נשנושבועי

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כאשר יהודי פוקח בבוקר את עיניו ואומר 'מודה אני לפניך', הוא צריך להרהר קמעא, מי הוא 'אני' ומי הוא 'לפניך'. {רבי משה ליב מסאסוב}

סטטוס שבועי:
נושא החיכוך בין ערכי היהדות המסורתית מול ערכי המערב האוניברסלי, עולה ואינו יורד מעל סדר היום היהודי מאז המהפכה הצרפתית בכלל, ומהקמת מדינת ישראל בפרט.
הואיל והגישה לנושא זה היא בדרך כלל מתוך רגשות ואמוציות, אי לכך לא מגיעים לדיון ענייני. נושאי ליבה מסוג זה מצריכים דיונים ובירורים שקטים, שייעשו ביישוב הדעת ורגיעות הלב. דיונים עיוניים, מתונים ושקולים, ערכם רב בשביל העומדים משני הצדדים.

ציטוט שבועי:
מוכרחה להיות ישות, לא מוחשית, שאפילו אינה ניתנת לדמיון. משהו נעלה לאין שיעור מכל מה שאנו מכירים ומסוגלים לתפוס. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

'חלון הזדמנויות'

רבי חיים ברלין כיהן כרבה של מוסקבה. יום אחד הגיע אליו יהודי לא מוכר, בבקשה שיבוא למול את בנו בביתו בחשאי. מששאלו לפשר העניין, הסביר האיש כי אינו מתנהג כלל כיהודי, ואינו מעוניין שאיש ידע מכך שהוא יהודי.
אם כך תמה הרב מה לך כל הטורח הזה? מה איכפת לך אם לא תמול את בנך, הרי ממילא אתה מתבייש ביהדותך ומסתיר אותה?
השיב לו האיש: אמת הדבר כמו שאמרת, עם זאת אני לא רוצה לסגור את הדרך בעד בני.

פרשה שבועית:

פרשת חיי שרה / 'בית גידול'

"אשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק" {בראשית כ"ד, ג'-ד'}.

אברהם מודאג. עתה, בערוב ימיו, עליו לחשוב על ההמשכיות, על הדורות הבאים. על המשך ביתו המיוחד, הבית האברהמי. על כן, הוא פונה כה וכה, ומחפש שידוך הגון לבנו, ליצחק.
וכאן צצות הבעיות. מנין ייקח אישה הראויה לו? אישה, המסוגלת לשאת את משא ביתו של אברהם ואת ייעודו? הלא בה, באישיותה ובתכונותיה, תלוי הכל. לא רק אושרו הפרטי של הבן האהוב וממשיך הדרך, כי אם גם גורל העם העתיד לצאת מרחמה, גורלו עד סוף כל הדורות.
בנות כנען לא באות בחשבון. הן לא יסכנו לתפקיד הנעלה. אברהם אינו יכול להרשות ליצחק לחפש את רעייתו בקרב בנות הארץ, אשר הוא יושב בקרבה. הוא מכיר אותן היטב ומקרוב. הללו מושחתות הן – מנקודת ההשקפה האברהמית – מן המסד ועד הטפחות. עובדות אלילים הן, ואף מתירניות, בקיצוניות המודרנית של המלה ואולי אף יותר.
גם לשלוח את החתן המיועד לחפש את זיווגו בארץ אחרת – אי אפשר. מי יודע, אולי ימצא שם את אשר תבקש נפשו, וישתקע במדינת אשתו. בכך, הלא יהיה היורד הראשון לבית ישראל, עוד לפני שנוצר העם עצמו.

אברהם מודאג. שתי הבעיות הגורליות המעיקות על עמנו – ההתבוללות והירידה – הטרידו אותו ביום בו פנה לעצב את התא הראשון של עם ישראל. וכך פנה אל עבדו, נאמן ביתו. 
השאלה המתבקשת מאליה, נוסחה היטב בדברי האברבנאל. נצטטה כלשונה: למה ציווה אברהם שלא ייקח אישה מבנות הכנעני? האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה? גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו? ומדוע הרחיק בנות כנען, ולא הרחיק בנות בתואל ונחור, שהיו רשעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען?
שאלה במקומה. מה ההבדל בין ארץ לארץ? הלא כל ארצות תבל בימי קדם, עבדו אלילים בשווה. האם בימינו – מזווית ראייתה של היהדות – קיים הבדל, כשבחור יהודי נושא לאישה נוצרייה אמריקאית, או קומוניסטית סובייטית? הלא בשני המקרים הניח את היסוד להתבוללות משפחתו העתידית. מדוע הבחין, אפוא, אברהם בין בנות כנען לבנות עבר הנהר?
אכן, זו הייתה הבעיה הקשה איתה התמודד אברהם. התרבות האלילית שיעבדה את העמים והארצות כולם. אברהם היה חייב לחפש אחר נוסחה שתבחין בין אלילות לאלילות, כדי לפתור את בעיית ביתו. כדי שיוכל למצוא נערה לבנו – כרע במיעוטו. מתברר, שקיימת הבחנה מהותית ובסיסית. הבדל משמעותי בין בנות כנען לבנות ארם נהרים.
ביאור הדברים:
ההבחנה היא בין דעות למעשים. בין מעשים רעים לבין סתם דעות מוטעות. בין התנהגות פרועה בפועל, לבין פילוסופיה משובשת, המשתקפת במוחו של האדם בלבד. המעשים הרעים – כמעשי ארץ כנען – הם המעצבים בפועל את אישיותו השלילית של האדם, ולא התיאוריה שבראשו. רישומם ההרסני מוטבע לא רק בנשמת האדם החוטא, כי אם גם בגופו. אנו מבחינים בעובדה זו בנקל. אם נזדמן בחברת אדם רשע, אכזר, צר-עין, נואף, אדם מגושם בכל המובנים, נחוש בכך גם אם לא יפצה את פיו. גופו 'משדר' אלינו בדרכים נסתרות את מהותו 'הרוחנית' ואת אישיותו 'המעודנת'. כך הוא גם, כמובן, כשנסב בחברת אדם צדיק ואציל-נפש. אצילותו תקרין נועם וידידות גם בשתיקתו.
חקר המוח בימינו הצעיד אותנו צעד קדימה בנידון. ממחקריו של ד''ר אקלס, מגדולי הנוירולוגים בעולם, עולה שמעשי האדם – אם טובים ואם רעים – יוצרים, בהתאם, שינויים כימיים בתאי המוח. (כאן טמון סוד מעשה המצוות היהודי, שאינו מסתפק באמונה, כי רק המעשים בכוחם לעדן את האישיות ולהעלותה).
אנו יודעים: כשם שקיימים גנים של תורשה המעבירים את תכונות הגוף מאב לבן, כך קיימים גם גנים רוחניים הפועלים באותה צורה, וקובעים את טיב הדורות הבאים ואת תכונותיהם. אם כי, עלינו לזכור, שתכונות מוטבעות אלו, אותן ירשנו מן ההורים, הינן רק נקודות מוצא למאמצי האדם לתקן את אישיותו (או להשחיתה יותר), בסיוע הבחירה החופשית, שהיא נחלת כל נברא בצלם אלוקים.
על כן, פחד אברהם מבנות כנען, המושחתות בהתנהגותן המעשית.
שונה היה המצב בארם-נהרים. אזרחיה סגדו לאלילים; זו הייתה תרבות אותם הימים; אבל הם לא היו מושחתים מבחינה מוסרית כבני ארץ כנען. הם לא פרצו את גדר הצניעות, ושמרו על מוסר חברתי מינימלי, שאיפשר את קיומה של חברה בריאה. כלומר, טעותם הייתה בגישה מעוותת לחיים ולעולם. השקפת עולמם הייתה פגומה ולא מוסרם. הם אמנם האמינו לאלילות וסגדו לה, אך, אמונה זו טרם הובילתם לשחיתות מידות טוטאלית. קל יותר להיאבק נגד השקפת עולם מוטעית. חזקה על אברהם ובנו יצחק, שהתמחו כל שנות חייהם בוויכוחים דתיים, שיצליחו לעקור את הנטייה לאלילות מלב כלתם לעתיד.

