הישג משפטי חשוב לעולם הארכיונאות!
22 views
Skip to first unread message
David Amitai
Feb 26, 2026, 3:37:47 PM (14 days ago) Feb 26
to israrc...@googlegroups.com, Legal Aspects
פסק הדין החשוב בערעור המוצלח של מכון ז'בוטינסקי, הוא תקדים חשוב, מחזק את ההכרה במעמדם המיוחד וחשיבותם של הארכיונים הציבוריים אך גם מגביר את התחייבותם "שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון – שאינם פועלים למטרות רווח, ושכל
הונם ומרצם מוקדש לשימור ולזיכרון – אינם סוחרים בפריטים שברשותם".
מומלץ לקרוא בעיון.
בברכה - דודו אמיתי
הוועדה להיבטים משפטיים
__________________________________________________________________
ע"א 8922-22 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' המלך דוד מכירות פומביות בע"מ (עליון; יעל וילנר, עופר גרוסקופף, יחיאל כשר; 25/02/26) - 34 ע'
עו"ד: תומר רייף, תום אפלשטיין, מרווה בז'ה, יעקב פינקלשטיין, פסח מרינסקי, אורי אסא
במוקד המחלוקת, שאלת הבעלות על חומר ארכיוני יקר ערך – מכתב בכתב ידו של יוסף טרומפלדור, שהיה בעבר בבעלות המערער (ארכיון ציבורי) ויצא מרשותו בנסיבות שאינן ברורות והוצע למכירה פומבית ע"י המשיב 2; העליון קובע חזקה עובדתית, שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון המערער, אינם סוחרים בפריטים שברשותם. כפו"י קמה למכון חזקה עובדתית, שלפיה המכתב יצא ממנו שלא כדין ועל המשיב 2 הנטל להפריכה. נטל זה לא הורם על-ידי המשיב 2, שאף לא הוכיח כי חלה בענייננו תקנת השוק במיטלטלין. נקבע כי המכון הוא הבעלים של המכתב, ועל כן יש להשיבו לרשותו.
ראיות – נטל ההוכחה – העברתו
קניין – מכר – תקנת השוק
קניין – בעלות – הוכחתה
.
במוקד המחלוקת, שאלת הבעלות על חומר ארכיוני יקר ערך, הטמון בחובו ערך היסטורי ולאומי, חינוכי ומחקרי – מכתב בכתב יד שמיוחס ליוסף טרומפלדור. על המכתב מתנוססת חותמת של המכון המערער (בשמו הקודם), באופן שמוכיח כי בנקודת זמן בעבר היה ברשות המכון. מדובר בארכיון ציבורי, אשר במהלך השנים הופקדו אצלו פריטים יקרי ערך הקשורים ליוסף טרומפלדור. בשלב כלשהו יצא המכתב מרשות המכון בנסיבות שאינן ברורות. המשיב 2 (שלומוב) החזיק במכתב וביקש למכרו במכירה פומבית אצל המשיב 1 (בפרסום הועמד המכתב למכירה בסכום התחלתי של 100,000 דולר). המכון פנה לבית המשפט המחוזי בתביעה להצהיר כי הוא הבעלים הבלעדי של המכתב ולהורות לשלומוב, להשיבו לידי המכון. ניתן צו זמני שאוסר על מכירת המכתב במכירה הפומבית. שלומוב טען כי רכש את המכתב כדין מעזבון של אספן (תמורת 600 דולר) והעלה אפשרות כי המכון (באמצעות המנכ"ל הקודם) מכר לאותו אספן את המכתב בתמורה למימון פעילות המכון וכי מכל מקום המכון לא הוכיח כי המכתב יצא מידיו שלא כדין. עוד טען כי גם אם יוכח שהמכתב יצא מידי המכון שלא כדין, עומדת לו הגנת תקנת השוק במיטלטלין. בסופו של יום, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת שלומוב ודחה את תביעת המכון. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת י' וילנר בהסכמת השופט ע' גרוסקופף וי' כשר) השופטת יעל וילנר) פסק:
דין הערעור להתקבל. יש להורות כי המכון הוא הבעלים של המכתב, ועל כן יש להשיבו לרשות המכון.
