הישג משפטי חשוב לעולם הארכיונאות!
David Amitai
עו"ד: תומר רייף, תום אפלשטיין, מרווה בז'ה, יעקב פינקלשטיין, פסח מרינסקי, אורי אסא
במוקד המחלוקת, שאלת הבעלות על חומר ארכיוני יקר ערך – מכתב בכתב ידו של יוסף טרומפלדור, שהיה בעבר בבעלות המערער (ארכיון ציבורי) ויצא מרשותו בנסיבות שאינן ברורות והוצע למכירה פומבית ע"י המשיב 2; העליון קובע חזקה עובדתית, שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון המערער, אינם סוחרים בפריטים שברשותם. כפו"י קמה למכון חזקה עובדתית, שלפיה המכתב יצא ממנו שלא כדין ועל המשיב 2 הנטל להפריכה. נטל זה לא הורם על-ידי המשיב 2, שאף לא הוכיח כי חלה בענייננו תקנת השוק במיטלטלין. נקבע כי המכון הוא הבעלים של המכתב, ועל כן יש להשיבו לרשותו.
ראיות – נטל ההוכחה – העברתו
קניין – מכר – תקנת השוק
קניין – בעלות – הוכחתה
.
במוקד המחלוקת, שאלת הבעלות על חומר ארכיוני יקר ערך, הטמון בחובו ערך היסטורי ולאומי, חינוכי ומחקרי – מכתב בכתב יד שמיוחס ליוסף טרומפלדור. על המכתב מתנוססת חותמת של המכון המערער (בשמו הקודם), באופן שמוכיח כי בנקודת זמן בעבר היה ברשות המכון. מדובר בארכיון ציבורי, אשר במהלך השנים הופקדו אצלו פריטים יקרי ערך הקשורים ליוסף טרומפלדור. בשלב כלשהו יצא המכתב מרשות המכון בנסיבות שאינן ברורות. המשיב 2 (שלומוב) החזיק במכתב וביקש למכרו במכירה פומבית אצל המשיב 1 (בפרסום הועמד המכתב למכירה בסכום התחלתי של 100,000 דולר). המכון פנה לבית המשפט המחוזי בתביעה להצהיר כי הוא הבעלים הבלעדי של המכתב ולהורות לשלומוב, להשיבו לידי המכון. ניתן צו זמני שאוסר על מכירת המכתב במכירה הפומבית. שלומוב טען כי רכש את המכתב כדין מעזבון של אספן (תמורת 600 דולר) והעלה אפשרות כי המכון (באמצעות המנכ"ל הקודם) מכר לאותו אספן את המכתב בתמורה למימון פעילות המכון וכי מכל מקום המכון לא הוכיח כי המכתב יצא מידיו שלא כדין. עוד טען כי גם אם יוכח שהמכתב יצא מידי המכון שלא כדין, עומדת לו הגנת תקנת השוק במיטלטלין. בסופו של יום, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת שלומוב ודחה את תביעת המכון. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת י' וילנר בהסכמת השופט ע' גרוסקופף וי' כשר) השופטת יעל וילנר) פסק:
דין הערעור להתקבל. יש להורות כי המכון הוא הבעלים של המכתב, ועל כן יש להשיבו לרשות המכון.
עיקר המחלוקת העובדתית נוגע לשאלה אם המכתב יצא מרשות המכון כדין אם לאו. בהיעדר ראיות ישירות שבכוחן להכריע בסוגיה זו, ההכרעה בענייננו נעוצה בשאלה על מי מהצדדים הנטל להוכיח את גרסתו העובדתית במחלוקת הנ"ל; ביהמ"ש קמא סבר כי הנטל מוטל על המכון, בהיותו התובע וכי המכון לא עמד בנטל זה. ביהמ"ש העליון סבור אחרת. לנוכח מאפייני המכון והמכתב, בסכסוך הנוגע לבעלות על המכתב, כשהמחלוקת נסובה על נסיבות הוצאתו מהמכון – שלא כדין או בדרך כשרה של מכר – יש להטיל על שלומוב את הנטל להביא ראיות לגרסתו, שלפיה המכתב יצא מהמכון כדין. נטל זה לא הורם על-ידי שלומוב, שאף לא הוכיח כי חלה בענייננו תקנת השוק במיטלטלין.
