האידנא

[Uriel Frank]

האידנא

מִלה זו נפוצה בתלמוד, ומשמעה: "עכשיו" (רש"י סוכה יח/א ד"ה והאידנא) "עתה" ("רש"י" סנהדרין צה/א ד"ה נשדי)[1]. בסוגייתנו הכוונה היא "בזמן הזה", בניגוד לתקופה קדומה יותר. כך הוא הפירוש גם בדברי חז"ל שמעניינא דיומא "כמאן מצלינן האידנא 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון'? כמאן? כרבי אליעזר, דאמר בתשרי נברא העולם" (ראש השנה כז/א). לפעמים יש ל"האידנא" משמעות מצומצמת יותר: "היום", בניגוד ל"מחר" (כדלקמן סוכה מז/ב "דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אחרינא"[2]).

ראשית, נברר כיצד נוצרה מִלה זו, ולבסוף נדון בניקודהּ.

המילונים לארמית בבלית[3] מסבירים ש"האידנא" נוצרה מחיבור ("הֶלְחֵם") של שתי מלים: האי+עידנא (=הזמן הזה[4]). המלה "עִדָּנָא"[5] נרדפת ל"זְמַן" בספר דניאל (ז/יב[6]): "עַד זְמַן וְעִדָּן", וממנה הגיעה לעברית המאוחרת, בד"כ במשמעות "תקופה"[7].

במעבר מ"האי עידנא" ל"האידנא" נאלמה/נעלמה האות הגרונית ע', כפי שקרה גם לאותיות גרוניות במלים אחרות[8], מחמת הקושי להגות אותן, בעיקר בקרב בני בבל (ראה: מגילה כד/ב).

בכתבי הגאונים[9] מופיעה מִלה זו בשתי צורות כתיב שונות: "הידאנא", "היידאנא". כנראה, הכתיב משקף את מִבטאָם/האופן שבו ביטאו זאת. דומה לכך מסורת יהודי תימן[10], המבטאים: "הַיְ דַּנָא"[11]. מסתבר שמסורת זו, שבה האות א' אינה מושמעת, קדומה מאוד, בגלל הדמיון ל"הַאי עידנא" (האל"ף ב"האי" נחה, לא מבוטאת).

לעומת זאת, בני שאר העדות מבטאים את האות א' בחיריק: בני עדות המזרח קוראים: "הָאִידָנָא", ויהודי אשכנז: "הָאִידְנָא" (ד' בשווא, במקום בקמץ, כבמסורת שאר העדות, הדומה למבטא המלה "עִדָּנָא" שבדניאל). יתכן להסביר מסורת זו (א' "חרוקה") כך: "הַאי+עִידנא" > "הָ+עִידָנָא" > "הָ+אִידָנָא". כלומר, המלה "האי" (=הזה) נתקצרה ל"הָ", ואילו מהמלה "עידנא" לא נעלמה הע' כליל (כפי שהסברנו לעיל), אלא היא הומרה בא', שיותר קל לבטאהּ.

 

---

[1] בכמה היקרויות מופיע במקביל ל"השתא":

מועד קטן דף כז/א מי איכא מידי דעד האידנא לא אותביניה והשתא מותבינן ליה

בבא קמא דף כח/א הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא עד האידנא לא גנב והשתא גנב

בבא מציעא דף קט/א עד האידנא חד השתא חמשה עד האידנא לא הוו סמכו אהדדי ולא מפסדו לי השתא חמשה סמכו אהדדי ומפסדו לי

בבא בתרא דף מו/ב עד האידנא פלגא והשתא כולה

סנהדרין דף כ/א  מי איכא מידי דעד האידנא לא אותביניה והשתא מותבינן ליה

[2] בדומה לכך בעירובין מ/ב: דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליום אוחרא

[3] ר' ע"צ מלמד; מ' סוקולוב; המילון של אמו"ר The Practical Talmud Dictionary.

[4] משום מה, במילון אבן שושן כתב "הא" (=זו), אך מסתבר שהמלה "עידנא" מינהּ זכר. כתיב הגאונים וניקוד התימנים שלהלן תומכים ב"האי".

[5] דניאל ג/ה בְּעִדָּנָא דִּי-תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא (קַיתְרס) [קַתְרס] סַבְּכָא פְּסַנְתְּרִין סוּמְפּנְיָה וְכל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא:

דניאל ז/כה וּמִלִּין לְצַד (עִלָּיאָ) [עִלָּאָה] יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד-עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן:

[6] דניאל ז/יב וּשְׁאָר חֵיוָתָא הֶעְדִּיו שָׁלְטָנְהוֹן וְאַרְכָה בְחַיִּין יְהִיבַת לְהוֹן עַד-זְמַן וְעִדָּן:

וכן: דניאל ב/כא וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה:

[7] עיין רש"י בראשית יח יב   עֶדְנָה. צחצוח בשר. ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. ד"א לשון עידן זמן וסת נדות:

[8] כמו: בי עקתא ! בעקתא ! בקתא (על כך כתבנו בפינתנו לשבת עז.).

[9] ע"פ מילונו של מ' סוקולוב. הצורה השניה מופיעה בהל' פסוקות קיד, יד.

[10] ע"פ ספרו של יחיאל קארה.

[11] ד' דגש קל. אך "עידּנא" ד' דגש חזק. וי"ג: הַיְ דָּנָא, ד' קמוצה (קארה שם).