כיצד חוקרים מהיא 'השמעיות':

[צמח הלפרין‎]

כידוע הרב הנזיר לא מגדיר בצורה מפורשת מהי השמעיות, אלא רק מביא דוגמאות רבות:

האם לדעתכם התכונות שמגדירות את  ה'שמעיות', כבר קיימות בשמיעה הפיסית, או אולי השמיעה הפיסית היא רק אלגוריה להקשבה עליונה יותר- הקשבה שקיימת רק במישורים הכרתיים מופשטים יותר?

[אשמח לקבל מובאות מפורשות מכתבי הרב הנזיר]

[שי‎]

בס"ד

שלום וברכה,

שאלת חכם חצי תשובה...

נראה לי שאין להוציא את הבנת כתבי הרב הנזיר מדרך הבנת ספרות הפנימיות.

כלומר, ידועה המחלוקת של המקובלים בהבנת דברי האר"י ז"ל משל/נמשל  (מחלוקת הר"י אירגס ור' עמנואל חי ריקי) וכן הרמח"ל ובעל הלשם (ניתן לראות מאמר מסכם ויפה של הסוגיה כאן) ועל כן הואיל וכתבי הרב הנזיר הינם בסופו של דבר חלק מכתבי פנימיות שבהם לא ניתן להפריד כל כך בין המשל לנמשל. (גם בתחילת קול הנבואה עוסק בתבנית המשלית/סמבולית (שהיא מהותית לנמשל, אולי כשיטת מהרל בבאר הגולה בהבנת האסמכתות ובכלל)

ואולי כאנקדוטה נזכיר את הסיפור המפורסם של הרב הנזיר כילד קטן השומע (פיזית!!) את פסי הרכבת שגורמים לו להתמסר לשמעיות....

מקוה שהיה לתועלת, שי

[אריאל דוד‎]

לק"י

אני עדיין לא סגור על תשובה ברורה בנושא.

קצת מזכיר את הסיפור שהרב הנזיר מספר בהקדמת אורות הקודש, שביקש מהראי"ה שיגדיר לו מהו "קודש" (אחרי הכל, זה נושא הספר!). הראי"ה בתגובה נתן דוגמאות אך לא הגדיר. כך גם פה, נושא הספר "שמעיות" והשאלה הראשונה שכל מי שרואה את קול הנבואה שואל זה "מה זה שמעיות?", והנה, מתברר שהרב לא הגדיר.

בכל זאת, אנסה לתת כמה אפיונים לשמעיות (מונח לפני כרגע שיעורי הרה"נ באורות הקודש, מהדורת מונדשיין):

*הרב מגדיר הגיון עיוני ומעליו הגיון שמעי. אני מבין שרוח השירה מביאה את האדם מהגיון עיוני לשמעי (ראה למשל עמ' 73).

*משמע שהשמעיות מגדילה את העיוניות (הרה"נ מביא הגדרה של פילון שנביא (שהוא גם מחוקק) יודע הכל - יש לו שמש בלי צללים [ראה עמ' 120]). אח"כ הוא מביא את ר' יצחק הישראלי שכותב שהנביא הוא אמצעי בין הבורא לנברא (וכנראה השכל הוא סוף הנברא). אח"כ מביא את רס"ג שכותב שהנבואה עוזרת להשלים פרטים במצוות שלא היינו יכולים להבין בשכל בלבד [אך עדיין יש לברר אם הנבואה זה שכל שמעי או שפשוט ה' אמר לו ואין כאן משהו יותר גדול - דוגמא לדבר, לילד שלא יודע לעבור את השלב במשחק מחשב, וגילו לו קוד: הוא התקדם שלב יותר מחבריו, אך הוא לא הבין דברים שהם לא הבינו - האם נבואה זה ידיעה חדשה (או אולי יכולת לקלוט תדרים שאחרים לא יכולים) או שזה לגמרי לא משחק על אותו מגרש (למשל, שני אנשים ששומעים קולות, ולא שהאחד יודע לשמוע יותר טוב מחברו, אלא משתמש במערכת נוספת: הוא גם רואה)]. יש להוסיף את דברי הראי"ה בעין אי"ה (ברכות לב:), שהחסידים משיגים בשכלם את אשר נגלה בסיני והמצוות השמעיות נעשות להם שכליות, וכנראה הכוונה לשכל שמעי ולא לשכל עיוני-חזותי.

