3].

 

לאור טבעה של האלף יש להבין את אפשרויות ההגיה שנזכרו לעיל כך:

 

א. יש לעצור לחלוטין את זרם האויר, לבטא אלף עצורית שתנועתה פתח ואחריה הגרונית. זאת טרחה יתרה. יתר על כן, כך סֻכלה הקלת הפתח הגנוב. הוא הרי בא להקל על המעבר מתנועה גבוהה לאות גרונית, ועתה הגנבנו בהגיתו גרונית אחרת – אלף – שיש לעבור אליה מן התנועה הגבוהה. מה הועילה תקנת הפתח הגנוב?

 

ב. אין להפסיק את זרם האויר תוך כדי הגית הפתח הגנוב. כך נמנע מהגית א' עצורית. תוך כדי הזרמה רצופה של האויר יש לעבור: במלה תפוח משורוק לפתח, ובמלה נחוח מחולם לפתח. נוצר צרוף קולי שעשוי להדמות לוָו עצורית, כמבטא יוצאי ארצות ערב (W). הוָו העצורית נשמעת רפה, אם בכלל, ויש פה כר לדמיון המאזין למה לדמות אותה. במלה מזבח עוברים מצירה לפתח. אצל מי שמבטא צירה בתוספת יוֹד אפשר יהיה לשמוע שכאילו הרכיב את הפתח הגנוב על יוֹד, במלים כמו ריח מזבח.

אם מקבלים את הבנה ב' – הגיה רציפה של שתי תנועות, דיפתונג בלעז, יוצא שאין מחלֹקת של ממש במסֹרת של העדות השונות, רק דמיונות שונים. ואמנם בפֹעל לא רואים הבדלים ביניהן בענין זה.



הערות אפ"ר:

[1]   המרצה בחר לכתוב בכתיב חסר. אני הוספתי מעט ניקוד, ושיניתי מעט שינויים פעוטים. אפ"ר

[2]   עדיף: במקביל לצורת העתיד    אפ"ר

[3]   אפ"ר: בנוסף לדוגמות הנ"ל של א' מונעת (בתנועה או בשווא נע), יש להקפיד לבטא א' כשמנוקדת בשווא נח, כגון במִלים: "נאְדר", "נאְדרי" (בשירת הים), "יגדיל תורה ויאְדיר" ועוד.

לאור ההשוואה של המרצה בין סוגיית הפתח הגנוב לסוגיית הרשלנות בהגיית א' עיצורית, שמתי לב לכמה דוגמות מקבילות:

 

המילה

ההיגוי המוטעה

בדומה ל"דו תנועה" (דיפתונג בלעז) בפתח הגנוב

ההיגוי הנכון

מֵאַנְתָּ (שמות י ג)

meanta

או meyanta

ea - כמו פתח גנוב במלה "רֵיחַ"

me'anta 

או mey'anta

כִּי-אַתָּה (שמות יט כג)

kiata או kiyata

ia - כמו פתח גנוב במלה "אָרִיחַ"

ki'ata

מְפוֹאָר (בסידור)

mefoar  או mfoar

oa - כמו פתח גנוב במלה "כֹחַ"  (אכמ"ל בסוגיית מבטא החולם)

mefo'ar

תְבוּאָה (תהלים קז לז)

tevua או tvua

ua - כמו פתח גנוב במלה "רוּחַ"

tevu'a

 

כמו כן, בסוגיית ההפרדה בין ה"דבקים" הזהירו כבר רבותינו הראשונים להקפיד לבטא א' עיצורית בראש מלה הבאה לאחר מלה המסתיימת בעיצור, כגון:

תוס' מסכת ברכות דף טו/ב ד"ה בין הדבקים [ומובא בשו"ע או"ח סימן סא סעיף יט, כא ומ"ב ס"ק לד]

רב אלפס מוסיף כגון וחרה אף דאם לא יתן ריוח אז נראה כמו וחרף, וכן מוסיף וראיתם אותו וזכרתם את ועשיתם את שצריך ליתן ריוח בין מ"ם שבסוף תיבה לאל"ף שבתחלת תיבה שאחרי'.

כיו"ב, בפרשת שקלים (פעמיים בשמות ל יב): "בִּפְקֹד  אֹתָם"     - דלא תימא: בפקודותם

 


--  
Reply all
Reply to author
Forward
0 new messages