אכן, במצב הדברים הרגיל, נטל השכנוע מוטל על התובע, קרי המכון, וכנגזרת מכך – אף נטל הבאת הראיות. עם זאת, כידוע, נטל הבאת הראיות הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו. וכבר נקבע, כי נטל הבאת הראיות עשוי לעבור אל הנתבע בנסיבות שעניינן "סכסוך הנוגע לבעלות על נכס, בגדרו ברור שהתובע היה בעליו הקודם של הנכס ושהנתבע הוא שמחזיק בו כעת, והמחלוקת שבין הצדדים נוגעת לדרך שבה עבר הנכס מן התובע אל הנתבע – האם בדרך פסולה של גזילת הנכס או בדרך חוקית של מכר". עוד נפסק בעבר כי התשובה לשאלה האם יש להעביר לנתבע את נטל הבאת הראיות מושפעת, בעיקרו של דבר, מאופי הנכס הנדון וכן כי יש בכוחה של חזקה עובדתית מסוימת להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, לאחר שהוכח כי לתובע הייתה בעלות מוקדמת בנכס. הודגש בפסיקה כי חזקות עובדתיות מהסוג הנדון משמשות כראיה נסיבתית, שבכוחה להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הנתבע.
כאמור, המכון המערער הוא ארכיון ציבורי ואין חולק כי המכתב דעסקינן שהינו בעל ערך ארכיוני יקר היה בעבר בחזקתו. סעיף 14א לחוק הארכיונים הקובע כי חומר ארכיוני שבארכיון ציבורי לא יועבר ממנו אלא לארכיון מדינת ישראל ("הגנזך") או לארכיון ציבורי אחר, ולא יהיה ניתן לעיקול או לשעבוד, אלא בהסכמת מנהל הגנזך ובתנאים שיקבע. אף במנותק מאיסור זה שנכנס לתוקף ב-1981, ביהמ"ש סבור כי יש לאמץ חזקה עובדתית, שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון – שאינם פועלים למטרות רווח, ושכל הונם ומרצם מוקדש לשימור ולזיכרון – אינם סוחרים בפריטים שברשותם. כפו"י קמה למכון חזקה עובדתית, שלפיה המכתב יצא ממנו שלא כדין. חזקה עובדתית זו פועלת בענייננו כראייה נסיבתית, באופן שמטיל על שלומוב את הנטל להפריכה. קרי, להביא ראיות לגרסתו , שלפיה המכתב יצא מהמכון כדין.
ביהמ"ש מוסיף, כי המסקנה בדבר לעיל בדבר העברת נטל הראייה בנסיבות כגון דא לשלומוב, מתיישבת היטב עם מגמת הדין הישראלי, לפעול לשמירה על נכסי "קניין תרבותי" כבענייננו תחת ידיים ריבוניות, או ידיים פרטיות שזכו להכרה ריבונית; ואף עולה בקנה אחד עם שיקולים שעניינם הכוונת התנהגות של סוחרים בפריטים כבענייננו.
נטל זה לא הורם על-ידי שלומוב. כאמור, אין חולק שהמכון היה בעבר בעליו של המכתב. אין בטענה כללית – שאינה מגובה בראיות קונקרטיות – שלפיה אין זה מופרך שהמכון מכר פריטים בעבר בכדי לממן פעילות שלו, כדי לסתור את החזקה העובדתית שלפיה מוסד מסוגו של המכון אינו סוחר בפריטים ארכיוניים שברשותו. מכאן, שהוכחה במאזן ההסתברויות טענת המכון, שלפיה הוא עודנו הבעלים של המכתב.
