שתי פינות לשון בגיליון פ"ש באתר בני ציון
אוריאל פרנק
מתי 'שולחים' ומתי 'משלחים'?
בלשון הקודש מתמיינות מילים המציינות פעולות, לשבעה בניינים: פעל (קל), נפעל, הפעיל, הופעל, פיעל, פועל והתפעל. שלושת האחרונים מכונים כבדים בשל הדגש המסומן בע' הפועל שלהם (האות האמצעית של השורש). כבר הראשונים השתמשו בחלוקה זו, ביניהם הרד"ק, שהבאנו מדבריו בבאור בנין 'התפעל' בפרשת לך לך.
יש הבדל במשמעות של פועל בבניין פעל (קל) לבין אותו פועל בבניין פיעל. בניין פיעל הוא אחד מהבניינים הכבדים ומשמעותו ציון פעולה חזקה יותר. (למשל: שִבֵּר לעומת שָבַר).
בפעלים משורש ש.ל.ח, ההבדל בין הבניינים פעל (קל) לבין פיעל (כבד) משמעותי במיוחד.
שם הפועל לְשַׁלֵּחַ בבניין הכבד מציין הרחקה גמורה, שלא על מנת לחזור. לדוגמה: נח מְשַׁלֵּחַ את העורב ואת היונה. אברהם מְשַׁלֵּחַ את הגר, וכן את בני קטורה הוא מְשַׁלֵּחַ ומרחיק מעל יצחק בנו. כל יציאת ישראל ממצרים היא במשמעות זו – בקשת משה מפרעה היא "שַׁלַּח את עמי", במובן של שחרור והרחקה גמורים, לא במובן של שליחת שליח. וכך היה בסוף, "ויהי בְּשַׁלַּח פרעה את העם."
לעומת זאת בבניין פעל, הקל, משתמשים כאשר מדובר בשליחויות ובשליחת שליחים, שאמנם מתרחקים לזמן מה, אך מטרתם לחזור אל שולחם לאחר שימלאו את שליחותם. רבקה אומרת ליעקב שהיא תשלח לקרוא לו מלבן. יעקב שולח מלאכים אל עשו, והם שבים ומעדכנים אותו בהתקרבות עשו אליו. וכן בספר במדבר ודברים, בעניין שליחת המרגלים.
כלל זה נראה אמנם די פשוט, וההוכחות לו נראות מוצקות. אך ישנם מצבי ביניים, שההתבוננות בבניין בו הם נאמרים יכולה להאיר את עינינו בהבנת הפסוקים. נציין שני מקומות כאלה בפרשתנו, באחד נרחיב ובאחר נקצר:
לאחר שטבלו האחים את כתנת הפסים בדם נאמר: "וישלחו אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ...". מצד אחד, אין מדובר כאן על גירוש והרחקה כמו בדוגמאות שהבאנו בבניינים הכבדים, אלא על הבאת הכתנת ליעקב. לפי זה היינו מצפים לשימוש בבניין קל. מאידך גיסא, לא מדובר כאן על שליחות שממנה אמור השליח לחזור ולהשיב דבר לשולחיו, ולכך מתאים יותר שימוש בבניין כבד.
בפסוק מנוקד הפועל: "וַיְשַׁלְּחוּ". לכאורה יש ללמוד מזה, שכל שליחות שאין מטרתה לחזור, מבוטאת בבניין כבד.
אך אולי ניתן לבאר, שהסיבה שבגללה שִׁלְּחוּ האחים את הכתונת היא רצונם להרחיקה מעליהם – שכן היא מבטאת את העדפת יעקב את יוסף על פניהם. בכך ניתן להסביר גם מדוע לא נאמר פשוט "וַיִּשְׁלְחוּ את כתנת הפסים אל אביהם" – כדי להדגיש שמלבד מטרת הבאתה ליעקב, הייתה לאחים גם מטרה להיפטר ממנה.
אמנם, כל זה נכון אם מבארים שהאחים שלחו שליחים שיביאו את הכתונת ליעקב, כפי שמסבירים רוב המפרשים. אך כמה מפרשים מסבירים שהאחים עצמם הביאו אות הכתנת ליעקב, ולפי זה מתבארת פעולת האחים במשמעות אחרת.
וזו לשון הרמב"ן: 'ויש מפרשים, וישלחו, שתקעו בה השלח (דהיינו חרב) לקרעה במקומות רבים כדמות שיני חיות, מלשון "בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ" (איוב לו יב)'. לפי מה שהתבאר, ייתכן שהסיבה שהם מפרשים כך היא בגלל שהפועל כאן הוא בבניין כבד ולא בבניין קל, שהוא הבניין הנפוץ כאשר מדובר בשליחויות. [שמא יש לומר, שהחרב נקראת שלח, בגלל שבדקירתה היא מחלקת את הדבר הנדקר ומרחיקה באופן גמור בין חלקיו.]
בשיח בין יהודה לתמר בהמשך הפרשה, יהודה אומר לתמר: "אָנֹכִי אשלח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן". גם כאן נאמר בפסוק "אֲשַׁלַּח", בבניין הכבד. אך בחציו השני של הפסוק, מובאת תשובת תמר ליהודה בבנין קל: "וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ". מדוע כל אחד מהם משתמש בבניין בו הוא משתמש? לעיונכם...
וישב יעקב בארץ מגורי אביו
תרגם אונקלוס: ויתיב יעקב בארע תותבות אבוהי
גם הישיבה וגם המגורים מתורגמים באותו שורש. לכאו' אין בלשון הארמית חילוק ביניהם, ולכן לא יכל התרגום לתרגם כל אחד במילה אחרת. אבל מצינו (לעיל כ א) על מגורי אברהם בגרר, שנאמרה לשון ישיבה עם לשון מגורים - "וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר", והתרגום הבדיל בין המילים ותרגם "ויתיב בין רקם ובין חגרא ואתותב בגרר". "וישב" מתורגם "ויתיב", ויגר" מתורגם "ואתותב".
נראה שההבדל בין "יתיב" ל"איתותב" הוא ש"איתותב" מתאר ישיבה קבועה ו"יתיב" ישיבה ארעית. ואפשר להסביר זאת בשני אופנים - א. מגורים לזמן קצר נקראים בתורה בלשון ישיבה, ובתרגום מתורגמים בלשון קלה "יתיב". ואילו מגורים לזמן ארוך ובקביעות, נקראים בתורה מגורים, ובתרגום מתורגמים בלשון כבידה "אתותב". ב. פעולת ההתיישבות נקראת בתורה בלשון ישיבה, ואילו המצב של להיות יושב וגר במשך הזמן נקרא מגורים. ובמקביל התרגום מבדיל בין הדברים בכתיבה בלשון קלה או כבידה כנ"ל.
הביאור אצלנו לפי הדרך הראשונה הוא שיעקב גר באופן ארעי במקום שאביו גר מגורים קבועים [ולכאו' זה דחוק שהרי יעקב גם ישב בארץ כנען לאורך זמן]. ולפי הדרך השנייה, הביאור הוא שהתורה מתארת את פעולת ההתיישבות של יעקב, ואומרת שפעולה זו הייתה במקום שבו יצחק גר.
היה רועה את אחיו בצאן - תרגם אונקלוס: הוה רעי עם אחוהי בענא
תרגם "את" לא באופן הרגיל שהוא "ית", אלא במובן של "עם". והטעם ברור, כי יוסף לא רעה את האחים שלו, אלא רעה את הצאן ביחד עם אחיו [שלא כפירוש הספורנו ועוד]. וכן בהמשך תרגם "את בני בלהה" - "עם בני בלהה" וכו'.
והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה - תרגם אונקלוס: והוא רבי עם בני בלהה ועם בני זלפה
לשון הפסוק קשה, מה הכוונה שהוא נער עם בני בלהה וכו', והמפרשים האריכו בפירושים שונים. כדי להנצל מהקושי תרגם אונקלוס את המילה נער במובן של מתגדל.
וכתב הרמב"ן - "ואונקלוס תרגם והוא נער והוא מרבי עם בני בלהה. יאמר, כי מיום היותו נער הוא עמהם, הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו". ולפי דבריו, אונקלוס הבין את המילה נער במובן הרגיל "בחור צעיר", אלא שפירש שהפסוק דיבר בלשון קצרה, כאילו נאמר: וכבר בתור נער הוא עם בני בלהה וכו'. ובמקום להוסיף מילים ולהאריך, החליף אונקלוס את המילה נער במילה אחרת ["שהוא רודף הענין לא המלות" (רמב"ן בראשית יד ו)].