מהו "ערב שבת"?
אוריאל פרנק
בערבי שבת האחרונים אני שומע רב חשוב בתכנית רדיו פופולרית המעיר שוב ושוב לאנשים ששואלים שאלות על "ערב שבת", שזו שגיאה, ויש רק משמעות אחת ל"ערב שבת" - יום ששי; ומי שקורא כך לליל שבת - אינו אלא טועה ומטעה.
עתה מצאתי שכדבריו מופיע גם באתר האקדמיה ללשון, ע"פ פינת ״רגע של עברית״ ששודרה ברשת ב' של קול ישראל:
ליל שישי או ליל שבת
בעיתון נוכל למצוא מדור ושמו "סרטי ליל שישי". וכי מה ייחודו של ליל שישי שיהיה ראוי למדור משלו? המדור מכַוון כמובן לסרטי ליל שבת.
במסורת העברית ליל שישי הוא הלילה שלפני יום שישי – הלילה שבין יום חמישי ליום שישי. לפי המסורת הזאת הלילה שייך ליום הבא אחריו.
הלילה הקודם לשבת (בין שישי לשבת) הוא ליל שבת. לפיכך מי שהחליט להקרין בעירו סרטים מכניסת השבת ועד שבת בבוקר מקרין סרטים בליל שבת.
נזכיר: ליל שבת – מן הרגע שהשבת נכנסת, ואילו עד אז – כל יום השישי כולו – ערב שבת. בערב שבת מתכוננים לשבת, ואילו ליל שבת הוא שבת לכל דבר. ומליל שבת למוצאי שבת: משהשבת יוצאת הערב נקרא מוצאי שבת. זאת מסורת העברית: לא "שבת בלילה" אלא מוצאי שבת.
ברם, עם כל הכבוד להם (וגם למילון אבן שושן) -- המציאות הלשונית אינה כה פשוטה!
הגם שדרך המלך בלשון העברית היא כמתואר באתר האקדמיה, וכך ראוי לכתחילה, מי שקורא ללילה שבין יום שישי ליום שבת "ערב שבת" - יש לו אילנות גדולים להיתלות בהם, ו"אין להזחיחו".
למשל, הנה הערה [משנת 1996] של פרופ' יוסף תבורי בספרו "פסח דורות - פרקים בתולדות הסדר", עמ' 274 הערה 18 [תודה למורי הרב מאיר ליכטנשטיין על ההפנייה]:
מאת: אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>
Date: יום ד׳, 7 בספט׳ 2016 ב-1:09
Subject: לשון הקודש "האמיתית"
To:
"עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם"
מהי משמעות המילה "עֶרֶב". אנו פוגשים מילה זו כבר בראשית התורה "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" (בראשית א ה), ובאר שם הרמב"ן, ע"פ ר"א אבן עזרא: "ויקרא תחילת הלילה 'עֶרֶב' בעבור שיתערבו בו הצורות; ותחילת היום 'בֹּקֶר' שיְבַקֵּר אדם בינותם". ברם, כפי שכתב רמב"ן (בפירושו לשמות יב ו), התורה משתמשת ב"עֶרֶב" לא רק ביחס לתחילת הלילה, אלא גם ככינוי לכל הלילה (כגון: שמות יב יח), וגם ככינוי לסוף היום (כגון: שמות טז יב-יג; ויקרא כג לב; דברים טז ו)[1].
בלשון חז"ל התרחב השימוש במילה "עֶרֶב", והוא יכול לציין את כל היום שלפני יום חשוב אחר (כגון: ערב יום טוב, ערב פסח[2], ערב יום הכִפורים), וכיוצא בזה "ערב שביעית" היינו השנה השישית (מסכת שביעית פ"א מ"א וריבמ"ץ על אתר). לעיתים, נחלקו הדעות בהגדרת תחילתו של "ערבו של יום"[3].
לפיכך, המובן הראשוני של "ערב שבת" (ע"פ משמעות "ערב" בלשון המקרא) הוא הלילה של השבת (=החֵל מכניסת השבת ועד שחרית שבת). ואכן, בכמה מאמרי חז"ל זהו פירושו, ובמקרים אלו (שיודגמו בהמשך) "ערב שבת" זהה למונח "ליל שבת"[4].