ועל כן, מבקש אברהם מעבדו הנאמן: לך, אליעזר, לארם נהרים, ומשם הבא אשה לבני, אשה לעם ישראל. והעבד – הביא; הביא את רבקה – אשה רבת חסד, שעמדה בצורה יוצאת מן הכלל ב'טסט' השקיית האיש וגמליו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כל המידות כולם צריכות כוונה, חוץ ממידת הענווה. שכן ענווה, שיש עמה כוונה - שוב אינה ענווה. {הרבי מקוצק}

סטטוס שבועי:
חברה אנרכיסטית ללא כל כפיה, אינה בת קיום. באם ישנם החולמים על חברה שכזאת, אין הם יכולים לצמצם את חלומם רק לתחום אחד בחברה, אלא עליהם לחשוב על חברה שלמה כזאת שתבסס את קיומה ותסדיר את כל ענייניה על יסוד של רצון טוב בלבד מצד כל יחידי החברה וללא כל כפיה. מציאות מסוג זה מנוגדת למדעי החברה, ומערערת את יסודות קיומה.

ציטוט שבועי:
בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה, ואף לא אומה. {הלל בבלי}

סיפור שבועי:

'צרות של עשירים...'

לרבי ישראל מסלנט מייסד תנועת המוסר נודע כי אשתו קנתה כרטיס הגרלה. העניין גזל את מנוחת נפשו. הוא קרא לשני עדים והודיע לאשתו בפניהם: 'אין לי חלק בנכסיך ובפירות שהם יניבו עד עולם'. רק אז נרגעה רוחו.
לתמיהת הרבנית, מה ראה לעשות כזה צעד קיצוני. השיב ר' ישראל. חוששני שמא תזכי בכרטיס ההגרלה, ונגיע לידי עשירות. עשירות, כך אמר, אינה מן הדברים הקלים. כאשר ה' חונן לאדם עושר, אין זה לטובת האדם עצמו בלבד, אלא הוא בבחינת גבאי צדקה האחראי להיטיב בכספו לעניים ולנצרכים. מי מסוגל לשאת באחריות כבדה כל כך?!. מי יכול לחפש כראוי אולי נמצא בקצה העיר עני שיש לחלצו מן המיצר, או חולה שיש לעזור לו בשעת דחקו? הרי קשה להגיע לחקר כל המקרים. על כן מיהרתי לנתק מגע מכל הזכויות של שטר ההגרלה.

פרשה שבועית:

פרשת תולדות / 'מידתיות'

"ותלך לדרוש את ה', ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו" {בראשית כ"ה, כ"ב-כ"ג}.

עוד בימי הריונה קלטה רבקה את המתרחש בקרבה, ופנתה לברר את המשמעות הרוחנית של התגוששות זו שבמעיה.
שני גויים, שתי יישויות קוטביות, מספירות רוחניות נוגדות, מבשרות את לידתן של שתי תרבויות שתיאבקנה לעולם זו בזו על הבכורה בעולם.
יעקב הוא הראוי לרשת את אביו יצחק. הוא יישא בגאון את לפיד האמונה של אברהם. לו מגיעות הברכות שירש יצחק מאביו. לו, ולא לעשיו אחיו שהוא: "איש יודע ציד, איש שדה" {שם, כ"ז}.
והנה, למרות אהדה זו, ועל אף שלאחר שהכיר בטעותו, העניק יצחק את הברכות ליעקב במודע ובדעה צלולה, בהכריזו: "גם ברוך יהיה" {שם כ"ז, ל"ג}, מבקרת התורה את עצם ההערמה.

אם נעקוב אחר מנוסת יעקב לפדן ארם, שאליה נמלט מפני שנאת אחיו המרומה, נגלה שמעשה המרמה שביצע בכורח הנסיבות היה לו למכשול. המעשה רדף אחריו במשך שנים, בלי לתת לו מנוח. היו אלו שנים שלימדוהו שאין הצדק האלוקי מוחק עוול. גם אם המטרה חשובה וצודקת, גם אם הדרך להגיע אליה כופה מעשה עוול לזולת - חייב עוול זה להתכפר.
ליעקב הגיעו הברכות, אין ספק בכך. אולם, יש מחיר לדמעותיו ולכאבו של עשיו הנפגע.
משום כך, חייב היה יעקב לחוש על בשרו את טעמה המר של המרמה. על כן, כשהטיח בפני חותנו לבן: "למה רימיתני" {שם כ"ט, כ"ה}, עלה בלבו מעשה נטילת הברכות שאבק רמאות דבק בה. כמו כן, הזכירה לו תשובתו של חותנו את העבר בבית אביו: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" {שם כ"ט, כ"ו}, כשההדגשה היא על 'מקומנו'. במקומנו אין מקדימים את הצעיר לפני הבכור, בניגוד למקובל, כנראה, במקומכם.
אז טעם יעקב לראשונה את כל הטעמים המרירים שחש עשיו כשנלקחו ממנו הברכות מתחת לאפו. יעקב שילם בעד הערמה זו בשנות חיים ארוכות שהיה כלוא בסד המרמה. עשרים שנה שהה בבית לבן שהערים עליו פעם אחר פעם, והחליף את משכורתו 'עשרת מונים'. עם הצדיק הנבחר מדקדק האלוקים יותר מאשר עם האדם הפשוט.

זו תכונתה של 'מידה כנגד מידה' הפועלת בעולם. אין רצונה להעניש. מטרתה לחנך, להבהיר לאדם באמצעות ההתנסות האישית, מה גרם במעשיו. היא יוצרת למענו סיטואציה שבה יחווה אותה חוויה מרירה שהנחיל לחברו. כך יקלוט ויבין את עומק העוול שגרם. כך יגיע לחרטת אמת גם על הסטייה המוסרית הקטנה ביותר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב - שבת שלום - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
המקנא - שונא מה שהבורא חפץ! {רבי שלמה אבן גבירול}

סטטוס שבועי:
מדינה איננה רק גוף מדיני-כלכלי, אלא גם מסגרת תרבותית הדואגת לחינוך הדור הצעיר ולהעלאת רמתו הרוחנית של האזרח בכלל. אין מדינה מתוקנת בכל העולם כולו שאינה רואה לחובה לדאוג ולעשות למען הצביון הלאומי של כלל אזרחיה, ע"י קביעת מסכת יחסים נימוסים ומנהגים בעלי אופי מיוחד, הנשענים על המסורת ההיסטורית הייחודית של העם החי באותה מדינה, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בחיים הציבוריים.

ציטוט שבועי:
מאות אלפים מבני העם היהודי אובדים לנצח, לא מפני שקם עליהם זד, אלא מפני שמתוק להם וטוב להם, והם עוזבים. {פרופסור יורם לס}

סיפור שבועי:

'ניצחון האמת'

נשיא בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק הגיע לביקור במדינת ישראל הצעירה, והיה נוכח בביקורו בעת טקס לשחרור גנבים ופושעים שסיימו את תקופת מאסרם והשתחררו לנפשם.

הנשיא פנה אל אחד האסירים אלו ושאל: אמור נא לי, האם אתה בטוח שבצאתך מן הכלא לא תגנוב יותר?!
האסיר נדהם לרגע מהשאלה הלא צפויה של האדם הנכבד, הרהר מעט, ואחר כך השיב לפליאת הנוכחים כך: חושבני שלאחר מה שעבר עלי בכלא לא אגנוב יותר, לבד מפעם אחת...
ביקש הנשיא שיבהיר את דבריו. אמר האסיר המשתחרר: לרבי שלי, רבי אריה לוין (שהיה כידוע 'רב האסירים') אין שעון, ולפני שאחזור בתשובה שלימה אתאמץ לקנות לו שעון. ואם לא אמצא כסף - אגנוב עוד פעם אחת ולא יותר...