עיקר המחלוקת העובדתית נוגע לשאלה אם המכתב יצא מרשות המכון כדין אם לאו. בהיעדר ראיות ישירות שבכוחן להכריע בסוגיה זו, ההכרעה בענייננו נעוצה בשאלה על מי מהצדדים הנטל להוכיח את גרסתו העובדתית במחלוקת הנ"ל; ביהמ"ש קמא סבר כי הנטל מוטל על המכון, בהיותו התובע וכי המכון לא עמד בנטל זה. ביהמ"ש העליון סבור אחרת. לנוכח מאפייני המכון והמכתב, בסכסוך הנוגע לבעלות על המכתב, כשהמחלוקת נסובה על נסיבות הוצאתו מהמכון – שלא כדין או בדרך כשרה של מכר – יש להטיל על שלומוב את הנטל להביא ראיות לגרסתו, שלפיה המכתב יצא מהמכון כדין. נטל זה לא הורם על-ידי שלומוב, שאף לא הוכיח כי חלה בענייננו תקנת השוק במיטלטלין.
אכן, במצב הדברים הרגיל, נטל השכנוע מוטל על התובע, קרי המכון, וכנגזרת מכך – אף נטל הבאת הראיות. עם זאת, כידוע, נטל הבאת הראיות הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו. וכבר נקבע, כי נטל הבאת הראיות עשוי לעבור אל הנתבע בנסיבות שעניינן "סכסוך הנוגע לבעלות על נכס, בגדרו ברור שהתובע היה בעליו הקודם של הנכס ושהנתבע הוא שמחזיק בו כעת, והמחלוקת שבין הצדדים נוגעת לדרך שבה עבר הנכס מן התובע אל הנתבע – האם בדרך פסולה של גזילת הנכס או בדרך חוקית של מכר". עוד נפסק בעבר כי התשובה לשאלה האם יש להעביר לנתבע את נטל הבאת הראיות מושפעת, בעיקרו של דבר, מאופי הנכס הנדון וכן כי יש בכוחה של חזקה עובדתית מסוימת להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, לאחר שהוכח כי לתובע הייתה בעלות מוקדמת בנכס. הודגש בפסיקה כי חזקות עובדתיות מהסוג הנדון משמשות כראיה נסיבתית, שבכוחה להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הנתבע.
כאמור, המכון המערער הוא ארכיון ציבורי ואין חולק כי המכתב דעסקינן שהינו בעל ערך ארכיוני יקר היה בעבר בחזקתו. סעיף 14א לחוק הארכיונים הקובע כי חומר ארכיוני שבארכיון ציבורי לא יועבר ממנו אלא לארכיון מדינת ישראל ("הגנזך") או לארכיון ציבורי אחר, ולא יהיה ניתן לעיקול או לשעבוד, אלא בהסכמת מנהל הגנזך ובתנאים שיקבע. אף במנותק מאיסור זה שנכנס לתוקף ב-1981, ביהמ"ש סבור כי יש לאמץ חזקה עובדתית, שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון – שאינם פועלים למטרות רווח, ושכל הונם ומרצם מוקדש לשימור ולזיכרון – אינם סוחרים בפריטים שברשותם. כפו"י קמה למכון חזקה עובדתית, שלפיה המכתב יצא ממנו שלא כדין. חזקה עובדתית זו פועלת בענייננו כראייה נסיבתית, באופן שמטיל על שלומוב את הנטל להפריכה. קרי, להביא ראיות לגרסתו , שלפיה המכתב יצא מהמכון כדין.
ביהמ"ש מוסיף, כי המסקנה בדבר לעיל בדבר העברת נטל הראייה בנסיבות כגון דא לשלומוב, מתיישבת היטב עם מגמת הדין הישראלי, לפעול לשמירה על נכסי "קניין תרבותי" כבענייננו תחת ידיים ריבוניות, או ידיים פרטיות שזכו להכרה ריבונית; ואף עולה בקנה אחד עם שיקולים שעניינם הכוונת התנהגות של סוחרים בפריטים כבענייננו.
נטל זה לא הורם על-ידי שלומוב. כאמור, אין חולק שהמכון היה בעבר בעליו של המכתב. אין בטענה כללית – שאינה מגובה בראיות קונקרטיות – שלפיה אין זה מופרך שהמכון מכר פריטים בעבר בכדי לממן פעילות שלו, כדי לסתור את החזקה העובדתית שלפיה מוסד מסוגו של המכון אינו סוחר בפריטים ארכיוניים שברשותו. מכאן, שהוכחה במאזן ההסתברויות טענת המכון, שלפיה הוא עודנו הבעלים של המכתב.