ברם, המובן הרווח של "ערב שבת" (ע"פ משמעות "ערב" בלשון חז"ל) הוא: היום שלפני שבת (=יום שישי), וזהו הפירוש היחיד שנזכר במילונים[5]. נסתפק בארבע דוגמות מני רבות - ב' הלכות וב' אגדות:
- "תנו רבנן: טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל בליל שבת שתים" (בבלי ברכות כו/ב).
- "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת" (בבלי עבודה זרה ג/א[6]).
- "כבר מובטח להן לישראל, שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח" (בבלי פסחים יג/א).
- "תנו רבנן: מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט - אחת לשלשים יום" (בבלי תענית יז/א; סנהדרין כב/ב).
יש לציין כי לא זו בלבד ש"ערב שבת" כמעט תמיד מכוון לזמן זה; יתר על כן, בלשון חכמים זהו השם הבלעדי ליום זה. שמו[7] המקראי של יום זה, "יוֹם (הַ)שִּׁשִּׁי" (כגון: שמות טז כט[8]) חדל לְשַמֵש בלשון חכמים[9].
קביעת סעודה "בערב שבת"
נפתח בסוגיה במסכת גיטין בתלמוד הבבלי (לח/ב):
אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא,
דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים - אחת קבעה סעודתא[10] בשבתא[11] ואחת קבעה סעודתא בערב שבת - ושתיהן נעקרו[12].
נתמקד באותה משפחה שהיתה בירושלים, אשר נענשה בעונש חמור על כך שהיא קבעה סעודתהּ "בערב שבת". מהו הזמן המדויק המכוון בביטוי "ערב שבת"? ואיזה פגם יש בקביעת סעודה בזמן זה?
כפל המשמעות של ביטוי זה (כנ"ל) גרם למחלוקת בפירוש דברי רבי יוחנן אלה:
רבינו חננאל (מובא בחידושי הרשב"א והריטב"א) פרש, שהמשפחה הירושלמית נענשה על קביעת סעודה "בערב שבת", היינו ביום שישי. ביטוי זה כולל, לדעת הר"ח, אפילו את הבוקר (והטעם שנענשו, מפני הזלזול בכבוד השבת, שאין לקבוע בערב שבת סעודה גדולה במיוחד, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב)[13].
רש"י על אתר מביא שני פירושים אחרים:
"בערב שבת - בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת, דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה! והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש;
ואיכא דמפרשי: בערב שבת ממש, וכן בכל יום מרוב עושׁר, אבל בהא מיהא איכא איסורא, שיכנס לשבת כשהוא שׂבע בלא תאוה".
גם רש"י בפירושו השני מסביר שהמשפחה קבעה סעודה ביום שישי, אך הראשונים מבארים שהכוונה לסוף יום שישי, השעות הסמוכות לפני כניסת השבת[14].
לעומת זאת, לפי פירושו הראשון של רש"י, משמעו של הביטוי "ערב שבת" כאן - ליל שבת! (והטעם שנענשו, משום שהעדיפו את כבוד ליל שבת יותר מכבוד יום שבת).
כפי שמשתמע מלשון רש"י ("ערב שבת ממש"), מבחינה לשונית נוח יותר לפרש כאן כפי המובן הרגיל של "ערב שבת" בלשון חכמים: יום שישי[15].
נחתום פרק זה בדברי המהרש"ל הממליץ להחמיר כשני הפירושים שהביא רש"י[16]:
"ויש לחוש לשני הפירושים, כי שניהם כאחד טובים, ובפרט מאחַר שנעקרו משפחות עליה, מי לא יחושׁ להחמיר![17] ומעתה אני קורא תגר על בני עמי... ומיום עֳמדי על דעתי זאת, גדרתי בעצמי שלא לאכול דגים בליל שבת, שהוא דבר חשוב ומסוים, ואוכל אני אותם בבוקר..."
תשה"מ ותקנת עזרא לאכול שוּם "בערב שבת"
לשון הרמב"ם "דרך תלמידי חכמים לשַמֵש מִטתן מלילי שבת ללילי שבת"[18], מקורה בלשון התלמוד: "מערב שבת לערב שבת" (כתובות סב/ב; בבא קמא פב/א), ואין ספק שאין משַמשין ביום אלא בלילה! (כמוכח בנדה יז/א[19]).
