סקירה - - - הכנס הישראלי השנתי הראשון להיסטוריה סביבתית [י-ם 21.10.14]
ISHPS
הכנס הישראלי השנתי הראשון להיסטוריה סביבתית
יד בן צבי, ירושלים
21 באוקטובר 2014
כתבו:
רועי
מרום ואסף שלוח
ערך: דן תמיר
הכנס הישראלי השנתי הראשון להיסטוריה סביבתית התקיים ב-21 באוקטובר 2014 ביד בן צבי בירושלים. הכנס הוה פלטפורמה לחוקרים מתחומי עיסוק שונים להצגת העשייה העכשווית בהיסטוריה סביבתית בישראל על היבטיה השונים, ובמהלכו הציגו את מחקריהם 31 דוברים ב-7 מושבים שונים, בפני למעלה מ-100 משתתפים. בכנס נדונו סוגיות כגון הקשר שבין תקשורת ודימויים תרבותיים לסביבה, שינויי נוף בארץ ישראל במאה ה-19 וה-20, תמורות חוקתיות, חקלאיות ואקולוגיות והשפעתן על בני האדם, מודלים של אמנות אקולוגית, היסטוריה סביבתית עירונית והקשר בין ארכיאולוגיה להיסטוריה סביבתית. הכנס אורגן בידי ירון בלסלב (אוניברסיטת תל-אביב), מיה דואני (יד בן-צבי), אסף זלצר (אוניברסיטת חיפה), דוד שור (אוניברסיטת תל-אביב), מירי שפר-מוסינזון (אוניברסיטת תל-אביב) ודן תמיר (מכון הערבה ללימודי הסביבה).
במושב
הפתיחה הודתה מירי
שפר-מוסינזון
לארגונים שנרתמו לאירוע ולאנשים שעשו
למען תחילתו של מה שעשוי להפוך למסורת
יפה.
יעקב
יניב,
מנכ"ל
יד יצחק בן-צבי,
אמר
שאין מקום ראוי להתחלתה של מסורת כזו כמו
מכון יד בן-צבי
לחקר ארץ ישראל:
בעבר
שימש המקום כמשתלה;
כיום
מנביטים בו לא עצים – אלא ידע,
השכלה,
תרבות
וחינוך.
יניב
הביע את תקוותו שבמקום תנבוט מסורת חדשה
של היסטוריה סביבתית והודה לגופים שהשתתפו
בארגון הכנס.
יחיאל
לקט,
ראש
המכון לתולדות הציונות וההתיישבות של
הקרן הקיימת לישראל,
ציין
שהקק"ל
עומדת כיום בדילמה קשה בין פיתוח להגנה
על הסביבה,
ומשתדלת
להביא לקידום בר-קיימא
במסגרת תכנון ארוך טווח.
יניב
ציין שלקק"ל
לא הייתה דילמה לגבי השתתפותה בכנס ושתשמח
לסייע לקיומו גם בשנה הבאה.
ערן
פייטלסון,
ראש
בית הספר המתקדם ללימודי הסביבה באוניברסיטה
העברית,
הזכיר
סדנת היסטוריה סביבתית שהתקימה ביד בן
צבי לפני כ-9
שנים,
בהשתתפות
מומחים מכל העולם.
התמונה
הייתה
שמרבית ההרצאות ניתנו על ידי מומחים זרים;
זרעי
ההיסטוריה הסביבתית הישראלית שנזרעו אז
נבטו בכנס זה.
בתכנון
סביבתי יש צורך בראיה רב-תחומית
המשלבת גיאוגרפים,
סוציולוגים
ואקולוגים לצד היסטוריונים;
מדיניות
סביבתית לא ניתן לתכנן כראוי ללא עומק
היסטורי.
ישראל
מהווה מעבדה ברמה עולמית,
המשלבת
מגוון פיזיולוגי ותרבותי גבוה עם עושר
בתיעוד מסוגים שונים,
ולכן
התחום נראה מבטיח וכך גם הכנסים בראיה
לשנים הבאות.