אולם, מסקנה זו אין בה די; שלומוב מוסיף וטוען כי גם אם רכש את המכתב ממי שלא היה בעליו, הרי שקיבל בעלות במכתב מכוח תקנת השוק במיטלטלין. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו, אך גם בעניין זה ביהמ"ש סבור אחרת וכי שלומוב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מתמלאים כלל תנאיה של תקנת השוק, וממילא, מסקנתו היא שהמכתב נותר בבעלות המכון.
סעיף 34 לחוק המכר קובע את תקנת השוק במיטלטלין. על פי לשונו, וכפי שנתפרש בפסיקה, הסעיף קובע כי אף אם מוכר של מיטלטלין לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו, תעבור הבעלות בנכס לקונה בתנאים הבאים: אם המוכר, על פי זהותו, הוא אדם שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; המכירה, על פי אופן ביצועה, הייתה במהלך הרגיל של עסקיו; שולמה תמורה ממשית על ידי הקונה; הקונה קיבל את הנכס לחזקתו; והקונה קנה את הנכס בתום לב, שנמשך משלב הקנייה ועד קבלת הנכס לחזקתו. הנטל להוכיח את התקיימות התנאים האמורים מוטל על הקונה, שמבקש לגבור על זכות הקניין של הבעלים המקורי. במקרה דנא לא עלה בידי שלומוב להוכיח את התקיימות תנאי התמורה הממשית.
כאמור, המכתב נרכש ע"י שלומוב בסכום של 600$. גם אם בסופו של יום המכתב לא היה נמכר בסכום שבו הועמד למכירה (100,000$), ברי כי השכל הישר והגיונם של דברים מלמדים כי תמורתו הממשית עולה עשרות מונים על המחיר שבו קנה אותו שלומוב. אשר לקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה פעולותיו של שלומוב הן אלו שהעלו את שווי המכתב; גם אם תתקבל קביעה זו באשר לתרומתו של שלומוב לבירור האותנטיות של המכתב, הרי שמדויק יותר יהיה לקבוע כי הוא לא השביח את הנכס, אלא לכל היותר הסיר את העננה שריחפה מעליו; כלומר, שהוא לא יצר את שווי המכתב, אלא חשף אותו. למעלה מכך, ביהמ"ש מתקשה לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה "פעולות אלו של המשיב הן שהביאו לתובנות בדבר אותנטיות המכתב והקשריו, והן שיצרו, למעשה, את הערך התרבותי והמסחרי שלו". תובנות אלו נסתרו אולי מעיניו של מי שמכר את המכתב לשלומוב, אולם היו ברורים וידועים למכון, ואף לאחרים שעסקו בחקר חייו ומפעלו של טרומפלדור. מכאן שלא מתקיימת בענייננו דרישת התמורה הממשית ודי בכך כדי לקבוע כי תקנת השוק לא חלה בענייננו.
מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בטענת המכון ביחס לחוסר תום לבו של שלומוב. עם זאת, הוער מעבר לנדרש, כי דומה שבנסיבות שבהן נטען לרכישת בעלות מכוח תקנת השוק בנכס קניין תרבותי דוגמת המכתב, שידוע כי היה בעבר ברשות ארכיון ציבורי, יהא מוצדק לאמץ סטנדרט מחמיר במיוחד של תום לב, שיחייב את הקונה לדרוש ולחקור בזמן הרכישה אחר נסיבות הגעתו של הפריט לידי המוכר.
עוד הוער למעלה מן הצורך כי אף לא ברור שמתקיים בענייננו התנאי, שלפיו המכתב נמכר במהלך העסקים הרגיל. שלומוב, העיד כי רכש את המכתב בדרך אגב, סמוך לאחר תצוגה שקיים רוזן בישראל, ולאחר שהבחין במכתב במקרה בשלב מוקדם יותר. על פניו, תיאור הדברים מעלה ספק בשאלת קיומו של "מהלך עסקים רגיל". עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שענף הסחר בפריטי אספנות לא מתנהל בהכרח בהתאם לדפוסים הרגילים של ממכר מיטלטלין אחרים.