אולם, מסקנה זו אין בה די; שלומוב מוסיף וטוען כי גם אם רכש את המכתב ממי שלא היה בעליו, הרי שקיבל בעלות במכתב מכוח תקנת השוק במיטלטלין. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו, אך גם בעניין זה ביהמ"ש סבור אחרת וכי שלומוב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מתמלאים כלל תנאיה של תקנת השוק, וממילא, מסקנתו היא שהמכתב נותר בבעלות המכון.
סעיף 34 לחוק המכר קובע את תקנת השוק במיטלטלין. על פי לשונו, וכפי שנתפרש בפסיקה, הסעיף קובע כי אף אם מוכר של מיטלטלין לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו, תעבור הבעלות בנכס לקונה בתנאים הבאים: אם המוכר, על פי זהותו, הוא אדם שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; המכירה, על פי אופן ביצועה, הייתה במהלך הרגיל של עסקיו; שולמה תמורה ממשית על ידי הקונה; הקונה קיבל את הנכס לחזקתו; והקונה קנה את הנכס בתום לב, שנמשך משלב הקנייה ועד קבלת הנכס לחזקתו. הנטל להוכיח את התקיימות התנאים האמורים מוטל על הקונה, שמבקש לגבור על זכות הקניין של הבעלים המקורי. במקרה דנא לא עלה בידי שלומוב להוכיח את התקיימות תנאי התמורה הממשית.
כאמור, המכתב נרכש ע"י שלומוב בסכום של 600$. גם אם בסופו של יום המכתב לא היה נמכר בסכום שבו הועמד למכירה (100,000$), ברי כי השכל הישר והגיונם של דברים מלמדים כי תמורתו הממשית עולה עשרות מונים על המחיר שבו קנה אותו שלומוב. אשר לקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה פעולותיו של שלומוב הן אלו שהעלו את שווי המכתב; גם אם תתקבל קביעה זו באשר לתרומתו של שלומוב לבירור האותנטיות של המכתב, הרי שמדויק יותר יהיה לקבוע כי הוא לא השביח את הנכס, אלא לכל היותר הסיר את העננה שריחפה מעליו; כלומר, שהוא לא יצר את שווי המכתב, אלא חשף אותו. למעלה מכך, ביהמ"ש מתקשה לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה "פעולות אלו של המשיב הן שהביאו לתובנות בדבר אותנטיות המכתב והקשריו, והן שיצרו, למעשה, את הערך התרבותי והמסחרי שלו". תובנות אלו נסתרו אולי מעיניו של מי שמכר את המכתב לשלומוב, אולם היו ברורים וידועים למכון, ואף לאחרים שעסקו בחקר חייו ומפעלו של טרומפלדור. מכאן שלא מתקיימת בענייננו דרישת התמורה הממשית ודי בכך כדי לקבוע כי תקנת השוק לא חלה בענייננו.
מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בטענת המכון ביחס לחוסר תום לבו של שלומוב. עם זאת, הוער מעבר לנדרש, כי דומה שבנסיבות שבהן נטען לרכישת בעלות מכוח תקנת השוק בנכס קניין תרבותי דוגמת המכתב, שידוע כי היה בעבר ברשות ארכיון ציבורי, יהא מוצדק לאמץ סטנדרט מחמיר במיוחד של תום לב, שיחייב את הקונה לדרוש ולחקור בזמן הרכישה אחר נסיבות הגעתו של הפריט לידי המוכר.
עוד הוער למעלה מן הצורך כי אף לא ברור שמתקיים בענייננו התנאי, שלפיו המכתב נמכר במהלך העסקים הרגיל. שלומוב, העיד כי רכש את המכתב בדרך אגב, סמוך לאחר תצוגה שקיים רוזן בישראל, ולאחר שהבחין במכתב במקרה בשלב מוקדם יותר. על פניו, תיאור הדברים מעלה ספק בשאלת קיומו של "מהלך עסקים רגיל". עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שענף הסחר בפריטי אספנות לא מתנהל בהכרח בהתאם לדפוסים הרגילים של ממכר מיטלטלין אחרים.