דני
רבינוביץ',
ראש
בית הספר ללימודי הסביבה על שם פורטר
באוניברסיטת תל-אביב,
הביע
את שמחתו להיות חלק מההיסטוריה שנכתבת
בכנס וציין שזהו אתגר לצאת לדרך חדשה
בעידן המשבר במדעי הרוח.
רבינוביץ'
אמר
שיש צורך לבדל את התחום מתחומים שכנים
כגון לימודי ארץ ישראל ושכדאי להימנע
מלצמצם את העיסוק המחקרי לארץ ישראל בלבד.
באגרת
ששלח לכנס,
ברך
ליאו קורי,
ראש
בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב,
את
באי הכנס ומשתתפיו.
קורי
ביטא את מחויבותו של בית הספר בראשותו
לתחום ההיסטוריה הסביבתית הזה ושיבח את
הקדשת הכנס השנתי של האגודה ההיסטורית
הישראלית,
שיתקיים
ביוני 2015,
לנושא
אדם וסביבה.
במושב הראשון של הכנס, שנוהל בידי מיה דואני, נדון המימד האנושי שמאחורי הפעילות הסביבתית. בהרצאה שכותרתה "הקמפיין הסביבתי הראשון: מסע ההסברה להצלת פרחי הבר", התחקה בני פירסט אחר מסע ההסברה להצלת פרחי הבר בשנות ה-50 עד ה-70 במדינת ישראל, אחת מפעולות החינוך המוצלחות ביותר מאז הקמת המדינה. פירסט טען כי פעולת ההסברה יצרה שינוי תרבותי יסודי ועמוק, בשלושה שלבים: בשלב הראשון עד 1965 קטיפת פרחי בר נתפסה כדבר רצוי ואף מבורך, כביטוי לאהבת הארץ, כאמצעי חינוכי ואף כענף כלכלי; בשלב השני התחולל שינוי תרבותי הנשען על חקיקה, רטוריקה חזותית ורגשית ואכיפה "רכה" ומחנכת; בשלב השלישי התקבעה הנורמה שלפיה קטיפת פרחי בר הינה לא חוקית ולא מוסרית. רקפת סלע-שפי הציגה בהרצאתה "נטורליסטים ומתיישבים: התחלות של זהות סביבתית בתרבות המקומית בתקופת טרום וראשית המדינה" את תהליך הנחלת העניין בסביבה הטבעית בתרבות העברית, בהשפעת תהליכי מודרניזציה ולאומיות. סלע-שפי מזהה שתי פיגורציות חברתיות-תרבויות בולטות כמובילות העיקריות של התהליך בשלביו הראשונים: עלית מקצועית של אנשי מדע (זואולוגים ובוטנאים), שנפרשה כרשת חברתית ברחבי ההתיישבות העובדת בפריפריה הכפרית וקבוצות מקומיות של מתיישבים חקלאיים ותיקים-חדשים שהתיישבו באזורי ספר וטיפחו את הזיקה לסביבה הטבעית כחלק מתהליך הנטיביזציה שלהם. עדנה גורני עסקה בתופעת הייעור ככלי להשתלטות על שטחים ולהכרזת בעלות עליהם בהרצאתה על "גלגוליו של סמל לאומי". נטיעת עצים הפכה לסמל קולקטיבי לאומי של היישוב היהודי, בעוד שנטיעתם של מתיישבים 'יהודים' הייתה כרוכה גם בעקירת תושבים פלסטינים. קק"ל שתלה יערות אורנים על חלק גדול מהכפרים הפלסטינים שנהרסו במלחמה ובכך תרמה לשינוי הנוף ה'פלסטיני' והפיכתו לנוף 'יהודי'. לאחר הקמת מדינת ישראל, המשיכו פעולות ייעור לשמש למניעת צמיחה של יישובים ערביים. במקביל, העצים מגויסים לסכסוך הלאומי גם בגדה המערבית.
בשולחן העגול שנערך במסגרת הכנס עלתה שאלת הגורמים המייחדים את מחקר ההיסטוריה הסביבתית של המזרח התיכון והשלכות הגורמים הללו על העיסוק בהיסטוריה הסביבתית בישראל. במסגרת הכנס נערך גם שיח חוקרים, שבו נבחנו כיוונים להמשך הפעילות בתחום ועלו רעיונות לפיתוח התחום ולקידומו בארץ. ערן פייטלסון אמר שאין ספק שלמזרח התיכון יש פוטנציאל מחקרי כמקום מגוון ומתועד היטב, המצריך חיבור עדויות מתחומים שונים. הוא ציין שהמולטי-דיסציפלינריות של התחום לא תואמת את המבנה האקדמי הקיים באוניברסיטאות בישראל. מירי שפר-מוסנזון הוסיפה שהיסטוריה סביבתית ישראלית הוא תחום מאתגר, בין היתר כיוון שמחקר מזה"תי דורש הכרות עם מספר שפות המחייבת הכשרה ארוכה, מה שאולי יכול להסביר את מיעוט האנשים בתחום. באופטימיות, היא סבורה שבעתיד זה ישתנה. בראייתה, עלינו להרחיב את העיסוק הישראלי בהיסטוריה סביבתית גם לזירות ולמרחבים אחרים ברחבי העולם. דני רבינוביץ' העלה את הסברה שמיעוט המחקר בתחום סייע לתנועות לאומיות הגמוניות להתבסס באזור: ההגמוניה הלאומית השתמשה בדיסציפלינות אחרות – כגון ארכיאולוגיה – בשירות האידיאולוגיה שלה, ובכך דחתה את העיסוק בתחום ההיסטוריה הסביבתית. הציונות דחתה את הדיון בכמה עשרות שנים ויש שיגידו שהדיון כיום כבר מאוחר מדי. עם זאת, בי"ס פורטר בודק ברצינות את האפשרות לייסד ולממן קורס או שניים יחד עם בית הספר להיסטוריה. בשלוש השנים הבאות יצטרך בית הספר לאייש 9 תקנים של סגל בכיר ומתוכם אחד יוקצה לפקולטה למדעי הרוח.
במהלך הפסקת הצהריים התנהל שיח חוקרים במתכונת של דיון פתוח. נידון נושא הארכיונים: החומר הבסיסי שעימו החוקרים עובדים מפוזר ואיננו נגיש מסיבות שונות. נשאלה השאלה האם נעשה מספיק לשמר את המורשת ההיסטורית הסביבתית? נשאלו שאלות מתודולוגיות של מה ראוי לשימור ובאחריות מי המלאכה, והועלה הצורך לגייס לשם כך תקציבים. צוין, כי קיים קושי לעורר עניין בגופים המתקצבים ואף אין בנמצא רשימה מסודרת של מקורות ראשוניים. הועלו פערים גם בתחום מיפוי מאגרי המחקר הקיימים, כולל ספרות משנית. בין הגופים שמקיימים מאמץ להנגיש חומרים לקהל החוקרים ניתן למנות את החברה להגנת הטבע וקק"ל. נשאלה שאלת ה"זהות המקצועית" של תחום ההיסטוריה הסביבתית, כתחום בהתהוות. דוד שור סיכם את הדיון באמירה שיש להשאיר את שאלת התיחום הדיסיפלינרי פתוחה וציין כי בעולם, החוקרים לא הגיעו מתחום ההיסטוריה, אלא דווקא מתחומים משיקים. הומלץ לקיים בכנס הבא פאנל על גבולות התחום (תפיסות ומושגים). במישור הארגוני, נידונה השאלה האם להקים אגודה שתיתן חסות לכנס ותוציא פרסום או אולי להסתמך על שילוב בין הועדה המארגנת לחסות מצד אחת האגודות המרכזיות, כגון החברה ההיסטורית הישראלית.
דוד שור ישב בראש המושב השלישי, שכותרתו היתה "ייצוגים של הסביבה". במסגרת המושב, אביבית אגם דאלי בחנה את התקשורת וסיקור חיות הבר בשמורות הטבע של ה 'חי בר' משנות ה 60' ועד 1990. היא מצאה שהרעיון לכנס את כל החיות התנ"כיות במקום אחד הינו חלק מרעיון ההתחדשות והחזרה לארץ האבות שהובילה הציונות. טענה זו נתמכה על ידי הסיקור התקשורתי, שהושפע ממסורות דתיות ושיצר מעין הקבלה בין השבת החיות לבין השבת היהודים לארץ ישראל. הקמת החי-בר ייצגה את הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ובמקביל, חיזקה את תפיסת היהודים כאדוני הארץ ואת הסטריאוטיפים של "הכיבוש" שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בהצגת הערבים כאויבי הטבע. שי זכאי הביא את נקודת המבט של ההיסטוריה הסביבתית בראי האמנות. פרויקט שיקום נחל עציונה ("נחל בטון") שימש מקרה בוחן לשילוב שבין אומנות לסביבה. זכאי טוען שהאמן הוא מתווך ופועל בקבועי זמן מהירים המאפשרים לקדם רעיונות. לדידו, הצלחת הפרויקט במישור הפיזי והחברתי מהדהדת גם לנחלים אחרים. שרון יאבו-איילון הציגה את שיקום מחצבת נשר כתקדים לחשיבה סביבתית. בניגוד למה שהיה נהוג עד אז, השיקום לא התבסס על התפיסה כי צריכים להחזיר את המחצבה למצבה הקודם, אלא להשתמש בטבע החדש שנוצר כחומר לתפיסה כוללת חדשה. הפרויקט נעשה בשתוף פעולה עם מומחים מתחומים שונים ותועד בסיוע מוזיאון ישראל. התערוכה והשיקום עוררו מודעות לסוגיה, קידמו את החקיקה בנושא והשפיעו על דור חדש של מתכננים ואדריכלים.
את המושב הרביעי, על שינוי נוף הארץ במאות ה-20-19, ניהלה רקפת סלע-שפי. במסגרת המושב, אלון טל סקר את המעבר לייעור בר קיימא בישראל, החל מאמצע שנות השבעים: מגוון גדול יותר של מינים, צפיפות נטיעה נמוכה, והעדפת אורן הבּרוּטיה העמיד יותר. בהרצאתו תיאר טל את מגמות הייעור המוסדיות והמדעיות בסוף תקופת המנדט ובראשית שנות המדינה, את העימותים האישיים והאידיאולוגיים שהתעוררו באותם הימים, ואת הדינמיקה של המדיניות שהובילה להישגים מהירים ולטעויות. אסף זלצר בחן את השיח על ייעודם של מקורות מים בשנים הראשונות של המדינה. זלצר הציג את השיח הציבורי סביב הקמת 'מפעל הירקון' על ידי חברת 'מקורות' בשנים 1952- 1955. בין הנואמים בטקס חנוכת המפעל, שציינו את תרומתו הצפויה לפיתוח הארץ והנגב, בלטו דברי ראש הממשלה שרת שלפיהם "מחר יבוא תורו של הירדן לחולל מפעל עוד יותר רחב היקף". בסדרי העדיפויות של המדינה עמדה הרחבת ההתיישבות לפני כל עניין אחר. זלצר למסקנה כי לא התחולל מאבק ציבורי על מי הירקון,דבר המשקף חוסר מודעות לסוגיות איכות הסביבה באותה העת. לביא שי סקר את ההיסטוריה של טיהור מים והשבת מי קולחין בירושלים. שי סקר את תהליך הקמתה, פעילותה ודעיכתה של מערכת הביוב המודרנית בירושלים ואת השפעתה על הנוף והחברה בעיר. התמונה העולה היא מורכבת: הטיפול בשפכים לא הוסדר על ידי הרשויות והמענה לבעיות השפכים ניתן על בסיס מקומי בדמות הקמת מתקני טיהור וחמצון, בעוד שאזורים מסוימים של העיר נותרו ללא מענה כלל. גורם פרטי – "מטעי עמק הארזים" – זיהה את הפוטנציאל העסקי הטמון בטיהור מים ובשימוש חקלאי בהם, והקים בשיתוף המוסדות המיישבים ובעידוד השלטונות את מערכת הביוב הראשונה בירושלים היהודית לאחר קום המדינה. גד שפר הציג מיפוי של שינויי הנוף בישראל במאה השנים האחרונות על סמך מפת ה PEF. המחקר בוצע באמצעות מערכת מידע גיאוגרפי (GIS). כמקור לשחזור נוף הארץ בעבר שימשה מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F), אשר הושוותה למידע מרחבי שהופק ממקורות מודרניים (2010-1993). שפר מצא ששינויי הנוף בתקופה זו היו משמעותית ורק 22.2% משטח המחקר נותר דומה באופיו לעבר. שינויי הנוף הגדולים ביותר התרחשו בעמק יזרעאל ובשרון. בנוסף נמצא ששני הגורמים הפיזיים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על שינוי בנוף היו כמות המשקעים והשיפוע הטופוגרפי.
המושב החמישי בכנס עסק בקשרים בין א"י לאירופה במאות התשע-עשרה והעשרים. במסגרת המושב, נתנאל וולוך הציג את התפתחות תפיסת הטבע כמשאב כלכלי במהלך המאה ה-18. הוא התמקד בתיאוריית ארבעת השלבים של אדם סמית', הטוענת כי בהינתן תנאים גיאוגרפיים מתאימים כל חברה תעבור ארבעה שלבי התפתחות התלויים בהתקדמות בעיבוד המזון. זו קשורה לגישתו של מיל בדבר הצורך הפסיכולוגי של האדם בטבע; מקורה של התפיסה שיש לשמר את הטבע נעוץ בהתפתחות האנושית. ככל שהאדם השיג יותר שליטה בטבע, כך יכול היה להתחיל ולהעריך גם את יופיו. אמיר זלינגר הציג את מחקרו על החזקת חיות מחמד בגרמניה הקיסרית. זלינגר הציג מתודולוגיה לכתיבת היסטוריה חברתית-חייתית, שמקרה הבוחן שלה הוא החזקת חיות מחמד בגרמניה הקיסרית. הייחוד בהיסטוריה זו היא התבססותה על המאפיינים של אינטראקציה אנושית עם בעלי חיות. כך נוצר מה שברונו לטור מכנה "היסטוריה שטחית". הבעיה בשיטה זו היא שהאחרונה מסתמכת על מקורות טקסטואליים המציגים יחסים א-סמטריים בין הצדדים. זלינגר גורס שבמקרה הנדון תהליך שילוב החיות בעולם בני האדם ניתן להסבר רק מתוך נקודת המבט של ההערכה לתרבות ולמדע ששררה בקרב המעמד הבינוני בגרמניה. בהרצאה "לשתות (בירה) מהים של עזה: סחר השעורה מנמל עזה לתעשית הבירה באנגליה 1914-1860" הראה דותן הלוי כיצד שעורה שגודלה על ידי שבטים בדואים בצפון הנגב מעזה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה הפכה לאחד ממוצרי הייצוא העיקריים שיצאו מעזה, לבריטניה. דרישה בריטית גוברת לדגנים לצרכי הכנת בירה, המצאת ספינת הקיטור שקיצרה את זמני המסחר הימיים, מעורבות גוברת של האימפריה העת'מאנית במנהל ובחקלאות ופתיחתה של תעלת סואץ שהביאה לשינויים בדרכי הסחר – כל אלה אפשרו לעזה להרויח מיתרונותיה האקלימיים המתבטאים בהבשלתו המוקדמת של היבול ובאיכותו הגבוהה. אביב אופנהיים סקר את התמורות החקלאיות בנגב בעת החדשה והשפעתן על הנוף באמצעות שימוש במפות מהמאה ה-19 ועד לסוף המחצית הראשונה של המאה ה-20. באמצעות מערכת מידע גיאוגרפית הוא הראה שבתחילת המאה העשרים היתה חקלאות מועטה בלבד, בעיקר באזור החוף ובצפון הנגב. רק החל משנת 1934 נראה כי יש כניסה של כלים טכנולוגיים לעיבוד הקרקע, אך גם במלחמת העולם השנייה אין עדיין עדויות לחקלאות נרחבת באזור. לטענתו, קיום החקלאות הושפע מנדידת אוכלוסייה עקב בצורות, האמצעים הטכנולוגיים ותנאי האקלים הבסיסיים.
המושב הששי, שהנחה ירון בלסלב, עסק בהיסטוריה סביבתית עירונית. בהרצאתה על זרים, אזרחים ותושבים בגן הנוי העירוני ציינה טל אלון מוזס שעושר מיני הצומח בגן הישראלי משקף את עושר הנופים המקומי ואת העושר התרבותי המאפיין את ישראל: מינים מקומיים שהוזכרו במקרא פורחים לצד מינים אחרים שיובאו מרחבי תבל. בהרצאה הציגה מוזס את התהליכים שהביאו ליצירת רפרטואר הצומח העירוני הישראלי מתוך הפרספקטיבה המחקרית של יצירת תרבות. טענה העיקרית הייתה כי ביסוד הגננות העברית נטועות שאיפות סותרות ששאפו להשתית את הגן העברי על צמחיית המקרא ולעומתן להוריק את הארץ על ידי יבוא של עצים תדירי ירק ורחבי צל. בהרצאה על צמחי-בר בעיר המודרנית בחנה גלית סמואל את יחסם של תושבי פריז במאה ה-19 לצמחי בר, "עשבים רעים", שמצאו דרכם אליה. סמואל ציינה כי פריז, כעיר מודרנית, כוּננה מבחינה רעיונית ודיסקורסיבית כאנטי-תזה לטבע הפראי וכמקום של ציביליזציה. הנגדה זו באה לידי ביטוי פרקטי ומרחבי בתהליכי עיור ובינוי מואצים ורחבי-היקף במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. סמואל דנה ביחסים המורכבים בין טבע לעיר בראי ההתייחסויות לנוכחות ספונטנית של צמחי-בר בפריז. סמואל הראתה שהיחס לצמחי-הבר נע בין תיוגם השלילי כ"עשבים רעים" המוביל לסילוקם והדברתם לבין מגמות של ולוריזציה, רהביליטציה וצמיחת ההכרה בערכם ובתרומתם האקולוגית, האסתטית והחברתית. עמית מנדלסון הביא את העיר רמת גן, "עיר הגנים", כדוגמה להתפתחות המודעות לאתרי טבע עירוניים. מנדלסון בחן את תהליך התפתחות תפיסת שימור הטבע מאז הקמת הישוב, ששיאו בהקמתן של "שמורות טבע עירוניות" ברמת גן, שהיו בזמנן מהראשונות מסוגן בישראל. תוצאות המחקר מעידות על פעילות מגוונת לשמירה על ערכי הטבע בעיר לאורך השנים, מצד גורמים שונים - העירייה, הציבור הרחב, החברה להגנת הטבע ומשרד הפנים מחד, ועל העדר המשכיות בפעולות מאידך – דבר שהביא לדעיכתן של יוזמות חלוציות להגנה על ערכי טבע במרחב העירוני. שירילי גלעד, לעומתו, חקרה תפיסות של טבע בנופה של תל אביב, תוך התמקדות בתכנון ובעיצוב של נחל הירקון. תל אביב, שתוכננה כ"עיר גנים", הפכה במהרה למטרופולין המרכזי והצפוף במדינת ישראל, נטול שטחים פתוחים וטבעיים. גם נוף הירקון בצפון העיר השתנה ללא היכר. גלעד הראתה כי יחסי הגומלין בין העיר והטבע הנם דו כיווניים: העיר משנה את סביבתה, אך הגורמים הסביבתיים משפיעים עליה. גלעד הלכה בהרצאתה בעקבות הנרי לפבר, בבוחנה את תהליך ייצור הנוף בשלושה מימדים: הנוף הממשי, הנוף המתוכנן, והנוף המדומיין.
נושא המושב השביעי והאחרון בכנס היה הפן הסביבתי של תקופות קדומות בארץ ישראל. יושב ראש המושב, עודד עיר-שי, ברך על קיום הכנס והוסיף שהוא מאמין שזה המקום המתאים לכנס מסוג זה. בהתבסס על ההוראה שלפיה 'אין עושין כבשונות בירושלים' (בבלי, זבחים צו ע"א), חקרה ציונה גרוסמרק את גלגוליה של תקנה עירונית להרחקת כבשנים מן העיר בערי ארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית. גרוסמרק הראתה שכבר בתקופות קדומות יחסית ניתן לזהות בעריה של יוון התייחסות לתכנון עירוני וצעדים שהרשות נקטה לרווחת התושבים ובריאותם. שרידי תקנות עירוניות בערי א"י מוזכרים בחז"ל ובתלמוד כדוגמת ברייתא ממסכת בבא קמא, המסדירה את חוקי בניה והסדרת היחסים בין הפרט לבין הרשות, תוך מתן דגש לאיכות הסביבה ולמפגעי ריח ועשן. עמוס פרומקין הראה כיצד המשבר הסביבתי של תקופת הברונזה הבינימית משתקף בהרכב עץ בן התקופה. הרצאתו של פרומקין עסקה בקשר בין שינויים סביבתיים לפעילות האדם, תוך התמקדות באזור הר סדום בתקופת הברונזה הבינימית. בתקופת הברונזה קמו לראשונה ערים בארץ ישראל, אולם הן ננטשו בהדרגה לקראת תקופת הברונזה הבינימית. המחקר נעשה על עצים שנמצאו במערות באזור הר סדום תוך בחינת גודלם, סוגם והרכבם הכימי. פרומקין הראה כי תקופת הברונזה הקדומה הייתה יחסית לחה, אולם בהדרגה חל שינוי אקלימי שהתבטא בבצורת מתמשכת. מחקר זה מדגים את כיצד ניתן להסביר שינויים בדפוסיי פעולות האדם באמצעות מחקר אודות שינויים סביבתיים. בסיום המושב, מוטי היימן הציג ממצאים מפרויקט מיפוי של מערכות חקלאות נגר, המשרטטים את נוף המנזרים בארץ ישראל במאות 8-6 לספירה. היימן הציג את פרויקט מיפוי מערכות חקלאות הנגר ברחבי הארץ שנערך ברשות העתיקות. לטענתו, מערכות אלו קשורות לרשת צפופה של מנזרים וכנסיות ולא לבתי אחוזה, כפי שסווגו בעבר חלק מהממצאים באזור מערכות אלו. ביסוס נוסף לכך ניתן למצוא בעובדה שסביב ישובים יהודיים ושומרוניים היו פרושות מערכות חקלאות שונות. לדברי היימן, ניתן לשער כי ראשית ההתיישבות סביב מערכות החקלאות הללו היתה במחצית המאה הששית לספירה וניתן לראות בה מפעל אימפריאלי ביזנטי שנועד לשנות את הנוף היישובי של הארץ.
בכנס, שנמשך יום שלם, נכחו מעל 100 איש. הכנס השנתי הבא מתוכנן להתקיים גם כן ביד בן צבי, באוקטובר 2015.
*