*לפי דברי הרה"נ בעמ' 217-218, ה"נראה", זה הדברים כשהם מפורדים, לאחר שהשתלשלו, ואילו ה"נשמע", זה קליטת הדברים במדרגת הראשונית והגבוה, קודם שנתפרדו (ובלשונו: "העקודים העליונים, האורות העליונים ביותר, שקשים כל כך להשגה, יוצאים כביכול, מהפה של האדם הקדמון, כלומר: הם נשמעים. רק בשלבים הבאים הם יורדים משלמותם, הופכים לאורות, ומתגלים לראיה). אי אפשר ללא הראיה, אך היא יותר מצומצמת מהשמיעה שיכולה להגיעה גם אל האינסופי.

*בעמ' 231 כותב שהראיה היא בעולם היצירה (עולם הצורות), השמיעה היא בעולם הבריאה (בינה). מעליהם יש אצילות - משמע ששיש למעלה מהשמעיות? זו נבואת משה/אחר? זה משהו שאי אפשר להשיג?

נ"ב: למי שלא זוכר, הסיפור על הרכבת הוא זה:

"בהגיענו קרוב לעיר, בין ההרים מסביב לה, עם עלות השחר, והנה קול שריקת מכונת הרכבת הגיע לאזני, והקול דק ורם, ממושך וארוך, מלא געגועים, נאלם, רחוק רחוק לאין סוף.
ויהי לי לזכרון לכל הימים, עת אשמע קול הצפירה של הרכבת, אותו קול, מלא געגועים עזים בוקע באזני עד היום, ויהי לי ליסוד יצירת ההגיון העברי השמעי" (משנת הנזיר עמ' ד).

[דוד ברוקנר‎]

אני ירא מלפתוח פי בנושא ולעמוד במקום גדולים שבקיאים בכתבי הרב, ובפרט שגם אין לפני רבים מספריו.

בכל זאת, חביבים עלי בהקשר זה דבריו שמביא שוורץ בציטוטי מגילת הסתרים ("הציונות הדתית - בין הגיון למשיחיות"):

"הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, ממש, וקול התור לא נשמע בארצנו, חדל חזון וגמר אומר. כחודש ימים עברו עלי בקטנות, בתלמוד תורה מרובה בהלכה... הכל בשקידה עצומה, בקול ובניגון בלילות, בלי הרף, ולילה כיום יאיר. והכל משום הקטנות, החלותי לחזור לנגלה, להיות גדול בהלכות התורה. אמנם זה צריך ונחוץ, לדעת גזרות ה' ומצותיו לכל הלכותיהן. אבל העיקר חסר, מרוב עצים לא רואים את היער. ומרוב המון חתונה שכחנו את הכלה. ואני כמו אסור באזיקים".

איני יודע אם תשובתי עונה בדיוק ובישירות לשאלה המקורית (את בקשת המ"מ המפורשים היא ודאי אינה ממלאת), אך כך אני מבין את עניין השמעיות, ומסתמא יש בכך הבעת עמדה שודאי נותנת מענה מסוים לשאלה:

השמעיות, להבנתי, היא ראיית היער וזכרון הכלה. קשה להורות בזה דרך ברורה במכוון, כי זוהי הנבואה שאי אפשר לזכות לה בוודאות אלא להתכונן אליה (וכדברי הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז:  "אף על פי שמכוונין דעתן אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה"). העניין הוא, שלו היה בידינו 'שולחן ערוך' לנבואה ולשמעיות הרי שהדבר היה הופך אותם מיד לחכמה ולראייה, ל'מה' במקום ל'איך' המבוקש, למילים ולא לניגון. הרה"נ מתאונן כאן על כך שהוא שקוע בנראה, בגלוי, אך אינו יכול להגיע אל המהות שמסתתרת מאחורי כל זה.

השמעיות היא היפתחות לאינסוף, היפתחות מאיימת למקום שלכאורה יכול לשרות בו כאוס, שאי אפשר לדעת לאן יוביל לאחר התפשטות הלבושים - מקום של "אוויל הנביא משוגע איש הרוח" (שלכן הנזירות היא שלב ממצע בין קדושת הכהונה הממוסדת לחרות הנבואה, כתיאור הרה"נ להבנתי בדבריו). זה גם הפחד מההיסחפות למקום כזה, והצורך באיש גדול שיוליך אליו (מעין דבריו של הרב וייס בראיון עמו שפורסם השבת במקור ראשון על הרה"נ: "...כשזה בא מהנזיר זה קיבל את ה'גיור' האחראי שלו, אבל אחרת יש חשש שזה הולך למקומות אחרים. ככה אני חושב. לכן הפחד מהכיוון של הנזיר"). 

