אילפא ורבי יוחנן, רבי יאשיה ורבי יונתן - הרב הנזיר והרב ראובן מרגליות

[אריאל דוד‎]

לק"י

 

אילפא ורבי יוחנן, רבי יאשיה ורבי יונתן - הרב הנזיר והרב ראובן מרגליות

 

בסייעתא דשמיא החילותי בלימוד מכילתא דרבי ישמעאל עם פירוש "אוּבַל אוּלָי"[1] לרב הנזיר זצ"ל (נדפס בנזיר אחיו ח"ב). במבוא למכילתא ראיתי חידוש יפייפה, שביחד עם הקדמת הרב ראובן מרגליות לספרו "מרגליות הים"[2], הדברים מתעשרים זה מזה.

 

במבואו (עמ' רה), סובר הרב שמסדרי המכילתא הם רבי יאשיה ורבי יונתן, תלמידי רבי ישמעאל[3].

הרב כותב (עמ' רז) שרבי יאשיה עזב את הישיבה והלך לחפש פרנסה, ככתוב באבות דרבי נתן (א), שר' מתיא בן חרש אמר לו: "רבי, מה לך לעזוב דברי אלקים חיים ולשטוף בדרך ארץ?". וכיון שעזב את בית המדרש לא עסק בהלכה למעשה, אלא במדרש ההלכה [הרב לא מסביר מדוע העוזב את בית המדרש עוסק במדרשי הלכות ולא בהלכה-למעשה, ונראה בהמשך].

הרב מביא סיפור המופיע בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג, כתובות פי"ב ה"ג): "רבי יאשיה פקיד, אלבשוני חיוורין חפותין. אמרו ליה: מה את טב מן רבך (רבי יוחנן)? אמר לון: ומה אנא בעית בעובדאי?". הרה"נ מפרש שכיוון שפרש לדרך ארץ הוכיחוהו, ואמר שאעפ"כ ילבישוהו תכריכים לבנים, והוא לא מתבייש במה שעשה.

באבות (ד, ט), רבי יונתן אומר: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני". הרה"נ מפרש שרבי יונתן אמר זאת כנגד חברו רבי יאשיה, שביטל את התורה מעושר.

הרה"נ מביא את הסיפור בתענית (כ ע"א) על רבי יוחנן ואילפא:

אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד). אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש''מ לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא) ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא אתא ההוא סבא... (תענית כ ע"א).

הרה"נ מציין את הערוך השלם (ערך אילפא) המסביר שאילפא לא היה שמו האמיתי, אלא על שם ספינתו ("אילפא" הוא ספינה בארמית), ומחדש הרה"נ שאולי שמו האמיתי הוא רבי יאשיה[4].

 

 

וזו לשון הקדמת מרגליות הים לרב ראובן מרגליות[5]:

            [כאן היה ציטוט של הסיפור בתענית, אך הוא הושמט כדי למנוע כפילות]

 

מהסיפור המעניין ההוא למדים אנחנו כמה החשיבו את אילפא, עד שהקדימוהו לר' יוחנן בנקטם "אילפא ור' יוחנן" אילפא קודם, ואמרו שאם היה אילפא יושב באהלה של תורה ולא היה יוצא למיעבד עיסקא אותו היו ממליכים, בהיותו גמיר טפי מר' יוחנן (רש"י שם), ור' יוחנן עצמו תיאר את חבירו זה "מר" וגם אחרי כל סביבותיו כאשר הדר הראה שאם כי עבד עיסקא גריס טפי מניה (רבינו חננאל ורש"י שם).

אבל ר' יוחנן הדר, חזר ממחשבתו ליעבד עיסקא, כי ר' יוחנן הוא שדרש הכתוב (דברים ל' יג) ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענה אותה ונעשינה כי לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים (עירובין נ"ה א), והוא שאמר: איזה תלמיד חכם? כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. ובכן בהיותו בימי עלומיו צורבא מרבנן, תלמיד יושב לפני רבותיו, מכר כל נכסיו ונחלאותיו ירושת אבותיו למען התפרנס כל אותן השנים, את כל הון ביתו נתן באהבה שאהב את התורה. גבר רב פעלים זה שלא הלך ארבע אמות בלי תורה (יומא פ"ו א) ישב לרגלי רבותיו כל עודם בחיים, וכל עוד היה חזקיה רבו בחיים לא היה ר' יוחנן בעל ישיבה, ואך אחרי עלות רבותיו לחיי עד יסד ישיבתו הגדולה אשר עמד בראשה, ותהי תורתו לא לבד חיי שעה לו לבדו כי אם חיי עולם.

אילפא, כנראה לא היה לו מה למכור, לא ירש נחלת שדה וכרם, ומבלי אמצעים שיאפשרו לו ולביתו לחיות עד הימים שבהם יהיה ראוי להוראה הוכרח לפנות גם לעסקים ולומר טוב תורה עם דרך ארץ.

מלאכי השרת קפדו עליהם [וראה נדרים כ' ע"ב. מאן מלאכי השרת, רבנן], אם כי ידעו שגם בהיותם סוחרים לא יתרפו מתורתם, אבל הן תורה כזו היא אך חיי שעה לו להלומד.

ר' יוחנן הדר אבל אילפא הוכרח לעשות עיסקא והיה לסמל של "תלמיד חכם סוחר", ידע אילפא כי אמנם לא תמצא הלכה פסוקה הוראה למעשה בסחרנים ותגרנים, אדם פרטי שאינו בעל משרה ולא יגיס ליבו בהוראה לא ימצא צורך לשנן הכרעות אחרוני האחרונים, אינו עוסק בספרי קיצורי-הלכות אך קובע הוא עיתותיו הפנויות לחקר גופי תורה שרשי ההלכות, וכאשר העירוהו חבריו כי אילו היה מיחד עצמו לגירסא היה הוא המולך, היושב ראש בישיבה, הראה להם אילפא שאם כי אחז במסחר עם כל זה כביר כוחו לשאוב מים חיים ממקור מעיינם, לפתור ספיקות האחרונים ממשנת קדמונים.

ואם לא הרשתו עתו לאילפא להרבץ תורה בקביעות עם חברים מקשיבים הגונים, הנה בחר באמצעי אחר שתהיה תורתו חיי עולם, בכתבו עלי ספר דברי תורתו שהעלה בעתותיו שקבע לתורה, אם היום היה למלאכה במסחר או במשרד הנה לילותיו הקדיש למשמר והקנה לא לחבר לרשום בפנקסיו מאשר העלה בלימודיו.

ועלתה לו לאילפא שהגו חכמי ישראל בספריו, ראה מנחות ע' ע"א: כתוב אפנקסיה דאילפא כו', ובירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד: אמר ר' יונה אשכחתיה כתוב בפינקסיה דחילפי כו', וחבירו הגדול ר' יוחנן למד מדבריו ואמר שמועות משמו, ראה בבלי זבחים כ' ע"א והלאה שם כ"א א, ירושלמי תרומות ספ"א, חלה פ"ב ה"ה, ושבת פי,ז ה"ג.

אמנם לא מלך, אבל אילפא אינו חפץ כלל למלוך. געגועי אילפא הן ללמוד וללמד, לעשות אזנים לתורה לשאוב ממקורות ראשונים ולהשקות צמאים לדבר ה' בשיחות חברים ובפרסום דברי תורה שכתב בפנקסיו.

 

[בשולי הדברים נעיר, שלדעת י"ב לויטרבך, שהתקין מהדורה ביקורתית למכילתא דר"י, המכילתא היא הקדומה ביותר מבין מדרשי התנאים (לא כמנחם כהנא, הסבור שהקדום ביותר הוא ספרי במדבר), והחלקים הקדומים שייכים לדעתו לדורו של רי"ש ותלמידיו. המדרש עבר עריכות נוספות אח"כ, ואחת מהן התבצעה ע"י רבי יוחנן, כיוון שישנה התאמה בין דבריו במקומות שונים לבין אמירות אנונימיות במכילתא דר"י. והדברים מתחברים מעט לדברי הרה"נ].

יש עוד להאריך, אך כאן עמד קנה.

---

[1] שם הפירוש הוא עם של האמור בחזון דניאל: "וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַיְהִי בִּרְאֹתִי וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי" (דניאל ח, ב). ופירש שם רש"י, שהחזון היה על נהר ששמו אולי.

[2] שמתאר את עצמו כאילפא, כידוע למבין רמיזותיו.

[3] ואגב, צריך לתקן שם במקור: "מנחות נז ע"ב".

[4] יש לציין שלפי הזכור לי הערוך מציע ששמו האמיתי היה "חילפי", אדם דומה לאילפא שמוזכר כמה פעמים בחז"ל. וכנראה הרה"נ ציטט רק את מה שהסכים עמו.

[5] ללא הערותיו החשובות, למעט אחת שנוספה בסוגריים מרובעים.