לְכָה

[אוריאל פרנק‎]

1. בראשית י"ט:ל"ב  לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃
פרשגן בראשית י"ט:ל"ב
אֵיתַא (ח"נ: אֵיתוֹ) נַשְׁקֵי יָת אֲבוּנָא חַמְרָא וְנִשְׁכּוֹב עִמֵּיהּ וּנְקַיֵּים מֵאֲבוּנָא בְּנִין

א. אונקלוס מפרש "לְכָה נַשְׁקֶה" כמִלַּת זירוז במשמע "בואי", וזהו שתרגם "אֵיתַא נַשְׁקֵי" מפועל "אתא"*. לטעם הדבר עיין להלן "לכה ואשלחך" (בראשית לז יג) "אֵיתַא וְאַשְׁלְחִינָּךְ".

* ברוב הנוסחים ״לכה נשקה״ מתורגם ״אֵיתַא נַשְׁקֵי״, אבל במקצת נוסחי תאג׳ מתורגם ״אֵיתוֹ נַשְׁקֵי״, לנקבה. וגרסתם משובשת שכן ״אֵיתוֹ״ היא צורת רבים כמו ״לכו ונהרגהו״ (בראשית לז כ) ״אֵיתוֹ וְנִקְטְלִינֵּיהּ״. מנגד ״אֵיתַא״ הוא לשון זכר וגם נקבה, השוה יוב״ע ״לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ״ (שופטים ט י) ״אֵיתַא אַתְּ מְלוֹכִי עֲלָנָא״.
רד"ק בראשית י"ט:ל"ב
לכה – כבר פירשנו (רד"ק בראשית י"א:ג') כי מלת לכה, לכו, הבה, הוא ענין ההסכמה והעזר איש מחברו לפיכך לא ישמרו בהן יחיד ורבים זכר ונקבה, כי הם כענין שם.
ר' בחיי בראשית י"ט:ל"ב
לכה נשקה – היה לו לומר לכי ואמר לכה בלשון זכר, כי הבכירה הזהירה את הצעירה לעשות מעשה זכר, כי דרך הזכר לכבוש את הנקבה ולתבוע בפה, מה שאין ראוי כן לנקבה, כמו שדרשו רז"ל (בראשית א) וכבשוה, וכבשה כתיב, איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. וממה שאמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו, התבאר כוונתם כי בחסרון הזכרים מן הדור צותה על אחותה לנהוג בעצמה מנהג לכבוש ולתבוע, ומפני ששנתה מנהג העולם וענין דרך ארץ כך שנה בה הכתוב במלת לכה שהוא לשון זכר כשם שהיא שנתה מנהג הנקבה בשל זכר.והנכון לפי דעתי תוספת ה"א במלת לכה מפני שאות ה"א רמז למדת הדין, כלשון הכתוב שנאמר למשה רבינו ע"ה (שמות ג':י') ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, שעליה אמר הכתוב (שם) וזה לך האות זה אות ה"א, שבמלת לכה, והיין רמז למדת הדין, ע"כ אמרו חכמי האמת אין מברכין על היין אלא א"כ נתן לתוכו מים. והנה הבנות תופשות פלך אמם אשר החטיאה את האדם, וזה דעת האומר במדרש ענבים סחטה והביאה לו, וכנגד החטא הזה נענשה בדם נדה כי המראה אחד, ופירש ממנה באותו מראה. וזה סוד הלשון שקרא הכתוב מין היין בלשון דם, הוא שכתוב (דברים ל"ב:י"ד) ודם ענב תשתה חמר. וכתיב (בראשית מ"ט:י"א) כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, ותוספת ההי"ן לא לחנם, וזה שאמרו רז"ל איש מזריע לובן ואשה מזרעת אודם.
והנה חטא האם וחטא הבנות במעשה הזה שוה ע"י היין שהוא הגורם רעות העולם, ואולי רבוי את אבינו – את אבינו הראשון, שגם הוא שתה ע"י אשה, והבן.
ר' י"ש ריגייו בראשית י"ט:ל"ב
לכה – לשון זרוז והזמנה, ולא לשון הליכה דוקא, ולכן לא נשתנה בנקבה לומר לכי:

שד"ל בראשית י"ט:ל"ב
לכה – מלת הזרוז, כמו הָבָה, ולא תשתנה, וכן רְאֵה אנכי נותן לפניכם היום (דבר' י"א:כ"ו) הבה נא אבא אליך (ברא' ל"ח:ט"ז), הבה נבנה לנו עיר (שם י"א:ד') והשמרונים באולתם הגיהו לְכִי.

פשט ועומק במקרא בראשית י"ט:ל"ב
לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.
"לְכָה"
המילה "לְכָה" היא בלשון זכר לכאורה, ואם כן עולה השאלה מדוע נאמר כך, ולא "לכי"; וכתב על כך רבינו בחיי:
היה לו לומר "לכי", ואמר "לְכָה" בלשון זכר, כי הבכירה הזהירה את הצעירה לעשות מעשה זכר, כי דרך הזכר לכבוש את הנקבה ולתבוע בפה, מה שאין ראוי כן לנקבה [...] ומפני ששינתה מנהג העולם ועניין דרך ארץ, כך שינה בה הכתוב במילת "לְכָה", שהוא לשון זכר כשם שהיא שינתה מנהג הנקבה בשל זכר.
אולם רד"ק כתב: "כבר פירשנו כי מילת 'לכה', 'לכו', 'הבה', הן עניין ההסכמה והעזר איש מחבירו, לפיכך לא ישמרו בהן יחיד ורבים זכר ונקבה, כי הם כעניין שֵׁם". כך פירש לעיל (יא ג) על הפסוק "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים", בעקבות אבן עזרא שם, שכתב: "ומילת 'הבה' כמו 'תנה' [...] ובעבור שידברו בה הרבה, תמצא כן לשון רבים – 'הָבָה נִתְחַכְּמָה' (שמות א י), גם לנקבה – 'הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ' (בראשית לח טז)"; כלומר, מפני שזוהי מילה שימושית, היא נקבעה בלשון הדיבור כצורה קבועה של לשון יחיד זכר – וכך היא משמשת גם לרבים (במקום 'הבו') או לנקבה (במקום 'הבי'). בדומה לכך, מפרש רד"ק כי גם המילה 'לכה' נקבעה בצורה זו ומשמעתה היא לשון הזמנה, ואף על פי שהיא לשון יחיד זכר, היא משמשת גם לרבים (במקום 'לכו') ולנקבה (במקום 'לכי'), כמו כאן. ואכן, ניכר מפסוקנו כי אין משמעות מילה זו לשון ציווי רגילה של הפועל 'הלך', אלא לשון הזמנה והכנה, כמו 'הבה', שכן אין מדובר כאן על הליכה ממשית (וכעין המילה 'בוא' בלשון ימינו).

2. בראשית כ"ז:ל"ז  וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃

תורה שלמה בראשית כ"ז:ל"ז

[קעא] ולכה אפוא מה אעשה בני, כתיב בה"י מלמד שאמר לו יצחק אין לך אצלי כלום ולא לך חלק בעולם הבא לפיכך בכה שנא' וישא עשו קולו ויבך. (מדרש חסר ויתר)

