1. מענייני דיומא - ח' בטבת שבו נכתבה התורה יוונית
אוריאל פרנק
- אם יש לכם מקור/שיעור טוב שדן ביחס לתרגום התורה ליוונית - אשמח לצרף לשרשור זה.
- האזינו להרצאת ר' יעקב נתנאל ביום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום" – ה'תשע"ט - "'באהלי שם': פִשרם של ניבי לע"ז בלשון התורה"
https://www.maanelashon.org/seminar_5779 - לגבי המילה "גיא" שהזכיר משה אוסי, ראו מש"כ יהלום בעמוד 42 בקובץ המצ"ב מתוך ספרו "שפת השיר", בפרק "מאפיינים באוצר המילים".
הספר של גדליה אלון הוא מחקרים בתולדות ישראל חלק ב. עמוד 248 ואילך. שלושים עמודים בנושא.אליהוא
מאת: Eliyahu Levin <eliy...@gmail.com>
Date: יום ד׳, 6 בנוב׳ 2019 ב-2:37
Subject: Re: חנוכה-יוונית ועברית
בס"ד
חכם אליהו, שלום וברכה, אני מכין הרצאה בנושא השפעת היוונית/היוונות על העברית/היהודים. אם אתה מכיר מאמרים בנושא זה, תואיל להעשיר אותי. במיוחד אני מחפש מי שכתב על הבנת ביטויים קשים בתלמוד המתבארים עפ"י היוונית. רצ"ב מאמר שלי בנושא. תודה.
נא להפיץ הלאה, נר לאחד נר למאה!
בכבוד רב: משה אוסי
מורה, מרצה ומדריך טיולים
טלפון: 09-8335016, נתניה
דוא"ל: mosh...@gmail.com
| עלי ספר > אור תורה ואור התרגום / הרב יוסף לייכטר |
תרגום התורה ליוונית |
איתא במדרש (בראשית רבה ב, ד): "וחושך - זו גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל".
הגדרתה של מלכות יוון כ'חושך' מבוארת, כי האומה אשר קידשה כביכול את 'תרבות הגוף', ואשר ע"כ לא גזרו על גופותיהם של ישראל כי אם על נשמותיהם, להחשיך את עיניהם ע"י הסתרת אור השי"ת, כאילו אין להם חלק באלקי ישראל, ולא יתהלכו עוד ח"ו לפני אלקים באור החיים, והדברים ידועים, ואין כאן המקום.
וזהו שכתוב במגילת תענית: "בימי תלמי המלך נכתבה התורה יוונית, ובא חושך לעולם שלושה ימים".
והנה בתפילה, ב'על הניסים', אנו אומרים שמלכות יוון הרשעה עמדה על ישראל "להשכיחם (או לשכחם) תורתך", ומובן מאליו ששכחה זו שרצו להפיל, שכחת התורה, היא עצמה החשיכה הנ"ל שבאה לעולם כאשר נכתבה התורה יוונית ואשר על שמה קרויה מלכות יוון, וזוהי מהות החשכת עיניהם של ישראל, ושוב, לא ניתן להאריך, והמבין יבין מדעתו.
וזהו גם מה שאמרו (ראש השנה י"ח ע"ב): "בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא, שגזרה מלכות יוון גזירה שלא להזכיר שם שמים על פיהם", 'בטילת אדכרתא' ו'שלא להזכיר' דווקא, כי ביטול ההזכרה והזכרון של שמו ית' היא בבחינת שכחת תורתו הק' שהיא כולה שמותיו כנודע (ראה רמב"ן בהקדמה לספר בראשית).
כי השכחה והחשיכה קשורים זו לזו במהותן, כפי שמובן למשל מדברי חז"ל בסוף מסכת שבת (דף קנ"ו ע"א), שמי שנולד ביום רביעי בו נתלו המאורות "יהי גבר חכים ונהיר", כלומר שהוא עצמו יהיה 'מאיר' כביכול; ועיין שם על הגליון בשם הערוך שהכוונה היא לכך שיהיה 'זכרן'.
מבוארת איפוא שייכותם של היוונים לא רק לשורש חש"ך, כי אם גם לשכ"ח. אמנם אם נתבונן נראה שהוא הדין לגבי שורש נוסף הבנוי מאותן אותיות, והוא כח"ש.
דהנה כתיב (תהלים קי"ט): "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת", וכפי שאנו מברכים על התורה: "אשר נתן לנו תורת אמת", וממילא שאיפתם של היוונים "להשכיחם תורתך" משמעותה ביטול וסתירה של האמת, כלומר שקר וכזב, משמעות אחת של המילה 'כחש'.
