נשנושבועי
גרילק יהונתן
רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל מגדולי רבני גרמניה לפני כ100 שנה, היה הולך ובא במסדרונות השלטון. אישיותו ואורחותיו נודעו לשם ולתהילה ובכחם הצליח להמיס את לב השלטון כשנגזרה גזירה על אחיו היהודים.
שבת אחת הגיע שליח אל רבי עזריאל ובפיו מסר מקהילה רחוקה שנקלעה למצוקה, ומבקשים שילך וימהר אל בית השר הממונה, לרצותו ולהציל את אותה קהילה.
רבי עזריאל יצא לדרכו בעיצומה של שבת קדש. כאשר הופיע בפני השר, כיבדו הלה בסיגריה משובחת. רבי עזריאל חשש להשיב את פני השר ריקם, כדי שלא להעלות את קצפו וזעמו, ועל כן ענה לו: האם אינך יודע שאיני מעשן כלל ועיקר? השר ששמע זאת השיב את הסיגריה למקומה, ורבי עזריאל החל לשוחח עמו על אודות אותה קהילה.
מאותה פגישה פסק רבי עזריאל מלעשן. למרות שעד אותו הזמן נהג לעשן, הוא סבר שעליו לעמוד בדיבורו, מאחר שיצא מפיו שאינו מעשן, עליו להפסיק מלעשן. וכך החזיק במנהגו זה עד סוף ימיו.
פרשה שבועית:
פרשת שלח / 'מודיעין מוצפן'
"איש אחד למטה... כולם אנשים ראשי בני ישראל המה..." {במדבר י"ג, א'-ג'}.
הם יוצאים בשליחותו לעמוד על טיב ארץ כנען במטרה לתכנן את כיבושה. לראות, כדברי משה: 'את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה... הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים (ערים פרוזות בלא חומה) אם במבצרים' (שם י"ח, י"ט).
זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית המקובלת על כל צבא שעומד בפני משימות כיבוש.
אולם היה כאן חטא שהוליד את המשבר הגדול, חטא שגרם למות כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות שניכרו שנים רבות לאחר מכן.
המרגלים שבו מן הארץ. הם שהו בה ארבעים יום, תרו אותה ככל שיכלו. הם הופיעו במחנה, ועל כתפיהם מוטות הנושאים את מיטב פרי הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל.
'באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגד וגו'' (שם י"ג, כ"ז-כ"ט).
הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, מדויק בפרטיו. אולם הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומוצנעת בדבריהם. מילה המסגירה את נבכי לבם הבוגדני: 'אפס', 'אפס כי עז העם'.
הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי 'עז העם', ואת הערכת המצב ישאירו בידי משה. הם הכריזו באוזני העדה כולה: 'אפס כי עז העם'. כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה שמטרתה להניא את לב העם מלעלות לארץ ולכבשה.
והם הוסיפו: 'וגם ילידי הענק ראינו שם' (שם) - להגביר את אפקט הפחד. וכן גם 'עמלק יושב בנגב' (שם), אותו עם שכבר התגרה בעם ישראל.
מתוך המחנה קמו שניים שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. השניים - כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אף הם היו בין השבים מתור את הארץ. בשמעם את דברי המרגלים, חשו כי פורענות נוראה מתקרבת. על כן, בניסיון למנעה, פעלו מיד. הם התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים ובארץ, שהלך וגאה: 'ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה' (שם, ל').
זוהי שפת האמונה. גם הם הכירו היטב את העובדות בשטח. גם הם פגשו בארץ את ילידי הענק, אולם ההתייחסות לכל אלה היתה שונה. למרות הכול אמרו: 'עלה נעלה'.
כלב הפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ.
כתגובה הסירו המרגלים את מעטה הרמז שבו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש שמא יצליח כלב להטות את לב העם, הניע אותם לדברי גלויות.
"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (שם ל"א).
הדברים נקלטו בלבבות והעם נשא קולו בבכי. על דור המדבר נגזר להשאר בו, ואל הארץ לא יבוא.
השאלה המכאיבה והמתבקשת מאליה היא: כיצד יתכן קיטוב עמדות שכזה, בתוך מחנה המרגלים, בהערכת אותן העובדות?
חז"ל גילו לנו את צפונות התת מודע של המרגלים בעת יציאתם לשליחות הריגול:
מקור המעשה נעוץ תמיד במידה. המידות הן הן מקור המעשים.
השיטה או ההסברה השכלית הניתנת כדי לנמק את המעשה הן התולדה של המידה. אין 'שיטה' שאין מקורה במידות הנפש. מה שמפעיל את המידה הוא בדרך כלל מצב חיצוני. כמעט אין מידה מצד עצמה בלי גורם מן החוץ.
תמיד מוצאת לה המידה שהתעוררה לפעול, אחיזה כלשהי, המצדיקה את פעולתה. לכאורה... המרגלים מצאו בכל מקום שבאו אליו קוברי מתים.
המרגלים חששו שמא בארץ כנען הם יאבדו את משרתם, ומכאן החלה התייחסותם השלילית לכיבוש הארץ.
גרילק יהונתן
יהודים לכו הביתה!
טוב זה לא חדש בעבר, מעולם לא לקחתם 'הצעה עדינה' זו ברצינות. אבל, ה' ישמור, נניח שהפעם חשבתם שבטויים אלו של אנשים חולים, למעשה, מביעים הרשעה והאשמה של כל האנשים החיים בארץ נפלאה זו (אמריקה) וכולכם כבר מתחילים לארוז את תיקיכם ולעבור למקומות ומחוזות לא נודעים.... אז, לפני שאתם עוזבים האם תעשו לי טובה? האם תוכלו להשאיר לנו את נוסחת החיסון כנגד 'פוליו' שהמציא ד"ר יונה סאלק היהודי? האם תהיו חסרי רחמים ותשאירו באמריקה ילדים חשופים למחלה? האם תוכלו בבקשה להשאיר בארצנו את הכישורים הפוליטיים שלכם לממשל תקין כמו גם את הספרות הטובה? האם תוכלו להשאיר פה את האוכל הטוב ואת סוד השאפתנות היהודית שהובילה אתכם להצלחה בכל התחומים? בבקשה, רחמו עלינו, הראו לנו את הסוד כיצד מפתחים גאונים כמו אינשטיין, שטיינמץ כמו גם אחרים שכל כך תרמו למדע אחרי הכל, אנו חייבים לכם את רוב המצאתה של פצצת האטום! אנו חייבים לכם תודה עבור התפתחות מרבית מחקר הטילים ויתכן גם שאנו חייבים לכם תודה עבור היותנו חיים במקום היותנו מוטלים בקברינו אסורים בשלשלאות ומסתכלים למעלה כיצד היטלר המזדקן נוסע אט אט במכונית קאדילק אמריקאית...
יהודים, בדרככם החוצה האם תעשו לי עוד טובה? האם תוכלו לעצור ליד ביתי ולקחת אותי עימכם? אינני בטוח שלא אוכל לחיות טוב בארץ בה יהודים לא יוכלו לתרום את מיטבם מפאת העדרותם. כאשר אי פעם תצטרכו לעזוב ,הטוב, האדיבות, והדמוקרטיה ילכו עימכם. כל דבר שאני וחברי לפלוגה נלחמנו עבורו במלחמת העולם השניה הולך עמכם. ה' עימכם! לכן, אנה עיצרו לפני ביתי, האטו וציפרו כי אני מצטרף אליכם!
{מכתב שהתפרסם בארה"ב לאחר מלחמת יום כיפור}
סיפור שבועי:
שעת מבחן!
י"א תמוז תש"א. מגטו קובנה מובל הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד עם משפחתו קהילתו ותלמידיו לפורט התשיעי. כשהבינו והפנימו שזו דרכם האחרונה, פתח רבי אלחנן בדברים ואמר:
עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי.{עדות הרב אפרים אשרי, 'חורבן ליטא'}
פרשה שבועית:
פרשת קרח / 'טיפול בהלם'
"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ" {במדבר ט"ז, ל"א-ל"ד}.
הרגע ההוא היה רגע נורא. הרגע בו בלעה האדמה את קורח ואת עדתו.
היתה זו התרחשות דרמאטית שהטביעה את רישומה העמוק בלב העם כולו. בדומה לרעידת אדמה בלב אזור צפוף אוכלוסין. בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט, ניסו בני ישראל לעכל את הטראומה אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי. שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל. מחנה ישראל היה כולו כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח כנגד הנהגתם של משה ואהרן. כל העם המתבונן במתרחש, המתין לראות כיצד יפול דבר.
עתה - הכול נגמר.
העם כולו עמד והביט בעינים קרועות בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קורח ומכל הנלווים אליהם. עתה, כל אלו נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.
אך עצם ההתרחשות המאורעות הטרידה את המפרשים. לכאורה, היתה כאן סטייה רדיקלית מהתנהגותו הקבועה של משה. מה קרה כאן, שגם משה רבינו, אוהב ישראל הגדול, דרש את מיצוי הדין במקרה זה?
מדוע חטא קורח ועדתו היה חמור יותר מחטא העגל או מחטא המרגלים? מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב וביקש מאת הבורא על נפש העם, ואילו כאן - תקיפותו כה גדולה?
הנקודה טמונה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם - לא ה' שלחני" (במדבר ט"ז, כ"ח-כ"ט). חטא זה שונה מן החטאים הקודמים. חטא העגל וחטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסויימת, אך לא ערערו את עצם האמונה באלוקים או בתורתו. על כן, קיווה משה שבסליחת האלוקים ובתשובת העם - יחזור המצב הרוחני לקדמותו. ואילו כאן, ביטא קורח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס שעליו נשענת התורה, זו האמונה במקורה האלוקי ובשליחותו האלוקית של משה רבינו.
במעשיו גרם קורח לזיוף של ההתייחסות הנכונה לתורה. זו הסכנה שבפניה עמד עם ישראל, שעה שקורח הטיף לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן. תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי.
ואמנם, העם עבר זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח.
מדובר היה בניתוח קשה שהציל את העם מבגידה בשליחות האלוקית.
גרילק יהונתן
אין דבר כזה שיהודי אחד הוא 'יותר יהודי' מהשני. בין אם הוא מקיים מנהגים יהודיים או לא, חוגג את החגים או לא, גר בישראל או לא, אוכל לביבות או לא, יהודי הוא יהודי ונשאר יהודי.
ציטוט שבועי:
המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמינו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח? {מרק טווין}
סיפור שבועי:
כוחה של מילה!
רבי ישראל מאיר הכהן, הקרוי ה'חפץ חיים' יצא בלווית רב אחד למסע לדבר מצוה. בדרכם סרו לפונדק כדי לסעוד את לבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי. כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה: כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי? טוב מאד, השיב ה'חפץ חיים'. ומה אתם אומרים? פנתה אל הרב השני. תשובתו לא איחרה לבוא: די טוב, אך היה מלוח מדי.
אך שמעה זאת האשה ומיד פנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאד. אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, מדוע איפוא אירע עתה ששמעתי דיבורי לשון הרע? באם הייתי יודע זאת מראש, לא הייתי יוצא לדרך.
בראות הרב את תגובת ה'חפץ חיים', נבהל: וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט מלח!
אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים, השיב ה'חפץ חיים' בקול בוכים. יתכן והטבחית הינה אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה. בגלל דבריך, בעלת הבית תאשים אותה שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה, תכחיש האלמנה העניה את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם.
ואז, המשיך ה'חפץ חיים' ואמר, בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: האם הינך חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זו ששיקרת! הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תשאר מחוסרת עבודה.
ראה נא לכמה עבירות גרמת הוסיף ה'חפץ חיים': דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך ציערה בעלת הבית אלמנה וגרמת לריב בין אנשים.
משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט: דומני שיש כאן גוזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!
הבה נלך למטבח וניווכח.
בפתחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, אשר עמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. הרב החויר, חש אל הטבחית, התנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. ואף תשלום הציע לה, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.
בעלת הפונדק היתה אשה טובה ונדיבה: בודאי, בודאי, אמרה, המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה, והיא אכן תשאר במשרתה.
פרשה שבועית:
פרשת חוקת / 'מפגש המוות'
"ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא-עלה עליה עול." {במדבר י"ט ב'}
מהי טהרה? על שאלה זו עונה רבי שמשון רפאל הירש:
'חירות הנפש גם בעת היותה לבושה בגוף הארצי בעולם הזה. הטהרה מאשרת בוודאות כי כבר עלי אדמות אין נשמת האדם הטהורה משועבדת לשום כוח מכוחות הטבע, והיא בת חורין גם בתוך הלבוש הגופני'.
הטהרה והאלמוות הם שני צידיו של מטבע אחד, מטבע החירות.
לעומתן, הטומאה מבטאת, במובן הרחב של המילה, את הכניעה לכוחות הטבע החומריים החולפים. את האמונה, שכוחות חומר ארעיים אלו שולטים שלטון בלעדי על אדם, שהוא כפוף, בלי יכולת להשתחרר, לדטרמניזים, למיתוסים של פרויד, לסיפוריהם של כוכבי האסטרולוגיה, לאינסטינקטים, ואין לו אלא חושיו ועצותיהם ה'נבונות'. בעיני היהדות, אדם זה, ששעבד את רוחו החופשית לכוחות גופו, הביא על עצמו את הטומאה.
ביטוי עליון לשיעבוד נפשי זה מתרחש, כשנפגש האדם ישירות עם המוות, במיוחד במות אחד מקרוביו האהובים עליו. הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו, ואז, בנהמת הכאב הצורב, עולה בו מחשבת הטומאה ומכריזה באזניו: זהו זה. סופו של האדם שאין אחריו אלא קבר ומצבה, ותו לא.
באותו רגע לוחשת היהדות באוזניו ואומרת לו: זה עתה טימאת את מחשבתך ואת ישותך, קשרת אותם למרכבת החולף והארעי, שכחת כי עצמיותך היא מעל המוות.
ואז מזים עליו מאפר הפרה. הזיה, שמטרתה לנער אותו מהיצמדות זו אל החומר. להזכיר לו את האמיתות הגדולות המדברות על חירותן של רוחו ושל נשמתו, שהיו מקובלות עליו עד הזעזוע - זעזוע המוות או זעזוע החטא, שאף הוא מוות.
סמליה של הפרה ילמדוהו אמת זו מחדש. בשעה שהוא מטהר את עצמו ומכין את גופו ואת נשמתו להזאה מאפר הפרה, הוא ייזכר, מדוע נבחרה דווקא פרה אדומה לתפקיד. הצבע האדום מבטא את התוסס ואת הרענן, את חיי התשוקה במלוא אונם. באותה עת הוא גם יודע מדוע חייבת היתה פרה זו לצורך המצווה להיות אחת, "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר י"ט, ב'). היא היתה גם אדומה וגם פורקת עול כדי לערער את ההנחה המוטעית, שאין אפשרות להעלות את עול ההכרה המוסרית על חיי החומר השוקקים.
לקחו פרה המסמלת את אביב התשוקה במיטבו, והוציאו אותה אל 'מחוץ למחנה', אל מחוץ למסגרת החיים הנתונה למרות החוקים המוסריים. אל המדבר, ששם שולט הטבע הפראי, הקמאי. שם לקחה הכהן (המסמל את הרוח), שחט אותה ושרף אותה, בהביעו בכך את כוחו של המוסר להכניע את פרת התשוקה הסוררת.
האדם שדבק בו שמץ מדמיון המוות, עומד ביראת הכבוד לפני הכהן המזה עליו ממי הפרה. תמונתה של זו עולה לנגד עיניו. סמליה מדברים אל לבו, והוא חש, כיצד שב אל האיזון. הוא מרגיש, כיצד מתחילה הטהרה לזרום בעורקי נשמתו, כיצד מרוממת היא אותו, ומוסרות השלטון על גופו עוברים שוב לידי ישותו הפנימית.
אז ידע, כי הוא בן אלמוות, גם אם לא הבין איך וכיצד ולמה. שוב הוא יכול לבוא בשערי המקדש.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"}
גרילק יהונתן
המצביא המהולל נפוליאון בונפרטה, נקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב. כאשר ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, התפתח דו שיח בינו לבין המארחים כשהתעניין לדעת 'מה קרה'??
חורבן בית המקדש, ענוהו, על כך אנחנו מתאבלים.
מתי חרב מקדש זה?
לפני כאלף וחמש מאות שנה.
מה? כמה?
הוד מעלתו, אנו אכן מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה.
אם כנים הדברים, עם שמתאבל ומקונן כך על מקדש שחרב במשך זמן כה ארוך - העם הזה יזכה בסוף לגאולה וישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו.
תענית שבועית:
בסיעעתא דשמיא מאז מלחמת ששת הימים אנו יכולים לשוב ולבקר בכותל המערבי. אך חשוב לזכור כי עד כמה ששריד זה קדוש, הוא מהווה רק תזכורת מעציבה לבית המפואר שעמד בתוך חומות אלו. לפי ההלכה, כאשר מבקרים בכותל יש לקרוע את הבגדים לאות אבל, מכיוון שאנו עדים לבית המקדש בחורבנו.
למרות שיש לנו מדינה יהודית פעילה בארץ מולדתנו, אנו עדיין בגלות. גלות אינה מצב גיאוגרפי, לא ניתן לומר שהיהודים החיים בחוץ-לארץ חיים בגלות, בעוד המתגוררים בארץ חפשיים ממנה. בין אם אנו חיים בירושלים או בניו יורק, כולנו בגלות.
היה זה נפלא לו הכרזת העצמאות ההיסטורית של דוד בן גוריון לא הייתה בגדר הכרזה בלבד אלא אמת לאמיתה. האמת המצערת היא, שאנו יכולים להכריז על עצמאותנו, אך למעשה אנו תלויים בארצות-הברית, באיחוד האירופאי, בדעת הקהל העולמית, באמצעי המדיה, ובארגון האו"ם.
וכמובן, אנו לא עצמאים מארגוני הטרור ואויבנו השונים והמשונים שחפצים בהשמדתנו. כאשר יהודים נהרגים בפיגועים, כאשר החלום של שכנינו הוא להשליך אותנו אל הים, כאשר אמצעי המדיה הבינלאומיים מכחישים את זכותנו הבסיסית להגן על אזרחינו, האם אנו יכולים לומר שאנו באמת עצמאיים?
עצמאות אמיתית פירושה שבטחוננו הלאומי לא מאויים יותר ושהשגנו שלום אמיתי ובר-קיימא. לא סתם נקרא המשיח 'שר שלום', שכן רק הוא יכול להביא לנו את החלום המיוחל.
אי לכך אנו מתענים ומקיימים מנהגי אבילות בימי 'בין המצרים' בין י"ז בתמוז לט' באב, ומתפללים לשיבה אמיתית מהגלות, ולעצמאות מוחלטת.
פרשה שבועית:
מעל פסגת אחד מהרי מואב עמד בלעם שתום העין, המום ומשתאה. הברק האלוקי פגע בלב אנטישמי זה והאיר בו לרגע בהארת פתאום, את משמעותו האמיתית של עם ישראל. באותה שעה, צעדו בסך לנגד עיני רוחו, כל דורותיו של עם ישראל.
הוא קלט את המראות והבין את משמעותם. לפתע תש כוחו. הקללות שהכין לקלל את העם, נותרו בקרבו. במקומן צף הכורח לברך. המראות כפו עליו לשאת את משלו ולתאר את מהות עם ישראל כמות שהוא.
לפני שנתיים (בתקופת מלחמת ששת הימים) היו כאן 15 תיאולוגים נוצריים. הם נשלחו על ידי הממשלה האמריקנית למזרח התיכון לדווח על הצד הרוחני של העמים השונים.
הם הגיעו למדינת ישראל, ועל פי דרכנו הראינו להם כל בית חרושת חדש וכל קיבוץ. הם אמרו: זה לא מעניין אותנו, גם באמריקה יש תעשיות. אנחנו באנו לבדוק מה זה אומר מבחינה היסטורית רוחנית'. והזמינו אותי לשיחה איתם.
שאלתי אותם איך הם רואים את התופעה היהודית בארץ, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. הם אמרו שהם באמת אינם יודעים להגדיר את מה שהם רואים. אפשר שזו תופעה ניסית או משהו אחר, שאין הם יודעים להגדירו מבחינה תיאולוגית דתית. אמרתי להם: 'אשאל אתכם שאלה: אנו מאמינים במושג של "עם לבדד ישכון". מושג זה נאמר לפני 3300 שנה, מפי בלעם, גדול נביאי אומות העולם. בואו והגידו לי על איזה עם אחר בהיסטוריה נאמרה נבואה זאת? האם בהודו, בפרס או ביוון העתיקה, יש מישהו שקם ואמר על איזה עם נבואה שהוא שוכן בדד?
הם בדקו, החליפו ביניהם דעות, והחליטו שאין דבר כזה בנמצא. אמרתי: שנית, האם הנבואה הזאת התקיימה או לא? אראה לכם, עד כמה אנחנו עם לבדד ישכון. אין לנו משפחה. בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, אך לא לתוך המשפחה. כמדינה, אנו דומים, לכאורה, ליהודי בגולה.
לו היתה מדינת ישראל נופלת, חלילה, אין עם אחד שהיה מרגיש בכך אבידה משפחתית. אין לך עם אחר שלקיומו צריך להרהר, לא רק מה יהיה עליו במלחמה, אלא, לא פחות מזה, מה יהיה עליו בזמן שלום. כיצד יעמוד מול עשרות המיליונים. אין לך עם אחר שתלוי בקיומו בגולה, בתפוצות, והם תלויים בקיומם בו. אם כל הגולה האירית בעולם תחלוף מחר מן העולם, ברור שאירלנד תישאר. אבל מה יהיה חלילה על עם ישראל, אם היהודים בעולם לא יהיו? איך נעמוד?
הסברתי להם את הבדידות המעיקה הזאת. אמרתי להם שיש כאן פרדוקס עצום. לכאורה, אנו החברה הארעית ביותר, ולמעשה, אנו החברה הקבועה ביותר. לכאורה, אנו צועדים תמיד אל הבלתי נודע, ולמעשה אנו צועדים אל העתיד. אנו מלאים פרדוכסים. אבל אנחנו בסופו של דבר 'עם לבדד ישכון', לא כפרדוקס, אלא, אולי כטבע היחיד האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן, ולכן תפש את מקומו מעבר לכללים המקובלים של ההיסטוריה. לכן, עם כל הארעיות, עם כל חוסר הבטחון, עם כל הספקות והפקפוקים, כל האיומים כולם מתנפצים אל הנצחיות של בית ישראל, השרוי בהשגחה ובאמונה.
אלו דבריו של מדינאי ישראלי מפוכח וריאלי, שפסוקו של בלעם שימש לו אמת מידה, גם במבוכיה הקרים והנוקשים של המדיניות הבינלאומית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
גרילק יהונתן
באחד הלילות לן הרב קרוזנר אצל ידידו הרב אליהו לאפיאן, שהיה משפיע רוחני בישיבת כפר חסידים. הוא ניעור מוקדם בבוקר ומצא את רבי אליהו עומד ליד החלון ומשנן לעצמו את הפסוק: 'לא תביא תועבה אל ביתך'. התפלא הרב קרוזנר, וניגש לשאול את רבי אליהו לפשר דבריו.
הסביר רבי אליהו: מידי בוקר כשאני מגיע לתפילה בישיבה, שמור לי מקום בכותל המזרח. כאשר אני נכנס, בני הישיבה קמים לכבודי. הם אף ממתינים לי עד שאסיים את תפילת 'שמונה עשרה'. חושש אני מאוד שמא תתגנב גאווה ללבי. על כך נאמר: 'תועבת ה' כל גבה לב'. הכוונה גם למי שהתמנה, כמוני, למשפיע בישיבה ואין לו דרך אחרת אלא להיות מעל תלמידיו כדי להשפיע עליהם. ואיך אוכל להשפיע על תלמידי אם אחטא בגבהות לב שיש בה עוון גאווה?
תמה הרב קרוזנר: האם אנשים זקנים כמונו, רצוצים ושבורים בגוף ובנפש, עדיין צריכים לחשוש שמא ניכשל בגאווה?
השיב רבי אליהו בדרך משל: הדבר דומה לפצצה המונחת בפינה כלשהי זמן רב. אנשים רבים חלפו לידה והיא עדיין לא התפוצצה. האם תאמר שמשום כך חלפה הסכנה?
פרשה שבועית:
פרשת פנחס / 'מלחמה ושלום'
"הנני נותן לו את בריתי שלום" {במדבר כ"ה, י"ב}.
פנחס בן-אלעזר, נכדו של אהרן הכהן, הרג במכת רומח בן ישראל. הריגה זו זכתה לברכת האלוקים.
הרקע למעשה טמון בפיגוע אנטי מוסרי שהותיר אחריו בלעם בן בעור. כשהבין, שתוחלתו נכזבה ופיו בירך את העם במקום לקללו, לחש באזני בלק המיואש 'פטנט', שבעזרתו יגבר על עם ישראל: 'אלוקיהם של אלה שונא זימה'. האלוקים, אמר בלעם, מעניק את חסותו לעם, כל עוד שומר הוא על גדרי הצניעות.
בלק ועמו היו מוכנים לצעד זה. הם תרמו את בנותיהן לתפקיד השפל.
בנות הנכר - המתנדבות למעשה ההדחה - משכו את צעירי ישראל גם אל עבודת האלילים. "ויצמד ישראל לבעל פעור" (שם ג'). עם ישראל החל לאבד גובה. היה במחנה ישראל גם מי שהעניק למעשה הזימה גוון אידיאולוגי. היה זה אחד מנשיאי שבט שמעון, שהתייצב במרכז המחנה, יחד עם המדיינית שבחר לעצמו.
ברעום התשוקה שותקת התבונה. תשובת ההגיון שבפי משה לא תניח את דעת המתפרץ המשולהב, ולא את רצון ההמון הנשרך אחריו. הסכנה להמשך קיומו של העם נעשתה מוחשית. והתוצאה הבלתי נמנעת היתה: "ויחר אף ה' בישראל" (שם ג'). מגיפה החלה להכות בעם.
רק זעזוע, טיפול בהלם, יחזיר את העם לשפיות.
ומתוך המחנה יצא פנחס והרגם לעיני כל. פעולתו הניבה תוצאות מיידיות: "ותעצר המגיפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף" (שם ח'-ט').
מדוע זכה מעשהו של פנחס ללגיטימציה? מאחר שהיתה זו קנאה טהורה. הוא קנא את קנאת ה' ורק אותה. קנאתו היתה נקיה מכל רצון ודחף אישי. רק קנאה כזאת מותרת, ואין איש עלי אדמות היכול להתברך בה. רק האלוקים יכול להעיד על טהרתה. האלוקים, הבוחן כליות ולב, ויודע מחשבות אדם וצפונות לבו.
עם זאת, מגלה הברכה הנלווית להצהרת האלוקים, את הסכנה הטמונה גם בקנאות הטהורה. וזו הברכה: "הנני נותן לך את בריתי שלום" (שם י"ב).
מעשהו של פנחס היה טהור. ובכל זאת, אין ביכולתו של המעשה להיות נקי מתופעות לוואי אנושיות. גם הריגה של מצווה עלולה להטביע את רישומה בנפש האדם - רושם הפוגם בלב. ברגע זה, באה ברית השלום האלוקית להטביע שלווה מחודשת בלבו של פנחס. להשיב לנשמתו את האיזון הפנימי, את השלום המוסרי והאישי. ואת היכולת להמשיך להיות רחמן ואיש שלום.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
גרילק יהונתן
בבית רבי לוי יצחק מברדיטשוב, פונה הרבנית ושחה את דאגתה בדבר התבגרותן של בנותיהן, ואין בידם ולו נדוניה קטנה ליתן בעבור קבלת כתובה לבתם הגדולה שזה מכבר הגיע לגיל הנישואין.. והיא מבקשת ממנו לילך לרבו ולשאול לפיו.
משראה רבי לוי יצחק דאגת אשתו, הוא פנה ויצא לדרכו הארוכה לשאול את רבו בדבר הדאגה המסיחה דעת אשתו, והרב כששמע מצוקה זו ביקשו להמתין מעט, ויצא את החדר, כעבור מספר רגעים שב ובידו צרור כסף גדול, באומרו: קח לך מטבעות אלו שיספיקו בעד קבלת כתובתה של בתך וה' יצליח דרכיך..
בדרך חזרה כשרבי לוי יצחק רכוב על העגלה ובידו צרור הכסף, הוא שומע ממרחק קולות רבים ומשונים.. הוא נפנה להביט מה אירע, והוא רואה רעש והמולה רבה, כדרכו בקודש נפנה רבי לוי יצחק לעזור ולסייע, והוא שואל במה המדובר, ועונים לו כי מעשה נורא התרחש כאן, חופה שנועדה להיות היום כבר נפרסה, החתן והכלה היתומה ובני משפחותיהם נקבצו ובאו, ופתאום שח אבי הכלה כי הנדוניה שהבטיח לחתונת בתו נאבדה לו מתוך תיקו.. והחתן מסרב ליכנס לחופה עד שימצא הכסף שהובטח לו בעד החתונה..
כל המוזמנים נראו כתרים אחר הכסף האבוד, הכלה אף היא התייפחה בבכי, ואם החתן שפכה צקון לחשה שיעזרוה משמים..
רבי לוי יצחק שראה את הסבל הנורא, פנה אל המוזמנים ובידו צרור הכסף שקיבל מרבו לשם חתונת בתו, באומרו כי מצא את הכסף האבוד.. הכול החלו רצים לקראתו, הכלה החלה לנגב דמעותיה, ואפילו כלי הניגון החלו בנעימות עליזות..
אך רבי לוי יצחק מסרב ליתן הסכום עד שיתנו לו כשכר על מציאת האבידה עשרה אחוזים מהסכום כולו.. פנו אליו המחותנים בבקשה שיפסיק לדבר כך.. אך הוא בשלו ומבקש ליתן לו תמורה זו, ואם לאו אינו נותן הכסף.. לאחר מספר דקות נלקח ממנו צרור המעות, ונערי השוליים החלו לסלק את רבי לוי יצחק שלא היה מוכר להם תוך ביזיונות רבים שהיו מנת חלקו.
כעבור מספר חודשים שהגיע רבי לוי יצחק לרבו, ודבר המעשה הלך ונתפרסם, שאל הרבי את תלמידו, ספר לי רבי לוי יצחק, הרי זה שנטלת כל הכסף שהענקתי לך לחתונת בתך ונתת לכלה יתומה - זו דרכיך, אבל מה ראית לשטות זו ליטול על כך שכר..
השיב לו רבי לוי יצחק, כשנוכחתי בישועה שהשבתי לכל הנוכחים, החלו רגשות גאווה לצוץ בקרבי, מעשה גדול וחשוב מעין כמותו.. לכן גמרתי אומר לעשות זאת ולספוג עלבונות בכדי לכפר על אותו רגש גאווה שאחזני.
פרשה שבועית:
פרשת מטות - מסעי / 'שיתוק מוחין'
"ויקצוף משה... ויאמר אליהם: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" {במדבר י"ג, י"ד-ט"ז}
משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה יצאו אל מחוץ למחנה לקדם את פני הלוחמים, כששבו מן המערכה. משה גילה שצבא ישראל הפר את רוח פקודת המבצע. בעת הפשיטה על מעוזי המדיינים ועריהם הרגו הלוחמים רק 'כל זכר', ואילו את הנשים הותירו בחיים. מיד קצף עליהם משה על סטייתם במילוי פקודות.
ואז, לפתע, נדם משה, ואלעזר הכהן נטל את שרביט הדיבור. הוא המשיך בהוראה של הלכות מלחמה לאנשי הצבא בנקודה, שבה פסק משה רבו (שם פסוקים כ"א-כ"ד). הוא לימדם כיצד לנהוג בכלי נכרים שלקחו שלל: בכלי הכסף, הזהב, הנחושת, הברזל וכו' (שם). כיצד ניתן לטהרם ומה לעשות כדי להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי התורה.
השאלה היא: מדוע החל אלעזר ללמד את אנשי החיל הלכות המתחייבות ממצב המלחמה? הלא משה עומד לידו!
אלעזר הכריז קבל עם ועדה, שהוא משמיע באוזניהם הלכות שלמד ממשה. מדוע לא אפשר למשה לסיים את שיעורו, כמתבקש?
בעיון נוסף, מתברר, ששתיקת משה היתה שתיקה מאונס. לפתע לא יכול היה להמשיך בהרצאה של הלכות השבים ממערכות המלחמה. לעיני כולם שכח את החייב להיאמר.
היה זה רגע מביך. מביך מאד ומכאיב מאד, לכל הדעות. החיילים וראשי העם צפו בחוסר האונים הרוחני שהשתלט לעיניהם על משה מנהיגם, מורם ורבם. הם מחכים לשמוע, מה עוד יש לו להשמיע לאחר דברי המוסר והצווים הספורים שאמר, והוא - המילים נעתקו מפיו. כלום יכולים אנו לתאר עונש גדול יותר למשה? עונש העמידה החשופה הזו, באזלת יד, בפני עמו, עד כי זקוק הוא בדחיפות לתלמידו שיחלצו ממצוקת השכחה?
לימדונו חז"ל, ששכחה זו נבעה ישירות מעובדת כעסו. לא חשוב כלל שצדק בכעסו בטענות החמורות שהעלה.
כי הכעס משנה את מהות האדם. הכעס מנמיך את קומתו הרוחנית. בעת התפרצות הזעם מתקלפות ונושרות המעלות והמידות התרומיות העוטפות את נשמת האדם. קשה לתקן בבת אחת את הנזק שגרם לנשמתו. "אם חכם הוא", אומר התלמוד, "חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים ס"ו, ב'}.
כי שונה היא התורה ולימודה מלימוד שאר החכמות:
והתורה לא תשכון בגוף שאינו נקי ממידות רעות. משום שהתורה שייכת לעצמות האדם. ומדברי חז"ל למדנו, שלא רק כשמידות האדם פגומות אין בכוחו לרכוש תורה וחכמתה, אלא שגם החכמה, שהיתה לו מקודם, מסתלקת ממנו משעה שבא לכלל כעס... משום שכלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף נקי ממידות רעות. {רבי חיים שמואלביץ זצ"ל}
הוא מה שקרה גם למשה, האדם הגדול בענקים. אף שבודאי היה כעסו מורגש בקושי, וללא ספק נקי לחלוטין מביטויי הזעם שאנו, עבדי הכעס, מצויים אצלם.
למרות כל אלו, זה קרה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
גרילק יהונתן
בתשעה באב בעודינו מקוננים על ההיסטוריה שלנו הרוויה בדם מימי חורבן הבית דרך מסעי הצלב וגירוש ספרד כלה בשואה האיומה, נחשוב לעצמנו, מדוע אנו כל כך שנואים? כנראה, אנחנו מייצגים משהו שהרוע בעולם לא מסוגל להתמודד מולו, ועל כך גאוותנו להיות שייכים לעם שתמיד נרדף על לא עוול בכפו. אנחנו מתעקשים לחיות, וממשיכים לשרוד על אפם וחמתם של שונאינו.
'מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב'. {מסכת תענית דף כ"ט}
במשך כל שנות הגלות, רבות מצרותינו התרחשו דוקא ביום זה:
גירוש היהודים מאנגליה בשנת 192גירוש יהודי צרפת בשנת 1306
גירוש יהודי ספרד בשנצ 1492
גירוש פורטוגל 1498
גירוש יהודי וינה 1670
בט' באב תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה בה ניספו כחצי מליון יהודים.
בימי השואה הנאצית, פעולות השמדה רבות כוונו ע"י כיונו הגרמנים ימ"ש לתשעה באב. תשעה באב תש"ב זכור כיום השחור בתולדות גיטו ורשא בו נשמדו מאות אלפי יהודים.
פרשה שבועית:
פרשת דברים / 'מלחמה ושלום'
"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" {דברים ב', ט'}.
לא יאמן. העם שרצה להשמיד את עם ישראל, זוכה ל'מטריה' אלוקית. הפסוק מגן עליו מפני כל רצון נקמה אפשרי, העלול להתעורר בלב בני ישראל.
למעשה, עד כמה שהדבר נראה מוזר במבט ראשון, הוא הופך לשיעור אלוקי מאלף לאחר העיון המעמיק. בדיקת הרקע בכל היקפו, מעניקה מימד אחר לצו התורה.
מואב, כזכור לנו מפרשת בלק שבספר במדבר, ניסה באמצעות בלעם בן בעור, להביא כליה על עם ישראל. בלק, מלכו של עם זה, שכר בכסף רב את שירותיו של שתום העין כדי שיבוא לקלל את העם שיצא ממצרים. הוא קיווה שהקללה תשמיד את בני ישראל החונים על גבול ארצו. מואב הוא, איפוא, אויב המחפש בכל מחיר את רעתנו.
בניגוד להגיון, אוסרת התורה את המלחמה בו. מוטלת עלינו חובה לנצור הן את האש והן את הטינה הטבעית והכל כך צודקת כלפי העם שכמעט והביא עלינו שואה.
לכאורה, ניתן היה להבין מצו זה שהתורה מעוניינת שעם ישראל בארצו יפתח דף חדש עם שכניו מסביב. מה שהיה היה. את השלום של היום עושים עם האויבים של אתמול. אך, אם זו הכוונה, אנו עומדים בפני קושי מעניין. אחרי פרשת בלעם בן בעור מצווה התורה למשה לצאת ולהכות את המדיינים: "צרור את המדיינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנבליהם אשר נבלו לכם על דבר פעור" (במדבר כ"ה, ט"ז-י"ח).
מצד אחד נדרש משה להעניש, במלוא חומרת הדין, את המדיינים אשר רק סייעו למואבים, בעוד האוייב עצמו, מואב, שעשה הכל כדי להוציא אל הפועל את התוכנית השטנית והנפשעת – זוכה לחסד אלוקי.
בקושי זה התלבט משה עצמו. הדבר הביא אותו למחשבה, לפני שה' אסר מלחמה זו, שאכן מותר לו ואולי הוא אפילו חייב להלחם נגד מואב כפי שלחם נגד המדיינים:
'נשא משה קל וחומר: ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה : 'צרור את המדיינים', מואבים עצמן לא כל שכן' (ילקוט שמעוני דברים תת"ח).
'אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית'.
הרי לנו שיעור לדוגמא. שיעור, המלמד את האדם עד כמה מבטו מצומצם. החשבונות של מעלה כוללים גם את המבט ההיסטורי העתידי, הנעלם מעין כל חי. היקף ראייתו של המבט האלוקי מקיף דורות רבים, והוא מחייב התייחסות שונה לחלוטין. בעוד שלוש מאות שנה עתידה לצאת רות המואביה מעם מואב – זו רות אם מלכות בית דוד, הכוללת בקרבה גם את תקוות המשיח באחרית הימים – הרי שכבר עתה היא מזכה את המואבים.
המסקנה המוסרית מפרשה זו הינה מרחיקת לכת. האדם, אין בידו את הכלים למדוד את עוצמת השפעת מעשיו על העתיד. המלחמה הצודקת נגד מואב עכשיו, היתה עלולה, חלילה, להרוס את אפשרות לידתה של מלכות בית דוד. כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת, ולא לחיוב, אם משה היה נלחם נגד המואבים ומכניע אותם.
המסקנה ההגיונית והעקבית הינה ברורה: אם אכן רוצים לפעול לאורו של הצדק המוחלט, לטובתה האמיתית של האנושות, שומה עלינו להטות אוזן לדבר ה'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
גרילק יהונתן
נשיא ארצות הברית לשעבר הארי טרומן סיפר בפגישתו עם חבר הכנסת דאז, הרב שלמה לורנץ, מהם הסיבות להכרה שהעניק למדינת ישראל בעת ההצבעה באומות המאוחדות בניגוד לאינטרס של ארה"ב באותם ימים. בילדותי גדלתי בשכנותן של משפחות יהודיות שמאד הערכתי אותן, סיפר הנשיא טרומן, בשבתות הדלקתי וכיביתי את האור אצל אחת ממשפחות היהודים - וכשכר קיבלתי פרוסת לחם. מנהגו של אבי היה לקרוא איתי כל יום ראשון בתנ"ך, וכאשר קראנו אודות כורש, מלך פרס, שנתן ליהודים רשות לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש בירושלים, חשבתי לעצמי, יום יבוא ואהיה נשיא ארה"ב באמריקה, כפי חלומו של כל ילד באמריקה, ואעשה גם אני כמו המלך כורש בזמנו.
טרומן הוסיף, כי כאשר הגיע אליו חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה, ובידו מתנה ספר תורה וביקש שיתן הוראה לשגריר ארה"ב באו"ם לתמוך בהקמת מדינת ישראל, הוא נזכר באותו "חלום ילדות". טרומן הוסיף ואמר לח"כ דאז הרב שלמה לורנץ, כי רק הוא וסטאלין (נשיא ברית המועצות דאז) יודעים את הסכנות המאיימות על העולם: 'אני מאמין שכשם שבעבר לפני כשלושת אלפי שנה, אתם היהודים הצלתם את האנושות ע"י התורה שלכם, כך אני מאמין ומצפה שגם בזמן הזה, העם היהודי יצליח להאיר ולרפא את הלבבות האכזריים שבתקופתנו ותצילו את העולם מחורבן מוחלט'.
פרשה שבועית:
פרשת ואתחנן / 'קרינה חיובית'
"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש" {דברים ד', מ"א}.
טרם מותו, ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות, כדי לקיים מצוות, תיחום ערי מקלט בעבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט.
היה זה מעשה חסד המתאים לגודל לבו של המנהיג המסור, הפועל לתקנת עמו – עד לנשימתו האחרונה.
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה, בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
כך נדרשו שתי המילים 'מזרחה שמש', המופיעות בסופו של הפסוק: 'אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים' (מסכת מכות דף י'). כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני חומך.
אנו לומדים עד כמה מאור הפנים כלפי הזולת, החיוך החם והלבבי - הוא דבר רצוי וחשוב ביותר. אנו מתכוונים לחיוך בה"א הידיעה. למאור הפנים שהוא... זריחת השמש, השיניים בלובנן.
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה'אני' שבנו, את הביטוי הקרוי 'אישיות'. ברור, איפוא, שלהעניק כבוד, פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לו לאדם, יש לה ערך של מעשה חסד, רק אם האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצית להיטיב לו.
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי, גם הוא ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים, נקשרים שני חלקי הנשמה - של המחייך ושל המחוייך - והיו לאחד. שני החלקים הללו, הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים בהתקשרותם ממד לשלמות.
כמוה-כשמש, בכוחה להצמיח את אחדות הנבראים עם בוראם. את זאת הנחיל לנו משה במצווה האחרונה שזכה לקיים עלי אדמות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
Isaac Agam
בעניין תמיכתו של הנשיא טרומן בהחלטת החלוקה של האו"מ והכרתו במדינת ישראל, חבל שאתה מייצג אותו זרם רבני שעיוות במשך 2,000 שנה את ההיסטוריה היהודית והפך את מדיניותה ממדינית למשיחית.
רק הציונות היתה זו שהחזירה ליהדות את המחשבה המדינית במקום המשיחית ובזכות זאת קמה וקיימת מדינת ישראל.
לא היה כל קשר בין תמיכת טרומן לסיפור על כורש אם כי נכון שלטרומן, כמו לרבים ממנהיגי ארה"ב, היה קשר עמוק לתנ"ך. הסיפור נחמד אבל אין לו קשר לעניין.
תמיכתו של טרומן הושגה אחרי מאמצים מדיניים רבים של חיים וויצמן ואבא אבן בוושינגטון. שר החוץ הפופולרי של ארה"ב הגנרל מרשל התנגד בכל תוקף לתמיכת ארה"ב בהקמת מדינה יהודית ואיים בהתפטרות אם זה יקרה משתי סיבות. האחת שהוא טען שיהודים לא יוכלו לעמוד בפני מתקפה ערבית ואיננו רוצה לקחת חלק בשואה נוספת. השניה היתה שבריה"מ בחשה בענייני ארץ ישראל, היתה לה בישראל תמיכה די רבה ומרשל חשש שישראל תיהפך למדינה גרורה של בריה"מ.
טרומן, לאחר שאנשים רבים מכל הדיעות דיברו איתו על כך, הודיע שיותר הוא לא מקבל אף אחד לשיחה על ארץ ישראל כי נמאס לו מהעניין והוא כבר החליט שארה"ב תימנע.
אבא אבן גייס לעניין את ידידו האישי היהודי של טרומן טדי ג'קובס שטרומן היה שותפו בעסקי טקסטיל בקנזס סיטי והם שמרו על קשר אישי מאז. אבן שכנע את ג'קובס שישכנע את טרומן להיפגש עם וייצמן.
ג'קובס הגיע לבית הלבן ללא הודעה מוקדמת וביקש להיפגש בדחיפות עם הנשיא טרומן. מובן שענו לו שלשם כך צריך לקבוע פגישה. ג'קובס אמר לראש לשכת הנשיא שיגיד לטרומן שטדי ג'קובס מבקש לראותו. בתוך מספר דקות קיבל אותו טרומן בידידות רבה בלשכתו.
ג'קובס הזכיר לטרומן שלמרות ידידותם ארוכת השנים הוא מעולם לא ביקש דבר מטרומן כחבר הקונגרס או כנשיא. טרומן אמר שהוא מעריך זאת ויש מעטים כמוהו. ג'קובס אמר שעכשיו יש לו בקשה אישית אחת. שטרומן ייפגש עם חיים וויצמן. טרומן שאל איפה החיים וויצמן הזה וג'קובס ענה שהוא מחכה בחדר אחר בבית הלבן.
טרומן הסכים לשוחח למספר דקות עם חיים וויצמן כטובה לידידו ג'קובס.
וויצמן היה אשף השכנוע והבלוף וידע היטב מה היו שיקולי טרומן ומרשל בהתנגדותם. וייצמן הסביר לטרומן, אלא שביקש שהעניין ישמר בסודיות רבה, שליהודים יש בקיבוצים בארץ ישראל צבא גדול ומאומן היטב עם נשק חדיש והם יוכלו בקלות להדוף כל מתקפה ערבית. בנוסף הבטיח שאם תתמוך ארה"ב בתכנית החלוקה, תהיה המדינה היהודית ידידותית לארה"ב ולא לברה"מ. שני הדברים היו כמובן מאוד לא מדויקים אבל וייצמן אף פעם לא בחל באמצעים כדי לשכנע אחרים לתמוך בציונות ועל כך אפשר לספר סיפורים רבים בהזדמנות אחרת. טרומן אחרי הכל ידע על חיפושי הנשק של הבריטים בקיבוצים ועל הפלמ"ח וההגנה אלא שלא ידע את גודלם.
לאור זאת טרומן הבטיח לוייצמן שארה"ב תתמוך בתכנית החלוקה ונתן הוראות למשלחת ארה"ב באו"מ, שכבר הודיעה על הימנעותה, לשנות את עמדתה וכך היה. כמובן שביחד עם שינוי עמדת ארה"ב שינו מדינות רבות אחרות את עמדתן. וכך קרה בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם ה-II גם ארה"ב וידידותיה וגם בריה"מ וגרורתיה תמכו באותה הצעה והיא כזכור עברה באו"מ.
הגנרל מרשל אמנם התפטר אבל מדינת ישראל הוקמה וטרומן היה ראש המדינה הראשון שהודיע על הכרה בה.
זה הסיפור האמיתי ושלמה לורנץ יכול להישאר עם סיפורי המעשיות הגלותיות שלו.
בברכה,
איציק אגם
--
You received this message because you are subscribed to the Google Groups "ISO-BAinyanim marketplace" group.
To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to
iso-marketpla...@googlegroups.com.
To post to this group, send email to
iso-mar...@googlegroups.com.
Visit this group at http://groups.google.com/group/iso-marketplace.
For more options, visit https://groups.google.com/d/optout.
גרילק יהונתן
הון עצמי...
בימי פרדיננד השני מלך ספרד שימש רבי יצחק אברבנאל בתפקיד שר האוצר והיועץ הכלכלי של הממלכה.
קנאתם הגלויה והסמויה של אנשי החצר, הובילה למסע הסתה שהתנהל מאחורי גבו, בו העלילו עליו שמעל בתפקידו וגנב מהקופה הציבורית.
בעקבות האוירה הציבורית ציווה המלך על יועצו, השר דון יצחק אברבנאל, להעביר לידיו דין וחשבון מדויק על הנכסים האישיים שצבר במשך השנים. בדין וחשבון שהגיש השר היהודי נטען כי שווים של כל נכסיו הפרטיים מסתכם בסך של מאה אלף דוקטים בלבד. הסכום היה נראה מגוחך, משום שרק ביתו של השר בלבד היה שווה שלוש מאות אלף דוקטים. לאור החשבון המוטעה שהגיש דון יצחק אברבנאל ציוה המלך להלאים את כל נכסיו ולהעבירם לאוצר המדינה עד לבירור העניין בבית המשפט.
במהלך הדיון בבית המשפט, נתבקש דון יצחק אברבנאל לומר דברים להגנתו:
ברשות הוד רוממותו, אדוני המלך פתח דון יצחק אברבנאל את דבריו, המלך ביקש ממני להגיש חשבון כולל על שווי נכסיי הפרטיים, ואכן הגשתי דו"ח על סך מאה אלף דוקטים. עלי להדגיש כי החשבון שהגשתי הוא פירוט מדויק של הנכסים שהם באמת שלי, מדובר בסיכום כולל של כל סכומי הכסף שחילקתי לעניים במשך השנים, בסכומים שהשתמשתי כדי להיטיב לאחרים, רק הכסף הזה הוא באמת שלי, רק את הכסף הזה אף אדם בעולם, וזה כולל את אדוני המלך, לא יוכל לקחת אותו ממני, מכיוון שהוא שלי בלבד, והוא נזקף אך ורק לזכותי... שאר הנכסים הם לא באמת שלי, הלא ראיתם איך בין לילה איבדתי אותם והם הולאמו לטובת קופת הממלכה...
פרשה שבועית:
"כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם"{דברים ז' י"ד}
רגלי העם עומדות בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה. משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול. נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה, כי ינצחו בקרב מולו.
ודווקא בצמוד למילים מחממות לב אלו, הוסיף משה את המשפט החמור הבא: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום" (שם י"א).
בנשימה אחת, מזהיר הוא אותם מפני… ארץ ישראל. היא – מפחידה אותו. עצם מציאותה המוחשית, הארצית, גורמת לו דאגה עמוקה. זו הארץ, הטובה כל כך, עליה הוא מרעיף את המלים הבאות:
כמי שמכיר את עמו ויודע את נפשו, הוא חושש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. מפגש, העלול להיות מהמם. ילדי המדבר הצחיח, שארבעים שנה גדלו בין חולות נודדים נעדרי צמחייה ודלים במקורות מים, עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת, טובלת בירק מרענן, מניבה בר בשפע, ומעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה. המעבר החד, מסוגל להפר את האיזון הרוחני, שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות. גדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע ששררו בכנען. פולחנים, המבוססים על זימה ואכזריות. החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי, ותשכיח את מצוות התורה.
ואם לא די בכך, צף ועלה לנגד עיני רוחו של משה פחד נוסף. אף אם תעמוד רוחם איתן בהלם המעבר ובפיתוייו, נכונה להם סכנה רוחנית אחרת, העלולה לשים לאל את חלומו, להקים בארץ את משטר של "עשית הישר והטוב":
"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם, י"ב-י"ז).
במשפטים אלו מעלה משה את החשש מפני תחייתה של החמרנות, במדינה שתוקם, על קברות האידיאלים והחזון. הוא מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר, בהישגיות לשמה, בקנין וברכוש המתרבה והולך. ברכות חומריות אלו מזומנות להם בקרוב, בארץ כנען, והן עלולות להיות להם למוקש, הן הבחינה האישית והלאומית כאחת. הצלחת האדם במשלח יד, בעסקו ובמסחרו מחמיאה לו, לכשרונותיו ולסגולות רוחו. הערכתו האישית, העצמית, צוברת גובה של התנשאות וגאווה ("ורם לבבך…") המסתכלת בבוז סלחני על ה"גמדים" שנותרו מאחור. שגעון הגדלות, שיבש את דעתם של רוב אלו שהעפילו לפסגה, אם בתחום הכלכלי, אם במדיניות, בצבאיות, או בשאר תחומי החיים. המחשבה של: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מצמיחה בנפש האדם תוצאות נפסדות. עצם ההצלחה "הוכחה" היא בעיניו לישרו, הגינותו וזכויותיו. שכן, "אתה מצליח סימן שאתה צודק". מחשבה – מפניה מזהיר משה במהלך "התרעותיו המודיעיניות" בטרם מלחמה:
"אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם" (שם ט', ד'-ה').
תחושת "הצדק", השוררת בלבו היהיר של המצליחן המקצועי, מולידה רעות רבות, במישור הלאומי והאישי. היא משחררת מכל כפיפות למסגרת ערכית מחייבת. להם - מותר הכל. לדרוס את העומדים בדרך להגשמת המטרות והשאיפות, לרמוס את המפריעים, להונות ולהוליך שולל, "סופרמן" במלוא הודו.
כיצד ראה משה לחסנם מפני נגיפי החומרנות המדבקים? מה הציע להם כאמצעי עזר, להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?
ראיה נכונה של מציאות חייהם. זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי. ובעיקר, הבנה עמוקה של עבר זה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"}
שבת שלום מניו גרז'י - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
שבת שלום מירושלים - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
חום אנושי!
איש פלוני עני בן טובים, היה מאוכלי שולחנו של רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף. פעם בחורף ביום סגריר, ראה מישהו את אותו עני לובש מעיל חדש ומכובד, איצטלא דרבנן, שלא היה מעולם בהישג ידו לרכשו בדמים. שאל אותו האיש: מהיכן השיג מעיל כ"כ יפה? סח לו העני לתומו: חכם יהודה צדקה פגשני ברחוב וישאלני: מדוע יצאתי בקור כזה ללא מעיל? ועניתי לו: אין לי מעיל... וכהרף עין פשט את מעילו ויתנהו לי.
פרשה שבועית:
פרשת שופטים / 'מזל מול בחירה'
"קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" {דברים י"ח, י'-י"א}.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
לפני מספר שנים העברתי הרצאה בישראל וסיפרתי את הסיפור על השופר. אחת הנשים בקהל נעמדה והחלה לבכות. ופתחה ואמרה: כששמעתי את השופר הזה, הייתי במחנה סמוך. השופר הוברח בהמשך למחנה שלנו ואביך תקע בשופר למעננו. עד היום, השופר הזה ברשותי. לאחר מכן היא הלכה לביתה וחזרה עם השופר. כשחזרה, עמדנו שם שתינו, בארץ ישראל הקדושה, אוחזות בשופר ובוכות.
אם היטלר היה יודע, שקהילה כה משגשגת תצמח בישראל מאפר השואה, הוא לעולם לא היה מבצע אותה.
מסיבה זו אני מאמינה, שהמונח 'ניצול שואה' הוא שגוי. העם היהודי לא רק 'ניצל' מהשואה – העם היהודי ניצח אותה. בנינו מחדש את הבסיס הרוחני של עמנו. עם ישראל חי. זה הנס האמיתי. {הרבנית אסתר יונגרייז שתחי' - ניו יורק}
בעיני כל החשים שחיי אדם וגורלו, תמורות חייו, תלאותיו וששונו, אינם מקרה, ויד אחת המפעילה חוטיה הסמויים נצבת מאחרי הכל. בעיני כל אלה החלה עונת המאזן.
כי בחודש האחרון של השנה, יש עוד אפשרות לשפר את המאזן. ניתן לבצע עסקאות מזהירות שיגדילו ושיכבידו את צידם האחד של המאזניים.
אלול. זו היתה מילת הקסם שהעבירה צמרמורת בלבבות. בעיר, בכפר ובעיירה. על אדמת ארצנו ובגולה. בציון, בתימן ובפולין. במרוקו ובספרד. במזרח ובמערב. ואיפה לא?
אלול, ותרועת השופר המכריזה: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה. וזכרו את בוראכם - אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושונים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". {רמב"ם, הלכות תשובה פ"ג, ד'}.
התשובה - עומדת במרכז אמונתו של האדם היהודי. בלעדיה - אין לו תקוה.
כולנו נכשלים. לכל אחד מסכת חטאיו: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. חטאים שעמדנו עליהם, ושליבנו נקף בעשייתם, וחטאים שעשינו בלי מודע וללא תשומת לב. על כולם ניתן להעביר קו. את כולם ניתן לתקן. בפני הכל פתוחה דלת התשובה.
כך שמענו את תשובתו הפרוזאית של סנדלר עני, שהמשיך לתקן נעליים בלות בשעת ערב מאוחרת: - כל עוד הנר דולק, אפשר עוד לעבוד, אפשר עדיין לתקן... וזאת היתה שליחותם ההיסטורית של נביאי האמת בכל הדורות.
מסופר בתלמוד כי לפני פטירתו, בכה רבי, ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת. שאל מי ששאל, וכי למה בכה רבי, והלא יש לשמוח על זאת? והשיבוהו, בכה רבי, על מי שמחמיץ את השעה, על מי שלא חש את ערכה ומאבד את עולמו בשעה אחת... "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?" {מתוך: 'דע את יהדותך'}
וכי לא נחמד יותר להיות חלק מן הזרם הכללי של התרבות? תוך שמירה על ייחוד לאומי, כמובן. האין זה טוב יותר מאשר להיות מנותק לחלוטין? הבורא הבחין ברחשי לב סמויים אלו. על כן, שם בפי משה את המילים הנ"ל.
הפסוק חושף את הדאגה כולה, הוא אף מעניק לעם תעודת ביטוח נגדה. הפסוק מבטיח שתורתם תזכה להכרה רחבה ביותר. אם לא מיד, אז בחלוף העיתים ולאחר תמורות שיחולו בזמן.
נביא לקט מצומצם מתוך דבריהם של מלומדים:
'אין עם שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. עוד יותר מוזר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו... שוב מוזר מאד שהדתות החיות של העולם כולו בנויות על רעיונות שנלקחו מן היהודים...' (גלובר).
'מספר הציוויים בעשרת הדברות וסידורם אינם מקריים. הם מתארים את התהוות המסרים המוסריים של סולמי החובות והעבירות, המבוססים על ניתוח מחוכם ומפוכח להפליא. חפשו בכל חובות האדם או האזרח דבר שאינו מעוגן בהם, ולא תמצאו' (פ.ג. פרודון, הסוציאליסט הצרפתי הדגול).
'בכל דברי ימי העולם המערבי היתה תורת משה הכח הממריץ ביותר נגד העריצות הרוחנית והפוליטית לצורותיה הגרועות ביותר. התורה היא ה"מגנה כרטה" של העניים ושל המדוכאים. עד עצם היום הזה אין לשום מדינה חוקה שההתחשבות באינטרסים של העם בה כה רבה, וההדגשה של חובות השליטים מעבר לזכויותיהם כה ברורה, כפי שבאה לידי ביטוי בתורה. בשום מקום לא הובעה בעוצמה כזאת האמת היסודית, שטובת המדינה תלויה ככלות הכל ביושר אזרחיה... תורת משה היא הספר הדמוקרטי ביותר של העולם' (תומס הנרי הקסליי, הביולוג האנגלי הנודע, 1890).
'יש לראות בתורת משה, גם היום, את חוקת העולם התרבותי. אנשי הרוח במאה שלנו לא יכלו למצוא מוסריות מושלמת יותר. עשרת הדברות - על שלושת סדרי צוויהם הגדולים המתייחסים לחובותינו כלפי אלוקים, כלפי החברה והמשפחה וכלפי הזולת, מבחינת חייו רכושו ואושרו - נותנים לנו נורמת חיים הקיימת כבר 3000 שנה' (לואיס לה פייר, 1920).
נכון. עקרונות רבים של התורה טרם נתקבלו על דעת הבריות בעולם. אולם, היום לא מקריבים ילדים למולך. אין זאת אלא משום שעם אחד התעקש לא להיכנע לאופנה פסולה ונוראה זו! להתעקש, עד שעקרון הרחמים והאנושיות, עליו הגנה התורה בלהט, חדר אל תודעת האנושות כולה!
אם היום מקובל על הכל עקרון מנוחת העובד, כעקרון בסיסי שאין עליו עוררים, האין זה משום שעמנו המשיך לשמור על השבת, למרות הלעג הכבד שהקיף אותו מכל עבר?
אם כיום לא קיימת עבדות, האין זה בגלל חוקי העבדות שבתורה, אשר גרמו למעשה - למי שמבין אותם לעומקם - לביטול מוסד מכוער זה?
עקרונות רבים של התורה עדיין דחויים על ידי הבריות והעמים. אבל, התורה עושה את דרכה לאט במשעוליה הסבוכים של ההיסטוריה האנושית. היא אינה נרתעת מן הבוז המופגן כלפיה. היא יודעת שסופה לכבוש את כל הלבבות אל מוסרה הצודק.
המושג "לתתך עליון" שבפסוקינו, מקבל משמעות מעמיקה. אין בו דבר מהסממן של שליטת איש ברעהו. אין מהותו שלטון בפועל, כשכל עמי העולם הדום לרגליו של העם היהודי. לא, שלטונו העתידי של עמנו, לאור פסוק זה, הוא במובן של השפעה רוחנית, כשהמשפיע אינו רוצה דבר מן המושפע. לא שליטה עליו, לא כסף, לא כיבוש שטחים. די לו בכך שעקרונות הצדק האלוקי ומוסרו, עליהם מסר את חייו, למענם סבל ובעטיים בוזה בהתמדה - נקלטו בלבבות רבים.
גרילק יהונתן
שאלו רבי ישראל: מה לך כי נחפזת?
ענה אותו הסנדלר: רבי, כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן....
פרשת כי תבוא / 'מערכת בלימה'
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא". {דברים כ"ו, א'-ב'}
נתבונן נא מסביב, בדמות החברה. נאזין לקינות העולות מארבע פינות העולם. נקשיב לדיבורים על החיים שהפכו לחומרניים חסרי תקנה.
לפעמים מתגנבת שאיפה קטנה אל הלב המיוסר: לחזור לאחור אל החיים הפשוטים, אל החיים שאינם מוכתבים על ידי דרישות הממון ושעבודיו. אבל, אלו רק חלומות קצרים ביותר, אין זמן להאריך בהם. צריך לעשות כסף! הבעיה מוכרת ועתיקה, עתיקה מאד.
היהודי ידע עליה עוד לפני שהציב את כף רגלו על אדמת כנען. בימים ההם, בטרם הספיק לזרוע את שדהו לראשונה, לטעת את הכרם ולחשוב על דפוסי החברה העומדת לקום, הוענק לו אמצעי בולם. לו היה משתמש בו בקפדנות, בהתאם להוראות, היתה חברתו חברת מופת, נקיה מחומרנות מסאבת, למרות העושר הרב והשגשוג הכלכלי השופע.
לאמצעי זה קוראים... ביכורים.
אדם יורד לשדהו, לאחר חודשי עמל, לאחר ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, של חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה. הוא חש בלבו המתרחב את גאוות הקנין והרכוש, ועז רצונו לקטוף את התאנה ולבלוע אותה בשלמותה. אולם במקום זאת... הוא כורך גמי מסביבה. הוא יודע שאינה שלו.
זוהי הכנעת יצר מאין כמוה. אמנם בכפייה העצמית הזאת הפסיד אדם זה את התאנה שביכרה, אך לעומת זאת, ה'הפסד' זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים: רכוש וממון. המרחק ששמר האדם מרכושו החומרי, מנע ממנו את ההשתעבדות לו, ואף העניק לו שליטה עליו. הוא נשאר חופשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו של הממון.
לאחר השלב הראשון, נטל החקלאי את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה עמהם לירושלים אל מקום המקדש. ובעוד הסל על כתפו, נשא נאום. נאום אשר העיד על אופי הנואם, ובו זמנית גם עיצב את נשמתו שלו עצמו .
יושם נא לב במיוחד לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו" (שם ג').... "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (שם י').
'באתי', אמר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא 'אבותי באו', אלא - 'באתי'. לא על 'נחלת אבות' דורכות רגלי, לא מולדת מובנת מאליה היא לי , כי אם מתנה ממרום המתחדשת מדי שנה בשנה.
נאום, אשר אם נישא בכוונת הלב, דוחה כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה ברגש של הכרת תודה עמוקה, ואז: "והשתחווית לפני ה' אלוקיך ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך" (שם י'-י"א). כך עמד כל יחיד ויחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ועם תולדותיו. חי מחדש בלבו את החוויה של קבלת הארץ, תוך וויתור על ראשית פרי העמל, למד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו ולשמוח בו.
מיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו מפרשה יפה זו? געגועים. אך בהם עצמם טמון קורטוב מן המרפא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
Isaac Agam
ליונתן גרילק שלום ושנה טובה.
סלח נא על תגובותי מדי פעם.
אתה כותב:
"חודש אלול נותן הזדמנות לפתוח בתהליך של התבוננות פנימית אינטנסיבית, בבחינה מחודשת של מטרת החיים. אלול הוא הזמן בו אנו עוצרים, לוקחים צעד אחד לאחור ומתבוננים. אנו בוחנים את עצמנו במבט אובייקטיבי, ביקורתי ואמיתי, כפי שנהגו אבות אבותינו לעשות מימים ימימה בדרכם אל השלמות האישית.
ובכן אין הדבר כך ומן הראוי לדייק. וודאי על ידי מי שבא ללמדנו על מנהגי העם היהודי.
ראש השנה ה"עברי" לא נחגג במשך אלפי שנים כלומר בכל תקופת קיומו של העם היהודי בארץ ישראל כולל בית ראשון (1,200 – 580 לפנה"ס), בית שני (540 לפנה"ס – 60 לסה"נ) ומרד בר-כוכבא (130 לסה"נ).
החג הוכר ע"י רבני ישראל וחז"ל בפעם הראשונה רק במאה השלישת לספירה ורק מאוחר יותר התפתח לחג משמעותי יותר עם קשר ליום הכיפורים.
מה מקורו?
הוא בכלל לא ראש השנה העברי. הוא ראש השנה הבבלי שהביאו איתם היהודים שחזרו מהגלות הקצרה יחסית (40-60 שנה) אבל המשמעותית מאוד בתולדות העם היהודי בבבל וחגגו אותו בדיוק כמו שאנחנו חוגגים כיום את ראש השנה האזרחי. במשך שנים אסור היה לחגוג אותו כראש השנה שהרי החודש הראשון למניין החודשים העבריים על פי המקרא הוא מה שיקרא מאוחר יותר חודש ניסן כפי שנאמר בשמות י"ב:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה (חודש יציאת מצרים. יא) לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
פעמיים חוזר יהוה על משפט זה. רק כדי שלא יקום איזה יהודי ויתחיל לחגוג את ראש השנה בחודש המקראי השביעי. אמנם הראשון לחודש השביעי הוא יום תרועה שנאמר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
." שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'.
אבל אף מילה על ראש השנה!
בלוח החודשים העברים לא היו שמות לחודשים אלא מספרים וכל השמות שאנחנו משתמשים בהם הינם בבלים. מקורם כנראה אשורי. אם כי עם ישראל כנראה השתמש בשמות דומים באופן לא רשמי כבר בימי בית ראשון (עיין "לוח גזר").
גם מניין השנים שאנחנו משתמשים בהם ב"לוח העברי" מקורו בבלי. בלוח המקראי אין מניין שנים אבסולוטי אלא יחסי למלכים.
רצה המקרה שזמן בריאת העולם ע"פ הבבלים והאשורים חפף במידה רבה זמן זה במקרא ולכן יכלו להשתמש במניין שנים זה גם היהודים. המקרא איננו טוען שסיפור בריאת העולם הינו "יהודי" אלא מספרו כעובדה קיימת וכנראה שהיה נפוץ גם בקרב עמים אחרים.
מאליו ברור שחודש אלול לא היה "חודש של התבוננות פנימית כפי שנהגו אבות אבותינו לעשות מימים ימימה" כי אבותינו לא עשו זאת. כל עניין עשרת ימי תשובה ותחתמו ותכתבו שייך לראש השנה ש"נוצר" רק לפני כ-1,600 שנה ורק במאה ה-12, לפני כ-700 שנים, התפתח ל"ימים הנוראים".
אם כי כמובן יום הכיפורים היה קיים. אבל לא היו כל הכנות ליום זה בחודש אלול וגם לא בין האחד לתשרי, החודש השביעי כידוע, לבין יום הכיפורים. זוהי מסורת חדשה יחסית.
כל המסורות, המנהגים וההלכות בענייני ראש השנה נכתבו ע"י חז"ל בימי המשנה והלאה ולא במקרא או ע"י הסנהדרין.
ד"א, רוב העמים, כולל הרומאים, חגגו וחלקם חוגגים עד היום את ראש השנה באביב בסביבות פסח.
האשורים בעירק וכן הפרסים קוראים לו עדיין "ריש ניסו".
גם יהודי אתיופיה לא ידעו על חג ראש השנה מאומה עד שבמאה ה-19 באו במגע עם יהודי אירופה.
דווקא עם ישראל, שהצטווה ע"י אלוהיו לציין את ניסן כחודש הראשון, שינה את החודש הראשון מהציווי האלוהי למסורת הבבלית ואח"כ יצר מסורות שונות שלא היו קיימות בתקופות קודמות בעם ישראל.
שתהיה שנה טובה לכולם,
איציק אגם
Dr. Naomi Wagner
From: Isaac Agam <ag...@agiloans.com>
To: "gri...@gmail.com" <gri...@gmail.com>; "iso-g...@googlegroups.com" <iso-g...@googlegroups.com>; ISO-BAinyanim marketplace <iso-mar...@googlegroups.com>
Sent: Friday, September 4, 2015 4:01 AM
Subject: RE: [ISO-BAinyanim marketplace] נשנושבועי
Rabbi Landa
Rabbi Menachem Landa
Chabad Israeli Community Of the Bay Area
1650 Channing Ave. Palo Alto CA 94303
---------
Please consider supporting us! Click Here To make a donation.
Isaac Agam
Sent from my iPhone
Isaac Agam
Sent from my iPhone
Rabbi Landa
Rabbi Menachem Landa
Chabad Israeli Community Of the Bay Area
1650 Channing Ave. Palo Alto CA 94303
---------
Please consider supporting us! Click Here To make a donation.
גרילק יהונתן
ראש השנה שונה משאר חגי ישראל. הוא לא בא להנציח אירוע היסטורי כלשהו בחיי העם.
לראש השנה – רקע וייחוד אחר: הוא יום יצירתו של האדם, הוא יום ההולדת של האנושות.
העולם נברא בכ"ה באלול, ויום ששי, יום הולדת האדם, חל בא' תשרי.
קביעה זו מהווה, מפתח, לפיו ניתן להבין את אופי הצורה, שרצתה התורה לתת ליום זה, יום ההולדת של האנושות.
מדינה החוגגת את יום עצמאותה – מרכיבה את החגיגה משלושה מוטיבים. היא מכריזה על שבתון ממלאכה, ובכך היא מאפשרת לאזרחיה לשמוח. היא מציגה בפני תושביה את סמכותה, את כוחה ואת יכולתה (במצעדים צבאיים ועוד). יחד עם זאת היא עורכת חשבון נפש, בודקת את השגיה ומציגה את תוכניותיה לעתיד.
ניתן לראות בראש השנה – ביום הולדתה של האנושות – את שלושת המוטיבים המרכזיים הללו המרכיבים את מהותו ותוכנו של יום קדוש זה.
א. השמחה. ראש השנה נקרא יום טוב (מסכת ר"ה ד' ע"א) ומחייב סעודה חגיגית, ואולי אף שמחה.
כשהתורה הורתה על שבתון "כל מלאכת עבודה לא תעשו", היא יצרה את הבסיס לחגיגיותו של יום זה, וכשכתבה: "מקרא קדש יהיה לכם" (שמות י"ב, ט"ז) – היא קבעה שאנשים יתאספו יחד לצורך תפילה.
ב. הסמכות. "המלך היושב על כסא רם ונישא". אנו מעריצים, משבחים ומפארים את יוצר העולם ויוצר האדם. באימה וברטט מכתירים אנו אותו מחדש עלינו. מקבלים על עצמנו את מרותו ומתחייבים להיות נתיניו הנאמנים. ברכת "מלכויות" – המהווה חלק מכובד מתפילת מוסף – עוסקת כולה בקבלת עול מלכות שמים באהבה.
ג. חשבון הנפש. ביום זה, בעת עלותו על כסא מלכותו, פותח הבורא בסקירת כל נתיניו ובבדיקת מעשיהם, התנהגותם ואורחות חייהם. ביום זה עוברים לפניו "כל באי עולם כבני מרון" (משנה ר"ה א, ב). "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים! נאמר עוד: "אין שכחה לפני כסא כבודך, ואין נסתר מנגד עיניך". העובדה, שספר הזכרונות נקרא מאליו ("ומאליו יקרא") "וחותם יד כל אדם בו" – מגבירה את החרדה. ברכת "זכרונות" מהווה אף היא חלק נכבד מתפילת מוסף ועוסקת ב"זכרונותיו" של הבורא. היא שוטחת לפניו בקשה שיזכור בבואו לתת דין גם את "הברית ואת החסד ואת השבועה" אשר נשבע לאברהם אבינו.
אלה הם שלושת המרכיבים העיקריים של ראש השנה. הראשון – השמחה – הוא, אמנם "נחלתם" של כל חגי ישראל, אך השנים האחרים המלכויות והזכרונות – מיוחדים הם ליום זה בלבד.
בתקיעת השופר באים גם כן לידי ביטוי השמחה, הסמכות וחשבון הנפש.
א. השמחה: השופר היה מאז ומתמיד כלי ביטוי לשמחה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות..." (במדבר י, י). במקדש היו תוקעים בחצוצרות ובשופרות גם יחד (מסכת ראש השנה פ"ג מ"ג).
ב. הסמכות: השופר היה מאז ומתמיד כלי, שהשתמשו בו להמליך מלך בעם, לפיכך בו גם יכריזו על המלכתו של הבורא, כפי שנאמר, בפרק מ"ז בתהלים, הנאמר שבע פעמים לפני תקיעת שופר: "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר ...מלך אלקים על גוים, אלקים ישב על כסא קדשו".
השופר משמש גם כתזכורת ליום הדין ולעת המשפט, כמו שאמר אסף: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב" (תהילים פא, ד – ה).
ג. חשבון נפש: כשתוקעים בשופר בראש השנה מבטאים, אמנם, את שמחת החג, אך במיוחד את המלכת ה' ואת הזכרונות העולים לפניו. וכה אמר רבי עקיבא בצטטו את דברי הבורא עצמו: "אמרו לפני מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליהם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? – בשופר" (ר"ה ט"ז ע"א).
כמו כן ביום גדול זה ארעו כמה וכמה מאורעות קריטיים לעמנו ולאנושות כולה. {כמובן ע"פ חז"ל ומסורת התורה שבע"פ}
1. תחילת העולם - אדם הראשון עשה תשובה בראש השנה
2. ר"ה שנת מ' - התקבלה תשובתו של קין
3. ר"ה ב' אלפים מ"ח - נפקדה שרה אמנו
4. ר"ה ב' אלפים פ"ה - עקידת יצחק
5. ר"ה ב' אלפים קצ"ט - נפקדה רחל אמנו
6. ר"ה ב' אלפים רכ"ט - יוסף משתחרר מבית האסורים
7. ר"ה ב' אלפים תת"ל - נפקדה חנה אמו של שמואל הנביא
8. ר"ה ג' אלפים תי"ג - החזיר עזרא הנביא עטרה ליושנה
שתהיה לך ולמשפחתך שנה טובה ומבורכת.
יהונתן גרילק
Dr. Naomi Wagner
From: Isaac Agam <ag...@agiloans.com>
To: Rabbi Landa <rabbi...@gmail.com>
Cc: Dr. Naomi Wagner <psych...@yahoo.com>; "gri...@gmail.com" <gri...@gmail.com>; "iso-g...@googlegroups.com" <iso-g...@googlegroups.com>; ISO-BAinyanim marketplace <iso-mar...@googlegroups.com>
Sent: Saturday, September 5, 2015 11:56 PM
Subject: Re: [ISO-BAinyanim marketplace] נשנושבועי
irit bornstein
זאת הזדמנות נפלאה, לאמר קבל עם ועדה, לרב לנדא ואישתו הנפלאה, סוניה, אשר פותחים את ביתם ואת ליבם בכל חג ובכל שבת. אשר מקרבים אותנו אך באותה מידה מקבלים אותנו כפי שאנו. כיתר רבני חב״ד עסוק הרב בדאגה לכלם אך גם ליחיד, שלא יחסר למישהו דבר על שולחנו בחג, הוא דואג למי שידו אינה משגת דבר מה, מנסה להפעיל את קשריו עם אנשים בקהילה והכל תמיד בחיוך ורצון טוב
תודה רבי לנדא וסוניה על פעלכם כל השנה
שנה טובה!!!!!! שנת בריאות ואושר והמשך עשיה מבורכת
גרילק יהונתן
'קול ייחודי'
מקורי ומיוחד-במינו הוא קולו של השופר היהודי, פשוט ורגיל. אפילו צורתו החיצונית של השופר איננה מעשה-אמנות. הוא נשאר במראהו הקדמוני, הטבעי. צלילי השופר אינם מעוררים התפעלות במנגינה ערבה, אינם מקסימים בקול נעים, אינם מביאים את האדם לידי רגשנות ואינם נוסכים עליו חלום; ברם, מאידך יש להם הד כבד-משקל החודר ונוקב עמוק-עמוק. הם נוגעים עד הנימים החבויים ביותר בנשמת האדם ומשפיעים השפעה ללא-קץ על רוחו. הם מדובבים אל המצפון, מעוררים את התודעה וקוראים לחשבון-הנפש.
צמרמורת חולפת בעצמותיו של היהודי, בשמעו את התקיעה הראשונה. הוא נזכר כי הנה יועמד לפני כס-המשפט שבשמים; מיד תתחיל ביקורת המאזן השנתי שלו, לבחון את התנהגותו ולסקור את נטיותיו וסיבות-מעשיו; מיד יוצא פסק-דין אלוקי קפדני לגבי כל קיומו וגורלו.
מזדעזע היהודי ורועד בהתבוננו אל הבא לקראתו. בין-רגע הריהו מתנער מתרדמתו העמוקה ומתפכח ממאווייו הגופניים.
הוא רואה עד כמה חסרי ערך ומשמעות הם חיי-החולין, חיי הבל-ההבלים; עד כמה ריקני ואווילי הוא האושר הגופני; עד כמה קטנוניים ואפסיים הם כל הנכסים הארציים; ועד כמה חסרי-תכלית הם כל העמל והיגיעה למען צרכי הגוף.
רגש של חרטה ונוחם אופף אותו. הוא מחליט החלטה איתנה ומוצקה, כי מהיום והלאה ימנע את הרע ויעשה את הטוב.
השופר היהודי ואותות-קולו, אין להם כל דמיון לאותם אותות-המלחמה אשר לדאבון-לבנו שמענום במידה יתירה. בעוד אשר חצוצרת-הקרב בתרועתה הזועמת והאכזרית, מלהיבה את יצרי-דמו של האדם, מגרשת מתוכו את הזיק האלוקי ודוחפת אותו ליהפך לחיית-פרא. אות החצוצרה משמש לו לחייל בחזית כפקודה להתנפל בחרבו ובחניתו על אחיו עצמו-ובשרו, לרצוח, לשחוט, להרוס ולהשמיד. ולעומת זה, השופר היהודי בקולו המעודן והנוח, מסמל את הצדק והיושר, האחדות והאחווה. קול השופר משמש כצו לשחרר את כל העבדים, בעת היובל, ולהשיב כל נחלה אל בעליה האמיתיים.
השופר היהודי קורא גם תיגר, אך לא למלחמת-דמים כי אם למלחמה נגד הרע, נגד השטן, הוא יצר הרע. התקיעות נועדו לבלבל ולערבב את השטן, את הרצון המתעה. מלחמה זו הינה גם מלחמת-שיחרור, להשתחרר מן האנוכיות והאהבה העצמית, מן השעבוד אל ה'אני'.
פעוט הוא השופר היהודי, ברם גבוהה מאד היא תרועתו. לפני כארבעת אלפים שנה, בעת המעמד החגיגי של קבלת-התורה - הרעיד השופר את כל חלל היקום. הדם של קולות-השופר ההם עודנו מצטלצל עד היום, מבלי שים לב לכך שעמים רבים ניסו להחרישו בפעמוני-צריחיהם, אך העלו חרס בידם. קול השופר מוסיף להדהד בלבבות היהודים ובהדו מתפוררים לבותיהם של כל העריצים והאכזרים המתנכלים לנו לרעה.
{מתוך: 'טל ישראל' להרב טוביה טביומי זצ"ל}
סיפור שבועי:
רק תקיעה אחת!
רבי חיים-אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקטש, חיבב מאוד את נכדו הקטן, והנכד היה מבלה הרבה בחדרו. פעם אחת בחודש אלול, כשתקע האדמו"ר בשופר, ביקש הילד שיתקע עוד תקיעה אחת בעבורו. הסב נענה, ותקע עוד תקיעה לשמחת נכדו.
כשהגיע ערב ראש-השנה לא תקע האדמו"ר בשופר, מכיוון שאין תוקעים בערב ראש-השנה. אולם הנכד לא ויתר, רקע ברגליו והתחנן: סבא, תקיעה אחת, רק תקיעה אחת. הסב נכנע לו ותקע תקיעה אחת.
בראש-השנה, לפני התקיעות, פתח הרבי את ארון-הקודש וקרא: 'ריבונו-של-עולם! עליי לבקש מחילה על שעברתי על המנהג המקובל ותקעתי אתמול בשופר. עשיתי זאת כי לא יכולתי לשאת את בכיו של נכדי. ואתה, ריבונו-של-עולם, בניך בוכים ומתחננים – רק תקיעה אחת! תקע בשופר גדול לחירותנו! האם לא תיענה לתחנוני בניך?!.
פרשה שבועית:
אלפי שנות קורות העם עברו לנגד עיניהם. תמונות תמונות חלפה היסטוריה זו לנגד עיניהם, בשעה שמשה דיבר. תמונות של כל הגלויות, הצרות והיסורים, שינחתו על צאצאיהם.
באותם רגעים קשים, כשחייב היה משה להעמיד אותם על מלוא רצינותה של הברית שכרתו בסיני עם האלוקים - מהל בדבריו גם נטפי רוך, חיבה, נחמה ותקווה.
'בידכם לכתוב כרצונכם את ספר עתידכם. בהתנהגותכם תקבעו האם ידמו קורות חייכם לחזות הקשה שבתוכחה או לפניה השוחקות והמאירות של מסכת הברכות, המקדימות אותה'. (רש"י שם ע"פ מדרש תנחומא)
אבל, הוסיף משה ואמר, גם אם יבואו עליכם החורבן, הגלות, התפוצה והאסונות – הם יקיימו אתכם. באורח פרדוקסלי ונסתר, יתרמו דווקא הם לנצחיות העם ולאי הכחדתו, עד בוא גאולתו העתידה.
למה? משום שנאמר:
"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כ"ט, י"ג-י"ד).
הברית היא ברית נצח. כפופים לה הדורות כולם.
הם שמעו את החזות הקשה והאזינו לדברי הברית והנחמה. בוודאי הבינו את האמור, הסכימו וקיבלו אותה עליהם כראוי.
לא כן בדורות מאוחרים יותר, אלו העלו השגות כלפי ברית זו. הציגו שאלות נוקבות. הדורשות תשובה.
באיזו זכות, ובאיזו רשות יכול היה דור המדבר לערוך הסכמים, ולו עם האלוקים, שיחייבו אותי – בן דור מאוחר יותר? ואם אין ברצוני לקיים מצוות, כלום קיימת הזכות להעניש אותי? הלא, אני לא חתמתי על הברית, ולא נשאלתי לדעתי?! מדוע, אפוא, תקפה ברית זו גם כלפי?
אכן, שאלה נוקבת. היא מוליכה אותנו בהכרח להבנה עמוקה יותר של ברית האלוקים עם בני ישראל.
ברית זו, מסביר לנו הפרשן הדגול רבי יצחק עראמה בספרו 'עקדת יצחק', אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים, הנחתמים ונכרתים בין הבריות. ברית בין מדינות, חברות או ידידים, הינה פעולה חוקתית חיצונית, הבאה להסדיר מצב מסוים, ולקבוע לו מסגרת נאותה.
ברית סיני שונה מכל אלה בתכלית. זו ברית בין אלוקים לבין אדם, במקרה זה – עם ישראל. וכשכורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת הברית הפכה בשורת סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית האלוקים היתה לחוק טבע עבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים, הבורא, לבין הכוחות, המפעילים את היקום.
ברית סיני הינה ה'צופן הגנטי' של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות בלי לגרום נזק. הוא עובר בתורשה מדור לדור. האדם כפוף לו, ולמען חייו התקינים, עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה ובין לא.
זוהי הברית. השאלה – באיזו זכות? – מאבדת מן הרלוונטיות שלה. היא דומה לשאלה: באיזו זכות ילדו אותי הורי, כיצור הזקוק דווקא לאוויר כדי לחיות? בכך, הם מנעו ממני את התענוג לצלול חופשי למעמקי האוקיינוס! זו המציאות, ואין לשנותה. חוק טבע הוא, ושום הגיון משפטי או מוסרי לא יפרוץ את חוקי הטבע.
אכן, מציאות קשה. גם דורנו התנסה בה.
בברלין, בה פרחו לראשונה חלומות האמנציפיה, ההשכלה וההתבוללות, קמה, כתגובת נגד, התורה הנאצית, שדחפה דורות מתבוללים ל'היכרות' מחודשת עם העם היהודי, 'בחמה שפוכה' אל אושוויץ. יהודים גרמנים, ששמם היהודי היה להם לזרא, הוכרחו – בעקבות חוקי נירנברג – להוסיף לשם אדולף, היינץ, אוסקר וכו', שאימצו לעצמם, את השם 'ישראל', והנשים חייבות היו להוסיף לשמן את השם 'שרה'. הנה 'ביד חזקה' טעמו רגעי זהות יהודית בטרם כליון.
אך נראה, שברית זו טבועה עמוק עוד יותר במהות נפש היהודי. היא דוחפת את המתחמק ממנה אל האי-נורמליות, אל בעיות נפשיות:
מספר קטן מבין היהודים מלידה, מצטערים על היותם יהודים בעטיו של הסבל, שנגרם להם… קיים בקרב יהודים אלו רצון מודע להתבולל, להשתחרר מיהדותם. ניסיונותיהם נתקלים לעיתים קרובות בהתנגדות מצד תת – המודע הקולקטיבי… ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות בהתנגדות מצד תת-המודע הקולקטיבי…. ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות לאנטישמיות, להתרפסות ולפעמים אף למחלות נפשיות מסוימות, כפי שהסברנו בספרנו PRECIS DE PSYCHIATRE ׁ(פרופ' הנרי ברוק, מחשובי הפסיכיאטרים באירופה, בדיון על חוסר איזונו של היהודי המתבולל – מתוך מכתבו לדוד בן-גוריון כאחד מחכמי ישראל, שענה על השאלה 'מיהו יהודי').
כי זאת הברית. היא – אנחנו.
גרילק יהונתן
ברצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוקים. למדוד את חיי ומעשי לעומת האידיאל הגבוה הטהור ביותר אשר עומד לפני. להשוות מה שהיה צריך להיות, לעומת מה שהיה... {חנה סנש}
סיפור שבועי:
המנון לאומי!
בימי איזבלה, מלכת ספרד, כיהן כשר האוצר בממשלתה, יהודי בשם דה-סילבה. בתוקף גזרת האינקוויזיציה הוא נאלץ להתנצר יחד עם בני משפחתו, כדי שיוכל להישאר במולדתו לאחר גירוש היהודים. אולם הוא נשאר בסתר יהודי נאמן, וכמו אנוסים רבים אחרים שמר בהיחבא על קיום מצוות.
פעמיים בשנה, בפסח - בליל הסדר, וביום כיפור - בתפילת מעריב, היו האנוסים מתכנסים במרתפים נסתרים כדי להתפלל ביחד ביום הקדוש ולחוג ביחד את ליל הסדר.
האינקוויזיציה ידעה על קיומם של מקומות מסתור שבהם נערכו התפילות על ידי האנוסים, אבל לא יכלה לאתרם, כיוון שהיו מוגנים היטב ונשמרו על ידי שומרים מיוחדים. אולם לשלטונות האינקוויזיציה היו מרגלים רבים אשר חקרו ודרשו בכל פינות הארץ כדי למצוא את עקבות האנוסים.
האנוסים נאלצו להתנהג באורח חייהם הגלוי כנוצרים. הם נשאו צלב על החזה ונשבעו בו. לפיכך, בטרם ניגשו להתפלל, הכרחי היה קודם להחזירם ליהדות, כדי שמותר יהיה לצרפם למניין. הוציאו אפוא את ספרי התורה, הושיבו בית דין של שלושה והתירו להם להתפלל. במעמד זה אמרו האנוסים את התפילה, שברבות הימים נתקבלה בתפוצות ישראל:
'על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'! לאחר מכן אמרו את תפילת 'כל נדרי'. תפילה אשר כוונתה, לבטל את כל השבועות שנשבעו במשך השנה בנקיטת הצלב.
ביום כיפור של שנת רנ"ח התכנסו האנוסים כמדי שנה במרתף הנסתר. בין האנוסים שהתקבצו יחדיו באותו ליל יום כיפורים היו שרים, גנרלים ואנשים מפורסמים, שמילאו תפקידים גבוהים בשלטון הספרדי. לפתע, כאשר עמדו כל הנאספים בתפילה, התפרצו לתוך המרתף, דרך מנהרה נסתרת, מספר רב של שליחי האינקוויזיציה. הללו לבשו תלבושת לבנה, חבשו מסכות על פניהם, ובידיהם החזיקו נרות כפי מנהג האינקוויזיציה. הם פשטו על כל יציאות המקום כדי למנוע בריחה של הנוכחים. קהל הנאספים כה נדהם, עד שכולם קפאו על מקומם בלי להוציא הגה מפיהם. כולם הבינו כי סופם הגיע, ולא יזכו לשום רגש של רחמים מן הכנסייה האכזרית. עד מהרה כבלו אנשי האינקוויזיציה את האנוסים שנתפסו, והובילו אותם למרתפי האינקוויזיציה הידועים לשמצה.
בין הנתפסים היה גם שר האוצר של ספרד, דה-סילבה.
אחרי יום כיפור, נודע למלכה איזבלה, שהאינקוויזיציה שמה את ידה הכבדה על המיניסטר שלה, וסופו להגיע למוקד האוטו-דה-פה.
כידוע, שלטה האינקוויזיציה הנוצרית בספרד שלטון טוטאלי, ושום גורם אזרחי לא היה רשאי להתערב במעשיה. אולם המלכה רצתה בכל מחיר להציל את חייו של השר המסור שלה. היא לא חסה, אפוא, על כבודה ופנתה לבישוף ובקשה ממנו שיתערב לטובת שר האוצר שלא יוצא להורג.
כתב הבישוף איגרת מיוחדת לראש האינקוויזיציה ודרש ממנו לחון את השר היהודי, חביבה של המלכה. איגרת הבישוף הגיעה אל ראש האינקוויזיטורים סמוך מאד לביצוע גזר הדין נגד השר. הוא כבר הועלה על המוקד וטכס שריפתו - יחד עם אנוסים אחרים - עמד להתחיל בעוד זמן קצר.
כדי לא להשיב את פני המלכה ריקם ציווה ראש התליינים להתיר את כבליו של השר דה-סילבה והודיע לו, כי לפי בקשת המלכה הוא יקבל חנינה, בתנאי שישבע עכשיו בצלב, כי מעתה יהיה נוצרי אדוק ולא יחלל יותר את האמונה הנוצרית...
לתדהמת כל הנוכחים, הודיע השר בתשובה נחרצת כי אין בדעתו לחזור לנצרות וכי רצונו למות כיהודי. המלכה, שהגיעה באופן מיוחד למקום עריכת האוטו - דה - פה כדי להציל את השר שלה, ניסתה לשכנע את דה-סילבה שימלא את דרישת האינקוויזיטור. רק יישבע לצלב, והוא יוחזר למקום כהונתו והכול ייסלח לו.
אולם לתדהמתה הגדולה, הוא סירב להיענות לבקשתה של המלכה באומרו: 'לא, מלכתי היקרה! אבותי מתו על קידוש השם, וגם אני מוכן למות מות קדושים ואשאר באמונתי עד שתצא נשמתי'.
בחששו שמא יישבר לנוכח שידוליה של המלכה, הוא רץ אל המוקד, קרא בקול רם: 'שמע ישראל!' וקפץ לתוך הלהבות.
המשורר והמנגן המפורסם בימים ההם, דה-קסטילה (גם הוא מהאנוסים), חזה במאורע טראגי זה והנציחו לאחר זמן במנגינה שחיבר ללא מילים, כבת לוויה לתפילת 'כל נדרי'.
את הקומפוזיציה הוא חילק לשני חלקים. החלק הראשון מתחיל בעת שהאינקוויזיציה מתפרצת לתוך המרתף, אוסרת את כל הנאספים, העומדים בתפילה. בחלק השני של הקומפוזיציה הוא מתאר כיצד המלכה מבשרת לדה- סילבה את בשורת החנינה, בהיותה בטוחה כי חייו ניתנו לו במתנה, אך היא נרעשת לשמע סירובו המוחלט שלו להישבע לצלם. והוא קורא בקול גדול: "שמע ישראל", וקופץ לתוך הלהבות. יצירה מוסיקלית נפלאה זו נתפשטה עד מהרה בכל תפוצות ישראל והפכה לחלק של אמירת 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים, לזכר אנוסי ספרד.
הניגון מתחיל בתפילה חרישית, אחר כך באימת פתאום, כששלוחי האינקוויזיציה תופסים את האנוסים, אוסרים אותם באזיקים ומובילים אותם למרתפים החשוכים של הכנסייה.
בחלק השני של המנגינה, הקול הופך חזק יותר, בוטח יותר. אין יותר מקום לספקות. דה-סילבה חוזר בלב שלם ליהדות ומוסר את חייו על קידוש השם, כשקריאת "שמע ישראל" על שפתיו.
הצירוף של תפילת 'כל נדרי' עם המנגינה המבטאת את חרדת העם היהודי ביום הדין הקדוש והנורא, והמשמעות העמוקה של התשובה, אף לגבי ה'עבריינים', העניק למעמד קדוש זה סמליות רבה לגורל העם היהודי ולכל מה שעבר עליו באלפי שנות נדודיו. לכן, גם הרחוקים ביותר מהיהדות, שאינם מבקרים בכל השנה בבית הכנסת, מרגישים חובה לבוא לתפילת 'כל נדרי', להרגיש במעמד נרגש זה את אחדותה של האומה ואת הקשר האמיץ בין יהודי ליהודי ובין היהודי לקונו. {מתוך: ערכים}
כפרה שבועית:
יום של תקווה!
יום הכיפורים הוא לא רק יום של קדושה ומחילת חטאים אלא גם יום חשוב של תקווה ואופטימיות. במידה רבה, כל אחד מאתנו נולד מחדש ביום הזה. לכל אחד מאתנו יש הזדמנות לגאול את עצמו. על אף שאנחנו מבלים את רוב זמן התפילה בווידוי על חטאינו, על הכישלונות ועל המגרעות שלנו, אנחנו עושים זאת בתחושת ביטחון שהטעויות האלה יימחקו בזכות חמלתו של הבורא על ברואיו. אנחנו מתוודים על סדרה שלמה של חטאים שרשומים בתפילות כדי שנוכל להיטהר מכל אשמה ונוכל להתקדם בלי הנטל של משגי העבר.
פרשה שבועית:
פרשת וילך / 'מנגנון הגנה'
"לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם, והיה שם בך לעד" {דברים ל"א, כ"ו}
משה רבינו מגיע אל תחנתו האחרונה עלי אדמות, וכותב שלושה עשר ספרי תורה. הוא העניק לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל ספר תורה אחד למשמרת ולזכרון. את ספר התורה השלושה עשר ציווה משה להניח ליד ארון הברית. כידוע, היה הארון ספון בבית קודשי הקודשים שבמשכן ולאחר מכן בבית המקדש. הכניסה אל קודש הקודשים, האתר המקודש ביותר בבית המקדש, היתה אסורה בתכלית האיסור. רק אחת בשנה הותרה אליו הכניסה. וגם זאת לאדם אחד ומיוחד בלבד - הכהן הגדול. זה היה בשעת עבודת הקודש ביום הכיפורים.
אם כך הוא, הרי שהסיום לציווי של משה בנידון אינו מובן. מה פירוש: "והיה שם בך לעד"?
הרי לפי פשוטו של מקרא נאמר כאן, שבעצם הנחתו שם ישמש כעדות לאמיתות התורה. והרי איש לא יוכל להזין את עיניו בעותק מיוחד זה של ספר התורה, אם לעולם לא יוצא משם ולא יוצג ברבים לעיני הקהל הנאסף בירושלים. אם כן, מהי איפוא התועלת שתצמח ממנו? זאת ועוד, אם אמנם גלומה בו עדות, וכי עדות זו לא באה לידי ביטוי בעוצמה רבה יותר בשנים עשר הספרים שהופצו בין שבטי ישראל והיו פתוחים לעיונו של הקהל?
למעשה, זהו אחד ממנגנוני ההגנה שהפעיל משה, כדי לשמר את התורה מפני טענות זיוף. ברור היה לו, לאדון הנביאים, שתורה אשר מקורה הוא אלוקי, תמשוך לעד את תשומת לב הבריות - לחיוב וגם לשלילה. השנאה הכבושה אל התורה דחפה אנשים בכל הדורות, בני ברית ושאינם מבני ברית, לחפש אחר כל דרך כדי לפגוע באמינותו, בקדושתו ובערכו המוסרי של ספר התורה.
על פי צו האלוקים, לקח משה ספר תורה אחד והניחו למשמרת לעד בבית קודש הקדשים. באמצעותו יצליח לנטרל רבות מטענות ההבל שיעלו במשך הדורות נגד אי האותנטיות של הספר.
מובן מאליו, שעצם העובדה שהספר היה מוסתר מעין רואה בלי יכולת גישה אליו, מנעה כל אפשרות להתערב בכתוב בו, ובכך גם איפשרה לו להעיד על נוסח התורה שלא השתנה לעולם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
איחול שבועי:
לאחיי ואחיותי בארץ ובגולה.
בפרוס עלינו יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, שלוחה לכם זאת הברכה.
גמר חתימה טובה - שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה.
צום קל ומועיל.
גרילק יהונתן
רבי אברהם, אחי הגאון מוילנא, התגורר בעיר קיידן. לעת זקנותו, כאשר הפצירו בו להעתיק את מקום מושבו לוילנא הגדולה, היה משיב: אין הדבר תלוי בי אלא באשתי, והיא מסרבת לעבור.
סיפרה הרבנית ששנה אחת היה מחסור גדול באתרוגים. החג התקרב, ובעלי היה שרוי בצער, על שעדיין לא השיג אתרוג. יום אחד הזדמנו לעירנו אנשים שבאמתחתם היה אתרוג מהודר מאד, אך המחיר אשר דרשו עבורו היה הרבה מעבר ליכולתנו. אמרתי אז לבעלי: הלא ימי הזיקנה ממשמשים ובאים, וכבר אין לנו צורך בבית כה גדול. הבה נמכור את ביתנו ונקנה לנו בית קטן יותר, ובסכום שיישאר בידינו לאחר המכירה, נקנה את האתרוג המהודר. בעלי שמח על הרעיון, ומיהר לבצע את העיסקה. הבית נמכר והאתרוג נקנה, ולשמחתנו לא היה קץ. זכינו לקיים את מצוות ארבעת מינים בהידור רב.
כיום אנו גרים בדירה קטנה בפאתי העיר, ואיננו תוהים כלל על הראשונות. אדרבה, בדרכי להתפלל בבית הכנסת אני חולפת ליד הבית הגדול והיפה שמכרנו. וכאשר אני מגיעה לשם, אני נעצרת ומתבוננת בבית ההוא. בכל פעם אני נזכרת מחדש בנסיבות שבגללן מכרנו את הבית, ואני שואבת מכך חיזוק רב. בקורת רוח מרובה אני ממשיכה את דרכי אל התפילה, ובאה בשערי בית הכנסת. התרוממות רוח כזו ושמחה של מצווה לא אוכל להשיג בשום מקום אחר. זוהי איפוא הסיבה שאני מסרבת לנטוש את דירתנו שבפאתי העיר ולעבור לעיר אחרת.
רגל שבועי:
סוכת שלום!
מעלת חג הסוכות היא גדולה לאין שיעור מבחינה לאומית ועולמית כאחד. מצוות החג באות לאחד את כל חלקי העם לרובד אחד, לאגודה אחת הדוגלת בקירוב לה' יתברך. בנוסף חג זה מחזק את השוויון החברתי, לליכוד השורות ולגילוי הרחמנות היהודית - "ושמחת בחגך אתה ובנך ועבדתך ואמתך... היתום והאלמנה אשר בשעריך" {דברים ט"ז, י"ג-י"ד}.
כמו כן, לחג הסוכות יש משמעות אוניברסלית, שכן הוא חג עליה לרגל מכל העולם. בחג זה נידונים כל באי עולם על המים, מקריבים בו שבעים פרים כנגד שבעים אומות כדי להתפלל לרפואתם ולהגן עליהם מפני פורענויות ושיישבו בשלום ובשלווה. ובזה מתגלה המגמה הכללית של עם ישראל לאחד את האנושות, לדאוג לשכלולה, משום שישראל היא 'לב האומות' ותורתה היא 'מפת העולם'.
פרשה שבועית:
פרשת האזינו / 'לא נשכח'
"כי אנוכי ידעתי את מריך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם" {דברים ל"א, כ"ז-כ"ט}.
גרילק יהונתן
המאזינים לטשו עיניהם אל כף-ידו, אל אצבעותיו הקטועות. 'הקנטוניסט' לא המשיך עוד לספר. אף לא הבחין במבטי ההערצה שננעצו בו. הוא כבר שב אל בימת הריקודים, וקולו הרם מתנגן וממלא את חלל החדר: 'שישו ושימחו בשימחת תורה'.
קהלת שבועית:
"מה יתרון, לאדם בכל עמלו שיעמול, תחת השמש". {קהלת א' ג'}
רק חיים מעל לשמש הם החיים אמיתיים, שמשמעותם אינה פגה לעולם. האדם, שיכול לנסוק אל על, מכופף את רוחו הגדולה אל מגבלות פעוטות של חומריות קטנונית, אל חיים נקדניים ומכווצים. מנמיך את עצמו אל מתחת לשמש ומעניש אך ורק את עצמו בהחנקת כוחות הצמיחה שבו. על האדם, להגביה רום. לחיים מלאים תורה ואור, חיים של עשייה שאין בהם הרס, כיליון ופורענות. על האדם למלא את ייעודו כפי ערך הנשמה הגבוהה המצויה בתוכו.
השמחה בשמחת-תורה אינה של שייכת רק ללמדן אלא גם של עם הארץ. ביום הזה איננו שמחים על מידת הלימוד והידיעה בתורה. אילו זו היתה מהות השמחה, מן הראוי היה שיפתחו את ספר-התורה וילמדו מתוכו, ואילו אנו רוקדים עם ספר-התורה, כשהוא סגור ומכוסה.
השמחה בשמחת-תורה היא על עצם היותנו יהודים ועל עצם הקשר שלנו עם התורה. תחושה זו קיימת אצל כל יהודי, ולכן השמחה היא של כולנו, מהגדולים ועד הקטנים, מהלמדנים ועד מי שאינם יודעים אפילו אות בתורה.
פרשה שבועית:
פרשת וזאת הברכה / ' פרספקטיבה'
גרילק יהונתן
הוא ניגש עמי לארון, באופן אינסטינקטיבי הסתכל לצדדים, לוודא שעיניים בלתי רצויות אינן עוקבות אחרינו. לאחר שהשתכנע שאין חשש, פתח את הארון, הזיז הצידה קופסאות אחדות, ובזהירות הרים דלת מוסווית. מתחת לקרשי הרצפה הייתה מערכת מדרגות, שהובילה לבריכה קטנה. זהו המקווה של העיר! – הכריז בגאוה, יותר מארבעים משפחות משתמשות בו.
יעקב תיאר לי את הסכנות שהיו כרוכות בבניית המקוה הזה: שום מבנה דתי לא היה יכול להיבנות בלי אישור ממשלתי מיוחד, ובנייה בלי אישור היא סיבה לעונשים כבדים ביותר. חוץ מזה: הבית הוא רכוש ממשלתי, ולו הייתי נתפס, הייתי צפוי לתקופת מאסר ממושכת בגלל השחתת פני הבית. לכן כל עבודתי היתה צריכה להיעשות בסודיות מוחלטת. אפילו מחברי הטובים ביותר הסתרתי והעלמתי את הנעשה. יום יום חתרתי תחת הבית רק מעט, והוצאתי כמות קטנה של עפר, כדי שיהיה אפשר לפזר את העפר המוצא בלי לעורר חשד. קניתי כמויות קטנות של מלט בשביל תיקונים קטנים – כפי שהסברתי בחנות, עד שצברתי כמות מספקת לבניית המקווה. בתחבולות דומות הייתי צריך להשתמש כדי להשיג צינורות בשביל מערכת המים. כמו כן היה צורך כמובן למלא אחר הדרישות הקפדניות של ההלכה היהודית, שהוא דבר קשה לכשעצמו בכל מקוה, כל שכן בתנאים שכאלו. כל עוד לא הושלם המקוה, לא העזתי לספר אודותיו לאיש. רק לאחר שנשלמה הבניה, התחלתי לשתף בסוד את חברי הקרובים ביותר. בהדרגה, אחד אחד, הוזמנו עוד משפחות להשתמש במקוה הנסתר. רובן לא האמינו תחילה במה שהוצע להן, אבל הן באו בכל זאת. במהרה הפך המפעל הסודי ביותר שלי למקוה של הקהילה היהודית בעיר.
גרילק יהונתן
כי עת לחננה...
שעת בין ערביים של יום חורפי קר וסוער בעיר הרוסית קוריץ.
בית המדרש, בין מנחה למעריב, מלא מפה אל פה. חסידים ואנשי מעשה, יושבי בית המדרש בקביעות, לצד בעלי מלאכה, סנדלרים, רצענים, צבעים ופחחים; בעלי דוכנים בשוק, ורוכלים שהגיעו לבית המדרש אחר יום עמל מפרך בדרכים, בעיירות וכפרים, למכור מיני סדקית כדי להביא טרף לבני ביתם. לעת ערב באים אלה לבית המדרש להרוות נפשם הצמאה, בתפילה בציבור, בהקשבה לשיעור תורה, וכדו'.
עת זו שבין מנחה למעריב, כאשר קהל ה' גודש את בית המדרש, זמן מתאים הוא עבור דרשנים עוברי אורח, ההולכים ובאים מקהילה לקהילה, נכנסים לבתי מדרש ובתי כנסיות ומעוררים את לב הציבור בדברים חוצבי להבות אש.
הציבור מטה אוזן ושותה בצמא כל מילה, המרווה את נפשם היהודית הלוהטת. דברי ההתעוררות מוצאים מקום בלבם ומעוררים אותם לחשבון הנפש, לתשובה ולשיפור דרכיהם. לא אחת פורצת אנחה מלבו של יהודי קשה-יום אשר ימיו ולילותיו טרופים בדאגות קיומיות לבני ביתו, ובשמעו את דברי הדרשן מתעוררת בקרבו השאלה הנוקבת: אַיֶּכָּה?! כלום הגעת הנה רק כדי לעמול ולהתיגע עבור הפרנסה המטריפה דעתו של אדם, ומשכיחה אותו חיי נצח?… רבונו דעלמא כולא! חוס ורחם ותן לי בינה ודעת להרגיש היטב בלבי ובנפשי את תכליתי בעולם… שלא ארדוף חלילה כל ימי אחר ההבל...
ובין הדרשנים גם כאלו אשר מלבד דברי חיזוק והתעוררות, עומדים הם ומצווחים ככרוכיא על חטאים ועל פשעים, על עוונות ועל עונשים, על גיהינום ושאול תחתית, ועוד.
פעם אחת כאשר דרשן מן הסוג הזה עמד והוכיח, וייסר בשוטים ועקרבים, בלשונו הנוטפת מרירות, את ציבור היהודים התמימים שהתקבצו לבית ה', הקשיב רב העיר רבי פנחס מקוריץ לדברים הקשים שבפי המגיד, ועודו עומד ומדבר ניגש אליו אותו צדיק אמת ואמר לו בלחש:
הבט נא וראה! ישראל עם קדושים, בקור הצורב החודר לעצמותיהם, מתיגעים הם למן הבוקר השכם, בנפשם מביאים לחמם, נעליהם קרועות ובגדיהם בלים ואינם משמשים הגנה ראויה כנגד הקור המקפיא, רעבים הם וצמאים, עייפים הם ומשוועים למעט מנוחה, ואף על פי כן אינם ממהרים לבתיהם לסעוד לבם ולחלץ עצמותיהם לאחר עמל-יום מפרך. באים הם במסירות נפש, בידים צבות מקור ובברכיים כושלות מעייפות, לבית המדרש, וכך מדי יום ויום, האם יש מקום להוכיחם ולייסרם, להלקותם ולייאשם?…
במקום להוכיח את היהודים הכשרים והתמימים, גש אל ארון הקודש והרם כשופר קולך ללמד עליהם זכות ולבקש עליהם רחמים: ראה נא אבינו שבשמים כמה יקרים בניך! ראה נא מה נאים מעשיהם וכמה טהורות כוונותיהם! ראויים הם כבר לגאולה שלמה! ראויים הם כי תשוב לרחמם ולהשיבם אליך, כי עת לחננה כי בא מועד…
פרשה שבועית:
פרשת נח / אקולוגיה רוחנית
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ" {בראשית ז', י"ז}.
מה קרה?
מהן הסיבות שגרמו למי המבול לשטוף את תבל כולה ולהכחיד את כל החי - האדם, הבהמה, החיה, העוף והרמש?
המיתוסים מדווחים על סכסוכי אלים וזעפם. מסורות קדומות אחרות תולות מבול זה במחזוריות חוקי טבע לא נודעים. חוקרים שסיפורי המבול גירו את דמיונם, העלו השערות אין ספור: מתאוריות בדבר הרי קרח שגיאים שנמסו לפתע בעטיין של סיבות עלומות ועד לאפשרות שציר העולם עצר, משום מה, מסיבובו המהיר, ויצר בכך תנאים להתפרצות המים האדירה שהשמידה את היקום...
ואילו המקרא מדבר על חטאת האדם, על מחשבותיו שהיו: "רק רע כל היום" {בראשית ו', ה'}, על "כי השחית כל בשר את דרכו" {שם שם, י"ב}. המקרא מתאר את השלבים הראשונים של ההדרדרות המוסרית: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" {שם שם, כ'}. בראשית היתה פילוסופיית חיים שטענה לנהנתנות לשמה. בפילוסופיה זו, היכולת להפיק את רצון הלב וההזדמנות לספק את המאוויים, הן הערך הקובע. אם אני יפה, גדול, תוצר המעמד העליון, שכיסיו נפוחים מכסף, אזי זכותי הטבעית לכפות את רצוני על נשים ככל שאבחר. והיכן הבעל? מה עם התא המשפחתי שנהרס? ומה עם האנדרלמוסיה והבלבול החברתי הבאים לעולם? נו, באמת?! איפה אתה חי? הזמנים השתנו! התורה רואה בהם את הגורמים הישירים לשינוי הגיאולוגי שהביא את השואה על האנושות כולה.
בכך מדגיש המקרא פעם נוספת את מה שכבר ידוע לנו מפרשת חטאו של אדם הראשון: קיים קשר אמיץ בין מעשי האדם לבין יכולת קיומו של היקום. האדם מכתיב בהתנהגותו המוסרית, לא רק את גורלה של החברה האנושית, כי אם גם את המתחולל במערכותיו הפיסיקליות של העולם. זוהי תלות רוחנית, חוק אקולוגי מובהק. חוק זה הוא אחד מאמונות היסוד הטבועות במקרא מתחילתו. אמונת יסוד המודגשת היטב בבקשתו של האלוקים מן האדם הראשון:
'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך' (מדרש קהלת רבה, ז').
קול זה, שהושמע באוזני אדם הראשון, מהלך על פני התנ"ך כולו. קול האומר כי גורלו של העולם הופקד בידי האדם לשבט או לחסד. שכן אם הוא מקלקלו, אין מי שיתקן אחריו.
גרילק יהונתן
נטיעה לדורות!
פעם אחת היה חוני המעגל מהלך בדרך. ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב.
אמר לו: זה, לכמה שנים טוען פירות?
אמר לו: לשבעים שנה.
אמר לו: כלום ברי (ברור) לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?
אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים; כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני. {מסכת תענית דף כ"ג עמוד א'}
פרשה שבועית:
גרילק יהונתן
סבא שלי היה רב!
האדמו"ר רבי שמואל ויינברג מסלונים, נסע ברכבת מלווה על ידי פמליית חסידים. באחת התחנות עלה לרכבת פריץ בעל אחוזה עשיר כשהוא מלווה במשרתו הצעיר. עיניו של בעל האחוזה הביטו על הקרון ונחו על המושב שיועד לו – זה שליד מזכירו של הרב שישב ממש מאחורי רבו נכון להיענות לבקשותיו.
בעל האחוזה התיישב, יישר את עצמותיו ופנה לעוזרו של הרב ושאל, מיהו האיש היושב לפנינו? מדוע הוא מוקף אנשים רבים כל כך?
הוא רב, השיב לו העוזר.
רב? קרא בעל האחוזה. גם אני נכדו של רב!
הכרזה מדהימה זו שנאמרה בקול רם והדהימה את הנוסעים הגיעה לאוזניו של הרבי עצמו. הרבי הסתובב ממושבו ופנה בחיבה אל בעל האחוזה ואמר לו: אם אכן כך הוא הדבר, אם סבך היה רב וסבי היה רב, בוא ושב לצידי.
החסידים זזו הצידה כדי לפנות מקום לבעל האחוזה שהתיישב בגאווה ליד הרב עצמו.
הרבי שאל בנועם על אבותיו של הלה. הוא סיפר כי הוא נכדו של רבי מאיר, בנו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. הוא היה גאה במורשתו, על אף העובדה שחי חיים המרוחקים מאוד משורשים אלו. כיוון שהיה רופאו של הקיסר ניקולאי, הפעם האחרונה שהוא אחז בידיו זוג תפילין הייתה לפני ארבעים שנה, סיפר לרב.
אני נזכר בסיפור מעניין על אבי-סבך, הרבי מברדיצ'ב, אמר הרבי. האם תרצה לשמוע את הסיפור?
סיפור? מדוע לא? אמר בעל האחוזה והאזין בסקרנות לסיפורו של הרב.
בכל לילה היה יענקל גורר את עצמו הביתה, שתוי ואומלל. אחרי משחקי הימורים שנמשכו במשך יום שלם בהם היה מפסיד כסף רב, ולאחר שהוריק לקרבו כוסיות ויסקי בזו אחר זו, הוא היה משרך את רגליו שבקושי נשאו אותו דרך רחובותיה המתפתלים של העיירה ברדיצ'ב.
לילה אחד פגש את הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בדרך. אה, יענקל, אמר הרבי בנעימות, כמה שאני מקנא בך.
עיניו של יענקל התרחבו בהפתעה. בי? אתה מקנא בי? במה כבר אפשר לקנא בי?
כן, יענקל, אמר הרבי וליטף את ראשו בחום. חכמינו זכרונם לברכה אומרים שכאשר אדם חוזר בתשובה, חטאיו הופכים לזכויות. כאשר תשוב בתשובה יהיו לך זכויות רבות כל-כך! תעמוד במקום גבוה בהרבה ממני...
אה, רבי! פלט יענקל. אם ככה, שווה לי לחכות שנה נוספת – והרב יוכל לקנא בי אפילו יותר כי חטאיי יתרבו פי כמה...
וכך דחה יענקל השתוי בבוז את ניסיונותיו של הרבי להחזירו לדרך המוטב.
עד שיום אחד חלה יענקל. בעודו שוכב במיטתו, חלוש ורפה, רצה אשתו המסורה לרבי מברדיצ'ב כשדמעות בעיניה, והתחננה בפניו לבוא לערש הדווי של בעלה הגוסס.
כשהגיע הרבי אל החולה אמר לו בנועם: יענקל, תמיד דחית את החזרה בתשובה לשנה הבאה. אולי עכשיו?
אני רוצה לספר לך משהו, רבי, נאנח יענקל.
כאשר שכרתי את הפונדק הקטן שלי מן הפריץ הוא היה מסודר ומטופח. לאחר מכן, כשהתחלתי לשתות ולבזבז את כל כספי במשחקי קלפים מטופשים, הזנחתי את הטיפול בפונדק. לא הבחנתי שהגג שקע והחלונות נשברו ומעולם לא חשבתי לתקנם.
בוקר חורפי אחד, בעוד הפריץ נמצא בציד בחוץ, נפתחו ארובות השמים ופרצה סערת רעמים. בעל הבית שהיה תקוע ביער הבחין פתאום בפונדקו והפנה מהר את סוסו לכיוון, כשהוא שמח למחשבה על הנוחות והחמימות המצפים לו שם. תוכל לתאר לעצמך כמה הוא כעס כשראה את מצבו האיום של הפונדק שהיה נראה כהזמנה פתוחה לגשם שיבוא וייכנס פנימה...
כמובן שבעל הבית דרש הסבר. ואני, מה יכולתי לומר? השלכתי עצמי לרגליו ובכיתי, אדוני היקר! האם ידעתי שירד גשם שוטף שכזה? האם ידעתי שתבוא סופה?
יענקל פרץ בבכי. בקול חלש מכאב פנה אל הרבי. העיניים הללו, רבי, עיני הפריץ הזועמות הללו ממשיכות לעמוד לנגד עיניי, ודבריו לא נותנות לי מנוח. הן מוסיפות לקרוא לי, תובעניות, חודרות את נשמתי כמו חרבות. האם לא קלטת, הוא צעק, האם לא חשבת שבסוף יבוא יום בו תצטרך לתת דין וחשבון על ההזנחה שלך?
הרב מסלונים סיכם את סיפורו. וכאשר זעקות האיש הגוסס – זעקות חרטה עמוקה וכנה – עלו לשמים, אף נשמתו התעלתה. הרבי מברדיצ'ב עצמו העיד שיענקל השיכור עזב את העולם בחרטה אמיתית.
בעל האחוזה ישב אפוף בשתיקה והאזין למילותיו של הרבי.
שנים לאחר מכן, בעת שנסע מלווהו של הרבי, ניגש אליו איש קשיש. האם אתה זוכר אותי?
המלווה הביט בפנים שלפניו ובזקן הלבן הארוך, אך לא הצליח להיזכר בדיוק. ואז אמר הזר, אתה זוכר, לפני שנים רבות, כשבעל אחוזה ישב לידך על רכבת והרב הזמין אותו לשבת לידו? אני הוא אותו בעל אחוזה שישב לידו ברכבת ושאת לבו הצית הרב לפני שנים רבות כל-כך. הדברים של הרבי ליבו את הגחלים והפכו אותן ללהבה בוערת שהאירה את דרכי לשיבה למורשתי...
פרשה שבועית:
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
מסופר על רבי אברהם אבן עזרא זצ"ל מגדולי הראשונים שהיה עני מרוד וכל ימיו חי בעוני גדול. אחד מידידיו ומעריציו רצה מאוד לעזור לו כלכלית, אך הרב אבן עזרא התנגד ולא הסכים בשום פנים ואופן לקבל עזרה כספית מאחרים. רעיון נצנץ במוחו של אותו ידיד, הרי הרב אברהם אבן עזרא יוצא כל בוקר לתפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך לביתו, ובדרכו לתפילה עובר הוא על גשר סמוך, אשים לו שם כסף על הגשר, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, וכך יוכל הרב אבן עזרא לקבל כסף מדין מציאה כדין, ולא מדין צדקה.
אמר ועשה, למחרת השכם בבוקר הלך הידיד לגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר בגשר שטרות של כסף והתחבא מאחורי עץ סמוך וציפה לבואו של ידידו הטוב. ואכן הגיע הרב אבן עזרא, אך מה רבה היתה הפתעתו של הידיד, כשראה את חברו הטוב עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואין הוא מבחין כלל בשטרות הכסף שהכין לו במיוחד. פנה מיד לידידו הטוב ושאלה בפיו. מדוע עברת היום את הגשר בעינים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא, כל יום אני עובר את הגשר בדרכי לבית הכנסת, והיום אמרתי לעצמי, מעניין אם אצליח לעבור את הגשר בעצימת עינים, וכך עשיתי, ואכן הצלחתי לעבור את הגשר בעינים עצומות. שמע זאת הידיד וסיפר לרב אבן עזרא את מה שהכין לו על הגשר. ענה לו הרב: האדם מקבל רק מה שמגיע לו ומה שלא מגיע לו לא יעזור שום דבר שבעולם ואפילו אם יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין הרי שזה ילקח ממנו בדרכים אחרות.
פרשה שבועית:
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
ערך קבוע...
לקראת סיום השירות שלנו בחטיבת הצנחנים, סוף סוף הוחלט לתת לנו את המגיע לנו - קורס צניחה.
הצטרף אלינו קצין אמריקאי חסון ודי מרשים עם הרבה עיטורים רקומים על מדיו. המפקדים הסבירו לנו שהוא קצין כוחות היבשה של ארה"ב והוא בא לבדוק את מערך הצניחה של צה"ל.
לאחר מספר צניחות כינסו אותנו בשטח להפרד מהלוחם האמריקאי לשלום, אך לפני שעזב, ביקש הלוחם לדבר איתנו כשנחזור לבסיס.
כשהגענו לבסיס, הוא כינס אותנו ונתן לנו שיעור מאלף (ראוי לציין שהחייל לא היה יהודי ).
הקצין האמריקאי הוציא שטר של עשרים שקלים מכיסו ושאל אותנו מה שוויו של השטר, כמובן שכולנו ענינו פה אחד - עשרים שקלים.
אח"כ קיפל את השטר לחצי ושוב שאל: מהו שוויו של השטר? שוב ענינו עשרים שקלים, וכך חזר הדבר עד שכבר לא יכל לקפל עוד את השטר - וכמובן שוויו נשאר עשרים שקלים.
להפתעתינו המרובה, זרק הקצין את השטר מידיו על האדמה וקפץ עליו מספר פעמים, אח"כ הרים את השטר המרוט ושוב שאל אותנו לשוויו של השטר כמובן שברגעים אלו התחלנו לאבד את הסבלנות ולא הבנו מה המשמעות של הטכס המוזר הזה של מעיכת השטר... אבל שוב, ענינו פה אחד: 'עשרים שקלים'.
אז פתח האמריקאי את פיו ואמר: אתם עם ישראל, תדעו לכם שלא משנה כמה מבזים אתכם, מקפלים אתכם ונלחמים בכם, הערך שלכם תמיד ישאר קבוע, אתם העם הנבחר.
{מתוך עלון מחיל אל חיל, בטאונם של חיילי ישיבת ההסדר שלעבים}
פרשה שבועית:
Isaac Agam
ליונתן גורליק שלום וברכה כנ"ל וכמעט אפשר לומר חג חנוכה שמח.
הרעיון שהיהדות האותודוקסית משמרת את עם ישראל איננו נכון והגיע הזמן לחדול מאגדות אלו.
זה אמנם נשמע אבסורדי לרבים, אבל האמת היא הפוכה. 80% - 75% מהעם היהודי הינו רפורמי, קונסרבטיבי, מסורתי או חילוני ואלה מקיימים את הקהילות היהודיות בעולם וממשיכם את היהדות. לא האורתודוקסים או החרדים שהאחוז שלהם בקרב היהודים קטן וכך גם השפעתם על עתיד העם היהודי. רק היכולת של היהדות להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות איפשרה לעם ישראל להתקיים ולא להיפך.
להלן הנתונים:
1 - עם ישראל חי ושמר על עצמאותו ואמונתו במשך אלפי שנים בלי אף רב אחד או חז"ל אחד לרפואה. מאז אברהם אבינו ועד תקופת מלחמת בר-כוכבא. כ-1,700 שנים. איך זה קרה? בלי רבנים ובלי חז"ל?
2 – את ההיסטוריה של עם ישראל ניתן לחלק לשתי תקופות.
2.1 תקופת הדבקות באמת לטוב ולרע. התנ"ך וסופרי העיתים של העם היהודי עד מלחמת בר-כוכבא כתבו את האמת ככל האפשר, הטוב והרע בכל אדם. על אברהם שנתן את אשתו שרה למלך מצרים כי חשש לחייו ועל גירוש הגר ובנה ישמאעל ועל עקידת יצחק. על יעקב שגנב את הבכורה מאחיו עשיו, על יהודה שאנחנו כולנו בניו וכולנו נולדנו בחטא כי שכב עם אשת בנו (אמנם מבלי שידע על כך), על רצח תושבי שכם על ידי בני יעקוב למרות שהסכימו לקיים את ברית המילה, על נסיון הרצח של בני יעקב את יוסף ומכירתו לישמעאלים, על אשתו הכושית של משה, על החטאים הרבים של דוד המלך ועל הצטרפותו לכנענים במלחמתם נגד שאול בגלבוע ועל רצח אוריה החיתי כדי לזכות באשתו בת-שבע, על שלמה המלך שרצח את הטוב שבנאמני דוד יואב בן-צרויה על המזבח ועל מזבחות האלילים שהקים לנשותיו, על שאול שחיפש עצה אצל בעלת אוב, ועוד רבים אחרים. התנ"ך, יש לציין לזכותו, מספר הכל. אולי בגלל זה הפך לפופולרי כל כך גם בין העמים האחרים.
זה היה נכון גם לגבי ספרי החשמונאים וספריהם של היסטוריונים אחרים עד תקופת חז"ל.
2.2 – תקופת חז"ל. אלה עסקו יותר בפילפולים, אגדות ופירושים של התורה מאשר בהנהגת הארץ. היהודים לא גורשו מארץ ישראל. הם עזבו אותה. בגלל חז"ל. אלה היו תלושים מהמציאות והמציאו אגדות וסיפורים במקום לפתור את בעיות המדינה. יהודה החלה לשקוע. בזמן שחז"ל עסקו ב"פירושי התורה", נפרצו ויבשו אמות המים, נהרסו הכבישים והסכרים, הביצות פשטו שוב בארץ והאדמה חרבה והפכה שוב למדבר. על כן עזבו היהודים את מולדתם האהובה וגלו למדינות מסודרות יותר.
3 – ואכן מאז מרד בר-כוכבא, עסקו רבני היהודים באגדות ופילפולים במקום לדאוג לעמם ובמקום לבקש את האמת. שום רב לא הנהיג את העם בפורענויות שתקפו אותו במשך ההיסטוריה כולל בשואה. במקום זה קראו תהילים. כפי שאמרו על שחרור צפת במלחמת השחרור. היא ניצלה בזכות המעשה והנס. המעשה היה שרבני צפת קראו תהילים. הנס היה שהפלמ"ח הגיע.
4 – רק עם בא הציונות החל עם ישראל להגות שוב בפתרונות מעשיים במקום להתפלל למשיח. ורק בזכותם התקיימה המצווה החשובה ביותר ביהדות – ישוב ארץ ישראל. וזה בהתנגדותם החריפה של "מצילי היהדות": רוב הרבנים בגולה וחלק בישראל.
5- על כן גם הטענה שיהודים האורתודוקסים מצילים את עם ישראל הינה אגדה חסרת קשר למציאות. עוד אגדה מתוך אגדות חז"ל הרבות. רוב רובו של העם היהודי הינו רפורמי, קונסברטיבי, מסורתי או חילוני. הם הם אלה שמקיימים בתי-ספר יהודים, שומרים על הקשר שלהם עם ישראל והיהדות, מקיימים מילה, בר-מצווה וחתונות יהודיים, מקיימים בתי כנסת עם מליוני מתפללים ושומרים על הגחלת היהודית. לא האורתודוקסים או החרדים שחלקם בעם היהודי קטן ולכן חסר משמעות מבחינת קיומו של עם ישראל.
מבלבד זה שהם מאמינים באגדה זו.
בברכה,
איציק אגם
From:
גרילק יהונתן [mailto:gri...@gmail.com]
Sent: Sunday, November 29, 2015 8:58 AM
To: Isaac Agam
Subject: Re: [ISO-BAinyanim marketplace] נשנושבועי
שלום וברכה יצחק
אני מעריך שתגובתך היא לסטטוס השבועי. א"כ, התוכן והמסר שנכתב שם הוא ביחס להמשכיות העם היהודי. העובדות מאז ועד היום מראות שמי שנאמן לתורה ולמצוות, הוא נאמן ודואג שצאצאיו ישארו יהודים. כל החלופות שניסו לא צלחו. במאה שנים האחרונות היו שהאמינו שהציונות תשמור ותשמר, והתוצאות הם שבקרב הישראלים בחו"ל אחוז נישואי התערובת הוא הגדול משאר הקהילות היהודיות. ובקרב האורתודוכסים נאמני התורה, הוא שואף לאפס.
כל נסיון להוציא חלקים רלוונטיים כביכול, יותר או פחות, התוצאה של אותם אלו ששיחקו עם חוקי התורה כמו פלסטלינה היא התבוללות גמורה. מסתבר שגם אתה נכד או נין של דתיים. החילוניות היהודית מעולם לא החזיקה יותר מ4 דורות, או שהנין חזר למקורות או שהתבולל.
בקשר להתנשאות כביכול. משום מה אני לא רואה בדברים שלך התנשאות, ואתה משום מה רואה בדברים שלי התנשאות. כנראה שהפרשנות שלך הזאת מלמדת על משהו עמוק שאינני יודע מה מקורו.
נ.ב. אינך חייב לקרוא את דברי, אתה יכול פשוט לדלג עליהם
בברכה
שבוע טוב ובשורות טובות
בתאריך 27 בנובמבר 2015 בשעה 3:24, מאת Isaac Agam <ag...@agiloans.com>:
ליונתן גרליק
ההיסטוריה הוכיחה בעליל שהיהודים הטובים והנאמנים לעמם אינם דווקא אלה ההוגים בתורה. רבים מ״הוגים״ האלה הם העוינים הגדולים של ישראל והסחטנים הגדולים מאזרחיה המחויבים לביטחונה, כלכלתה ופיתוחה של ישראל.
עיון בתורה איננו מביא לאהבת ישראל אלא לשימוש לרעה בה.
אין ספק שיש בתורת משה דברים נפלאים שהיו מיוחדים ויפים לזמנם והתנ״ך עצמו הוא יצירת מופת שבהחלט ראוי לעיין בו וללמוד אותו. אבל את עם ישראל קיימו לא אלה ש״עיינו בתורה״ אלא להיפך, אלה שהתאימו אותה למציאות או התעלמו מרוב חוקיה הבלתי רלוונטיים יותר. דבר זה התחיל עוד בימי בית שני ע״י הסנהדרין. לא רק בימינו.
מה גם שמה שאתה קורא ״עיון בתורה״ הוא למעשה עיון בפירושי התורה ולא בתורה או בתנ״ך עצמם.
את דיעותיך המתנשאות על אחרים שמור בבקשה לעצמך.
איציק אגם
Sent from my iPhone
--
You received this message because you are subscribed to the Google Groups "ISO-BAinyanim marketplace" group.
To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to iso-marketpla...@googlegroups.com.
To post to this group, send email to iso-mar...@googlegroups.com.
Visit this group at http://groups.google.com/group/iso-marketplace.
For more options, visit https://groups.google.com/d/optout.
--
יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
סיפור שבועי:
החנוכיה תאיר שוב / ד"ר בלייר גרוב
לפני מספר שנים התקשר אלי רופא מדרום צרפת. הוא סיפר כי נכדתו חלתה במחלה מסוימת, שהרופאים המקומיים לא הצליחו לפענח. ולכן, לאחר שקרא כמה ממאמריי בנושא ליקויים במערכת העצבים האוטונומית, החליט להתקשר.נכדתו התאימו לאלו שתיארתי במאמריי, והוא שאל אם אוכל לעזור. הסכמתי ברצון, ובמשך חודשים רבים שיתפתי פעולה עם רופאיה הצרפתיים של הילדה, הן בטלפון והן בפקס, כשאני מכוון אותם כיצד לאבחן את הדיאגנוזה. לבסוף הגענו לאבחנה מדוייקת ורשמתי לה את התרופות והטיפולים הדרושים. במשך מספר שבועות לאחר מכן, הילדה החלימה באופן פלאי ממש. סבה וסבתה של הילדה הביעו את תודתם העמוקה ובקשו שאם בכוונתי לבקר אי-פעם בצרפת, שאודיע להם.
בקיץ 1996, הוזמנתי לדבר בוועידה מדעית בינלאומית שהתקיימה בעיר ניס שבצרפת. הודעתי על כך לרופא, לו עזרתי בזמנו בקשר לילדה. כשהגעתי למלון, חיכתה לי הודעה ממנו להתקשר אליו. התקשרתי וקבענו להיפגש באחד הערבים לארוחת ערב.
נפגשנו ביום שנקבע ונסענו יחד צפונה לביתו במחוז יפהפה בדרום צרפת. היה קצת עצוב לראות שהבית בו הוא מתגורר ישן יותר משנות קיומה של ארה"ב... תוך כדי נסיעה הוא סיפר לי שאשתו סובלת מסרטן השד, היא אינה מרגישה טוב אך התעקשה שהיא רוצה לפגוש אותי. כשהוא הציג אותי לפניה, ראיתי שלמרות מחלתה הקשה היא עדיין אישה יפה בעלת הופעה אצילית.
לאחר ארוחת הערב, ישבנו בסלון ביתו בסגנון המאה ה- 17, לוגמים קוניאק ומשוחחים.
לאחר זמן שאלה אותי האישה: בעלי אומר לי שאתה יהודי, האם זה נכון? כן, אמרתי. אני יהודי. הם ביקשו שאספר להם על היהדות, ובמיוחד על החגים. הסברתי כמיטב יכולתי והייתי בהלם כמה מעט הם ידעו על היהדות. במיוחד התעניינה האישה בחג החנוכה. כשסיימתי לענות על שאלותיה, היא הביטה בי ואמרה: יש לי משהו לתת לך.
היא נעלמה וחזרה אחרי מספר דקות עם חבילה עטופה בבד. היא ישבה, עיניה העייפות מביטות בי והיא החלה לדבר באיטיות.
כשהייתי ילדה בת 8, בזמן מלחמת העולם השנייה, השלטונות הגיעו לכפר שלנו כדי לכנס את כל היהודים. חברתי הטובה באותם ימים הייתה ילדה יהודיה בגילי בשם ג'נט. בוקר אחד, כשבאתי לשחק אתה, ראיתי שמאלצים אותה ואת משפחתה, באמצעות איומי רובה, לעלות למשאית. רצתי הביתה, סיפרתי לאמי מה קרה. לאן היא הולכת? שאלתי, ואמי הרגיעה אותי: אל תדאגי, היא תיכף תשוב.
רצתי בחזרה לביתה של ג'נט וראיתי שהיא כבר לא שם. כפריים אחרים בזזו את חפצי הערך ואת פריטי היודאיקה הם השליכו אל הרחוב. כשהתקרבתי, ראיתי משהו זרוק בערימת זבל. הרמתי אותו. היה זה חפץ שג'נט ומשפחתה נהגו להדליק בסביבות חג המולד. במוחי הקטן, מוח של ילדה קטנה, אמרתי לעצמי: אקח את זה הביתה ואשמור את זה לג'נט עד שתחזור. אולם היא ומשפחתה מעולם לא חזרו.
היא הפסיקה לרגע ולגמה מעט ברנדי. מאז שמרתי על הפריט הזה. החבאתי אותו מהוריי ולא סיפרתי לאיש על קיומו. למעשה, במשך 50 השנים האחרונות, האדם היחידי שידע על כך היה בעלי. כאשר גיליתי מה באמת קרה ליהודים, ושכמה מן האנשים שהכרתי שיתפו פעולה עם הנאצים ימ"ש, לא הייתי מסוגלת להסתכל על הדבר הזה. אולם בכל זאת שמרתי עליו, מוחבא, מחכה למשהו, למרות שלא ידעתי בדיוק למה. עכשיו אני יודעת למה חיכיתי. בשבילך, יהודי שעזר לרפא את נכדתנו, אני רוצה לתת לך את זה.
ידיה הרועדות שמו את החבילה על ברכיי. פתחתי בזהירות את כיסוי הבד. בפנים הייתה חנוכייה, כזו שלא ראיתי כמוה מעולם. עשויה מפליז מוצק, היו לה שמונה קנים עם קעריות לשמן ופתילות, וקערית תשיעית שהייתה ממוקמת גבוה יותר מהאחרות. למעלה הייתה מעין טבעת שהאישה זכרה שמשפחתה של ג'נט נהגה לתלות בה את החנוכייה בפרוזדור הבית.
החנוכייה נראתה לי די עתיקה. מאוחר יותר, אמרו לי מספר אנשים שגילה של החנוכייה הוא לפחות 100 שנה. כאשר הסתכלתי עליה וחשבתי מה היא מייצגת, התחלתי לבכות. כל מה שיכולתי היה רק למלמל דברי תודה. כשעזבתי, מילותיה האחרונות אליי היו: 'מי יתן והחנוכיה תאיר שוב'.
מאוחר יותר שמעתי שתוך פחות מחודש מאז שנפגשנו, היא נפטרה. השנה, שוב יעלה אור בחנוכיה. אני ומשפחתי נדליק אותה, ונאמר תפילה מיוחדת לזכר אלו שאותם היא מייצגת. לא ניתן לאור הזה לכבות שוב...
חג שבועי:
אנו מדליקים והם מדליקים!
אמנם גיבורים הם עמי התבל להדליק ולהאיר בימי שלום, ועל אחת כמה וכמה בימים שלאחר נצחון מוחלט על האויב. ויודעים הם גם להתכונן לזה בעצם ימי המלחמה, והמנורות יהיו מוכנות, אך למעשה כל זמן שסכנה מרחפת על הערים מפצצות והפצצות - חושך ואפילה. עונשים חמורים לעברייני ההאפלה.
ואנחנו - ?
בעשרים וחמישה יום לחודש כסלו נדליק את הנרות.
האם כבר הגענו לידי שביתת נשק? האם אוכלי עמינו הניחו את חרבם האוכלת את שארית הפליטה? אדרבה עולם כמנהגו נוהג.
ואעפ"כ אנו מדליקים!
בכ"ה בכסלו יום נצחון הספר על הסייף, נצחונם של שלומי אמוני ישראל על מרשיעי הברית... אנו מדליקים.
למעלה מאלפיים שנה אנו מדליקים שנה שנה, נרות חנוכה אמנם יסודם בנצחון מזהיר של עם התורה, רבים נמסרו ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, הנצחון הביאם לאויר העולם, אך מכיון שיצאו, אינם תלויים לא לזמן ולא למקום...
אחרי נצחון זה נפלנו שוב בנופלים, מה שיוון הרשעה החלה - ולא הצליחה, מירקה רומי החנופה, החריבה את ביתנו, והגלתנו מארצינו, את מיטב בנינו הכריעה לטבח, את בנותינו לבושת, שמונו ככלי ריק, עירומים נותרנו, את הכל לקחה מאתנו - את הכל, רק לא את הנרות...
במחשכי הגיטו, במבואות האופל, בחדרי הצינוק, ובמחנות הסגר, תחת מגפם של טיטוס, אנדרינוס, טורקוימדה, חמלניצקי עד הרשעים שבזמננו, אנו מדליקים... מצוה להניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, לפרסומי ניסא. ובשעת הסכנה מניחו בתוך ביתו, ואפילו על שולחנו, בחדרי חדרים. ולפעמים גם על הארץ... לעורר את הלבבות ללעוס היטב את מנת המרור, לשתות את קובעת כוס התרעלה שמשביעים אותנו צוררי האנושיות, אך הנרות אנו מדליקים!
אנו מדליקים והם מדליקים!
הם מדליקים בלווית צלצולי פעמוני הנצחון. כשאור ההצלחה מאיר להם פנים, רק אז הם מסוגלים להדליק... ואנחנו... מצוותה משתשקע החמה... זמן שחושך יסובבנו, ואז 'קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה'.
הם - מכיון ששקעה שמשם, נוצחו על ידם אויביהם הולכים ומתנוונים וכלים ביאושם המר, ובימי האפלה מקברים הם את יעודיהם, את תקוותיהם וכל אשר להם.
ואנו - "כי אשב בחושך ה' אור לי" {מיכה ז' ח'}. האין בזה משום נס גלוי, שמסוגלים עודנו להדליק נרות של חנוכה? קרוב לאלפיים שנה שאנו נופלים וחוזרים ונופלים, כל שורה של דברי ימינו טבולה בדם ואש ותמרות עשן. אין לך יום שאין קללתו עמוקה מקודמו, ובל זאת אנו מדליקים על הניסים ועל התשועות ועל הנפלאות...
ושוב: אנו מדליקים והם מדליקים!
האור שלהם גדול, מסנוור את העיניים, בגנדרנות סובב והולך על כל סביביו. ולפעמים לא רחוקות, הוא שורף ומכלה את הנוגע בו...
והנרות שלנו צנועים הם, קטנים הם, מאירים ומחממים את הנפש והרוח, ללא גאווה נוצצים האורות בפנים בית ישראל. ועל אחת כמה וכמה שאינם מסוגלים להזיק.
הנרות הללו קדש הם, קדשו לשעה וקדשו לדורות!
זה כוחנו - וזו גבורתנו! בשעה שחושך יכסה ארץ וערפל לאומים, חיות רעות באות לעולם ומהרסים כל חלקה טובה, וכל מעיינם ישיתו אך להרס וחורבן - ואנחנו עוסקים בהדלקת נרות, להאיר לארץ ולדרים, וכה נמשיך להדליק עד...
בהעלותך את הנרות...
'אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מהן אתה מוכן. קרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם...' {מדרש רבה במדבר}
{הרב מרדכי שמואל קרול זצ"ל - חנוכה 1944}
פרשה שבועית:
גרילק יהונתן
הדבר קרה עוד בהיותי ברוסיה הקומוניסטית ששם נולדתי אחרי מלחמת עולם השניה להורים ניצולי שואה. ידענו שאנחנו יהודים, כי כך היה כתוב בתעודת זהות שלנו, וגם היו לנו שמות יהודיים. אבל מעבר לזה הייתי בורה גמורה - דור שלישי שנותק מיהדות.
גדלתי בין הגויים ללא שום שמץ של מושג מה המשמעות של להיות יהודי.
מאז שאני זוכרת את עצמי היתה בי הרגשה מוזרה שאני שונה מהסובבים אותי ולא יכולתי להבין מה מקורה. הרגשתי את עצמי כמו עלה תלוש נידף ברוח – חסרת אחיזה, חסרת בית, חסרת מקום – בשום מקום לא מצאתי את מקומי. הייתי חסרת מנוחה. חשבתי אולי בגלל הנדודים של המשפחה שהורי היו פליטים בחוסר כל. אך החסר שהרגשתי לא נגמר בחומר, הוא היה עמוק יותר, בנפש – הרגשתי נתושה. חסרת שייכות.
יום בהיר אחד שמעתי בפעם הראשונה סיפור על ארץ ישראל, שכל תושביה יהודים. זה מה שקלטתי מהסיפור ששמעתי. באותו רגע היה לי ברור לחלוטין שמקומי שם, כי אני יהודיה.
הגילוי הזה, שיש מקום שאני שייכת לו, היה כל כך יקר וחיוני בשבילי, ששינה בן רגע את חיי - הוא העניק לי משמעות ומטרה שהיו חסרים לי. זה היה יקר מכל וידעתי שעל היקר באמת צריך להתאמץ. ולא שייך לעשות חשבונות ולא חשוב המחיר. מה שחשוב - להיות יהודי ולחיות כיהודי - כי בשביל זה נולדתי.
שילמתי ביוקר - ב-12 שנות נעורי שהפכו להיות שנות סבל עם רדיפות בלתי פוסקות, איומים, חקירות, חיפוש בבית, וכמובן פיטורין מעבודה. נהייתי 'בוגדת', מנודה, משוללת הגנה וזכויות אזרחיות מינימליות. חדלתי להיות אזרחית המדינה ללא אפשרות לצאת מן המדינה. לא נכנעתי ולא ויתרתי. להפך - כמה שהלחץ והעינויים גברו כך התחזקתי והייתי נחושה יותר בדעתי. גיליתי בי כוחות שלא הייתי מודעת עליהם. הנשמה שבי התעוררה והתחילה לדרוש את מזונה.
התחלתי לחפש יהודים כמוני. ירדתי למחתרת כי לחיות כיהודי ברוסיה הקומוניסטית זה 'בגידה במולדת' - פשע חמור מכל שעונשו מאסר ולפעמים יותר מזה. האם לא פחדתי? כמובן שכן, כי אני בשר ודם. אך לא היתה לי ברירה. ממילא הרגשתי את עצמי אסורה בכלא של המדינה - נאבקתי על חירותי עם משטר טוטליטרי. היה בי דחף פנימי בלתי פוסק שהוביל אותי להמשיך ולחפש במשך שנים ארוכות וחשוכות.
במחתרת מצאתי עוד יהודים כמוני, גיליתי שיש גם כאלה, דווקא הצעירים שיודעים מה זה תורה, גם לומדים אותה וגם מקיימים. גיליתי עולם חדש, מצאתי שייכות. השתתפתי בפעילות מחתרתית. נסעתי לערים מרכזיות והבאתי מזוודה שלמה של חוברות המודפסות במכונת כתיבה ידנית על נייר דק-דק בעותקים בודדים. החוברות הכילו דברי תורה ועניני יהדות.
באחד מהמשלוחים שהבאתי ממוסקבה מצאתי סיפור על חנוכה, על המכבים, על פך שמן והנרות, על המלחמה והגבורה, על נס חנוכה. הסיפור תפש אותי חזק - הרגשתי שהסיפור הזה שייך לנו - ליהודי רוסיה באופן ישיר כי במהות זה אותו מאבק על הזכות להיות יהודי. בעצם זה לא רק זכות אלא בראש ובראשונה חובה להשאר יהודי בכל מצב בכל מקום ובכל דור.
החלטתי שעלי לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה וגם לשתף את חברי הקבוצה שלי בעיר. התחלתי לחשוב - איפה משיגים חנוכיה? אי אפשר לקנות אותה בשום חנות. אז בא לי רעיון - בתוך הסיפור מצאתי ציור קטן של חנוכיה בצורה הפשוטה ביותר . חיפשתי מי מהחברים בקבוצה יכול לעשות משהו דומה ממתכת. אחד מהם שהיה מהנדס ועבד במפעל הסכים לעשות משהו מהשרטוט שלי שהמצאתי מדמיוני. אל תחשבו שזה היה פשוט לבצע מבחינה טכנית, הוא היה צריך לעבוד על זה בלילה בסתר במפעל אחרי שכל העובדים הלכו הביתה. הוא סיכן את עצמו. כשקבלתי את החנוכיה התרגשתי מאד - הוא עשה אותה מקשה אחת כבדה מאד, ובעיני היא היתה יפיפיה.
ביום המיועד - נר ראשון של חנוכה - הזמנתי את חברי הקבוצה אלי הביתה. הכנתי סיפור על חנוכה, כיבוד חגיגי ככל שהתאפשר לי, וחיכיתי להגעתם בהתרגשות רבה.
כדאי לציין שבאותה תקופה גרתי בבניין רב קומות בקומה עליונה בדירה משותפת לשמונה זוגות צעירים. היה לי חדר קטן בלבד והשכנים כולם היו גויים עובדי בניין. השכונה היתה בקצה העיר הגדולה ומול בניין המגורים שלנו היה מפעל לחומרי בניין. כל החברים בקבוצה שלי היו גרים בקצה השני של העיר ובזמן חנוכה באמצע החורף שבאזור שגרתי היה קור עד ºC30- מלווה בסופות שלג עם רוחות חזקות. גם התחבורה העירונית היתה בעייתית, במיוחד בשעות הערב.
באותו ערב השתוללה סופת שלגים בחוץ וחיכיתי לשווא עד שעות הלילה - ואף אחד לא הגיע. כאשר הבנתי שאין טעם עוד לחכות שמתי את החנוכיה על אדן החלון והדלקתי נר ראשון בחיי - נר חנוכה.
הלהבה הקטנה השתקפה בחלון השחור. בחוץ לא היתה נפש חיה ולא היה שום סיכוי שמישהו יראה את הנר הקטן שלי. התיישבתי מול החלון והנר והדמעות החלו לזלוג מעיני ללא הפסקה.
שאלתי את עצמי מה עושה הנר הזה? למי אני מפרסמת נס חנוכה? ומה אני עושה במקום הזה? איני יודעת אם אי פעם יתנו לי לצאת מרוסיה, אני כבר יותר מעשר שנים מסורבת עליה, גרה בסביבה עוינת, בלי משפחה, בלי ילדים, בלי אפשרות ללמוד, לדעת, לקיים, לחיות חיים נורמליים. עד מתי? מה יהיה אתי? מי יתן לי תשובות? לא ידעתי להתפלל. ידעתי לבכות. בכיתי כל הלילה.
הנר הקטן הזה שאף אחד חוץ ממני לא ראה אותו בחלון השחור בקצה העולם, הנר הזה לא הלך לאיבוד, ולא לשווא הדלקתי אותו.
היה שם מישהו שראה את הנר הזה מלמעלה - מי שברא אותי יהודיה, הוא זה שרצה שאדליק את נרי, שאתאמץ, שאמסור נפשי אליו. והוא זה שהוביל אותי עד לנקודה הזאת שהתעוררה נשמתי והוא זה שמוביל אותי כל חיי, ושבסופו של דבר שחרר אותי מהכלא הגדול הזה - רוסיה הקומוניסטית. והוא העלה אותי לארץ ישראל ולירושלים, לשליחות במוסקבה עשר שנים לאחר העליה בתפקיד של מנהלת ומורה בבית ספר יהודי לבנות ששמו 'מגדל אור'.
הנר הקטן שלי גדל וגדל והדליק עוד נרות רבים. מהאור הקטן נהיה אור גדול - מגדל אור שממנו יצאו נרות רבים של תלמידותי שחלק מהן המשיכו ללמוד בארץ, והקימו בתים בישראל. כל זה הוליד נר קטן - ראשון בחיי - נר ראשון של חנוכה.
פרשה שבועית:
פרשת מקץ / 'חינוך בבית הסוהר'
"ושם אתנו נערה עברי עבד לשר הטבחים" {בראשית מ"א י"ב}
אשת פוטיפר שגאוותה נפגעה כשדחה יוסף את חיזוריה, טפלה עליו האשמות שווא, ובזעמה הגדול לא שקטה עד שהושלך אל בור הכלא.
בעיני בשר היה יוסף חף מפשע, קרבן לעלילה שפלה. אולם, לאור אמות מידה המקראיות, אין יסורים בלא עוון. חייבת להיות משמעות למאורעות הנוחתים על האדם. ועל כן, אף כי הלשנת אשת פוטיפר היא שהוציאה לפועל את הגזירה להושבת יוסף מאחורי סורג ובריח, לא זו היתה הסיבה לעונש הכבד.
יוסף, שאחיו התעמרו בו ומכרוהו לעבד, חטא אף הוא כלפיהם. בעצם, הוא זה שגרם למעשיהם. הוא הסב לעשרת אחיו צער מיותר. חלומותיו המלכותיים הם שדחפו אותם למעשים של ייעשו. בעיניהם, היתה בחלומות אלו התנשאות שלא במקומה, התנשאות מעוררת קנאה המפירה את שלוות הרוח.
עליו לכפר, איפוא, על חטא זה. עליו ללמוד ולהכיר מהו פשר הדבר לצער את הזולת. ואכן, זוהי משמעותה של הכפרה: להבין את מושג הצער של האח ושל הידיד, כפי שהמקרא מבין מושג זה, לחוש אותו בכל היקפו, בכל עומקו ועל כל רבדיו.
עשר שנות הכלא היו עשרה כלי מדידה למוד בהם את מידת הסבל שגרם לאחיו. שנה לאח. באותן שנים קלט יוסף שבעיני ההשגחה העליונה שקולה שנת סבל ובדידות בבור הכלא המצרי, כנגד עוגמת הנפש שגרם לאח אחד.
זה היה שיעור עצום לאדם כיוסף. זהו ביטוי למושג: ' הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה'. אישיותו הותכה בכור ההיתוך של הכלא וצורפו כל סיגיה. שנות ייסורי נפש, חרטה ובדיקה אישית, הולידו מהפך. עשר שנים קשות אלו הצמיחו אדם חדש.
זו היתה גם הכנה מועילה לקראת המלכות המצפה לו בעתיד. התכונה שרכש בימי הענות והסבל תעמוד לו בשעה שינהיג את מצרים הרעבה. יהיה עליו להתמודד מול אוכלוסיה חסרת מזון השקועה בבעיות אבטלה, אעב וחוסר אמצעים. או אז, יזכור גם את האדם הסובל מאחורי הגרפים הכלכליים והדיווחים של הכלכלה המצרית. הוא יראה את האדם הפרטי הסובל והנאנק, ואליו הוא יחיש את ישועתו.
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
פרשת קריעת ים סוף היתה שלב מכריע בגאולתו של עם ישראל. עם זאת, יש למאורע זה השלכה כלל-עולמית.
אנשים רגילים לחשוב אודות יציאת מצרים במושגים מצומצמים, כאילו התבטא המאורע ביציאת עמנו מארץ השעבוד במצרים ובכניסתנו לארצנו שלנו - לארץ ישראל.
לאמיתו של דבר, ביציאת מצרים יש לראות את הניצנים הראשונים של מהפיכה עולמית גדולה.
באותו מאורע בו נעשינו לעם, קיבלנו תואר חדש: 'צבאות ה''.
עם ישראל משמש לאורך ההיסטוריה האנושית כמאגר וכמקור של חלוצי הלחימה להפצת רעיונותיה של יציאת מצרים בעולם.
אין אפשרות לתאר את היקף התמורה המהפכנית אשר התחוללה בימים ההם בעקבות יציאת מצרים. התרבות המצרית באותה תקופה נשאה את כתר התרבויות כולן. התפיסה של תרבות מצרים נזכרה בתורה במשפט קצר: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" {ויקרא י"ח, ג'}.
כאמור, חוקי תורתנו מבטאים את ההיפך המוחלט מתפיסת החיים המצרית. ואכן, יציאת מצרים היתה בשעתה מפגן אדיר של מחאה, קבל עם ועולם, נגד המוסכמות השליליות של התרבות המצרית.
'צבאות ה'' – זוהי תמצית ההגדרה של מטרת הוויתנו בעולם. כל עוד לא הפכה בעולם השאיפה התורתית לנחלת האנושות כולה, עודנו שרויים במאבק עיקש, ואנו ממשיכים להקרא 'צבאות ה'', כי הקרב עדיין לא תם.
במהלכו של מאבק זה דמנו ניגר כמים בכל דור ודור. לוחמים אנו למען האמת הנצחית בכל הדרכים, באומר ובעט, במעשים ובמסירות נפש. עם זאת, התרבות המצרית, בדמותם של כל העמים האכזריים אשר קמו אחרי מצרים, ממשיכה ללחום בנו.
אם נקראנו צבאות ה'', חיילים בשדה הקרב, סימן הוא שהאוייב עודנו חי וזומם להכריתנו. קלסתר פניו של האוייב רב גוני. לא מצרים העתיקה לבדה נאבקה בנו. המאבק בעיקרו נטוש בינינו לבין האידיאלוגיה הרוחנית של מצרים, אשר נפוצה בעולם. תרבות זו נדדה מארץ הנילוס אל מדינת בבל, אל מלכות רומי, עד שהתפשטה על פני כל ארצות אירופה ומעבר להן.
נביאי ה' הגדירו את תרבות מצרים במלים ספורות: 'לי יאורי ואני עשיתיו'. גאוות מצרים היתה על היאור, על הנילוס ועל עושר אדמתה. מוטיב זה שימש כציר החיים. והנה, צץ ועלה עם חדש, עם יהודי, הדוגל בשיטה 'כי לה' הארץ' - משפט זה נאמר על ידי משה רבנו בארץ מצרים.
מאורע קריעת ים סוף הוא הביטוי האדיר ביותר לאישור אמונה אמיתית זו. במהלכו התחוללה הדרמה הגורלית של מאבקנו ההיסטורי. האויב אמר: "ארדוף אשיג, אחלק שלל, תמלאנו נפשי, אריק חרבי, תורשימו ידי" {שמות ט"ו, ט'}. העם הנרדף היה דל ורפה אונים, אך בסופו של דבר צלל האויב כעופרת במים אדירים, עד שהתפרצה כמו מאליה שירת הפדויים: 'מי כמוך בא-לים ה''.
עלינו להשריש עמוק בתודעתנו את האמת האלוקית, הנצחית, הקשורה בצורה הדוקה לגורל עם ישראל. כך נוכל לעמוד איתן, בגאון ובאומץ מול תרבות מצרים בכל תקופה ותקופה. עלינו להאמין, שכפי שזכו אבותינו לראות נסים גלויים ונצחון גדול, עד שהגיעה שעתם לומר: "אשירה לה' כי גאה גאה" - כך נזכה גם אנו לומר שירה לעתיד לבוא. חלילה לנו לשכוח כי הדבר תלוי בנו.
ככל שאנו משרישים ומעמיקים יותר את האמת ואת הצדק בתוכנו, באותה מידה מחדירים אנו יותר את האמת ואת הצדק בעולם כולו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
את עשרת הדיברות שמע העם כולו מפי האלוקים, כאשר ניצב העם למרגלות ההר העשן "כעשן הכבשן" {שם י"ט, י"ח}. עשרת דיברות אלו כוללים בכת"ר (620) אותיותיהם את 613 מצוות התורה, בתוספת שבע המצוות שחידשו חכמים בכוח הסמכות ששאבו מן התורה.
הדיבר הראשון והדיבר האחרון דומים במהותם. הראשון "אנוכי ה' אלוקיך" כמו האחרון "לא תחמוד", אינן מצוות מעשיות המחייבות את האדם לעשייה כלשהי. הן מצוות רעיוניות המכוונות ללב. הראשונה קוראת ליחס נכון כלפי העולם, ואילו האחרונה - מדריכה אותו בסבך ההתייחסות הנפשית כלפי כל אשר לזולת. שמונה הדיברות הקבועים ביניהם, הינם צווים מעשיים הדורשים מהאדם לפעול בהתאם להם, או להימנע מפעולה כאשר היא שלילית.
עשרת הדיברות היו חרותים על שני לוחות אבן. הלוח הראשון כלל את המצוות שבין אדם למקום, ואילו על הלוח השני נחקקו המצוות שבין אדם לחברו. במינוח מודרני יותר, הוצמדו זה אל זה מצוות 'דתיות' ומצוות 'אזרחיות'.
כאמור, הלוח הראשון פותח במצווה רעיונית: "אנוכי" - אמונת הלב באלוקים. המצווה האחרונה בלוח זה היא מצווה מעשית מאד, מוחשית מאד, שנלקחה היישר מחיי היום יום: "כבד את אביך ואת אמך".
לעומת זאת, לוח המצוות 'האזרחיות' פותח בצו מעשי, ממשי: "לא תרצח", ומסיים ב"לא תחמוד", שהיא פנייה אל רגשותיו הפנימיים של האדם.
'כולם נאמרו בדיבור אחד, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע' (מדרש). להורות וללמד כבר בהתחלה כי אין להפריד בין חיי המעשה ה'חילוניים' לבין עולמו הרוחני והפנימי של האדם. אין 'דתי בלב'. היהדות אינה רק עניין לבית הכנסת. החיים על כל גילוייהם חייבים לעמוד בשווה בפני כל מה שחרות על הלוחות.
"אנוכי ה' אלוקיך" הוא הדיבר המטיל אלומת אור בהירה אל תוך תוהו מושגי האלילות העתיקה והמודרנית גם יחד. הוא מודיע לשומעיו בניסוח ברור כי העולם אינו תוצאה עיוורת של התנגשויות קוסמיות מקריות. החיים על פני האדמה אינם פרי תאונה. הוא מצהיר באוזני האדם כי יש בורא ליקום, המנהיגו ומכוונו מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה. יש לעובדת קיומו משמעות.
הנימוק לפנייה הוא: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שם). זוהי פנייה לאומית המזכירה להם חוויה קרובה ביותר שבה התנסה העם. יציאת מצרים הוכיחה בדרך ההתנסות האישית והקיבוצית, עד כמה מתערב אלוקים זה בחייהם, ועד כמה מגלה הוא עניין בעתידם ובאושרם של ברואיו.
מן הדיבר הראשון אל האחרון והמסכם. דיבר זה הוא - המוזר שבדיברות, כי הוא מטיל את צל איסורו על דברים שברגש. אין זה הגיוני, אולי כמעט בלתי אפשרי. 'כי איך יהיה אדם, שלא יחמוד דבר יפה בלב, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו' (אבן עזרא). החמדה צומחת מעצמה. האדם חסר שליטה עליה. וחסר אמצעים להיאבק כנגדה.
לו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני והמעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות בעקבות החמדה - לשים יד, למשל, על בית הידיד או על מכוניתו, כי אז היה הצו מובן, פשוט וברור.
אולם הדברים כוללים מפורשות גם את הרגש המתעורר בלב. כיצד ניתן לצוות עליו 'אל תופיע'? הנה כי כן, מצאו כאן הפרשנים את הקשר האמיץ בין הדיבר הראשון לבין הדיבר האחרון שבלוחות, בין המילה "אנוכי" לבין המילים "לא תחמוד".
אין האלוקים מטיל ווטו על החמדה או על התשוקה. תכונה זו טבעית היא ואין לכלוא אותה. אולם הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את תשוקת לבו לכיוון שונה - לשאוף אל ההתעלות, אל נכסי הרוח של קרבת האלוקים.
לא ניתן להשתוקק בעת ובעונה אחת לשני דברים מנוגדים. הלב הוא המחליט אם לבחור בתשוקת החומר או בחמדת הרוחניות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה}
גרילק יהונתן
לא ייאמן!
שלושים ושש (!) פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
לא על מצוות שבת החמורה, לא על איסור רצח או חטא גזל. גם לא על החובה לעבוד את האלוקים ולאהבו, שהיא התשתית לכל מערכת המצוות. במצוות חמורות אלו מקמצת התורה במילים וממעטת באזהרות. משפטים בודדים דיים להרתיע.
והנה, דווקא במצווה 'קלה' זו של אהבת הגר ובאיסור לצערו מרבה התורה בצוויים, ופקודותיה פזורות בחלקי התורה השונים. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון פעם אחר פעם, כחוששת שמא לא קלט העם את המסר באזכור המצווה.
התורה אינה מחייבת רק לנהוג בגר בכבוד ולהמנע מלהציק לו, כמובא בפרשתנו, אלא היא מחייבת גם לאהבו: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" {דברים י"ח}.
חזרה זו מאירה פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן.
יחס זה, למרות כל הצטעצעות ההגינות שבהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו של בן דורנו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.
השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמה קלאסית. גם האמריקני או הדרום-אפריקני המשיכו לחוש עצמם ישרים, הגונים ומוסריים, על אף סלידתם העמוקה מהכושי והתעמרותם הגסה בו.
זהו אופיינו. מילים של הומניות ושל שוויון - בפינו לחוד ובמעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כוח כלפי החלש.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? איך תגרום שינוי בהתנהגות ובגישה? "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ג, ט'}'.
אנו מופנים אל הזכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה, שהיו מנת חלקנו שם. הפעלת זכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר - אב הטיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה. והיא גם תגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
גרילק יהונתן
בימי האימפריה הרומית, שני נערים יהודים גדלו יחד בארץ ישראל, והפכו לחברים קרובים. לאחר זמן מה, נפרדו דרכיהם. אחד מהם עבר לגור ברומא והשני עבר לגור בסוריה. למרות זאת, הם נשארו חברים קרובים מאוד.
פעם אחת, כשהחבר מרומא ביקר בסוריה, הוא הואשם בריגול, על לא עוול בכפו. הוא הובא בפני קיסר סוריה ,וזה דן אותו למוות.
בשעה שהובל אל מקום ההוצאה להורג, שאלו אותו אם יש לו משאלה אחרונה. הוא ביקש: אנא, תנו לי לחזור לרומא להסדיר את ענייני ולהיפרד ממשפחתי. אחר כך אחזור ותוכלו להוציא אותי להורג.
הקיסר צחק. השתגעת? איזה ערבות יש לי שתחזור?
היהודי אמר, יש לי פה חבר בסוריה, שיערוב לי. הוא יהיה הערב שלי. אם לא אחזור, תוכל להרוג אותו במקומי.
הקיסר הסתקרן. אני חייב לבדוק את התופעה הזו מקרוב. בסדר, הבא את חברך.
היהודי הסורי נקרא אל הקיסר. ואכן, הוא הסכים לערוב לחברו, להמתין בכלא ולמות במקומו, במקרה שלא יחזור.
הקיסר נדהם כל כך מההסדר הזה, שהסכים להרשות ליהודי הרומאי ללכת. אני מקציב לך 60 יום. אם לא תחזור עד עלות השחר של היום ה- 60, חברך ימות במקומך.
היהודי הרומאי מיהר לרומא כדי להיפרד ולהסדיר את ענייניו. לאחר תקופה קדחתנית והרבה דמעות, הוא החל את מסעו בחזרה, הרבה לפני תום תקופת 60 הימים. אולם, באותם ימים היו רק אניות מפרש, ולעתים עברו ימים רבים לפני שנשבה הרוח בכיוון הנכון. ובמשך מספר ימים לא נשבה רוח. האנייה התעכבה וכשהיהודי הרומי הגיע לסוריה, כבר הפציע שחר היום ה- 60.
כמוסכם, הוציאו הסוהרים את היהודי הסורי והכינו אותו להוצאה להורג.
באותם ימים, הוצאה להורג הייתה אירוע ראווה. מוקדם בבוקר החלו ההמונים להתאסף. לבסוף עם עלות השחר, עמדו לבצע את ההוצאה להורג, ופתאום הגיע היהודי הרומאי בריצה. חכו! חזרתי. אל תהרגו אותו!
אבל היהודי הסורי מחה: אינכם יכולים להרוג אותו. השחר כבר עלה, והוא הגיע באיחור. אני הערב שלו. אתם חייבים להרוג אותי במקומו!
כל אחד מהם היה נחוש בדעתו באותו מידה. הרגו אותי!, לא, הרגו אותי במקומו!. התליין לא ידע מה לעשות. קמה מהומה בקהל.
לבסוף, קראו לקיסר. בפליאה ותדהמה הוא פנה לשניהם ואמר: אשחרר את שניכם רק בתנאי שתהפכו אותי לחבר השלישי שלכם!
{מתוך: אש התורה}
פרשה שבועית:
פרשת תרומה / 'אדם זהב'
המשכן נוצר לפי הדגם של היקום. משתקפת בו הבריאה כולה. אבני היסוד של היקום פשוטות הן במקורן ומשותפות לכל נוצר. המגוון האדיר והשופע של תופעות הטבע, שורשו במינון ובהרכב משתנה של אותם יסודות בראשיתיים פשוטים. כל המופיע לנגד עינינו, מן הגלקסיות האדירות ועד לגרגיר החול, כפוף כולו למספר חוקים פיסיקאליים בסיסיים.
גם עולם הרוח בנוי בצורה דומה. מערכת חוקי המוסר פשוטה אף היא. עם זאת, במקביל לחוקי הטבע, היא מתגלמת בכל היש הנברא בעולם, כולל כמובן באדם.
בבוא האדם לנסות להבין את עצמו ולעמוד על רזי ערכיותו - עליו לחדור אל תעלומת המשכן. מבעד למעטה הגשמי של פרטי המבנה ושל כלי הקודש שהוצבו בו, עליו לחשוף את המהויות הרוחניות הגלומות בהם. כך יגלה האדם את עצמו.
אולם, כשם שבכל תופעות הטבע קיימים רבדים-רבדים, כך הם פני הדברים גם במשכן ובאדם. כשם שחשיפת כל רובד מגלה, שלמעשה, הינו מכסה המסתיר רובד עמוק ממנו, כך הם גם הרבדים בנפשו של האדם. עמוקים הם עד אין חקר.
התמונה שנציב עתה הינה חלקית, אין היא ממצה את התמונה הכוללת. אולם עם זאת, היא מייצגת אותה.
"ועשית מנורה" - האדם הוא כמנורה. מוכן להאיר על ידי תורה ומעשים טובים. גובה המנורה שמונה עשר טפחים, כמידת אדם בינוני. עליו לדאוג שיהיה יקר וחשוב כזהב, ושיהיה טהור מכל סייג של עוון וחטא.
התנאי להחשבת האדם כמנורה טהורה הוא קבלת ייסורים ומירוק כל בדיל בלתי טהור - "מקשה תיעשה המנורה". הכאות בקורנס - שהם משל לייסורים - בונים את המנורה. בנוסף, כולה "מקשה", אין היא מורכבת מחתיכות נפרדות. דבר זה משל הוא לאחדות כל האיברים, שלא יטמא אחד מהם, וכך תיפרד איכותו מיתר האיברים.
באמצעות מנורת הזהב לימדה אותנו התורה את משמעות החיים הבריאים והנאצלים. היא בישרה שסוד האושר האנושי טמון ביכולת האדם לכוף את כל ביטויי רוחו וגופו למטרה נעלה ועליונה. מטרה לא אנוכית שתעניק לנפש אחדות ותסיר ממנה את כבלי הפיצול האומלל, פיצול הנובע מהכוחות והיצרים הנאבקים בתוכה.
בעיותיה הרוחניות של חברתנו נובעות בגלל היעלמותה של אמת זו. דור בוני המדינה, למשל, מתרפק בגעגועים ובכאב על החזון שפעם בלבו, ואשר נמוג כליל תוך עשרות שנים בודדות.
דור זה אינו מבין את הנוער ששינה דרך. עם זאת, הוא שוכח שלו עצמו היתה מטרה - הקמת המדינה. היא מילאה את לבו. לה שיעבד את כל כוחות הגוף והנפש, ואותה נשא בדומיה, בסיפוק ואף בסבל ובמאמץ. הוא היה שותף למעשה היסטורי כביר.
מבחינה חומרית לא היה בידי דור זה אפילו המחצית מן המצוי בידי הצעיר בן דורנו, אך למרות זאת, היה אותו דור מאושר. הצעירים כיום 'מחפשים את עצמם', ושוקעים בנהנתנות המותירה אחריה שובל של עצב. כל רוח מצויה מפזרת אותם מארצנו אל כל מדינות תבל.
מדוע כך הם פני הדברים? כי אין בלבו של צעיר בן דורנו חזון או מטרה רוחנית שלמענה כדאי לחיות ולהקריב! החיים נטולי משמעות, והצעיר נסחף, כמעט בעל כרחו, למערבולת היצרים כולם.
היהודי ידע שהמשכן אינו אתר פולחן, כי אם מקדש הנשמות. הוא בא בשעריו כדי לחדש ולהיזכר באמיתות שלאורן יחיה, כדי להשיב את האחדות לנפשו המתפצלת מאליה בשוקי החיים, וכדי להציב את המטרה של עבודת ה' בראש מעייניו. הוא ציפה שמנורת חייו תאיר ותעניק לו מאורה המחיה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
גרילק יהונתן
לפתע פרץ צימטבוים ביללה מרה וצוחה כלפי הנאצי: 'חיה צמאת-דם שכמותך! אחי ואחיות ינקמו בבוא הזמן את נקמת דמי השפוך. העונש יהיה אכזרי, כמו שאכזריים המה פשעיכם. אתם לא תשמידו את עמנו. אתם תהיו לחרפה ולשמצה בקרב העמים, כי כתמי דמינו ישארו עליכם לנצח'.
ואל היהודים העומדים מרחוק קרא צימטבוים: 'אל תפלו ברוחכם. אלקים עמנו'.
ואז פנה צימטבוים השמימה וקרא: 'רבונו של עולם! הנני מוסר את עצמי במלוא ההכרה כקרבן למען עם ישראל. הלואי ואהיה הקרבן האחרון. הלואי ותרום קרן ישראל'.
הרשע הנאצי שראה את הרושם שעשו דברי קרבנו, צוה לקרבנותיו לקשור אותו יד לרגל והשאירוהו כך מתגולל על הארץ במשך ארבע שעות בינתיים פקד לבנות תליה בשבילו. כשהתליה הוקמה אספו את כל יהודי המחנה ובתוכם גם את אשת צימטבוים וילדיו ולעיניהם תלוהו.
דבריו האחרונים היו: 'ה' הוא האלקים! שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד! ברוך אתה ה' המקדש שמו ברבים!'...
ובמלים אלו יצאה נשמתו הטהורה. {עתון "הבוקר", 10 בנובמבר 1945}.
בתלמוד נאמר: המעיל מכפר על לשון הרע. אמר הקב"ה: יבוא דבר שבקול (הפעמונים שבמעיל השמיעו קול), ויכפר על מעשה קול (על דיבורו של האדם) (מסכת ערכין ט"ז, א').
ההתבוננות במעיל עוררה במתבונן, דחף להרהר בחטאי לשון הרע ורכילות, שהאדם עוסק בהם בתמידות, כמקצוע וכתחביב כאחד... הרהורים אלו הובילו את האדם כמו מאליהם להתבייש לנוכח נמיכות קומתו מול שלטון לשונו חסרת הרסן. ללא ספק, בושה זו הצמיחה בעקבותיה גם את החרטה שהיא תחילתה של התשובה המכפרת. ההתבוננות במעיל יצרה בלב המתבונן שרשרת תגובות שהובילו לטהרה ולכפרה.
השאלה היא: מדוע מסיט מראה המעיל את מחשבות האדם דווקא לחשוב על לשון הרע? בתלמוד נאמר: 'היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעים? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד' (מסכת מנחות מ"ג, ב'). כלומר, צבע התכלת מעורר בלבו של המאמין רצף אסוציאציות שהזכיר לו את 'כסא-הכבוד'.
החוליה הראשונה של שרשרת האסוציאציות היא - הים. כל היוצא אל חוף הים ומתבונן בו, חש כיצד נפתחים שערי לבו אל המרחבים הכחולים הפרושים לפניו. גבולות העיר שבתוכם הוא כלוא רוב ימיו, נמוגים למראה הים הפתוח. המרחבים מרחיבים את דעתו של האדם. ראייתו הרוחנית והגשמית זוכות אף היא לעדנת ההתחדשות והתרחבות.
מבטו המתרחב של האדם מתעצם עוד יותר אם פונה הוא אל תכלת הרקיע. אם אכן ניחן הוא ברגש העדין והדק של האמונה, מסוגל לבו לקלוט גם שמץ מן המרחבים האין סופיים של האלוקות הניצבת מעבר לבריאה הגשמית, אלוקות המכונה בלשון התלמוד - 'כסא הכבוד'.
התכלת במהותה היא סמל לראייה כוללת הפורצת את מחסומי הצמצום הסוגרים על האדם ועל רוחו.
המדבר לשון הרע לוקה בצמצום. התמקדותו במעשיו של רעהו מביאה אותו לדון את רעהו לכף חובה ולחרוץ עליו לשון. לו ניחן היה במבט מקיף, לו היה חושב על נסיבות מעשיו, לו היה מתוודע לילדותו הקשה של רעהו, לצרות הפוקדות אותו וכדומה, היה מבטו משתנה לטובה. הלוא כך נאמר בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (א', ו'). לדון את כל האדם, על כל מרכיבי אישיותו. כאשר יעמדו כל המרכיבים לנגד עיניו, לבטח תמצאנה נקודות זכות, והתשוקה לרכילות וללשון הרע תתמוסס כליל.
לכן מדגיש הפסוק: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת". המעיל היה כולו תכלת, ללא צבע אחר מגביל. הוא מציין את תכונת המרחבים והראייה המקיפה והכוללת.
גרילק יהונתן
בכנסיה שברומא ניצב פסלו של משה, מעשה ידי האמן המפורסם מיכאל אנג'לו. דמותו המתנשאת של אדון הנביאים, כפי שדמיין אותה האמן האיטלקי, מעוטרת בראשה בשתי קרניים הדומות לקרני שור. האמן מתקופת הרנסאנס, תרגם את הכתוב בפרשתנו על קרינת פניו של משה, לפי הבנתו, כצמיחת קרניים...
למעשה, טעות בידו. טעות חמורה.
למען האמת ההיסטורית, יש לציין, שאין קולר האשמה תלוי בו. הוא, קרא את דברי התנ"ך שתורגמו לשפה הלטינית על ידי הירונימוס בתרגום הוולגטה, ומשה בפסלו יצא כפי שיצא. אולם זוהי שטות שאין למעלה הימנה.
הקורא את הפסוקים המתארים את קרינת עור פניו של משה, חש בחגיגיות שבדיווח. פרשני המקרא עמדו על השגב וההוד שבפסקה זו. אולם אם צומחים לאדם קרני שור, מה מקום יש לחגיגיות? מעבר לכך, מדוע יש לדווח בהרחבה את אשר ראוי להסתירו מחמת הבושה?
מה מהותה של קרינה זו? מדובר בקרינה רוחנית בעלת עוצמה רבה, עד היותה ניכרת היטב על פניו הגשמיות של האדם הראוי לכך. קרינה רוחנית זו נובעת מן המפגש בין אדם ילוד אשה, לבין האין סוף האלוקי. השתקפות מה של קרינה זו, אנו יכולים לחוש, כאשר אנו מתבוננים בפניו של אדם אצילי ורוחני במיוחד, בבחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו'.
מי שהכיר גדולי תורה, הלא הם האישים שהשקיעו עמל חיים כדי לרסן עצמם, וכדי להגיע לשליטה מוחלטת על מעשיהם ועל מחשבותיהם, מי שעמד אי פעם במחיצתו של ענק רוח מסוג זה - טעם משהו מההוד הזה. הוא חש בקרינה שמקרינה האישיות ההיא. קרינה זו היא אחת מתעלומות נשמתו של האדם, ומקורה באין סוף האלוקי.
באותם ארבעים יום בהם שהה משה על ההר, הוא זכה לתורה על כל מעמקיה וסודותיה. אישיותו טוהרה כליל מכוח אותה תורה אלוקית, שדבק בה בכל מאודו. סגולתה הרוחנית של נשמתו פרצה את גבולות גופו, והארתה הפנימית העזה ניכרה היטב על פניו. אלו הם 'קרני ההוד' או 'זוהר השכל', אשר עם ישראל חש בהם בעת רדת משה מן ההר.
הבה נצעד צעד נוסף. מהו אותו המסווה ששם משה על פניו?
המסווה הוא המחיצה שכפה משה על עצמו. מחיצה בין האלוקי והאנושי שבנפשו, בכדי שיוכל להתקרב אל בני ישראל ולשוחח עמם. אותן שעות שבהן 'שם את המסווה' על פניו, היו השעות בהן הפריד את עצמו מהדבקות המוחלטת של מחשבותיו באלוקים ובתורתו. וכך שוב נוצר קשר בינו לבין העם. מסווה זה היה על פניו, רק כשעסק בענייני החולין של עצמו ושל העם, אך לא כשלימדם תורה או כאשר זכה לשפע נבואי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
האות יו"ד, החסרה במילה "נשאים" ("נשאים" במקום "נשיאים"), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, שבה נכשלה קבוצת העילית בעת הקמת המשכן.
הנה המדרש מתאר מה שקרה באותו יום: בשעה שאמר משה: 'כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן' (שמות ל"ה, ה'), ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא.
אמרו: 'יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו'.
לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה". (שם ל"ו ו')
תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו כי היה צורך להפסיקה, לאחר ההיענות הגבוהה.
במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל - נבחרי העם, השולטים בגורלו - לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. הם ידעו כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב יד ולב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור את העגל. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו - כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב.
אולם, מגלה המדרש, הנשיאים הללו, החייבים מטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות זו.
ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בליבם, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים הם מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלמה יותר.
אולם המקרא החסיר משמם של הנשיאים את האות יו"ד. בכך גילה שבאותה שעה חסרה לנשיאים אלו תחושת 'היחד' עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסויים, על ריחוק רגשי כלשהו, מהמתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, ללא חשבון.
אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעותם. היה זה רגע קשה בחייהם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם, היא זו שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה}
גרילק יהונתן
אלא שה'הזדמנות' הזו בוששה לבוא. חלפה שנה. ופתאום שאל הרב את אשתו: תגידי, את זוכרת את המראה שנשברה לפני שנה? מה את חושבת על כך עכשיו?אה, המראה? כבר מזמן שכחתי מזה, היא השיבה. מילא, כפרת עוונות, החיים זורמים הלאה.
ובכן, עכשיו הזמן לשתף אותך מה עבר בלבי, ולספר לך את ההסבר שבקשת ממני בזמנו כמה פעמים, אמר הרב. כשהמראה נשברה, אני מיד דמיינתי לעצמי כיצד תהיה ההרגשה שלי בעניין בעוד שנה. מה שאת אמרת עכשיו – אני כבר אז אמרתי לעצמי את אותם הדברים. בכך, חסכתי מעצמי הרבה עגמת נפש!
פרשה שבועית:
פרשת פקודי / 'יקיר העם'
כך התמלאה במלואה הבטחת אלוקים, שנאמרה עוד בטרם התגייסו למלאכה עצמה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה, ח'}. עתה, בשכון האלוקים על אוהל מועד, נוכחו לדעת, כי מעשיהם היו לרצון, וכי בצעו את המלאכה כראוי.
וכאן ממשיך הפסוק הבא:
"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן" {שם ל"ה}.
כל עוד שכנה השכינה במשכן, שהתבטא באמצעות הענן, נמנע משה ולא נכנס אליו.
חוסר יכולתו של משה להיכנס לאוהל מועד ברגעים הראשונים לקיומו, השיב לכל מעשה הבנייה את הפרופרוציה הנכונות:
'לא מפעלו שלו בא לכלל ביטוי נראה לעין במשכן ולא יחסו שלו אל תורת ה', שעדותה היתה מונחת שם. האומה היא אשר כוננה במשכן זה מזבח לתורת ה'... האומה היא אשר לפניה השכין ה' את כבודו... באותה שעה של התעלות, שעת קרבת ה' אל ישראל, התרחק אף משה רבינו ושב אל קרב האומה...' {רבי שמשון רפאל הירש, על הפרשה}.
משה הפגין במעשהו זה, כי נאמן הוא לכלל הברזל, החייב להיות נר לרגלי כל נבחר בציבור: לפעול בשם העם, למען העם ובתוך העם. כלל, הנשכח פעמים כה רבות על ידי העסקנים, הפועלים 'בשם העם', ותוך כדי פעולה הופכים לאחמ"ים, שזכויות יתר מלוות אותם כל ימי חייהם.
לא כן האיש משה. דווקא ברגע, שבו השלים את שליחותו בנושא המשכן, שב אל העם, שלמענו פעל.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין לבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיה ס"ה, טז): "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני" - ימי הפורים האלה לא יבטלו, שנאמר (אסתר ט', כח): "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא ייסוף מזרעם. {רמב"ם הלכות מגילה פרק ב' הלכה י"ח}
סטטוס שבועי:
חג הפורים מתקרב, ועמו מנהג התחפושות. למעשה פורים הוא היום היחיד בשנה בו אנו לא מתחפשים. אנו בוחרים להתחפש לדמות מוערצת אותה אנו רוצים לחקות, או למשאלה כמוסה שמעולם לא הצלחנו להגשים. כך או כך, בפורים נוכל ללמוד המון על ה'פרצוף מאחורי המסיכה'...
ציטוט שבועי:
מסקנת מגילת אסתר: היהודי אינו יכול להיות רק 'אני' - הוא תמיד יהיה 'אנחנו'. {אריה בן גוריון}
זכרון שבועי:
בתורה המזהירה ללא הרף מפני שנאה ונטירת איבה, ושכל מצוותיה מיוסדות ומכוונות לאהבת עולם ולתיקון האנושות כולה, יש מצווה אחת מפורשת, לזכור ולא לשכוח, לשנוא ולנטור איבה ללא גבול לעמלק, המסמל את הרוע והרשעה, את תאוות הרצח לשמו, את האנטי תזה לכל מוסר היהדות.
מצוה זו קוממה את 'יפי הנפש' במשך הדורות. אולם, כמעט כל דור סיפק לתמהים את התשובה, שהיא מודגמת ומומחשת. מי שראה את החיה הנאצית לפני דור, מי שחשב פעם על המשמעות 'מיליון ילדים' בעת שליטף את ראש ילדתו הקטנה, שאצבעה נצבטה בדלת, אולי ייטיב להבין...
רק שנאה תהומית לכל מה שמייצג עמלק, היא ערובה מפני עליית והתפשטות החיה שבאדם.
סיפור שבועי:
!שמחה מאחדת
מחנה הריכוז גרוס רוזן. שנת תש"ד – 1944. ליל חג פורים. האסירים היהודים עלו כהרגלם על משכבם. אולי, איש לא זכר שהיום הוא חג פורים. גם מי שזכר, האם היה לו כיצד לחגוג? שמא יטול פיסת לחם קטנטנה וידמיין שזהו אוזן המן אותו הייתה מכינה אימא?
שקט שרר בצריף. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת.
לפתע, כמו משום מקום, קפץ אחד האסירים מן הדרגש והחל לצעוק:
יהודים יקירים, הלא חג פורים היום! היום אנו חוגגים את מפלת המן צורר היהודים אשר ביקש להשמיד את עם ישראל. אבל בורא העולם ראה את צעקת בניו והציל אותם, והמן הרשע נתלה על העץ! אחיי, כמו בימי מרדכי ואסתר, גם אנו נמצאים בעת צרה. לא המן שמו, אלא היטלר ימח שמו וזכרו! אבל חג פורים מזכיר לנו כי ישועתנו קרובה, וסופו של היטלר יהיה רע ומר כהמן! חיזקו ואימצו, 'עם ישראל חי'!
עיניו של היהודי בערו כלפידים וגופו כולו רעד מרוב התרגשות. ממקום אחר קפץ לו אסיר נוסף והחל לזמר באיטיות ובמתיקות את הברכה הנאמרת אחר קריאת המגילה: "ברוך אתה ה'... הרב את ריבנו... והנוקם את נקמתנו..."
שני היהודים האמיצים שבו אל הדרגש והשקט השתרר שוב במחנה. בקרב האסירים שררה תחושה של שמחה והתעלות, אך גם חשש מן הבאות.
בבוקר אירע את אשר יגורו ממנו. קצין המחנה התפרץ אל הצריף והחל לצעוק.
בלילה האחרון היו כאלו שהעזו לדבר נגד הפיהרר! הסגירו מיד את בני העוולה, אחרת מרה תהיה אחריתכם! אני מקציב לכם עשר דקות כדי להסגיר את אותם פושעים.
עשר דקות חלפו ואיש לא פצה את פיו.
רוצו, רוצו! החל הקצין לצעוק. האסירים הכחושים החלו לרוץ כשהגרמנים מצליפים בהם שוב ושוב. אחד משני האסירים כבר עמד להסגיר את עצמו, אבל היהודים סביבו לחשו לו החזק מעמד! 'כולנו ערבים זה בזה'!
המירוץ המטורף נגמר. האסירים לא הוסגרו. באותו חג פורים, נס כפול אירע ליהודי המחנה גרוס רוזן: הם חגגו את החג, המרוץ השטני לא הפיל קורבנות, ואיש לא הלשין.
{פינחס פייבלוביץ' בספרו 'עודני זוכר'}
מגילה שבועית:
...חפש את המטמון
המגילה היא אפוא מסמך מגמתי וסלקטיבי. היא מסננת מתוך מליוני מאורעות, רק את אלה שהתרחשו בתקופה מסויימת (עשר שנים במלכות אחשורוש), ורק את העובדות המשרתות במישרין או בעקיפין את סיפור העלילה.
המפליא הוא, שסיפור העלילה מופיע כשרשרת מקרים בלתי צפויים ללא החוט המקשר, ללא המושך בחוטים. אפילו בסוף העלילה, מתבהר רק שהיה קשר בין 'המקרים', אך איש אינו יודע מי העומד מאחוריהם. דרמה מרתקת ללא הגיבור הראשי.
אתאיסט בן זמננו, בודאי היה מנסה להפריד בין כל המקרים, ולא להציגם כשרשרת רצופה. במרחק השנים בין מאורע למאורע, ישנה פרשנות לכל מאורע בהתאם לנסיבות. רק מאמין, יכול היה לגלות את הקשר העובדתי שבין המקרים. ואם כן, נשאלת השאלה, היכן נעלם האלוקים מלשולן המגילה? ומדוע לא הוזכר שמו אפילו פעם אחת?
אכן מגילת אסתר משקפת את המציאות ההיסטורית החדשה אליה נכנס העם היהודי בתקופת אחשורוש. מציאות ההולכת ונמשכת עד ימינו אנו. מאורעות מתחוללים ללא הרף בתבל כולה ובחיי העם היהודי. מאורעות שהם פרטים במסכת חיים של עמנו. כל יום נושא עמו בשורה בצורת כותרת בעיתון, לכל מאורע צמוד הסבר הגיוני. לכל התרחשות מלווה פרשנות הניתנת ע"י מומחים בכל אחד משטחי החיים.
כל הרוצה למצוא יכול למצוא את האלוקים בכל אחד מעיקולי הדרך של האומה ושל הפרט. אך כל הרוצה, יכול למצוא שם את מיטב הטיעונים וההוכחות לגישה האתאיסטית, להעדר ההשגחה.
על תקופות אלו בישרה התורה מראש בפסוק הקצר: "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" {דברים ל"א י"ח}. 'הסתר פנים' משקף את המציאות ההיסטורית של חיי העם היהודי במלכות אחשורוש, מציאות הנמשכת עד היום.
אילו הזדמנו אנו לאותה תקופה ולאותן מאורעות שהתרחשו בעשר שנים הנזכרות, היינו מוצאים אלף ואחת סיבות לכל אחד מארועי המגילה. סיבות פוליטיות משכנעות פחות או יותר. אולם, המגילה באה ללמדנו שגם בעידן של הסתר פנים, של חושך מחשבתי, של טשטוש מושגים, כאשר מסתתר האלוקים מעינינו, קיימת אפשרות ויש דרך לגלותו, וזאת ע"י ליקוט המאורעות וצירופן.
מי שיאסוף את כל התשובות הלוגיות הניתנות על כל מאורע ומאורע בנפרד המסופר במגילת אסתר, עתיד לגלות את חוסר המוצא והסבך. ובאותה נקודה מול הקיר של סיפורי הבדים, מתגלה האלוקים בכל כוחו. התשובה הקצרה לכל השאלות בתהליכי ההיסטוריה ובקורות חייו של היחיד.
האוביקטיביות של כותב המגילה מרגיזה לפעמים, מוזרה ומקפיצה,. אך רק בה טמון הסוד כיצד לגלות את האלוקים שרוחו מנשבת בין כל קפלי המגילה.
קריאת המגילה היא שיר הלל לבורא, שאין שמים אותו בפינו, אלא שאנו מגלים בעצמנו.
'תשועתם היתה לנצח ותקוותם בכל דור ודור, להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח, כל החוסים בך'.
{מתוך: דע את יהדותך}
פרשה שבועית:
פרשת ויקרא / 'מוסר הנשיאות'
"אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה'... והביא את קרבנו ..." {ויקרא ד', ג'-כ"ב}
כאשר התורה רוצה להודיע לנו מהו הקורבן שיביא הכהן שחטא, או העדה שסטתה מן הדרך, היא פותחת במילה "אם". כאשר הפרשה עוסקת בנשיא, היא משנה את הנוסח וכותבת: "אשר".
שינוי מילולי זה של נוסח הפתיחה אומר דרשני. רבן יוחנן בן זכאי השמיע את ההסבר הבא: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם על שגגתו מביא חטאת, צריך לומר על זדונו?"
אנו חשים בכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם נשיאים הגונים, בני חורין, שאינם כפופים לאיש. נשיאים, אשר גם ברום מעמדם יחושו ויתנו לב לאיכות התנהגותם האישית. מנהיגים אשר יזכרו בכל רגע מחייהם שההמון מתבונן בהם, מחקה אותם ולומד ממעשיהם, אם לטוב ואם למוטב. כי הם בכח סמכותם נותנים את הטון, מכתיבים את האופנה כמעט בכל תחום מתחומי החיים. על כן כה כבדה האחריות הרובצת על כתפיהם.
כאמור, לחטאו של הנשיא המורם מעם מתלווה חרטה כנה וגלויה, ללא התחמקויות, הוא יכול לשמש מופת לעם כולו. עם הרואה כיצד מנהיגו מוכן להודות בפומבי על חטאו, לבקש עליו מחילה, ואף להביא קרבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה. הוא יבין כי גם הנשיא הוא אדם עם חולשות אנוש, והחטא רובץ לפתחו כמו לפתח כל אדם עלי אדמות. הוא יושפע מאומץ לבו להודות בחטאו בפומבי, לעיני העם כולו. המעשה הנאצל שעושה נשיאו יקבע את אמות המידה המוסריות שלו, שבאחת ישנו את פניו הרוחניות של העם כולו. גם הוא, כנשיאו, יבין שאין זו חרפה לערוך חשבון נפש אישי, ואין זה אות קלון לאדם לחזור בו ממעשה שאינו ראוי ולבקש עליו סליחה.
דור שנשיאו 'אינו חוטא לעולם', שנשיאו מוכן לסלף את העובדות, לשכתב את ההיסטוריה, ולחפות בכל האמצעים העומדים לרשותו על מעשי עוול שעשה בחסות השלטון – אינו דור מאושר. מאושר הוא הדור ומאושרת התקופה, המצמיחה אישים בעלי ביקורת עצמית, בעלי עוז רוח לקום ולהודות בהכנעה מוחלטת: 'אכן חטאתי, והנני מביא קרבן כאות לרצוני העז לשוב מחטאי'.
מאושר הדור, כי אישים כאלו יביאו למפנה ולמהפכה בערכיו ובהתנהגותו של דור שלם. הם – מנהיגי האמת!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
שבת שלום - צום קל ומועיל - פורים שמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בנפול אויבך אל תשמח. {משלי כ"ד י"ז}
סטטוס שבועי:
הסיפור הגדול של ההיסטוריה דומה לסיפור של פורים. אנחנו פה כדי לספר את הסיפור ואויבינו נעלמו מהמפה. שמחת פורים היא גדולה יותר מאשר בכל חג, משום שהיא מספרת את סיפורה של האומה שמעולם לא אפשרה לנשמה להיכבל – זהו סיפורו של היהודי.
ציטוט שבועי:
אם אי־פעם תשכח שאתה יהודי, יימצא הגוי שיזכיר זאת לך. {ברנרד מלמוד}
סיפור שבועי:
לא כל יום פורים...
למחרת פורים נהג רבי מאיר שלום מפוריסוב להזמין לביתו את עניי העיר ולהעניק להם נדבה הגונה.
שאלוהו תלמידיו: הלוא אך אתמול קיבלו מנה נכבדה של 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', ומה הדחיפות לתת להם צדקה עכשיו?
השיב הרב: בפורים הכול יודעים כי מצווה גדולה היא לתת 'מתנות לאביונים', ועל כן הם עלולים לחשוב שזו מצווה המיוחדת לפורים ולא לכל ימות השנה. לכן קיבלתי עליי להזכיר לכל הציבור כי מצווה לתת צדקה גם בשאר ימי חול...
פרשה שבועית:
פרשת צו / 'תפקיד מדושן'
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" {ויקרא ו', ג'-ד'}.
ניקוי המזבח מן האפר הקרוי 'דשן', המצטבר לאחר מעשה ההקרבה, חייבת להיעשות בבגדי קודש (מדובד ומכנסי בד), ואילו הרחקת הדשן אל מחוץ למחנה, דורשת החלפת הבגדים לבגדים פשוטים יותר, אם כי גם הם בגדי קודש..
אנו לומדים, כי גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן.
האדם, באשר הוא, יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. יש דברים שהאדם ימנע מלעשותם, כי הם 'אינם מתאימים לו'. לרוב נבנה סולם עדיפויות זה על פי נטיותיו האישיות ורצונותיו. ובעצם האדם עובד את עצמו.
לכאורה, מצוות הרמת הדשן 'לא מתאימה' לכהן, שתפקידו הרם הוא הקרבת קרבנות, הבאת הכפרה לבני ישראל, התייצבות לפני האלוקים – כשגרירו של העם.
לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת פסולת? עבודה זו צריכה להימסר לידי קבלני ניקיון!
משום כך באה המצווה של הרמת הדשן בבגדי כהונה דווקא. ללמד את העם כולו, שרק זה המוכן לעשות את המעשים 'הפחותים' ביותר, ראוי לתואר הנעלה: עבד ה', הנאמן לתורה ולרוחה. כי אין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש - מצוות!
אולם עדיין נותר להבין, מדוע יש צורך בהחלפת בגדים? מדוע אחרי הסרת הדשן מעל המזבח מתבקשת הוצאתו החוצה אל מחוץ למחנה בבגדים שחוקים דווקא?
וזו התשובה:
תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה שתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. זכרון המעשים שכבר נעשו, עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה, שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, ואינו עובד את עבודת כל יום ביומו, כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.
"והוציא את הדשן" - יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול תעשה בבגדים פחותים. כלומר, אל נתגאה במעשים שעשינו כבר, העבר ייסוג מפני העתיד החדש, המוטל עלינו כל יום ביומו.
תרומת הדשן כמצווה, ניקוי המזבח כחובת הכהן – דבר יום ביומו – מגלמים בחובם את המלחמה נגד השיגרה השוחקת, את חינוך האדם לרעננות תמידית, שמעשיו היום, אסור להם להיות רק חיקויו של האתמול ושכפולו. כל יום עומד בפני עצמו במלוא ייחודיותו. רעננות זו תישמר, רק אם לא ננוח על זרי הדפנה של ההישגים שכבר הושגו בעבר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
שושן פורים שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
--
גרילק יהונתן
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
על המושג "תזריע וילדה זכר", קובע התלמוד: 'איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר' (מסכת ברכות דף ס'). הפסוק קובע קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה זו רואה קשר ברור בין ההתנהגות בשעת ההפריה לבין קביעת מינו של הילוד.
בקביעה זו טמונה עוד אמת מדעית. היא באה לידי ביטוי בקטע התלמודי הבא:
'שלשה שותפים יש באדם. אביו... אמו... והקב"ה נותן בו רוח נשמה' (מסכת נדה דף ל"א, א').
מידע זה של חז"ל, על שותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה למדע רק בשנת 1875. עד אז התפלגו אנשי המדע בין האמונה שהאם היא היוצרת את הולד לבין הטענה שהיא יצירתו של האב.
נמצא, שבמובן העקרוני צדקו חכמינו, שקבעו כ-1500 שנה לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הולד, ולא בהתהוותו בלבד.
ועוד פיסת מידע מדעית הקשורה לשותף הראשי המעניק את הנשמה:
'בסתירה גמורה להשקפה זו (של אריסטו), הם (הכוונה לחז"ל) מקבלים את הדעה (הנכונה) שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה ('משעת פקידה ניתנת בו נשמה' – מסכת סנהדרין דף ל"א). ובזה הקדימו בהרבה את בני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי, ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה' (האנציקלופדיה העברית, כרך ג' עמוד 88, ערך אמבריולוגיה).
ומכאן, אל הקביעה בדברי חז"ל בדבר מציאותה של תודעת העובר:
'דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו... צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים' (מסכת נדה דף ל').
הרעיון כי עובר בן ששה חודשים הוא בעל תודעה, היה בעבר הקרוב מעורר תגובות לעג. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים.
מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת הרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין. עובדה שהיתה ידועה לחז"ל, כפי שאנו רואים במאמר התלמודי הבא:
'ומלמדין אותו כל התורה כולה. כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל התורה כולה' (מסכת נדה ל').
למרבה הפלא, גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע. לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו את כח זכרונו של העובר, הוא מתייחס גם לשכחה המאפיינת את התינוק עם הופעתו בעולמנו.
נתייחס עתה להמשך הפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו":
'לתינוק שזה עתה נולד, יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו... שטפי דם בזמן זה, הם לפעמים חזקים למדי, ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם' ('הולט פדיאטריקס' מהדורה 12, עמ' 125-126).
הנטיה לשטף דם נעוצה בעובדה שהיסוד החשוב לקרישת הדם, ויטמין K, אינו נוצר בכמות מספקת עד היום השביעי בחיי התינוק. ברור אם כן, שהיום הבטוח הראשון לביצוע המילה הוא היום השמיני כפי שמצווה התורה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" {ויקרא י"ב, ג'}.
חומר שני, הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה הוא הפרותרומבין. כמות הפרותרומבין ביומו השלישי של התינוק היא רק כ-30 אחוז מן הכמות הנורמלית. כל ניתוח שיבוצע בילד באותו יום, עלול לגרום שטף דם רציני. בדיאגרמה זו אנו רואים שהפרותרומבין מגיע ביום השמיני לרמה שהיא אפילו טובה יותר מהרמה הנורמלית – 110 אחוזים. לאחר יום הוא יורד ומתייצב על 100 אחוז. לפיכך, מבחינת מצב הכמויות של ויטמין K והפרותרומבין, היום המתאים ביותר לביצוע ברית מילה הוא היום השמיני.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
מדובר בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה, המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת, המסכסך באמצעות הרכילות, בין בני אדם. חברה מקראית זו רצתה לחיות בלא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין. והיא ידעה ש'החיים והמוות ביד הלשון', פשוטו כמשמעו.
זהו כוחה ההרסני של הלשון, שהמדבר לשון הרע מתעלם ממנו.
גזר הדין בפרשה תואם להיקפו ולעומקו של החטא. כך שומרת חברת העילית על שלמותה, על בריאותה ועל איכותה.
היא נוטלת את המדבר לשון הרע, מי שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו ממנה - אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הבלתי נסבלת של ימי ההסגר, את ערכה של החברה. שיחוש עד כמה הוא זקוק לה. או - אז יקלוט את גודל חטאו, כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.
לאחר ימי ההסגר עדיין לא תמו ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית להבנת אישיותו: "ולקח למטהר שתי ציפורים... ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וגו'" {שם י"ד, ד'}.
"ציפורים חיות": לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.
"ועץ ארז": לפי שהנגעים באים על גסות רוח.
"ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו וירפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י שם ע"פ המדרש).
בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן שהוא מקריב את המקור לצרעת חטאו: גסות הרוח ותחושת הבוז כלפי הסובבים אותו. תחושה זו היא שהתירה לו לזלזל בהם בלשונו. הבא, איפוא, שני, תולעת ואזוב. זכור נא, שמעט ענווה רצויה מאד, למען יצירת גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך. לטובתך היא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת.. {שמות י"ג, י"ד}
סטטוס שבועי:
'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' - 'והגדת לבנך'. החינוך היהודי הוא לא על ידי נאומים והכרזות, אלא על ידי הקיום המעשי של תפקידם. מצווה זו של חינוך הבן ליהדות מוטלת על האב. אין האב יכול להשתמט מחובה זו על ידי כל תחליף אחר. כל ספרי הלימוד, שיעורי הדת, התודעה היהודית וחגיגות הבר מצווה אינם יכולים לשמש תחליף לשולחן, אשר לידו חווה הבן עם אביו בהווה את המסר מהעבר למען העתיד...
ציטוט שבועי:
לא בחירות נולד האדם אלא בעבדות, ורק הכח להשתחרר ניתן לו. להשתמש בכח זה הוא תפקידו עלי אדמות. ומי שאינו רוצה להיות בן חורין בודאי נשאר בעבדותו. {הרב ד"ר יצחק ברויאר}
סיפור שבועי:
'ביצים קשות'
ציר אנטישמי ב'סיים' הפולני שאל פעם את רבי מאיר שפירא מגדולי רבני פולין ובעצמו ציר ב'סיים'. מדוע אוכלים היהודים ביצים בליל הסדר?
אף על פי שטעמים רבים נאמרו במנהג זה, השיב לו רבי מאיר מזוית שונה: זהו סמל לקשיות ערפם של היהודים. ביצים, ככל שתרבה לבשלם, כך הם מתקשות יותר. כך גם היהודים...
חג שבועי:
זמן חרותנו / הרב שבתי שינפלד {לונדון - ניסן תש"ה שילהי מלחמת העולם השניה}
'חרות על הלוחות: אל תקרי חרות אלא חירות'. {פרקי אבות פ"ו י"ב}
לא אחד מבני אומות העולם, שהיה מזדמן השנה בפסח לבית יהודי, ורואה את היהודים חוגגים בכל לבם ובכל להטם את 'זמן חרותנו', את חג הגאולה שלנו,היה מחייך בלעג. אולם גם לא אחד ממנו, תתפרץ מלבו השנה אנחה מרה, בשעה שיזכור את תפילת זמן חרותנו. לא אחד בלבד ישאל בגלוי או בסתר, כלום זכאים אנו לשבת היום ל'סדר', לחוג את גאולתנו, בשעה שהגוף היהודי שלנו מתפתל בעוית, טובע בים של דם ודמעות ויהדות פולין אשר עליה גאותנו, מעונה ביסורים נוראים?
ארבע הקושיות שילדינו ישאלונו השנה, תהיינה אולי אחרות לגמרי, לא כל כך שמחות כרגיל, יתכן ואנו נזדעזע למשמע הקושיות של ילדינו ולא נדע מה להשיב עליהן.
אם ביציאת מצרים שאלו המלאכים - מה נשתנו אלו מאלו, ישאלו השנה את אותה שאלה ילדינו, רק במובן הפוך.
מה נענה לילדינו? - תשובה של 'עבדים היינו' בלבד, לא תשביע את רצונם, אנו חייבים ללמד אותם, עד כמה שהדבר יקשה עלינו, פרק בתולדותינו הכתובים בדם. אנו חייבים לגולל לפניהם את התקופות הטרגיות והעגומות שלנו ולהוכיח להם, כי כל פעם יצאנו מנצחים מידי רוצחינו ודוקא הרוצחים ההם, נקבעו בדעת האנושיות כפושעים וסדיסטים.
במה נעוץ סוד נצחוננו התמידי? אין הוא בכח הפיזי של היהודים ולא עוד אלא שההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו, כי בכל מקום שסמכנו על כוחנו ועוצם ידינו, לא השגנו כמעט מאומה.
כוחנו האמיתי נעוץ במצפוננו הנקי. מה גדול הוא כוחו של מצפון נקי, זה יוכל להעריך ולהבין רק הנרדף, המעונה והסובל. אדרבה, נסו לשאול את אלפי הפליטים של הגיהנום הנאצי, שאיבדו את ביתם ומשפחתם, התענו במחנות הסגר, ריחפו בין חיים למוות, כלום אחד מהם היה מהרהר בכך דקה להתחלף עם מעניו ורודפיו.
חז"ל אומרים, כי 'רשעים יצר הרע שופטן' - היצר הרע הדן ומייסר את הרשעים כל ימי חייהם.
אל תאמינו, כי יש בנמצא אדם חשוך מצפון, ישנם רק רשעים המנסים להטביע את מצפונם בנהרות דם, מנסים להחניק את קול מצפונם בזעקות קרבנותיהם, מנסים להכניע מצפונם תחת עול הגזל שבידיהם.
כמה נאה ויפה התמונה, שהתלמוד משרטט לנו על סופו של טיטוס. התנפל על עם חלש וחף מפשע ונצחו, החריב את קדשיו, גזל את אוצרותיו, התיימר כי ניצח בחרבו השטופה דם את הכביכול בכבודו ובעצמו. הוא חוזר לביתו שבע רצון, טעון כסף וזהב, אפוף מחנות של עבדים חדשים, ברומא מצפה לו שער הנצחון המפואר, לפתע ברדתו מן הספינה זז משהו במצפונו, בתחילה משהו קטן ופעוט כיתוש זעיר, אולם אותו יתוש, אינו נותן לו מנוח, הוא גדל ומתפתח ומעיק על מוחו כל ימי חייו ואז הוא מקנא במנוצחים, הוא המנצח הגדול. כך עולה בגורלם של כל העריצים והרודפים בכל התקופות, אצל מקצתם במוקדם ואצל מקצתם במאוחר, אולם אין ניצול מכך.
המצפון היהודי היה מעולם נקי וישאר גם נקי, כי בסופו של דבר הוא יונק מהתורה, ברצונו או שלא ברצונו. לא רק המצפון של היהודים, אלא המצפון של כל עמי התרבות היום הוא מושפע במישרין או בעקיפין מהתורה.
הסיסמה שלנו - 'אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות', אינה רק משחק מילים גרידא, אלא אמת הגיונית טבעית ומושלמת. עשרת הדברות האלוקיות החרותות ביד ה' על לוחות האבן וביחד עם זה על לוח לב האנשים בכל הדורות, רק הם בלבד מסוגלים לטהר ולקדש את מצפון האדם, עד שגם המהפכות והשואות הגדולות ביותר, לא יוכלו לרוצצו, אלא להיפך יאמצוהו ויעודדוהו ויעשוהו לבן חורין מושלם.
זהו הרעיון העמוק של החירות ומנקודת ראות זו אנחנו זכאים יותר מכולם לחוג את זמן חרותנו השנה, תוך תקוה ודאית לגאולה שלימה לאנושיות בכלל ולעם היהודי בפרט.
פסח כשר ושמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
גדולה האמונה מן הראייה. בכוחה של אמונה רואים יותר ממה שרואים בעיניים! {חידושי הרי"ם{
סטטוס שבועי:
אין אומה עלי אדמות שמנת הסבל שלה דמתה, ולו אף במקצת, לעמינו. הגלות הפכה לסמלו של העם היהודי. אולם, עם ישראל אינו מחשיב את הגלות כפרק שלילי הפוגע בהמשך דרכו, הוא הצליח להפוך את הגלות לתקופה של יצירה אדירה, לתקופה של התרוממות נפשית ורוחנית וצירוף פנימי. גם בגלות, למרות הצרות, הנסיונות והקשיים, שאבה האומה את חוסנה הרוחני, והיא שעמדה ועומדת לה עד עצם היום הזה.
ציטוט שבועי:
העולם נשתנה ונתחלף מאז, עמים שקעו ואבדו ואחרים הופיעו על במת ההיסטוריה, חוג הארץ התרחב, יבשות חדשות בצבצו ועלו מתוך הימים, כוחות טבע בלתי משוערים באו והקלו והנעימו את החיים – ורק העם האחד הזה עודו קיים כמאז, עודו שומר על מנהגיו שלא נשתנו, נאמן לעצמו ושומר זכר סבלות אבותיו. ועוד הוא מתפלל באותן המילים בנות אלפי השנים אל אלוהיו, אלוהי הנצח. {בנימין זאב הרצל}
סיפור שבועי:
סדר רוסי...
קיבלתי מאבי הגדה ברוסית מועתקת בכתב יד, וערכנו את הסדר לפי ההגדה. כשהגענו ל'כורך' אמר יוסף מנדלוביץ: אין לנו כאן מרור לשימו בין המצות, אך אין זה חשוב. מרור הוא סימן לסבל ולייסורים, וכאן יש לנו סבל של ממש. במחשבותינו ובדמיוננו נשים את המרור שלנו בין המצות. ... לכרפס השתמשנו בבצל, במקום זרוע צלויה לקחנו קוביית בשר בקר נמס כשר לפסח, הצמדנו אליו גפרור - כסמל לצלי. גם בפרם וגם בפוטמה עשינו מעין יין לליל הסדר, לפעמים מצימוקים, לפעמים מריבת תפוחי עץ בתוספת מים, ועוד. במשך ימי החג לא בא לחם לפיהם של האסירים הדתיים. את מעט המצות שהיו לנו חילקנו כך, שבכל יום תהיה לנו מצה, במשך ימי הפסח אכלנו בעיקר דייסות. {הרב שמעון גריליוס, אסיר ציון לשעבר{
חג שבועי:
'הבית הישראלי' / רבי שמשון רפאל הירש
עם ישראל הוא העם היחיד שאינו מתיירא מפני המוות, מפני שכבר בראשית התהוותו לעם הוא חיסן את עצמו מפניו. כל אותם חוליים וחולשות המתישים את כח קיומם של יתר העמים וגורמים למותם ולהסתלקותם מעל בימת ההיסטוריה - אין להם שליטה על ישראל. כבר בשעת לידתו התגבר עליהם, כאשר הבורא, חי העולמים, המחיה את הכל, אמר לו: "בדמייך חיי". עם אשר מתחילת בריאתו נידון במשפט העמים למיתה, קם לתחיה ונבחר להיות לעם הנצחי, אשר אינו פוחד ממוות.
מדי שנה, מתעוררים הזרעים הטמונים באדמה מתרדמת החורף, ורעננות חדשה זורמת בתוכם. הטבע מתנער לקראת תקומתו, ובעת ובעונה אחת חוגג גם עם ישראל-סמל תקומת האנושות, את חג תקומתו וגאולתו.
כל אשר נטע ה' בלב העם בשעת תקומתו, וכל הקניינים והערכים אשר חנן הבורא את העם באותם ימים קדומים, הם הרעיונות, השאיפות והייעודים, אשר לקראתם מתלהב העם מחדש בחג התקומה. תעודתו של ישראל להיות כעין אצבע אלוקים, להצביע תמיד לפני העמים על תפקידם האמיתי, שיכירו הכל בייעודם, עד לזמן המיוחל שבו תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
השם 'פסח' - משמעותו שלווה בחצות הלילה, בלי כל פחד בבתיהם ובלבותיהם של ישראל. הם חיים בשלווה, למרות הסערות המתחוללות בחוץ. אין הם מתייראים בליל הגלות האפל. כי "ליל שימורים הוא לה'" {שמות י"ב, מ"ב} - ה' שומר על הנרדפים בלילה, גם כאשר הלילה אפל, ללא סהר וכוכב, גם אז ה' קרוב אליך ושומר עליך.
ה' הזהיר את פרעה מפני האשליה כי כסאו הרם מקנה לו את הזכות לשעבד את העם כאוות נפשו ולשלול ממנו כל זכות של קניין פרטי, של חיי משפחה ושל כבוד האדם בכלל. פרעה הרשה לעצמו להפריד בין איש לאשתו, להטביע את ילדיהם ביאור ולדכאם עד עפר. ולפתע פתאום, פרעה שומע כי עם עבדים זה, אשר היו הפקר בעיניו, אינו אלא "בני בכורי ישראל". "בני בכורי" - הבכור במשפחת האנושות, 'ישראל' - שליח ההתגלות של גבורות ה' בעולם. לכן דרש ה' מפרעה מלך מצרים: "שלח את בני ויעבדוני" {שם ד', כ"ג}.
אך פרעה לא שת לבו. על כן הוסיף ה' להזהירו ולהתרות בו. הפך את מימיו לדם, את עפרו לכינים, ושילח בו את עשר המכות, בעוד בני ישראל לא נפגעו כלל. כך למדו המצרים לדעת שכל הנבראים נשמעים ומצייתים לו: המים, הארץ, האוויר, צבא השמים וכל יתר תופעות הטבע אינם אלא שלוחיו עושי רצונו.
והנה, מתקיימת ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם אבינו, אבי העבדים הללו: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" {בראשית ט"ו-י"ד}. מצרים באו על עונשם ועם עבדים הפך לעם חופשי.
אם נתבונן בחוקת היסוד שחקק ה' כתנאי לקיומם של בני אדם עלי אדמות, ניווכח כיצד הפך את העבד לאדם היודע ומכיר את חירותו. הדבר נעשה בשבת הגדול, כאשר העבד עדיין היה עבד. אף על פי כן קרא להם ה' בנוכחות משעבדיהם, נתן להם רכוש, בית ומשפחה, ועורר בהם את רוח הצדק והאהבה.
כך יסד וכונן ה' את האומה הישראלית על ידי מעשה מצווה: "ויקחו להם איש שה לבית אבות". כאן באו לידי ביטוי רגשות האחריות והאהבה ההדדית. שניהם, גם האיש וגם שכנו, נותרים בני חורין ועצמאיים, מתוך הערכת האישיות של כל אחד.
זו היתה המתנה של שבת הגדול. בתוך ארבעה ימים למד האדם מישראל לראות את עצמו בן חורין. הוא אף למד לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהעם, כענף באילן המשפחה הגדול. עם זאת למד להתחבר עם שכנו מתוך חיבה. וכל המסגרות הללו של משפחה ושכנות התלכדו והשתלבו כחוליות בשלשלת של אהבה.
והנה קרב ובא יום הארבעה עשר לחודש. כאן הצטרפו ייעודיו ההיסטוריים של כלל ישראל על מסגרותיהם המשפחתיות והחברתיות שנתהוו באורח חופשי. מכלול זה של משפחות וחוגי שכנים הפך והיה לעם.
בידו החזקה ובזרועו הנטויה נשא אותם ה' על כנפי נשרים. הוציאם מהשעבוד והעוני אל העתיד אשר בו ימצאו כולם את היסוד המשותף של חייהם בכל תקופות ההיסטוריה, ותעודתם תהיה לגלות לעולם כולו את זיו השכינה ואת דרכי הנועם שלה.
זהו רעיון ההתקדשות בחיי היחיד, הבית והמשפחה, הקהילה והעם. נקודת המוקד של חוקת האומה, אשר בה התפתחו וצמחו חיי העם וחירותו, לא היתה בבית המקדש. נקודת המוקד היתה דווקא בבית היהודי - "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" {שם ז'}. במצרים שימשו המזוזות והמשקוף כמזבחות. המשקוף המסמל את הגג, קובע את מקום רכושו של האדם, המוגדר והמוגן מפני שלטון הטבע. המזוזות מסמלות את כתלי הבית וקובעות את הגבולות שבין אדם לשכנו.
אותה מדרגה גבוהה של קדושה, שאליה העלה קורבן הפסח את ישראל באותו ליל פסח במצרים, "היא שעמדה לאבותינו ולנו" (הגדה של פסח) והפכה לזכותנו הנצחית. היא אשר קיימה אותנו בכל סערות התקופות והנחילה לנו את ניצחוננו הסופי. את מקדשנו קיפחנו וכל מזבחותינו נהרסו, אבל נותר לנו הבית היהודי שנוסד בחצי הלילה של פסח מצרים, עם מכלול המידות הטובות: אהבה הדדית בין הורים לילדים, אהבת בני הזוג, שאיפה לחירות, לצדק ולאחווה.
מעתה, היה העם מובטח מפני המוות, אותו מוות המכחיד עמים וממלכות. אפילו כאשר איבד העם את עצמאותו המדינית, כאשר היו המזבח וההיכל לאפר, והעם גלה ונפוץ בין העמים - היה לו ביתו למקלט ומחסה. בחיק המשפחה מצא היהודי מקום נאות לנטוע את אוהלו, את הבית היהודי-בית ה' השוכן בתוך בני ישראל.
פרשה שבועית:
פרשת אחרי מות / 'שעיר לעזאזל'
"ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדבר.{ויקרא ט"ז, ז'-כ"ב}
שני שעירים עמדו ביום כיפור בחצר המקדש. האחד נשחט ודמו הובא אל הקודש פנימה, ואילו השעיר השני הובל בדרך השניה אל צוק העזאזל, וממנו צנח אל התהום.
רק הגורל שיטיל הכהן עומד ליצור חיץ בין שני השעירים. הוא זה שיכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה.
מה אמר הטכס לאדם מישראל שעלה להתבונן בו בחצר המקדש?
במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים. אישיותו, השבויה ביד הסתירה והניגוד, עמדה מול עיני רוחו בחדות מלאה. בעל הלב הרגיש והמבין מצא קוי דמיון רבים בין האדם ושעיר העיזים. הוא ידע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות.
בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, הבחין בשני השעירים הניצבים בפתחו - שנים, הדומים בכול. שני שעירים (או בני אדם) הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם. אך על סף בית המקדש נפרדות דרכיהם. שם, במקום בו מגיעים מעשי האדם לבחינה ברורה, מתגלה הפער בין השנים. האחד לה', ואילו רעהו – לעזאזל.
שני השעירים הללו מתגוששים בלבו של כל אדם.
בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'". כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו, או להיות בבחינת השעיר לעזאזל: להפעיל את כח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'.
כלומר, שני שעירים אלו שנפרדו דרכיהם, מגלים לאדם שהוא אישית ניצב תמיד על פרשת דרכים מוסרית. בידו ניתנת האפשרות לבחור באיזו משתי הדרכים יחליט לצעוד. בן חורין הוא להכריע כיצד ינצל את כוחות האיפוק וההתנגדות הטבועים בו, נגד מי יתקומם, ונגד מי יתייצב.
כי זהים היו בכול לפני הטלת הגורל, לא היתה כל סיבה מהותית, גורל אישי או חברתי כלשהו (בגובה, ביופי, בכוח או בממון) שיחייבו בחירת כיוון זה או אחר. ההחלטה היתה חופשית (וכשמדובר בשעיר – הוטל הגורל על ידי הכהן). החלטה חופשית, התלויה אך ורק ברצונו של האדם, המחליט לאן פניו מועדות. על כן, לעולם לא יטען אדם: "מה יכולתי לעשות? דחף שלא ניתן לכיבוש גרם לי לנהוג כפי שנהגתי".
ללמד את המתבונן, שאם יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון לחטוא לבין הערך המוסרי, להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא אותה שעה קורטוב מיצרו הרע וממית אחוז מסויים מאנוכיותו הדואגת רק לעצמה. "מוות" זה מהווה פתח לחיים חדשים. הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקודשים.
מולו ניצב השעיר לעזאזל. הוא מייצג את האדם ואת החברה, שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, מן השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור. לעולם לא יסוגו מן האנוכיות, מיצר הכבוד וההשתלטות, מרקבון הקנאה ומטומאת השנאה.
הוא נשאר חי. 'שלם עם עצמו'. בוודאי, מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט. הוא, לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר. על כן, את סף היכל המקדש לא עבר. דרכו מובילה אותו אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות בכלל, אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
מועדים לשמחה - חג שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
ומה עלה לנו מכל שיווי
הזכויות שלנו בגולה? מברלין - ערש ההשכלה החילונית וההתבוללות - נפתחה הרעה.. ושוב
נתחדשו הגיטאות, והגיטאות הפכו לבתי מטבחיים... {הרב משה אביגדור עמיאל}
סטטוס שבועי:
השואה באה וטפחה על פנינו.
אם מדינה 'מתקדמת' ו'תרבותית' כגרמניה עוללה לעם היהודי מה שעוללה, איזו התקדמות
ואיזו תרבות היא זו? לא זו בלבד שהתקדמות המדע והטכניקה לא מנעו את הרצח
הנורא, אלא שהוא גם מן הגורמים הישירים שלו.
ציטוט שבועי:
הקשר בין האמנציפציה
והאנטישמיות המודרנית הוא סיבתי ומהותי, והדבר כולל את האנטישמיות על כל גילוייה. {אליעזר
ליבנה}
סיפור שבועי:
שאלה...
הנאצים כלאו 100 ילדים,
ובכוונתם לרצוח אותם מחר בבוקר. הבן שלי נמצא ביניהם. אני יכול לשחד את השומרים
כדי שישחררו את בני, אך אם אעשה זאת, הנאצים יחטפו ילד של מישהו אחר, כתחליף לבן
שלי. רבי, האם מותר לי לשחד את השומרים בכדי שישחררו את בני? {שאלה שנשאל הרב
אברהם אשרי בגטו קובנא}
פרשה שבועית:
פרשת קדושים {בא"י} / 'ראש גדול'
"לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך כמוך אני ה'" {ויקרא
י"ט י"ח}
כלום הצו "לא תקום
ולא תטור", פירושו, שעל האדם לוותר על זכויותיו? וכיצד באמת ניתן להתגבר על
רגשות הנקמה?
לכאורה, הפרשה דורשת מאיתנו
דפוסי התנהגות כמעט לא בתחום היכולת האנושית. היא מציגה לפנינו נורמות של תגובה,
הנוגדות את הספונטאניות שבן דורנו שר לה שירי תהילה. במבט ראשון הן נראות כדרישה
להיכנע לאלימות, כשעל האדם שנעשה לו עוול לבלום את עצמו.
רש"י ממחיש לנו להלן
סיטואציה של נקימה ונטירה:
אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: לא.
למחר, אמר לו (הסרבן): השאילני קרדומך.
אמר לו: איני
משאילך, כדרך שלא השאלתני.
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני
קרדומך.
אמר לו: לא.
למחר אמר לו (הסרבן): השאילני מגלך.
אמר לו: הא לך,
איני כמותך שלא השאלתני.
זו היא נטירה. שנוטר איבה
בליבו, אף על פי שאינו נוקם.
הבה ונרד לעומק הדברים.
ביקשת מידידך שישאיל לך
את מגלו והוא סירב. הוא לא גרם לך כל נזק, לא פגע ברכושך. הוא בסך הכל מנע ממך
טובת הנאה. אסור לך, אומר הפסוק, לנקום בו בתגובה על התנהגותו האנוכית.
תפקידם המתחלף של המגל
והקרדום במשל זה, ממחיש לנו מה נאסר בנקימה ומדוע.
הפחת של המגל רב בהרבה
מפחת הקרדום. המגל זקוק להשחזה ונפגם ביתר קלות. בהחלט יתכן שהסירוב להשאיל את
המגל אינו נובע מצרות עין. יתכן בהחלט שבעל המגל חושש מן הנזק שיגרום השואל לכלי
עדין זה. זכותו הלגיטימית לשמור על רכושו, אין הוא חייב להפסיד את כליו.
השואל שנפגע מסירוב בעל
המגל, אינו מוכן להשאיל לו את קרדומו. כוונת הסירוב הינה אחת בלבד: לתת ביטוי לכעס
ולשנאה הלוחשים עתה בלבו כלפי חברו.
התורה אוסרת תגובה של
שנאה.
כאשר השני משאיל לו את
הקרדום, אך מצרף את המשפט: "אתה רואה, אני לא כמוך, אני כן משאיל לך" -
הוא עבר על איסור תורה של נקימה. על המשאיל להשאיל לו את חפציו בשמחה, ללא שמץ של
רגשי כעס או התנשאות.
יפה מאד! ישאל השואל,
האמנם יתכן לדרוש התנהגות הנקייה כליל מרגשות טבעיים? הלא אנו בשר ודם, יצורים עם
תחושות, אינסטינקטים ויצרים?!
הינך צודק, ודאי לא ניתן
לדרוש זאת מן האדם. על כן מסיים הפסוק האוסר נקימה ונטירה, במלים: "אני ה'".
ככל שגוברת בלב האדם
ההכרה במציאות האלוקים, כן זוכה הוא למבט גבוה ומקיף ביתר שאת על החיים בכלל ועל
מצבו כאדם בפרט. ככל שהכרה זו חיה ותוססת בקרבו, כן נמוגים מאליהם רגשות השנאה
וצרות העין. אידיאל האהבה הגדול הממלא את הלב, ממס את תחושות המשטמה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - חודש טוב - קיץ בריא - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
"כי את כל הארץ אשר אתה רואה - לך אתננה" {בראשית י"ג, ט"ו}
סטטוס שבועי:
האהבה הפנימית והעמוקה בין עם ישראל לארץ ישראל, היא אהבה אשר אלפי שנות נדודים וניתוק לא יכלו לה. מיום גלות ישראל מארצו לא חדלו היהודים לנסות להגיע אליה כדי לזכות לחונן את עפרה. יחידים וקבוצות עזבו ועוזבים את ארצותיהם ואת רכושם אל ערש מולדתם.
ציטוט שבועי:
הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו, טלית זו היא סמלנו! נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. {דוד וולפסון, מעצב דגל ישראל}
סיפור שבועי:
מאחורי הסיפור...
בסערת מלחמת העולם הראשונה, נאסר בחור ישיבה, יליד גרמניה, באשמת ריגול לטובת הגרמנים, והתובע הרוסי ביקש לגזור עליו גזר דין מוות.
רבי ישראל מאיר הכהן הידוע בכינויו – ה'חפץ חיים' הגיע למשפט להעיד על חפותו. לאחר שסיים את דבריו, ביקש הסנגור מהשופטים הצבאיים להתייחס לעדותו כקובעת ופתח ואמר: היודעים אתם מיהו האדם שהעיד כאן? אספר לכם סיפור שסופר אודותיו:
פעם חדר גנב לביתו וגנב את פמוטי הנחושת של שבת - חפצי הערך היחידים שהצליח למצוא. כשראה זאת ה'חפץ חיים', מיד רץ אחריו וקרא בקול: מחול לך, הריני מפקירם.
הסיפור עורר רושם עז, שהתפוגג מיד כאשר גחן אב בית הדין ושאל בספקנות: ואתה, אדוני הסנגור, מאמין לסיפור?!
ענה הסנגור: נניח שלא, אבל עובדה היא, אדוני השופט, שאודותיך לא רווחים סיפורים כאלו...
פרשה שבועית:
פרשת אמור / 'צער בעלי חיים'
"שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" {ויקרא כ"ב, כ"ח}.
הבהמות והחיות הן יצורים חיים, נושמים ומרגישים. מותר לאדם לשחטן ולהעלותן לקרבן, כשם שהרשות בידו לאכול מבשרן. אולם, גם בשעת השחיטה עליו לזכור שאין היתר האכילה והזביחה מתיר לו להתעלם מרגשותיהן.
אזהרה זו כלולה באיסור התורה המכונה בשם: 'צער בעלי חיים'. האיסור בונה מודל של התייחסות לעולם החי. התורה דנה בו במקומות מספר וכל פעם מאספקט שונה. בפרשת אמור מתייחסת ההוראה ישירות לעניין השחיטה וההקרבה.
ביום שאתה שוחט את הפר האב או את הפרה האם, אל תיטול גם את נפשו של העגל - הבן שנולד מהם. צו זה חל גם על מקרה הפוך. ביום שבו נשחט העגל, אסור לשחוט גם את האם או את האב.
מה טמון בהוראה זו?
רגישות לרגשות הבהמה ומודעות אנושית לעובדה זו, המוסיפה נופך חיובי לתכונת הרחמים הבסיסית בלבנו.
וכה הם דברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי 'מורה נבוכים':
אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כוח הפועל המדמה (תכונת הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם (שם חלק ג').
דברים אלו הם מפתח להערכה נכונה של עולם החי, שעליו מבוססת מערכת הצווים של 'צער בעלי חיים'.
תחושת עליונותו של האדם גורמת לו לחשוב שהיקום על הדומם, הצומח והחי שבו - הדום הוא לרגליו, והרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. השקפת התורה בעניין זה שונה. מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה שעליהן חונכנו. אכן, אלו מעניקים לנו זכויות יתר, אולם לא בלי גבול. במישור שעליו אנו והבהמה מתייצבים כשווים - אין לנו זכויות יותר ממנה. המערכת הביולוגית והאינסטינקטיבית בגוף האדם ובגוף הבהמה דומה. כשם שברור לנו שאסור לפגוע ברחמי האם האנושית, מאותה סיבה עצמה אסור לנו לפגוע גם ברחמי הפרה על פרי בטנה.
שני סוגי הרחמים נובעים מאותו מקור, מאינסטינקט דומה. כבד אותו בכל מקרה. שחיטת שניהם ביום אחד היא תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם, הנפגעות בלאו הכי. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הוו מתונים בדין. {מסכת
אבות א', א'}
סטטוס שבועי:
לשווא נחפש סיבות לשנאת
ישראל. גם אם תמצאנה סיבות לשנאה זו, הסיבות אינן גורם לשנאה. הסיבות הן פרי מחשבות של אלו שביקשו להצטדק ולהסביר את שנאתם לישראל. מסיבה זו
משתנות גם הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.
ציטוט שבועי:
אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו. {בנימין זאב הרצל}
סיפור שבועי:
מכתב יהודי גאה
להיות או לא להיות אזרח ארץ זו או אחרת הוא עניינו הפרטי של כל אדם. באי הסכמתכם להכיר בוויתורי על האזרחות הסובייטית שלי, אינכם יכולים לכפות עלי להיות אזרח נאמן של ברית המועצות.
אני יהודי, נולדתי יהודי, ואני רוצה לחיות את חיי כיהודי...ואינני רוצה להיטמע על ידי עם כלשהו...כיהודי אני סבור שארץ ישראל היא מולדתי, מולדת עמי והמקום היחיד על פני כדור הארץ שבו קיימת מדינה יהודית עצמאית, ואני ככל יהודי אחר, בעל זכות בלתי מפוקפקת לחיות באותה מדינה...
לעם היהודי ישנה זכות משלו למדינה עצמאית משלו, וכל יהודי יהיו מגוריו אשר יהיו, יש לו זכות לחיות במדינה היהודית...
איני רוצה להיות אזרח של ארץ אשר בה נתונים היהודים להתבוללות כפויה, ואשר בה נוטלים מבני עמי את אוצרותיהם התרבותיים... מדכאים הפצת כל ספרות על ההיסטוריה של העם היהודי... {מכתבו של יאשה קאזקוב (יעקב קדמי) לסובייט העליון}
פרשה שבועית:
פרשת בהר / 'קיצוץ רוחבי'
"וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל
יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו..." {ויקרא כ"ה,
י'-י"ג}.
לאחר כיבוש יהושע, זכה כל שבט לנחלתו. נחלת השבט עצמו חולקה בין ראשי
בתי האב. כל אחד מבני ישראל זכה לאדמה פרטית, שהיתה רכושו.
זהו מצב מבורך, אידיאלי לפרט ולחברה. אולם, יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. בני ישראל החלו בוודאי גם לסחור בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו. נחלות החליפו ידיים. ובתוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. ארץ, שנחלות רחבות ידיים הפכו לרכוש הפרטי של יחידים. היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית. לעומתם, גדל בהתמדה גם ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. כך נוצר פער חברתי בולט.
עד שנת החמישים...
ביום הכיפורים של שנת היובל תקע השופר את תקיעת החופש והחרות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל "מדינת היובל" הקדומה. בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות.
כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעבדה מחדש. הרכוש הבסיסי - האדמה - שב להיות רכושו של בעליו האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים, שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חירות. בדרכם הביתה זכו לברכתו החמימה של אדונם: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל משפחתו" (שם).
כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים. האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו. רגע נפלא ומשכר!
לאחר מכן? בתום שנת השוויון, האחווה והחירות?
הכל התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חופשי. מאבקי הכישרון והתושיה, החריצות והמעשה, יצאו שוב למירוץ מכשולים חדש עד... שנת החמישים הבאה.
אכן, במצוות היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של משאבי תבל.
אולם, היישום ואפשרות הפעלת העקרונות האמורים, תלויים בפרט 'קטן', שאותו 'שוכחים' משום מה, שעה שמעלים על נס מצווה זו. בלעדיו לא תיכון מלכות היובל בעולם.
פרט 'קטן', המוזכר ברורות באחד מפסוקי המצווה: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי" {שם, כ"ג}.
שמים לב לתוספת? תוספת שהיא התבלין האידיאולוגי המונח ביסוד המצווה. תוספת זו משלבת את החירות הגמורה הניתנת לכל אחד מישראל, להפעיל כרצונו את אמצעי הייצור (האדמה) – עם שלילת הבעלות המוחלטת עליה: "כי לי הארץ".
כדי להגשים אוטופיה זו, נחוצה דווקא השפה הדתית. דרושה הכרה איתנה, כי אכן כך הוא, כי אמנם שייכים הארץ והעולם לבוראם - האלוקים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הוי מקדים בשלום כל אדם. {פרקי אבות ד' כ'}
סטטוס שבועי:
דרך
החיים היהודית מאפשרת לעמנו להתקיים, ולא להעלם מעל בימת ההסטוריה. נס קיומו של
העם לאורך אלפי שנים התרחש רק בזכות חיי התורה. בכל המקומות שהיהודים עזבו את
התורה, תוך מספר דורות נעלם העם היהודי כליל.
ציטוט שבועי:
נושא ההמשכיות היהודית הוא
במקום הראשון מבחינת סדרי עדיפויות. {יוסי
ביילין}
סיפור שבועי:
הגיבן הקדוש / ר' שלמה קרליבך
אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה הרבי מפיאסצ'נה, הוא כתב ספר מופלא בשם 'אש קודש', המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם, נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.
לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ליד מלון שלום, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף, כל כך שבור, כמעט פחד להסתכל עליו. אבל כשרואים את הפנים שלו, פניו היו יפיפיות, הוא טאטא את הרחובות. הייתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: שלום עליך. והוא ענה לי ממש כמו יהודי פולני מבטן ומלידה, ואמר לי: עליכם שלום. שאלתי אותו: מאיפה אתה? והוא אמר: אני מפיאסצנה. לא האמנתי למשמע אוזני - פיאסצנה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי קלונימוס קלמן, הרבי מפיאסצנה. והוא אמר לי: מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה הלכתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה, הצליפו, הכו ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד.
אמרתי: ידידי, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצנה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו. בהתחלה הוא אמר: אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?. אומר לך דבר שהיה חוזר ומשנן לנו בכל פעם כשסיים את שיעורו לילדים: ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכרו 'הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר'.
נאנח הגיבן: אתה יודע, הייתי באושוויץ, שמעתי שמכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. תאמין לי, רציתי להתאבד. ופתאום אני שומע את קולו של הרבי, שאומר: ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכרו 'הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר', ופתאום אני מלא שמחה. הוא הישיר מבט אל עיני: אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כוח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. כי מי יש לו כח לשמוע עוד פעם את הסיפור על אשתו, על הילדים, שהם כבר בשמי שמיים. הייתי הולך מאיש אחד לאחר ושואל: למה אתה בוכה? והן היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כוח ליום הבא.
אני רוצה שתדע שאני כאן בתל אביב ואין לי איש בעולם. הגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי ליכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ואז שמעתי שוב את קולו של הרבי שלי: 'ילדים יקרים, ילדים מתוקים. הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו'. הוא התבונן בי שוב לזמן ארוך ואמר: אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם? והוא המשיך לטאטא את הרחוב.
פרשה שבועית:
פרשת בחוקותי / 'ארץ נהדרת'
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" {ויקרא כ"ו ג'}.
ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל.
בארץ זו יהיו "גשמיכם בעתם" {ויקרא כ"ו, ד'}. גשמים, כתנאי יסוד לבריאות האדם, לאוויר צלול כיין, לאיכות מעולה של המים ולשפע בלתי נדלה של יבולים מבורכים.
"ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" {שם פסוק ד'}. הארץ תצמיח את היבול שאכן יש ביכולתה להצמיח. קללת הארץ תסור מעליה. ומעתה, הארץ תתן את יבולה – על פי כוחה המקורי שלא צומצם.
זו היא גם ארץ, שהשובע במיטבו, יהיה תווית הזיהוי שלה. השפע הכלכלי ישרור מגבול עד גבול, מעונה אחת בשנה אל רעותה: "והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע" {שם פסוק ה'}.
ותהיה זו גם ארץ השלום: "וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם".
"ונתתי שלום בארץ": האושר החברתי של השלום הפנימי תלוי ברוח שביעות הרצון, באושר הנגרם מאיש לאיש ובשמחת האדם באדם.
"וחרב לא תעבור בארצכם": אל השלום החברתי יתווסף השלום המדיני: כל מאורעות המלחמה שמחוץ לארצכם - אפילו יהיו קרובים לגבולותיכם - לא יהיו נוגעים לכם.
ועוד משהו יהיה בארץ החלום המתוק: "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם" {שם, ט'}.
הפרשנות מגלה כאן, בדקדוק המלים ובסדרן, את ההבטחה לפריחה כלכלית מדהימה ולריבוי האוכלוסיה – מתוך בריאות מושלמת – בכמות ובאיכות שלא תיאמן. פרשה זו, אינה שוכחת לציין מרכיב חשוב נוסף הנחוץ לחיי כלכלה שופעים כל טוב:
"ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו": שתוציאו דבר שיש בו חיי נפש מארצכם. כלומר, גם ייצוא המזון לארצות חוץ טמון בפרשה קטנה זו. הייצוא – סם החיים לכלכלת כל ארץ.
וכמובן: "ונתתי משכני בתוככי... והתהלכתי בתוככי והייתי לכם לאלקים" (שם י"ב).
פסוק זה כולל את המושג: השראת השכינה. הופעה גלויה של עוצמה רוחנית אלוקית בכל המרקם החברתי והאישי...
האם הוא בר השגה?
הפרשה עצמה טוענת שכן, אם יבוצע פרט קטן: 'אם בחוקותי תלכו'.
בידנו איפוא הדבר!...
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה. {ישעיהו ס"ו י'}
סטטוס שבועי:
הקשר בין ירושלים לבין היהודי באשר הוא, שזור מאלפי נימים. ימיו הם כימות עולם ותוכו רצוף אהבה.
שבועת הגולים על נהרות בבל {תהלים קל"ז, ה'-ו'}: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", הפכה לצו מקודש, שרבבות אלפי ישראל שמרו לה אמונים לאורך הדורות.
ציטוט שבועי:
ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולא להשקל ולהספר, כי אם יש לארץ נשמה - הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל. {דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
נחשים בירושלים?!
בעיר בנדין הידרדר מצב הפרנסה ורבים התקשו להביא לחם לביתם. התכנסו תושבי העיר בבית-המדרש ורב העיירה רבי חנוך-צבי נשא לפניהם דברים ואמר:
אלא 'נחש ועקרב' אלה בעלי לשון-הרע והולכי רכיל, המכישים את סביבתם בארסם. הואיל ובירושלים 'לא הזיק נחש ועקרב', לא היו בעלי לשון-הרע, ממילא הייתה הפרנסה מצויה בשפע, ואיש לא אמר 'צר לי המקום, כי הייתה פרנסה לכול.
פרשת במדבר / 'אבהות שניה'
עיון בפסוק מעלה תמיהה. נאמר: "ואלה תולדות אהרן ומשה", פתיחה המבטיחה את תיאור צאצאיהם של שני האישים הללו. עם זאת, בפסוק הבא מוזכרים רק בני אהרן.
התשובה מצויה בתלמוד, וכך נאמר:
'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: 'כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', שנאמר: 'ואלה תולדות אהרן ומשה' (מסכת סנהדרין דף י"ט).
הלידה הינה המאורע החשוב ביותר הקורה לאדם. רגע הלידה מביא את האדם אל היש מן האין. אך עם זאת, לידתו האמיתית היא לידת הרוח שבקרבו.
לידת הרוח המוציאה את האדם מן ה'אין' החומרי אל ה'יש' הרוחני, היא פועל יוצא מלימוד התורה. זהו לימוד שאינו רק מרחיב את דעתו ואת היקף ידיעותיו של האדם, כי אם גם משנה את מהותו, מעדן את אופיו ומעניק לו אצילות עילאית החופפת על כל מעשיו.
המלמד את האדם תורה, המורה המפגיש את נשמת התלמיד עם דבר האלוקים היצוק בתורה - ברא באותו רגע אדם חדש. זוהי לידה של ממש.
רבו של אדם הוא, איפוא, אביו ברוח. אב, שאינו נופל בחשיבותו מן האב שהולידו בפועל. האב הראשון העניק לו את התשתית לחיים, ורבו שלימדו תורה, העניק לו את החיים עצמם.
לקביעה הגותית זו יש השלכה מעשית בהלכה היהודית:
'אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת' (מסכת בבא מציעא פרק ב').
כלומר, אם מצא האדם שתי אבדות, אחת של אביו ואחת של רבו, ואינו יכול להחזיר בו זמנית את שתיהן - 'של רבו קודמת'. חייב הוא להחזיר קודם את אבדת רבו, לפני שהוא טורח להחזיר את אבדת אביו.
'שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שמלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא' (שם).
זהו סולם העדיפויות שקבעו חז"ל.
הדבר מהווה מהפכה בחשיבה. הוא מעלה את ערך התורה מעל לכל ערך אחר. הוא מלמד את האדם מה פירושו של המושג 'חיים'.
על כן, היו בני אהרן - בני משה. בני אהרן עוצבו על ידו במיוחד. הוא לימדם תורה באינטנסיביות, והם היו לאנשים חדשים, ובעקבות כך - לבניו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק, ניו ג'רסי
גרילק יהונתן
רבי יוסף שלמה כהנמן כיהן כרב וראש ישיבה בעיירה פונוביז' בליטא. בעור שיניו הצליח לברוח מהנאצים ימ"ש.
בהגיעו לחופי תל אביב הודיע למקבלי פניו שבכוונתו לייסד ישיבה.
פני הנוכחים נבוכו וחשבו שאולי השתבשה עליו דעתו בעת מנוסתו. סחו בפניו את מצבו העגום והרעוע של היישוב בא"י: צבאו של רומל חונה כעת במצרים, ומתכנן פלישה מסיבית לפלשתינה. הסוכנות היהודית משמידה מסמכים, ברחבי הארץ מכינים מקומות קבורה המוניים. כבוד הרב, אנו על סף השמדה כמו באירופה.
ענה להם הרב כהנמן: דברים אלו לא ירתיעו אותי. אפילו אם אוכל להפיץ תורה במשך מספר ימים, גם לכך תהיה השפעה נצחית!
חג שבועי:
נעים להכיר...
מי שמכיר, או שרק ראה את ארון הספרים של היהדות, נוכח בודאי איזו ספרות ענק נוצרה סביב ספר הספרים - התנ"ך.
ספרות העוסקת בכל תחומי החיים שהאדם יכול למצוא בהם עניין, בהלכה ובאגדה, במחקר ובקבלה, ברפואה, באסטרונומיה, בתורת החשבון ובגאומטריה, במוסר, בשירה, בדאגות הפרט ובלבטיה של החברה.
לרבים מאתנו הזדמן גם להכיר את תוכנה, ולהתרשם לא אחת מן העומק הגאוני, מחדות הניתוח ומחריפות ההיקש.
מי שפותח את ספר ההיסטוריה של עם ישראל, לומד ורואה כיצד מליוני אנשים במשך אלפי שנים, נצבים הכן לפקודתה של המילה הכתובה, להגשימה בחייהם ובמותם. כיצד אומה כולה נעריה וזקניה, טפה ונשיה, מתכופפת מלוא קומתה, להרים דף אחד שנתלש מספר יהודי בלוי - ולנשקו באהבה..
כל אלו יחוגו מחר את חגה הלאומי של החוקה שלנו - חג מתן תורה.
פרשה שבועית:
והנה, בהגיע התורה לחלוקת התפקידים, היא מקדימה את קהת האח הצעיר {במדבר ג', א'-ט"ז}. רק לאחר שהוגדרו המטלות שהוטלו על קהת, מתפנה פרשתנו לגרשון, בנו הבכור של לוי.
מדוע ציוותה התורה להעדיף את קהת, אחיו הצעיר, על פניו? האמנם נמצא פגם כלשהו בהתנהגותו של גרשון?
חס וחלילה! חסרונו היחיד של גרשון היה עצם היותו... בכור. עובדה זו היתה לו, במקרה זה, לרועץ.
מהות התפקיד היא שגרמה להעדפה. הואיל ועל קהת הוטל לשאת במסעות המדבר את ארון העדות, משום כך הוזכר קהת ראשון. כבוד התורה ולוחות הברית המונחים בארון, מחייב להזכירו קודם. אולם, העיקר עוד נשאר תמוה: מדוע לא מסר משה את הארון לבכור?
מתברר, שהפקדת הנשיאה של הארון בידי הבן הבכור, עלולה היתה לגרום לתוצאות שליליות. כהקדמה לבירור העניין, נפנה את שימת לב הקורא לתופעה מקראית מעניינת.
מימי קין והבל ועד הדורות הרחוקים, אנו רואים תופעה זו. הבל נרצה בעיני ה', וקין הבכור נמאס. כך היה הדבר גם בימי נח: שם אולי לא היה הבכור בין בני נח. ישמעאל מפנה את מקומו ליצחק, ובין בני יצחק - עשו ליעקב. בין בני יעקב - ראובן ליוסף, בין בני יוסף - מנשה לאפרים, ועיקר השלטון ניתן ליהודה. גם משה היה צעיר מאחיו אהרן, ודוד היה הצעיר שבאחיו (רש"ר הירש - בראשית מ"ח, י"ט).
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
גרילק יהונתן
סטטוס שבועי:
לדאבון לב, ההתבוללות ונישואי התערובת אוכלים בנו, בכל פה. יהדות התפוצות מתמעטת מדי שנה. מי שמר בעבר, ומי ישמור בעתיד על עמנו שלא ייכחד? מי הם שומרי הגחלת?
ציטוט שבועי:
ישראל ענייה במשאבי טבע, אבל יש לה ובה פוטנציאל אנושי אדיר. {יצחק רבין}
סיפור שבועי:
כשהלב בוכה...
מספר ימים לאחר שלקה בהתקף לב רבי אברהם ישעיה קרליץ הידוע בכינויו - ה'חזון איש', נשמעה דפיקה בדלת ביתו. אחותו שפתחה את הדלת נתבקשה מן היהודי שבפתח כי ברצונו לדבר עם הרב. נכנסה אל חדרו של אחיה והבחינה בחולשתו. דרשה מאחיה במפגיע כי ינוח תחילה ובינתיים היהודי ימתין עם שאלתו. שמע לה ה'חזון איש' ושכב לנוח. אולם מייד התיישב וביקש ממנה לקרוא ליהודי פנימה.
תביני, אמר לאחותו שניסתה למחות, אלי לא מגיעים אנשים סתם כך. הם באים עם לב כואב בגלל בעיה שמציקה להם. ואיך אוכל לנוח כשבחוץ עומד אדם שלבו שבור?!
פרשה שבועית:
פרשת בהעלותך / 'נגד הזרם'
ולנו תהיה אור בעיניים.
גרילק יהונתן
הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת 'נצח ישראל' שהתגורר בשכנות למשפחת אומן ופרופסור אומן התפלל ולמד בישיבתו, הלך ללוויה. לאחר הלוויה ביקש ממלווהו שהוא רוצה לבוא כבר עכשיו לנחם.
הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: הרב, אני כל כך מעריך שהרב בא לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה.
השיב לו הרב גוסטמן: אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, אחד מכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים.
ואז הוסיף הרב: אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש.
הרב גוסטמן המשיך: מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי, תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת.
הגיב פרופסור אומן ואמר: חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, הצליח לנחם אותי...
פרשת שלח / 'אסוסיאציה תמידית'
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם" {במדבר ט"ו ל"ח}
משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים. הושיט לו הקברניט את החבל. אמר לו: תפוס החבל הזה בידך, ואל תניחהו. שאם תניחהו אין לך חיים. אף כאן אמר להם הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצוות, נאמר עליכם: ואתם הדבקים בה' (מדרש תנחומא).
תפקידו של 'חבל' הציצית הוא למשוך אותנו ממצולות 'ים' כלשהו. השאלה היא: כיצד?
כדי להבין מצווה זו, עלינו לדון במהות הלבוש במקרא. כך אנו מגיעים אל הבגד הראשון בעולם. נתבונן באילו תנאים הוא ניתן לאדם. זהו עיון המשיב אותנו אל חטאם של אדם וחוה.
שם, ברגע הנפילה והמרד בצו האלוקי, אנו פוגשים לראשונה בבגד. לאחר החטא, החרטה העמוקה והזעזוע הנפשי שבאו בעקבותיו, חש לפתע הזוג הראשון ברגש בושה הכובש את לבו. עד כי האלוקים עצמו התקין להם כתנות עור.
מה השתנה בעקבות החטא?
החטא היווה שינוי מהותי במבנה נפשו של האדם. לפני החטא לא שלטו בו כוחות הרע וההרס. הפיתוי ניצב מחוצה לו, והיה מסומל בנחש כגורם חיצוני. האכילה מעץ הדעת מסמלת את החדרת הרע אל תוככי לבו של האדם. זירת ההתמודדות בין הטוב והרע, המוסרי והמופקר, האמת והשקר, השתנתה. אבדה לו לאדם התמימות הספונטנית והטהורה, זו העושה את מעשיה בפשטות טבעית, בלא סיבוכי נפש ועכבות מיותרים.
אדם וחוה גירשו את עצמם מגן עדן זה. עתה, לאחר החטא, התבוננו איש אל רעהו דרך משקפי התאווה. כל אחד ראה בזולתו אובייקט לסיפוק. על כן, בושו במה שעוללו לעצמם, התביישו זה מזו. חולשה זו הביאה אותם אל הצורך להתכסות.
הלבוש אם כן, בושה הוא לאדם. הבגד, אות היא לבגידתו בישותו הרוחנית, האמיתית.
כפי שקרה במקרים רבים בהיסטוריה, גם במקרה זה נשכחה במשך הזמן מהות הדברים. הכורח של הבגד שגרם החטא, הפך לנושא הערצה מצד עצמו. אזיקי הלבוש המכסים את חרפת חולשתנו המוסרית, היו לצמידי זהב, שאנו מציגים לראווה. אנו מתהדרים בלבוש, בלי לזכור את מקורו.
זוהי מטרת הציצית. חוטים אלו משמשים הם לנו כאות, כתזכורת, לאמיתות שחשוב לזכרם. מטרתם להרחיק את חלודת השיגרה.
ההתבוננות התמידית בציצית מפעילה את הזיכרון ואת התודעה. התבוננות זו בכוחה להחיות בלבנו, בצורה מוחשית ביותר, את סיפור הבגד הראשון. זכרון זה ימתן את ריצתנו הבהולה אחר ההישגיות החומרית, המכלה את הנפש ואת הבשר. במראה העיניים של חוטים שזורים אלו, אנו נזכרים בחולשתנו הכבולה בבגדינו. כך מסוגל זיכרון מתמשך זה לבלום ולאזן את התשוקה הבלתי מבוקרת - אם כל חטאת.
מעתה, מובן הדימוי של חז"ל, המדמים את הציצית לחבל הצלה הנזרק לאדם הטובע בים. אין יפה מדימוי זה. האדם נסחף על ידי גלי ים החומרנות והחטא. חבל הציצית הנזרק לו ממרום, מזכיר לו שקיימת מציאות אחרת בתוככי לבו. שקיים עולם רוחני המסוגל להתמודד בכוחות הטבע החומריים הרודים בנו.
הציצית מושכת אותנו בציציות ראשנו מתוך מערבולת החיים הבנויה על 'קח ותן', המאיימת לבלוע אותנו כליל. היא מעניקה לנו את תחושת החרות מכוחות אלו, וממילא את יכולת העמידה מול גליהם השוצפים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
גרילק יהונתן
סטטוס שבועי:
היהודים נשארו גוף זר כפי שהיו למן היום בו קרע הרומאי באגרוף רשע את פרוכת הארגמן מעל קודש הקדשים, וכן יישארו תמיד, ואף בכדי כל היהדות העולמית וההתבוללות. ואני אומר: שבח לאל, על כי יישארו גוף זר. {חיים ארלוזרוב}
סיפור שבועי:
דעת זקנים...
אנוכי רב בנובומינסק מבקש ממעלתו בשם כל העדה, כי בצרה גדולה אנחנו. לפני כמה חודשים נרצח פה אחד מפקידי הממשלה ושמו נאצאלניק. האחים אליעזר ונח הורביץ והאישה מאטיל, הנמצאים כעת בירושלים בביתו של יצחק פרידמן, העידו שקר כאשר טענו כי חמישה נוצרים אשמים ברציחת הפקיד, ועל פי עדותם נשפטו כולם למיתה. אנו מבקשים ממעלתו לחוקרם ולדרוש מהם כי יודו, שרק מפני השנאה העידו עדות שקר, וכך יהיה ניתן להציל ממוות את הנידונים למיתה, וחשוב מכך - את היהודים משנאה ומפוגרום. נא להודיע את התשובה לקונסול הרוסי בירושלים, כדי שיודיע בטלגרף לממשל בורשה. הרב רבינוביץ, נובומינסק, מחוז ורשה.
זה נוסח מברק שהגיע לידי מזכיר הראשון לציון 'חכם באשי' רבי יעקב אלישר זצ"ל רבה הנערץ של ירושלים לפני למעלה ממאה שנים.
מעניין מאוד, העיר הראשון לציון, האומנם קיימים אנשים כאלה?!.
מזכיר בית הדין יצא לחפשם. לאחר זמן מועט חזר וסיפר שאכן מצא את האנשים הללו בביתו של יצחק פרידמן בירושלים. הם עלו מפולין לפני זמן קצר וכעת עוסקים בסנדלרות. כאשר סיפר להם המזכיר על תוכן המכתב, ענו כי לפני זמן מה נרצח הפקיד הממשלתי שהיה אכזר ואנטישמי. הנוצרים שנשפטו למוות רצחו אותו והסנדלרים העידו נגדם. המזכיר הבין שאכן כפי הנכתב במברק יש חשש לפוגרום ביהודים עם ביצוע גזר הדין.
שמע רבי יעקב שאול את הדברים, הרהר ואמר: זקן ותשוש אני מכדי לדון בגורלה של קהילת יהודים שלמה. אנא הזמן את מנהיגי העדה לאסיפה, יחד נדון בתשובה שאותה נענה לרב מנובומינסק.
עד מהרה התכנסו בבית הרב חכמי ירושלים. המזכיר הקריא בפניהם את המכתב והחכמים התווכחו על נוסח התשובה שישיבו, עד שהחליטו על נוסח מסוים ופנו לכותבו.
כל אותה עת ישב הראשון לציון במקומו ולא אמר דבר. רק כאשר עמדו לכתוב את המכתב, קם ואמר: רבותיי, לעניות דעתי המכתב מזויף! ייתכן כי הרב מנובומינסק אינו יודע כלל על המכתב או שהוכרח לכותבו. נראה לי כי משפחות הרוצחים שלחו את המכתב כדי להשיג חנינה, וייתכן כי דווקא בגלל תשובתנו יתחוללו פרעות באחינו היהודים.
חכמי העדה הופתעו. אפשרות כזאת לא עלתה בדעתם.
המשיך הראשון לציון הקשיש ואמר: אפשר להימנע מעניית תשובה או לענות תשובה לא מחייבת כמו בתור חכם באשי במחוז תורכיה נאסר עליי להתערב במשפטיה של מדינה זרה. תשובה כזאת לא תועיל ולא תזיק.
הוסיף ואמר: הבה נתייעץ ברב הראשי האשכנזי של ירושלים, רבי שמואל סלנט, מבלי לומר לו את השערתי, ונראה מה יאמר.
שמחו חכמי העדה לשמוע עוד דעה. השעה הייתה אחרי חצות. רבי שמואל סלנט, שעבר גם הוא את גיל תשעים, נח על משכבו. החכמים שהגיעו לביתו דפקו ארוכות על הדלת עד שעוררוהו. רבי שמואל הכניסם ושאל: מה רצונכם, רבותיי? מה הביא אתכם אליי באישון ליל?.
הקריאו לפניו את האיגרת ואמרו שהם נבוכים ולא יודעים באיזה נוסח להגיב.
רבי שמואל שקע בהרהורים, ולבסוף אמר: אם תשמעו לי, האיגרת הזאת מזויפת! היא חוברה על ידי הרוצחים. ייתכן כי רבה של נובומינסק אינו יודע מהאיגרת וייתכן שאין רב כזה בכלל והם בדו את השם רבינוביץ מלבם.
ומה לעשות? שאל אחד השליחים.
אל תעשו דבר, אמר ר' שמואל, כדאי לנסח איזו תשובה סתמית כמו: על החכם באשי נאסר להתערב בענייניה הפליליים של מדינה אחרת.
נדהמו השליחים מהתשובה הדומה שענו שני רבני העיר ההזקנים והדגולים. ומיד סוגנן מכתב התשובה: 'לכבוד הרב רבינוביץ, פלך ורשה. כראש רבנים רשמי בפלשתינה, פלך תורכיה, אין לי לצערי רשות להתערב בעניינים כאלה. חכם באשי יעקב אלישר.
יומיים לאחר מכן, בעיצומה של השבת, הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר הלך לעולמו. במוצאי שבת כ"ח בסיוון תרס"ו. (השבוע לפני 110 שנים)
שבועות מספר לאחר מכן הגיעו עיתונים מרוסיה וכותרותיהם בישרו: 'הודות לפיקחותם של רבני ירושלים לא הצליחו שונאינו ללוכדנו ברשתם על ידי טלגרמה מזויפת. לו היו הרבנים בירושלים הולכים שולל אחריה, כי אז לא היה קץ לסבלנו...'
פרשה שבועית:
פרשת קרח / 'מאחורי הקמפיין'
"כי כל העדה כולם קדושים.. ומדוע תתנשאו על קהל ה'" {במדבר ט"ז ג'}
מי הוא קורח, האיש שהרים את נס המרד במשה? במסורתנו מקובל שקורח היה אחד מגדולי דורו וממכובדיו. צדיק גם לפי הקריטריונים של התורה המבקרת קשות את מעשהו האחרון. קורח היה משוכנע בכל לבו כי בפועלו הוא משרת את עמו. לדעתו, הוא לחם למען השוויון, הצדק והיושר, בהטיחו בפני ההנהגה, 'שהתרחקה מן העם', את סיסמת השוויון: 'כל העדה כולם קדושים', ואם כן, 'מדוע תתנשאו?'
קורח ועדתו לא פקפקו בנכונות דרכם. כה בטוחים היו, עד שהסכימו בלא היסוס להתייצב למבחן שאמור היה להוכיח, כי משה ואהרן לא בחרו את עצמם להנהגה, וסמכותם מאת האלוקים באה להם.
היה זה מבחן של חיים ומוות. מי שלא יזכה בו – ימות, יישרף באש הקטורת של מחתתו שלו. הם ידעו עובדה זו היטב. בכל זאת, התייצבו כולם בשעה היעודה בפתח אוהל מועד כשבידיהם המחתות. אין זאת אלא שכל אחד האמין בכל לבו, שאלוקים אתו.
הסוף ידוע.
את קורח ואת משפחתו בלעה האדמה. והאחרים: "ואש יצאה... ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" {במדבר ט"ז, ל"ה} . כולם נשרפו.
המעיין במדרשי הפרשה ייווכח, שאין מדובר בכנופיה השוכנת מחוץ לחוק ומתנגשת בו, אלא בטובי בניו של העם. אנשים, שהיתה להם מטרה. הם האמינו בה ועמדו במבחנה עד סופם המר.
אולם בדומה למרגלים, גם מניע התקוממותו של קורח היה חיידק זעיר וממית ששכן בעמקי לבו. מידה רעה שגרמה את טעותו הנוראה ועלתה לו בחייו. כן 'זכה', ששמו נותר בזיכרון העם לדראון עולם כמחרחר ריב, אבי המחלוקת לסוגיה.
מה קרה לו? איזו חולשה אנושית דרדרה אותו אל התהום?
הבדיקה תוביל אותנו לתוצאות מאלפות. נמצא, שתחילת הלהט המהפכני שלו היתה הקנאה. קנאה פשוטה, שנקודה זעירה ממנה היתה טמונה בלבו של אדם חשוב ומכובד זה. הוא לא היה מודע לה, היא לא הפריעה לו לשגרת חייו, עד הרגע שבו נתמנה אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט לוי (בשם ה', כמובא ברש"י בשם המדרש) .
או אז נכנסה הקנאה לפעולה. התעוררה לחיים והחלה להכתיב את מהלך מחשבותיו ואת מעשיו. הקנאה גזלה את מנוחת האיש, חיבלה בחופש מחשבתו ופעולתו. הוא חש כי נעשה לו עוול, כי קופח.
המשרה שלדעתו נלקחה ממנו שלא בצדק, עוררה את קנאתו. זו הובילה אותו אל הנרגנות, וממנה גלש אל הביקורת השלילית ואל ההסתה.
אנו רואים בבירור, כיצד בשלב כלשהו מתגבשות הנרגנות וההסתה לאידיאולוגיה, והשיטה נוצרת. הדוגלים בה מתחילים להאמין בכוונותיהם הטהורות.
ולאוזני משה מגיעים קולות המתמרדים, הנקהלים עליו.
והכול בגלל מינוי 'קטן'. מינוי שלפני זמן מה לא מצא חן בעיני האיש, המנהיג עתה את ההתקוממות.
זהו המסר שפרשה זו מנסה להעביר לנו. להזהיר אותנו מפני כוחה ההרסני של מידת הקנאה. את קורח היא הובילה אל אובדנו. נאמר עליה, שהיא מוציאה את האדם מן העולם. היא מסמאת את עיני הנשלט על ידה וחותמת את גזר דינו הרע. מאז ועד היום.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אחת אומרת: הרגו משה, שהיה מתקנא בו.
אחת אומרת: אלעזר (בנו) הרגו, שהיה מבקש לירש את הכהונה הגדולה.
אחת אומרת: דרך שמים (מיתה טבעית) מת.
תפשום כל ישראל (למשה ולאלעזר) ואמרו: אהרן היכן הוא? אמר להם משה: גנזו הקב"ה לחיי העולם הבא. אמרו לו: אין אנו מאמינים לך, שמא דבר שלא כהוגן אמר לך (העליב אותך) וקנסת עליו מיתה?
בקשו ישראל לסקול את משה ואת אלעזר (באבנים) (ילקוט שמעוני).
מדרש זה מביע היטב את הזעזוע שפקד את עם ישראל לנוכח מותו של אהרן. עם מותו, יצר האיש חלל ריק בלבם.
למרות רום מעלתו ותפקידו מעורב היה עם הבריות, יורד אל אוהליהם, חי את חייהם ומלמדם את האמנות החשובה ביותר לחיים מתוקנים: את אמנות הויתור.
בדרכו זו הפך אהרן לסמל השלום והאהבה בעם. הוא ראה במעשיו אלו את ייעודו. הוא זכה לכהונה, שמטרתה לכפר על עוונות בית ישראל ולשים שלום בינם לבין האלוקים. אהבתו את העם היתה אהבת אמת, והעם השיב לו אהבה.
טוב לב בסיסי זה של אהרן בא לידי גילוי עוד במצרים בטרם גאולה.
משה ניהל דו שיח נוקב עם האלוקים ליד הסנה הבוער. דו שיח שבו ניסה לדחות את מינויו לתפקיד הגואל שהטיל עליו האלוקים. אחת הסיבות המרומזות לסירובו של משה היתה: אי הרצון לפגוע באח המבוגר והחשש מקנאתו למראה גדולת אחיו הצעיר.
אולם הקב"ה אומר לו: לא אכפת לאהרן בדבר הזה. לא די שאינו מצטער, אלא עוד שמח... שנאמר: 'וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו' (שמות ד', י"ד) . לא בפיו בלבד, אלא בלבו.
שמחת אמת, ולא קנאה, למראה האח הצעיר שזכה לקרבת אלוקים כה גדולה.
זהו אופיו המעולה של אהרן. הוא אהובו של העם, שמותו גרר אבל כבד, כבד אף מן האבל על משה.
במות משה נאמר: "ויבכו בני ישראל את משה" (דברים ל"ד, ח') . לא כולם. ואילו אצל אהרן נאמר: "ויבכו את אהרן... כל בית ישראל" (במדבר כ', כ"ט).
פעולתו של אהרן היתה ניכרת בתוך המחנה במשך כל שנות המדבר. על כן חש העם בחלל שנוצר עם מותו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
חודש טוב - שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
טובים השניים מן האחד. {קהלת ד' ט'.}
סטטוס שבועי:
חוקי העמים, ודתם, אינם כי אם פרי דרגה שכלית מסויימת של טובי חכמיהם. משום כך שכיחים בהם תמורות וחילופין. ואילו אצלנו, היסוד הבלעדי של החיים ניתן לנו בשלמותו, אין אחריו לא שינוי ולא תמורה, לא קיצוץ ולא תוספת. צועדת היא בכל הזמנים, כדוגמה ומופת לחיים אידיאליים של הפרט והכלל כרצונו של מחולל האנושות.
ציטוט שבועי:
עלינו לשמור על נפש כל יהודי, שלא יראה בַרובֶה את אלוקיו. {משה שרת}
סיפור שבועי:
'עונג שבת...'
הבחור יעקב קנייבסקי, מי שהתפרסם לימים כרבי יעקב ישראל קניבסקי הידוע בכינויו 'הסטייפלר' זצ"ל, גויס בכפיה לצבא הרוסי. ערב שבת הראשון הגיע. מיד לאחר מסדר הבוקר, פנה אל מפקדו וביקש ממנו להשתחרר מכל עבודה בשבת. המפקד נדהם מהחוצפה, לקח אותו הצידה, והחל להפליא בו מכותיו. נראה לך שאתה בבית? פה עושים את מה שדורשים ממך בלי להתחמק!
לפתע השתנו פניו של המפקד ואמר: אני מוכן לתת לך לשמור שבת בתנאי אחד... הסטייפלר הזדקף, קטע את דבריו של המפקד ואמר כי מוכן הוא לכל תנאי ובלבד שיוכל לשמור שבת. המפקד חייך חיוך זדוני ואמר כי הוא מוכן לתת לו לשמור שבת בתנאי שיעמדו שתי שורות ארוכות של חיילים, ביניהם הוא יעבור, והרשות תהיה לכל חייל להכותו מכה חזקה אחת. הסטייפלר הסכים מיד. המפקד התלהב, ומיד אסף כמה עשרות קוזקים שהתנדבו למשימה בשמחה.
את המעשה הזה שעבר עליו סיפר רבי יעקב ישראל בפגישותיו עם מי שהיתה לימים רעייתו. הוא אמר לה כי הוא מבקש ממנה לעכל את מה שעבר עליו באותם רגעים: באותם רגעים בהם עברתי בין החיילים, וחטפתי מכות איומות ונוראות מהחיילים צמאי הדם - למרות הכאב העצום, הרגשתי הרגשת התעלות גבוהה ביותר. התחושה של מסירות הנפש לשמירת השבת גרמה לי להתעלות רוחנית שלא זכיתי לכמותה שוב. בכדי שאוכל לשאת אותך לאשה חשוב לי שתביני ותזדהי עם הרגשת העונג שהיתה לי אז...
פרשה שבועית:
פרשת בלק / 'לוגיקה של שנאה'
"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו... ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" {במדבר כ"ב, כ"ב - כ"ג}.
הסיפור מוכר ומפורסם. אנו קוראים אותו כל שנה בשבת זו.
בלק, מלך מואב, נתקף חרדה למראה הכוח הצבאי החדש העולה במזרח. תבוסתו של סיחון, מלך האמורי, הטילה עליו מורא. הוא חשש לגורל מלכותו. כדי לקדם את פני הרעה, נקט יוזמות בלתי שגרתיות. הוא פנה לעזרתה של המאגיה וקרא אל בירת מואב את בלעם, אבי הקוסמים. ביקש שהלה ישמיד את עם ישראל בקללותיו, בהבל פיו, שעל כוחו הילכו אגדות.
בלעם ממהר. אצה לו הדרך. אולם האתון שעליה רכב, 'עשתה לו בעיות', הערימה על דרכו קשיים לא צפויים.
פחד עמום תקף את האתון מפני 'מלאך ה''. פחד, שעצר אותה מלכת בדרך המלך -"ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (שם) .
תקלה לא צפויה הכעיסה מאד את בלעם. והתוצאה: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך" (שם).
מדוע הכה בלעם את אתונו? מדוע רגז עליה? הסיבה ברורה לעין כול. היא לא צייתה לו. הוא אדונה והיא פועלת עתה בניגוד לרצונו.
אולם באותו רגע עצמו נהג בלעם בדיוק כאתונו. אף הוא פעל בניגוד לרצונו הברור של אדונו, שהוא יודע ומכיר באדנותו עליו. הוא האלוקים שציווה עליו מפורשות: "לא תאור את העם כי ברוך הוא" (שם י"ב).
זו הפגנה מוחשית של חוש צדק סלקטיבי שהיה טמון בלבו של בלעם. הוא דרש מן הזולת, בהעמדת פני נעלב, נורמות התנהגות שהוא ראה עצמו פטור מהן.כשהכה בלעם את אתונו בשלישית, פצתה זו את פיה ואמרה: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים" (שם כ"ח).
האתון המדברת המחישה לסומך על פיו, מי הוא באמת אדון הפיות כולם. ברצותו, אתון תדבר, ונביא חכם - ייאלם דום.
לא 'הלם האתון המדברת' המם את בלעם וגרם את שתיקתו, כי אם תוכחתה, הגיונה הבסיסי, האתוני.
כאשר שאלה אותו: "מה עשיתי לך כי הכיתני?" (שם כ"ח) , ניסה להשיב לה ולהסביר לה את התנהגותו: "כי התעללת בי" (שם כ"ט). אף הוסיף בכעסו: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (שם).
מילים שיכולות היו לגלות לבלעם עצמו את הריקנות של התרברבותו בכוחותיו. שכן 'כך אמרה האתון לבלעם: לי אין אתה יכול להרגני, אלא אם כן יש חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה? שתק ולא מצא תשובה' (ילקוט שמעוני, שם).
עוד איתות אלוקי לבלעם בדרכו אל החטא ואל האבדון. עוד הזדמנות שהוענקה לו להכיר באיוולת גאוותו. פיו, שעליו היתה תפארתו, הכשילו. ו'זו הטפשה שבבהמה' ניצחה 'את החכם שבחכמים'. כיוון שדיברה, לא יכול לעמוד בה (שם במדרש).
אך בלעם לא למד לקח. כה כבול היה באזיקי השנאה לישראל, עד כי שוחד גאוותו סימאו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אחד מתלמידי ה'חפץ חיים' הבחין כי מדי לילה בחצות, נכנס רבו לבית הכנסת, ומשתהה שם זמן רב והחליט לעקוב אחריו.
תפס עמדת תצפית בעזרת הנשים והמתין לבואו של ה'חפץ חיים'. בחצות נכנס הרב לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש, התחיל לבכות ולהתייפח, וכה אמר: 'ריבונו של עולם, הרי אני כהן, ולכהן יש נטיה לבוא לידי כעס. אנא, עזרני שאוכל להתגבר על כך...'
פרשה שבועית:
פרשת פנחס / 'נשות התקווה'
בקשתן היתה הפגנה פרטית נגד הטרוניות והתבוסתנות שכירסמו בלבות הגברים. הפגנה, שזכתה להוקרת התורה, שחקקה לנצח בפרשה מיוחדת את סיפור דרישתן.
לכאורה, לפנינו דרישה פשוטה לקרקע בארץ האבות, הפגנה למען אינטרסים אישיים. בסך הכל דרשו בנות אלו, שבעת חלוקת ארץ ישראל לכשתיכבש, לא יקופחו.
היה זה, איפוא, מאבק רגיל ומוכר על זכויות. מאבק, שדומים לו מתרחשים יום יום בכל מקום שחיים בני אנוש. אבל חז"ל מעלים מאבק זה על נס.
מתברר, שלא על עצם הבקשה זכו להכרה, כי אם בגלל עיתוי הגשתה:
רבי נתן אומר: יפה כח הנשים מכח האנשים... ללמדך, באיזו שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: 'ניתנה ראש ונשובה למצרים'. אמר להן משה: 'והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתן מבקשות נחלה בארץ?'
אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל לחזור לארץ... באתר דלית גבר (במקום שאין גבר) השתדל להיות גבר' (ילקוט שמעוני פרשת פנחס תשע"ו).
המדרש פורש את תמונת המצב בימים ההם. ימים של רוח נכאים ודכדוך שררו במחנה. עם ישראל הנודד זה קרוב לארבעים שנה במדבר, התעייף, אבד חזון, היאוש הכתיב את מהלכיו. הוא לא האמין שאי פעם יצא ממדבר מצוקותיו ויגיע אל המנוחה בארץ המיועדת. מה פלא כי העם הביט לאחוריו, לעבר מצרים, בערגה ובגעגועים גוברים.
בתוך אווירה עכורה זו, הופיעו האחיות לבית צלפחד ותבעו זכויות מוזרות. זכויות קרקע... בארץ ישראל דווקא. בארץ שנראתה לבני ישראל כחלום רחוק.
בניגוד לאחרים הן ניצבו ובידיהן דגל התקווה המונף אל על: 'אנו יודעות', אמרו למשה, 'שחרף כל סבלותינו, ניכנס לבסוף לארץ. ועל כן זו השעה לדאוג לעתידנו ולזכויותינו'.
כך הפך מאבק פשוט על זכויות והטבות למנוף לשינוי אווירה. אמונתן המוצקה תרמה לשינוי במצב רוחו של העם הנבוך.
מול התביעה של "נתנה ראש ונשובה למצרים", שהשמיעו התבוסתנים, השמיעו נשים אלו את התביעה: "תנה לנו אחוזה". בכך הן הפכו לסמל של אהבת ארץ ישראל.
שבת שלום - צום קל ומועיל - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
ציון כלילת יופי, אהבה וחן תקשרי מאז, ובך נקשרו נפשות חברייך. הם השמחים לשלוותך, והכואבים על שוממותך, ובוכים על שברייך. {רבי יהודה הלוי}
סטטוס שבועי:
מדי שנה אנו חוזרים ונזכרים בחורבן בית המקדש, חורבן שפצעיו עדיין לא הגלידו. בכל תאריך המציין שלב נוסף של החורבן אנו עוצרים ומעלים הילוך, ומכאן יוצאת קריאה להתבוננות ולתיקון המצב! יש כאן איתות שאין זו גזירה שאי אפשר לשנותה, אלא הכל תלוי בנו. גם בשלב מתקדם, גם כשלכאורה הכל נראה אבוד, אם נשכיל להתעלות ולשפר את מצבנו הרוחני, תבוא הישועה!
ציטוט שבועי:
הנה זה עומד אחר כתלנו האדיר - הנעלם ורואה בעמדנו. לתפילה בחוץ - אלי שריד מלכותנו. בלי גג הזהב של הדביר לראשנו, הוא רואה ומקשיב עמוקות לנפשנו. {אורי צבי גרינברג{
סיפור שבועי:
אבנים עם לב...
אפלטון, הפילוסוף היווני הגדול, הגיע לירושלים עם נבוכדנצר, מלך בבל, מחריב בית המקדש. לאחר החורבן עבר אפלטון ליד הר הבית, וראה את ירמיהו הנביא יושב, בוכה ומקונן על החורבן. התפלא אפלטון: כיצד אתה, ירמיהו החכם הגדול, בוכה על עצים ואבנים? הוא הוסיף ושאל: מה התועלת בבכי, הרי הבית כבר חרב? ואין זה ראוי לחכם לבכות על העבר.
השיב לו ירמיהו: כלום יש לך ספיקות פילוסופיים אשר אינך יודע את פתרונם? השיב לו אפלטון: אכן, יש לי ספקות רבים, אשר אין אדם בעולם שיוכל לפשוט אותם. אמר לו ירמיהו: הצג נא בפני את ספקותיך, ואפתור לך אותם. ואכן כך היה, אפלטון שאל וירמיהו השיב לו בנקל. נדהם אפלטון ותמה האמנם העומד לפניו הינו ילוד אשה, שכן לפי חכמתו נראה היה שאין מדובר באדם קרוץ-חומר. לנוכח פליאתו זו, אמר לו ירמיהו: אתה בודאי תמה, ואני אומר לך שאת כל החכמה הזו שאבתי מעצים ואבנים אלו! זו התשובה לשאלתך מדוע הנני בוכה על עצים ואבנים שחרבו.
פרשה שבועית:
פרשת מטות / 'שיתוק מוחין'
"ויקצוף משה... ויאמר אליהם: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" {במדבר ל"א, י"ד-ט"ז{
משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה יצאו אל מחוץ למחנה לקדם את פני הלוחמים, כששבו מן המערכה. משה גילה שצבא ישראל הפר את רוח פקודת המבצע. בעת הפשיטה על מעוזי המדיינים ועריהם הרגו הלוחמים רק 'כל זכר', ואילו את הנשים הותירו בחיים. מיד קצף עליהם משה על סטייתם במילוי פקודות.
ואז, לפתע, נדם משה, ואלעזר הכהן נטל את שרביט הדיבור. הוא המשיך בהוראה של הלכות מלחמה לאנשי הצבא בנקודה, שבה פסק משה רבו (שם פסוקים כ"א-כ"ד). הוא לימדם כיצד לנהוג בכלי נכרים שלקחו שלל: בכלי הכסף, הזהב, הנחושת, הברזל וכו' (שם). כיצד ניתן לטהרם ומה לעשות כדי להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי התורה.
השאלה היא: מדוע החל אלעזר ללמד את אנשי החיל הלכות המתחייבות ממצב המלחמה? הלא משה עומד לידו!
אלעזר הכריז קבל עם ועדה, שהוא משמיע באוזניהם הלכות שלמד ממשה. מדוע לא איפשר למשה לסיים את שיעורו, כמתבקש?
בעיון נוסף, מתברר, ששתיקת משה היתה שתיקה מאונס. לפתע לא יכול היה להמשיך בהרצאה של הלכות השבים ממערכות המלחמה. לעיני כולם שכח את החייב להיאמר.
היה זה רגע מביך. מביך מאד ומכאיב מאד, לכל הדעות. החיילים וראשי העם צפו בחוסר האונים הרוחני שהשתלט לעיניהם על משה מנהיגם, מורם ורבם. הם מחכים לשמוע, מה עוד יש לו להשמיע לאחר דברי המוסר והצווים הספורים שאמר, והוא - המילים נעתקו מפיו. כלום יכולים אנו לתאר עונש גדול יותר למשה? עונש העמידה החשופה הזו, באזלת יד, בפני עמו, עד כי זקוק הוא בדחיפות לתלמידו שיחלצו ממצוקת השכחה?
לימדונו חז"ל, ששכחה זו נבעה ישירות מעובדת כעסו. לא חשוב כלל שצדק בכעסו בטענות החמורות שהעלה.
כי הכעס משנה את מהות האדם. הכעס מנמיך את קומתו הרוחנית. בעת התפרצות הזעם מתקלפות ונושרות המעלות והמידות התרומיות העוטפות את נשמת האדם. קשה לתקן בבת אחת את הנזק שגרם לנשמתו. 'אם חכם הוא', אומר התלמוד, 'חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו' {פסחים ס"ו}
כי שונה היא התורה ולימודה מלימוד שאר החכמות:
והתורה לא תשכון בגוף שאינו נקי ממידות רעות. משום שהתורה שייכת לעצמות האדם. ומדברי חז"ל למדנו, שלא רק כשמידות האדם פגומות אין בכוחו לרכוש תורה וחכמתה, אלא שגם החכמה, שהיתה לו מקודם, מסתלקת ממנו משעה שבא לכלל כעס... משום שכלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף נקי ממידות רעות. {רבי חיים שמואלביץ זצ"ל}
הוא מה שקרה גם למשה, האדם הגדול בענקים. אף שבודאי היה כעסו מורגש בקושי, וללא ספק נקי לחלוטין מביטויי הזעם שאנו, עבדי הכעס, מצויים אצלם.
למרות כל אלו, זה קרה...
גרילק יהונתן
בטרם נפרד משה מן העם, לפני שחתם את מסכת חייהם במדבר, הורה להם פרק בהליכות של איכות חיים סביבתית. משה אף לימדם כיצד יגשימו איכות חיים זו בפועל בבואם לבנות ערים בארץ היעודה, בעבר הירדן מערבה.
כמו במצוות רבות אחרות עשתה זאת התורה גם הפעם, כבדרך אגב, בעת דיון במצווה אחרת. במקרה דנן, הנושא הראשי הוא זכויות הלוויים בארץ ישראל:
"צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת" {במדבר ל"ה, ב'}.
ואכן, בצו התורה זכו הלווים לארבעים ושמונה ערים ברחבי הארץ {במדבר ל"ה, ז'}. כי שבט הלוי - מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים. הערך החינוכי של תפוצת השבט הרוחני בקרב העם כולו והשפעתו המעשית על איכות חייו - לא יסולאו בפז.
והנה, נוסף לערים, העניקה התורה ללוויים תוספת חשובה - מגרשים: "ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללוויים והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם" {שם, ב'-ג'}.
מגרשים אלו שהקיפו את ערי הלוויים, נמדדו "מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" {שם, ד'}.
ונוסף לכך: "ומדותם מחוץ לעיר... פאת קדמה... פאת נגב... פאת ים... פאת צפון אלפים באמה והעיר בתווך" {שם ה'}.
"אלף אמה סביב" ו"אלפיים באמה" אינן עומדות בסתירה. הן תוחמות את גבול שני הסוגים של החגורות שהקיפו ערים אלו, ושתיהן כלולות בצו של הפקעת הערים לטובת הלוויים.
החגורה החיצונית יועדה, על ידי הפסוק, לעיבוד חקלאי. תפקידה לספק את צורכי העיר בגידולי הקרקע השונים. ואילו על החגורה הפנימית להיות ריקה מגידולים. ייעוד אלף אמה אלו (כמעט חצי קילומטר), שהקיפו כל עיר מכל צדדיה, מעניין ביותר: להיות נוי לעיר. ואין רשות לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה.
אנו עומדים בפני הדוגמא העתיקה ביותר בהיסטוריה לחקיקה בתחום תכנון הערים. במצוות התורה הזאת באה לידי ביטוי זכותו האלמנטרית של האדם להתענג על אוויר צח ולהנות מיופיים של נופים שלא זוהמו בידי אדם. הלכה זו משמיעה ברמה את מחאת התורה נגד צפיפות הדיור, נגד המחנק של הערים, נגד הכולאים בני אנוש בכלובי בטון וזכוכית שמוקמו בתוך אוויר מזוהם, רעש ולכלוך, כשנחשי אספלט זוחלים ביניהם.
'חוק המגרשים הפנויים' הוא החוק הקדום ביותר שהקדיש מחשבה לבעיות האורבניזציה (העיור). לפנינו נוסח מלפני 3000 שנה לעקרונות 'החגורה הירוקה' המאפיינת את תכנון הערים בתקופתנו.