3. במדרש חוי״ת ירושלים תר״ץ ע״י הרב ווערטהיימער. נראה דדורש כלעיל מאמר קע. לכה מלשון הליכה. וברבעה״ת כ׳ ולכה איפה ולכה כתיב בה״א מלא א״ל יצחק לעשו לאחר שיעברו חמשת אלפים אז ימלוך מה אעשה לך שאז יתן הקב״ה נקמתו באדום. ראה לעיל מאמר קל. ולקמן מאמר קעו. ובס׳ חמדת ימים איתא ולמה אפה בה״א דרז״ל שאחר ה׳ אלפים יהיה שולטנות של ישראל בעולם ע״כ. והנה אפוא לא כתוב בה״א אך ט״ס כאן וצ״ל ״ולכה אפוא״ בה״א וכדרש הנ״ל וז״ב. ורב״ח כ׳ ולכה בתוספת ה״א לרמז על חמשה בנים שהיו לעשו.
מנחת שי בראשית כ"ז:ל"ז
וּלְכָה אפוא: לחוד עם ה"א כתי' בסוף תיבות' באוריית'. <ועיין מ"ש הבחיי.> [ולכה].

ר' י"ש ריגייו בראשית כ"ז:ל"ז
ולכה אפוא – יתכן שאינו לשון הליכה אלא כנוי לנוכח כדברי המסורה, ובא זקף קטן במלת אפוא לחזק הענין, שלעומת מה שאמר נתתי לו, יאמר עתה ולך מה אתן. אבל אם מלת ולכה מלשון הליכה, יהיה המאמר השני מה אעשה בני חסר הכינוי, ויהיה ראוי לומר, ולכה איפא מה אעשה לך בני, אבל הנכון שהוא כנוי:

שד"ל בראשית כ"ז:ל"ז
ולכה אפוא – אין ספק שאיננו ענין הליכה, ונראה כי ט"ס נפל בטעמים, וצ"ל ולכה אפוא, אבל הטעמים הם כדעת התרגום הירושלמי, איזל ותיטרד, לך לך, כי לא אוכל לעשות לך מאומה.

ר' דוד צבי הופמן בראשית כ"ז:ל"ז
לכה – במקום לך; השווה למעלה ג':ט' ושמות י"ג:ט"ז.

פרשגן בראשית כ"ז:ל"ז
וּלְכָה – לֵךְ או לְךָ? ת"א והטעמים
ד. אונקלוס שתרגם "וּלְכָה אפוא מה אעשה" – "וְלָךְ כְּעַן מָא אַעֲבֵיד" פירש וּלְכָה כאילו כתוב וּלְךָ. אבל המיוחס ליונתן שתרגם "וְאֵזִיל וְתִיטְרַד מִנִּי דְמַה אַעֲבֵיד לָךְ בְּרִי" (לֵךְ ותגורש ממני כי מה אעשה לְךָ בני) פירש כפועל הליכה [כמו "לְכָה ואשלחך" (בראשית לז יג) "וְאֵזִיל"]. ובעוד שהמסורה ורבים מהפרשנים תומכים בת"א, פיסוק הטעמים וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי הוא כמיוחס ליונתן.

2. ראה רש״י לפסוק ״וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ (תהלים פ ג) – אין זה לשון הליכה אלא כמו לְךָ. וכן הוא במסורת: וּלְכָה אֵפוֹא דיעקב, וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת (שמואל ב יח כב) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיהו ג ו)״. ואמנם ״ולכה אפוא״ נתבאר למפרשים כמו לְךָ: ״איה פה אבקש מה לעשות לך״ (רש״י), ״מה ברכה נשארה לך אחר זה״ (רד״ק), ״אם כן מה אעשה לך״ (ספורנו). ואולם ר״ש דובנא (״הביאור״) העיר: ״והנגינה תסכים לתרגום יונתן (וּלְכָה מלשון הליכה) כי מלת אֵפוֹא מוטעמת בזקף קטן (טעם מפסיק) כמשפט המאמר הנשלם, כי ״מה אעשה בני״ הוא מאמר אחר. ואם איננה מלשון הליכה (אלא בהוראת וּלְךָ), לא נשלם בה המאמר עדיין ואיננה ראויה לזקף קטן״. אמנם המיוחס ליונתן פירש ״וּלְכָה״ פירוש כפול: ״וְאֵזִיל וְתִיטְרַד״ כלשון הליכה אבל ״דְמַה אַעֲבֵיד לָךְ בְּרִי״, כת״א.