בשים לב להיבטים המחדשים שבחוות הדעת, ובמכלול הנסיבות, לא נעשה צו להוצאות. עם זאת, בשים לב לחלקו של שלומוב בהשבת המכתב לבעליו – המכון – נקבע כי ההוצאות שנפסקו לטובת שלומוב בבית המשפט המחוזי (20,000 ש"ח) יישארו בידיו.
עו"ד: תומר רייף, תום אפלשטיין, מרווה בז'ה, יעקב פינקלשטיין, פסח מרינסקי, אורי אסא
במוקד המחלוקת, שאלת הבעלות על חומר ארכיוני יקר ערך – מכתב בכתב ידו של יוסף טרומפלדור, שהיה בעבר בבעלות המערער (ארכיון ציבורי) ויצא מרשותו בנסיבות שאינן ברורות והוצע למכירה פומבית ע"י המשיב 2; העליון קובע חזקה עובדתית, שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון המערער, אינם סוחרים בפריטים שברשותם. כפו"י קמה למכון חזקה עובדתית, שלפיה המכתב יצא ממנו שלא כדין ועל המשיב 2 הנטל להפריכה. נטל זה לא הורם על-ידי המשיב 2, שאף לא הוכיח כי חלה בענייננו תקנת השוק במיטלטלין. נקבע כי המכון הוא הבעלים של המכתב, ועל כן יש להשיבו לרשותו.
ראיות – נטל ההוכחה – העברתו
קניין – מכר – תקנת השוק
קניין – בעלות – הוכחתה
.
במוקד המחלוקת, שאלת הבעלות על חומר ארכיוני יקר ערך, הטמון בחובו ערך היסטורי ולאומי, חינוכי ומחקרי – מכתב בכתב יד שמיוחס ליוסף טרומפלדור. על המכתב מתנוססת חותמת של המכון המערער (בשמו הקודם), באופן שמוכיח כי בנקודת זמן בעבר היה ברשות המכון. מדובר בארכיון ציבורי, אשר במהלך השנים הופקדו אצלו פריטים יקרי ערך הקשורים ליוסף טרומפלדור. בשלב כלשהו יצא המכתב מרשות המכון בנסיבות שאינן ברורות. המשיב 2 (שלומוב) החזיק במכתב וביקש למכרו במכירה פומבית אצל המשיב 1 (בפרסום הועמד המכתב למכירה בסכום התחלתי של 100,000 דולר). המכון פנה לבית המשפט המחוזי בתביעה להצהיר כי הוא הבעלים הבלעדי של המכתב ולהורות לשלומוב, להשיבו לידי המכון. ניתן צו זמני שאוסר על מכירת המכתב במכירה הפומבית. שלומוב טען כי רכש את המכתב כדין מעזבון של אספן (תמורת 600 דולר) והעלה אפשרות כי המכון (באמצעות המנכ"ל הקודם) מכר לאותו אספן את המכתב בתמורה למימון פעילות המכון וכי מכל מקום המכון לא הוכיח כי המכתב יצא מידיו שלא כדין. עוד טען כי גם אם יוכח שהמכתב יצא מידי המכון שלא כדין, עומדת לו הגנת תקנת השוק במיטלטלין. בסופו של יום, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת שלומוב ודחה את תביעת המכון. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת י' וילנר בהסכמת השופט ע' גרוסקופף וי' כשר) השופטת יעל וילנר) פסק:
דין הערעור להתקבל. יש להורות כי המכון הוא הבעלים של המכתב, ועל כן יש להשיבו לרשות המכון.
עיקר המחלוקת העובדתית נוגע לשאלה אם המכתב יצא מרשות המכון כדין אם לאו. בהיעדר ראיות ישירות שבכוחן להכריע בסוגיה זו, ההכרעה בענייננו נעוצה בשאלה על מי מהצדדים הנטל להוכיח את גרסתו העובדתית במחלוקת הנ"ל; ביהמ"ש קמא סבר כי הנטל מוטל על המכון, בהיותו התובע וכי המכון לא עמד בנטל זה. ביהמ"ש העליון סבור אחרת. לנוכח מאפייני המכון והמכתב, בסכסוך הנוגע לבעלות על המכתב, כשהמחלוקת נסובה על נסיבות הוצאתו מהמכון – שלא כדין או בדרך כשרה של מכר – יש להטיל על שלומוב את הנטל להביא ראיות לגרסתו, שלפיה המכתב יצא מהמכון כדין. נטל זה לא הורם על-ידי שלומוב, שאף לא הוכיח כי חלה בענייננו תקנת השוק במיטלטלין.
אכן, במצב הדברים הרגיל, נטל השכנוע מוטל על התובע, קרי המכון, וכנגזרת מכך – אף נטל הבאת הראיות. עם זאת, כידוע, נטל הבאת הראיות הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו. וכבר נקבע, כי נטל הבאת הראיות עשוי לעבור אל הנתבע בנסיבות שעניינן "סכסוך הנוגע לבעלות על נכס, בגדרו ברור שהתובע היה בעליו הקודם של הנכס ושהנתבע הוא שמחזיק בו כעת, והמחלוקת שבין הצדדים נוגעת לדרך שבה עבר הנכס מן התובע אל הנתבע – האם בדרך פסולה של גזילת הנכס או בדרך חוקית של מכר". עוד נפסק בעבר כי התשובה לשאלה האם יש להעביר לנתבע את נטל הבאת הראיות מושפעת, בעיקרו של דבר, מאופי הנכס הנדון וכן כי יש בכוחה של חזקה עובדתית מסוימת להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, לאחר שהוכח כי לתובע הייתה בעלות מוקדמת בנכס. הודגש בפסיקה כי חזקות עובדתיות מהסוג הנדון משמשות כראיה נסיבתית, שבכוחה להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הנתבע.
כאמור, המכון המערער הוא ארכיון ציבורי ואין חולק כי המכתב דעסקינן שהינו בעל ערך ארכיוני יקר היה בעבר בחזקתו. סעיף 14א לחוק הארכיונים הקובע כי חומר ארכיוני שבארכיון ציבורי לא יועבר ממנו אלא לארכיון מדינת ישראל ("הגנזך") או לארכיון ציבורי אחר, ולא יהיה ניתן לעיקול או לשעבוד, אלא בהסכמת מנהל הגנזך ובתנאים שיקבע. אף במנותק מאיסור זה שנכנס לתוקף ב-1981, ביהמ"ש סבור כי יש לאמץ חזקה עובדתית, שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון – שאינם פועלים למטרות רווח, ושכל הונם ומרצם מוקדש לשימור ולזיכרון – אינם סוחרים בפריטים שברשותם. כפו"י קמה למכון חזקה עובדתית, שלפיה המכתב יצא ממנו שלא כדין. חזקה עובדתית זו פועלת בענייננו כראייה נסיבתית, באופן שמטיל על שלומוב את הנטל להפריכה. קרי, להביא ראיות לגרסתו , שלפיה המכתב יצא מהמכון כדין.
ביהמ"ש מוסיף, כי המסקנה בדבר לעיל בדבר העברת נטל הראייה בנסיבות כגון דא לשלומוב, מתיישבת היטב עם מגמת הדין הישראלי, לפעול לשמירה על נכסי "קניין תרבותי" כבענייננו תחת ידיים ריבוניות, או ידיים פרטיות שזכו להכרה ריבונית; ואף עולה בקנה אחד עם שיקולים שעניינם הכוונת התנהגות של סוחרים בפריטים כבענייננו.
נטל זה לא הורם על-ידי שלומוב. כאמור, אין חולק שהמכון היה בעבר בעליו של המכתב. אין בטענה כללית – שאינה מגובה בראיות קונקרטיות – שלפיה אין זה מופרך שהמכון מכר פריטים בעבר בכדי לממן פעילות שלו, כדי לסתור את החזקה העובדתית שלפיה מוסד מסוגו של המכון אינו סוחר בפריטים ארכיוניים שברשותו. מכאן, שהוכחה במאזן ההסתברויות טענת המכון, שלפיה הוא עודנו הבעלים של המכתב.
אולם, מסקנה זו אין בה די; שלומוב מוסיף וטוען כי גם אם רכש את המכתב ממי שלא היה בעליו, הרי שקיבל בעלות במכתב מכוח תקנת השוק במיטלטלין. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו, אך גם בעניין זה ביהמ"ש סבור אחרת וכי שלומוב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מתמלאים כלל תנאיה של תקנת השוק, וממילא, מסקנתו היא שהמכתב נותר בבעלות המכון.
