אל"ף עיצורית (עיצור סדקי סותם)
אוריאל פרנק
"בָּרוּךְ אַתָּה" או בּוּכְתָּה...
"ולהתחיל מבראשית..."
שבת בראשית היא שבת של התחלות, שבת שבה מברכים את החודש ומתחילים מחדש. יש המתחילים במחזור החדש של קריאת פרשת השבוע לימוד של פרשן חדש, לצד החובה הבסיסית הפסוקה בשו"ע, של קריאת שנים מקרא ואחד תרגום.
הראשית שבה נעסוק כאן היא הראשית והבסיס של לימוד התורה, האלף בית.
אף שכבר בכיתה א' (אם לא קודם לכן) למדנו אל"ף, רבים אינם מבטאים כהלכה אות זו.
בהלכות קריאת שמע (או"ח סימן סא, סעיפים יט-כא[1]) מוזהרים אנו לבטא כהלכה את האות אל"ף במקרים שהיא עלולה להיעלם, כמו: וְחָרָה אַף, וְשַׂמְתֶּם אֶת.
תופעה זו, של הֵאלמות האל"ף, עתיקה היא, וכבר בעברית של התורה אנו מוצאים אלפי"ן שאינן מבוטאות (כמו: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא") ולפעמים אף אינן נכתבות (כמו: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"; דברים יא, יב).
בעברית שלאחר המקרא התרחבה תופעה זו (כמו במשנה הראשונה: "קורין את שמע"[2], וכמו הפועל המקראי "נָאַם" שהתקצר בלשון חז"ל ובפיוט ל"נָם"[3]).
למרות הנטייה הטבעית להשמיט אלפי"ן, עלינו להשתדל כפי יכולתנו לשַמֵּר את המצב הלשוני כפי שנקבע על ידי חכמי המסורה בקריאת מקרא, בקריאת שמע ובתפילה (וכנפסק בשו"ע שם סעיף כב): לבטא את האלפי"ן שנשתמרו ולא לבטא את אותן אלפי"ן שהונחו[4]. אמנם, ללשון הדיבור דין אחר, ואכמ"ל (עי' ערובין דף נג).
אלפי"ן - שתים שהן ארבע, כיצד?
1. אל"ף "נחה" (או "שותקת") כתובה: כאמור, במילים "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" כתובה אל"ף, אך על הקורא להתעלם מקיומה, ואין לו להשמיעה[5]. א' נחה קלה לזיהוי: אין לה שום סימן ניקוד. להלן כמה מילים עם א' נחה, שהמון העם נוטים לטעות בהן ולהשמיען. כאן נכתוב אותן כפי שיש לבטאן, ללא א': "לָרוּבֵנִי"[6], "יְרוּ"[7], "קוֹרִים"[8], "נִפְלָת"[9] ו"פֶלִי"[10].
במהדורות תנ"ך "סימנים" המציאו עיצוב מיוחד לציון סוג זה של א': א' בצבע אפור (בתהלים ובסידור) או א' "חלולה", בעלת קו מסגרת שחור ומילוי אפור (בחומש). דא עקא, לא כל א' נחה סומנה כך, אלא רק א' נחה באמצע תיבה שלדעת אותו מהדיר עלולים לטעות בקריאתה. לענ"ד, מוטב לסמן באופן עקבי כל א' נחה, או כל א' עיצורית.
2. א' נחה "מחוקה": כאמור, יש מקרים, כמו "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה" הנ"ל[11], שהאות אל"ף שהיתה בצורתה ה"מקורית" של המילה - נעלמה גם בכתיבה.
עתה נעבור לשתי האלפי"ן הנשמעות:
3. א' עיצורית מוּנעת: את עיקר דברנו נייחד לאלפי"ן מסוג זה, שהן נפוצות ביותר, ורבים הטועים בקריאתן.
בראש מילה
הראשונים והשו"ע הזכירו דוגמאות של א' כזו שעלולה להיאלם בראש מילה: הן לאחר מילה המסתיימת בעיצור (וְשַׂמְתֶּם אֶת), והן לאחר מילה המסתיימת בתנועה (וְחָרָה אַף[12]).