הדברים הפליאו מאוד את האורח האמריקאי שהבין מתוך תשובתו של הגנב עד כמה הוא מעריך את רבו, וביקש להיפגש עם ר' אריה ולשאול אותו כיצד ובאיזו דרך הוא קונה את אמונם ומחזירם למוטב.

לכשנפגשו השניים הסביר לו הרב לוין: בהכירי את האנשים הללו, יודעני שלא יוכלו בשלב ראשון להשתקם באופן מלא, ולכן אני מבקש מהם לשמור רק על מצווה אחת, והיא מידת האמת. אני משפיע עליהם שגם אם ייתפסו פעם במקרה לא נעים, שיקפידו לומר בכל מקרה רק את האמת. שהרי אם יתרגל אדם לכך, ויידע שהוא מחויב לומר רק את האמת, שוב לא יגנוב, משום שיודע הוא שאם ייתפס על גניבתו יצטרך להודות על כך, וזה הרי לא כל כך נעים, ואם כך - לא כדאי לגנוב.

פרשה שבועית:

פרשת ויצא / 'ויסות רגשי'

"אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום לבית אבי, והיה ה' לי לאלוקים" {בראשית כ"ח כ'}.

שם, על אם הדרך, בין באר שבע לחרן, עמד יעקב והתפלל לאלוקיו. זה עתה נעור - כולו השתאות - מחלום הסולם המופלא, חלום שבו עלו מלאכים וירדו, והאלוקים ניצב מעליו.

ואז, נסער ונרעש מן המראה, בטרם ימשיך בדרכו, שטח את תחינתו לפני אלוקיו. בעומדו בתפילה בפני האלוקים הכל יכול, בהתחננו על עתיד חייו, העלה בפניו את בקשת המינימום ההכרחי הנדרש לקיום הבסיסי עלי אדמות. לא עושר ביקש, לא בית מהודר - רק 'לחם לאכול ובגד ללבוש'.

בתחילת דרכו של יעקב כאדם העומד ברשות עצמו, אנו מתוודעים אל גישתו לחיים. בפתח התקופה שהוא עתיד לבלות בחברת נוכלים ורמאים שעיניהם לבצע - מציגה התורה את המתכון להצלחה: אמונה בסיסית באלוקים והסתפקות במועט.
הרדיפה הבלתי פוסקת והמתישה אחרי ההישגיות, פוגמת ביכולת לשמוח בחיים. היצרים שולטים באדם וחוסר השבעה רודפים אותו ואחריו.
ועל כן, יעקב שרצה לשוב לביתו בשלום, התפלל לאלוקים שיזכה אותו ללחם לאכול ולבגד ללבוש, ותו לא!

וכי אין התביעה להסתפקות במועט דוחפת לניוון האדם, לחוסר יצירתיות? האם חוסר המוטיבציה להישגים אישיים אינה מנמיכה את קומת האדם כיוצר, ככובש, כשואף וכמנצח? האם היינו בימינו נהנים מברכות הציוויליזציה, לולא שאיפתם הבלתי נלאית של מיליוני בני אדם להצליח, להשיג ולדחוף קדימה?

השאיפה להצלחה - תכונת יסוד היא באדם ואין לדכאה, כי אם לכוונה. יעקב ביקש לכוונה לאפיק הנכון, לאפיק נעלה יותר. דווקא משום שהכיר בעוצמותיו של יצר השאיפה, ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש. כפי שאמר בתפילתו-בקשתו: אם יהיה לי רק לחם לאכול ובגד ללבוש, אזי - "יהיה ה' לי לאלוקים" {שם כ"א}.
בתפילתו הקצרה של יעקב כלולים: העדפת הנצחי על פני החולף, הרוחני על פני הגשמי, חיפוש אחר האושר בתוך הלב, ולא מחוץ לאדם.

מי שניחן במבט כזה על החיים, זכה, ובידו אמת המידה הנכונה להערכה אובייקטיבית את הקורות אותו. השקפת עולם זו משחררת אותו מן התוחלת ומן השיעבוד למאורעות חולפים. הוא אינו עבד לנסיבות המשתנות ואינו אסור באזיקי הקנאה והכאב למראה הצלחת הזולת. בן חורין הוא ברוחו, שמח וטוב לב.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מי שאינו תופס מקום - יש לו מקום בכל מקום. {רבי ברוך מסטוטשיק}

סטטוס שבועי:
מדינת ישראל שונה מכל מדינה אחרת בעולם, בכך שבשמה ובמהותה היא מייצגת את העם היהודי. אי לכך למדינה ולגופיה יש אחריות גדולה וכבדה כלפי ההיסטוריה של המושג ישראל. באם מדינת ישראל רוצה להיות ראויה לשאת את שמה הגדול, ולא לרוקנו מתוכנו המקורי ההיסטורי או סתם לזייפו, היא חייבת לדאוג ולעשות הכל למען שמירתו וטיפוחו של הצביון הלאומי ההיסטורי של עם ישראל, ע"י קביעת כללים מקובלים בעלי אופי יהודי-ישראלי מקורי, שרישומם יהיה ניכר בחיים הציבוריים במדינת ישראל בארץ ישראל.

ציטוט שבועי:
אין תרבות יהודית ואין הוויה ישראלית, ואין מניעת התבוללות וקיום דיאלוג עם הגולה, מבלי שבתרבות שלנו יהיו המורשת והמסורת היהודית. {ענת מאור}

סיפור שבועי:

'מכיר ומוקיר'

רבי שמחה זיסל זיו הידוע בכינויו – ה'סבא מקלם'. חזר בליל שבת מבית הכנסת מלווה באורחים.
בהגיעו לפתח הבית, שהה זמן מה, התבונן בשולחן השבת הערוך ובבית הנקי והמצוחצח.

לאור תמיהת אורחיו על מנהג זה, אמר להם: אני מתבונן בכל שבת על כל פרט ופרט, ולהבין שזה אינו מובן מאליו, ומפתח בלבי כל פעם מחדש, רגשי הכרת תודה לרעייתי הרבנית, על כל מה שהיא עושה למעני.

פרשה שבועית:

פרשת וישלח / 'מאבק אין סופי'

"ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני... ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים - ותוכל" {בראשית ל"ב, כ"ד-כ"ח}.

איזו אקטואליות מדהימה זועקת מסיפור המאבק הקדום. צלילי מציאות מוכרת, עכשווית, עולים מההתגוששות בין יעקב למלאך בלילה ההוא. מול האיבה הבינלאומית הצוברת תאוצה כלפי עם ישראל, ניצב בפנינו הכתוב: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו - עד עלות השחר".
אלפי שנים חלפו מליל התרחשות סתומה זו, ומאומה לא השתנה בקורות הימים. יעקב עדיין נותר לבדו. עודו נתון במאבק שנכפה עליו מבית ומבחוץ, עם המבקשים למחותו, לטשטש את זהותו ואת ייחודו ולהעבירו מהעולם. קליפתו החיצונית של הסיפור משתנה מדור לדור, אך גרעינו הפנימי, הראשוני, עדיין קיים ללא שינוי - מימות עולם ועד ימינו.

יעקב היה בודד. משפחתו ובניו, משענתו היחידה, כבר חצו את מעבר יבוק. יעקב נותר בלילה הגורלי ביותר בחייו ללא כל עזרה חומרית. מעתה יוכל לסמוך בבוא מבחן הקרב - שלא הוא פתח בו - רק על הטמון בקרבו, על אישיותו, על סגולות המוסר שרכש, על כוחו הרוחני, על אלוקיו. הכוחות הללו היו היחידים שעמדו לו בתקוף אותו האיש המסתורי (הוא שרו של עשיו בלשון חכמי התלמוד. היינו, התגלמות כל הטמון באופיו, המיוחד שבאורחות חייו, בתרבותו ובנימוסיו של עם עשיו).
האיש שהתנפל ונאבק בכל חמת זעמו נגד כל מה שמסמל יעקב, למד לדעת "כי לא יכול לו", שאינו יכול לגבור על יעקב. המלחמה הרוחנית העזה והעיקשת שקדמה לפגישה הריאלית, הממשית, בין שני האחים האויבים, לא הוכרעה. חרף כל המאמצים במשך כל הלילה (הלילה ההוא והלילה ההיסטורי) נותר יעקב בעולם. אך למרות זאת, היו תוצאות לקרב.

