אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ

[אוריאל פרנק‎]

הנה העיקר של הקובץ המצ"ב: 

אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ

פרופ' נתן אביעזר כותב (כאן):

בתשעה באב נהוג בכל קהילות ישראל לקרוא קינות במשך שעות רבות. מן המפורסמות בסדר הקינות האשכנזי[1] היא הקינה האחרונה הנאמרת כשהקהל עומד וקורא כאחד: "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ".

המילה הראשונה בפזמון, "אלי", היא פועל נדיר (מהשורש א-ל-ה) שפירושו "התאבלי" (יואל א:ח), דהיינו, "התאבלי, ציון ועריה". בתי הקינה מתארים את הטרגדיות שפקדו את עם ישראל שבגללן ראוי להתאבל, בכלל זה הגלות, ביטול הקרבנות, חורבן בית המקדש וכו'.

...שאלה חריפה אף יותר מתעוררת למקרא הדוגמה הראשונה בפזמון, שבה כתוב שעל ציון להתאבל "כמו אישה בציריה". אף שאישה העומדת ללדת מרגישה בדר"כ כאבים חזקים, היא בוודאי אינה מתאבלת. אדרבה! לרוב הנשים לידת הילד היא פסגת השמחה! ואלו שאינן מסוגלות ללדת חשות אכזבה ועצב. והלוא האישה כאן הרתה, ועכשיו, למרבה השמחה, היא עומדת ללדת. איך לידת הילד יכולה א"כ להיות דוגמה של אבלות?

ותשובתו:

הקינה משווה בין כאב נפשי, שמקורו באבלות, לכאב פיזי, שמקורו בצירי לידה. אם האבלות נוראה ביותר, הרי הגבול בין כאב נפשי לכאב פיזי מיטשטש. לשון אחר, האישה בקינה סובלת מכאבים פיזיים ("אישה בציריה") בגלל כאבי אבלות שהם כה עמוקים. אין זה רק ביטוי ספרותי אלא תיאור מציאותי מאוד של האבלות. 

ה"שאלה החריפה" הנ"ל "מתחילה" רק אם מניחים שפירוש "אֱלִי" - "התאבלי". אך יתכן שמחבר הפיוט (האנונימי) לא התכוון במילה זו לאבילות, אלא ל"יללה", "צעקה", או "בכי"[2].

המקור המקראי של משפט זה ביואל (א, ח): "אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ".

הנה דברי המפרשים:

רש"י: אלי - קינה מתרגמינן אליא:

אבן עזרא: אלי - אמרי אללי לי, ויפת אמר כי האל"ף תחת ה"א, כמו הילילי. ולא דיבר נכונה, ואילו היה אומר כי האל"ף תחת יו"ד יללה גם הוא נכון.

רד"ק: אלי - אומר כנגד כנסת ישראל קונני על זאת הרעה ועשי אבל גדול כמו הבתולה שנשאת לבחור ומת בעודה נערה כי אז היא רוב שמחתם זה בזה וכשמת מתאבלת אבל כבד והיא חוגרת שק תחת עדיה וחליתם. אלי פירוש קונני, וי"ת ויקונן המלך ואליא מלכא:

מצודת ציון אלי - ענין קינה כי שא קינה (יחזק' יט) ת"י אליא:

מלבי"ם  אלי. מענין יללה ונתחלף היו"ד בא' ול' הכפל נפלה:

אם בדברי יואל הנביא יש מפרשים ש"אֱלִי" = "יללי", מסתבר שזו כוונת הפייטן באומרו: "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ".

 

נחתום בדברי סנגורם של ישראל (קדושת לוי דברים מגילת איכה ותשעה באב), שאינני בטוח כיצד הוא הבין את הלשון "אלי":

אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה (קינות ליום תשעה באב). והכלל, כי האשה בשעה שכורעת לילד יש לה צער, אבל באמת אחר כך כשתלד יהיה לה שמחה גדולה. וכן כל העומדים שם אפילו בשעת צערה יש להם שמחה, כי הם יודעים שבוודאי תלד בן או בת וזה באמת הוא שמחה. וגם לה באמת יהיה אחר כך שמחה כשתלד, רק שבשעת מעשה יש לה צער. כן באמת ציון, אפילו שעכשיו יש לה צער מחורבנה, הוא רק כמו 'אשה בציריה', אבל באמת הקדוש ברוך הוא יש לו שמחה מזה, כי הוא יודע שהצער הוא רק לשעה, אבל אחרי זה יבנה הקדוש ברוך הוא ביתר שאת ויתר עוז.

וזהו הרמז במדרש (איכ"ר א, כו) 'אין לה מנחם' (איכה א, ב), כל מקום שנאמר 'אין לה' הוה לה אחר כך, כמו בשרה נאמר (בראשית יא, ל) 'ותהי שרה עקרה אין לה ולד' ובאמת היה לה ולד. ויבואר כמו שאמר אדוני מורי ורבי, 'אין מזל לישראל' (שבת קנו, א), האי"ן הוא מזל לישראל, הוא המשפיע, 'מזל' לשון 'יזל מים מדליו' (במדבר כד, ז). וזהו 'אין' לה מנחם, האי"ן הוא מנחם לה, כי הוא יודע שבוודאי יבנה אותה וינחם אותה בכפלי כפלים.

---

[1] הערת אפ"ר: מאתר פיוט (כאן וכאן) נראה שקינה זו נאמרת גם בסדר הקינות של עדות נוספות.

[2] השוה:

1.  ישעיהו פרק מב פסוק יד   כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה:

2.  ירמיהו פרק ד פסוק לא  כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת־צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