מעשה נחמד מובא בהקדמה ר' יהונתן קויתי לתיקון הקוראים איש מצליח, ובו מספר על מלמד שהורה לתלמידו כיצד לבטא כהלכה את הא' העיצורית בראש המילה "אחד" לאחר "איש", כדי שלא ישתמע "אי שחד" (או "אִשֶה חד"), עיין שם.
ע"י השמטת א' עיצורית של המילה "את" עלולים להפוך לפעמים מין זכר לנקבה בקריאת התורה: "עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (פרשת ניצבים דברים ל, יח), עלול להישמע כך: "אַתָּה עֹבֵרֶת"[13]. וכן בתפילה: "הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם", עלול להישמע: "הַמְבָרֵכֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם"[14].
כיו"ב, יש להזהר בתחילת כל ברכה שאנו מברכים את מלך העולם: "בָּרוּךְ אַתָּה", ולא: "בָּרוּכַתָּה".
לסיום סעיף זה, נראה שאין טעם להחמיר בלשון הדיבור ולומר "בֵּית־קֵל", הואיל וההיגוי המצוי הוא ממילא ללא אזכור שם שמים: "בֵּי־תֵל"...
ומכאן מודעה רבא לקוראים באורייתא (כמו בפרשות לך־לך, ויצא, וישלח), שיקפידו לבטא א' עיצורית בעזרת הפסקה קצרצרה, למרות המקף המקיף ומחבר את שתי המילים "בֵּית־אֵל".
באמצע מילה
עד כאן לגבי א' עיצורית בראש מילה. ואולם, יש דוגמות רבות נוספות של א' עיצורית באמצע מילה (כמו: "מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", בפרשת ציצית[15]), שללא שימת לב עלולים להשמיט אותה. על כך מזהיר השל"ה (מסכת תמיד, פרק נר מצוה, לח):
"ובעל באר מים חיים האריך בזה מאוד[16]... ומונה כל המלות שצריך להפסיק ביניהם בקריאת שמע, עד שהעלה סך חשבונם - ששים. כי הוא מונה גם כן כל תיבה שתחילתה 'א', אפילו אינה אחר ה'מ'...
ולא במלות קריאת שמע בלבד אמרו, אלא כל מקום שנמצא בתפלה, או בפסוקי דזמרה, תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, או תמצא תיבה המסיימת ב'מ' ותיבה שלאחריה מתחלת באות 'א', כגון 'ספרו בגוים א'ת', 'שבחי ירושלים א'ת', 'וממליכים א'ת', ובקידוש של ליל שבת 'ויברך אלהים א'ת'. וכן כל 'את' ו'אותם' הסמוכים ל'מ' - צריך להפרידם זו מזו.
וכן כשיאמר[17] בהלל 'מאת ה'', או בברכת המזון 'ונשא ברכה מאת ה'', צריך להאריך קצת באות 'א' שלא יבליע ה'א', חלילה וחס. וכן כל כיוצא באלו, צריכים אתם להפרידם, וריוח תשימו ביניהם, כפי חכמתכם ובינתכם.
מפיק אל"ף
רש"י בפירושו לכתוב בשיר של יום ששי "לְבֵיתְךָ נָאֲוָה קֹּדֶשׁ" (תהלים צג, ה) מעיר על קריאת המילה "נַאֲוָה" שיש לבטא אל"ף עיצורית, ומכאן הוא מוכיח מה משמעות המילה:
"נַאֲוָה - כמו 'נאות אלהים' (תהילים טו), לשון נאוה, ותדע שכל נוה שבמקרא אינן מפקין אל"ף, לפי שהם לשון נוי, וזה מפיק אל"ף".