אמנם שרו של עשיו לא הצליח להפיל את יעקב ארצה, לשמוט מתחת רגליו את הקרקע ולשלול ממנו תקומה מעשית והיסטורית, אולם הוא פגע בכף ירכו, בשריר המפעיל את העצם. הוא הפך ל'נשה', לחסר אונים. הוא הפך לצולע. "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" {שם}.
מעתה, עמידתו החומרית של יעקב בעולם רופפת. תמיד יחיה בצילן של סכנות. צולע, אבל חי. לעולם לא יעמדו לרשותו המאסות החומריות והאנושיות העומדות לרשות אויביו. אף פעם לא יתברך במשאבים אין סופיים. גורלו לא ייחתך לעולם לפי הכמות שבאוצרותיו. סיכויי קיומו בתוך ג'ונגל העמים, שינסו לטרוף אותו, כוח עמידתו בניגוד לכל היגיון וסבירות בתוככי ההיסטוריה האנושית, תלויים אך ורק במידת נאמנותו לאוצרות רוחו, לכוחותיו הנפשיים, לסגולות המוסר והייעוד שהטיל למערכה באותו לילה, ליד מעבר יבוק.

"עד עלות השחר" - עד אז תימשך ההתגוששות. כל עוד שורר הלילה והחושך פרוש על פני תבל, כל עוד שולט ערפל הקרב, נדמה לו לאויב, שידו על העליונה. הוא מאמין שעליונותו החומרית תקנה לו לבסוף את הניצחון הוודאי. אך בעלות השחר, לאור היום, בהיגלות האיתנות המוסרית והאמת שבייעוד ההיסטורי של יעקב, פוסק שרו של עשיו מנסיונות התקיפה.
"שלחני", אומר "האיש" ליעקב, "כי עלה השחר" {שם כ"ו}. עכשיו יעקב הוא המכתיב תנאים: "לא אשלחך כי אם ברכתני" {שם}. לא אשחרר אותך, אתה המתקיף הנצחי שלי, אתה שראית בי מכשול בדרך חייך. אחזיק בך בשארית כוחותי, עד שתודה בכשלון נסיונותיך. עתה, לאור היום, בהיגלות צדקתי, אני ראוי לברכה, שכן בדרכי שלי אצורה הברכה לעמים כולם.

יעקב יוצא מהאפילה כפלא ההיסטוריה. לאחר אלפי שנים יתבוננו בו העמים, ישתאו למראה השבט הקטן, דל האמצעים, שחסר במשך דורות אמצעי קיום בסיסיים. והנה, החזיק מעמד מול כוחות הטבע וחוקי ההיסטוריה השוחקים והמכלים. הם יכירו בכך שהוא ההוכחה החיה לאפסות הכוח האלים והחומרי. יעקב הנצחי יהיה העדות הברורה לניצחונה של הרוח. האות והמופת לאלוקים הכול יכול, המתגלה בקיומו הפלאי של החלש בחיצוניותו.
מתוך ענוות יעקב, מתהום סבלותיו הנוראיים, עולה השם 'ישראל'. כתר לראש העם. שם הא-ל טבוע בשמו, במהותו ובסגולת חייו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

ניתן לקבל את הנשנושבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מצוות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאוד; וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו - על הניסים שעשה. {רמב"ם הלכות חנוכה פרק ד' הלכה י"ב}

סטטוס שבועי:
האדם היהודי, קשור הוא באלפי נימים למורשתו ולארצו. במודע או שלא במודע, מתוך דחף פנימי, או כתוצאה של לחץ חיצוני – שומר הוא על גחלת האמונה. היא לובשת צורות שונות, ומתבטאת בין היתר במעשי גבורה והקרבה במלחמות היהודים - בימים ההם בזמן הזה. אין לתאר ולשער את גבורתם והקרבתם, אלא לאורם של המופתים ההיסטוריים, שמלחמת החשמונאים היא העיקרית שבהם.

ציטוט שבועי:
האפילה מאיימת לזעזע את מוסדות תרבות האדם. בפני האדם נותרו שתי ברירות: הראשונה, להיכנע לחושך. השנייה – להדליק אור בעולם. היהודים, בחרו בברירה השנייה. ועל כך, מדליק היהודי נר בליל כ"ה בכסלו, ומקווה להאיר תבל ומלואה. {דותן ברום}

סיפור שבועי:

'אור בחושך' / משה פראגר

חייהם של הנאצים שומרי המחנות היו מלאי 'הומור'... האסירים סיפקו להם אינספור משחקי התעללות. אחד האהובים עליהם ביותר, היה האכזריות הבאה: הנאצי היה זורק פרוסת לחם לעבר קבוצת יהודים גדולה. והם, מזי הרעב, שכל חלומותיהם ודמיונותיהם סבבו סביב האוכל, התנפלו, דחפו, ואף רמסו את כל מי שניסה להגיע לפניהם אל הלחם.
הנאצים אהבו את המחזה הזה. הם נהנו לראות כיצד היהודי, המכובד או החשוב של אתמול, משיל מעליו את כבודו האנושי, ורובץ על הרצפה כשהוא מחפש נואשות פירור לחם.
לא כולם היו כאלו. היו מועטים שהעדיפו לרעוב ולשמור על כבודם. לא לתת לרוצחים להתענג על הכבוד היהודי המושפל. כזה היה גם אותו רב יהודי הדור צורה. רב זה, הזכיר לחבריו האסירים בהתנהגותו האצילית את היותם בני אדם. הוא היווה עבורם את התקווה ואת העובדה שהיהודי שונה ממה שמרצחיו ניסו לראות בו.

אך יום אחד, השבר הנורא הגיע. הנאצי זרק כמה פירורי מרגרינה. זה לא היה רק מעדן, אלא מעט שומן, שמשמעותו תוספת חיים. המחזה המזוויע חזר על עצמו. אלא שהפעם, למרבה החרדה, אף הרב האציל, כן, אף הוא, נדחף ונרמס כדי לזכות במרגרינה. הנאצי שהבחין בחידוש, נהנה וצחק בכל פה. קח לך עוד, יהודי ארור, קרא לעבר הרב, וזרק לו פירורים נוספים. ליבנו נחמץ מבושה ומכאב על התרסקות התקווה שהרב נטע בליבנו. כי אם אושוויץ הכניעה אותו, מה הסיכוי שלנו להיוותר עם צלם אנוש...?
כך נכנסנו לצריפי השינה שבורי גוף מהעבודה וליבנו מרוסק. כשהסתלקו הנאצים, והרב, זה שכל כך איכזב אותי, קם, פניו זורחות משמחה, ובקול חרישי הוא קוארא: אחים יקרים, חנוכה היום! הבה נדליק נרות חנוכה!
בזריזות שלא תאמה את חולשתו, קפץ מהדרגש, הוציא בזהירות את המרגרינה, כמו יהלומים, ותלש כמה חוטים מבגדו לפתילות. אסיר אחר הקריב כפתור מפח שהיה לו, והרב שם עליו בחרדת קודש את ה'יהלומים' והדליק את הלהבה הדקיקה...
ומה אספר לכם, מה חשתי אז? תבינו בעצמכם...

פרשה שבועית:

פרשת וישב / 'הצבת מראה'

"וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו. הכר נא הכתונת בנך היא, אם לא! ויכירה ויאמר: כתונת בני! חיה רעה אכלתהו! טרוף טורף יוסף! ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים" {בראשית, ל"ב - ל"ד}.

