בשפך נחל הקישון מספר זרועות שהשתנו במהלך ההיסטוריה.
עוד לפני כ - 2800 שנה היתה הדלתה כזאת, שנוצר אי גדול, שממזרחו זרם שפך זרוע הקישון העיקרי, וממערבו פלג השלמן לים.
על האי הקים המצרי תחתומס III, ישוב ונמל בשנת 1450 לפנה"ס.
השלמן נקרא על שם שלמה, שביצר את האי עם הישוב צלמונה או לבנת, שמאוחר יותר בימי הביניים נקרא פאלמירה, או תל אבו הוואם בתקופת הכיבוש התורכי.
על אי הקישון, (לדברי פרופ' מיכל ארצי), שכנו הנמל העתיק בעולם וישוב מבוצר.
באי היו הצפות חוזרות ונשנות מכיון שהערוץ המערבי נסתם בחול, הישוב נפגע והאי ננטש.
ולא היה אי בסביבתנו עד לצפון סוריה.
בקינותיו על צור משבח הנביא יחזקאל את האי ארווד שמול טרטוס, אולי מפאת נטישת אי הקישון.
הישוב פאלמירה של מסעי הצלב, הוא נגזרת של יער הדקלים המפורסם מאז ועד תחילת המאה
ה - 20. בבדיקה במפות משנת 1910 מודגש שם יער התמרים, וגם כל גלויות הדאר מאז מראות תמונה של אותו יער. יש צילומים של טייסי הטייסת 304 שביקרו ביער התמרים בשנת 1916-1918.
ישובים נוספים המופיעים במפות עתיקות, לא אותרו עדיין .
בפאלמירה או אולי ביישוב סמוך, מערבה מהדלתה, בפרנשויל, נולד דיוניסוס הקדוש, שהוא סנט
דניס, הקדוש הלאומי של צרפת.
האי עצמו בשטח של כ - 4 ק"מ, עם התל בדרומו והדקלים בצפונו, היה תחנת מעבר הכרחית לצליינים ותיירים בתקופת מסעי הצלב, (פראוור, פרידמן), שבאו מעכו בדרך הקצרה, עם חציית הקישון במקום רדוד ליד השפך. מאוחר יותר, דרך גשר פונטנים שעל הקישון (משנות ה - 20 של המאה ה - 20).
בחזרה, לשנת 1450, האי והנמל הראשון שעליו היו חשובים לתחתומס ה - III. כיוון שכמו בנמלים רבים בחוף ים התיכון המזרחי, גם הנמל הזה, נועד למקום ממנו יצאו למסעות כיבוש וביזה באזורי סוריה (ממלכת מיטמי, קטנא ועוד...). אבל בעיקר, (לדברי ד"ר בלנזי שחקרה, משנת 1976 ביותר מ - 10 שנים את תל אבו הוואם) אבטחת הדרך הקצרה והבטוחה, דרך המשי למצרים ואפריקה.
בחפירות הראשונית בשנת 1932 חשפו ישוב של 7 דונם, בשנות ה - ה - 80 של המאה ה - 20 מצאו שטח בנוי של 80 דונם.
לפי דרישת חברת החשמל הסכים הארכיאולוג המחוזי ד"ר פראוזניץ שהתל יכוסה וישמש את חברת החשמל. למרות שהד"ר עצמו חפר באי בשנות השישים.
מועד לגמר חפירות ההצלה נקבע לתאריך, ה - 31 באוקטובר 1992, אולם, פרופ' מיכל ארצי הצליחה לחפור באי עוד כעשור שנים מאוחר יותר.
עפ"י ד"ר ג'קלין בלנזי נמצאים רוב ממצאי התל במרתפי מוזיאונים בכל העולם וכוללים ממצאים של סחורות מדרך המשי.
פרופ' ארצי מצאה בנחל, שהיה חלק מהנמל, חרסים ושברים של סחורות מכל נמלי הים התיכון המזרחי שאתם היו קשרי מסחר.
האי והנמל שרתו את מצריים וישראל 700-800 שנה לערך, עת שנחל השלמן נסתם והישוב שלא היה מספיק מוגן מפלישה, ננטש לטובת מערב המפרץ (למשל פוריפירון בבת גלים).
מספר אגמונים (2 גדולים וששה קטנים) כעין שלוליות חורף, אך קבועות, מופיעות במפות השונות מצפון מזרח לשפך הקישון וקרוב אליו. אחד מהם והארוך שבהם 650 מטר ארך (סה"כ כ - 40,000 ק"מ), הוזן מזרוע של הקישון, (מפת בדקר) והיה לאגם. ולא שלולית. אף אחד מכל האגמונים לא נמצא במפת חנקין מ - 1932.
זרם מעין סעדיה העיקרי הנובע ליד הצ'ק פוסט התפצל לפלגים שונים שהגיעו אל זרוע הקישון הדרומית במזרח ואל מסעף השלמן, הנקרא משום מה היום אפנדיקס. אולי הדמיה למעי העיוור הסתום.
ערוץ נחל מנטנה שהיה עוד במפת 1872, מערבה מהשלמן כנראה לא שייך לדלתת הקישון.
שינויים בזרימת של הזרועות הדרומיים והמערביים של הקישון, ניתן לראות בהשוואת מפות משנת 1872, (המשלחת הבריטית), 1910, (בדקר), 1918, (חנקין), 1932, (משלחת בריטית).
אפילו מעבר הקישון בגשר ליד השפך השתנה כל כמה עשרות שנים. מעבר צמוד לחוף הים, במאה
ה - 19 ומרוחק ממנו גשר פונטונים, (מצופים) בתחילת המאה ה - 20.
לפני כן עברו במקום רדוד, ללא גשרים, (מפת המשלחת הבריטית).
צמוד למעברים הללו, אולי על תלולית (H996 במפת חנקין) יש לחפש את האובליסק, שהוצב לדבריו בבעל ראש, כנראה הכרמל, אך הכרמל לא היה מיושב. אם כך, אך סביר להניח שהציבו את האובליסק בגבול שבין ישראל (צור) וצידון שהיה בקישון. לאורך זמן של כ - 250 שנה.
האם יתכנו שינויים זמניים בתקופה זאת? פסל כזה לא יוצב בתוך היישוב המבוצר שבדרום האי, לא באיזור שאיננו מוגן במזרחו, אלא כנראה בצד המערבי של שפך הקישון, שכאן היו מספר גבעות ותלוליות.
התלולית נ.צ H996 היא הקרובה לשפך הקישון הממלא את התנאים הנ"ל. אך תיתכן גם נ.צ 722R.
הפסל מאוזכר גם במצבות החקוקות בנהר אל כלב שבלבנון ובאבן השחורה הנמצאת כיום בלונדון .
בלונדון מוזכר מסעו של שלמנאסר ואף תמונת המלך יהוא הכורע לפני שלמנאסר ה - III, ("ואיזה מתנות הביא לו: כסף וזהב, ןעופרת, "שרביט ליד המלך: קיבלתי").
יער התמרים שעיקרו בצפון האי והיה מגנט לתיירים עד אמצע המאה ה - 20, נמשך לאורך הים, מערבה והלאה, (במפת דקר), ומזרחה לכוון עכו. ורק דקלים מעטים שרדו.
כתב: ד"ר יובל מנטל