בשים לב להיבטים המחדשים שבחוות הדעת, ובמכלול הנסיבות, לא נעשה צו להוצאות. עם זאת, בשים לב לחלקו של שלומוב בהשבת המכתב לבעליו – המכון – נקבע כי ההוצאות שנפסקו לטובת שלומוב בבית המשפט המחוזי (20,000 ש"ח) יישארו בידיו.
השופט כשר מצטרף לפסק-דינה של השופטת וילנר ולהערות השופט גרוסקופף.
יעל כץ מסטבאום
דיון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ביום 24.02.1981, חושף את הרציונל לחקיקת סעיף 14א, כפי שנימק גנז המדינה דאז, פרופ' אברהם אלסברג :
" לגבי המשמעות של הסעיף המוצע, קרו לנו שני מקרים שארכיונים שהכרנו בהם כארכיונים ציבוריים התפרקו או עמדו לפני פירוק...
... והיתה סכנה לגבי מוסד שלישי שחומר מסוים יעוקל בתהליך משפטי, הגוף הסתבך בחובות בקשר לקרן תל-חי. אני מתכוון למכון ז'בוטינסקי. חששנו שבקשר לחובות של קרן תל-חי תבוא תביעה לעקל חומר, למשל מכתבי ז'בוטינסקי, ועל-ידי מכירתם לממש את החוב. לכן הצענו את ההצעה הזאת שנדמה לי שמבחינה ציבורית ממלכתית היא נכונה.״ [ההדגשות הוספו – י.כ.מ]
Yael Katz-Mastbaum, Adv.
Industry Bldg. 12th floor
29 Ha'mered St., P.O.B. 50367 Tel Aviv 61500
Tel: 972-3-5105010, Fax: 972-3-5105019
Mobile: 054-3030889, 052-3678781
ya...@katz-mastbaum.com
visit at: www.katz-mastbaum.com
--
פורום "הארכיונאי הישראלי" מיועד לדיון ומידע מקצועיים בלבד ואין להעלות בו כל מידע פרסומי או מסחרי, כולל המלצות על ספקים. יש לחתום על כל הודעה או תגובה בפורום בשם מלא ושם הגוף או הסטטוס אליו שייכים.
---
קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'הארכיונאי הישראלי' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל israrchivist...@googlegroups.com.
כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/israrchivist-/CAFVigwEVun92DjgoiLU8N_6FC5UA71a19V%2BO9yNdJL71uR2R-g%40mail.gmail.com.
הדס אביבי
yael.m...@gmail.com
ביהמ"ש העליון קבע חזקה, שמוסדות ציבור ארכיוניים אינם מוציאים, מוכרים, נותנים, מסמכים מתוך הארכיון.
אולם, מעניין לעיין בפרוטוקול ועדת החינוך של הכנסת, לקראת חקיקתו של סעיף 14א לחוק הארכיונים, ובו מוטל איסור על הוצאת ומר ארכיוני מארכיון ציבורי, אלא לארכיון ציבורי אחר, או לגנזך, שלא בהיתר מפורש מאת הגנז.
דיון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ביום 24.02.1981, חושף את הרציונל לחקיקת סעיף 14א, כפי שנימק גנז המדינה דאז, פרופ' אברהם אלסברג [1]:
" לגבי המשמעות של הסעיף המוצע, קרו לנו שני מקרים שארכיונים שהכרנו בהם כארכיונים ציבוריים התפרקו או עמדו לפני פירוק...