וכך גם דרישתם להצהיר על כך שכביכול "אין לכם חלק באלוקי ישראל" אינה אלא הכחשה אשר יסודה בכחש והיא מזוייפת מתוכה, כמו שמעיד הכינוי 'אלוקי ישראל', וכמובא זה.
(גם שורש זה, פרט לקשר שיש לו אל גזירות היוונים וכנ"ל, קשור גם במהותו לשני קודמיו, כפי שראינו לגבי 'שכ"ח' בהסבר של 'להשכיחם תורתך', וכך הוא גם לגבי ה'חש"ך', כי גם 'אור' ו'אמת' הם מושגים מקבילים, כמ"ש (תהלים מ"ג): "שלח אורך ואמתך וכו'", ועוד לאלוק מילין בכל זה).
והנה ב'אוצר המדרשים' (אייזנשטיין, עמ' 189) מובא כי הסיבה שגזרו לחקוק על קרן השור כנ"ל, היא "כדי שלא יאכלו ישראל בשר ולא חלב ולא גבינה, ולא יהיה להם חרישה", ונמצא לפיכך כי רצונם של היוונים היה גם 'להכחיש' את היהודים בפועל, כלומר לעשותם 'כחושים', רזים, שהיא משמעותו הנוספת של 'כחש'.
(המתבונן יבין גם כי זו וזו אחת הן, שכן ככל שהדבר 'כחוש' יותר כך הוא 'מוכחש' כביכול ותופס פחות מקום במציאות; וממילא, אגב האמור לעיל, זוהי גם דרך נוספת להפוך דבר יותר ויותר ל'בלתי נראה', כמו ההחשכה וגם ההשכחה, והדברים עתיקים).
לעומת כל זה אנו מדליקים בחנוכה בשמן זית, אשר לו שלוש תכונות:
להאיר - כנגד ה'חש"ך', זו מלכות יוון.
להזכיר - כמו שאמרו חז"ל (הוריות י"ג ע"ב): "שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה", כנגד ה'שכ"ח', "להשכיחם תורתך".
והשמן כמובן גם משמין - כנגד ה'כח"ש' הנ"ל.
----------------------------------------------------
בס"ד
הפקולטה למדעי היהדות לשכת רב הקמפוס
ד ף ש ב ו ע י
מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות פרשת במדבר וחג השבועות, תשע"ב
ע"ש הלנה ופאול שולמן מספר 968
 |
יוונית בתרגום אונקלוס: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ (ב:ב) גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ[1]
רפאל בנימין פוזן
בימינו, דֶּגֶל הוא אות על אריג; יריעת בד מצוירת המשמשת סמל, כפירוש ראב"ע כאן: "ובדגל יהודה צורת אריה". אבל בפרשתנו, ולהלן במסע המחנות (י:יא-כח), דֶּגֶל בא במשמעו הראשוני: יחידה צבאית גדולה הנחלקת ליחידות משנֶה. כך הבינו גם חז"ל, כמוכח מדרשותיהם:
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שה"ש ו:י) – אין דגלים אלא צבאות שנאמר: 'דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה... וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם' (שמו"ר טו, ו); דָּגוּל מֵרְבָבָה" (שה"ש ה:י) – בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשויים דגלים-דגלים (במ"ר פרשה ב).
אם כן, "דגלים" הם חטיבות, וגם הביטוי "דגלי מדבר" (שבת ה.) משמעו מחנות המדבר. ומכאן תרגם אונקלוס "אִיש עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת" – "גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ בְאָתְוָן": במילה היוונית "טיקסא" שמשמעה יחידה צבאית.[2] וכן תרגם "וַיֶּאְסֹר את רכבו" (שמ' יד:ו) – "וְטַקֵּיס יָת רְתִכֵּיהּ". הפועל היווני "טַקֵּיס" עניינו התייצבות החיילים לסדר ולמערכה.[3] מפירושי רש"י מתברר שגם הוא הכיר בשתי הוראות "דגל": יחידה צבאית וגם אריג צבוע.[4]
בתרגום אונקלוס יש כ-20 מילים ביוונית. כגון: "חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת" (בר' מה:כב) – "אוּסְטְלַוָּן/אִצְטְלָוָן דִּלְבוּשָׁא".[5] וכן תרגם ביוונית "אַדֶּרֶת" (בר' כה:כה) – "כָּכְלָן"; "צִיצִת" (במ' טו:לח) – "כְּרוּסְפְּדִין" – שניהם פריטי לבוש. פריטי אוכל, כגון: "כְּצַפִּיחִת בדבש" (שמ' טז:לא) – "כְּאִסְקְרִיטָוָן בִּדְבָשׁ"; "וּרְקִיקֵי מצות" (שם כט:ב) – "וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין". מונחים טכנולוגיים, כגון: "קְעָרֹתָיו" (שם כה:כט) – "מְגִיסוֹהִי"; "קַרְסֵי זָהָב" (שם כו:ו) – "פּוּרְפִין דִּדְהָב"; "סִירֹתָיו" (שם כז:ג) – "פְּסַכְתֵּירְוָתֵיהּ"; "וְכַנּוֹ" (שם ל:יח) – "וּבְסִיסֵיהּ". וכן תרגם אבנים יקרות, בעיקר אבני החושן, כגון: "נֹפֶךְ" (שם כח:יח) – "אִזְמַרַגְדִּין"; "שְׁבוֹ" (שם יט) – "קַנְכֵּירִי"; "שֹׁהַם" (שם כ) – "פַּנְתֵּירִי".