סעיף 34 לחוק המכר קובע את תקנת השוק במיטלטלין. על פי לשונו, וכפי שנתפרש בפסיקה, הסעיף קובע כי אף אם מוכר של מיטלטלין לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו, תעבור הבעלות בנכס לקונה בתנאים הבאים: אם המוכר, על פי זהותו, הוא אדם שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; המכירה, על פי אופן ביצועה, הייתה במהלך הרגיל של עסקיו; שולמה תמורה ממשית על ידי הקונה; הקונה קיבל את הנכס לחזקתו; והקונה קנה את הנכס בתום לב, שנמשך משלב הקנייה ועד קבלת הנכס לחזקתו. הנטל להוכיח את התקיימות התנאים האמורים מוטל על הקונה, שמבקש לגבור על זכות הקניין של הבעלים המקורי. במקרה דנא לא עלה בידי שלומוב להוכיח את התקיימות תנאי התמורה הממשית.
כאמור, המכתב נרכש ע"י שלומוב בסכום של 600$. גם אם בסופו של יום המכתב לא היה נמכר בסכום שבו הועמד למכירה (100,000$), ברי כי השכל הישר והגיונם של דברים מלמדים כי תמורתו הממשית עולה עשרות מונים על המחיר שבו קנה אותו שלומוב. אשר לקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה פעולותיו של שלומוב הן אלו שהעלו את שווי המכתב; גם אם תתקבל קביעה זו באשר לתרומתו של שלומוב לבירור האותנטיות של המכתב, הרי שמדויק יותר יהיה לקבוע כי הוא לא השביח את הנכס, אלא לכל היותר הסיר את העננה שריחפה מעליו; כלומר, שהוא לא יצר את שווי המכתב, אלא חשף אותו. למעלה מכך, ביהמ"ש מתקשה לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה "פעולות אלו של המשיב הן שהביאו לתובנות בדבר אותנטיות המכתב והקשריו, והן שיצרו, למעשה, את הערך התרבותי והמסחרי שלו". תובנות אלו נסתרו אולי מעיניו של מי שמכר את המכתב לשלומוב, אולם היו ברורים וידועים למכון, ואף לאחרים שעסקו בחקר חייו ומפעלו של טרומפלדור. מכאן שלא מתקיימת בענייננו דרישת התמורה הממשית ודי בכך כדי לקבוע כי תקנת השוק לא חלה בענייננו.
מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בטענת המכון ביחס לחוסר תום לבו של שלומוב. עם זאת, הוער מעבר לנדרש, כי דומה שבנסיבות שבהן נטען לרכישת בעלות מכוח תקנת השוק בנכס קניין תרבותי דוגמת המכתב, שידוע כי היה בעבר ברשות ארכיון ציבורי, יהא מוצדק לאמץ סטנדרט מחמיר במיוחד של תום לב, שיחייב את הקונה לדרוש ולחקור בזמן הרכישה אחר נסיבות הגעתו של הפריט לידי המוכר.
עוד הוער למעלה מן הצורך כי אף לא ברור שמתקיים בענייננו התנאי, שלפיו המכתב נמכר במהלך העסקים הרגיל. שלומוב, העיד כי רכש את המכתב בדרך אגב, סמוך לאחר תצוגה שקיים רוזן בישראל, ולאחר שהבחין במכתב במקרה בשלב מוקדם יותר. על פניו, תיאור הדברים מעלה ספק בשאלת קיומו של "מהלך עסקים רגיל". עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שענף הסחר בפריטי אספנות לא מתנהל בהכרח בהתאם לדפוסים הרגילים של ממכר מיטלטלין אחרים.
בשים לב להיבטים המחדשים שבחוות הדעת, ובמכלול הנסיבות, לא נעשה צו להוצאות. עם זאת, בשים לב לחלקו של שלומוב בהשבת המכתב לבעליו – המכון – נקבע כי ההוצאות שנפסקו לטובת שלומוב בבית המשפט המחוזי (20,000 ש"ח) יישארו בידיו.
השופט גרוסקופף מסכים לאמור ומוסיף שתי הערות. האחת, על התחרות בין בעלים בעבר לבין מחזיק נוכחי, כשקיימת אי בהירות ביחס לגלגולי הנכס; השניה, על תחומה של תקנת השוק במיטלטלין בהינתן הלכת כנען.
השופט כשר מצטרף לפסק-דינה של השופטת וילנר ולהערות השופט גרוסקופף.
השופט כשר מצטרף לפסק-דינה של השופטת וילנר ולהערות השופט גרוסקופף.
יעל כץ מסטבאום
Mar 3, 2026, 12:59:50 AM (9 days ago) Mar 3
to israrc...@googlegroups.com
פסק דין קצת בעייתי לאור דברי אלסברג:
דיון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ביום 24.02.1981, חושף את הרציונל לחקיקת סעיף 14א, כפי שנימק גנז המדינה דאז, פרופ' אברהם אלסברג :
" לגבי המשמעות של הסעיף המוצע, קרו לנו שני מקרים שארכיונים שהכרנו בהם כארכיונים ציבוריים התפרקו או עמדו לפני פירוק...
... והיתה סכנה לגבי מוסד שלישי שחומר מסוים יעוקל בתהליך משפטי, הגוף הסתבך בחובות בקשר לקרן תל-חי. אני מתכוון למכון ז'בוטינסקי. חששנו שבקשר לחובות של קרן תל-חי תבוא תביעה לעקל חומר, למשל מכתבי ז'בוטינסקי, ועל-ידי מכירתם לממש את החוב. לכן הצענו את ההצעה הזאת שנדמה לי שמבחינה ציבורית ממלכתית היא נכונה.״ [ההדגשות הוספו – י.כ.מ]
Regards,
Yael Katz-Mastbaum, Adv.
Industry Bldg. 12th floor
29 Ha'mered St., P.O.B. 50367 Tel Aviv 61500
Tel: 972-3-5105010, Fax: 972-3-5105019
Mobile: 054-3030889, 052-3678781
ya...@katz-mastbaum.com
visit at: www.katz-mastbaum.com
Yael Katz-Mastbaum, Adv.
Industry Bldg. 12th floor
29 Ha'mered St., P.O.B. 50367 Tel Aviv 61500
Tel: 972-3-5105010, Fax: 972-3-5105019
Mobile: 054-3030889, 052-3678781
ya...@katz-mastbaum.com
visit at: www.katz-mastbaum.com
בתאריך יום ה׳, 26 בפבר׳ 2026 ב-22:37 מאת David Amitai <amit...@gmail.com>:
--
פורום "הארכיונאי הישראלי" מיועד לדיון ומידע מקצועיים בלבד ואין להעלות בו כל מידע פרסומי או מסחרי, כולל המלצות על ספקים. יש לחתום על כל הודעה או תגובה בפורום בשם מלא ושם הגוף או הסטטוס אליו שייכים.
---
קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'הארכיונאי הישראלי' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל israrchivist...@googlegroups.com.
כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/israrchivist-/CAFVigwEVun92DjgoiLU8N_6FC5UA71a19V%2BO9yNdJL71uR2R-g%40mail.gmail.com.
הדס אביבי
Mar 11, 2026, 4:34:29 AM (yesterday) Mar 11
to הארכיונאי הישראלי
הי לכולם,
עוד בנושא זה התפרס אתמול ב'כלכליסט', בכתבה ששמה:
הקרב האחרון של טרומפלדור: נצחון הערך הלאומי על הקניין הפרטי
נקודות עיקריות שעולות במאמר:
* לראשונה נקבעה חזקה עובדתית חדשה: מוסדות בעלי אופי ציבורי, כמו מכון ז'בוטינסקי, אינם מוכרים פריטים ארכיוניים היסטוריים. משכך, אם פריט כזה יוצא מרשותם, קיימת חזקה שהוא יצא שלא כדין.
* במחלוקת על הבעלות – נטל ההוכחה עובר למחזיק הנוכחי (כמו שלומוב), שעליו הנטל להוכיח שהפריט אכן יצא כדין מחזקתו של המוסד הציבורי.
*
פסק הדין מהווה תקדים חשוב שמחזק את ההגנה על נכסי תרבות בישראל. הוא קובע בצורה ברורה כי אינטרס הציבור בשימור נכסי מורשת גובר על ההגנות המסורתיות של דיני הקניין הפרטי. באמצעות קביעת חזקה עובדתית חדשה, סטנדרט מחמיר של תום לב ופרשנות מצמצמת של תקנת השוק – ביהמ"ש העליון מציב מחסום משמעותי בפני הברחת נכסי תרבות לשוק הפרטי.
יום נעים ובתקווה לשקט בקרוב,
הדס
אגף תכנון
רשות שדות התעופה
Reply all
Reply to author
Forward
0 new messages