... והיתה סכנה לגבי מוסד שלישי שחומר מסוים יעוקל בתהליך משפטי, הגוף הסתבך בחובות בקשר לקרן תל-חי. אני מתכוון למכון ז'בוטינסקי. חששנו שבקשר לחובות של קרן תל-חי תבוא תביעה לעקל חומר, למשל מכתבי ז'בוטינסקי, ועל-ידי מכירתם לממש את החוב. לכן הצענו את ההצעה הזאת שנדמה לי שמבחינה ציבורית ממלכתית היא נכונה. [ההדגשות הוספו – י.כ.מ] [2]
[1] https://fs.knesset.gov.il//9/Committees/9_ptv_440791.PDF, https://main.knesset.gov.il/activity/committees/education/pages/committeeprotocols.aspx?devicechannel=default, וועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ביום 24.02.1981, פרוטוקול מס' 343, עמ' 6;
דברים אלה מוועדת החינוך כנראה לא עמדו לנגד עיניהם של השופטים, ואין לדעת אם היה בהם כדי להוות אותה ראיית זהב להוכחה כי אכן המכתב יצא ממכון ז'בוטינסקי כדין, כפי שטען האספן.
שאלה חשובה אחרת היא האם מכתב זה נכתב בכלל בידי טרומפלדור. חוקריו טענו כל השנים כי הוא אף לא אמר את הביטוי המפורסם "טוב למות בעד ארצנו", כי הוא לא ידע עברית, לא כל שכן, לכתוב עברית כה משובחת, כפי שמשקף המכתב.
אגב, כתב יד של החתימה בתחתית המכתב שונה מכתב היד של המכתב כולו, ולא מן הנמנע שהוא לפחו חתם עליו.
שאלות נוספות קשורות לשאלה איך מכתב של טרומפלדור אל אב שכול נמצא דווקא בארכיונו של טרומפלדור, וכו'.
אולם, אין להטיל ספק בעובדה שהכתוב במכתב שיקף את דעותיו של טרומפלדור, והחשיבות במכתב היא בתוכנו, שמשקף את הביטוי המפורסם.
יעל כץ מסטבאום
Regards,
Yael Katz-Mastbaum, Adv.
Industry Bldg. 12th floor
29 Ha'mered St., P.O.B. 50367 Tel Aviv 61500
Tel: 972-3-5105010, Fax: 972-3-5105019
Mobile: 054-3030889, 052-3678781
visit at: www.katzmastbaum.com
P go green
כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/israrchivist-/b63be5fe-c9c0-4680-b0aa-c62299d50a09n%40googlegroups.com.
[1] גנז המדינה השני, בין השנים 1971 - 1990
[2] https://fs.knesset.gov.il//9/Committees/9_ptv_440791.PDF, https://main.knesset.gov.il/activity/committees/education/pages/committeeprotocols.aspx?devicechannel=default, וועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ביום 24.02.1981, פרוטוקול מס' 343, עמ' 6;
גיל ווייסבלאי
פסק הדין שניתן על-ידי בית-המשפט העליון לפני שבועות אחדים, בעניין השבת מכתבו של יוסף טרומפלדור למכון ז'בוטינסקי הוא אכן היסטורי וחשוב מאין-כמותו לכלל הארכיונים הציבוריים במדינת ישראל. הדברים שכתבה כאן בעניין זה יעל כץ מסטבאום, לוקים באי-הבנה ורצופים בהשערות חסרות-בסיס, וראוי להביא אותם על דיוקם:
1. החשש שהביע פרופ' אלסברג באותו דיון בחוק הארכיונים משנת 1981 בנוגע למכון ז'בוטינסקי, היה חשש תיאורטי בלבד, שלא היתה לו כל אחיזה במציאות. למעשה, מכון ז'בוטינסקי באותה עת כבר היה גוף סטטוטורי, עצמאי ונפרד מקרן תל-חי (באופן רשמי, מאז 1976) ולא היתה כל אפשרות משפטית או אחרת לקיום זיקה כלשהי בין חובות הקרן לבין רכוש העמותה. זאת, אגב, בניגוד לארכיונים אחרים, דוגמת מכון לבון, שהיה – ועודנו – רכוש ההסתדרות הכללית, ולפחות חלק מקוראי שורות אלה מכירים בוודאי סיפורים על שהתרחש שם בשנות המשבר הקשות. לפיכך, לא ברור כיצד ההערה ההיפותטית של אלסברג, שכמובן גם אין לה כל אחיזה במציאות, הפכה בידי יעל כץ מסטבאום ל"ראיית זהב".
2. הטענה שטרומפלדור כלל לא כתב את המכתב, מפני ש"לא ידע עברית", ואף "חוקריו" קבעו כך, היא שגיאה גסה. בהקשר לאמירתו הידועה על סף מותו, כותבת הביוגרפית שלו, פרופ' שולמית לסקוב: "באשר להתבטאות בעברית בשעה כזאת, ראויה לציון העובדה, שבמרוצת השנים הלך וגדל השימוש שעשה טרומפלדור במלים עבריות במכתביו הרוסיים, ובתקופת חייו האחרונה היה משלב בתוכם משפטים עבריים שלמים. לפיכך, לא כל-כך תמוה הוא, שידבר עברית אף ברגעיו האחרונים." (שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, הוצאת שקמונה, חיפה 1972, עמ' 248). יתר על כן, המכתב לוורטהיימר אינו המכתב היחיד שטרומפלדור כתב בעברית. השוואה בין כתבי היד באותם מכתבים לבין מכתב זה, וכן ההשוואה למלים ברוסית ובאנגלית ששילב בגוף המכתב לבין כתב-ידו ביומניו ובאגרותיו, מביאים למסקנה חד-משמעית.
3. שיעור קצרצר בפליאוגרפיה מודרנית: המכתב של טרומפלדור כתוב בעפרון כימי (Copying pencil) – עפרון שהומצא ברבע האחרון של המאה ה-19, והיה נפוץ מאוד בשימוש עד לאמצע המאה הקודמת. בעפרון הזה, הגרפיט מעורבבת עם אבקת דיו יבשה, מה שהופך אותו לעפרון בלתי-מחיק – ועוד יותר מזה: כאשר מרטיבים את קצהו, נוצר הרושם שהכתיבה היא בדיו. העיפרון הזה היה נפוץ גם בצבא, בתקופה שלפני העטים הנובעים, כאשר היה צורך לכתוב או לחתום בכלי-כתיבה בלתי מחיק. במידת הצורך – היו מרטיבים את הקצה וכך היה נוצר רושם של דיו. כך נהג כאן גם טרומפלדור: הוא כתב את המכתב כולו בעפרון כימי, וכשבא לחתום את שמו – הרטיב את קצה העיפרון, כדי שחתימתו תיראה כאילו היא בדיו, ובכך נתן למכתב כולו "תיקוף" של מקוריות.
4. התשובה לתהייה כיצד מכתב ששלח טרומפלדור לאב השכול, יהושע השל ורטהיימר, הגיע למכון ז'בוטינסקי, הינה פשוטה בתכלית: טרומפלדור לא הספיק לאתר את האב טרם חזרתו לחזית, ועל-כן שלח אותו לארוסתו, אסתר (פירה) רוזוב, ששהתה באותו זמן גם היא באלכסנדריה. למכתב העברי, צירף מכתב נלווה אל רוזוב ברוסית, בו סיפר את כל סיפור המעשה וביקש ממנה לאתר את האב השכול ולמסור לו את המכתב. באיגרת ששלחה רוזוב לטרומפלדור שלושה ימים מאוחר יותר, היא סיפרה לו שלא הצליחה לאתר את נמען המכתב – וכך הוא נותר ברשותה. לימים, מכתב זה – יחד עם יתר האיגרות, התעודות והחפצים שנותרו ברשותה של רוזוב, הופקדו למשמרת-נצח במכון ז'בוטינסקי.
המכתב הזה של טרומפלדור, כעת מסתבר, איננו רק בעל ערך היסטורי – אלא הוא גם שיעור מרתק בארכיונאות, בזעיר-אנפין. הוא מוכיח מדוע הדיפלומטיקה, המערבת בתוכה שאלות של אותנטיות, פליאוגרפיה, היסטוריה וסוגיות נוספות, הן כה חיוניות בהכשרתם של העוסקים בתעודות מן העבר.
ד"ר גיל וייסבלאי, מנהל הארכיון, מכון ז'בוטינסקי בישראל.