פירוש הרה"נ לאוה"ק אינו לנגד עיני כדי לראות את דבריו שהפנה אליהם ידידי ר' אריאל דוד ואם בהקשר זה הוא אומר אותם, אבל הדברים על ההקבלה לעולמות היצירה והבריאה מתאימים לפירוש על "יוצר אור ובורא חשך", שבעולם היצירה יש אור (ולפיכך אפשר לראות בו), ואילו עולם הבריאה נתון בחושך (ועל כן כל עניינו בהקשבה).
זה מזכיר קצת את דברי בעל התניא (ליקו"א פרק כו) על ההעלם שמקורו בעולם גבוה יותר - בחושך של עלמא דאתכסיא: "וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון. ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא... שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראים", וכן את דברי רבי נחמן הידועים (ליקו"מ תורה סד) על ה'ניגון של אמונה' שהינו הפתרון היחיד לחלל הפנוי מאורו ית', מקום שבו אין תשובות במילים.

הייחוד ברה"נ שהוא מציב נקודות ציון וסימוני דרך למקום שאין בו כללים סדורים. הוא תובע את השמעיות, אך מנסה למצוא את הדרכים והנסיבות הראייתיות המובילות אליה. זה מצריך אומץ עצום ויומרה אדירה, כך שרק השאיפה לבדה כבר מורה על מידת הגדלות והמעוף של ההוגה בה.

לסיום, פרפרת יפה ששמעתי בשם הרב יצחק גינזבורג ויפה לתבל את ענייננו: הרי"ג מקביל את ארבעת העולמות (בלי להכנס לכך כעת) לסדר כינויים של חשכה (עשיה), אור (יצירה, 'יוצר אור'), חשך (בריאה, 'בורא חשך') ואור גדול (אצילות - 'העם ההולכים בחשך - ראו אור גדול'). צירוף של ארבעת הכינויים (חשכה+אור+חשך+אור גדול) שווה בגימטריה לסכום הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כידוע, זהו הפסוק המבטא ע"פ הרה"נ את אחד הביטויים המרכזיים לחשיבותו ומרכזיותו של עניין השמעיות בישראל.

כאמור בפתח דברי, איני יודע אם כיוונתי לאמת ואם חידשתי משהו, ובפרט ש'מרחוק תביא לחמה' ולא מכתבי הרה"נ עצמו. אך ניסיתי להקשיב לניגון ולקול העולה, כי כוחי דל בהיתפסות לקטנות המלים וסתרי הסעיפים "הכל בשקידה עצומה", ואולי דווקא בעמידה מרחוק יראה וישמע משהו, דבר שאולי אינו מפורש אך הצליל שלו מהדהד בחזקה מבין ומאחורי האותיות הרבות, בבחינת "אש לבנה".

[צמח‎]

כהבהרה, וכקריאת כיוון לכל המעיינים:

חשוב לזכור שהקודש במהותו הוא נסתר ונעלם, כדברי מאמר הזוהר שהרב הנזיר מביא בפתיחה  ל'מערכת הקודש' בספר 'אורות הקודש' חלק ב' בתחילתו ( עמוד רפ"א) " דאיהו סטר טמירא"  ואילו השמעיות אמורה להיות עיקרון שמבהיר שאלות פילוסופיות מהותיות בהבנת חכמת ישראל [קוה"נ עמ' י"ז,ל"ז, וע"ד] ליצור תשתית לשיטה פילוסופית חדשה [קוה"נ ג'-ז'] כפי שהרב הנזיר מעלה בתחילת ספר קול הנבואה.

כיון שתפקיד השמעיות  לשמש כמאור חדש להבהרת לתמיהות מחשיכות,  אסור להשאיר עיקרון זה כדבר סתום, אם רוצים להבין את תורתו של רבינו.

הרב הנזיר התייחס לדבריו, כדברים שעתידים להיות גורמים מהפכה מדעית במדע העברי [קוה"נ  עמ' 10], לדברים שצריכים להיות 'ברורים ומובחנים' [שם], ועלינו כמי שרוצים להבין את שיטת רבינו חייבים לבנות הבנה מוגדרת ברורה ומובחנת.

יש לשער שהרב הנזיר לא הגדיר את הדברים בצורה מפורשת כיון שרצה לכתוב את סיפרו בדרך הדומה ביותר לתבנית השמעיות של הפילוסופיה העברית, כפי שמתוארת במאמר ראשון של קול הנבואה שהבנת הדברים תתבצע בצורה פעילה על ידי הקורא שמתעורר  לשמעו מדעתו ומלבו [קוה"נ עמ' י"ח], ובנושא זה אפשר לעיין בעבודה של הרב ביטי חלק שני עמ' 80.

מכאן שהתשובות שמכניסות את החלק הפילוסופי של הרב הנזיר בשדה של עולם הנסתר, ומערפלות את ההגדרות לדעתי מחטיאות את המטרה שלשמה הרב הנזיר כתב את סיפרו.

[הגדרת עולם החכמה הפנימית לדעת הרב הנזיר ויחסה לעולם הפילוסופי הוא נושא נפרד, שאולי כדאי לפתוח שרשור אחר תוך כדי דיון בנושא זה].

 

[שי‎]

יישר כוח לרב צמח על ההברה ולכל הכותבים האחרים. נהניתי מאוד לראות דבריכם.

אצרף שני מקורות שאולי יתרמו לדיון.

אני חושב שמקור מרכזי הוא בספר הכוזרי מאמר א פט- שם עוסק במהות מעמד הר סיני האם הקול ששמע העם הוא קול נברא שנשמע באוזן או שמדובר על מדיום אחר של קול. ריה"ל מתלבט ולא מכריע בשאלה ומקבל עקרונית את שתי האפשרויות וכה דבריו.

(תרגום אבן תיבון מפרוייקט בן יהודה ברשת ההדגשות כמובן שלי)

- אָמַר הֶחָבֵר: חָלִילָה לָאֵל מִן הַשֶּׁקֶר וּמַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַרְחִיק אוֹתוֹ וִישִׂימֵהוּ שֶׁקֶר.  וּתְחִלַּת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הוּא הַצִּוּוּי שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלֹהִים, וְהַשֵּׁנִי הָאַזְהָרָה מֵעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים חוּץ מֵיְיָ וּמִשַּׁתֵּף לוֹ וּמֵעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְתַבְנִית, וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – מֵהַגְשִׁים.  וְאֵיךְ לֹא נְרוֹמְמֵהוּ מֵהַגַּשְׁמוּת וַאֲנַחְנוּ מְרוֹמְמִים קְצָת מִבְּרִיאוֹתָיו מֵהַגַּשְׁמוּת, כַּנֶּפֶש הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא הָאָדָם בֶּאֱמֶת, כִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמָּנוּ מִמּשֶׁה וְיַשְׂכִּיל וְיַנְהִיג, אֵינֶנּוּ לְשׁוֹנוֹ וְלֹא לִבּוֹ וְלֹא מוֹחוֹ, אַךְ אֵלֶּה כֵּלִים לְמשֶׁה וּמשֶׁה נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת מַכֶּרֶת, אֵינֶנָּה גֶּשֶׁם וְאֵינֶנָּה נִגְבֶּלֶת בְּמָקוֹם, וְלֹא יֵצַר מִמֶּנָּה מָקוֹם, וְלֹא תֵצַר הִיא מֵהִכָּלֵל בָּהּ צוּרוֹת כָּל הַבְּרוּאִים, וַאֲנַחְנוּ מְתָאֲרִים אוֹתָהּ בִּתְאָרִים מַלְאֲכוּתִיִּים רוּחֲנִיִּים, כָּל שֶׁכֵּן בּוֹרֵא הַכֹּל יִתְבָּרָךְ.  אָמְנָם הַדִּין עָלֵינוּ שֶׁלֹּא נִדְחֶה מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מִן הַמַּעֲמָד הַהוּא, וְנֹאמַר שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אֵיךְ נִגְשַׁם הָעִנְיָן עַד שֶׁשָּׁב דִּבּוּר וְקָרַע אֶת אָזְנֵינוּ, וְלֹא מַה שֶּׁבָּרָא לוֹ יִתְבָּרֵךְ מִמַּה שֶׁלֹּא  הָיָה נִמְצָא, וְלֹא מַה שֶּׁהֶעֱבִיד לוֹ מִן הַנִּמְצָאִים, כִּי לֹא יֶחְסַר לוֹ יְכֹלֶת, כַּאֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בִלְבָד, וְרָצָה יִתְבָּרֵךְ וְנִגְשַׁם עַל הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר חָפֵץ, וְנֶחֱרַת בָּהֶם הַכְּתָב בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, כַּאֲשֶׁר נּאמַר, כִּי קָרַע אֶת הַיָּם וְשָׂמָהוּ לְחוֹמוֹת עוֹמְדוֹת מִימִין הָעָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וּמְסִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת וּרְחָבוֹת וְאֶרֶץ יְשָׁרָה, יֵלְכוּ  בָהּ מִבְּלִי טֹרַח וְלֹא עִכּוּב.  וְכֵן הַקְּרִיעָה וְהַבִּנְיָן וְהַתִּקּוּן מְיֻחָס אֵלָיו יִתְבָּרָךְ, לֹא נִצְטָרֵךְ בּוֹ אֶל כְּלִי וְלֹא אֶל סִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת כַּאֲשֶׁר יִצְטָרֵךְ בְּפֹעַל הַבְּרוּאִים, כִּי הַמַּיִם עָמְדוּ בְמַאֲמָרוֹ וְנִצְטַיְּרוּ בְּחֶפְצוֹ, וְכֵן יִצְטַיֵּר הָאַוִּיר הַמַּגִּיעַ אֶל אֹזֶן הַנָּבִיא בְּצוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם מוֹרוֹת עַל הָעִנְיָנִים שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַשְׁמִיעָם אֶל הַנָּבִיא אוֹ אֶל הֶהָמוֹן.

צ     אָמַר הַכּוּזָרִי: זֹאת הַטְּעָנָה מַסְפֶּקֶת.

צא     אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר שֶׁהָיָה הָעִנְיָן עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה וְאוּלַי הָיָה עַל דֶּרֶךְ יוֹתֵר עָמֹק מִמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה בְמַחֲשַׁבְתִּי, אַךְ הָעוֹלֶה מִזֶּה, הַאֲמָנַת מִי שֶׁרָאָה הַמַּעֲמָדוֹת הָאֵלֶּה כִּי הָעִנְיָן הַהוּא מֵאֵת הַבּוֹרֵא מִבְּלִי מִצּוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דּוֹמוֹת לַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה וְהַיְצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְתַאֲמִין הַנֶּפֶשׁ בַּתּוֹרָה הַנִּתְלֵית בָּהֶם עִם הָאֱמוּנָה כִּי הָעוֹלָם חָדָשׁ וְכִי יְיָ בְּרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, שֶׁבָּרָא הַלּוּחוֹת וְהַמָּן וְזוּלָתוֹ, וְיָסוּרוּ מִלֵּב הַמַּאֲמִין סְפֵקוֹת הַפִּילוֹסוֹפִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת.

אני מעתיק את ביאור הרב הנזיר לעניין המודגש (כוזיר מאמר א עמ צח')

"יש מפרשים שהאותיות בתמונותיהן נצטיירו באויר. אמנם הקול נשמע והגיע לאוזן וכן פילון, לא קול לאלהים, ולא איש אלהים וידבר בפה ולשון. אלא ברא דבר נפלא, קול בלתי נראה נוצר באויר, מלא נפש משכלת, הרמוניה וכו'. והמו"ל בהוצאה האשכנזית מעיר כאן על השוואה לדברי ר' יהודה הלוי לעיל"

כלמור, הרב הנזיר מסביר את דברי ריה"ל ומביא הקבלה לכך מפילון שהסביר בעשרת הדברות שהקול נשמע ממש באוזן כקול נברא מיוחד ולא קול אלהים חלילה (בעיית הגשמה) (נראה לי שאולי שיך לכאן גם סיפור המגיד המפורסם של הכסף משנה בליל שבועות "אני המשנה הדוברת שדברה איתם ממש..)

כלומר, יש כאן בפירוש גם השמעה לאוזן המוחשית.

מקור לכיוון אחר (אם כי לא בטוח סותר) הוא מביאור הרב קוק זצ"ל לספר ריש מילין (בהוצאת מכון הרצי"ה) וכך כותב שם הרב (אני מביא אך ורק את מה שקשור לשמיעה) - גם כאן שוב ההדגשות שלי.

"שלוש מידות הן בהופעות הרוחניות. המדה הראשונה היא מדת ההקשבה. יסוד שמיעת האוזן הרוחנית, הערך הפנימי של אובנצא דליבא, מקור האור של ההזרחה הראשית שבאה בהבהקת הנשמה בתור זוהר מתנוצץ, שאי אפשר שיצויירו על ידו תוכנים מקוצבים הראויים לבא בסימוניות של אותיות, יסוד הקשר של תפילין, אור הבינה העליונה שזהרורית עליונה מתנוססת שם, ולא אותיות הראויות להיות נגלפות באיזה חיטוב וחקיקה, זהו התוכן שהאומר הנצחי מצוה אותנו להקשיב. וכ"ז שנטיית האוזן האידיאלית חיה וקיימה היא ביסוד העולם ותוכני הנשמות, הרי הם עומדים במלא צביונם ואינם נשברים. אחר ההקשבה התוכית בא הלימוד בההשפעה שניה של האומר, ללמוד.. וכו' ע"ש.

(ביאור הראי"ה על ריש מילין עמ' קעח-קעט)

כאן הכיוון הוא רוחני ותוכי...

אשמח לשמוע דעתכם.

שי

[אריאל דוד‎]

לק"י

אני עדיין תועה בגן המבוכה של הסוגיה, ועוד לא מצאתי את שביל האור, אך רציתי לציין מספר מקורות.

1. הרב צחי הרשקוביץ במעליות כב (במאמרו 'צופי ישועת האומה והנשמה - עיון משווה בכתבי הרב קוק והרב הנזיר', עמ' 230 בסופו): "שמיעה כאן אין משמעה השמיעה הפיסית גרידא, אלא צורת קליטה רוחנית הפועלת באופן דומה, ובאה לידי ביטוי בעולמנו בשמיעה".

2. הרב מיכאל אברהם בספר כתנות אור (במאמרו 'בין ענוה לצניעות', עמ' 307 הערה 54): "שמיעה, פירושה הכרה של דברים נסתרים. ברובד הפיזי ניתן לשמוע קולות מעבר למחיצה, אך לראות לא ניתן אפילו אם מחיצה דקה מפרידה בין האובייקט לצופה. זו אחת הסיבות לכך שהנזיר משתמש במטאפורה של 'שמיעה' כדי לציין הכרה של דברים נסתרים, ואכמ"ל בזה".

3. רבנו בקול הנבואה עמ' רמה (כונות שמיעת קול שופר): "עשרת ימי תשובה עיקרם תשובת הבינה, שנפלה עליו תרדמה, דורמיטא, וצריך לעוררו, שתשוב אליו הבינה. וזה ע"י שופר. הבינה שמעית היא, באוזן הפנימית. כדי לעורר ולהשיב הבינה, בא הקול, קול השופר. הבינה מאזינה, בנועם עדן, קול השופר, המנגן בקול ערב, ויערב לה. ארשת שפתינו יערב לפניך, מבין ומאזין, ומקשיב לקול תקיעתינו. השמיעה בקול שופר היא כמו שמיעת הדיבור, שיסודו כ"ב אותיות. וכן סוד התקיעות כסוד ברכת כהנים, בשפע ברכה לכל. וזה בסוד שם כ"ב אותיות".

יש כאן דברים קבליים, אךלענייננו, הרה"נ כותב שהבינה היא באוזן הפנימית, לא החושית, אך הבינה מתעוררת ע"י שהיא שומעת בעזרת האוזן החושית את השופר.

[ואולי ניתן לומר ע"פ הדברים שציין הרב צמח, שהרה"נ לא הסביר מהו ההגיון השמעי, כדי שהבנת הדברים תתבצע בצורה פעילה על ידי הקורא שמתעורר לשמעו מדעתו ומלבו - שכך גם בשופר, בתורה לא נאמר שתוקעים בשופר בראש השנה, אלא הוקש ליובל].

מועדים לשמחה, והמשך דיון פורה ומועיל.