המונח "מַפִּיק" מוּכּר יותר ביחס לה' עיצורית שבסוף מילה. אך ביסודו של דבר, "מפיק"[18] מתייחס לכל עיצור, ובפרט לאותיות יהו"א, באותם מִקרים שהן אינן מְצַיינות אימות קריאה (לסימון התנועה), אלא עיצורים. באופן מושאל[19] משמשת המילה "מפיק" בתור שֵם לנקודה הבאה בתוך אות ה' עיצורית שבסוף מלה לסַמֵּן ש"היא מוּצֵאת" ו"מוּפֶּקֶת". כיוצא בזה, לעיתים רחוקות מוצאים במקרא נקודה זו בתוך אות א' עיצורית באמצע מילה (כמו במילה "תָּבִיאּוּ" בפרשת המועדות[20]). אחד ההסברים שניתנו לנקודה זו, שמטרתה להורות לקורא לבטא כהלכה את הא' כעיצור (כמו מפיק ה')[21].
מש"ה וכל"ב
בעלי המסורה נתנו סימן לזכור מתי בדרך כלל יש לבטא א' עיצורית לאחר אות שימוש, ומתי הוספת אות השימוש "משתיקה" את האל"ף והופכת אותה לא' נחה: מש"ה מוציא[22] וכל"ב מכניס. אך יש לכך חריגים, כמו שכותב למשל רד"ק (עמוס ד, א): "לַאֲדֹנֵיהֶם - האל"ף נעה בחטף פתח, והוא אחד משבעה שהן מפיק בלשון אדנות". בספרי תהלים רבים וכן בסידורים יש טבלאות לסיכום סוגיה זו, אך אפשר בפשטות לדייק ולהביט בניקוד: אם האל"ף מנוקדת – היא עיצורית ("וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים"), ואם לאו – היא נחה ואין לבטאה כלל[23] ("אֵין כַּאדוֹנֵינוּ... נוֹדֶה לַאדוֹנֵינוּ").
אשר בר"א
הזכרנו את האל"ף הנחה במילה השניה בתורה, בפועַל "בָּרָא". בהמשך פרשת בראשית (ה, ב) מופיע פועַל זה בתוספת סיומת[24]: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (= "בָּרָא אוֹתָם"). בהוספת הסיומת לפועַל, הופכת הא' הנחה לא' עיצורית. אמנם, בתרגום הארמי נותרה גם כאן האל"ף בנחותהּ: "דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָאנוּן" (ואף יש נוסחאות המשמיטות את האל"ף גם בכתיבה: "בְּרָנוּן").
גם בתפילה מופיע פועַל זה בתוספת סיומת דומה: "בָּרוּךְ... שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ"[25], ויש להקפיד לבטא כאן א' עיצורית, מפני שהטועה כאן עלול להגיע לידי חירוף וגידוף: אֱמוֹר "בְּרָאָנוּ"[26] (= "[ה'] בָּרָא אוֹתָנוּ"), ולא "בָּרָאנוּ"[27] (="[אנחנו] בָּרָאנוּ [אותו]!!!).
4. א' עיצורית המנוקדת בשווא (נח): לעיתים רחוקות מנוקדת א' באמצע מילה בשווא נח, ואז יש לבטא אותה ללא תנועה (גם לא חטף פתח או חטף סגול), למרות הקושי שבדבר. למשל: "הַאְזֵנָּה" (בראשית ד, כג), "נֶאְדָּרִי" (שמות טו, ו), "נֶאְדָּר" (שם יא), "וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא; הפטרת בראשית, וכן בסוף משנת ר"ח בן עקשיא ובסוף קדושא דסידרא). הקושי הוא לעצור בא' ולחתוך את זרימת האויר לשבריר שניה, ולהמשיך מייד בהמשך אותה מילה עצמה, לקיים "והיה המשכן אחד".
כדאי להתרגל לבטא כהלכה א' רביעית זו, רק לאחר קניין הסוג השלישי. מומלץ להתאמן בהגיית ע' בשווא נח, בסוף מילה (כמו המילה הראשונה בק"ש), ואח"כ באמצע מילה (כמו "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ"[28]), ואח"כ לחזור לא' בשווא נח, שמקום החיתוך שלה אינו בעומק הלוע כמו ע', אלא גבוה מעט.
