מענה לשון - על קצה הלשון - "נפש יהודית" ​ 8

0 views
Skip to first unread message

אוריאל פרנק

unread,
Aug 23, 2021, 3:31:52 AM8/23/21
to

8. נומי נאומי


נָאַמְתָּ à נָמְתָּ ß שַׂחְתָּ

את התחינה האלפביתית הפותחת במלים "אל תעשׂ עמנו כלה" נוהגים עדוֹת המזרח לאומרה בתחנון של כל ב' וה' אך בקהלות אשכנז – רק במוסף של יוה"כ. שם נאמר: "זְכוֹר נָמְתָּ עֵדוּת לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", כלומר, אנו מבקשים מה' שֶיזכור [ויקיים] מה שֶנם [=שאמר], שה"עדות" [=התורה] לא תִשָּׁכַח מפי זרע ישראל  

ר' דוד אבודרהם מבאר ש"נָמְתָּ"[1] הוא מלשון "נְאֻם ה'", ודרך הפייטנים להשתמש בפועל המקוצר "נם".

q       בשלהי הפיוט "בר יוחאי": "נמת עין לא תשורך".

q       בקינות: "ונם על אלה אני בוכיה"

ברם, על נוסח זה קמו עוררין בדורות האחרונים.

"נָמְתָּ", עלולה להתפרש מלשון שֵנה ותנומה (וחלילה לומר כן על רבש"ע, אשר "לא יָנוּם וְלא יִישָׁן"), ולכן הגיה חכם אחד בקהילת הספרדים בהמבורג: "נָ[אַ]מְתָּ".

בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא, או"ח סימן ב') כותב רבי יחזקאל לנדא[2] אל מנהיג הקהילה, רבי שמואל פלאגי:

"הנה בוודאי צחות הלשון כפי שראוי להתפלל בלשון הקודש,  הוא 'נָאַמְתָּ', שכן הוא שורש המלה בלשון הקודש: נא"ם. אבל מי שאינו מְשַׁנֶּה נוסח הקדמונים ואומר 'נָמְתָּ', גם כן לא משתבש. ולא כמו שעלה על דעתו שזהו חירוף וגידוף... הלוא ידוע שהרבה נשתמשו הפייטנים בלשון ארמי, ובלשון תלמוד ובלשון מִשְנָה 'נם' הוא לשון דיבור...  ".

על אף הביסוס שמוצא ה"נודע ביהודה" לנוסח המקורי שבפיוט "זְכוֹר נָמְתָּ", למעשה, רק אצל יהודי תימן נשמר הנוסח המקורי בפיוט זה, הנאמר בארבעת הצומות

אך בשאר העדות נפוץ  נוסח מתוקן:

עדות אשכנז אומרים "זְכוֹר שַׂחְתָּ" (לשון שׂיחָה)[3], כלומר הם העדיפו לשנות לפועַל אחֵר בעל משקל זהה (השומר על אותו מספר הברות: נָמְ-תָּ כמו שַׂחְ-תָּ).

ואילו עדוֹת המזרח נוהגים כמו ההגהה הנ"ל: "זְכוֹר נָאַמְתָּ"[4], כלומר הם העדיפו לשמור על הפועַל של מחבר הפיוט אך הוסיפו לו את הא' המקראית.

q       כיו"ב בפיוט "אם אפס רבע הקן": נ[א]ם להורו המנוסה ("עקידה" לרביעי של עשי"ת).

 

 וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם י''י.

 

[1] כן הנוסח בפרויקט השו"ת, ע"פ מהדורת ורטהימר, ירושלים תשי"ט. אמנם, במהדורת י-ם תשנ"ה המנוקדת: "נאמת".

[2] רבי יחזקאל בן יהודה לנדא [1713 - 1793], הוא בעל הנודע ביהודה, נולד בשנת ה"א תע"ג (1713) בפולין, שם למד ואף כיהן ברבנות.  בשנת ה"א תקט"ו (1755) נקרא לשמש רב לקהילת פראג ולכל קהילות בוהמיה. ישיבתו בפראג היתה למרכז תורה גדול,  ומכל קצות אירופה פנו אליו בשאלות הלכה. תשובותיו הרבות פורסמו בספרו נודע ביהודה (שני חלקים), וחידושיו לש"ס -  בספר צל"ח (ציון לנפש חיה). חשיבות רבה נודעה אף לפירושו דגול מרבבה לשלחן ערוך. בניו, צאצאיו ותלמידיו נשאו  משרות רבנות חשובות ברחבי אירופה. הוא נפטר בשנת ה"א תקנ"ג (1793). 

[3] כ"ה בכל מחזורי יו"כ נוסח אשכנז וספרְד שבדקתי, כולל מהדורת גולדשמיט, שאפילו אינו מעיר על שום חילוף נוסח!

[4] כ"ה בכל מחזורי יו"כ ובכל סידורי נוסח ע"מ ותימן (שאמי) שבדקתי, למעט נוסח תימן "בלדי" השומרים על הנוסח הקדום "נמת" (תכלאלים: סידור שיח ירושלים, עמ' מ; סידור תורת אבות, עמ' נא; סידור אור מהרי"ץ, עמ' פו; מחזור ליו"כ, כנסת הגדולה, מאת הר' יוסף צובירי, ח"ד, י-ם תשנ"ו, עמ' תקי).

Reply all
Reply to author
Forward
0 new messages