כיוצא בזה, את דברי הברייתא (כתובות ד/א) האוסרת לבעול בעילה ראשונה "לא בערב שבת ולא במוצאי שבת", פרש רש"י: "בליל שבת, מפני שעושה חבּורה".
מכיוון שזמן זה הוא זמן עונה[20], תיקן עזרא שיהו אוכלין שום בליל שבת, בגלל סגולת השום להרבות את הזרע, על פי מה שנודע באותה תקופה[21]. וכך נאמר בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א): "התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות, שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה"[22].
לעומת לשון הירושלמי "לילי שבתות", שאיננה משתמעת לשני פנים -- לשון הבבלי היא: "אוכלין שום בערב שבת" (ב"ק פב/א). המהרש"ל[23] סבר בתחילה לפרש את לשון הבבלי כרגיל: יום שִשי (ושאכילת השום מביאה תועלת לאחר כמה שעות); אך, הוא מוכיח מלשון המשנה בנדרים (פ"ח מ"ו) שכאן מדובר בליל שבת[24].
למרות ההוכחות מלשון המשנה ומלשון הירושלמי[25], שאכילת שום נתקנה לליל שבת, כותב המהרש"ל[26] שגם האוכל שום ביום ששי יוצא ידי חובה[27], וכמותו פסקו האחרונים (כמגן אברהם ריש סי' ר"פ).
פירוש מפתיע ל"ערב שבת" מביא המאירי בשם יש מפרשים[28]: "ערב שבת" כאן כולל את ארבע הלילות האחרונים של השבוע, לעומת ליל א', ב' וג' שכלולים ב"מוצאי שבת", שבהם לא ישמש. לפי דבריהם, מושגים אלה קשורים למושגים נוספים לציון הזמן שלפני יום השבת ולאחריה, כדלהלן.
[1] יש עוד לעיין במשמעם המדויק של צירופי המילים: "לִפְנוֹת עֶרֶב" (עי' ראב"ע לדברים כג יב), "עֵת הָעָרֶב" (יהושע ח כט), "לְעֵת עֶרֶב" (זכריה יד ז), ובלשון חכמים: "לעיתותי ערב".
[2] "ערב פסח" בלשון חכמים פירושו יום י"ד בניסן, שהוא היום שלפני "חג הפסח" הנמשך שבעה ימים החל מט"ו בניסן (ראה תוספות רי"ד בריש פרק "ערב פסחים" דף צט/ב). בלשון המקרא (וכן בתפלת "יעלה ויבוא") נקרא חג זה "חג המצות", ואילו "הפסח" הוא יום שחיטת הפסח (י"ד בניסן) או יום אכילתו (ט"ו בניסן). ראה: רש"י זֶוִין, המועדים בהלכה, "פסח בתורת שם החג" (מהדורת תש"מ, עמ' רנט); רד"ר יהושע קמלמן, "חג הפסח וחג המַצוֹת", בתוך: שנה בשנה, תשנ"ה, עמ' 376-384.
אמנם, באופן חריג מופיע הביטוי "ערב פסח" לגבי "ליל פסח" (="ליל הסדר", אור לט"ו בניסן) בלשון ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי (פסחים קט/א):
"תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא, מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא יִשנו, וישאלו. אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו, וישאלו".
נראה לפרש זאת על פי המשמע הקדום של "ערב": תחילת הלילה הראשון של חג הפסח (והשוה פסחים פ"ב מ"ו ושם פ"י מ"ה, שם שנינו "פסח" סתם ביחס לליל זה).
אמנם, יש גורסים משפט זה ללא ציון הזמן "בערב פסח" (כ"י מינכן 95, וכן בר"ח, רי"ף, רא"ש ורמב"ם). ברם, יתכן שגם כאן משמעות "ערב פסח" היא כרגיל בלשון חז"ל, י"ד בניסן, בהנחה שמתפללים ערבית מוקדם (כדי שלא יִשנו...), או אם נפרש שהחלוקה מתבצעת כבר בי"ד בניסן על מנת שיתעסקו בקליות ואגוזין גם בליל פסח. עכ"פ, הגר"ז בשו"ע שלו (תעב, לא) נִסח הלכה זו כך: "בליל פסח קודם עשיית הסדר". וע"ע במסורת הש"ס על רש"י פסחים עד/א ד"ה איזה גדי.