השאלה המתבקשת: מה ליוונית אצל תרגום אונקלוס, שנועד לדוברי ארמית? אלא שהשימוש במילים יווניות אינו חידוש של אונקלוס. הוא מצוי גם במשנה ומשקף את חדירת היוונית לתחומי חיים שונים, ואפילו לעבודת המקדש, כגון: "בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל. רבי ישמעאל אומר: יוונית כתוב בהן אלפ"א בית"א גמל"א" (משנה שקלים ג, ב). ופירש ר' עובדיה מברטנורא: "יוונית כתוב בהן – היו רגילין ביוונית". ואף כאן יש לשאול: מה ליוונית ולעבודת המקדש?
[1] לקריאה מרוכזת ראו בספרי "פרשגן – ביאורים ומקורות לתרגום אונקלוס, בראשית", ירושלים תשע"ב, עמ' 826 (לפסוק "חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת" [בר' מה:כב]); דב רפל, תרגום אונקלוס, תל אביב תשמ"ה, עמ' 162. הקטע הראשון (דִּגְלוֹ – טִקְּסֵיהּ) לקוח מספרִי "פרשגן" לבמדבר שבכתיבה. גם שאר המילים שבמאמר יתבארו במקומן בכרכי "פרשגן" לשמות-דברים, העומדים להופיע בשנים הקרובות.
[2] המעבר של משמעות המונח "דגל", מיחידה צבאית גדולה ל"אות מצויר על אריג", התרחש כנראה לאחר תקופת בית שני, והוא ניכר בתרגום המיוחס ליונתן, שאצלו "טיקסא" משמש בשתי ההוראות: "גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ בְאָתְוָון דְּמִסְתַּמְנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן". הראשון – "גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ" הוא כתרגום אונקלוס – יחידה צבאית, והשני – "דְּמִסְתַּמְנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן", הוא במשמעו שבימינו: טקסטורה = texture = מִרקם.
[3] ראו במילון התלמודי של יעקב לוי, כרך א, עמ' 318: J. Levy, Wörterbuch Über die Talmudim und Midrashim2, Berlin and Wien 1924
[4] כמוכח מפירושו כאן: "בְאֹתֹת – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". "אות" הוא "דגל" שבימינו, "מפה צבועה תלויה בו", אבל "דגל" הוא המחנה הצבאי. וכן כתב בביאור הש"ס: "והדגלים, ג' פרסאות זה מחנה ישראל" (סוטה כ:). ומצינו "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שה"ש ב:ד), אך שם הוראת "דגל" אינה ברורה.
[5] לשני הנוסחים ראו קליין, עמ' 89: M.L. Klein, The Massorah to Targuum Onqelos, N.Y. 2000. אבל הרב צוברי ב"פרשה מפורשה" קיים גרסת אִצְטְלָוָן (בצד"י) על פי נוסחי תימן עתיקים ותמך דבריו מן המשנה: "קורא באצטלית לבן משלו" (יומא ז, א). ראו: הרב יוסף צוברי, חמשה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס... הנקראים... פרשה מפורשה... ועליהם חונים... חיבורים נפלאים הנקראים בשם "מסורת מדוייקת" על דיוקי נוסחות המקרא... "מסורת מפורשת" על דיוקי התרגומים ונוסחותיהם, א-ג, בני ברק תש"ס.
6 כגון רש"י, בבא קמא פג.: "חכמת יונית – בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה". תויו"ט לשקלים ג, ב: "מגדולי וחשובי העם היו מכירים בלשון הקודש. ואף רבי ישמעאל דסבירא ליה יוונית היה כתוב עליהן – לא מפני שכולם מקטנם ועד גדולם היו מורגלין בכך אלא שהיו מורגלין בו כמו בלשון הקודש".