Fwd: RE: Re: סיפור מרגש
Kfir Manara
מומלץ לקרוא המיילים לפי סדר כרונולוגי מלמטה למעלה
להתחיל ב"סיפור מרגש"י
איבא
-------- Forwarded Message --------
| נושא: | RE: Re: סיפור מרגש |
|---|---|
| תאריך: | Mon, 20 Aug 2018 21:13:41 +0300 |
| מאת: | Moishik Linden <lin...@gmail.com> |
| אל: | kf...@manara.co.il |
תודה רבה.
From: Kfir Manara
<kf...@manara.co.il>
Sent: Monday, August 20, 2018 7:43 PM
To: משה לינדן
<Lin...@gmail.com>; ayala kfir
<aya...@galil-elion.org.il>
Subject: Fwd: Re: סיפור
מרגש
למוישיק
רות אשנר מורתי למלאכה בבית ספר יסודי עם מבטא בריטי כבד.
מצורף מייל עם מבנה ג'ף (יש לה גם בת)
היא עלתה עם שני ילדים מאנגליה לאילת השחר ביוזמת שליחת עליה רות גפן-דותן (דודה של יונתן גפן) חברת אילת השחר
מתישהוא הכירה את יהודה רימון (ובספר טלפון ישן של גינוסר מופיעה כרות רימון) ועברה לגינוסר ונפטרה בשנים האחרונות עמוק לתוך גיל 90
מענין שבנה נושא לפי הסיפור את שם נעוריה
תרומה שלי לסיפורים ממך
שלומי
-------- Forwarded Message --------
|
נושא: |
Re: סיפור מרגש |
|
תאריך: |
Mon, 20 Aug 2018 09:18:11 +0300 |
|
מאת: |
Jeff Aschner <jeffa...@gmail.com> |
|
אל: |
שלום שלומי,
הסיפור מוכר וידוע לי, זה באמת סיפור אמיתי עם שינוי השמות כמובן, וזה באמת קרה לאמא שלי.
אנחנו בקשר עם יהודה הכט, מדריך התיירים ואישתו, ואפילו ישנתי איתו בחדר בחתונתה של
נכדתה של עלמה בארה"ב. אישתי הכירה גם את יהודה מהעבודה בבית הארחה...
תודה לך על תשומת הלב!
בברכה, ג'ף אשנר
2018-08-19 21:59 GMT+03:00 Kfir Manara <kf...@manara.co.il>:
לג'פ שלום
נתקלתי בסיפור המצ'ב
פרט לשם הפרטי זה נראה לי סביר אך את הפרק של טרום שואה אינני מכיר.
אודה אם תתיחס
שלומי כפיר - מנרה
-------- Forwarded Message --------
נושא:
סיפור מרגש
תאריך:
Sat, 18 Aug 2018 23:00:53 +0300
מאת:
Moishik Linden <lin...@gmail.com>
אל:
Moishik Linden <lin...@gmail.com>
סיפור מרגש
באחד מימי שישי בעוד אני מסיים לשדר את פינתי בגלי צה"ל אצל שמעון פרנס, הוא מבקש שאשאר: "אתה מעלה מידי פעם," כך הוא אומר לי "סיפורים שיד הגורל בוחשת בהם, ואני רוצה שתשמע ממקור ראשון את הסיפור ההזוי הבא." והוא מעלה על הקו את יהודה הכט, מורה דרך ומדריך טיולים ותיק בארצנו, שמספר את הסיפור המרגש הבא:
"אני לוקח אתכם למעלה מעשרים וחמש שנים לאחור." כך הוא מתחיל. "השנה היא 1989 ובאחד מימי אוגוסט החמים מבקשים מממני להחליף ליום אחד מדריכה שטיילה עם שתי נשים אמריקאיות יהודיות.
בבקר למחרת אספתי אותן, את אַלְמָה פולארד ואנה גורביץ', נשים נמרצות, צעירות ברוחן אם כי לא בגילן, והדרכתי אותן יום שלם במקומות שהן בקשו לסייר. בשובנו למלונן בירושלים, הן החמיאו לי על הדרכתי ובקשו שאמשיך איתן גם בימים הבאים: 'המדריכה שלנו היא אמריקאית, עולה חדשה' הן תֵרצו, 'נוח לנו עם הצבריות שלךָ.'
בילינו יחדיו כמה ימים גדושי חוויות בירושלים, במצדה ובדרום הארץ. לקראת סוף השבוע הן מושיבות אותי בלובי של המלון ו'מנחיתות' עלי בקשה תמוהה והסבר בצידה.
לפני כחמישים שנה הן חיו בווינה שבאוסטריה, שלוש חברות טובות בגיל העֵשְרה – אלמה, אנה ותמר אֵשְנֵר. בשנת 1938 כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה ניתן היה לנערים ונערות מתחת לגיל שש-עשרה לעזוב את אוסטריה ובתנאי שמצאו משפחות מאמצות במדינות אחרות. הקונסוליות האמריקאית והבריטית פתחו אז את שעריהן ליהודים כדי למצוא משפחות כאלה. אלמה ואנה (השתיים שמטיילות אתי עכשיו) מצאו משפחות כאלה בארה"ב ואילו תמר מצאה משפחה באנגליה. שלושתן קיבלו אישורים ויצאו מאוסטריה, משפחותיהן נשארו שם ונספו בשואה.
הקשר בין תמר שבאנגליה והבנות ששמו פעמיהן לארה"ב נותק. משך שנים ניסו אלמה ואנה לברר מה עלה בגורלה של תמר ורק העלו בחכתם שתמר עלתה ארצה בשנות החמישים והשתקעה באחד הקיבוצים בארץ.
'ועכשיו,' פונה אלי אלמה ואומרת 'אתה חייב לעזור לנו למצוא את תמר בישראל.'
'איך אמצא אחת בשם תמר בין מאות הקיבוצים בישראל?' אני שואל אותן, מבין אולי פתאום מדוע הן רצו מדריך צבר. אין לי צל צלו של מושג כיצד להתחיל. בוודאי כבר אינה נושאת את שמה מאז, בוודאי נישאה בינתיים, אולי הלכה לעולמה?
והן, בתמימות אמריקאית, בשלהן. 'מצא לנו איזה בית הארחה באחד הקיבוצים בצפון. בקיבוצים הרי כולם מכירים את כולם, נהיה שם ואולי נמצא את תמר שלנו.'
אנחנו בקיץ, שיא העונה, הסיכוי למצוא חדרים פנויים לכמה ימים בצפון הוא אפסי. אני מפעיל את קשרי בכפר בלום, בגשר הזיו, בכפר גלעדי – וחדרים פנויים אָיִן. בניסיון אחרון אני פונה למלון נוף גינוסר, מודע לכך שעל קו הכינרת הסיכויים קלושים, והנה פקידת הקבלה שמכירה אותי אומרת: 'לא תאמין יהודה, הרגע ביטלו לי שני חדרים, אם אתה מאשר עכשיו… קִבלתָ.'
בצהריים למחרת אנחנו מגיעים ל'נוף גינוסר', הנשים ממלאות את הטפסים בקבלה ואני מבחין מאחורי הדלפק במנהל המלון משה רימון (ז"ל) שבמקרה נכנס לרגע לקבלה. אלמה מבחינה גם היא בו ודוחקת בי לשאול אותו על תמר.
'אלמה חביבה,' אני אומר לה, 'תרגיעי. רק הרגע הגענו. ניכנס קודם לחדרים ואחר כך נתעניין. לא צריך להטריד דווקא את מנהל המלון.'
והיא בשלה: 'תשאל… תשאל…'
אני מתנצל במבוכה בפני מנהל המלון, מציג את שתי האמריקאיות 'הנודניקיות' שאִתי, מספר לו בקצרה על חיפושן ושואל אותו באם שמע פעם או נתקל באישה הנושאת את השם תמר אֵשְנֵר.
עיני האיש מצטמצמות. 'יהודה…' הוא אומר לי 'אתה צוחק ממני בוודאי?'
'אני מבין שזה חיפוש של מחט בערימת שחת… ' אני עונה לו, 'אבל הן דוחקות בי לשאול…'
'לא בגלל זה שאלתי אם אתה מתבדח. עכשיו תורך לשאול אותי אם אני לא צוחק.' הוא עוצר לרגע ואז פולט: 'תמר אֵשְנֵר היא אשתי!'
למרות שהכין אותי פלטתי כאוטומט: 'אתה צוחק ממני…?'
הנשים מבחינות בהבעת פנינו ודוחקות בי: 'מה הוא אומר… מה הוא אומר?'
תקצר היריעה מלספר על המפגש בין שלושת חברות הילדות – תמר, אלמה ואנה – שהיה כמובן שטוף דמעות וריגושים. איני זוכר מפגש כל כך מרגש שחוויתי בכל שנותיי כמדריך."
(כך סיפר יהודה הכט לשמעון פרנס ולי)
האמרה "מקריות היא דרכו של אלוהים להישאר אנונימי" מיוחסת לאלברט איינשטיין אך ידיד טוב היפנה תשומת לבי לניסוח מוקדם יותר שמיוחס לפייר גוטייה, משורר ועיתונאי צרפתי, מהמאה התשע עשרה: "מקריות היא שם הפְּסָבָדוֹנִים (שם העט) של אלוהים…" .
שוקה.
אילה כפיר
קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'kfir_family' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל kfir+uns...@googlegroups.com.
לאפשרויות נוספות, היכנס ל-https://groups.google.com/d/optout.
Shani Kfir
--