אחי יוסף לקחו את כותנתו של יוסף וטבלוה בדם שעיר עיזים שחוט {שם ל"ז, ל"א}. זאת עשו לאחר שמכרו את אחיהם, בעל החלומות, לאורחת ישמעאלים שהייתה בדרכה למצרים.
מיד לאחר פרשת המכירה, הכתונת הספוגה בדם ואבלו של יעקב, עוברת הפרשה לתיאור קורותיו של יהודה מיום זה והלאה. האמנם קיים קשר מהותי בין שתי פרשיות אלו מלבד הסמיכות בתורה?

בפרשה זו מתארת התורה את ירידתו של יהודה לעדולם: "וירד יהודה מאת אחיו" {שם ל"ח, א'}. כדי להבין את ההמשך, מן הראוי לציין את המשמעות העמוקה יותר של ירידה זו, משמעות שחושף רש"י בפירושו: מלמד, שהורידוהו מגדולתו. כשראו בצרת אביהם, אמרו: 'אתה  אמרת למכרו. אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך'. ללמדנו, שיהודה היה המנהיג הטבעי שנודעה לו השפעה על שאר אחיו.

הפרשה מספרת על נישואיו בארץ זו, על הבנים שנולדו ועל שנים מהם שמתו לו על פניו. שיאה של הפרשה הוא במעשה המכונה: מעשה יהודה ותמר.

יהודה, כמנהיג האחים, נחשב כאחראי למשלוח כתונת הפסים הטבולה בדם השעיר ליעקב. המטרה הייתה לטשטש עקבות, להרחיק כל חשד מהאחים, שמא הייתה ידם בהעלמתו של יוסף. האב בהחלט עלול היה לחשוד בהם, שכן, היה מודע לשנאה שנוצרה ביניהם.
והנה, ניצב יהודה בפני מצב אישי קשה. תקופת מה אחרי מכירת יוסף, הרתה לו כלתו. הוא הפקיד בידיה את חותמו, את פתילו ואת מקלו {שם ל"ח, י"ח}. לאחר מכן, נאמר בפסוק: "...והיא שלחה אל חמיה (יהודה) לאמר: לאיש אשר אלה לו,  אנכי הרה. ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" {שם כ"ה}.

עתה שמע יהודה את המילים "הכר נא", והן עלו באותו רגע ממש מעמקי תודעתו. הוא נזכר שבאותן מילים ממש, השתמש הוא עצמו כדי לטשטש עקבות. "הכר נא, הכתונת בנך היא". הוא בטח במילים אלו, שהן ירחיקו ממנו ומאחיו כל חשד בקשר לגורלו של יוסף. והנה, הן הולמות בו כעת כבומרנג ומציבות בפניו אתגר קשה. אתגר המחייבו להודות לעין כל במעשה שכה חפץ היה להסתיר לנצח.

באותו רגע הוא למד כי טעה ברצותו להסתתר מאחורי מילים. התברר לו, שאותן מילים שבהן פגע באביו וגרם לאבלו, פגעו עתה בו. המילים שבאו לכסות ולהסתיר מעשה עוול, את  מכירת יוסף, חשפו לבסוף את מעשהו עצמו, המעשה שהשתוקק להסתירו... חוק ה'מידה כנגד מידה' פעל, איפוא, עד תום.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל  – 'פרשה ולקחה'}

נסנוס יומי:

יוסף רזניק / 'חי בנס...'

 

אף פעם לא קרה לי נס.

אף פעם לא נפלתי מצוק, ולא הייתי טבוע.

אף פעם לא שתיתי אקונומיקה, ולא ניצלתי מפיגוע.

אף פעם לא נכנסתי בטעות לרמאללה, ויצאתי בסתר.

אף פעם לא נפל עלי פצמ"ר במרחק חצי מטר.

אף פעם לא תפסתי טרמפ  ב-3 בלילה בסוף העולם.

אף פעם לא היה לי גידול ממאיר שפתאום נעלם.

אף פעם לא נולד לי בן אחרי שחיכיתי המון שנים.

אף פעם לא ראיתי רוח הקודש אצל רבנים.

אבל...

הרבה פעמים ראיתי את ה' בפרטים הקטנים.

הרבה פעמים ראיתיו מדרכי מסקל אבנים.

הרבה פעמים ראיתי תפילה מתקבלת.

הרבה פעמים שמתי לב איך נפתחת לה דלת.

הרבה פעמים סתם ראיתי משהו שעשה לי את היום.

הרבה פעמים אלה היו ציפור, ופרח, או מילה אחת שהייתה במקום.

הרבה פעמים זה היה פשוט ענין של הרגשה.

הרבה פעמים זה רב או חבר שנותן זוית ראייה חדשה.

הרבה פעמים הדברים הסתדרו בדיוק כמו שרציתי.

הרבה פעמים חיפשתי תשובות – ומצאתי.

הרבה פעמים ראיתי את זריחת השמש,

אחרי שהכל היה נראה אבוד אמש.

הרבה פעמים קרו לי כל מיני 'צירופי מקרים',

והרבה פעמים הם היו באמת מוזרים.

הרבה פעמים חיפשתי מישהו, ובסוף פגשתי אותו ברחוב.

הרבה פעמים ראיתי את הרע מתברר כטוב.

הרבה פעמים קיבלתי כח לעמוד בקשיים.

הרבה פעמים חשבתי - אולי בעצם הנס הוא הטבע של החיים...

 

שבת שלום – חנוכה שמח - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

ניתן לקבל את הנשנושבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים, עָמַֽדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם... וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. {מתוך: תפילת 'על הניסים'}

סטטוס שבועי:
מאבקם ההירואי של החשמונאים נתן השראה לדורות גאים של לוחמים יהודים. אולם אל לנו להתעלם ממהות המאורעות, מן הנושא המרכזי והברור, שעליו ניטשו הקרבות וממנו הבקיעו אורות הניצחון. הניצחון היווה תשובה לניסיון של חלק גדול מהעם היהודי, לברוח מהזהות היהודית וחובותיה. לטשטש את מוצאנו ומהותנו, וליצור סיסמאות אשר רוממות הקידמה בגרונם, ולעג מר בלשונם, על המורשת היהודית, הגזענית, המיושנת, והמנוונת. המעטים שלא הלכו שבי אחר אותם סיסמאות, הוליכו לניצחון, משום שידעו היטב להגדיר את עצמם, את זהותם ומאבקם.
כאשר ההגדרות הן כה חדות ומדוייקות, אזי הם מובנות בכל שפה, בכל זמן, ובכל מקום. כשהזהות היהודית והחינוך להגשמת היהדות ברורים ומוטמעים, אז יש הצדקה וטעם למאבק ולשאיפה הכנה להיאחז בכל כוחינו על האדמה אשר יועדה לנו להיות נחלתנו. במציאות שכזו, לא יווצרו ולא יתכנו ספיקות, לא בצדקת הדרך ולא בסיכויי ההצלחה. כפי שלא היו כאלה למתתיהו וחמשת בניו החשמונאים.

ציטוט שבועי:
מה שנוצר בארץ במאה השנים האחרונות דומה לדגם ההיסטורי של ה'הליניזם'. כמעט כל מה שסומן בעבר על ידי החברה הרבנית כ'זר' או כ'יווני' - צורף למערכת התרבותית הזאת והפך לחלק בלתי נפרד ממנה. היהודי המודרני הוא בעת ובעונה אחת יצרן וצרכן של 'תרבות יוונית'. מה שסומן בעבר כהתפקרות - נחשב חיוני בתרבות החדשה. {פרופסור יעקב שביט}

סיפור שבועי:

'ניצחון האור'

אהרון ישב בחפירה שלו. הוא התבקש לשמור על עמדה זו ולא לעזוב אותה. הוא הרגיש בודד ועזוב בעמדה הזו. הוא התגעגע הביתה, להוריו ולאשתו הצעירה. זיכרון הבית שלו נראה לו כל כך רחוק ובלתי מציאותי. אהרון הביט בשמים המאדימים וחכך בדעתו. אם יעזוב את העמדה, יחשב הדבר כבגידה במולדת החדשה שלו.
אבל עוד מעט שקיעה, והיום ערב חנוכה, ועליו להדליק נר של חנוכה. מעולם לא הפסיד את ההדלקה.

מה יעשה?

החנוכיה הקטנה שלו הייתה צרורה אצלו בין חפציו האישיים. האם יוציא אותה? ואולי יחשבו שהוא מאותת כך לאויב ויאשימו אותו שהוא מרגל? כבר היו דברים מעולם!
אהרון החליט שלא יתמהמה. הוא הוציא מתרמילו את החנוכיה. הייתה זו חנוכיית נחושת קטנה ומשומשת. בכיס מעילו שכן בקבוקון שמן קטן.
אהרון הוציא את הבקבוק ממקומו, פתח אותו ויצק בזהירות מעט מן השמן לקנה הראשון. הוא פקק בזהירות את הבקבוק.

בשעה שהשמש נשקה לאדמה, הצית אהרון את הגפרור על סולית מגפיו וקרב את הגפרור לחנוכיה שלו. עם החושך שירד על העולם עלתה שלהבת קטנה ועליזה בחפירה של אהרון.
כעת הוא לא הרגיש לבד.

אהרון ידע שבאותה שעה מדליקים כל יהודי היבשת החדשה את החנוכיות שלהם. הוא הרגיש שהוא נמצא יחד אתם. הלילה מסביבו רחש רחשים. אהרון לא שם לב. הוא התבונן אל השלהבות הקטנות והיה במקום אחר.

לפתע שמע חריקת רגבי אדמה. קול צעדים. מי זה הבא?
אהרון תפס את הנשק בידו וסובב את ראשו לכיוון ממנו נשמעו הצעדים.
ואז נרגע.

לפניו עמד ג'ורג' וושינגטון שבחר באותו ערב לערוך סיור בעמדות החיילים שלו, לעודד את רוחם.
מה המצב, חייל? שאל אותו וושינגטון.
הכל בסדר. המפקד. ענה אהרון.

לפתע הבחין וושינגטון בשלהבות הקטנות מאירות מתוך החפירה.
מה אתה עושה? שאל את אהרון בסקרנות. כל תרעומת לא נשמעה בקולו.
הדלקתי נרות. הסביר אהרון.
מדוע? שאל וושינגטון.
כי אני יהודי. השיב אהרון בפשטות. והיום חנוכה.
מהו חנוכה זה? שאל שוב וושינגטון לתומו.
בחנוכה אנחנו חוגגים את ניצחון המכבים היהודים על היוונים. ענה אהרון.
נדמה לי שהניצחון הזה קרה כבר לפני הרבה מאות שנים. העיר וושינגטון.
נכון. אבל התוצאות של הניצחון קימות עד היום. היוונים רצו לקלקל את רוחו של עם ישראל . בנרות שאנו מדליקים אנחנו מראים שהרוח הזו עוד חיה וקיימת.

עם ששומר שנים כה רבות על זכרונו, ראוי להערכה. אמר וושינגטון. היהודים הם עם מאד עתיק. עם התנ"ך. היו לכם כל כך הרבה מלחמות וכל כך הרבה מנהיגים חכמים. קראתי על כך בתנ"ך.
מה דעתך, אהרון, מה יהיה בגורלה של המלחמה שאנו מנהלים פה?
אהרון התעורר כפטריוט מושבע: במלחמה הזו, אדוני המפקד המושבות ינצחו. אין לי ספק בכך. הצדק עם המושבות הממשלה מנסה לדכא אותן. והקב"ה הולך עם החלשים והנרדפים. לכן אין לי ספק שאנחנו ננצח.
דיברת דברים אמיצים ונכונים. אמר וושינגטון. אני מאמין לך, בן לעם התנ"ך. דבריך, שיצאו מעומק הלב ילוו אותי מעכשיו כמו ברכה לניצחוננו במלחמה.

סופו של הסיפור, ידוע לכולנו. הצדק ניצח ומושבות אמריקה זכו לעצמאות.
אהרון חזר לביתו וזכה לגדל את משפחתו בנחת ובשלווה.

אך גם כשהיה כבר סב לנכדים, היה מספר בכל שנה בחנוכה, לאחר הדלקת הנרות, איך פגש בוושינגטון כשהיה חיל פשוט בחפירה, ובמקום שוושינגטון יעודד אותו, הוא, אהרון לוי, עודד את וושינגטון.
{מתוך אתר: 'אש התורה'}

אור שנתי:

'על הניסים ועל השנאה' / שמואל שניצר (עיתון מעריב) חנוכה תשכ”ו – 1965

מבעד לחלונות הבתים מתנצנצות בשובבות השלהבות הקטנות של נרות חנוכה, ומזכירות מעשים שהיו בשכבר הימים – מעשים תמוהים ומופלאים, שלפנים, כשהיינו צעירים יותר וטהורים יותר, היו מולידים בליבותינו התפעלות גדולה: אבל עכשיו, שזקננו וגם חכמנו, הם מתחילים לעורר אי שקט מסוים.

לפנים היה כל ענינו של נס חנוכה פשוט מאד, וגם מוחוור מאד. ברור היה בצד מי אנחנו עומדים במאבק הדרמטי של המעטים נגד הרבים: תכונה נפלאה היא באדם, שגם כאשר אין העניין נוגע לו במישרין, הוא תמיד מצדד בחלש במלחמתו נגד החזק, ותמיד נתונה אהדתו לדוידים שבעולם בשעה שהם מתייצבים נגד הגליתים. על אחת כמה וכמה במלחמה זו, של צדיקים נגד רשעים וטהורים נגד טמאים – כל עוד היה ברור לנו, ונעלה מכל ספק, מי הם הטהורים ומי – הטמאים.

אבל עכשיו, בדור המפוכח והמתקדם הזה, כבר אין החלוקה ברורה כל כך, עכשיו, בימי 'חוק השבות' ומחלוקת נמל אשדוד והכפייה הדתית והרבנות העקשנית, צריך לעיין מחדש בכל פרשת מרד החשמונאים. צריך לחזור ולבחון את שאיפותיהם ואת רעיונותיהם, ולבדוק אם באמת צדקו כל כך. יתכן שיתברר לנו, לאור חכמתנו החדשה שרכשנו לנו בשנים האחרונות, שניצחונם כלל לא היה ניצחון החירות, אלא דווקא ניצחון הריאקציה: יתכן שיהיה עלינו להגיע למסקנה שהאידיאות אשר בשמן ובהשראתן קמו להילחם ביוונים, לא היו נעלות כל כך כפי שהן נראות ממבט ראשון. ייתכן שהן היו מסוג הדברים שהאדם המודרני, בן המאה העשרים, מתבייש להזדהות אתם.

הבה ננסה אפוא לתרגם את סיפור מלחמת החשמונאים ללשון ההווה, ונראה מה חזות ומה צורה לו בעיניו הנבונות של בן מדינת ישראל המודרנית.

*     *     *

קודם כל עלינו לשאול את עצמנו מי – במלחמה ההיא – ייצג את הקידמה ומי – את הנחשלות ואת הדבקות העיוורת בערכי העבר.

שהרי אין זה כל כך מובן מאליו שדווקא אותה משפחה קנאית ופרובינציאלית מן הכפר הקטן בשולי המחוז הזעיר יהודה, היא שייצגה את הפרוגרס. האם מתתיהו, או מי מבניו, קרא את אפלטון? והאם ידעו את תורת אריסטו? האם במודיעין היה תיאטרון, ואפשר היה לראות שם את יצירות אריסטופאנס, סופוקלס וארכיפידס?

יש לשער שלא. ויש אפוא להניח שהחשמונאים הללו התקוממו בעצם נגד התרבות: נגד אותה תרבות אוניברסלית שכבשה בעת ההיא את כל העולם ופיתחה את חושם האסתטי של כל הלאומים. ומה היה להם, לאותם פרובינציאלים, להעמיד כנגד תפארת יקר הציוויליזציה היוונית? את ההסתגרות הרוחנית של שבט קטן המתנגד לכל חידוש ולכל תמורה? את ההלכות הנוקשות והמאובנות שנקבעו יותר מאלף שנים קודם לכן? את 'חוק השבות' שלהם? את הכפייה הדתית? את ההתנגדות העיקשת לגידול חזירים? ובאלה אמרו לנצח את ההתייוונות?

והלאומנות השוביניסטית של החשמונאים הללו! בימים שבהם המדינה הלאומית הקטנה כבר הייתה נחלת העבר, ותור האימפריות הגדולות הגיע – הם שאפו לחדש את העצמאות השבטית הצרה, לפרוש מן הממלכה הגדולה שיכלה לפתוח לפניהם את מרחבי עולם התרבות, ולהקים מכלאה לאומית קטנה, מדגרה לאידיאות מיושנות ובית גידול למנהגי קנאות…

אין כמעט ספק שהצדק היה עם אנטיוכוס אפיפאנס, ולא עם מתתיהו הכן. ביחוד לאור מעשיהם של החשמונאים לאחר מכן, כשההצלחה החלה מאירה להם פנים. כי לאחר שרצח פקיד ממשלתי בשעת מילוי תפקידו, ברח מתתיהו להרים, ומשם ארגנו הוא ובניו מלחמת גרילה נגד הקידמה (כמובן – בלי לשאול את פי הרוב במדינה ובלי להתחשב במוסדות הרשמיים של הישוב, שהתנגדו למלחמה) וכשניצחו, עלו לירושלים, ובלי לערוך בחירות נישלו בה את המתייוונים מכל עמדותיהם, והטילו על העיר משטר של כפייה דתית שהיה, לפי כל הסימנים חמור בהרבה מזה שקיים בה היום.

ולא זו בלבד: לימים הפכו הקנאים הדתיים הללו את הפרובינציה הדלה לממלכה: אלא שהממלכה הזאת הייתה מבוססת על משטר תיאוקראטי מובהק. תושבי השטחים הכבושים נאלצו לבחור בין גיור ומוות, וכל מי שלא הסכים עם השקפותיהם הקיצוניות והשוביניסטיות של השליטים החדשים – התחייב בנפשו.

במרוצת הימים השתלטו הקנאים גם על נמל אשדוד, ואם מותר להסיק מסקנות מן הדעות שגילו בשאר עניינים, יש להניח שאסרו בו כל עבודות בשבת. וכן יש לשער שהתיירים של הזמן ההוא לא מצאו בבתי המלון החשמונאים שום סידורים לעריכת חגיגות – בכחוס המסורתיות.

אכן, הם השיגו חרות לאומית: אבל תחת להשתמש בה כדי לכונן מדינה מתקדמת, פתוחה לרוחות הזמן, תחת להשתלב במרחב היווני ולפתוח את השערים לפני השפעות הציוויליזציה, הם הפכוה לגיטו רוחני, שבה נאסרה כל חכמה יוונית, ואיש לא יכול לעבוד בה אלי – יבוא בלי סכנת נפשות.

אילו היו כאן היום, במדינת ישראל, צריך היה להקים ליגה נגדם, ולהחתים את הציבור המתקדם על פטיציות, ולנהל מסע הסברה נגד צרות-המוח שלהם, ונגד קנאותם, ונגד השקפותיהם הבלתי תרבותיות.

אלא שנתמזל להם מזלם, והם מתו בעוד מועד. לפני שנים רבות מאד.

ולכן אנחנו יכולים להפוך אותם עכשיו לגיבורים לאומיים.

*     *     *

פרדוכס מענין, לא כן? אך הצרה היא שאנחנו איננו מכבים את כל החנוכיות לאות מחאה נגד הכפייה הדתית של ממלכת החשמונאים. אנחנו מדליקים את הנרות, ומלבבים את הלביבות, ומברכים על הנסים, – ומנהלים מלחמה אווילית בדת היהודית.

אולי לא הרגשנו, ואולי הרגשנו אבל הסחנו את דעתנו, אבל אנחנו עכשיו אחת המדינות המעטות בעולם שבהן מתנהל מסע מאורגן נגד דת ישראל, אחת המדינות המעטות שבהן מטפחים שנאה נגד יהודים דתיים באשר הם דתיים.

אנחנו כמובן אומרים שאת כל אלה עושים ברוסיה, ולא אצלנו. ואנחנו אפילו נוטלים לעצמנו את הזכות לבוא ולתבוע חופש דת ליהודים – בכל מקום אחר בעולם. ואנחנו קמים בזירות הבינלאומיות ומתריעים על כך שלא נותנים ליהודי להתפלל, ולשמור על שבת וכשרות, ולמול את בניו, ולקבור את מתיו על פי דיני ישראל – בשאר מדינות.

ואיננו מרגישים שכאן, במדינת היהודים הולך ונוצר מתח מסוכן בין יהודי חופשי ויהודי דתי, הולכים ומתלקחים יצרים מכוערים של שנאה, הולך וגובר יחס של זלזול באדם השומר מצוות, כפי שהיה קיים לפנים רק בארצות האנטישמיות המובהקות.

איננו מרגישים שליהודי הדתי כבר קשה לנשום כאן, שהוא כבר חשוד בעיני הצבור החופשי, שכבר הולכת ומשתרשת כאן עלילה מזוהמת המזכירה את העלילות שהפיצו האנטישמים נגד היהודים: שהדתיים מנסים להשתלט על המדינה: שהם קונים אדמות ובתים ושכונות כדי להרחיב את תחומי שלטונם: שהם עוסקים במלחמת כיבושים, ומתקדמים, צעד אחר צעד, לקראת כפיית דעותיהם על הצבור החילוני.

ואיננו רואים, איננו מרגישים, שההיפך מזה הוא הנכון, ושמה שקורה כאן הוא, שיותר ויותר יהודים חפשיים, שבעבר היו מתייחסים בסובלנות ובהבנה לאדם הדתי (כפי שצריך להתייחס בחברה תרבותית), מתחילים לגלות כלפיו קוצר רוח ושנאה: ושהיהדות הדתית במדינת ישראל נמצאת בנסיגה ובהתגוננות: ושעוד מעט ייווצר כאן מצב כזה, שאדם שומר מצוות לא יוכל להרגיש עצמו בביתו במדינה הזאת.

*     *     *

האנטישמיות שימשה לא אחת מנוף לתנועות פוליטיות ומפוקפקות, שנעזרו בה כדי להשיג את מטרותיהן הפסולות, הנאציזם הגיע לשלטון בגרמניה בכח השנאה ליהודים, שמסביבה אפשר היה לאחד את הימין והשמאל בחזית אחת, נגד 'הפלוטוקרטיה היהודית' ונגד 'הבולשביזם היהודי'.

אני חושש וחושד, שהשנאה לדת היהודית מתחילה למלא תפקיד דומה בחיים הפוליטיים של ישראל. באותן שיטות של השמצה והעללה והחשדה, ששימשו לפנים נגד כל היהודים, ובאותה טכניקה בדוקה ומנוסה מנסים עכשיו גורמים פוליטיים שונים לזכות בפופולאריות קלה, על מנת לנצל אותה לצרכים אחרים, שאין להם שייכות לשאלות דת.

באורח מלאכותי, על ידי תעמולה היונקת את השראתה הישר מן הבארות המורעלות שמהן שאב הפשיזם האירופי של שנות השלושים, ועל ידי שימוש באותן תמונות של יהודים בעלי זקנים ופיאות ולבוש מסורתי, הולכים ומפיצים בקהל את ההרגשה שאם נמל יושבת בשבתות, זאת תהיה פגיעה בחירות האזרח: מפני שבמדינה חופשית – באמת מוכרחים לעבוד שבעה ימים בשבוע, ואם ינוחו יום אחד – תהיה המדינה משועבדת למיעוט הדתי.

ובכוונת זדון מפיצים את תורת הכזב שכאן כבר פתרנו את כל בעיות פריון העבודה והייצור, והדבר האחד החסר לנו עוד כדי שנוכל להגיע להספק ולתפוקה של ארצות אחרות הוא – שתהיה לנו משמרת עבודה גם בלילות שבת.