[3] בכל מקרה ומקרה יש לעיין אם הדיון הוא בהגדרת המונח "ערב" או בהגדרה הלכתית של דין זה או אחר.
"ערב פסח": בענין המנהג לאסור מלאכה ב"ערב פסח" (פסחים פ"ד מ"א) כתב הרמב"ם (הלכות יום טוב פ"ח הלכה יח) שאינו אלא מהנץ החמה של י"ד בניסן. ואילו בענין הימנעות מאכילת מצה ב"ערב הפסח" (ירושלמי פסחים פ"י ה"א) נחלקו אם הוא רק מתחילת שעה שישית ביום י"ד, או מתחילת שעה רביעית, או מתחילת יום י"ד, או מליל י"ד (ויש שנמנעים מכך עוד קודם לכן, אך נראה שאין טעמם להרחיב את הגדרת "ערב פסח" שבועיים או חודש לפני הפסח). עיין עלי תמר על הירושלמי הנ"ל (עמ' רפז), שו"ת אגרות משה (או"ח א' סימן קנה) ושו"ת יחווה דעת (ח"ו כז).
"ערב יוה"כ": בענין אכילה בערב יוה"כ נחלקו הפוסקים אם בכלל זה גם ליל ערב יוה"כ (שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סימן לז).
"ערב שבת": יש מי שטוען כי במאמר חז"ל "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת" (עבודה זרה ג/א) הכוונה היא לכל ימי החול שלפני שבת, ואינו "ערב שבת" ממש, ע"פ דברי בית שמאי (ביצה טז/א) "מחד שביך לשבתיך" (באר משה, הופשטיין, לדברים כג כה, עמ' 355). ואף שב"ה חולקים, יש מכריעים כאן כב"ש (ראה שו"ת עטרת פז ח"א, או"ח סימן ו). והשוה לדברי הבית יוסף או"ח סימן רמט בעניין קביעת סעודה בערב שבת (וראה הדיון שלהלן): "ומדקאמר 'בערב שבת' סתמא - משמע דכל היום נמי אסור", ולמאירי שלהלן בענין תקנת אכילת שום.
[4] מונח זה התחדש בלשון חכמים (כגון המקור הבא מברכות כו/ב).
[5] על אף הביקורת המוזכרת על השמטת הפירוש הראשון ממילוני הלשון העברית, אין כוונתי לעודד שימוש ב"ערב שבת" על פי פירושו הנדיר. לשם ציון זמן זה מוטב להשתמש בצירוף "ליל שבת", שהִנוֹ חד משמעי. מטרתי היא לעורר את שימת הלב לפירוש נדיר זה בלשון קדמונינו. יתכן שאם נהיה מודעים לכך, נגלה שאין הוא כה נדיר.
[7] בין אם זהו ממש "שם עצם" של יום זה, ובין אם אינו אלא "שם מספר סידורי". @והשוה לשאלת היידוע שבהערה הבאה, ולהערתנו על נחמיה יג יט "אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת", שאין זה כינוי ספציפי ליום הראשון בשבוע (כבלשון חכמים), אלא תיאור זמן כללי לזמן שאחרי יום השבת.
[8] ובאותו פרק עוד פעמיים: פסוקים ה; כב. בכל אלה מיודע הצירוף כולו ("בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי"). ברם, במקום הנוסף שמופיע צירוף זה בתורה (ובמקרא כולו) ביחס לערב שבת, הוא מיודע למחצה: "יום השִשי" (בראשית א לא) ועי"ש בפירוש ראב"ע.
[9] מכלל זה יוצאים חריגים נדירים ביותר, ולכולם ישנו הסבר מקומי. במשנה: נמצא "ערב שבת" 42 פעמים, ופעמיים "יום ששי" (חגיגה פ"ג מ"ז; כלים פי"ז מי"ד) בענייני קדשים וטהרות (שרגיל בהם השימוש בלשון ארכאית); בתלמוד הבבלי רק 8 פעמים "יום ששי" (לעומת 312 "ערב שבת") וכולם ציטוטים מלשון המקרא. פעם אחת (מגילה ט/א) מופיע "יום הששי" בתוך "שִכְתוב" של פסוק בתרגום השבעים: "וכתבו לו... 'ויכל ביום הששי, וישבות ביום השביעי' (ע"פ בראשית ב ב)". המצב דומה בשאר ספרות חז"ל. וראה לדוגמה שתי הצורות זו לצד זו במכילתא דרשב"י (טז ה): " 'והיה ביום הששי והכינו' - מכאן שילקט אדם מערב שבת לשבת".