שאלות:
1. שאלוני האם בדיעבד יוצאים ידי חובת ק"ש ללא השמעת א' עיצורית. יעויין במשנ"ב סב, סק"א, אם זה נכלל ב"לא דקדק" שיצא יד"ח בדיעבד. ולכאורה חמור מדבקים, שבהם י"ל שאות ל' עולה לכאן ("בכל") ולכאן ("לבבך"), אך כשאינו מבטא א' עצורית הוי כמחסיר אות לגמרי. וצ"ע.
2. שאלוני האם אין להוכיח מ"מנהג" העולם וחזניהם שאין צורך לדייק כולי האי. אשמח לשמוע מה דעתכם, והאם ידוע לכם על מנהג זקני העדות השונות בסוגיה זו, בפרט: האם מקפידים לבטא א' עיצורית בשווא נח.
ולכאורה מהחזנים אין להוכיח, כי מחמת הקושי המוזיקאלי אולי סטו מן הדין. ובדידי הוה עובדא: שמעתי חזן ומורה לפיתוח קול המנסה להניא את תלמידו מלבטא בתפילתו א' וע' עיצוריות, משום הפגיעה ברצף המוזיקאלי, ומשום שחיקת מיתרי הקול. ושמא זה טעם השכר המובטח בדרשת "תשלג בצלמון".
[1] זו לשון הטור (שדומה להפליא ללשון ספר מנורת המאור, פרק ב', עמוד 102, לר' ישראל ב"ר יוסף אלנקאוה שנהרג בספרד בפרעות שנת קנ"א, 1391): "וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף, וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה, כגון בכל לבבך על לבבכם בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק כגון ולמדתם אותם שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם, ושמתם את, וראיתם אותו, וקשרתם אותם. ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה, כמו ספרו בגוים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את, ויראו העם את, וממליכים את".
הדוגמה האחרונה "וממליכים את" בברכת יוצר גרמה למדפיסי סידורים ליצור שם אף פסקה חדשה!
כך כותב הר"ד יצחקי (כתב עת בית אהרן וישראל מב, תשנ"ב, עמ' קח):
"ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם... בסידור רב הירץ ש"ץ וסידור רב שבתי סופר ולובלין תל"ח ועוד סידורים ישנים אין הפסק כלל בין וממליכים לואת - ולפי הנראה המדפיסים המאוחרים עשו שם שתי נקודות מפני שהטור בסי' ס"א כתב לעשות הפסק מעט ביניהם - אך באמת לא כיון לעשות שם סוף פסוק ולא קטע חדש - ואדרבה מדהוצרך להזהיר שלא ישתמע "מת" ש"מ דבלאו הכי אינו מקום הפסק".
[2] במקום "קוראין" (ברכות פ"א מ"א). כבר במקרא אנו מוצאים לפעמים הקש של פעלים משורש קר"א (גזרת ל"א) לפעלים משורש קר"ה (גזרת ל"י), כמו הדוגמה שלהלן: "קֹרִאים" (תהלים צט).
[3] כמ"ש ביומי דקדוקי בשלהי יבמות.
[4] כיו"ב בתופעות לשוניות אחרות, כגון בהידמות חלקית על רקע קוליות: יש לחלק בין תקדימים בלשון המקרא ולשון חז"ל, לבין הרחבת התופעה בלשון ימינו, הנחשבת לשיבוש ועילגות לשון (כמו מזכירה>מסכירה). על כך דן אמו"ר נר"ו בכינוס הלשוני של שוחרי לשה"ק בפסח תשע"ב.
[5] וכאן הבן שואל: אם אין לקרוא א' זו, לשם מה היא נכתבת? לפי הפשט, יתכן שמטרת אל"ף נחה לסייע בהבנת המילה וגזרונה, או אולי לסייע לקורא בניקוד המילה (שהרי סימני הניקוד לא היו בתחילה).
