היכרותי עם מירי החלה כשהייתי ילדה בבית הספר לאומנויות בתל אביב. הסיפור, כשחושבים על זה עכשיו, נשמע כמעט בדיוני במחוזותינו, אבל כך קרה: באחד משיטוטיי בבית הספר, שעמד אז לפני שיפוץ נרחב, נקלעתי אל חדר קטן, סוג של עליית גג נטושה. מרחוק הבחנתי שם במשהו בצבע חום שנראה כמו כלי נגינה, וכשהתקרבתי ראיתי שזה צ'מבלו קטן! כבר ניגנתי אז כמה שנים בחליליות ולכן הצלחתי לזהות את המציאה... אולי במונחים מקצועיים זה היה יותר שולחן מצ'מבלו, אבל בכל זאת, לא בכל יום מוצאים כלי מקלדת עם מנגנון פריטה בעליית גג בתל אביב... מיד הלכתי לדווח על כך למורי המגמה, וביקשתי שאפשר יהיה להשתמש בכלי.
להפתעתי זה אפילו הצליח לי - זמן קצר לאחר מכן הופיעה בבית הספר מורה חדשה. מורה עם סגנון אחר לחלוטין מכל מה שהכרנו עד כה. מהר מאד היה ברור שיש לה דרך ייחודית משלה לעשות דברים, אם זה להתלבש, לדבר, לחנך, וכמובן לנגן. מירי זינגר התחילה להדריך הרכבי מוזיקה קאמרית בבית הספר, ולמשך השנים הבאות זה היה כנראה אחד ממוסדות החינוך היחידים בארץ שפעלו בו הרכבי מוזיקה עתיקה - אז עוד קראו לזה "ביצוע אותנטי".
הרבה יותר משיעורים מקצועיים, זו הייתה חשיפה לעולם חדש, אפילו דיכוטומי במובנים מסויימים - שהצטייר אז קצת כמו אנחנו והם. "הם" היו מוזיקאים קלאסיים רציניים, כאלה שיש להם איזו אג'נדה די נוקשה שכוללת בעיקר משימה שאפשר להגדיר כמו: לנגן את כל התווים בקצב ללא טעויות, ולעשות את זה ברצינות. "אנחנו" לעומת זאת באנו ליהנות... להבין שמוזיקה היא כלי לתקשורת בין אנשים, פתח לשיחה, לסיפור, לשמחה, ואפילו לאילתור ומשחק. אלה היו תפיסות חדשות שמירי העבירה אלינו באופן קבוע, כל פעם מזוית אחרת.
באופן אישי, מירי גם הייתה זו שדרכה הכרתי כמה מדמויות המפתח בעולם המוזיקה, שחלקן ליוו אותי כתלמידה ולאחר מכן כאמנית בתחילת דרכה. איתה זכיתי לחוות מקרוב את הקשר החשוב כל כך בין תפקידי המלודיה לתפקיד הבאס, עד כמה אחד לא יצלח בלי השני, ומהות התקשורת ביניהם ברמת הביצוע.
באותה תקופה מירי התגוררה די קרוב אלי, במרכז הישן של תל אביב. לקראת מבחנים בנגינה ואודיציות שונות הייתי מגיעה אליה הביתה כדי להתאמן בלוויית הבאסו קונטינואו בנגינתה בצ'מבלו - תמיד עם המון אנרגיה ואמירה אישית, ותמיד גם עם הדרכה אמיתית וכנה, בתחילה ברחוב פרץ חיות, שם פגשתי את ילדיה החמודים סטפני ואדם, אחר כך בפינסקר, ומאוחר יותר ברחוב אילת 38 על גבול תל אביב ויפו. בין לבין, שמעתי אותה מנגנת בקונצרטים פה ושם, אירועים שהלכו והתמעטו בהדרגה מסיבות כאלה ואחרות. אבל זכורה לי תמיד המעורבות שלה בנגינה - היא הייתה כולה ממש "שם" ויחד עם זאת הצליחה להביא את הנונשלנטיות הכל כך אופיינית לה גם אל הבמה, מה שבא לידי ביטוי אפילו באופן טכני, למשל בטמפי שהייתה לוקחת, או ברובטו ("גניבת" זמן והחזרתו) המיוחד לה.
