שוטים וסוטים
אוריאל פרנק
את צהרי יום הצום (הנדחה) הקדשתי לחשבון נפש ובירור לשוני: להבין האם הרב יגאל לווינשטין שליט"א טעה בהשתמשו במילה "סוטים", ואם כן, לנסות ולהגדיר מהי טעותו הלשונית.
האם זוהי רק טעות של שימוש לא תקין מבחינה פוליטית?
אשמח לקבל תגובות ממוקדות בנושא הלשוני, ולא לכלל דבריו (כאן) וכלל הביקורות שהופנו כלפיו (לדוגמה: כאן כאן כאן וכאן).
ובפרט, שאלה בהבנת הנקרא: לאחר קריאת ההסבר המלומד של ד"ר רוזנטל שבו הוא מוכיח שהביטוי "סוטים - נעוץ עמוק במקורות היהודיים" - לא הצלחתי להבין את הכותרת השלילית שניתנה [על ידו?] למאמרו.
סוטים ונוצרים: שימוש דמגוגי וחסר אחריות בשפה
ד''ר רוביק רוזנטל | 22/7/2016 11:01
נאום הסוטים של יגאל לוינשטיין חשף את הצד החשוך של הציונות הדתית, הצד אותו היא מבקשת להסתיר. לצד החשוך הזה הצטרף האישור ההלכתי לכאורה לפגוע בחפים מפשע במסגרת לחימה, והטענה שהרפורמים הם "נוצרים". אם שתי האמירות הראשונות מקוממות בהיבטים של רגישות לזולת ומוסר בסיסי, הטענה השלישית מקוממת לא רק מפני שהיא מדירה מיליוני יהודים מן העם היהודי, אלא מפני שיש בה שימוש דמגוגי וחסר אחריות בשפה.
"נוצרי" הוא אדם
שמאמין בישו ובשילוש הקדוש. "יהודי", גם לשיטת המחמירים ביהדות הדתית,
הוא מי שנולד לאם יהודייה, חילוני, רפורמי, מסורתי או אורתודוכסי. אם אדם שטחי,
רשלן שפה ונעדר אמות מידה מוסריות, שלא לדבר על רגישות לזולת ולשיח הציבורי, נחשב
"רב מוערך ומשפיע", ומגדל דורות של תלמידים, יש בכך להטיל צל כבד על
המפעל של הציונות הדתית. לא לחינם נשמעים כלפי הדברים קולות גינוי מתוך הציבור
הזה, אבל הדברים שאמר נובעים ממבנה העומק של האמונות והפסיקות של רבים בציבור הזה.
לוינשטיין איננו "עשב שוטה".
סוטות ומצורעות
בעוד
"נוצרים" הוא שימוש חסר אחריות בשפה, "סוטים" נעוץ עמוק
במקורות היהודיים. במקרא מופיע השורש שׂטה, המקביל לסט"ה, שש פעמים. הוראתו
הבסיסית היא פנייה מן הדרך, אך בכל שש הפעמים מדובר בהקשר של ניאוף, ותמיד ביחס
לנשים.
ארבע מן ההופעות הן
בספר במדבר פרק ה'. העוסק באשה סוטה: "כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל". האשה
הנחשבת בניאוף עוברת את "מבחן המים המאררים" הקרוי גם "מבחן
הקנאות", ואם המבחן מעיד ששטתה, כלומר, נאפה, היא תיענש. בהופעות בספר משלי
מדובר על פרוצה נוכרייה המפתה עובר אורח, והפסוק ממליץ: "אל ישט אל דרכיה לבך".
הדיון באשה הסוטה הוליד
מסכת שלמה במשנה ובעקבותיה בתלמוד, מסכת סוטה. השורש נכתב עתה בס' כדרך לשון
חכמים. בין היתר מתברר שעונשה של אשה סוטה אינו מוות אלא ניוול הגוף, התכערות
וניוון המביאים למוות איטי. במסגרת המסכת מדובר על מקום שבו מתכנסות
"סוטות", במקביל למקום אחר שבו מתכנסות "מצורעות". ההקבלה
המטפורית והמעשית ברורה.
הפועל סטה מופיע גם
בארמית-סורית: סְטָא, ובאתיופית:
sataya במשמעות פנייה או הסרה
מן הדרך. פרופ' חננאל מאק כותב כי המילים "סרו מהר מן הדרך" מתארות את
התנהגותם של עובדי העגל (שמות ל"ב, ח; דברים ט', יב), והן מתורגמות הן
באונקלוס, הן בתרגום המיוחס בטעות ליונתן: "סטו בפריע מן אורחא". כאן מדובר
בסטייה בהקשר פולחני ולא מיני.