[10] כך (עם א' סופית) הוא נוסח הדפוסים (וכן כ"י וטיקן 130; ריטב"א ועוד; וכן הוא בהמשך המשפט), על דרך הארמית: "סעודתא" (=סעודה). יש כתבי יד (כגון כ"י וטיקן 140) ומקורות נוספים (ילקוט שמעוני, פרשת בהר, תרס"ז; רי"ף; רא"ש; רמב"ן ועוד) הגורסים: "קבעה סעודתה" (= סעודה שלה; ה' סופית ככינוי שייכות חָבוּר). יתכן ששני הנוסחים אינם אלא שני פענוחים שונים לנוסח מקוצר: "קבע' סעודת' ", נוסח המופיע בכתב יד מינכן 95.
[11] צורה ארמית זו (עם א' סופית) נמצאת בדפוס וילנה ובכ"י וטיקן 130. בשאר המקורות וכתבי היד: "בשבת" בעברית.
[12] יתכן לפרש מלשון "עקירה" (כלשון ההגדה של פסח: "פרעה הרשע לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בִקש לעקור את הכל"), או מלשון "עיקור" (כלשון בראשית יא ל: "עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד"). וצ"ע אם עונש זה בוצע בידי שליחים בשר ודם, או בידי שמים.
[13] הש' ללשון הרמב"ם (שבת פרק ל' ה"ד) אשר פוסק על פי הר"ח (ע"פ פירוש "יד פשוטה"): אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ומעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול.
יתכן שפסיקה זו מושפעת מהמסופר בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ב הי"ב) על רבי אבון שהיה צם כל ערב שבת. והשוה: בבלי שבת קיח/א ("וכולי יומא דמעלי שבתא, בתעניתא מותבינן ליה?!"); בבלי עירובין מ/ב ("בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא"); טור או"ח סימן רמט; ערוה"ש רמט, ו.
[14] ריטב"א: "מבעוד יום אבל בערב היו קובעים אותה". הרמב"ן מציע הסבר נוסף מהו החטא בקביעת סעודה סמוך לפני כניסת השבת, וזו לשונו בחידושיו כאן [בתוספת ביאור שלי]:
"ועוד אפשר ש[המשפחה שקבעה סעודתה לפני שבת] לא היו אוכלין משתחשך ולא מסדירין שולחנם [- לאחר כניסת השבת], ואמרינן התם [שבת קיט/ב] 'לעולם יסדיר אדם שלחנו בערב שבת [כלומר בליל שבת] אע"פ שאינו צריך אלא לכזית'. ומיהו טועמים היו שם מידי משום קידוש, דלא משמע דליבטלו קידוש היום לגמרי, אלא [רק] כבוד לילה היו מבטלין".
פירוש זה דומה לפירושו השני של רש"י בביאור "ערב שבת"; אך לעומת רש"י שהחטא שחטאה המשפחה היה שנכנסו לשבת "כשהם שׂבעים בלא תאוה", לפי רמב"ן הם לא סעדו כראוי בליל שבת, ובכך פגמו בכבוד ליל שבת.
[15] ואילו הפירוש הראשון אינו "ערב שבת ממש" (ע"פ המהרש"ל, ים של שלמה, ב"ק פ"ז סימן מג, ירושלים תשנ"ו, עמ' ריז). אף הריטב"א כתב: "ואינו מחוור, דלישנא ד'ערב שבת' לא משמע הכי".
[16] ים של שלמה, פ"ד סימן נא, ירושלים תשנ"ו, עמ' קא. וע"ע שו"ע או"ח סימן רמט סע' ב-ג ונו"כ; שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן לג.
[17] שהרי "סכנתא חמירא מאיסורא"...
[18] הלכות אישות פרק יד ה"א; הלכות שבת פ"ל הי"ד; שו"ע או"ח רמ, א; רפ, א; אבן העזר עו, ב.
[19] "אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום". וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח רמ, יא).
[20] רא"ש בבא קמא פרק ז סימן יט: ואתא עזרא והתקין... שיהו אוכלין שום בערב שבת, דזמן עונה היא בשבת שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת' ראשי תיבות ביאה, והבנות בכלל, והשום מרבה הזרע". יש מסבירים שהרקע לתקנת עזרא היא נשיאת נשים נכריות, או המלחמה בסוטים מקבלת חז"ל (שומרונים, ואח"כ צדוקים וקראים) שפרשו שתשה"מ אסור בשבת (ראה: הערות על מעשה רב, ירושלים, תש"ן, עמ' קד"ם; ר"י תמר, עלי תמר, מגילה, עמ' קעא-קעב).
[22] דומה ללשון הבבלי ב"ק פב/א: "מכניס אהבה ומוציא את הקנאה". על טעם הירושלמי ועל היחס בינו לבין הבבלי, ראה בעלי תמר, שם.
[23] ים של שלמה, ב"ק פ"ז סימן מג, ירושלים תשנ"ו, עמ' ריז.
[24] והוא מסביר: או שאכילת השום מועילה תוך זמן קצר, או שמדובר על מי שמשמש באמצע הלילה.
[25] את הירושלמי אין רש"ל מזכיר, ותמה עליו החיד"א שממקומו הוא נלמד - מהירושלמי כאן (מחזיק ברכה א"ח סי' ר"פ).
[26] הוא פותח את הדיון כך: "ולאו דוקא ביום הששי ממש, אלא בליל שבת, ומ"מ אף ביום יצא". אך אח"כ כותב: "ולכאורה היה נראה ... בערב שבת ממש, ביום הששי... אבל לא בלילה, וגם לישנא דערב שבת יהיה ממש כפשוטו כמו כל ערב שבת שנאמר בתלמוד". ואולם מסקנתו היא: "אך מצאתי... אלמא דערב שבת לילה הוא".
אינני מבין מדוע לאחר שמוכיח שכאן ערב שבת היינו ליל שבת, אעפ"כ לא חזר בו מכך שיוצאים יד"ח ביום. ושמא סבר שמידי ספק לא יצאנו, וספק תקנתא דרבנן לקולא.
[27] כמובן, בהנחה שישנה בימינו חובה.
בפיהמ"ש לרמב"ם (נדרים פ"ח מ"ו) מובהר שתקנת עזרא אינה מחייבת בימינו, ולכן מובנת השמטתה ממשנה תורה, ואדרבה, בהלכות דעות (פ"ד ה"ט) מומלץ להימנע מאכילת שום (והשוה לפירושי רש"י לעירובין נו/א). גם השו"ע נמנע מאזכור תקנה זו, וראה מש"כ על כך החיד"א (שו"ת חיים שאל ח"ב סימן מג; מחזיק ברכה או"ח סי' ר"פ).
לעומת זאת, מהטור (יו"ד סימן רכ) בשם הרא"ש משמע שלא בטלה התקנה (ר' ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך א', עמ' קצה, הערה 73; ועי"ש בהערה 79 בקושיות על בעל התפארת ישראל למסכת נדרים שכתב שתקנת עזרא מעיקרא לא היתה אלא רשות).
בערוה"ש (או"ח רפ, ב) כתב (ע"פ רש"ל ומג"א): "ומצוה לאכול שום בע"ש או בלילי שבת... ואין אנו נוהגים בזה, ואולי מפני שנמצא בספר חסידים... רק שומים צלוים... ואין אנו בקיאים לצלותן".
ברם, אעפ"כ יש הנוהגים באכילת שום: החיד"א (שם) מזכיר שיש מקומות כאלה; וכן מצוי אצל חלק מיהודי תימן; וכדרכו פסק הגר"א שתקנה זו לא בטלה, אף שנדמה שבטל טעמה (מעשה רב, סעיף קכד: "בין שאינו נשוי, והשום יהיה מבושל").
אוריאל פרנק
מאת: איתיאל ספרלינג <itiels...@gmail.com>
Date: יום ה׳, 3 במרץ 202