Fwd: גיליון שבת בשבתו

[אוריאל פרנק‎]

בא לידי ביטוי > בין התנ"ך לסידור / יעקב עציון

שאלה: בסידורים רבים בנוסח עדות אשכנז (גם בנוסח המכונה 'ספרד'), בברכת "מודים אנחנו לך שאתה וכו'", מנוקדת המילה "שאתה" בקמץ תחת השי"ן – שָׁאַתָּה - ואילו בסידורים בנוסח עדות המזרח המילה מנוקדת בסגול, שֶׁאַתָּה. מה מקור ההבדל? תשובה: בעברית כיום אנו משתמשים רבות בשי"ן הנקראת שי"ן הזיקה, למשל במשפט כמו "זה הבית שבו גרתי", אך בתנ"ך בדרך כלל תבוא במקום שי"ן זו המילה אֲשֶׁר. למשל, בפסוק הפותח את הפרשה נאמר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בלשון המדוברת, במקום "אל הארץ אשר אראך" היינו אומרים "אל הארץ שאראה לך". בתנ"ך אמנם מופיעה מעט השי"ן המדוברת, ובעיקר בספרי שיר השירים וקהלת. הנה למשל פסוק משיר השירים שבו היא באה שלוש פעמים ברצף: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי". בחמשת חומשי התורה לעומת זאת מופיעה שי"ן זו פעם יחידה, בפרשת בראשית (אם אכן זהו פירושה): "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר". ועתה לסוגיית "שָׁאתה". ניקודה הרגיל של שי"ן הזיקה הוא בסגול, וכפי שניתן לראות למשל בפסוק הנזכר לעיל משיר השירים. ברם, בתנ"ך יש לא פעם יוצאים מן הכלל. למשל, בשירת דבורה השי"ן מנוקדת בפתח: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (וכן הוא במילה הקשה "בְּשַׁגַּם"). חריג נוסף מופיע גם הוא בספר שופטים, בדברי גדעון למלאך ה': "וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי". האות שי"ן מנוקדת כאן באופן חריג בקמץ. חכמינו הסבירו שהניקוד השתנה לקמץ בשל האות אל"ף שבאה בעקבותיו - אך במקומות רבים בתנ"ך השי"ן מנוקדת בסגול גם לפני אל"ף (שוב, ראו למשל בפסוק הנזכר משיר השירים – "שֶׁאהבה"). בתפילה, בעדות ישראל כולן הגו את השי"ן המדוברת בסגול, ואמרו אפוא "מודים אנחנו לך שֶׁאתה הוא וכו'". כך נהגו גם בברכת המזון: "שֶׁאתה זן ומפרנס לכל וכו'". ברם, לפני כ-500 שנים כתב אחד מחכמי אשכנז שיש להגות את המילה בקמץ, כיוון שבתנ"ך היא כתובה כך (המילה שָׁאַתָּה מופיעה בתנ"ך פעם יחידה, בדברי גדעון הנזכרים) – ובעקבותיו כתבו כך כמה פוסקים וכך נהגו חלק ממדפיסי הסידורים (אף במשנה ברורה נפסק כן, ביחס לברכת המזון). נוהַג זה הוא חלק ממגמה נרחבת שאימצו כמה מחכמי אשכנז – 'תיקון' לשון התפילה על פי המצוי במקרא, אף אם מדובר במקרה חריג בתנ"ך. בניגוד להם, בקהילות תימן ועדות המזרח השאירו את המילה כצורתה, והמשיכו להגותהּ שֶׁאתה, כאז כן עתה. לתגובות ולשאלות: yet...@gmail.com והנה הרחבה: שָאתה שֶׁאַתָּה הוּא, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, לְעוֹלָם וָעֶד. כבר כתבתי על זה באור תורה (אב נד) ובקובץ בית אהרן וישראל שבזה נוסח ספרד ותימן ואשכנז ישן נכון יותר בִּסְגוֹל. אף שחבל מדקדקים גדולים כנגדי וביניהם מהר"ן שפירא ר' שבתי סופר כמדומה גם המהרש"ל ור' יעקב אמדן ועוד אחרונים.    q       שאתה - שֶ/שָ o       שופטים ו יז    וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת  שָׁאַתָּה  מְדַבֵּר עִמִּי:  רש"י בראשית ו ג ד"ה בשגם הוא בשר -  כמו בשגם, כלומר בשביל  שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז)  עד שקמתי  דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז)   שאתה  מדבר עמי, כמו  שאתה , אף בשגם כמו בשגם:  רש"י שופטים פרק ו  שאתה -  כמו שאתה: רד"ק שופטים פרק ו  שאתה מדבר עמי -  כמו שאתה בסגו' השין כמו עד שקמתי דבורה שהשין בפתח במקום הסגול, ונקמצה שין שאתה  להרחיב על האלף ופירושו שאתה מדבר עמי בשם ה': בסידור:   o       אֱמֶת וֶאֱמוּנָה חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. אֱמֶת שָׁאַתָּה הוּא יְיָ o       מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא, יְיָ o       וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָֽנוּ תָּמִיד, o       אַתָּה אֶחָד מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רֽוֹצֶה בָּהּ o       הש"ץ מכריז: שָׁאַתָּה הוּא יְיָ ... מַשִׁיב הָרֽוּחַ ... 1. מגן אברהם אורח חיים סימן קפז ס"ק ג   שאתה זן קמץ תחת השי"ן 2. החיד"א, ברכי יוסף אורח חיים סימן קכז שיורי ברכה קו"א ב. שאתה הוא וכו'. בברכת מודים שאתה הוא ה' אלהינו צריך לומר השי"ן פתח, ככתוב (שופטים ו, יז) שאתה מדבר עמי. ועוד דאיכא מאן דקרי שי"ן סי"ן, ונראה ח"ו שיאמר שה אתה ויעבוד למזל טלה. מפי הגאון מהר"ר יהודה ממינדאילו. כן כתב הגאון מהר"מ ממודינא שהיה בזמן מהר"י קולון בליקוטיו כ"י. ויראה דלדידן יושבי ארץ הצבי וכל גלילותנו צחי הלשון, דאומרים על ימין ימין, אין לחוש לומר שאתה בפתח, ואף דבכתוב נמצא שאתה בפתח, כבר המפרשים פירשו שהוא כמו שאתה בסגול . ואם בכתוב נקרה כן לטעם ורמז נסתר, לא יחויב לאמר תיבת שאתה בכל מקום בפתח. והגאונים הנז' אטעמא אחרינא סמכי, ואיברא דבגלילות שאין ניכר במבטא שלהם בין ימין לשמאל יש בהן בפות'ח ויש ליזהר בדבר. אך מנהג כל העולם להפך, ולא ראיתי ולא שמעתי מי שנזהר בזה.   הנה מה ששלח לי ר' אליהו לוין: שופטים ה ז  שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אות השימוש שי"ן נדירה מאוד בתורה ובנביאים. בתורה היא מופיעה בסוף פרשת בראשית (ו ג): בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, בנביאים כאן ולקמן ו יז שָׁאַתָּ֖ה מְדַבֵּ֥ר עִמִּֽי׃ בכל המקומות השי"ן אינה מנוקדת בסגול אלא בפתח, ובמקום אחד לפני אל"ף בקמץ תשלום דגש ככל הנראה. בכתובים מופיעה השי"ן הרבה. שם היא מנוקדת בסגול ודגש אחריה אם זו אות נדגשת, ואין היא משתנה אם היא לפני אות שאינה נדגשת. מצאנו אותה גם מנוקדת בשוא קהלת ב כב: שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ אפשר אם כן לסכם כך, אות השימוש שי"ן מנוקדת בסגול בכל מקום ודגש אחריה במקום שאפשר. בלשון תורה ונביאים היא מנוקדת פתח ומשתנה לקמץ לפני אל"ף [ומסתבר גם לפני עי"ן ורי"ש]. לכן בתורה בְּשַׁגַּם, ובקהלת א,יז: ב,טו:  ח,יד: שֶׁגַּם. עתה נחזי אנן איך ננקד "שאתה" בברכת אמת ויציב, בברכת מודים ובברכת המזון. במקרא יש שתי שיטות, השיטה שהתקבלה בסידור היא שיטת הסגול. שֶׁלא עשני גוי, שֶׁעשה לי כל צרכי, שֶׁכוחו וגבורתו מלא עולם וכו'. בסידורי ספרד מנוקד שֶׁאתה בסגול כדין. בסידורי תימן כמדומה מנוקדת שי"ן השימוש בשוא, ואם אינני טועה ראיתי כאן מנוקד בסימן המשותף לפתח-סגול. כדי לנקד שאתה בסידור בקמץ צריך להניח שתי הנחות, ודי בנפילת אחת מהן לשלול ניקוד זה. א.      ניקוד ובכלל לשון התפילה והברכות הם לשון המקרא. ב.      צורת ניקוד אחת נדירה במקרא קובעת את ניקוד המילה. שתי ההנחות אינן נכונות. יש לנו בתפילה מטבעות לשון "משנתיות" כמו לישב (לא לשבת) בסוכה; על נטילת (לא רחיצת) ידיים; על נטילת (לא לקיחת) לולב (לא כפות תמרים);  המחזיר (לא המשיב) שכינתו, נשמות. וכהנה רבים. בלשון חז"ל הניקוד הוא אחיד בסגול, ואצל התימנים בשוא. ודאי לא בקמץ. ולהנחה השניה, ישפוּטוּ היא צורת קל עתיד נסתרים של ש.פ.ט.?! לא ודאי! תעבוּרִי קל עתיד נוכחת של ע.ב.ר.?! לא ודאי! ירדף קל עתיד נסתר של ר.ד.ף.?! לא ודאי! לפי מה שהסברנו הרי יש במקרא שתי שיטות שיטת הפתח ושיטת הסגול, לפי זה מי שאומר שאתה בקמץ סותר את עצמו. אבל גם אם נניח שאין זה כך, ויש במקרא שיטה אחידה של סגול עם חריגים בודדים של פתח וקמץ ושוא, הלא אין מציאות פעם בודדת של המילה שאתה יכולה לקבוע את ניקוד המילה. האם גם בשאר הגרוניים השין משתנה לקמץ? הבה נראה אות שימוש שי"ן לפני אל"ף:  שֶׁ֤אֵ֖ין; שֶׁאֲנִ֣י; שֶׁ֤אָֽהֲבָה֙; שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ. אמנם ניקוד זה (שאתה בקמץ) הוא בשיטת כמה אחרונים ומהם גדולי המדקדקים, כן בסידור ר' שבתי סופר מפרמישלא, רש"ל, ר"י אמדן, ואחריהם רוו"ה ועבודת ישראל (מקורם הוא סידור ר"ע ור"א מוילנא וויעתר יצחק) וסידור חב"ד. אבל נכון הרבה יותר לומר שאתה בסגול. סידור "איש מצליח" אזיל בזה בתר איפכא, בעוד הספרדים גורסים שאתה בסגול בא הוא וגורס בקמץ בניגוד למסורת.   