[6] דברים פרק ג פסוק יב: נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי:
דברים פרק ג פסוק טז: וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן־הַגִּלְעָד וְעַד־נַחַל אַרְנֹן
דברים פרק כט פסוק ז: וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי:
יהושע פרק א פסוק יב: וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
[7] "יְראוּ אֶת־ה' קְדֹשָׁיו כִּי־אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו" (תהלים לד, י; וגם בסוף ברכת המזון) – ולא כמו בשמות (פרשת בשלח טז לב): לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם".
[8] תהלים צט ו (גם בקבלת שבת): מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל־ה' וְהוּא יַעֲנֵם.
[9] תהלים קיח כג (גם בהלל): מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
[10] "והוא־פֶלִאי", שופטים יג, יח (הפטרת נשא).
[11] וכן: "מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ" (קהלת ד, יד) ו"בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית" (יחזקאל כ, לז, לפי רד"ק), משורש אס"ר.
[12] בדומה לדוגמה זו אפשר להוסיף את הצירוף "לאהבה את" (ספר "על הכל", סימן ב'). מי שאינו מבטא א' עיצורית, מבטא כאן "דו תנועה" ("דיפתונג" בלעז).
[13] כיו"ב בפעלים נוספים הבאים:
פרשת וירא פרק כא פסוק א וַיקֹוָק פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר – הטועה קורא: "פָּקַדֶת שָׂרָה"
פרשת וירא פרק כא פסוק ח מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק - הטועה קורא: "הִיא גָּמֵלֶת"
ויקרא פרק א פסוק ה וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק - הטועה קורא: "וְשָׁחַטֶת בֶּן הַבָּקָר"
ואם תתמה כיצד אשה שוחטת, כלך לך לטעויות אלה:
פרשת תזריע פרק יג פסוק לג וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים - הטועה קורא: "הַכֹּהֵנֶת"
פרשת תזריע פרק יג פסוק לד וְרָאָה הַכֹּהֵן - הטועה קורא: "הַכֹּהֵנֶת"
פרשת שמיני פרק יא פסוק כח וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו - הטועה קורא: "וְהַנֹּשֵׂאת־נִבְלָתָם"
[14] וכיו"ב בחתימת ברכת אהבה בנוסח ע"מ: "אוֹהֵב אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל", עלול להישמע: "אוֹהֵבֶת".
[15] כאן לאחר תנועה, אך דומני שיש גם לאחר עיצור.
[16] מצו"ב בנספח.
[17] להלן שמונה פסוקים שגורים שבהם נמצא הצירוף "מֵאֵת ה'":
1. בראשית פרשת וירא פרק יט פסוק כד
וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן־הַשָּׁמָיִם:
2. במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק לא
וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְקֹוָק וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן־הַיָּם
3. במדבר פרשת קורח פרק טז פסוק לה
וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְקֹוָק וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת: פ
4. עובדיה פרק א פסוק א
חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְקֹוָק
5. מיכה פרק ה פסוק ו
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְקֹוָק כִּרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב
6. תהלים פרק כד פסוק ה
יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְקֹוָק וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: -- פעמיים באותו פסוק!
7. תהלים פרק כז פסוק ד
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת־יְקֹוָק אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ
8. תהלים פרק קיח פסוק כג
מֵאֵת יְקֹוָק הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ:
[18] "מפיק" = מוּצָא (מהפה), מהשורש הארמי נפ"ק, המקביל לשורש העברי יצ"א.
[19] אמנם, במילון אבן שושן זוהי ההגדרה היחידה שמובאת בהקשר הדקדוקי.
הוא מוסיף ש"המדקדקים הראשונים נהגו לקרוא כן גם לאותיות י' ו' המבוטאות בסוף המילים (למשל, רד"ק מזכיר "מפיק וי"ו" בפירושו על "שָׁלֵו בָהּ", יחזקאל כג, מב), וכן לאות א' כשהיא באה בתנועה ואינה נבלעת" – הייינו א' עיצורית.