ובמחשבה תחילה הופכים את השאלה הטכנית הזאת לעניין עקרוני, כביכול, ומחדדים את הניגודים, ומלבים את אש המחלוקת: והופכים עניין משני ונטול חשיבות כגון נסיעת כמה מאות מטרים נוספים בשבת כדי לכבד את אמונת הזולת לבעיית הבעיות של המדינה, ולעניין שצריך ליהרג ולא לעבור.

ובלבד שיהודי ישנא יהודי, והמדינה היהודית תשנס את מתניה לדכא את הדת היהודית.

*     *     *

הרעל המסוכן של שנאת הדת הולך ונספג בלבותינו ובמוחותינו. לאט לאט אנחנו הולכים ומשתכנעים שכל הדתות שבעולם הן של הזמן הזה, ורק הדת היהודית היא של ימי הביניים: שלכל הדתות צריך להבטיח כאן את כל הנוחיות ואת כל האפשרויות, אבל מן הדת היהודית צריך לשלול אותן אפשרויות: שעץ אשוח במלון ישראלי – זה דבר הכרחי, אבל מנוחת שבת בנמל ישראלי , זה דבר בזוי ונקלה ואסור.

והארס חודר – גם אל הצמרת. ובהדרגה הולכים ומתמעטים האנשים המעיזים להכריז בגלוי ובקול רם על אמונתם שאפשר, וצריך, למצוא הסדר והסכם בין דתיים ושאינם דתיים, ושאין שום הכרח במתיחות סביב שאלות של דת: ושאין כאן שום בעיה שאי אפשר לפתור אותה במעט סובלנות, ומעט אורך רוח, ומעט יחס של כבוד הדדי.

העמדה הזאת, שאין כאן מקום למלחמת אמונות. ושבמדינת ישראל צריך להבטיח ליהודי דתי את מלוא האפשרות לחיות חיים דתיים לפחות כמו במתוקנות שבמדינות הגויים, הולכת ומאבדת את חינה באווירת השיסוי שהוכנסה כאן על ידי גורמים המתנכלים לאחדות העם. התבונה הפשוטה האומרת ששלום פנימי קודם לשלום חיצוני, ושחילוקי דעות עם יהודים קל יותר ליישב ונחוץ יותר ליישב, מחילוקי דעות עם שאינם-יהודים, אינה עוד 'באופנה'. כל פציפיסט כלפי חוץ, נעשה מיליטריסט כלפי פנים. כל מי שמוכן לוותר על שטחים משטחי המדינה כדי לקנות בהם שלום מפוקפק עם האויב שבחוץ, אינו מוכן לוותר על נסיעה בשכונה דתית יום אחד בשבוע כדי לקנות בכך שלום עם האח היהודי שמבית.

כי עבדול נאצר, וחוסיין, כידוע, דורשים את טובתה של ישראל.

ורק משה שפירא חורש מזימות נגדה.

*     *     *

כאשר הגישה הזאת נהפכת מעמדתה של כת קטנה להשקפתה הרשמית של צמרת השלטון: כאשר היא מתחילה לזכות בתמיכה נרחבת של החברה: כאשר משא ומתן קואליציוני נכנס למבוי סתום מפני שבכל השאלות אפשר להתפשר אבל בשאלות של דת אי אפשר להגיע לעמק השווה, כי אז מגיע הזמן לצלצל בפעמוני האזעקה.

מפני שמכאן משתמע שהפלגנים, המעוניינים לפורר את אחדות העם ולהקים מחיצות בין יהודים ליהודים, הצליחו במלאכתם הרבה יותר מששיערנו, והרבה יותר משאנו יכולים להרשות לעצמנו.

מי שנוח לו בפילוג, מי שחותר בהתמדה אל צמצום הכוח היהודי ואל פירוק המסגרות היהודיות, מי שניסה בעבר להתיר את הקשרים הקושרים את יהודי ישראל אל יהודי התפוצות, ועתה הוא חותר לשבש גם את מעט האחדות שיש לנו כאן, בתוך היהדות הישראלית, יכול לרשום לפניו את המצב הזה כהישג כניצחון.

אבל מי שמאמין בשותפות הגורל היהודית ובאחדות העם, מעבר לגבולות ולהשקפות ולדרכונים – צריך להבין שדתיים ושאינם-דתיים אינם יכולים להיפרד בלי הסדר, במדינה זו של שארית הקיום היהודי והתקוות היהודיות.

מי שמשוכנע שעם אחד אנחנו, דתיים וחילוניים, ושגורל אחד לכולנו – עליו להבין שהוא נוטל על עצמו אחריות היסטורית כבדה מאד כאשר הוא פוסק שבמדינת ישראל חייבת דת ישראל להיות באופוזיציה, מפני שאותם ערכים שעליהם יצאו החשמונאים למלחמה – בעינינו הם רק יכולים לעורר בוז ושנאה.

פרשה שבועית:

פרשת מקץ / 'מכינה קדם...'

"ושם איתנו נערה עברי עבד לשר הטבחים" {בראשית מ"א י"ב}

אשת פוטיפר שגאוותה נפגעה כשדחה יוסף את חיזוריה, טפלה עליו האשמות שווא, ובזעמה הגדול לא שקטה עד שהושלך אל בור הכלא.

בעיני בשר היה יוסף חף מפשע, קרבן לעלילה שפלה. אולם, לאור אמות מידה המקראיות, אין יסורים בלא עוון. חייבת להיות משמעות למאורעות הנוחתים על האדם. ועל כן, אף כי הלשנת אשת פוטיפר היא שהוציאה לפועל את הגזירה להושבת יוסף מאחורי סורג ובריח, לא זו הייתה הסיבה לעונש הכבד.

יוסף, שאחיו התעמרו בו ומכרוהו לעבד, חטא אף הוא כלפיהם. בעצם, הוא זה שגרם למעשיהם. הוא היסב לעשרת אחיו צער מיותר. חלומותיו המלכותיים הם שדחפו אותם למעשים של ייעשו. בעיניהם, הייתה בחלומות אלו התנשאות שלא במקומה, התנשאות מעוררת קנאה המפירה את שלוות הרוח. 

עליו לכפר, איפוא, על חטא זה. עליו ללמוד ולהכיר מהו פשר הדבר לצער את הזולת. ואכן, זוהי משמעותה של הכפרה: להבין את מושג הצער של האח ושל הידיד, כפי שהמקרא מבין מושג זה, לחוש אותו בכל היקפו, בכל עומקו ועל כל רבדיו.

עשר שנות הכלא היו עשרה כלי מדידה למוד בהם את מידת הסבל שגרם לאחיו. שנה לאח. באותן שנים קלט יוסף שבעיני ההשגחה העליונה שקולה שנת סבל ובדידות בבור הכלא המצרי, כנגד עוגמת הנפש שגרם לאח אחד.

זה היה שיעור עצום לאדם כיוסף. זהו ביטוי למושג: 'הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה'. אישיותו הותכה בכור ההיתוך של הכלא וצורפו כל סיגיה. שנות ייסורי נפש, חרטה ובדיקה אישית, הולידו מהפך. עשר שנים קשות אלו הצמיחו אדם חדש.

זו הייתה גם הכנה מועילה לקראת המלכות המצפה לו בעתיד. התכונה שרכש בימי הענות והסבל תעמוד לו בשעה שינהיג את מצרים הרעבה. יהיה עליו להתמודד מול אוכלוסיה חסרת מזון השקועה בבעיות אבטלה, רעב וחוסר אמצעים. או אז, יזכור גם את האדם הסובל מאחורי הגרפים הכלכליים והדיווחים של הכלכלה המצרית. הוא יראה את האדם הפרטי הסובל והנאנק, ואליו הוא יחיש את ישועתו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

חנוכה שמח - שבת שלום – חודש טוב - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

ניתן לקבל את הנשנושבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE