Fwd: מכתב לרבנות
שי גיני
תחילת ההודעה שהועברה:
מאת: - - <gui...@013net.net>
תאריך: 31 באוקטובר 2012 10:19:19 GMT+02:00
אל: gui...@netvision.net.il
נושא: הועבר: Re: מכתב לרבנות
---- Original Message ----
From: Eitan Steinberg <eita...@gmail.com>
To: "שי גיני" <gui...@netvision.net.il>
Sent: שני, אוק 29, 2012, 22:54 PM
Subject: Re: מכתב לרבנותאני מעתיק את המסמך לכאן אם תרצה לעבור עליו:
מיזם "נאמן כשרות" של תנועת "התעוררות" – טיוטא
במקום הקדמה: כשר אבל מסריח
תהליכי המודרניזציה והחילון, העיור והתיעוש יחד עם המעבר מחיי קהילה סגורים לחיי חברה במדינת ישראל מהווים אתגר גדול עבור האדם הדתי או שומר המסורת המבקש להקפיד על אכילת אוכל כשר לפי מסורת ישראל. בעוד שבעבר יכול היה להסתמך על השוחט המקומי או על החלבן של הכפר, כיום, ב"כפר הלאומי" של מדינת ישראל אבדה לו האפשרות להכיר, ומתוך כך לסמוך, על האנשים האלמוניים מבחינתו המספקים לו את מזונו.
מכאן להורתה ולידתה של "תעודת הכשרות" אשר מונפקת באמצעות הממסד הדתי (בארץ על-ידי הרבנות הראשית, אך גם בחו"ל על-ידי התאגדויות שונות, דוגמת ה-OU של יהדות אמריקה) ומוענקת לבתי-העסק ויצרני המזון על-מנת להבטיח את כשרות המזון על-ידי פיקוח והשגחה על תהליך הכנתו.
במובנים רבים, תעודת הכשרות הקלה על אורח-חייו של שומר הכשרות ושינתה אותם ללא-היכר; היא פוטרת אותו מבחינה מתמדת של תהליך ההכנה והבישול של המזון כאשר כעת הוא יכול להסתפק בבדיקת הימצאותה של התעודה במקום; היא מאפשרת לו נגישות למגוון נרחב של בתי-עסק, מסעדות ובתי-קפה אשר אימצו את תעודת הכשרות על-מנת להגדיל את קהל לקוחותיהם.
עם זאת, תעודת הכשרות יוצרת מספר מכשולים הן עבור הלקוח הדתי והן עבור בעל העסק.
ראשית, עבור הלקוח הדתי, בהסתמך על עדויות רבות מהשטח אנו למדים שתעודת הכשרות איננה יכולה להבטיח עבורו את כשרותו של המזון באופן מלא. הלכות המטבח הכשר הן רבות ודקדקניות, צוות המטבח על הטבחים, העוזרים והמלצרים שבו הינם רבים ומתחלפים בתדירות גבוהה, כך שעל-אף רצונו הטוב של משגיח הכשרות (האחראי מטעם הרבנות על הפיקוח וההשגחה) – אשר בפועל נמצא במטבח לזמן מוגבל ביותר – אין סיפק בידו להבטיח ולמנוע באופן מוחלט פעולות העשויות לשלול את כשרות המזון.
נוסף על כך, תעודת הכשרות יצרה עבור האדם הדתי יחס של ניכור וריחוק מעולם שלם ועשיר של הלכות, מסורות ומנהגים קדומים שעברו מדור לדור בקהילות ישראל וכעת הם מיתרגמים לתו-תקן טכנוקרטי המדיר את האדם הדתי מעיסוק בהם והופך אותם למעין הנחיות או "פקודות מטכ"ל" הידועות רק ליודעי דבר המוכשרים לכך.
עבור בעל-העסק תעודת הכשרות מהווה הוצאה כלכלית כבדה. הגם שהוצאה זו היא על-פי רוב כדאית ומשתלמת מן ההיבט הכלכלי עבור בעל-העסק, לאחרונה עולות עדויות רבות מבעלי-עסק בירושלים שטוענים שהנחיות הרבנות נעשות מחמירות ללא צידוק לכאורה וללא קשר ישיר להלכות הכשרות. עוד מדווחים לא מעט מסעדנים בעיר על ליקויים והתנהלויות לא-תקינות מצד המשגיחים, על ניגודי אינטרסים וסיפורים המרמזים על שחיתות.
אין כאן המקום לדון בסיבות הפוליטיות והחברתיות שהביאו לידי מציאות זו כרגע, כמו באחת התופעות המשתמעת ממנה, אשר צוברת תאוצה בחודשים האחרונים בבירה, כאשר יותר ויותר בתי-עסק מבקשים לוותר על תעודת הכשרות שלהם ובד בבד להמשיך לטעון לכשרות המזון המוגש במקום.
התגברותה של תופעה זו עשויה לעורר מחדש את קשייו של האדם הדתי במציאת מקומות בילוי ומסעדות אשר הוא יכול להנות משירותיהן מצד אחד, אך מצד שני היא מהווה גם פתח למודל חדש-ישן, קהילתי יותר, המתבסס על מושג ה"נאמנות" ההלכתי.
אין כשרות בלי נאמנות
ההלכה היהודית מאז ימי הבית-השני הכירה במציאות החברתית המשתנה, לפיה לא כל חברי הקהילה או החברה מקפידים על קיומה, אם בשל חוסר-מודעות, מתוך רשלנות או בכוונת תחילה. בשל כך, יצרה ההלכה מערך התייחסויות קטגוריאלי אשר מחלק בין אנשי אמוני ההלכה ("חכמים" או "חברים") לבין המשתמטים במודע או שלא במודע מחובותיה ("עמי-הארץ"). סוגי אנשים אלו נחלקים בשאלת מידת ה"נאמנות" הניתן לייחס להם ביחס להקפדה הלכתית, אשר נגזר ממנה, בין היתר, מידת יכולתו של "חבר" לאכול בביתו של "עם-הארץ".
כיום במדינת ישראל של המאה ה-21, הביטוי "עם-הארץ" איבד את משמעותו הראשונית, כאשר רוב של הציבור בישראל בוחר באופן מודע ורצוני (ולא מתוך בורות הנובעת מחיי החולין הגורמים לנתק מהקודש ומבית-המדרש) שלא לשמור על הלכות הכשרות כמו גם קיום אורח חיים דתי ושמירת מצוות.
הרב יוסף משאש ז"ל, גדול פוסקי ההלכה של יהדות מרוקו במאה הקודמת ורבה הראשי לשעבר של חיפה, היה ידוע בנטייתו להתחשב במציאות המשתנה ובדרך פסיקתו המבקשת את דרך השלום כדרכה של יהדות ספרד. משאש השכיל להכיר בכך שהחלוקה הקטגורית של חז"ל איננה תואמת את המציאות של החברה הישראלית בימיו ופסק שמשום שאורח החיים החילוני הפך להיות לנורמה הרווחת, הרי שגם מחללי שבת באיסורי תורה הינם נאמנים על הכשרות (שו"ת "מקור חיים", סימן קמג).
ההבחנה של משאש מסייעת בידינו לנתק את מושג ה"נאמנות" מהקשר של רמת דתיות ומידת הקפדה על שמירת ההלכה אל עבר משמעות המקורית של המושג נאמנות: באיזו מידה אנחנו סומכים על בני-אדם? עד כמה אנחנו יכולים לבטוח בדבריהם? ובנושא דנן: כיצד אני יכול להיות סמוך ובטוח שהאוכל המוגש בבית-קפה פלוני הוא אכן כשר?
מטרתנו אפוא, לייצר את הנאמנות בין המסעדן ללקוח שבה מצד אחד הלקוח בוטח במסעדן שלא יכשיל אותו בדיני כשרות ומצד שני המסעדן מכיר ונוטל על עצמו את האחריות לדאוג לכך שלא להכשיל את לקוחותיו במאכלים האסורים באכילה לפי השקפתו. בעל-העסק שוויתר על תעודת הכשרות מסיבות שונות, לא יכול להעניק ללקוח תעודת כשרות, אך הוא יכול להעניק לו משהו ששווה לא פחות מכך: נאמנות.
איך עושים את זה?
הרעיון הוא בהקמת מנגנון של הנפקת תעודת "נאמן כשרות" לבתי-עסק בעיר אשר יורכבו ממספר אלמנטים (שיפורטו להלן). בעל-עסק שמעוניין להיות "נאמן כשרות" יהיה עליו לעמוד במספר קריטריונים:
1. ערב היכרות
כל בית-עסק אשר יחפוץ בתעודת "נאמן כשרות" יערוך ערב היכרות שבו הוא יזמין את קהל לקוחותיו לבוא ולהכיר אותו ואת בית-העסק שלו. במהלך הערב (אשר יכול להיות מלווה בתכנית אמנותית, הופעה, הנחות ומבצעים וכו' למשיכת קהל) ידבר בעל-העסק מול קהל הלקוחות, יספר על עצמו, על הקשר שלו לעולם המסעדנות, ואף על היחס שלו לעולם היהדות ועל הקשר שלו לירושלים; הוא יסביר ללקוחותיו מדוע הוא החליט לוותר על תעודת הכשרות, אילו דילמות עמדו בפניו; הוא יוכל לשכנע את קהל שומעיו כיצד הוא מתכוון להבטיח שגם ללא השגחה בית-העסק שלו ימשיך לעמוד בסטנדרטים של כשרות. הלקוחות יוכלו להקשות ולשאול שאלות.
מטרת הערב הינה יצירת הנאמנות: דהיינו, היכרות אישית נטולת תיווך ובלתי-אמצעית של בית-העסק עם קהל הלקוחות שלו, אשר תיצור את ה"בונדינג" ואת תחושת הקהילתיות כשם שנהגה בין בעל האיטליז והחלבן לשאר היהודים בקהילות ישראל בימים עברו. למעשה, בעל העסק מקבל במה בה הוא יכול לשכנע את מבקשי הכשרות מדוע הם יכולים לסמוך עליו (להיות "נאמן").
2. מטבח מונגש
למרות הרצון הטוב של בעל-העסק להגיש ללקוחותיו אוכל כשר, הרי שפרטי הלכות הכשרות הינם רבים ולעתים גם סבוכים ועל-פי רוב אינם ידועים לעובדים במטבח. לכן יש להביא למצב בו לעובד יש תנאים מעולים אשר יביאו למיזעור רב ככל שאפשר בטעויות היכולות להיווצר בנוגע לכשרות המזון. המטבח צריך לעמוד בקריטריונים מסוימים כמו כלים מסומנים, שילוט ברור ובולט בחלקי המטבח השונים, הפרדה הרמטית בין בשר לחלב, תליית הנחיות וסדרי-פעולות שונים (ברירת אורז, שטיפת חסה וכו') ועוד.
נוסף על כך, העובדים יצטרכו לעבור השתלמות חד-פעמית בת שעה, אשר תאורגן אחת לחודש (עבור עובדים חדשים) ותעסוק בדיני כשרות ותיגע במודעות ורגישות לקהל הלקוחות הדתי. בתוך כך, זוהי גם הזדמנות להכיר את המועסקים, להסביר להם על התעודה והמיזם (יש לשקול גם אפשרות של תשאול מלצרים וטבחים בדומה לנעשה בתו-החברתי).
3. שקיפות
באתר האינטרנט של המיזם ייפתח לכל בית-עסק דף אשר בו יועלה כל החומר המצטבר ביחס לאותה מסעדה. ראשית, יועלו חומרים מוקלטים ומתועדים מערב ההיכרות. בנוסף, יועלו פרטים על בעל העסק, כמה משפטי חזון/"אני מאמין" שלו ביחס ליהדות/כשרות, תמונות של המטבח המונגש ושל צוות העובדים. יש לשקול העלאת חשבוניות קנייה של מאכלים מסוימים (בשר כשר, למשל).
באתר האינטרנט לקוחות יוכלו לחוות את דעתם על המקום, לספר על חוויותיהם וגם יוכלו לדווח על מקרים בהם בעל-העסק לא עמד במצופה ממנו.
תעודות "נאמן כשרות" תכיל בתוכה גם QR-code לבעלי מכשירים חכמים אשר ינווטו את המכשיר לדף העסק באתר המיזם.
לאתר האינטרנט יצורף "מדריך כשרות", בו הנחיות לסועד הדתי אשר לא מורגל באכילה במקומות כשרים ללא תעודה, אילו שאלות עליו לשאול ומה כדאי לברר במקומות כאלו.
· בסופו של התהליך, לאור הנתונים שלפניו (ערב ההיכרות, דף העסק, מדריך הכשרות) יוכל לשפוט הלקוח ולהחליט בעצמו אם העסק נאמן עליו או לא נאמן עליו לעניין כשרות.
קיבוץ עירוני
חווית המגורים בירושלים עבור לא מעט סטודנטים וצעירים היא כמו בקיבוץ (או ביצה...) בו כולם מכירים את כולם, פוגשים אחד את השנייה במקומות הבילוי, במסעדות ובבתי-הקפה. בתי-עסק אשר יחברו למיזם "נאמן כשרות" יתרמו לתחושת הקהילתיות בעיר ויצטרפו ל"סצינה" המתהווה של מיזמים חברתיים (התו-החברתי) ובתי-עסק שיתופיים (הסלון, הקואופ וכו').
בית-עסק אשר יצטרך למיזם יצטרך לשלם דמי נאמנות אשר יעמדו על כ-20% מסך העלות של תעודת כשרות, כדמי רצינות אשר ישמשו גם עבור תפעול ואחזקת המיזם כולל אתר האינטרנט. מתוך דמי הנאמנות יוקצה סכום מסוים למען ארגונים חברתיים ועמותות הפועלות בירושלים (פעולה אשר עשויה לחזק את התדמית החיובית של העסק בפני הלקוחות הדתיים). פועל יוצא של יוזמה זו יכול להיות חיזוק העסקים המקומיים על חשבון רשתות הקפה והמסעדות הגדולות, ועל-ידי כך עידוד יזמות צעירה בירושלים.
הקהילתיות שתיווצר אכן עשויה להזכיר את המציאות בהרבה קהילות יהודיות בעולם. כך, כשם שמטייל דתי בעולם מגיע למקום חדש הוא פונה ליהודים המקומיים על-מנת שינחו אותו אילו מוצרים נחשבים לכשרים ובאילו מקומות ניתן לסמוך על הכשרות, התל-אביבי שמגיע לירושלים יוכל להתעדכן עם חבריו או לבדוק באתר האינטרנט לגבי המסעדה ולשפוט בעצמו.
כל ישראל חברים
על הפסוק בתהילים "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" דרשו חכמים: "עיר שעושה את כל ישראל חברים". הגם שכיום הפרשנות לדרשנות זו מתייחסת לאחווה ולסולידריות הישראלית, הרי שהמקור החז"לי מתייחס לכך שירושלים הופכת את הבאים בשעריה, בין אם הם חכמים או עמי-הארץ, לסטטוס של "חברים", כלומר כולם נאמנים על הכשרות.
הרעיון של מיזם "נאמן כשרות" טומן בחובו הרבה יותר מפתרון הלכתי לשומרי כשרות אלא הזדמנות להעצמת הקהילתיות, הערבות ההדדית והאחווה של ירושלמים וירושלמים בהתהוות.