לאורך שנים אלו, ולאחר מכן גם בתיכון לאמנויות תלמה ילין, זכיתי לבלות לפחות שעתיים בשבוע עם מירי, וללמוד ממנה על עולם ומלואו. לא רק על קוצו של טריל או איך לנגן יותר טוב באנסמבל - למירי היו רעיונות פורצי דרך, דאז, על עולם הנשמות והחיבור האנושי ביניהן, והיא גם הרבתה להשתמש במילה 'אינטרפרטציה'. עבור ילדים ונוער שלומדים במערכת החינוך הישראלית, העובדה שמשהו יכול להיות נתון לפרשנויות שונות הייתה בהחלט חדשנית, ומכאן נפתח פתח לעולם גדול ומסקרן של השוואת ביצועים, דיונים על פראזות, איך לדבר את המוזיקה ועוד הרבה רעיונות וטכניקות עבודה - חלקם משמשים אותי עד היום בהדרכת נגנים והרכבים קאמריים.
לא לכולם היה קל לעבוד עם מירי - היא הייתה יכולה לשלב בדיחות גסות בלי להתבלבל, כמו שאומרים, גם בסיטואציות רציניות למדי, או להתבדח על קוד הלבוש הנהוג מעל בימות הקונצרטים (מה ז'תומרת אי אפשר להופיע בכפכפים?!) וחלק מהשיעורים איתה הוקדשו לשיחה מעמיקה על נושאים כמו אסטרולוגיה וגלגל המזלות (חלקנו בינינו תובנות על מזל שור, מניסיון...).
היו גם כמה וכמה מקרים של תלמידים - בעיקר נגני כינור וצ'לו, חברות וחברים, היום קולגות - שבאו להתנסות ב"ביצוע היסטורי" ונעלמו כליל כעבור כמה שיעורים, כי המורה הראשי שלהם לכלי הנגינה נחרד מהאפשרות שמישהו אמר לתלמידים שלו לנגן חלק מהזמן בלי ויברטו. זה ממש נתפס אז כהרס הדור הצעיר! אבל משהו כנראה כן חלחל שם, כי היום (תבדקו אותי, באחריות!) רובם ככולם מנגנים גם במיטב ההרכבים ותזמורות הבארוק בארץ ובעולם.
וכך עברנו מפרסקובלדי לטלמן ולמאראן מארה, צ'ימה, קורלי, קוואנץ - היו רק מוזיקאים ספורים שהכירו אז את השמות האלה בישראל, אבל אני וחבריי המתחלפים להרכבים זכינו לבצע אותם מספר פעמים בשנה בקונצרט המגמה, במבחני קרן שרת ואחר כך גם בקונצרטים מסחריים. בהמשך, עבור הפסנתרנים, האופציה היחידה לנגן על צ'מבלו הייתה להגיע אל ביתה של מירי, וכך נסענו לנו באוטובוסים עם אגזוזים מפוייחים ישר מבית הספר אל רחוב אילת 38, ואל צלילים שהתערבבו בצלחת מרק או בשיחה ערה על החומוסיה שפתחו ממול.
אין ספק, מירי הייתה דמות שלא נראתה כמוה. הייתה בה אהבת מוזיקה טהורה ומלאה, ואפילו אם מדי פעם הייתה בכל זאת מביעה שמץ קנטרנות כלפי דרכו של עולם המוזיקה והמוזיקאים שפעלו מסביב, היא תמיד ניגנה לשם הדבר עצמו, מתוך הזדהות עמוקה, ואף פעם לא על מנת להשיג הישג כזה או אחר או כדי לרמוס מישהו בדרך. ועם כל הייחודיות הבועטת שבלטה מאד כלפי חוץ, היא הייתה אשת חינוך מובהקת, ששפעה אנושיות (טוב, גם עשן סיגריות.. עם זה היה לי תמיד קשה) ובעיקר תחושה שאם כבר לנגן, אז לעשות את זה בכיף, כי מוזיקה זאת חגיגה ולא עולם אפרפר של כללים נוקשים.
עם היוודע לי היום דבר מותה, ביקשתי מידידינו שעורכים ומשדרים בתחנת קול המוסיקה לנבור בארכיון על מנת למצוא הקלטות בהשתתפותה של מירי, ולשדר אותן לזכרה. אני מקווה שזה יצלח בידם, ומקווה לעדכן בקרוב על זמני השידור.