q       על ר' אליהו לוין פליג: ר"י מונדשיין, בתוך קובץ מאמרים "הסידור" במלאת 200 שנים לסידור אדמו"ר הזקן, ניו יורק תשס"ג, עמ' קמט: אין כאן רק חיקוי לשון המקרא, אלא מילתא בטעמא, שכן דברי רד"ק (ונקמצה שין שאתה להרחיב על האלף) שייכים גם כאן. (אפ"ר: לא הבנתי) מכתב למחבר: אתה מסיים בכך שאין כאן רק חיקוי לשון המקרא, אלא מילתא בטעמא, שכן דברי רד"ק (ונקמצה שין שאתה להרחיב על האלף) שייכים גם כאן. לא הבנתי מהי הסברא ששייכת גם כאן. <<<<<<<<<<<<<  אני לא בדיוק מבין את דברי הרד"ק, אבל אני רואה שאין כאן גזירת הכתוב וניקוד חריג שאין לו טעם, אלא יש טעם דקדוקי לדבר (אף שאיני מבינו), לפיכך חשבתי שטעם זה שייך לתיבה זו בכל מקום שהיא מופיעה. כלומר, שצריכים להביא סברא כדי לחלק בין "שאתה" שבמקרא לבין "שאתה" שבתפילה.   המשך התכתבות מסתיו תשע"ב: קראו מלמטה!     ----- Original Message ----- From: midushy Sent: Tuesday, November 15, 2011 1:10 AM ר יעקב ב היקר והנכבד שלי'   אני מתנצל ומבקש סליחה על ה"כאילו" עקיצות שלי... צודק אתה מאוד בדבריך: יש לי נטיה לא להתייחס לדברים לא לענין אולם אני מודה לך שעל אף נטייה זו שלך בכל זאת התייחסת אפי' לדברים שכנראה לטעמך היו לא לעניין... אולם את ההערה הזאת: וגם ההסבר שלך (היכן הוא?) בביאור דברי הרד"ק ממש ממש משכנע   איני מבין כלל כי (א) לא אמרתי שאני מסביר או מנסה למצוא הסבר בדבריו של רד"ק. (ב) אלא להיפך, כתבתי שאיני מצליח להבין בהיגיון דקדוקי-פונטי-הלכתי (!) את הסברך שלך!   ואף אם אני הצב"י לא זכיתי להבין ואיני יודע להסביר את הביטוי הרד"קי הזה  ---ואולי הסברו של רא"ל שהכוונה לתשלום דגש פשוט, דבר שאתה מתנגד לו כ"כ, הוא אפשרות סבירה אבל לא זו הנקודה--- , הרי שהסברך לביטוי הרד"קי "הארכת האָל"ף", שלהֲבָנָתִי (אותך!) מתייחס לעניין ביטוי העיצוריות של האל"ף [ ' ], כי אל"ף היא עיצור ולא תנועה! – אינו עוזר לי להבין את הלשון הזאת או את כוונת רד"ק כי הסברך הוא לכאו' סותר במקרה דנן הלכה מפורשת! וזה הוא מה שלא מסתדר לי בראשי הקטן.   כי כשאדם רואה בטקסט שלפניו שי"ן קמוצה לפני אל"ף קמוצה או פתוחה כגון: שָׁאַתָּה הרבה יותר סביר שיאבד את עיצוריות האל"ף ויֹאמר וִיבַטֵּא ויישָמע: shaata      דהיינו סתם תנועת a מואורכת (או לא) אך ללא עיצור ['] באמצע ולא יישמע: sha'ata עם עיצור האל"ף,   מאשר שיאבד את עיצוריותה של האל"ף אם לפניו בטקסט שי"ן סגולה לפני אל"ף קמוצה או פתוחה!! כגון: שֶׁאַתָּה. כי אז, ב: שֶׁאַתָּה, סביר הרבה יותר שלא יישמע: sheata          דהיינו סתם דִיפְטוֹנג=דוּ-תנועה: ea אלא יישמע:  she'ata        עם עיצוריות האלף! כ ר א ו י.   והדבר מוכח מתוך החשש ההלכתי המובא בפסיקה: כי שם מזהירים אותנו רק על תופעה של a לפני a ואין ידוע לי על הזהרה הלכתית בשום מקרה של e לפני a !!   והדוגמא היא: הזהירונו מלבטא: vecharaaf (ח"ו) דהיינו הבלעת עיצוריות האל"ף, והקפידו היטב, שעל אף הקושי הפונטי, נבטא כראוי: vechara'af  על פי הכלל ההלכתי: כל הגה, עיצור או תנועה חייב/צריך להיות מבוטא ומושמע לאזננו [---ואם לא השמענו לא יצאנו! משנה מפורשת---] ולא מובלע או נאלם.   ולעמת זאת מעולם לא הזהירונו - על סגול/צירה לפני קמץ/פתח, [ואף לא e e] כי כנראה אין צורך בכך.. למשל: ha'eyle'asher, [או: metzave'etchem]   דהיינו: הסברך לביטוי הרד"קי "הארכת האלף" אינו ברור לי, ולא מסתדר לי עם הדברים הפשוטים הנ"ל.   ולגבי: ההסבר העמוק כ"כ שאתה אומר שאתה בקמ"ץ למרות שאינני צודק... א. לא אמרתי שאינך צודק אלא שאיני מבין. אולי לאחר שתסביר לי שוב, אבין. ב. אמרתי שאנהג כאבותיי וכרבים אחרים וטובים, כי לשון התפילה הבלולה ב/מהרבה שכבות לשון, מאפשרת לנו לענ"ד להיות מאוד גמישים. ובמקרה הזה במיוחד, נאמר שָאתה או שֶאתה כל אחד לפי מסורתו, ובאמת, לבסוף, בעצם: לפי מה שיתחשק לו (כן!) כי הרי אין כאן שום דבר שיחייבני לומר כך או כך [ואל תתפסני עם הפוסקים הרבים. יש גם אחרים!]. כאן יש ממש ''בחירה חופשית'': - אתה תבחר משכנועך הלשונאי (הלא ברור לי) ואולי ההלכתי לומר בקמץ (מה נפ"מ להלכה אם שָׁ או שֶׁ?), - רא"ל משכנועו הלשונאי (שיישאר חלוק עמך לעולם -''שמים וארץ''!) יאמר בסגול, - ואני משכנועי העמוק הלשונאי שאכן כאן אין כלל מה ל''שכנע'' זא"ז, בחרתי לומר בקמץ,   לא מטעמיך ולא מטעמֵיהּ.     בכבוד ובברכה דוש From: אליהו Eliyahu [mailto:levi...@neto.net.il] Sent: Monday, November 14, 2011 12:50 PM To: י ב  אם שיניתי את דעתי ולו במעט, ובכן, יש אצלך "לשיטתו" הן בעניין שוא הדומות והן בעניינים אחרים לאמץ דעת מדקדקים אחרונים, וגם להתאמץ בכל הידע הדקדוקי העומד לרשותך בתוספת סממנים של פרומקייט וקנאות ליישב את דבריהם, ולהביא שיתקבלו. לכן כשאנו מגיעים לנקודה מסוימת אני מרגיש שהנושא מוצה עד קיר המזבח. ניקוד שאתה בקמץ בתפילה נשאר בעיניי טעות.   אליהו ----- Original Message ----- From: י ב Sent: Monday, November 14, 2011 11:09 AM לר' אליהו שלום רב! בענין מאמר ח"א כהן שכתבת שהוא צודק, תסלח לי, אבל רש"ס בפירוש כותב את נימוקו, והוא שונה לגמרי ממה שחא"כ מנסה להציג, ומדוע, א"כ, הוא צודק? אחרי הכל, ואחרי שכל אחד נשאר בדעתו, תרשה לי בבקשה לשאול שאלה, ואבקש שתענה לי בכנות, האם עקב מה שכתבתי בענין "שאתה", שינית את דעתך, ולו במעט, בענין הקמץ, ואתה מסכים שיש לזה יותר מקום ממה שחשבת בתחילה, או שזה לא שינה כלום ממה שחשבת לפני כן, אבקשך לענות בכנות. בברכה רבה, ותודה על ההזמנה לישא את דברי. יעקב ב.       למידושי שלום רב! מצטער מאד, אך יש לי נטיה לא להתייחס לדברים לא לענין. למשל בענין בליעת העי"ן של "טעמי" שממש ממש קשורה לענין (ואגב בשם שלך "מידושי" נבלע ה"כאל-נסקי"...). וגם ההסבר שלך (היכן הוא?) בביאור דברי הרד"ק ממש ממש משכנע. אה, שכחתי, וגם ההסבר העמוק כ"כ שאתה אומר שאתה בקמ"ץ למרות שאינני צודק... אני מוכן לדון בדברים באופן ענייני אם רצונך בכך. יעקב ב.         From: midushy  Sent: Sunday, November 13, 2011 3:03 PM ר' י ב טמי תורה הנכבד והיקר! (באנגלית שלך נבלעה ו"לא הורחבה" לא רק אל"ף אלא אף עי"ן!!: tameytora וצ"ל: ta'ameytora !! ובעצם: מכיוון שמקובל שעיצור אל"ף מסומן בתעתיקים: ’ ועי"ן מצויינת: ‘ הרי בפונט Arial צריך אף להיות: ta‘ameytora, ודו"ק!)   אני שמעתי מרבותיי ומאבותיי וראיתי בכל סידורי אשכנז וספרד [של אשכנזים] שָׁאתה בקמץ, וכך אני אומֵר. ואומַר אי"ה עד 120!   לא אשנה מנימוקיהם הלא משכנעים של ר' אליהו לוין ושל א' כהן ואחרים, אך זה שאמשיך לומר גם אינו מטעמיך ר' י ב הנכבד! ואסביר.   על אף כל הסבריך שהמילים בהם משתמש רד"ק "להרחיב על האל"ף" משמעותן משהו הנוגע ל"אי הבלעתה", פשוט לא הצלחתי להבין זאת מבחינת ההגייה.   מניסיון הדיבור וגם מהאזנה לחזנים, וסתם כך: ניפוק ונחזי אנן מאי עמא דבר:   אם נרצה או לא, רוב המתפללים בישראל כיום וזה כולל את רוב בני אשכנז או רוב אלה אשר הם ממוצא אשכנזי - אינם מבטאים קמץ כתנועת o או u אלא כתנועת a. וגם רוב אלה בעולם כולו, ובמיוחד אלו הדוברים ויודעים העברית (ה''ארורה''! של בן יהודה!) אך מבטאים בתפילתם ובקריאתם קמץ כ o וכ u - הרי לרוב הם מלאכותיים ורק מסגילים זאת לעצמם ממש בכוח! אין זה טבעי אצלם אף אם למדו כך ב"חיידר", כי גם שם אין זה כ"כ טבעי אצל המורה או אצל מורו (אך זה כבר נושא אחר... וראו ''פצצה'' להלן! מן ההלכה!)   ובכן: אם מופיעה תנועת a, (או לטעמך o?!) ולאחריה עוקבת a באיזה שהוא קטע בתפילה או בפסוק הרי יש הלכה מפורשת להפריד: אֱמוֹר וְהַקְפֵּד וְחָרָה | ’אַף כדי שלא יצא ח"ו מפיך, אף ללא כוונה: וחָרַף!!*   ואגב, מן הדוגמא ההלכתית  ה מ פ ו ר ש ת  שהבאתי רואים/שומעים שכבר בתק' חז"ל  ---ובתנ"ך?---  תנועת קמץ  ב ה ג י י ת ה  הייתה לפחות דומה וקרובה ואולי ממש שווה (??) לפתח! יש להיזהר מללמד ההלכה המפורשת הנ"ל בחוגים מסויימים...   ומאידך: לא מצאתי בכל הפוסקים שצריך ללמדני ולהזהירני מהבלעת עיצוריות האל"ף ["להרחיב על אלף"? אם זה הפשט שלך!] אם האל"ף מנוקדת בקמץ-פתח a ולפניה סגול e או שוא..   ולפיכך: כל הבניין שָׁ’אַתה [כאן סתם בשביל הכי"ף![ מנסה לבנות אינו הגיוני אלא הפוך: אם יהיה a [שָׁ] ולאחריו a [אַ] יש חשש רב להבלעת עיצוריות ’ האל"ף אם יהיה e [שֶׁ] ולאחריו a [אַ] החשש להבלעת עיצוריות ’ האל"ף [כמעט ש]’אינו קיים.   ולפיכך איני מבין מה משמעות החלפת הסגול (או השוא, החיריק) בקמץ מטעם "הרחבת האל"ף" לפי הסבריך. כל הסבריך ב"פשט" שלך ברד"ק אינם נראים לי או יותר נכון אינם ''נשמעים'' לי פונטית כלל ועיקר!   ואעפ"כ, אני בתפילות, גם לעצמי וגם כש"ץ אומר תמיד שָׁ’אַתָּה ואף אם אקבל סידורים ''אשכנזיים'' חדשים המודפסים אחרת:  כי כל הדברים ש’אומר שם א' כהן על 'סתירה' וגם דבריך, אינם "שחור לבן"!! כי לשון התפילה היא מאוד מאוד מעורבת מכל שכבות לשוננו הקדושה ולכן "מותר" לומר בקמץ, ו"לבחור ניקוד יחידאי", אף אם הוא מוקשה, ומי שירצה לומר בסגול, יבושם לו כי גם לו יש הצדקה מלשון חז"ל וכו'...   שלכם, מיכ’אל דושינסקי פראהא, בעהמען, טשעכיא -------------------------------------------------------------------------------------------------------- * ברכות טו, ב. תוספות ד"ה בין הדבקים. [ב‘על התוס' שהוא צרפתי / וב‘עצם: ’אשכנזי! מביא ’את]  רב ’אלפס [ספרדי-ממש-מספרד מ-אלאסינה, אנדלוסיה / וגם צפון ’אפריקאי מ-פאס!] מוסיף כגון וחרה ’אף ד’אם לא יתן ריוח ’אז נר’אה כמו וחרף וכן מוסיף ור’איתם ’אותו וזכרתם ’את ו‘עשיתם ’את שצריך ליתן ריוח בין מ"ם שבסוף תיבה ל’אל"ף שבתחלת תיבה ש’אחרי' וכן צריך להתיז זיי"ן של תזכרו שלא ישמע‘ שׂי"ן ל‘מען שיהיה לנו שכר מצות ו’אין לנו ל‘עשו' ‘על מנת לקבל פרס: [ואח"כ בכל הפוסקים המאוחרים!] From: י ב [mailto:tame...@gmail.com] Sent: Sunday, November 13, 2011 11:01 AM אוריאל שלום! ראיתי את מאמר ח"א כהן שציינת, אצרף אותו כאן לתועלת המעיינים, צר לי מאד שהוא לא בדק במקורות הרש"ס, ותלה בו בוקי סריקי, טעם הרש"ס אינו כמו שהוא מבאר אלא כמבואר להלן: אבקש ממי שיש לו הערות לא להמנע מלהעיר   תאריך:   Tue Nov 8 10:32:16 IST 2011 מאת:   אליהו Eliyahu <levi...@neto.net.il>   בסדר, רד"ק לא גורס שאתה בקמץ בתפילה ובברכת המזון ולא משנה לי איזה פשט תכניס בדבריו.   אליהו From: י ב To: אליהו Eliyahu Sent: Tuesday, November 08, 2011 10:11 AM אני לא מבין מה זה קשור, אני חושב שאתם נהנים להגיע לנקודה זו. שאלתם שאלה, והיא- מדוע שנאמר שכך הוא בכל המקומות, ועניתי ע"ז תשובה, מה ראיתם פה מקום לומר שכל אחד נשאר בדעתו, בס"ה עניתי על שאלתכם. לעצם הענין, אין בעיה כלל אם זה שכל אחד נשאר בדעתו, כשם שפרצופיהם שונים - כך דעותיהם שונות, אך מה שכן - צריך לדעת ולהכיר שיש דעות נוספות, ויש בהם ממש, ואין לכתוב כאילו זה נגד כל סברא והגיון, ובפרט אחר שכך עולה מדברי הרד"ק. בברה רבה יעקב. בתאריך 8 בנובמבר 2011 10:04, מאת אליהו Eliyahu <levin- 1...@neto.net.il>: וכבמקרים קודמים -- נדמה לי שהגענו לנקודה שכל איש נשאר בדעתו. אליהו ----- Original Message ----- From: י ב To: אליהו Eliyahu Sent: Tuesday, November 08, 2011 9:40 AM "יתכן שאחר העיון אסכים עמך בפשט הרד"ק, אבל לא לבנות מכאן הלכה במקום אחר. במקומות אחרים ויתרו על הרחבה על הלשון. ותו לא מידי." לפי כל האמור לעיל, אין מקום לומר שיש הבדל בין לשון תורה ולשון חכמים, וכן אין מקום לומר שבחלק מקומות ויתרו על הרחבת הלשון ובחלקם לא, וכמו שכו"ע מודו ש"אני", מנוקדת האל"ף בח"פ בין בלשון תורה ובין בלשון חכמים, ואין לחלק בין מקום למשנהו, אע"פ שניקוד זה הוא רק ע"מ להרחיב האות שלא תבלע, אע"פ שדינה בעצם בשוא נע רגיל, כן ב"שאתה" אין מקום לחלק בין לשון תורה ולשון חכמים, או בין מקום א' לחבירו, שבכל מקום שצריכה האות הרחבה שלא תבלע – היא מורחבת, ואין בזה מקום לחילוק כלל בין מקום לחבירו, שהלא אם היא צריכה הרחבה, אין טעם וסיבה שבחלק מקומות יותרו על ההרחבה הזאת, שתביא לבליעת האות, והדברים פשוטים. בברכה יעקב. תאריך:   Mon Nov 7 20:01:44 IST 2011 מאת:   אליהו Eliyahu <levi...@neto.net.il>     יפה ר' יעקב, רד"ק בא כנראה להסביר את החריג כאן, אבל עדיין אינני מקבל, כמו שהסברת שקשה לשנות.... יתכן שאחר העיון אסכים עמך בפשט הרד"ק, אבל לא לבנות מכאן הלכה במקום אחר. במקומות אחרים ויתרו על הרחבה על הלשון. ותו לא מידי. בדעת רש"ס אולי אתה צודק.... אני אישית אומר האוהבי דבריה, הייתה על זה אריכות בקובץ בית אהרן וישראל, אבל אין ללמוד מהנהגות שלי... כנ"ל לעניין מוספין.... הגפן אני עדיין מקמץ.... די בזה אליהו ----- Original Message ----- From: י ב Sent: Monday, November 07, 2011 6:48 PM   ר' אליהו! דומני שאתה נהנה להתווכח לריק, בזמנו כאשר שלחת לי את דבריך, לא הגבתי מאומה, משום שידעתי שחבל על כל מילה... כעת, כאשר אפ"ר באר את דעת המדקדקים בצורה מעוותת ולא נכונה (בשוגג), תיקנתיו, וביארתי לו דעת המדקדקים וטעמם, אני עדיין חושב שיש משהו בטענותיך, אך אני בס"ה בארתי דעת הרש"ס וסיעתו, ואם לדון בעצם הענין, יתכן שאתה צודק, אך לא בדברי הרד"ק, אלא, שיתכן כדבריך שהקמץ בא במקום הפתח, משום תשלום הדגש, אך ברד"ק קשה מאד לומר כמוך, הרד"ק מזכיר מס' פעמים את ענין תשלום הדגש באותיות אהחר"ע, וכותב (למשל מכלול מ"ז ע"ב, ל"ח ע"א) במפורש שמשום שאין האותיות מקבלות דגש, ע"כ משתנה הניקוד שלפניהם, אך לשונו "שָׁאַתָּה מדבר עמי בקמץ להרחיב על האל"ף" (מכלול מ"ב ע"א), או "שאתה מדבר עמי - כמו שאתה בסגול השין כמו עד שקמתי דבורה שהשין בפתח במקום הסגול ונקמצה שין שאתה להרחיב על האלף" (ביאורו לשופטים ו' י"ז), משמע להדיא כדברי המדקדקים, דהיינו שא"ז קשור לפתח, ונקמץ משום תשלום דגש, אלא, ע"מ להרחיב על האלף שלא תבלע, נקמצה השי"ן במקום הסגול! ולשון זה של "להרחיב על האות" מצאנוהו במדקדקים גם לגבי שוא מורכב בגרוניות, שהורחבו ע"מ להרחיב על האות, שלא יבלעו כאשר יבואו בשוא לבד, ושם הלא ברור מה הכוונה של להרחיב, וכפשוטו, אך דבריכם אף אם נכונים, אינם כהרד"ק שלא דבר מאומה מן הפתח ותשלום הדגש. כעת נבוא לדון במילים אחרות, אשר בהם גם רש"ס ניקד בסגול, ונתמה עליו, מה ראה בזה יותר מבאחרים, ובאמת המעיין היטב ימצא, שדוקא כאשר הטעם בא מיד אחר האל"ף, מחמת הדגשת ההברה המוטעמת, ההברה שקודם לה נחלשת, ובפרט אם היא האות אל"ף שקלה ביותר להבלע, ובפרט אם היא מנוקדת בקמץ או בפתח, וע"כ בשאר מקומות לא הזכיר רש"ס מזה מאומה, ששם ההטעמה רחוקה מהאל"ף, או בניקוד אחר ולא קמץ או פתח, ובאמת במילה "שאמר" כתב הרש"ס שגם בזה צריך היה להיות השי"ן בקמץ ע"פ הרד"ק דלעיל, אלא, שהאל"ף הקמוצה תבלע באותה מידה גם לאחר השי"ן הקמוצה, ואין היא עדיפה מן השי"ן הסגולה, ע"כ נשארה השי"ן סגולה, וא"כ עולה מכל הנ"ל שדין השי"ן להקמץ אך ורק אם האל"ף בפתח, ואך ורק ההטעמה מיד אחריה משום שאז נוחה להבלע (אפשר לבדוק ולהווכח). לענין מנהג כל ישראל עד רש"ס, אני מסכים, אך נהגו גם לומר "וגם האוהבי דבריה" "תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן" "בורא פרי הגפן" בסגול הגימ"ל, וברוך שמסר עולמו לשומרים, וקם מדקדק שכמותו, שהאיר דרכנו, וסלל לנו דרך במלות התפילה, שיהיו ביושר ללא תקלה, וכמו שבשאר מקומות ששינה מרוחב דעתו, ונתקבל בתפוצות ישראל, ובפרט אצל האשכנזים, כך גם הכא, ובפרט שאין זו דעתו בלבד, ורוב מנין ובנין של גדולי הפוסקים והמדקדקים כתבו כן, וכן משמע ברד"ק, ראוי לנו לילך בנתיבתם, ולבור מילותנו בדרכם. יודע אני שקשה מאד לאדם לשנות ממה שנהג, ולקבל דעת אחרים, ובפרט אחר שעורר והעיר אחרים בדרך זו, ע"כ איני בא אליכם בטענה כלל על שתישארו בדעתכם, אך לפחות תסכימו שדעה זו יש לה הרבה מאד על מי לסמוך. ואם רצונך להגיב – בבקשה רק דברים שאתה משוכנע באמיתותן, ולא רק ע"מ ליישב שיטתך. בברכה רבה, ובידידות, יעקב ב.     ב' הערות על מש"כ י"ב: "במה שכתבתם לבאר את דעת המדקדקים שתופסים מילה איך שהיא – זו טעות, לא זהו שיקולם!" הערותיי: א. אני מקווה מאוד שקראת את מאמר ח"א כהן שציינתי.   המאמר התפרסם בתוך הקובץ "250 שנות עברית חדשה" בהוצאת האקדמיה ללשון העברית שמו "קביעות תקן בלשון  חדשים גם ישנים" עמ' 33 - 54 הדיון על שאתה בעמ' 34 - 39.     ב. עובדה היא שכל ש' הזיקה בלשון חז"ל ובתפילה נהגית ע"י אשכנזים בסגול, חוץ מ"שאתה" שדוגמתה במקרא קמוצה. אפ"ר   ----- Original Message ----- From: אליהו Eliyahu Sent: Monday, November 07, 2011 3:26 PM Subject: Re: [רוחב לשון] Re: המשך הדיון על שאתה   במטו ממך, אני טוען שעד למדקדקים והפוסקים בתקופת הרש"ל ורש"ס ור' נתן שפירא (בברכת המזון) וכו' נהגו כל ישראל [ומסתמא רד"ק ביניהם] לומר שֶׁאתה בסגול. בעדות לא-אשכנזיות לא נכנס בכלל הקמץ. הפלפול שיש נפקא מינה אם השי"ן קרוב לטעם או לא אינו מתקבל. כמדומה שגם מצדדי הקמץ היו מוותרים על ה"יישוב" הזה. איני בקי דיי בלשון הרד"ק אם 'להרחיב' שולל תשלום דגש או לא. גם אם אקבל שהברת אל"ף מושכת קמץ (אם למקרא ו/או למסורת) עדיין אוכל לומר שרד"ק בא להסביר מילה זו במקום זה בלבד ולא לבנות בנין אב. ומכל מקום בלשון חכמים בינתיים אין לך ראיה, ומסורת ניקוד כבר נאמר לעיל. וכבמקרים קודמים -- נדמה לי שהגענו לנקודה שכל איש נשאר בדעתו. אליהו ----- Original Message ----- From: י ב Sent: Monday, November 07, 2011 12:45 PM Subject: Re: [רוחב לשון] Re: המשך הדיון על שאתה   רציתי להשיב ע"ז כבר מזה זמן רב, אך פרח הדבר מזכרוני, ומוטב מאוחר מלעולם לא. במה שכתבתם לבאר את דעת המדקדקים שתופסים מילה איך שהיא – זו טעות, לא זהו שיקולם! שיקול המדקדקים הינו ע"פ הבנתם ברד"ק, שכתב ע"ז שהשי"ן קמוצה להרחיב על האל"ף – אות הגרון, אתם מבינים שכוונתו שהיא בקמץ במקום בפתח, משום תשלום הדגש, ולכן, כיון שבכל התפילה אנו קוראים בסגול אין כאן ענין לקרוא בפתח, שבמקרה זה משתנה לקמץ. אך המדקדקים לא כן הבינו בדבריו, הם הבינו שאין זה קמץ משום שדינו בפתח ובא תשלום דגש, אלא, שדינו בסגול, ועכ"ז, לפני אל"ף הוא משתנה מסגול לקמץ, כדי להרחיב על אות הגרון שלא תבלע, ולכן אע"פ שבכל התפילה שי"ן השימוש בסגול, לפני אל"ף דינה להיות בקמץ! וא"כ אין זה שינוי מכל שאר המקומות בתפילה, ואע"פ שכתוב במקרא שאין, שאניחנו, ועוד כה"ג, ששי"ן השימוש בסגול לפני אל"ף, אפש"ל שזהו דוקא כשהאל"ף בפתח לבד, והטעם מיד אחריה, משום שרק אז יש לה נטייה להבלע, וע"כ משתנה לקמץ (כמו "שאתה"), אך כאשר האל"ף בניקוד אחר, או כשהטעם רחוק ממנה, אין לה נטיה להבלע, וע"כ אינה צריכה הרחבה, ונשארת בסגול, ובאל"ף קמוצה ג"כ יש נטיה להבלע, אך כיון ששי"ן קמוצה לא תמנע את ההבלע, שגם אחר שי"ן קמוצה תבלע האל"ף הקמוצה, ע"כ נשאר ג"כ בסגול. (בסידור רש"ס כתב על "ברוך שאמר", שצריך להיות השי"ן קמוצה ע"פ הרד"ק הנ"ל, אך כיון שא"ז מונע ההבלע, ע"כ נשאר בסגול). לכאורה אם כוונת הרד"ק כהבנתכם – דהיינו תשלום דגש, הרי עיקר חסר מן הספר, והיה צריך לפרש זאת, ולא לסתום, שזהו משום הדגש, ולא לכתוב להרחיב על אות הגרון. יש לציין שהרבה פוסקים נקטו למעשה לקרוא בקמץ מטה משה מגן אברהם אליה רבא משנה ברורה ערוך השלחן ועוד.   ----- Original Message ----- From: Uriel Frank Sent: Monday, October 24, 2011 1:20 PM Subject: Re: המשך הדיון על שאתה   בשיפולי טענות ר"א לוין: השיקול של המדקדקים האשכנזים לקמוץ ש' הוא כנראה תפיסה [שאיננה נחשבת כיום מדעית] שלא מעניין אותנו העיקרון הדקדוקי, אלא תופסים במילה הבודדת "שאתה" שאינה מופיעה במקרא אלא בקמץ, וכמוזכר במאמרו המצויין של ח"א כהן. בנוסף, הם סוברים שאין חובה לשמור על עקביות, ואפשר לקרוא ש' סגולה בד"כ, ועם זאת לקרוא לפעמים בקמץ, מבלי "ליישר קו" (וכד' היעב"ץ על ח' פתוחה או חלומה בציווי "מחל"). ואגב, השיקול של הרב מאזוז הוא מיוחד למבטא הצפון אפריקאי [ש=ס], ואכמ"ל. בשורה התחתונה, אלו ואלו דא"ח, נהרא נהרא ופשטיה: מי שרוצה להחזיר עטרה ליושנה ולנהוג כרוב עדות ישראל בסגול - שֶיבושם לו, ומי שדבק במסורת אביו לקמוץ - שַיבושם גם לו. כט"ס אפ"ר ----- Original Message ----- From: אליהו Eliyahu To: midushy ; u-f...@neto.bezeqint.net Cc: המבורגר רב"ש ; הבלין רש"ז ; eliy...@gmail.com ; 'יואל קטן' ; eli...@mscc.huji.ac.il ; יצחקי ר' דויד ; yit...@smile.net.il Sent: Friday, October 21, 2011 2:02 PM Subject: Re: ומאיר עיני המחכים לו (! כך בכתב יד!) [ושוב עוררתי בדרך אגב דיון ישן-חדש ("אלט-נוי"....)]   לעניין שֶׁאתה כתבתי על זה כמה פעמים בשלח סז ה ז  שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אות השימוש שי"ן נדירה מאוד בתורה ובנביאים. בתורה היא מופיעה בסוף פרשת בראשית (ו ג): בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, בנביאים כאן ולקמן ו יז שָׁאַתָּ֖ה מְדַבֵּ֥ר עִמִּֽי׃ וחוץ מיונה ד יא:  שֶׁבִּן-לַ֥יְלָה הָיָ֖ה בכל המקומות השי"ן אינה מנוקדת בסגול אלא בפתח, ובמקום אחד לפני אל"ף בקמץ תשלום דגש ככל הנראה. בכתובים מופיעה השי"ן הרבה. שם היא מנוקדת בסגול ודגש אחריה אם זו אות נדגשת, ואין היא משתנה אם היא לפני אות שאינה נדגשת. מצאנו אותה גם מנוקדת בשוא קהלת ב כב: שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ אפשר אם כן לסכם כך, אות השימוש שי"ן מנוקדת בסגול בכל מקום ודגש אחריה במקום שאפשר. בלשון תורה ונביאים היא מנוקדת פתח ומשתנה לקמץ לפני אל"ף [ומסתבר גם לפני עי"ן ורי"ש]. לכן בתורה בְּשַׁגַּם, ובקהלת א,יז: ב,טו:  ח,יד: שֶׁגַּם. עתה נחזי אנן איך ננקד "שאתה" בברכת אמת ויציב, בברכת מודים ובברכת המזון. במקרא יש שתי שיטות, השיטה שהתקבלה בסידור היא שיטת הסגול. שֶׁלא עשני גוי, שֶׁעשה לי כל צרכי, שֶׁכוחו וגבורתו מלא עולם וכו'. בסידורי ספרד מנוקד שֶׁאתה בסגול כדין. בסידורי תימן כמדומה מנוקדת שי"ן השימוש בשוא, ואם אינני טועה ראיתי כאן מנוקד בסימן המשותף לפתח-סגול. כדי לנקד שאתה בסידור בקמץ צריך להניח שתי הנחות, ודי בנפילת אחת מהן לשלול ניקוד זה. א.      ניקוד ובכלל לשון התפילה והברכות הם לשון המקרא. ב.      צורת ניקוד אחת נדירה במקרא קובעת את ניקוד המילה. שתי ההנחות אינן נכונות. יש לנו בתפילה מטבעות לשון "משנתיות" כמו לישב (לא לשבת) בסוכה; על נטילת (לא רחיצת) ידיים; על נטילת (לא לקיחת) לולב (לא כפות תמרים);  המחזיר (לא המשיב) שכינתו, נשמות. וכהנה רבים. בלשון חז"ל הניקוד הוא אחיד בסגול, ואצל התימנים בשוא. ודאי לא בקמץ. ולהנחה השניה, ישפוּטוּ היא צורת קל עתיד נסתרים של ש.פ.ט.?! לא ודאי! תעבוּרִי קל עתיד נוכחת של ע.ב.ר.?! לא ודאי! יִרַדֹּף קל עתיד נסתר של ר.ד.ף.?! לא ודאי! לפי מה שהסברנו הרי יש במקרא שתי שיטות שיטת הפתח ושיטת הסגול, לפי זה מי שאומר שאתה בקמץ סותר את עצמו. אבל גם אם נניח שאין זה כך, ויש במקרא שיטה אחידה של סגול עם חריגים בודדים של פתח וקמץ ושוא, הלא אין מציאות פעם בודדת של המילה שאתה יכולה לקבוע את ניקוד המילה. האם גם בשאר הגרוניים השין משתנה לקמץ? הבה נראה אות שימוש שי"ן לפני אל"ף:  שֶׁ֤אֵ֖ין; שֶׁאֲנִ֣י; שֶׁ֤אָֽהֲבָה֙; שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ. אמנם ניקוד זה (שאתה בקמץ) הוא בשיטת כמה אחרונים ומהם גדולי המדקדקים, כן בסידור ר' שבתי סופר מפרמישלא, רש"ל, ר"י אמדן, ואחריהם רוו"ה ועבודת ישראל (מקורם הוא סידור ר"ע ור"א מוילנא וויעתר יצחק) וסידור חב"ד. אבל נכון הרבה יותר לומר שאתה בסגול. סידור "איש מצליח" אזיל בזה בתר איפכא, בעוד הספרדים גורסים שאתה בסגול בא הוא וגורס בקמץ בניגוד למסורת[1][1].  ----- Original Message -----  שָׁאתה* הוא ד' אלקינו, משיב הרוח ומוריד הגשם לברכה, לחיים, לשובע,   דוש [אני מכתב כאן כמה א/נשים חשובים, שאולי ימצאו לנכון להגיב, ונודה להם מראש] --------------------------------------------------------------------------------------------------- * שָׁאתה. נא הזכירוני מה הבעייה עם הקמץ הספציפי הזה בדפוסי (ובכתבי"י?) אשכנז (?). וכן יש ב: ועל אכילת מזון שָׁאתה זן, מודים אנחנו לך שָׁאתה (ושוב במודים דרבנן), ובאמת ויציב: אמת שָׁאתה הוא ד' או"א וכו', ואולי בכל מקום בסידור ובמחזור שבו יש "ש" בצירוף "אתה"... האם ניקוד וקריאה אלה הם "בסדר" או לא? מה אומרים המומחים? ומה הסיבה הדקדוקית [היסטורית?] לניקוד זה? אגב: לענ"ד אינו בספרד ובתימן.. איני יודע על רומניה, איטליה ועוד. צריך לבדוק...       [1][1] יש לפעמים "הנהגות" פרטיות של רבנים שעשו לפי מה שנראה להם, אבל מנעו בכל יכולתם את פירסום הדברים והחדרתם לכלל.

הודעה שהועברה
מאת: <zo...@emailcampaign.co.il>
תאריך: 10 בנובמבר 2016 בשעה 20:07
נושא: גיליון שבת בשבתו
אל: ‫frank...@gmail.com‬

גיליון 1647: לך-לך  י"א בחשוון תשע"ז 12/11/2016 גיליון מעוצב להורדה נקודת מבט > מדינה יהודית לאומית ודמוקרטית או: רמיסת הדמוקרטיה ברגל 'נאור'ה / הרב ישראל רוזן "הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה" (יג,ט) המרת 'יהודית' ב'לאומית' הכל מדקלמים "מדינה יהודית ודמוקרטית" אך בפועל הצלע הדמוקרטית גוברת, ואילו הצלע ה'יהודית' צולעת וחסרת משמעות מעשית. המעוז הגדול של הדמוקרטיה היא מערכת המשפט. אביר המערכת, הנשיא לשעבר אהרן ברק, איפס את משמעות הצלע ה'יהודית' במשוואה, ניתק אותה מזיקתה להלכה ולמסורת, והכפיף את המילה 'יהודית' כמשרתת את ה'דמוקרטית'. לפרשנותו יש להתחשב רק במקורות יהודיים הבאים לאשש את אופייה הדמוקרטי של המדינה (עיוני משפט כד). 'מוסר הנביאים' כנגד עושק ושוחד, למשל, בא בחשבון כביטוי ל'מדינה יהודית'. ה'שבת' – כנראה שלא! 'צאצאיו' על כס השיפוט העליון נאלצים להלך בדרך שכבש (תרתי משמע), ודומה שאין מי מהם אשר יתמוך באלמנטים יהודיים בחקיקה ובהתנהלות הרשויות אשר אינם עולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה הצרופה. מזה זמן רב אני מהרהר בהחלפת הביטוי 'יהודית ודמוקרטית' בסיסמא אחרת, נאה הימנה – מדינה לאומית ודמוקרטית. אשאיר לחכמי האקדמיה במדעי המדינה והמשפט לבדוק האם צירוף לשוני זה קיים במשפחת העמים. אחת ידעתי, אילו הכרזת מדינת ישראל כ'לאומית ודמוקרטית' היתה כלולה בחוקי 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק', במקום ההצהרה המופיעה שם על 'מדינה יהודית ודמוקרטית', יכולנו כבר מזמן לחוקק את 'חוק הלאום היהודי', שעדין ממתין לרוב בקואליציה שלא יחשוש מאימת הבג"צ ונשיא ארה"ב. אילו היינו מדינה 'לאומית ודמוקרטית' כבר מזמן יכולנו לשלול אזרחות מתומכי מחבלים ומשבחיהם, ואולי גם מיהודים החותרים כנגד לאומיותה של מדינת ישראל, במדינתנו ובקרב ארגונים בינלאומיים. שרה דמוקרטית נגד נשיאה אינטרסנטית ובמעבר לא כ"כ חד נזדקק לעימות שנתגלע לאחרונה בין שרת המשפטים, איילת שקד, לבין נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור. הנושא טכני, כביכול; באיזה רוב בועדת המינויים יתמנה שופט עליון, מתוך תשעת חבריה. עד שנת 2008 נדרש רוב רגיל, 5 מתוך 9 החברים. בשנה זו נחקק חוק - הנחזה כבלתי דמוקרטי בעליל - המחייב רוב מיוחס של 7 חברי ועדה. שרת המשפטים תומכת בהצעת חוק שיחזיר את המצב לקדמותו, ואת הדמוקרטיה לממדיה הטבעיים, וזכתה להתפרצות בלתי נאורה מקרב אישי שמאל שרוממות הדמוקרטיה בגרונם. האבסורד בעיני הוא התקוממות עזה ומאיימת של נשיאת בית המשפט העליון, מעוז הדמוקרטיה, נגד... הכרעה דמוקרטית בועדת מינויים. האינטרס של הנשיאה שקוף ומונח ללא בושה 'על השולחן'; לנשיאה דרוש 'בלוק חוסם' שייאלץ שכפול שופטים בדמותה ובצלמה על אפה וחמתה של הדמוקרטיה. מה בכלל מבינים 'פשוטי עם' המכהנים בועדת המינויים? אכן, יש להודות, שקיימים שיקולים פוליטיים בקשר למינוי שופטים בעיקר עליונים בחתך של השקפות עולם 'ימין ושמאל', וכן שמרנות מול ליברליות, לאומיות מול אוניברסליות וכיו"ב. יש גם האומרים כי שרת המשפטים שגתה בחישוביה המתמטיים, שכן שלשת נציגי השופטים יוכלו מעתה לעשות יד אחת עם שני נציגי לשכת עורכי הדין ושר/ת המשפטים עם שני ח"כים נוספים יאלצו להיכנע. מ"מ, חישובים מעין אלו יאים ולגיטימיים לאישיות פוליטית, אך כאשר נשיאת בית המשפט העליון נלחמת בשצף קצף נגד ערכי הדמוקרטיה (רוב בועדת מינויים, בסך הכל) בעיני זו רמיסת הדמוקרטיה ברגל נאורה. * * * בחיפוש בלתי מדוקדק שערכתי, בסיוע פרוייקט השו"ת, מצאתי כי בכל פסוקי התנ"ך הימין קודם לשמאל (איך לא?). גם הפסוק שצוטט בראש המדור איננו חורג, שהרי "ואימינה" קודם ל'אשמאילה". אכן, חריג אחד בלבד מצאתי, בשיר השירים (ב,ו): "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". היש למי מהקוראים פשר? (נכתב במוצ"ש נח) קבלת שבת > ההולך הראשון / אסתי רוזנברג, ראש המדרשה לבנות במגדל עז פרשת לך לך פותחת בציווי "לך לך מארצך" ומסתיימת בברית שכורת אברהם בבשרו. בתווך אברהם מתהלך בארץ וקורא בשם ה'. בין "לך לך מארצך וממולדתך" ועד "לך לך אל ארץ המוריה" מצטווה אברהם "קום והתהלך בארץ" ו"התהלך לפני והיה תמים". אברהם נענה ומתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. אך בכך לא די – אברהם קורא בשם ה', "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' ". מהי אותה קריאה בשם ה'? רש"י מציע: "נתנבא שעתידין בניו להיכשל שם בעוון עכן – ולפיכך התפלל עליהם" - דאגה אבהית לדורות הבאים. לעומתו הרמב"ן מדגיש את פעילותו של אברהם בקרב דורו: "היה מודיע אלוקותו לבני אדם.. ללמד ולפרסם האלוקות.. הקר שמו של הקב"ה בפי כל בריה.. הודיע לבריות סוד הנהגת העולם". וכן ראב"ע: "קריאת בני אדם לעבוד השם". אברהם ושרה אינם מסתפקים בציווי ה' להתהלך בארץ – הם מתהלכים בה כבעלי בשורה גדולה ומפיצים את שם ה' באופן אקטיבי. אברהם ושרה מתאמצים ללמד את בני האדם ברכת המזון ואחדות ה', היות מנהיג לבירה ומהי עבודתו. קריאה ברורה וחזקה בשם ה'. הם לוקחים אחריות גדולה ויוזמה בהפצת שם ה' בעולם. אך בכך לא די - אברהם אקטיבי גם בחיים היומיומיים – מתהלך במציאות ומנסה לפעול בתוכה בשם ה'. אברהם מגיב לרעב בארץ ומתמודד עם שאלת יופיה של שרה, מבחין במריבות רועיו ומצטער על אחיינו שנשבה. יחד עם שרה כואב את עקרותה ותוהה על דרכי ההתמודדות הנכונות. אברהם הבודד הקורא בשם ה' מבין שלא די לבנות מזבח ומתחתיו לקרוא בשם ה', עליו להכריע ולפעול במציאות – לצאת להילחם בעד אחיינו, לשמוע בקול שרה ולנסות להיבנות מהגר ולהיות שותף במציאות בהפצת דרכי הנהגת ה' בחיים היומיומיים – במוסר ובצדק. בברית בין הבתרים אומר הקב"ה: "אל תירא אברם". ובבראשית רבה: "שהיה מתפחד שמא אותן שהרגתי היה בהן צדיק אחד". הניסיון לתרגם את דבר ה' למציאות יומיומית גורם לאברהם לפחד שמא טעה בהכרעות האנושיות שלו. לקיחת אחריות ומעורבות במציאות טומנת בחובה את הטעות והפחד לפגוע. ועם זאת, אברהם לא מוותר וממשיך לקרוא בשם ה' ולתרגם את הקריאה להכרעות אקטיביות של חיים. אתגרי החיים של אברהם רבים ומגוונים, ציבוריים ומשפחתיים, ואברהם, ההולך הראשון, מציב רף גבוה של תביעה מבניו אחריו – לקרוא בשם ה' ולהיות מעורב במציאות, לפעול בתוכה, ולא לפחד כלל. הארה בפרשה > איך מציירים את אברהם? / הרב אסף הר-נוי, בית המדרש הגבוה לתורה ומנהיגות, ירושלים אם היינו מתבקשים לצייר את דמותו של אברהם אבינו, היינו חוזרים, ככל הנראה, לציור המפורסם מגן הילדים של אברהם הזקן עם שיער שיבה וזקן ארוך, יושב בפתח אוהלו עם ספר בידו. לא הייתה זו טעות, שכן התורה בפרשת וירא מתארת את ישיבתו של אברהם בפתח האוהל כחום היום, אך פרשת לך לך מציירת ציור אחר לחלוטין. רכב שרד וחרב באבנט אם היינו בוחרים לצייר את דמותו של אברהם כפי שהיא עולה מפרשתנו, ככל הנראה התמונה הייתה שונה לחלוטין מאותו יושב אוהלים. אברהם של פרשת לך לך הוא לוחם גיבור ללא חת היוצא למלחמת עולם בכדי להציל את בן משפחתו. אברהם של פרשת לך לך הוא איש בעל אמצעים, כבד במקנה, בכסף ובזהב. אברהם הוא איש אוניברסלי המתעסק בעניינים אשר מחוץ לד' אמותיו ומנסה להציל את סדום מחורבן. ככל הנראה, הציור המתאים יותר לאברהם, הוא דווקא עם חרב באבנטו כשהוא נוהג ברכב שרד (כאנלוגיה לימינו). יתנו לי מתנות פרשת לך לך מציגה בפנינו סתירה, לכאורה, בהתנהלותו ובתפיסתו של אברהם אבינו. מצד אחד, לאחר הניצחון הגדול במלחמת המלכים, מגיע מלך סדום אל אברהם ומציע לו את שלל המלחמה. אברהם מסרב בתוקף ואומר כי אינו מעוניין ולו בשרוך נעל מן הרכוש הרב. מצד שני, עם ירידתו של אברהם למצרים, הוא פונה אל שרה ומבקש: "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך..." (יב,יג). רש"י מסביר שאברהם מבקש משרה לומר שהיא אחותו בכדי שיתנו לו מתנות. תכניתו של אברהם מצליחה ומיד לאחר לקיחתה של שרה אל בית פרעה, מיטיב פרעה עם אברהם ומעניק לו רכוש רב. כיצד ניתן להסביר את הסתירה הזו בין רצונו של אברהם לקבל מתנות מבית פרעה לבין סירובו המוחלט לקבל אפילו חוט ממלך סדום? סגירת חובות אברהם ירד למצרים, בשל רעב, כשהוא דל וחסר כל. בדרכו למצרים הוא לן במספר אכסניות, אך אין בידו את הכסף הדרוש לשלם בעבורן. הוא מסכם עם בעלי האכסניות כי בהזדמנות הראשונה שיגיע כסף לידיו הוא יחזיר להם את חובותיו, וממשיך בדרכו למצרים. אברהם מבין שאין זה ראוי ומתאים למי שתפקידו לגלות את שמו של הקב"ה בעולם, להיות בעל חובות, דל ועני. הוא יודע שכדי לקדש שם שמים ולהאהיב את שמו של ה' על הבריות, עליו להיות בעל קומה זקופה, אדם שאינו תלוי בחסדי אחרים. בהגיעו למצרים מבין אברהם שנפלה לידו ההזדמנות לקבל מתנות ורכוש, לא בשביל ביתו הפרטי כי אם כחלק ממהלכו השלם לקידוש שמו של ה' בעולם. בצאתו ממצרים הולך אברהם "למסעותיו" (יג,ג). הוא חוזר ולן באותן אכסניות שבהן ביקר בירידתו מן הארץ. רש"י מסביר שהוא חזר כדי לפרוע את הקפותיו-חובותיו לבעלי האכסניות. כעת אברהם חוזר לאותן אכסניות שאליהן נכנס לא מזמן כדל ועני, אלא שהפעם הוא חונה בחניית האחמי"ם עם "רכבו" המפואר. הוא משלם את חובותיו לבעל האכסניה וכל רואיו משבחים אותו ואת בוראו על החסד שעשה עמו. לצד ציורו של אברהם הישיש בעל הזקן שאינו רוצה אפילו שרוך שאינו לו, יש לזכור כי ישנו גם ציור של לוחם אמיץ ועשיר שיעשה הכול כדי להאהיב ולהגדיל שמו של הקב"ה על פני העולם כולו. לתגובות והארות: atha...@gmail.com זווית נשית > לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך... / אורית לסר ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה שלושת המרחבים שאברהם אבינו מצטווה להתנתק מהם ולנטוש מאחוריו, הם שלושה מעגלי שייכות וזהות של כל אדם - ארצו הפיסית, מולדתו הרוחנית-תרבותית, ומשפחתו - מורשת אבותיו. ניתוק זה מן העבר ומן ההווה, הכרחי הוא לסיפור ההליכה של אברהם אבינו אל עבר עתיד חדש, ולקראת בניית תרבות וזהות חדשה. על אברהם מוטלת החובה לעקור את שורשיו, לעזוב בית ומולדת, להרחיק נדוד ולטעת חיים חדשים בארץ חדשה. העבר לא יכול להחזיק אותו במקום, אסור לו להתערב ולהשפיע על העתיד הצפוי ללאום ולאמונה החדשה שעתידה להיוולד. תכלית המסע - הכלל סיפורים אנושיים רבים מבקשים לתאר מהלך דומה, של יחיד שמבקש דרך חדשה ולעתים מהפכנית ביחס לחייו בהווה, תוך נטישה וטריקת דלת מוחלטת אל העבר והיפוך טוטאלי של הזהות הקיימת ושל שורשיה. נדמה לי כי מהלך "לך לך" של אברהם אבינו, כמעט מבקש לסמן תהליך אנושי מתחייב כלפי מי שמבקש לטעת ולפתח זהות חדשה, לאום ומולדת. מהפכות גדולות ששינו את פני ההיסטוריה והאנושות, כמעט תמיד החלו מהליכה, לעתים יחידנית, של בן אדם שמרד בכל הוויית החיים שלו ושל סביבתו, ניפץ מסגרות ומוסכמות, על מנת ליצור ולפתח צורת חיים חדשה. אולם מה בין אברהם אבינו לכל מהפכן ומרדן בהיסטוריה או בהווה? מה הופך את תנועת הנפש ואת הצורך האנושי של האדם, בשלבים שונים של חייו, לצורך במרידה ובחידוש – להליכה חיובית או הרסנית? נדמה לי שהמפתח להבנת ההבדל טמון בהמשך הציווי לאברהם - "ונברכו בך כל משפחות האדמה... והיה ברכה"... כפילות המושג והביטוי שמצווה את אברהם להיות זה שיעביר את הברכה האלוקית ושמעשיו יגרמו לברכה בעולם, היא המטרה והיעד של ההליכה. אין מדובר בהליכה בודדת ואנוכית, אלא בהתחלה של מסע שתכליתו – הכלל. ולא רק בניו ועמו שלו, אלא כלל האנושות. אינדיבידואליזם על ביטוייו השונים, כולל הצורך של היחיד לפרוץ דרך עצמאית וחדשנית, הוא תופעה כמעט הכרחית לצורך התבגרות וצמיחה בין שלבי החיים. תופעה זו היא חיובית בעיקר כאשר לנגד עיניו של המהפכן ופורץ הדרך עומדת טובת החברה והוא רואה במרד ובהליכה העצמאית שלו – שליחות למען משהו גדול ממנו. על חורבות העולם הישן לעתים, מהרהרת אני בהליכותיהם של הדורות הקודמים אליי, שהפכו עולם ישן כדי ליצור ולבנות מולדת חדשה. חלקם עשו זאת תוך שמירה על המסורת ועל השורשים ואילו אחרים חפצו להחריב את העבר והקיים על מנת ליצור את המהפכה הציונית. אין אני באה לשפוט אף צד ואף מעשה ולא את תוצאותיו. תקומת מדינת ישראל והעם היהודי היו משימה אדירה של אותה תקופה שהתקיימה בזכות אותם יחידים מהפכנים. עבורם, היה זה עולם חדש שיש לבנות, על חורבות העולם הישן. אולם לא כולם הפנו את הגב כלפי כל ממדי החיים ומעגלי השייכות ודבקו במסורת המשפחה, למרות שאת ארצם נטשו. בארץ הישנה-חדשה, נפגשו אלו ואלו, כשתכלית משותפת מאחדת אותם. חזון גדול ומטרה נעלה איחדו את האנשים ואת דרכי חייהם. פערים בין האידאות הפכו לממשיים, כאשר החזון השלם של "והיה ברכה" פיצל בין העושים למען ארצם לבין העושים לביתם... מגמות אלו קיימות היו מבין ההולכים בדרך האבות לבין עוקרי המסורת. לילדיי ולדורות הבאים, מקווה אני להעביר את ברכת אברהם אבינו, העברי הראשון. המרידה לצורך סגידה לאינדיבידואל ולמען חופש מוחלט מכבלי העבר, לא יכולה לייצר טוב לעתיד ובטח שלא להביא ברכה לכלל. כאשר אידיאל של הפיכה ויצירה חדשה מתווה דרך שמטרתה עתיד טוב יותר למען האחר, אין לך כלי מחזיק ברכה גדול ונצחי מזה. לתגובות: chi...@toravoda.org.il רואים את הקולות > אור הקול / סטודיו שלך נקודת מבט אחרת על אמנות עכשווית לפני הציור מגיע הדימוי. דימוי זה כמו תמונה שמהבהבת בראש, ומעבירה אלי אווירה ורגש. הדימוי הוא הציור הכי מושלם. הדימוי הוא הציור הכי נפלא שצויר אי פעם. אני נפעמת מהחיזיון הפלאי שעלה במוחי. אני רוצה לרוץ מהר לתפוס אותו ולהניח אותו מיד על משטח כלשהו. ככה כמו שהוא - שיתגשם למוחשי. מתגשם זו מילה טובה... ואירונית משהו, כי כל מה שמצטייר ברגע שמתחילים לעבוד אלו גושים מגושמים, חסרי חן ושאר רוח המרוחים על משטח שמנסים להתחפש לחיזיון שהיה לי... אכזבה. תיארתי בפניכם חוויה אמתית מחיי היומיום של כל צייר כנראה. לא פשוט בכלל להתמודד עם זה כל פעם מחדש. עבודת המידות מסתמכת על כך שיש בפני פרשת דרכים, גישות שונות של הסתכלות על המציאות, ואני יכולה לבחור ביניהן. מהי נקודת הבחירה שלי בסיטואציה הזאת? אני יכולה להתייאש מראש (ואז התוצאה היא: אין ציור) או שאני יכולה לנסות לצייר, בכל זאת. אני אוכל לבחור לנסות לצייר, אם אני מבינה שתמיד, לעולם, יהיה פער בין החזון למציאות. תמיד אצטרך לוותר מראש על האידיאל הגדול והנשגב ולהסתפק במה שיש. אז כן, קיבלתי שליחות, ועדיין, אני מוגבלת ביכולת הביצוע. אני אוכל לצייר - ובכן - הכי טוב שאני יכולה לצייר בזמן הנתון הזה. ולא מעבר לזה. התייחסות כזאת גם נותנת כוח לעשות וגם בונה בתוכי מידה של ענווה. החלק שלי במשימה הוא ההשתדלות לעשות, ולא התוצאה המושלמת.   כתיבה: האמנית חני כהן זדה בא לידי ביטוי > בין התנ"ך לסידור / יעקב עציון שאלה: בסידורים רבים בנוסח עדות אשכנז (גם בנוסח המכונה 'ספרד'), בברכת "מודים אנחנו לך שאתה וכו'", מנוקדת המילה "שאתה" בקמץ תחת השי"ן – שָׁאַתָּה - ואילו בסידורים בנוסח עדות המזרח המילה מנוקדת בסגול, שֶׁאַתָּה. מה מקור ההבדל? תשובה: בעברית כיום אנו משתמשים רבות בשי"ן הנקראת שי"ן הזיקה, למשל במשפט כמו "זה הבית שבו גרתי", אך בתנ"ך בדרך כלל תבוא במקום שי"ן זו המילה אֲשֶׁר. למשל, בפסוק הפותח את הפרשה נאמר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בלשון המדוברת, במקום "אל הארץ אשר אראך" היינו אומרים "אל הארץ שאראה לך". בתנ"ך אמנם מופיעה מעט השי"ן המדוברת, ובעיקר בספרי שיר השירים וקהלת. הנה למשל פסוק משיר השירים שבו היא באה שלוש פעמים ברצף: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי". בחמשת חומשי התורה לעומת זאת מופיעה שי"ן זו פעם יחידה, בפרשת בראשית (אם אכן זהו פירושה): "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר". ועתה לסוגיית "שָׁאתה". ניקודה הרגיל של שי"ן הזיקה הוא בסגול, וכפי שניתן לראות למשל בפסוק הנזכר לעיל משיר השירים. ברם, בתנ"ך יש לא פעם יוצאים מן הכלל. למשל, בשירת דבורה השי"ן מנוקדת בפתח: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (וכן הוא במילה הקשה "בְּשַׁגַּם"). חריג נוסף מופיע גם הוא בספר שופטים, בדברי גדעון למלאך ה': "וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי". האות שי"ן מנוקדת כאן באופן חריג בקמץ. חכמינו הסבירו שהניקוד השתנה לקמץ בשל האות אל"ף שבאה בעקבותיו - אך במקומות רבים בתנ"ך השי"ן מנוקדת בסגול גם לפני אל"ף (שוב, ראו למשל בפסוק הנזכר משיר השירים – "שֶׁאהבה"). בתפילה, בעדות ישראל כולן הגו את השי"ן המדוברת בסגול, ואמרו אפוא "מודים אנחנו לך שֶׁאתה הוא וכו'". כך נהגו גם בברכת המזון: "שֶׁאתה זן ומפרנס לכל וכו'". ברם, לפני כ-500 שנים כתב אחד מחכמי אשכנז שיש להגות את המילה בקמץ, כיוון שבתנ"ך היא כתובה כך (המילה שָׁאַתָּה מופיעה בתנ"ך פעם יחידה, בדברי גדעון הנזכרים) – ובעקבותיו כתבו כך כמה פוסקים וכך נהגו חלק ממדפיסי הסידורים (אף במשנה ברורה נפסק כן, ביחס לברכת המזון). נוהַג זה הוא חלק ממגמה נרחבת שאימצו כמה מחכמי אשכנז – 'תיקון' לשון התפילה על פי המצוי במקרא, אף אם מדובר במקרה חריג בתנ"ך. בניגוד להם, בקהילות תימן ועדות המזרח השאירו את המילה כצורתה, והמשיכו להגותהּ שֶׁאתה, כאז כן עתה. לתגובות ולשאלות: yet...@gmail.com ילדים פותחים את הלב > ילד מיוחד / מירב מגני, כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד "תמיד הקבוצה שלנו במקום האחרון," רטן באוזני ניר. "ששש, רק שהוא לא ישמע, אבל זה ממש בגללו." 'ניר צודק,' חשבתי, מאז שהמורה לספורט חילק אותנו לשלשות ושם את גלעד אתנו בקבוצה, לא משנה מה נעשה או כמה נשתדל, תמיד נהיה אחרונים. אחרונים בריצה, אחרונים במשיכת חבל. אחרונים בטיפוס ובתרגילי קרקע. בכל פעילות ובכל תחרות נהיה בסוף. מצד שני גלעד לא אשם והוא לא מתעכב בכוונה, יש לו מגבלה גופנית, הוא כבד ומסורבל ובגלל זה איטי מאוד. יש ילדים מכיתות אחרות שצוחקים עליו. בעיניי זה מכוער. בכיתה שלנו לא לועגים לו ומנסים לעזור, אבל אני יודע שעמוק בלב כל אחד שמח שגלעד לא בקבוצה שלו ומאוכזב כשהוא כן. "נו גלעד, יותר מהר, זה ניצחון קבוצתי!" צעק לו ניר בזמן שרצנו 2500 מטר. ניר הוא ילד של תחרויות, כשהוא בתחרות הוא לא חושב על כלום חוץ מעל ניצחון. גלעד ניסה בכל כוחו להדביק את הפער, הוא נשם בכבדות ורץ. "נו, קדימה!" המשיך ניר 'לעודד'. לפתע עצר גלעד והפיל עצמו על הקרקע "מה אתה עושה?" צעק ניר. גלעד לא ענה. הוא ניסה לסדר את נשימתו בלי לנסות לקום. "תמשיך לרוץ," אמרתי. "אני אשאר עם גלעד." "מה הטעם?" זעף ניר. "ממילא הפסדנו שוב." התבוננתי בגלעד. אולי הוא מסורבל ואיטי, אבל בשום אופן לא טיפש. גלעד יודע שאנחנו מפסידים בגללו והוא לוקח את זה ללב. ריחמתי עליו ובלבי כעסתי על ניר שלא מגלה רגישות לצרכים של גלעד. "זה חשוב לנצח, השאלה במה," אמרתי לניר. "במה? בריצה! ענה ניר בכעס ורץ הלאה. נשארתי עם גלעד, מנסה לעודד אותו לקום ולהשקות אותו מבקבוק המים שלי. גלעד לא קם. הוא לגם מעט מים ומזווית העין ראיתי דמעה קטנה ועוד אחת. תאמינו לי, הדמעות שלו היו מדבקות. אט אט נשרו גם מעיניי דמעות חמות. לפתע התקדרו השמים. טיפות קטנות של גשם התערבבו עם דמעותינו. "תראה," אמרתי. "גם השמים בוכים." להפתעתי גלעד העלה חיוך גדול על פניו, "אלו הם גשמי ברכה! רק הבוקר שאלנו על הגשמים וכבר ה' שלח לנו את מבוקשנו, צריך להגיד תודה על כל טיפה." התפעלתי מכך שגלעד יכול להודות ולשמוח גם כשכל כך קשה לו. גלעד המשיך להפתיע אותי. "אתה יודע למה שואלים גשמים דווקא בז' במרחשוון?" הוא שאל. "למה לא שואלים גשמים בשמיני עצרת, יחד עם ברכת 'משיב הרוח ומוריד הגשם'? ובכלל למה לא שואלים בראש חודש או בכל תאריך אחר בחודש?" "באמת למה?" התעניינתי. "בגלל ההתחשבות בחריגים." ענה גלעד וחייך חיוך ממתיק סוד. 'למה הוא מתכוון?' הרהרתי. לא היה לי שום רעיון. "תאר לך שכל עם ישראל עומד בתפילה ומבקש גשם. בחג שמיני עצרת כבר לא צריך לשבת בסוכה ומה יותר מתאים מגשמי ברכה בתחילת הסתיו?" "נכון, ה' ישמע את התפילה ויוריד גשם," אמרתי וניגבתי עוד טיפה קטנה של גשם שדגדגה לי את האף. "ומה יעשו עולי הרגל? ילכו בגשם השוטף על גמלים וחמורים עם כל הציוד, הילדים והתינוקות?" "צודק, איך לא חשבתי על זה. אז צריך לחכות עוד שלושה ארבעה ימים עד שיגיעו מירושלים לכל חלקי הארץ ואז לשאול גשם." "ומה עם עולי הרגלים שבאו מבבל? הם לא יגיעו תוך ארבעה ימים וגם לא תוך שבוע. צריך להתחשב בהם, לא? חכמים בדקו כמה זמן לוקח ליהודי הכי רחוק מירושלים להגיע לביתו ולפי זה קבעו את יום שאילת הגשמים. 15 ימים מחג שמיני עצרת ממתין עם ישראל ולא מתפלל לגשם שירד וישקה את השדות, לא מבקש ברכה שהיא כל כך נצרכת לעולם, הכול כדי להתחשב בחריגים." "וואו זה מדהים, איך אתה יודע את כל הדברים האלו?" התפלאתי. "בגלל שקשה לי לרוץ ולהשתולל, ובגלל שאני מתעייף מהר, אני מרבה לקרוא וללמוד, תראה, בכל דבר רע יש גם טוב. תלוי איך מסתכלים על זה." "אתה באמת ילד מיוחד, למדתי ממך דברים חשובים." אמרתי והתרוממתי מהקרקע. "הגשם מתחזק וכולם בטח מחפשים אותנו," אמר גלעד וניסה גם הוא להתרומם. הושטתי לגלעד יד תומכת וכך צעדנו בין טיפות הגשם לכיוון הכיתה. 'כשחושבים על כל אחד מעם ישראל ומתחשבים בו, אז באמת ראויים לגשמי ברכה.' הרהרתי והתענגתי על טיפות הגשם המרוות את העולם. ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה. אשמח לתגובתכם:mag...@gmail.com מגופו של עולם אל אורו > להיכנע למילים / צחי כהן מרצה לספרות וחינוך במכללת הרצוג ובקריה האקדמית אונו מהו הדבר ההופך אדם למשורר וחוויה המתוארת במילים לשיר? לשאלה יסודית זו נדרשו מיטב חוקרי השירה ומשוררי כל הדורות. המשוררת לאה גולדברג כתבה מעין תשובה בקטע מתוך שירה "על עצמי" (כל השירים ג', עמ' 86): "וּבָאוּ עֲלֵי הַדְּבָרִים וְצִוּוּי עָלַי: שִׁירִי. וְאָמְרוּ: אֲנַחְנוּ מִלִּים וְנִכְנַעְתִּי וְשַׁרְתִּי אוֹתָם". המשורר הוא מי שהמציאות מציבה את עצמה בפניו כראויה לשירה, מי שהדברים, הדברים שמהם עשויים החיים עצמם, מדברים אליו, תובעים ממנו לעצב אותם במילה, אומרים לו: "אנחנו מילים", אנחנו ראויים לתיאור, אנחנו יכולים להיות מוגשמים במילה. והמשורר לא יכול שלא לשיר, על כורחו הוא נכנע, ושר אותם. בסופו של השיר מתברר כי לשירה סגולה נוספת: היא משמשת את הדוברת להכיל חוויות אישיות קיצוניות ולהקטינן לכדי דבר הניתן לאומרו, דבר שיר. החידה השבועית > חידה לפרשת לך לך / יואב שלוסברג, מנכ"ל החידון והחוויה במטוס גם באניה, התהפך בפרשה. במה מדובר? תודה לשולחת החידה שולמית ציטרון מבני ברק תשובה לנח החידה הייתה : אורך + רוחב חיברת, את שנות המחבר לאחר "הארוע" – קיבלת. הפתרון : 350 ארך התיבה – 300 אמה. רוחב התיבה - 50 אמה: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בראשית ו,טו). שנות נח בונה ומחבר התיבה לאחר המבול - 350 שנה: "וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (שם ט,כח). נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה. "החידון והחוויה" מפיקה חידון תנ"ך מאתגר וייחודי ביוזמת וחסות בית טובי העיר. החידון מיועד למבוגרים מעל גיל 70 תושבי ירושלים והסביבה. פרסום בעיתונים ועלוני פרשת השבוע. להרשמה 02-5318377. לתגובות: in...@hidonim.com‏ בין קודש לחול > לא קלה דרכנו / הרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת 'הר עציון' החקלאים מחכים כבר שבועיים. הסוכה כבר ארוזה ומאוחסנת, תפילת הגשם כבר נאמרה בשמחת התורה, אבל העם היושב בציון עדיין סוכר את פיו מלבקש מטר. חלף תשרי ונכנס חשוון, צמאה האדמה וצמאים האילנות, ואנחנו עדיין מחכים. עד ז' בחשוון, עד שיגיע אחרון עולי הרגל לביתו שבבבל, תחכה בסבלנות הבקשה הנפלאה – 'ותן טל ומטר לברכה'. ומדוע, שואלים רבים, מדוע אנחנו מתחשבים בעולי הרגל רק בתחילת החורף כשהם בדרך הביתה מחג הסוכות? מדוע איננו מתחשבים בעולי הרגל בסוף החורף, בתחילת חודש ניסן? מדוע בר"ח ניסן, כשעולי הרגל יוצאים מביתם שעל נהר פרת, בדרכם להקרבת קרבן הפסח בירושלים, איננו מביעים התחשבות בדרך הקשה שלהם? למה איננו מפסיקים לבקש גשם בתחילת חודש ניסן, כדי לאפשר להם להגיע לירושלים בצורה נוחה? * * * שתי תשובות יפות שמעתי לשאלה זאת. את התשובה הראשונה שמעתי מנער נבון וחכם. לדבריו, אנו ממתינים לא משום שאנו מעדיפים את עולי הרגל על החקלאים אלא כיוון שאנו רוצים שתפילת הגשם שנאמרת בחג הסוכות תיאמר בלב שלם על ידי כל עם ישראל. אם עולי הרגל מבבל יבינו שבקשת הגשם תקשה עליהם את הדרך חזרה הביתה הם לא יהיו שותפים מלאים בתפילת הגשם. אנו מחכים עם הבקשה עד ז' במרחשוון כדי להשיג גיבוש של כלל האומה סביב בקשת הגשם. אין אנו מעדיפים את עולי הרגל הבבלים על החקלאים הצמאים אלא מנסים ליצור אחדות והסכמה רחבה סביב בקשת הגשמים שבסוכות. * * * כדי להבין את ההסבר השני צריך להקדים כמה מילים על שני סוגי הדרכים שבהם פסעו אבותינו. את הכביש מירושלים לתל אביב אפשר להעביר בשתי דרכים. דרך הוואדי (כביש מספר 1) או דרך גב ההר (כביש מספר 443) אלו הם שני סוגי צירים שדרכם אפשר לעבור. ציר אחד שעובר על ההר וציר שני שעובר למטה בנחל. יש לכך עוד דוגמאות רבות כמו כביש הבקעה העובר בבקעת הירדן ודרך אלון העוברת על גב ההר שמעל לבקעה. יש שני יתרונות לדרך שעוברת בנחל. הדרך יותר מהירה וקצרה, ובנוסף היא קרובה למקורות מים ומעיינות. גם לדרך ההר יש שני יתרונות, הדרך שעוברת למעלה, על ההר, בטוחה יותר משודדים ומזיקים, ובנוסף, בניגוד לדרך הנחל, שבימות החורף אינה עבירה בשל הגשמים וההצפות, הדרך על ההר עבירה כמעט כל ימות השנה. נחזור לעולי הרגל. כשחזרו עולי הרגל בחודש תשרי הם יכלו לחזור דרך הכבישים שעברו בנחלים, כבישים אלו היו עדיין פתוחים. כדי למנוע מדרכים אלו להיחסם, חיכינו עם בקשת הגשמים. בחודש ניסן, כשהתחילו עולי הרגל את מסעם לירושלים, רוב הדרכים שעברו בנחל היו כבר חסומות ולא נגישות. עולי הרגל היו חייבים ללכת בדרך ההר גם אם ירד גשם וגם אם לאו. לכן אין סיבה להפסיק את בקשת הגשמים. * * * שאלת הדרכים משפיעה על מחלוקת עתיקת יומין בין תושבי העיר אפרת לבין תושבי גוש עציון. היכן פסעו אבותינו, אברהם ויצחק בדרכם להר המוריה? במפה משנת 1880 מתוארות שתי דרכים שמחברות את חברון לירושלים: דרך גב ההר, ודרך הנחל. דרך גב ההר (המכונה בפי כל 'דרך האבות') עוברת סמוך לבסיס חטמ"ר עציון (המנזר הרוסי), ממשיכה דרך היישוב אלון שבות (ועוברת 20 מטר מתחת למרפסת ביתי), משם נמשכת לכיוון היישוב אלעזר ולשכונת נתיב האבות (ת"ו), ומשם לנווה דניאל. דרך הנחל לעומת זאת, עוברת דרך צומת הגוש, ממשיכה על כביש 60 עד צומת אפרת דרום, משם ממשיכה לכיוון הביאר, ועוברת בוואדי של הביאר שמתחת לעיר אפרת עד שהיא מגיעה לגבעת הדגן. מהיכן הלכו אברהם ויצחק, דרך המועצה המקומית אפרת או דרך המועצה האזורית גוש עציון? צר לי אבל לפי דברינו כנראה שהצדק עם שכנינו ממזרח. עקדת יצחק, לפי המקובל בידינו, הייתה בראש השנה. בראש השנה דרך הנחל עדיין פתוחה ולכן סביר להניח שהדרך לעקדת יצחק עברה דרך נחל הביאר העובר בתחום העיר אפרת. אם לא נניח שבשל סיבה חיצונית (חשש משודדים וכדו') בחרו אבותינו את הדרך הארוכה יותר ונטולת המעיינות, נצטרך להודות שהחברים מהיישוב אפרת ניצחו.. לתגובות, הערות והארות: benk...@gmail.com משו"ת בארץ > מחויבות המורים לעבודתם / הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עותניאל ורב הישוב שאלה: האם מותר למורה להיעדר משיעור או לאחר לשיעור? תשובה: את הדיון צריך לחלק לשני חלקים: א. חובת המורה לעמוד בתנאי העסקתו - ככל שכיר המחויב למעבידו. ב. חובתו היתרה של מורה למקצועות קודש והאיסור לבטל תורה מתלמידיו. חובת שכיר למעסיקו כל שכיר חייב לעבוד בזמן העבודה, וברור שכל התעסקות בעניינים שאינם קשורים לעבודה הינם גזל בעל הבית. בברייתא במסכת ברכות שנינו שפועלים מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית, וכך נפסק בשו"ע (או"ח קצא). אמנם מרן בשו"ע הביא את דעת ההגהות-מימוניות שבימינו מברכים הפועלים ארבע ברכות משום שעל דעת כן הם מועסקים. ולגבי מורה שניתנת לו הפסקת אוכל בשעה קבועה ודאי שצריך לברך בה ולא בזמן השיעור וחל עליו איסור מוחלט לברך על חשבון השיעור ואם מברך על חשבון השיעור, הברכה היא מצווה הבאה בעברה של גזל, ועל זה נאמר (תהלים י,ג; בבא קמא צד,א): "בוצע ברך ניאץ ה'". הרמב"ם בהלכות שכירות (יג,ז) הרחיב בחובות הפועל: כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר 'ויפרץ האיש מאד מאד'. והדברים הובאו בשו"ע (חו"מ שלז,כ). בגלל החובה של עשיית העבודה בשלמות, כותב השו"ע (שם יט,על פי התוספתא, הרי"ף והרא"ש שהפועל צריך לדאוג שיהיה לו כוח לעבוד: אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח. בגמ' בתענית (כג,ב) מובא הסיפור המופלא על אבא חלקיה שלא השיב שלום לחכמים וכאשר שאלו אותו לפשר התנהגותו ענה: "שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר". (=שכיר יום הייתי, ואמרתי בלבי לא אתבטל ממלאכתי). חובת המלמד לגבי חובת הזהירות של מלמדי התינוקות כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ב,ג): מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן או שהוא מתרשל בלימודן הרי זה בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה', לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק. הגר"א מביא מקור להלכה מהגמ' בבא בתרא (ח,ב) המתארת את נאמנותו של רב שמואל בר שילת: "רב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא, א"ל: שבקתיה להימנותך? (=עזבת את אמינותך?) אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו". (=שלוש עשרה שנה לא פסקתי מהלימוד על מנת להסתכל בגינתי, ואף עתה דעתי נתונה על תלמידיי). על מלמדי תינוקות זהירים אלו דורשת הגמרא את הפסוק (דניאל יב,ג):"ומצדיקי הרבים - ככוכבים". (ומבאר המהרש"א בחידושי-האגדות שכשם שהכוכבים קיימים ביום אף שאינם נראים, כך המלמד אינו יכול לבטל דעתו ממלאכתו גם בשעה שאינו עוסק בה בפועל). ר' יוסף קארו בכסף-משנה ובבית-יוסף מביא את מקורו של הרמב"ם לכך שהמתרשל בלימודו הוא בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" - מהגמ' בבא בתרא (כא,א) המוכיחה שצריך לבחור מלמד דקדקן מהסיפור על יואב בן צוריה, שלא הכרית את הנשים של עמלק משום שבקטנותו לימדו רבו לקרוא בטעות: "תמחה את זְכַר עמלק" (במקום "את זֵכֶר עמלק"). ועל רבו קרא יואב את הפסוק "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". מרן בשו"ע ביו"ד (רמה,יז) העתיק את ההלכה מן הרמב"ם והרמ"א בהגהתו הוסיף עוד הלכות על המלמד שעיקרן לקוחות מהלכות שכירות פועלים הנ"ל: "ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצור במאכל ומשתה, או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה, ידו על התחתונה ומסלקין ליה. (מרדכי פ' האומנין מהירושלמי). ושאר דיני מלמד, עיין בחושן המשפט סימן שלד ושלה". סיכום מורה המקבל את משכורתו עבור מספר שעות הוראה ועבור שעות שהייה, חלה עליו חובה הלכתית להיות נאמן ולא לעסוק באותם זמנים אלא במה שהגדיר המעסיק. אי הנאמנות הינה איסור גזל וביחס לחינוך תלמידים על פי הגמ' הרמב"ם והשו"ע, הוא בגדר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". נתפלל שנזכה להיות שליחים נאמנים במלאכות ה'. הרב רא"ם הכהן: Reem.h...@gmail.com

הסר אותי מרשימת תפוצה  |  כניסה לאתר