Fwd: מאמר של יהודה וידברג לעלון של טו' בשבט
נתנאל וייס
מאת: "zahieolker" <zahie...@gmail.com>
תאריך: 2 בפבר 2015 09:48
נושא: מאמר של יהודה וידברג לעלון של טו' בשבט
אל: "נתנאל וייס" <netane...@gmail.com>
עותק:
אליחי גלידאי
בס"ד
מבוסס עפ"י שפת אמת
משנה, מסכת ראש השנה א, א: "ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט - ראש השנה לאילן , כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו".
הכוזרי (מאמר א', ל"א-מ"ג) אומר שיש בעולם דרגות התפתחות. דומם, צומח, חי, מדבר וישראל.
כנגדם יש ארבעה ראשי שנים. א. הדומם -
עצם ללא התפתחות. זוהי דרגה בסיסית, נקודת פתיחה. ב. הצומח יונק מן האדמה, הוא גדל מן
המינרלים והמלחים הנמצאים בקרקע. הצומח מקביל לר"ה לאילנות. ג. החי
יונק את כחו מן הצומח. דרגת החי מקבילה לראש השנה למעשר בהמה שחל בא' באלול. ד. המדבר
- האדם (אומות העולם), הוא יונק את כחו מן החי (ומן הצומח), והוא מקביל לראש השנה
לכל באי עולם שחל בא' בתשרי. וכדברי המשנה בראש השנה –
"כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון".
ה. והדרגה העליונה – ישראל - דרגה זו מקבילה לראש השנה למלכים ולרגלים, א' בניסן (הגמרא במסכת
ר"ה אומרת שהכוונה למלכי עם ישראל).
נמצאנו למדים שכל דרגה מפרה את הדרגה הבאה. הדומם את הצומח, הצומח את החי וכן הלאה. וכן האומות (דרגת המדבר), לעתיד לבוא יתנו תוקף לעם ישראל שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". ועוד אנו למדים שכל דרגה פחותה חייבת להפרות ולהחיות את הדרגה שמעליה כדי להתקיים, וכשזו הפחותה אינה מפרה את העליונה, היא מתבלה ונובלת כי אין לה קיום בפני עצמה.
וכן אומר הרב קוק במאמרי הראי"ה (הקודש והחול, ו') - "הקודש האידאלי יונק מהחול כמו שהצומח יונק מהדומם וכמו שהחי והאדם ניזון ממשהו למטה ממדרגתו שבהוויה".
בטור (או"ח, סי' ר"ח) מובא דיון האם מי שאוכל מפירות ארץ ישראל צריך לומר בברכה מעין שלוש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", או לא. ויסוד המחלוקת הוא האם ראוי להראות חיבה לארץ בגלל פירותיה וטובה, או שכל החיבה לארץ נובעת מקיום מצוותיה. והנה הב"ח שם מקשה שקדושת הנאת הארץ אינה הנאה גשמית מאכילת פירותיה אלא היא "הנאה מקדושת הארץ הנשפעת מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ", והרי הנאה מפירות הארץ כמוהם כהנאה מפירות השכינה. וכמו שלמדנו לעיל, הפירות (הצומח) יונקים את קדושת הארץ מן האדמה (דומם), והכח שבמינרלים שבקרקע מעלים את דרגת הדומם לדרגה הבאה, הצומח. וכשזה בא מאדמת השכינה שבארץ היא היא הנאה מפירותיה, ולא רק הנאת אכילה גשמית רגילה. ולכן הב"ח מצדיק את ההלכה לומר "ונאכל מפריה...".
החתם סופר מלמדנו שקדושת ארץ ישראל נובעת לא משום המצוות התלויות בה, אלא מצד עצמה. וכן למדנו מן הרמב"ם בספר המצוות, במצות קידוש החודש. וכך כותב הרמב"ם: "אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל (הציבור) יעדרו מארץ ישראל חלילה...". כלומר, מלמדנו הרמב"ם שבארץ ישראל יש קדושה עצמית, ותוקף קדושת המועדים היא מבי"ד הגדול שהוא נציג הציבור של עם ישראל. אך כשאין בי"ד בארץ, אז התוקף של קדושת המועדים חוזר לציבור שנמצא בארץ ישראל שהם מתוקף - "מקדש ישראל והזמנים". ולכן, המעט שחיים בארץ ישראל הם הציבור, וגם אם הם עשרה בלבד בארץ ישראל כנגד עשר מיליון שגרים בחו"ל, הם הנקראים הציבור, שיש להם את התוקף לקדש הזמנים מתוקף קדושת הארץ העצמית שהציבור נמצא בה.
יהי רצון שנזכה לאכול את פירותיה של ארץ ישראל היונקים מקדושתה מתוך אהבת הקדושה שבה.
--
קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'ועדת קשר - אומץ' של קבוצות Google.
כדי לפרסם בקבוצה הזו, שלח אימייל אל keshe...@googlegroups.com.