הי,
אני חושב לאחרונה על הרעיון של “נגינה מושלמת”, ואיך הוא בכלל נוצר. מבחינתי זה משהו שלא באמת היה קיים לפני שטכנולוגיית ההקלטה נכנסה לחיים שלנו. מהרגע שאפשר היה להקליט ולשמוע שוב ושוב את אותו ביצוע, המוזיקה הפסיקה להיות רק רגע חד־פעמי והפכה למשהו קבוע. וכששומעים שוב ושוב — גם המשמעות משתנה.
ככה נולד לאט־לאט סטנדרט: אסור לזייף, אסור לצאת מהקצב, הכול צריך להיות מיושר ומדויק. זה מורגש מאוד במוזיקה קלה, אבל גם בקלאסית. הרבה מהדברים האנושיים — חוסר יציבות, סיכון, רגעיות — הפכו ל״בעיה״ שצריך לתקן.
ועכשיו נכנס ה-AI, והוא לא נוגע רק בהפקה אלא גם בביצוע עצמו, בהלחנה ובעיבודים. וכשיש משהו שיכול לנגן, לכתוב ולעבד בצורה כמעט מושלמת — פתאום השלמות הזו מרגישה קצת ריקה.
דווקא הזיופים הקטנים, הנשימות, הסטיות הזעירות מהקצב — כל מה שניסינו להעלים — חוזר להיות מעניין. לא כי אין ברירה, אלא כי יש בזה חיים. משהו שקשה לשכפל.
יש בזה היפוך מוזר: מה שהיה חיסרון הופך ליתרון. לא טעות, אלא בחירה. ובאופן די פרדוקסלי, ה-AI לא מוחק את האנושי — הוא גורם לנו להקשיב אליו מחדש.
ובעצם, לא באמת התכוונתי לכתוב כאן מאמר 😂 — רק לשתף לינק.
אני מצרף כאן סרטון של מפיק מוכר שמדבר על זה מהזווית של מוזיקה קלה. מעניין לשמוע איך זה כבר מחלחל לשיח של התעשייה, ואיך יש חיבוק מחודש של האנושי דווקא עכשיו....