אך, יש לציין כי ר"א אבן עזרא (בראשית יט, טז) משתמש במושג "מפיק" על כל ה' עיצורית, גם באמצע מלה:
"ואתמה מהפירוש שחבר בן אפרים, שאמר כי ויתמהְמהּ מגזרת מה, והנה שכח כי שני הההי"ן מפיקין, רק הוא לשון עכוב ושרשו משולש והפ"א כפול".
[20] ויקרא כג, יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה"; ועי"ש בפירוש הר"א אבן עזרא.
[21] על נושא זה הרצה הרב דוד כוכב נר"ו בכינוס הלשוני של שוחרי לשה"ק בפסח תשע"א.
[22] כמודגם בדוגמה השישית שבהערה 17, מתהלים פרק כד פסוק ה.
[23] ואף לא להאריך בתנועה המסומנת בפתח תחת אות השימוש. איני יודע מתי החלו להשתמש באל"ף לציון תנועה ארוכה, כמקובל היום בפרסומות ובכתיבת הצעירים, כמו: "סתאאאם". אולי זוהי השפעה לועזית.
[24] סיומת זו נקראת "כינוי מושא ישיר חבור".
[25] לשון התפילה מיוסדת על לשון הנביא ישעיה מג, ז (הפטרת בראשית למנהג אשכנז) "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף־עֲשִׂיתִיו", בפועל "בְּרָאתִיו" הא' נחה על אף תוספת כינוי המושא הישיר החבור לנסתר.
[26] הבי"ת בשווא וההטעמה בא' הקמוצה.
[27] הבי"ת קמוצה והרי"ש הקמוצה מוטעמת.
[28] פעמיים בפרשת עקב: ח, י (וגם בברכת המזון); יא, טו (וגם בק"ש). ולהלן עוד כמה עשרות מקרים שגורים:
1. בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק י
וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
2. בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק יז
וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ
3. בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ט
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:
4. בראשית פרשת נח פרק ו פסוק טז
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה
5. בראשית פרשת נח פרק ז פסוק יא
נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:
6. בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק ח
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית־אֵל מִיָּם
7. בראשית פרשת לך לך פרק יז פסוק כ
וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל:
8. בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כא
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
9. בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק יב
אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
10. בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק לו
וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת־בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא־אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:
11. בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק טז
וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:
12. בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מב
וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל־יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ:
13. בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מה
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
14. בראשית פרשת ויגש פרק מז פסוק יא
וְאֶת־אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה:
15. שמות פרשת בא פרק יב פסוק לז
וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:
16. במדבר פרשת חוקת פרק כא פסוק כב
אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:
17. דברים פרשת עקב פרק יא פסוק טו
וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:
18. שופטים פרק ה פסוק ד
יְקֹוָק בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם־שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם־עָבִים נָטְפוּ מָיִם:
19. תהלים פרק ו פסוק ז
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל־לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה:
20. תהלים פרק כ פסוק ז
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְקֹוָק מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ:
21. תהלים פרק כג פסוק ג
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:
22. תהלים פרק לז פסוק מ
וַיַּעְזְרֵם יְקֹוָק וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי־חָסוּ בוֹ:
23. תהלים פרק מח פסוק ט
כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר־יְקֹוָק צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד־עוֹלָם סֶלָה:
24. תהלים פרק עד פסוק טו
אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן:
25. תהלים פרק פא פסוק ו
עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא־יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:
26. תהלים פרק צב פסוק יב
וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי:
27. תהלים פרק צה פסוק יא
אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם־יְבֹאוּן אֶל־מְנוּחָתִי:
28. תהלים פרק קד פסוק י
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:
29. תהלים פרק קיד פסוק ח
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם־מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָיִם:
30. תהלים פרק קמט פסוק ה
יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם:
31. שיר השירים פרק ה פסוק ב
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:
32. שיר השירים פרק ו פסוק ה
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן־הַגִּלְעָד:
33. אסתר פרק א פסוק יז
כִּי־יֵצֵא דְבַר־הַמַּלְכָּה עַל־כָּל־הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא־
34. אסתר פרק ג פסוק י
וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים: