נשנושבועי
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כאשר יהודי פוקח בבוקר את עיניו ואומר 'מודה אני לפניך', הוא צריך להרהר קמעא, מי הוא 'אני' ומי הוא 'לפניך'. {רבי משה ליב מסאסוב}
סטטוס שבועי:
נושא החיכוך בין ערכי היהדות המסורתית מול ערכי המערב האוניברסלי, עולה ואינו יורד מעל סדר היום היהודי מאז המהפכה הצרפתית בכלל, ומהקמת מדינת ישראל בפרט.
הואיל והגישה לנושא זה היא בדרך כלל מתוך רגשות ואמוציות, אי לכך לא מגיעים לדיון ענייני. נושאי ליבה מסוג זה מצריכים דיונים ובירורים שקטים, שייעשו ביישוב הדעת ורגיעות הלב. דיונים עיוניים, מתונים ושקולים, ערכם רב בשביל העומדים משני הצדדים.
ציטוט שבועי:
מוכרחה להיות ישות, לא מוחשית, שאפילו אינה ניתנת לדמיון. משהו נעלה לאין שיעור מכל מה שאנו מכירים ומסוגלים לתפוס. {דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
'חלון הזדמנויות'
רבי חיים ברלין כיהן כרבה של מוסקבה. יום אחד הגיע אליו יהודי לא מוכר, בבקשה שיבוא למול את בנו בביתו בחשאי. מששאלו לפשר העניין, הסביר האיש כי אינו מתנהג כלל כיהודי, ואינו מעוניין שאיש ידע מכך שהוא יהודי.
אם כך תמה הרב מה לך כל הטורח הזה? מה איכפת לך אם לא תמול את בנך, הרי ממילא אתה מתבייש ביהדותך ומסתיר אותה?
השיב לו האיש: אמת הדבר כמו שאמרת, עם זאת אני לא רוצה לסגור את הדרך בעד בני.
פרשה שבועית:
פרשת חיי שרה / 'בית גידול'
"אשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק" {בראשית כ"ד, ג'-ד'}.
אברהם מודאג. עתה, בערוב ימיו, עליו לחשוב על ההמשכיות, על הדורות הבאים. על המשך ביתו המיוחד, הבית האברהמי. על כן, הוא פונה כה וכה, ומחפש שידוך הגון לבנו, ליצחק.
וכאן צצות הבעיות. מנין ייקח אישה הראויה לו? אישה, המסוגלת לשאת את משא ביתו של אברהם ואת ייעודו? הלא בה, באישיותה ובתכונותיה, תלוי הכל. לא רק אושרו הפרטי של הבן האהוב וממשיך הדרך, כי אם גם גורל העם העתיד לצאת מרחמה, גורלו עד סוף כל הדורות.
בנות כנען לא באות בחשבון. הן לא יסכנו לתפקיד הנעלה. אברהם אינו יכול להרשות ליצחק לחפש את רעייתו בקרב בנות הארץ, אשר הוא יושב בקרבה. הוא מכיר אותן היטב ומקרוב. הללו מושחתות הן – מנקודת ההשקפה האברהמית – מן המסד ועד הטפחות. עובדות אלילים הן, ואף מתירניות, בקיצוניות המודרנית של המלה ואולי אף יותר.
גם לשלוח את החתן המיועד לחפש את זיווגו בארץ אחרת – אי אפשר. מי יודע, אולי ימצא שם את אשר תבקש נפשו, וישתקע במדינת אשתו. בכך, הלא יהיה היורד הראשון לבית ישראל, עוד לפני שנוצר העם עצמו.
אברהם מודאג. שתי הבעיות הגורליות המעיקות על עמנו – ההתבוללות והירידה – הטרידו אותו ביום בו פנה לעצב את התא הראשון של עם ישראל. וכך פנה אל עבדו, נאמן ביתו.
השאלה המתבקשת מאליה, נוסחה היטב בדברי האברבנאל. נצטטה כלשונה: למה ציווה אברהם שלא ייקח אישה מבנות הכנעני? האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה? גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו? ומדוע הרחיק בנות כנען, ולא הרחיק בנות בתואל ונחור, שהיו רשעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען?
שאלה במקומה. מה ההבדל בין ארץ לארץ? הלא כל ארצות תבל בימי קדם, עבדו אלילים בשווה. האם בימינו – מזווית ראייתה של היהדות – קיים הבדל, כשבחור יהודי נושא לאישה נוצרייה אמריקאית, או קומוניסטית סובייטית? הלא בשני המקרים הניח את היסוד להתבוללות משפחתו העתידית. מדוע הבחין, אפוא, אברהם בין בנות כנען לבנות עבר הנהר?
אכן, זו הייתה הבעיה הקשה איתה התמודד אברהם. התרבות האלילית שיעבדה את העמים והארצות כולם. אברהם היה חייב לחפש אחר נוסחה שתבחין בין אלילות לאלילות, כדי לפתור את בעיית ביתו. כדי שיוכל למצוא נערה לבנו – כרע במיעוטו. מתברר, שקיימת הבחנה מהותית ובסיסית. הבדל משמעותי בין בנות כנען לבנות ארם נהרים.
ביאור הדברים:
ההבחנה היא בין דעות למעשים. בין מעשים רעים לבין סתם דעות מוטעות. בין התנהגות פרועה בפועל, לבין פילוסופיה משובשת, המשתקפת במוחו של האדם בלבד. המעשים הרעים – כמעשי ארץ כנען – הם המעצבים בפועל את אישיותו השלילית של האדם, ולא התיאוריה שבראשו. רישומם ההרסני מוטבע לא רק בנשמת האדם החוטא, כי אם גם בגופו. אנו מבחינים בעובדה זו בנקל. אם נזדמן בחברת אדם רשע, אכזר, צר-עין, נואף, אדם מגושם בכל המובנים, נחוש בכך גם אם לא יפצה את פיו. גופו 'משדר' אלינו בדרכים נסתרות את מהותו 'הרוחנית' ואת אישיותו 'המעודנת'. כך הוא גם, כמובן, כשנסב בחברת אדם צדיק ואציל-נפש. אצילותו תקרין נועם וידידות גם בשתיקתו.
חקר המוח בימינו הצעיד אותנו צעד קדימה בנידון. ממחקריו של ד''ר אקלס, מגדולי הנוירולוגים בעולם, עולה שמעשי האדם – אם טובים ואם רעים – יוצרים, בהתאם, שינויים כימיים בתאי המוח. (כאן טמון סוד מעשה המצוות היהודי, שאינו מסתפק באמונה, כי רק המעשים בכוחם לעדן את האישיות ולהעלותה).
אנו יודעים: כשם שקיימים גנים של תורשה המעבירים את תכונות הגוף מאב לבן, כך קיימים גם גנים רוחניים הפועלים באותה צורה, וקובעים את טיב הדורות הבאים ואת תכונותיהם. אם כי, עלינו לזכור, שתכונות מוטבעות אלו, אותן ירשנו מן ההורים, הינן רק נקודות מוצא למאמצי האדם לתקן את אישיותו (או להשחיתה יותר), בסיוע הבחירה החופשית, שהיא נחלת כל נברא בצלם אלוקים.
על כן, פחד אברהם מבנות כנען, המושחתות בהתנהגותן המעשית.
שונה היה המצב בארם-נהרים. אזרחיה סגדו לאלילים; זו הייתה תרבות אותם הימים; אבל הם לא היו מושחתים מבחינה מוסרית כבני ארץ כנען. הם לא פרצו את גדר הצניעות, ושמרו על מוסר חברתי מינימלי, שאיפשר את קיומה של חברה בריאה. כלומר, טעותם הייתה בגישה מעוותת לחיים ולעולם. השקפת עולמם הייתה פגומה ולא מוסרם. הם אמנם האמינו לאלילות וסגדו לה, אך, אמונה זו טרם הובילתם לשחיתות מידות טוטאלית. קל יותר להיאבק נגד השקפת עולם מוטעית. חזקה על אברהם ובנו יצחק, שהתמחו כל שנות חייהם בוויכוחים דתיים, שיצליחו לעקור את הנטייה לאלילות מלב כלתם לעתיד.
ועל כן, מבקש אברהם מעבדו הנאמן: לך, אליעזר, לארם נהרים, ומשם הבא אשה לבני, אשה לעם ישראל. והעבד – הביא; הביא את רבקה – אשה רבת חסד, שעמדה בצורה יוצאת מן הכלל ב'טסט' השקיית האיש וגמליו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק
ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:
https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כל המידות כולם צריכות כוונה, חוץ ממידת הענווה. שכן ענווה, שיש עמה כוונה - שוב אינה ענווה. {הרבי מקוצק}
סטטוס שבועי:
חברה אנרכיסטית ללא כל כפיה, אינה בת קיום. באם ישנם החולמים על חברה שכזאת, אין הם יכולים לצמצם את חלומם רק לתחום אחד בחברה, אלא עליהם לחשוב על חברה שלמה כזאת שתבסס את קיומה ותסדיר את כל ענייניה על יסוד של רצון טוב בלבד מצד כל יחידי החברה וללא כל כפיה. מציאות מסוג זה מנוגדת למדעי החברה, ומערערת את יסודות קיומה.
ציטוט שבועי:
בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה, ואף לא אומה. {הלל בבלי}
סיפור שבועי:
'צרות של עשירים...'
לרבי ישראל מסלנט מייסד תנועת המוסר נודע כי אשתו קנתה כרטיס הגרלה. העניין גזל את מנוחת נפשו. הוא קרא לשני עדים והודיע לאשתו בפניהם: 'אין לי חלק בנכסיך ובפירות שהם יניבו עד עולם'. רק אז נרגעה רוחו.
לתמיהת הרבנית, מה ראה לעשות כזה צעד קיצוני. השיב ר' ישראל. חוששני שמא תזכי בכרטיס ההגרלה, ונגיע לידי עשירות. עשירות, כך אמר, אינה מן הדברים הקלים. כאשר ה' חונן לאדם עושר, אין זה לטובת האדם עצמו בלבד, אלא הוא בבחינת גבאי צדקה האחראי להיטיב בכספו לעניים ולנצרכים. מי מסוגל לשאת באחריות כבדה כל כך?!. מי יכול לחפש כראוי אולי נמצא בקצה העיר עני שיש לחלצו מן המיצר, או חולה שיש לעזור לו בשעת דחקו? הרי קשה להגיע לחקר כל המקרים. על כן מיהרתי לנתק מגע מכל הזכויות של שטר ההגרלה.
פרשה שבועית:
פרשת תולדות / 'מידתיות'
"ותלך לדרוש את ה', ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו" {בראשית כ"ה, כ"ב-כ"ג}.
עוד בימי הריונה קלטה רבקה את המתרחש בקרבה, ופנתה לברר את המשמעות הרוחנית של התגוששות זו שבמעיה.
שני גויים, שתי יישויות קוטביות, מספירות רוחניות נוגדות, מבשרות את לידתן של שתי תרבויות שתיאבקנה לעולם זו בזו על הבכורה בעולם.
יעקב הוא הראוי לרשת את אביו יצחק. הוא יישא בגאון את לפיד האמונה של אברהם. לו מגיעות הברכות שירש יצחק מאביו. לו, ולא לעשיו אחיו שהוא: "איש יודע ציד, איש שדה" {שם, כ"ז}.
והנה, למרות אהדה זו, ועל אף שלאחר שהכיר בטעותו, העניק יצחק את הברכות ליעקב במודע ובדעה צלולה, בהכריזו: "גם ברוך יהיה" {שם כ"ז, ל"ג}, מבקרת התורה את עצם ההערמה.
אם נעקוב אחר מנוסת יעקב לפדן ארם, שאליה נמלט מפני שנאת אחיו המרומה, נגלה שמעשה המרמה שביצע בכורח הנסיבות היה לו למכשול. המעשה רדף אחריו במשך שנים, בלי לתת לו מנוח. היו אלו שנים שלימדוהו שאין הצדק האלוקי מוחק עוול. גם אם המטרה חשובה וצודקת, גם אם הדרך להגיע אליה כופה מעשה עוול לזולת - חייב עוול זה להתכפר.
ליעקב הגיעו הברכות, אין ספק בכך. אולם, יש מחיר לדמעותיו ולכאבו של עשיו הנפגע.
משום כך, חייב היה יעקב לחוש על בשרו את טעמה המר של המרמה. על כן, כשהטיח בפני חותנו לבן: "למה רימיתני" {שם כ"ט, כ"ה}, עלה בלבו מעשה נטילת הברכות שאבק רמאות דבק בה. כמו כן, הזכירה לו תשובתו של חותנו את העבר בבית אביו: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" {שם כ"ט, כ"ו}, כשההדגשה היא על 'מקומנו'. במקומנו אין מקדימים את הצעיר לפני הבכור, בניגוד למקובל, כנראה, במקומכם.
אז טעם יעקב לראשונה את כל הטעמים המרירים שחש עשיו כשנלקחו ממנו הברכות מתחת לאפו. יעקב שילם בעד הערמה זו בשנות חיים ארוכות שהיה כלוא בסד המרמה. עשרים שנה שהה בבית לבן שהערים עליו פעם אחר פעם, והחליף את משכורתו 'עשרת מונים'. עם הצדיק הנבחר מדקדק האלוקים יותר מאשר עם האדם הפשוט.
זו תכונתה של 'מידה כנגד מידה' הפועלת בעולם. אין רצונה להעניש. מטרתה לחנך, להבהיר לאדם באמצעות ההתנסות האישית, מה גרם במעשיו. היא יוצרת למענו סיטואציה שבה יחווה אותה חוויה מרירה שהנחיל לחברו. כך יקלוט ויבין את עומק העוול שגרם. כך יגיע לחרטת אמת גם על הסטייה המוסרית הקטנה ביותר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}
חודש טוב - שבת שלום - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק
ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
המקנא - שונא מה שהבורא חפץ! {רבי שלמה אבן גבירול}
סטטוס שבועי:
מדינה איננה רק גוף מדיני-כלכלי, אלא גם מסגרת תרבותית הדואגת לחינוך הדור הצעיר ולהעלאת רמתו הרוחנית של האזרח בכלל. אין מדינה מתוקנת בכל העולם כולו שאינה רואה לחובה לדאוג ולעשות למען הצביון הלאומי של כלל אזרחיה, ע"י קביעת מסכת יחסים נימוסים ומנהגים בעלי אופי מיוחד, הנשענים על המסורת ההיסטורית הייחודית של העם החי באותה מדינה, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בחיים הציבוריים.
ציטוט שבועי:
מאות אלפים מבני העם היהודי אובדים לנצח, לא מפני שקם עליהם זד, אלא מפני שמתוק להם וטוב להם, והם עוזבים. {פרופסור יורם לס}
סיפור שבועי:
'ניצחון האמת'
נשיא בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק הגיע לביקור במדינת ישראל הצעירה, והיה נוכח בביקורו בעת טקס לשחרור גנבים ופושעים שסיימו את תקופת מאסרם והשתחררו לנפשם.
הנשיא פנה אל אחד האסירים אלו ושאל: אמור נא לי, האם אתה בטוח שבצאתך מן הכלא לא תגנוב יותר?!
האסיר נדהם לרגע מהשאלה הלא צפויה של האדם הנכבד, הרהר מעט, ואחר כך השיב לפליאת הנוכחים כך: חושבני שלאחר מה שעבר עלי בכלא לא אגנוב יותר, לבד מפעם אחת...
ביקש הנשיא שיבהיר את דבריו. אמר האסיר המשתחרר: לרבי שלי, רבי אריה לוין (שהיה כידוע 'רב האסירים') אין שעון, ולפני שאחזור בתשובה שלימה אתאמץ לקנות לו שעון. ואם לא אמצא כסף - אגנוב עוד פעם אחת ולא יותר...
הדברים הפליאו מאוד את האורח האמריקאי שהבין מתוך תשובתו של הגנב עד כמה הוא מעריך את רבו, וביקש להיפגש עם ר' אריה ולשאול אותו כיצד ובאיזו דרך הוא קונה את אמונם ומחזירם למוטב.
לכשנפגשו השניים הסביר לו הרב לוין: בהכירי את האנשים הללו, יודעני שלא יוכלו בשלב ראשון להשתקם באופן מלא, ולכן אני מבקש מהם לשמור רק על מצווה אחת, והיא מידת האמת. אני משפיע עליהם שגם אם ייתפסו פעם במקרה לא נעים, שיקפידו לומר בכל מקרה רק את האמת. שהרי אם יתרגל אדם לכך, ויידע שהוא מחויב לומר רק את האמת, שוב לא יגנוב, משום שיודע הוא שאם ייתפס על גניבתו יצטרך להודות על כך, וזה הרי לא כל כך נעים, ואם כך - לא כדאי לגנוב.
פרשה שבועית:
פרשת ויצא / 'ויסות רגשי'
"אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום לבית אבי, והיה ה' לי לאלוקים" {בראשית כ"ח כ'}.
שם, על אם הדרך, בין באר שבע לחרן, עמד יעקב והתפלל לאלוקיו. זה עתה נעור - כולו השתאות - מחלום הסולם המופלא, חלום שבו עלו מלאכים וירדו, והאלוקים ניצב מעליו.
ואז, נסער ונרעש מן המראה, בטרם ימשיך בדרכו, שטח את תחינתו לפני אלוקיו. בעומדו בתפילה בפני האלוקים הכל יכול, בהתחננו על עתיד חייו, העלה בפניו את בקשת המינימום ההכרחי הנדרש לקיום הבסיסי עלי אדמות. לא עושר ביקש, לא בית מהודר - רק 'לחם לאכול ובגד ללבוש'.
בתחילת דרכו של יעקב כאדם העומד ברשות עצמו, אנו מתוודעים אל גישתו לחיים. בפתח התקופה שהוא עתיד לבלות בחברת נוכלים ורמאים שעיניהם לבצע - מציגה התורה את המתכון להצלחה: אמונה בסיסית באלוקים והסתפקות במועט.
הרדיפה הבלתי פוסקת והמתישה אחרי ההישגיות, פוגמת ביכולת לשמוח בחיים. היצרים שולטים באדם וחוסר השבעה רודפים אותו ואחריו.
ועל כן, יעקב שרצה לשוב לביתו בשלום, התפלל לאלוקים שיזכה אותו ללחם לאכול ולבגד ללבוש, ותו לא!
וכי אין התביעה להסתפקות במועט דוחפת לניוון האדם, לחוסר יצירתיות? האם חוסר המוטיבציה להישגים אישיים אינה מנמיכה את קומת האדם כיוצר, ככובש, כשואף וכמנצח? האם היינו בימינו נהנים מברכות הציוויליזציה, לולא שאיפתם הבלתי נלאית של מיליוני בני אדם להצליח, להשיג ולדחוף קדימה?
השאיפה להצלחה - תכונת יסוד היא באדם ואין לדכאה, כי אם לכוונה. יעקב ביקש לכוונה לאפיק הנכון, לאפיק נעלה יותר. דווקא משום שהכיר בעוצמותיו של יצר השאיפה, ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש. כפי שאמר בתפילתו-בקשתו: אם יהיה לי רק לחם לאכול ובגד ללבוש, אזי - "יהיה ה' לי לאלוקים" {שם כ"א}.
בתפילתו הקצרה של יעקב כלולים: העדפת הנצחי על פני החולף, הרוחני על פני הגשמי, חיפוש אחר האושר בתוך הלב, ולא מחוץ לאדם.
מי שניחן במבט כזה על החיים, זכה, ובידו אמת המידה הנכונה להערכה אובייקטיבית את הקורות אותו. השקפת עולם זו משחררת אותו מן התוחלת ומן השיעבוד למאורעות חולפים. הוא אינו עבד לנסיבות המשתנות ואינו אסור באזיקי הקנאה והכאב למראה הצלחת הזולת. בן חורין הוא ברוחו, שמח וטוב לב.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק
ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:
