נשנושבועי

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
והנה אנחנו רואים, שאף על פי שלא רוב בני האדם גנבים בגלוי הם, דהיינו, שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשים בכליהם, אף על פי כן רובם טועמים טעם גניבה במשאם ובמתנם, במה שיורו היתר לעצמם להשתכר איש בהפסדו של חברו ויאמרו 'להרוויח שאני'. ואולם לאווין הרבה נאמרו בגזל. {רבי משה חיים לוצאטו - רמח"ל}

סטטוס שבועי:
תיקון העולם היהודי מכיר בבסיס ההוליסטי של יצירת שינוי חיובי. תיקון עולם זהמבין שקיים קשר פנימי בין כל מרכיבי המציאות. בדיוק כפי שאי אפשר לתקן רכב מבלי להבין כיצד כל מרכיביו פועלים יחד, כך גם ריפוי העולם אינו יכול להיתפס כנפרד מתיקון רוחני וקהילתי. כולם מהווים אספקטים חיוניים של המציאות בעלת אינסוף הפנים.

ציטוט שבועי:
היש צורך לעמוד על מקומו היחיד והמיוחד של לימוד התורה בעם ישראל, על מקומן של הישיבות ועל המקום שבו העמיד העם לדורותיו את תלמידי החכמים שלו?! {השופט יצחק טירקל}

סיפור שבועי:

פתיחת ציר..

רבי אברהם ישעיהו קרליץ הידוע בכינויו ה'חזון אי"ש', השתתף בשמחה בתל אביב. לאחר השמחה, כשהוא עייף וחלש משום שהיה חולה לב, עמד במדרכה בחוץ, והמתין לרכב שיחזירהו לבני ברק. הוצע לו להמתין בישיבה על כסא עד שיגיע הרכב, אך סירב, בנימוק שהעוברים ושבים במקום יצטרכו לעקוף את המדרכה מחמת ישיבתו, ונשאר לעמוד למרות תשישותו.

פרשה שבועית:
פרשת ראה / 'סעיף 46'

"עשר תעשר" {דברים י"ד כ"ב}

משה מכריז, בפרשת שבוע זו, מלחמה על… האנוכיות. הוא חושש מפני אמה הורתה של החמדנות, עליה התריע בפרשה הקודמת, על כן לוחם הוא מלחמת חרמה. עז רצונו לסלקה כליל מכל מערכות החיים במדינה העברית, העומדת לקום על חורבות כנען. על כן, עוסקת פרשתנו בפיתוח אמצעי לחימה יעילים נגדה. היא מציגה מערכת כללים, מצוות וחוקים, שביצועה המלא יכניע את האגואיזם. זו מערכת בהחלט כפייתית. היא מתערבת בחיי הפרט מעבר לנדרש, למען שמירת הסדר הציבורי. אך, יישומה יבנה את אופיו של כל אזרח במדינת התורה, ואף יעצב את דמותה התרבותית של החברה עצמה. אין היא שונה במהותה מכפיית הרגלי נקיון וסדר, שאנו כופים על ילדינו, בהעניקנו להם בכך יסודות ראשונים של תרבות, עידון ואיכות חיים. כי ב'הגבלה טמונה התרבות'. כך גילה וויל דורנט, ההוגה וההיסטוריון שעקב, בספריו המונומנטליים, אחר התפתחות התרבות האנושית.

מה היא נקודת התורפה שבאנוכיות, אליה כיוון משה את חיציו?
אל אהבת הממון. האהבה הגדולה הטבועה עמוק בלב כל אחד מאיתנו. האדם חש בטוב בחברת ממונו שרכש בזיעת אפיו. הוא ישמור עליו ועל ערכו מכל משמר. יצמידו בכל הצמדה אפשרית, עד כי יהיה צמוד אליו כעולל הנצמד לאמו הורתו. רצון שימור זה, מפתח בלבו מנגנוני הגנה נאותים. חזון אהבת הממון מחייב הקשחה מסויימת של הלב. צרכי הזולת, החברה והמדינה, חייבים להידחק לפינה רחוקה בתודעה וברגש (מי, למשל, אוהב לשלם מס הכנסה, למרות הידיעה הברורה שבכספי המס מקיימים את מסגרת המדינה, את צבאה ואת שירותיה לאזרחים?). על כן , מבחין האזרח ההגון רק בקיומו הוא. כאימרתו השנונה של רבי ישראל מסלנט, על האדם המתבונן בראי ומבחין רק בבואת עצמו. הסיבה: משום שזכוכית זו מרוחה מצידה השני בשכבת… כסף.
וכאשר חיים 'חיים שכאלה', נושב מהם קור עצום אל מערכות היחסים בין אדם לחברו. קור, הפורץ מבעד למעטה הנימוס המזוייף המכסה עליהן. התוצאה הסופית של מצב זה מוכרת לנו היטב. הלא היא כתובה באותיות של ניכור על מגילת חייו של בן אנוש המיוסר.

מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל… מעצמם. בחלקה, נסקור אותה בזה.
מערכת זו בנויה על האפקט הפסיכולוגי המצטבר. ביסודה, מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו, ולא ההיפך. ספר 'החינוך' ניסח הנחה זו כך:
'דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע… כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' {מצוה ט"ז}.
על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא: 1. מעשר שני. 2. מעשר עני. 3. שמיטת כספים. 4. צדקה.
סדר, שנקבע, כפי שנראה להלן, תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.

המצווה הראשונה, 'מעשר שני', נוסחה כך:
"עשר תעשר את כל תבואת זרעך… ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם… וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו… ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה'… בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר… ביין ובשכר… ואכלת שם… ושמחת אתה וביתך" {דברים י"ד, כ"ב כ"ו}
כל בעל שדות, מטעים וכרמים, נאמר במצווה זו, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו דרך כה ארוכה – פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.
בעלי השדות חוייבו להפריש 'מעשר שני' זה בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).
אף כי מצוה זו לא 'פגעה' ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית היבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לנהוג לפי כללים מסויימים (לאכול דווקא בירושלים), כדי לזעזע את תחושת הבעלות האבסולוטית שחש כלפי רכושו. מישהו אחר החליט עבורו מה יעשה בכמות התבואה המופרשת, היכן וכיצד. ואם נהג כך בעל השדות העברי למעשה, פעם אחר פעם, בוודאי השתנתה גישתו לרכוש. ללא כל ספק, השתחרר קמעה מן התלות הבלעדית בממונו.

והנה השלב הבא. זו – מצוות 'מעשר עני', הקשה יותר לביצוע:
"מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך" {שם, כ"ח}.
כאן נדרש מן האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת – לאביוני העם. חינוך הלב לנתינה, במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, השנתיים – השנה השלישית והשישית – מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.

אולם, הפדגוגיה המקראית לא נעצרת כאן. היא תובעת מחניכיה ביצועים מעולים יותר:
"מקץ שבע שנם תעשה שמיטה" {שם ט"ו, א'}.
מצוות 'שמיטת כספים' מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. אי פריעת החוב עלולה להיות בשנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות. אסור לאדם, בהתאם לתורה, להיות 'בן בליעל', ובגלל חשש שמיטה זו, לא להלוות לאדם הנתון במצוקה.
זו כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט כבר, במידה ידועה, באנוכיות הטבעית. לבו, כבר רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה בכך מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.

מעתה, פתוחה הדרך לזינוק אל נתינה קשה הימנה, אל תרגול ברמה גבוהה יותר, אל מצוות 'צדקה' הכלולה בפסוק הבא:
"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" {שם, י'}.
בניגוד להלוואה שחוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם 'שיתן ממנו תחילה (מראש) על מנת שלא ישוב עדו. וזה יותר קשה בטבע האנשים.'
כי קשה היא הפרידה הכפויה מן הרכוש.
אך, בפרידה זו מממונו, זוכה האדם ברכוש רב יותר. הדברים מוארים כראוי במדרש הבא:
ומנין שאם פתחת ידך לעני פעם אחת שסופך לפתוח אפילו מאה פעמים? תלמוד לומר: 'כי פתוח תפתח את ידך לו' (ספרי דברים ט"ו, ח'). ופירשו חז"ל: שזהו הבטחה, אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם אחת, אז תלבשו רוח נדיב ויפתח תמיד (מלבי"ם שם).

הוא שאמרנו, הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. לכשתמצי לומר, ה'אגו' עצמו גדל והתעצם, תחום התענינותו גדל והתרחב. חברה, המורכבת מפרטים שהשתלמו, ומשתלמים בתמידות בתורת נתינה זו, היא חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש בה אינו גורם, לעולם, סבל לרעהו.

מה פלא, איפוא, כי בעת הפרידה, שינן משה באזניהם ערכים אלו, למען ייטב להם באחריתם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אדם היודע היכן הוא נמצא, יכול להחליט לאן עליו לנסוע, לאן צריך לפנות, ואז מסוגל לכוון דרכו. {הרב משה צבי נריה}

סטטוס שבועי:
הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" {ויקרא י"ט י"ח} מחייב אותנו להתייחס זה אל זה במלוא האהבה והדאגה, ולדאוג לצרכיו הכוללים של הזולת כפי שהיינו דואגים לשלנו. אנו חייבים להיות בני משפחה, שכנים וידידים טובים, ורק מתוך זה – מתוך לקיחת אחריות ברמה האישית והכוללת – יוכל להתגלות יופיו של תיקון העולם.
בתוך הרעיון של 'ואהבת לרעך כמוך', מוטבעת גם התובנה שאנחנו חייבים גם לאהוב את עצמנו בכל הלב. כמו שאומר הלל הזקן 'אם אין אני לי מי לי?' {מסכת אבות א' י"ד} זהו ליבו של תיקון הנפש, שהוא הפילוסופיה היהודית המשלימה לתיקון העולם. אלה שעוסקים בשינוי הפרקטי, מפתחים לעתים ראייה סלקטיבית לכל מה שאינו פעולה ישירה, ושוכחים שהנשמות והאני האישי שלנו, הם חלק בלתי נפרד מהשינוי שאנחנו בונים. חלק ניכר ממתקני העולם המסורים ביותר, הינם אנשים כעוסים ומדוכאים שקשרי המשפחה, החברויות והחיים האישיים שלהם הרוסים, ולמרות שאידיאולוגיה חזקה דחפה אותם ליצור שינוי חיובי חיצוני, מבפנים מתחולל מאבק מוכחש בדיכאון ובאומללות.

ציטוט שבועי:
עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

בזרת נטויה...
סיפר לנו הרב שלמה שטנצל מירושלים על טקס קבורה מיוחד במינו, שנערך לפני כמה ימים בעיר הבירה:
לפני כמה שבועות פגש בירושלים עולה חדש מאחת הארצות אשר מעבר למסך הברזל. הלה השיח לפי תומו כי בא עתה מבית הקברות, לשאלתו של הרב שטנצל: מה לעולה חדש בבית הקברות?! אמר, שעשה שנים רבות כאסיר פוליטי באחד ממחנות העונשין אשר בסיביר. במחנה זה שימשה רופאה יהודיה ד"ר ש. (שפירא) היהודייה, אסירה פוליטית אף היא.

כשנודע לה, כי הוא עומד להשתחרר, שאלה אותו לאן פניו מועדות לאחר שחרורו. אמר לה שבדעתו לנסוע לישראל. למשמע תשובתו ביקשה ממנו שיבוא להפרד ממנה לפני צאתו. ביום המיוחל נענה לבקשתה ונפרד בלבביות ובדמעות. אז ביקשה ממנו הרופאה היהודייה שיעשה חסד עמה ויקח ממנה חבילה לירושלים... בקשה זו היתה תמוהה בעיניו, כי מה לרופאה זו ולירושלים?...

משניאות לבקשתה נכנסה הרופאה לחדר המרפאה שלה ושהתה שם כחצי שעה. כשיצאה היתה ידה האחת חבושה בתחבושת. בידה האחרת החזיקה חבילה קטנטנה ובה זרת שקיצצה במו ידה. הושיטה לו את הצרור ואמרה: אני לא אזכה עוד להיקבר בעיר הקודש ירושלים. תיקבר שם לכל הפחות אחת מאצבעות ידי... {עיתון דבר 17/11/1966}

פרשה שבועית:
פרשת שופטים / 'יצאת צדיק'

"צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ" {דברים ט"ז, כ'}.

רצונכם לחיות?! שאל/הודיע משה לעם, האם מעוניינים אתם לרשת את הארץ?! אם כן - אנא קיימו במלואו וכראוי את הפסוק הנ"ל.
זהו פסוק, החותם מקבץ קטן של פסוקים, שנושאו מהות משפט התורה ואופי השופט העברי, כפי שהם מצטיירים בעיני המקרא. זהו פסוק מובן מאליו, הדורש מן השופט שישפוט משפט צדק. אולם, מדוע עליו לציין דרישה זו בהזכרת המלה 'צדק' פעמיים? והנה, אגב עיון בנושא מסתבר, שבעצם כפילות זו, טמון ההסבר העמוק של המושג 'צדק'.
כה הבינו חז"ל. 'ריש לקיש (אחד מחכמי התלמוד) שאל: כתוב (בספר ויקרא): "בצדק תשפוט עמיתך". וכתוב (בפרשתנו): "צדק צדק תרדף". הא כיצד? (תשובה) כאן בדין מרומה, כאן בדין שאין מרומה' {מסכת סנהדרין דף ל"ב:}.
לפנינו, אומר ריש לקיש, שני פסוקים, המעלים אותה דרישה: לשפוט בצדק. הואיל ומקובל וידוע, שאין התורה חוזרת סתם על דבריה, רצונה בוודאי להדגיש, בעצם כתיבת הפסוק השני, פן נוסף של המושג 'צדק'. וזאת, כדי שלא נתעלם ממנו, כדי שנעצב את חיינו על פיו. הוסף לכך את החזרה המודגשת של המילה 'צדק' בפסוק השני, וידעת, כי היא מתארת מצב משפטי שונה מן הפסוק המופיע בספר 'ויקרא'. מצב משפטי, הדורש התייחסות שונה של המושג – 'צדק'.

כך הם, איפוא, פני הדברים:
הפסוק בספר 'ויקרא', בו מופיעה המלה 'צדק' רק פעם אחת, מתייחס לדיון משפטי רגיל. סיטואציה בה ברורים הנתונים לשופט. נתונים, המאפשרים לו להגיע למסקנות נכונות ולפסיקת אמת. ואילו, הפסוק בפרשתנו בא להעמיק ולחדד את חוש הצדק של השופט.
יכול להתהוות מצב משפטי, בו יטה הצדק, מבחינת סעיפי החוק היבש, לטובת אחד הצדדים המתדיינים. אולם, למרות תמונת המצב הברורה, לכאורה, חש השופט בעת הדיון, שלפניו 'דין מרומה'. תחושה עמומה לוחשת בלבו, שבסך הכל הצליחו עורכי דין מתוחכמים 'לגייס' בצורה מבריקה את סעיפי החוק לטובת הצד הלא צודק. אכן, זו רק תחושה. אין הוא יכול להוכיח אותה, אולם, הואיל והיא קיימת בלבו, דורש ממנו מושג הצדק להתחשב בה.
נכון, אם יתבצר השופט החשדן מאחורי סעיפי החוק היבש, אם יפסוק למראה עיניו בהתאם לסיכומי הראיות, שהובאו לפניו, תוך התעלמות מן הקולות החוששים העולים בלבו – אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. הוא פסק ונהג 'ככתוב בספר'.
על כן, כתובה המלה 'צדק' פעם נוספת בכתוב. היא מודיעה לשופט שלנו, שעליו לחזור ולדקדק הרבה כדי למצוא האמת הברורה. כי צדק אין פירושו רק 'להיות בסדר' מבחינת החוק הפורמלי. צדק מובנו, המעשה הנכון בהתאם לאמת המוחלטת.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בכל תקופה הרת גדולות שדברים גדולים וחזיונות נעלים ומקיפים מתגלים בה, מתעוררים אז התפלגויות מרובות ואי השתוות הדעות. {הרב יעקב משה חרל"פ}

סטטוס שבועי:
רוחניות יהודית אינה מושגת בשנות מדיטציה על פסגות גבוהות וקרות, או בצומות ותעניות במנזרים מבודדים. הרוחניות היהודית נובעת מתוך החיים עצמם, בהתמודדות עם עולם החומר, בדרך שמובילה לצמיחה ולהתעלות.

ציטוט שבועי:
העם היהודי אינו רוצה, ויש לומר, שאינו יכול - להיטמע בין העמים. {יוסף טרומפלדור}

סיפור שבועי:
מי כעמך..

לפני כשבועיים הלך לבית עולמו יהודי שגר בשנים האחרונות בעיירה ליקווד שבניו ג'רסי. הוא היה במצב בריאותי לא טוב, בקושי הצליח ללכת אפילו לבית הכנסת. התגורר בגפו ושכנים ארחו אותו וקירבו אותו מאד.
לפני ההלוויה נזכר אחד משכניו ר' לייב קליין יבלחט"א, שילדיו שיחיו היו הולכים אל המכולת השכונתית מפעם לפעם כדי לקנות מצרכים עבור אותו גלמוד ז"ל, וחשב שחבל שיגיע אל בית דין של מעלה עם חובות. קם ועשה מעשה, הלך אל בעל המכולת וביקש לתת לו את החשבון של הנפטר, להספיק לסלק את החוב לפני ההלוויה.
להפתעתו אומר לו בעל המכולת: ידידי, יש תור, אתה כבר השביעי שהגיע אלי עם אותה בקשה...

פרשה שבועית:

פרשת כי תצא / 'אבות ובנים'

"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" {דברים כ"א, ט"ו}

בפרשה זו אנו מתוודעים אל השנאה המסנוורת. 
היא עלולה לפגוע בכוח השיפוט ההגיוני של האדם. היא דוחפת בעוצמה רבה אל מעבר לכללים מוסריים, המקובלים גם על השונא הנכבד.
פרשתנו דנה בהשלכה אחת של השנאה בתחום המשפחתי - על הירושה.
התורה העניקה לאב את זכות ההורשה. אף כי החלוקה הרצויה היא החלוקה השווה בין הבנים, הרי, לא נשללה בשום מקום מן האב הסמכות לחלק את נכסיו כרצונו. דעת חכמים אינה נוחה, כמובן, אם קיפח את אחד הבנים. קיפוח, היוצר מתח מיותר בין האחים, המהווה מקור לשנאה ולקנאה. בכל זאת, זכות האב במקומה עומדת.
אך, זכות זו נשללת ממנו לגבי הבן הבכור. לו – מגיע בכל מקרה פי שניים בדין ירושה. את חלקו אין האב יכול לקפח. גם אם הוא בן השנואה.
"לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" {שם, ט"ז}.
הפרשה עצמה נותנת טעם לציוויה: "כי הוא ראשית אונו" {שם}. הוא בנו הראשון. הוא העניק לו את התואר אב.
במסכת הרעיונות של התורה על האדם ועל מקומו בעולם, על תפקידיו בחברה ועל אחריותו לדורות הבאים, יש משמעות ללידת הבן הבכור. מעמד האב המוליד השתנה. הרך הנולד הפך אותו, כאמור, לאב, והעניק לו בכך מעמד, שעשרת בניו הבאים לא יוכלו להעניק לו. הוא פתח בפניו שערים רבים אל ההגשמה העצמית כאב, כמחנך, כאחראי לדורות יבואו.
כהכרת תודה לבן זה, מחייבתו התורה להעביר לו שני חלקים מן הירושה.
גם אם הבכור הוא בן השנואה. אין השנאה מסוגלת לשלול את מה שבן זה עשה בעבור אביו.
"לו משפט הבכורה" {שם, י"ז}.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
אלול – החודש שבסיומו מגיע ראש השנה, נותן הזדמנות לפתוח בתהליך של התבוננות פנימית אינטנסיבית, בבחינה מחודשת של מטרת החיים. זהו הזמן האידיאלי לבחינת עצמית, להבדיל מזרימה אקראית תוך צבירת ממון ורדיפה אחר כבוד. אלול הוא הזמן בו אנו עוצרים, לוקחים צעד אחד לאחור ומתבוננים. אנו בוחנים את עצמנו במבט אובייקטיבי, ביקורתי וכן, כפי שנהגו אבותינו ואמותינו לעשות מימים ימימה בדרכם אל תכלית השלמות האישית.

ציטוט שבועי:
זמן קבוע לתשובה נועד לשמש כשעון מעורר – להעיר אותך מבחוץ, במקרה ולא תתעורר מבפנים בכוחותיך שלך. {יעל לוין}

סיפור שבועי:

איפה אתה..

כשישב רבי שניאור זלמן מלָאדי (האדמו"ר הזקן) בבית המאסר הרוסי וציפה למשפטו, הגיע קצין משטרה חשוב מן הז'אנדרמים לחקור את הרבי, ולמראה תואר פניו בהיותו שקוע במחשבות הבין הקצין כי לפניו אדם מיוחד ורם מעלה.
הקצין עצמו היה איש משכיל, בקיא גם בתנ"ך, ותחילה ביקש מן הרבי לשאול אותו דבר מה. רבי שניאור זלמן נענה לבקשתו, והקצין פתח ושאל: התוכל לומר לי את פירוש הפסוק שבו מסופר כי לאחר שחטא אדם הראשון והסתתר בתוך העץ, קרא אליו אלוקים "ויאמר לו אַיֶּכָּה" {בראשית ג', ט'}? כיצד ייתכן שהאלוקים לא ידע היכן נמצא אדם?
השיב לו הרבי בשאלה: האם אתה מאמין שהתורה היא נצחית וקיימת בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?
כן, אני מאמין בזה, אמר הקצין.
על כך אמר הרבי: זהו פירוש הפסוק - בכל יום קורא הקב"ה אל האדם ושואל אותו 'אַיֶכָּה', היכן אתה בעולם?!
זמנו של האדם קצוב, המשיך ואמר, מספר מוגבל של ימים ושנים ניתן לו כדי שיעשה טוב עם בוראו ועם בני האדם. בשל כך שואל אותו אלוהים 'אַיֶכָּה', כלומר: שים לב והתבונן היכן אתה בעולמך, כמה זמן נמצא אתה בעולם ומה עשית בכל הימים והשנים.

פרשה שבועית:

פרשת כי תבוא / 'לא זורמים'

"היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך... ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר" {דברים כ"ו, ט"ז-י"ט}.

הם חששו שילעגו להם. חששו שבעטיים של החוקים והמצוות הם יעוררו גיחוך בלב העמים השכנים. וכי מדוע שלא יחששו מתגובה שכזאת? הם התבוננו על אורח חייהם של העמים האמורים להיות שכניהם לאחר כיבוש הארץ - והם שונים כל כך. שום מצווה ממצוות התורה אינה באופנה באותן הארצות. האקלים התרבותי ששרר במואב, השכנה ממזרח, בארץ החתים שבצפון, ובמצרים שבדרום היה זר לחלוטין להוויה הרוחנית אותה דרש משה שיפעילו בארץ הייעוד. איך, חשבו בסתר לבם, איך יסבירו לגוי שיבוא מארץ מואב, התרבותית והנאורה, את ההיגיון שבאיסור שריפת ילדים כקרבן למולך? הלא המואבי לא ישכיל לקלוט 'חוסר תרבות' שכזה? וכיצד ישברו את אזנו של הסוחר, אשר יבוא מצידון ויעמוד תמה מול עדה המתפללת ומקריבה קרבנות לאיזה אלוקים שאיש לא ראה אותו? כמה מאושר, תרבותי ומתנשא יחוש באותה השעה הצידוני כשיחבק את אלילו הנראה, המוחשי כל כך. העברי, לעומת זאת, לא יחוש בנוח בחברתו כאשר לא יצליח למצוא הסבר הגיוני לאמונתו ולמצוותיה. ובכלל, כיצד יגיבו על ארבע הכנפות המוזרות שהיהודים משום מה קוראים להן 'ציצית'. או על שמירת שבת שאינה מובנת? כלום מבין משה איזה רוגז חברתי יעורר בלב עמי המזרח התיכון, כאשר ייוודע להם חוק אי הסגרת העבד, למשל. הלא חוק זה היה מנוגד לכל החוקות במזרח שראו בבריחת עבד סכנה למשטריהם. ועל כן דנו אותו ואת מסתירו בעונשים החמורים ביותר.

וכי לא נחמד יותר להיות חלק מן הזרם הכללי של התרבות? תוך שמירה על ייחוד לאומי, כמובן. האין זה טוב יותר מאשר להיות מנותק לחלוטין? הבורא הבחין ברחשי לב סמויים אלו. על כן, שם בפי משה את הפסוק הנ"ל.
הפסוק חושף את הדאגה כולה, הוא אף מעניק לעם תעודת ביטוח נגדה. הפסוק מבטיח שתורתם תזכה להכרה רחבה ביותר. אם לא מיד, אז בחלוף העיתים ולאחר תמורות שיחולו בזמן.

נביא לקט מצומצם מתוך דבריהם של מלומדים:

אין עם שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. עוד יותר מוזר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו... שוב מוזר מאד שהדתות החיות של העולם כולו בנויות על רעיונות שנלקחו מן היהודים... (גלובר).

מספר הציוויים בעשרת הדברות וסידורם אינם מקריים. הם מתארים את התהוות המסרים המוסריים של סולמי החובות והעבירות, המבוססים על ניתוח מחוכם ומפוכח להפליא. חפשו בכל חובות האדם או האזרח דבר שאינו מעוגן בהם, ולא תמצאו (פ.ג. פרודון, הסוציאליסט הצרפתי הדגול).

בכל דברי ימי העולם המערבי היתה תורת משה הכח הממריץ ביותר נגד העריצות הרוחנית והפוליטית לצורותיה הגרועות ביותר. התורה היא ה'מגנה כרטה' של העניים ושל המדוכאים. עד עצם היום הזה אין לשום מדינה חוקה שההתחשבות באינטרסים של העם בה כה רבה, וההדגשה של חובות השליטים מעבר לזכויותיהם כה ברורה, כפי שבאה לידי ביטוי בתורה. בשום מקום לא הובעה בעוצמה כזאת האמת היסודית, שטובת המדינה תלויה ככלות הכל ביושר אזרחיה... תורת משה היא הספר הדמוקרטי ביותר של העולם (תומס הנרי הקסליי, הביולוג האנגלי הנודע, 1890).

יש לראות בתורת משה, גם היום, את חוקת העולם התרבותי. אנשי הרוח במאה שלנו לא יכלו למצוא מוסריות מושלמת יותר. עשרת הדברות - על שלושת סדרי צוויהם הגדולים המתייחסים לחובותינו כלפי אלוקים, כלפי החברה והמשפחה וכלפי הזולת, מבחינת חייו רכושו ואושרו - נותנים לנו נורמת חיים הקיימת כבר 3000 שנה (לואיס לה פייר, 1920).

נכון. עקרונות רבים של התורה טרם נתקבלו על דעת הבריות בעולם. אולם, היום לא מקריבים ילדים למולך. אין זאת אלא משום שעם אחד התעקש לא להיכנע לאופנה פסולה ונוראה זו! להתעקש, עד שעקרון הרחמים והאנושיות, עליו הגנה התורה בלהט, חדר אל תודעת האנושות כולה!
אם היום מקובל על הכל עקרון מנוחת העובד, כעקרון בסיסי שאין עליו עוררים, האין זה משום שעמנו המשיך לשמור על השבת, למרות הלעג הכבד שהקיף אותו מכל עבר?
אם כיום לא קיימת עבדות, האין זה בגלל חוקי העבדות שבתורה, אשר גרמו למעשה - למי שמבין אותם לעומקם - לביטול מוסד מכוער זה?
עקרונות רבים של התורה עדיין דחויים על ידי הבריות והעמים. אבל, התורה עושה את דרכה לאט במשעוליה הסבוכים של ההיסטוריה האנושית. היא אינה נרתעת מן הבוז המופגן כלפיה. היא יודעת שסופה לכבוש את כל הלבבות אל מוסרה הצודק.

המושג 'לתתך עליון' שבפסוקינו, מקבל משמעות מעמיקה. אין בו דבר מהסממן של שליטת איש ברעהו. אין מהותו שלטון בפועל, כשכל עמי העולם הדום לרגליו של העם היהודי. לא. שלטונו העתידי של עמנו, לאור פסוק זה, הוא במובן של השפעה רוחנית, כשהמשפיע אינו רוצה דבר מן המושפע. לא שליטה עליו, לא כסף, לא כיבוש שטחים. די לו בכך שעקרונות הצדק האלוקי ומוסרו, עליהם מסר את חייו, למענם סבל ובעטיים בוזה בהתמדה - נקלטו ויקלטו בלבבות רבים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יום תרועה יהיה לכם {במדבר כ"ט, א'}.

סטטוס שבועי:
לחיים יש נקודות התחלה וסוף. נקודות הסיום הן היעד. הדרך מורכבת מכל האתגרים שהבורא מציב בפנינו, אתגרים שנועדו לחזק ולקדם אותנו. מחסומי הדרכים רבים, חלקם גדולים וחלקם קטנים. כולם טועים לפעמים בדרך, ובדיוק בזה עוסקים החגים הבאים עלינו  לטובה. הם החישוב מחדש של המסלול שלנו לשנה הבאה.

ציטוט שבועי:
באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולנתינת דין וחשבון לפני הדן יחידי כל באי עולם על מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. {משה לייב לילינבלום}

סיפור שבועי:

עוד אחד ודי..

רבי חיים אליעזר שפירא ממונקאטש ה'מנחת אלעזר' בראש חודש אלול בשנה האחרונה לחייו, לקח את השופר כדי לבדוק אם הוא במצב טוב. נכדו נכח בחדר והתרגש מאוד לראות את השופר ולשמוע את צליליו. הוא ביקש מסבו לתקוע תקיעה נוספת, והסבא הסכים בשמחה. מאז בכל יום מימי אלול, לאחר התקיעות המסורתיות אותן תוקעים בחודש זה, היה הסבא תוקע תקיעה נוספת עבור נכדו.

בערב ראש השנה, בו לא תוקעים בשופר, התאכזב הנכד כשלא שמע את תקיעות השופר השגרתיות. היום הוא ערב ראש השנה הסביר לו סבו. היום לא תוקעים בשופר; מחר בבוקר נתקע בשופר בבית הכנסת.
הילד הרך לא הפנים את תשובת הסב, צעק ורקע ברגליו והתעקש: עוד תקיעה אחת! עוד תקיעה אחת! 
הסבא התרכך לשמע הבכי של נכדו האהוב ותקע עוד תקיעה אחת.

המנהג במונקאטש היה כי בראש השנה, לפני תקיעת השופר, היה הרבי נושא דברים. לפני שפתח את דבריו ניגש ה'מנחת אלעזר' אל ארון הקודש, פתח אותו ואמר:
ריבון העולמים! עלי לבקש מחילה. נפסק בהלכה שלא לתקוע בשופר בערב ראש השנה, אך אני תקעתי ביום זה.
הוא החל לבכות וקרא:
האם אתה יודע, ריבונו של עולם, מדוע עברתי על המנהג המקובל? היה זה מפני שנכדי הקטן שכב על הרצפה והתחנן שאתקע בשבילו תקיעה אחת בשופר. לבי נמס בקרבי; לא יכולתי לראות אותו בוכה, ולכן תקעתי פעם נוספת למרות שלא נהוג לעשות כך.
טאטע (אבא)! כיצד תוכל לעמוד מנגד ולראות את בניך אהוביך שוכבים על הרצפה וקוראים לך - אבא, עוד תקיעה אחת! תקע בשופר גדול לחרותנו! אפילו אם לא הגיעה השעה, כיצד תוכל לראות את ילדיך בוכים ולא לעשות דבר?!

פרשה שבועית:

פרשת נצבים / 'לחיות ברצף'

"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם"{דברים כ"ט, ט"ו}.

תאריך ההתכנסות חל ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים. רבים מבין יוצאי מצרים מצאו במשך השנים הללו את מותם במדבר. משה דיבר אל דור חדש שצמח במדבר. דור, שבחלקו הגדול לא חווה אישית את יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
והנה, משה פונה אל המעטים, הזוכרים עדיין כחוויה אישית את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני, ואל בניהם, הניזונים מפי השמועה - באותה מטבע לשון. אל שניהם הוא אומר בו זמנית. עקב ידיעה משותפת זו, הוא תובע מהם נאמנות מוחלטת לברית ה'.

ברגע אחרון זה, לפני הסתלקותו, גילה להם משה את האמת הטמונה ברציפות ההיסטורית - את המסד, שעליו חייבת להתבסס המסורת מיום זה והלאה.

"אתם ידעתם", הבנתם וחשתם כאילו בחוויה אישית, את שעבוד מצרים ואת הגאולה ממנה. פעם אחר פעם האזנתם לחוויות ולנסיונות, שחוו והתנסו בהם אבותיכם. אבותיכם, אשר סיפרו לכם את הקורות אותם בהתלהבות ובהשתאות, הביאו לכך שאין לכם צורך לחוות אישית, כדי לחוש את המאורעות הגדולים ולדעת את אמיתותם.
הקירבה הטבעית הקיימת בין אב לבנו מצמיחה את ההזדהות הנפשית, עד כי הבן חש עצמו כמשתתף פעיל במה שעבר על האב. הוא גם יודע: אב לא ישקר לבנו בנושאים הקובעים את חייו ואת גורלו.
על כן, אמר משה לצעירי העם: "אתם ידעתם" - הלא אתם קיבלתם מאבותיכם, 'והקבלה הנמשכת היא כמראה העין' (דברי רבי יהודה הלוי בספר ה'כוזרי', מאמר ראשון כ"ה). בעבורכם, ראייתו של האב היא כאילו "אתם ראיתם". אם תעבירו לבניכם את המסר באותה עוצמת התרגשות, כפי שקיבלתם מאבותיכם, יהיו גם בניכם שותפים לחוויה הראשונית.

בעת כריתת הברית הפכה בשורת הר סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מיישותם. ברית אלוקים היתה לחוק טבע בעבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים - הבורא, לבין הכוחות המפעילים את היקום

בעת המפגש האחרון המתקיים בינו לבין דור יוצאי מצרים ובניהם - מבהיר להם משה את מהות הברית ואת מהות המסירה ההיסטורית ככוח פעיל, חי, תוסס, ובעיקר - ככח קובע בחייהם. דווקא מפגש זה בין אלו שחוו בפועל את האירועים, לבין הדור הראשון החי על פי הזיכרון ההיסטורי, ממחיש את עתיד העם כולו. עם שמהיום והלאה יהיה עתידו תלוי בהעברה המדוייקת והבלתי אמצעית של המסר הנובע מהר סיני.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - פרשה ולקחה}.

חג שנתי:

'קול אחר'

מקורי ומיוחד-במינו הוא קולו של השופר היהודי, פשוט ורגיל. אפילו צורתו החיצונית של השופר איננה מעשה-אמנות. הוא נשאר במראהו הקדמוני, הטבעי. צלילי השופר אינם מעוררים התפעלות במנגינה ערבה, אינם מקסימים בקול נעים, אינם מביאים את האדם לידי רגשנות ואינם נוסכים עליו חלום; ברם, מאידך יש להם הד כבד-משקל החודר ונוקב עמוק-עמוק. הם נוגעים עד הנימים החבויים ביותר בנשמת האדם ומשפיעים השפעה ללא-קץ על רוחו. הם מדובבים אל המצפון, מעוררים את התודעה וקוראים לחשבון-הנפש.
צמרמורת חולפת בעצמותיו של היהודי, בשמעו את התקיעה הראשונה. הוא נזכר כי הנה יועמד לפני כס-המשפט שבשמים; מיד תתחיל ביקורת המאזן השנתי שלו, לבחון את התנהגותו ולסקור את נטיותיו וסיבות-מעשיו; מיד יוצא פסק-דין אלוקי קפדני לגבי כל קיומו וגורלו.
מזדעזע היהודי ורועד בהתבוננו אל הבא לקראתו. בין-רגע הריהו מתנער מתרדמתו העמוקה ומתפכח ממאווייו הגופניים.
הוא רואה עד כמה חסרי ערך ומשמעות הם חיי-החולין, חיי הבל-ההבלים; עד כמה ריקני ואווילי הוא האושר הגופני; עד כמה קטנוניים ואפסיים הם כל הנכסים הארציים; ועד כמה חסרי-תכלית הם כל העמל והיגיעה למען צרכי הגוף. 
רגש של חרטה ונוחם אופף אותו. הוא מחליט החלטה איתנה ומוצקה, כי מהיום והלאה ימנע את הרע ויעשה את הטוב.

השופר היהודי ואותות-קולו, אין להם כל דמיון לאותם אותות-המלחמה אשר לדאבון-לבנו שמענום במידה יתירה. בעוד אשר חצוצרת-הקרב בתרועתה הזועמת והאכזרית, מלהיבה את יצרי-דמו של האדם, מגרשת מתוכו את הזיק האלוקי ודוחפת אותו ליהפך לחיית-פרא. אות החצוצרה משמש לו לחייל בחזית כפקודה להתנפל בחרבו ובחניתו על אחיו עצמו-ובשרו, לרצוח, לשחוט, להרוס ולהשמיד. ולעומת זה, השופר היהודי בקולו המעודן והנוח, מסמל את הצדק והיושר, האחדות והאחווה. קול השופר משמש כצו לשחרר את כל העבדים, בעת היובל, ולהשיב כל נחלה אל בעליה האמיתיים.
השופר היהודי קורא גם תיגר, אך לא למלחמת-דמים כי אם למלחמה נגד הרע, נגד השטן, הוא יצר הרע. התקיעות נועדו לבלבל ולערבב את השטן, את הרצון המתעה. מלחמה זו הינה גם מלחמת-שיחרור, להשתחרר מן האנוכיות והאהבה העצמית, מן השעבוד אל ה'אני'.

פעוט הוא השופר היהודי, ברם גבוהה מאד היא תרועתו. לפני כארבעת אלפים שנה, בעת המעמד החגיגי של קבלת-התורה - הרעיד השופר את כל חלל היקום. הדם של קולות-השופר ההם עודנו מצטלצל עד היום, מבלי שים לב לכך שעמים רבים ניסו להחרישו בפעמוני-צריחיהם, אך העלו חרס בידם. קול השופר מוסיף להדהד בלבבות היהודים ובהדו מתפוררים לבותיהם של כל העריצים והאכזרים המתנכלים לנו לרעה.
{מתוך: 'טל ישראל' להרב טוביה טביומי זצ"ל}

לאחיי ואחיותיי בארץ ובגולה
לקראת השנה החדשה שלוחה לכם זאת הברכה.
שתכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה
שכל מעשינו יהיו לשם שמים – לעשות נחת לאבינו שבשמים.
'לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים ולשלום'
שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק      

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בבית דין של מעלה לא ישאלו את האדם למה נכשל בחטא - אלא ישאלו אותו מדוע לא שב בתשובה. {רבי שמחה בונים מפשיסחא}

סטטוס שבועי:
כולנו עושים טעויות. התנ"ך מלא בענקי רוח שעשו טעויות במהלך חייהם. אנו בני אדם אנושיים, עשויים מבשר ודם. מה שהופך אנשים להיות גדולים ודגולים, לא העובדה שהם מנהלים חיים מושלמים, אלא העובדה שהם יודעים כיצד ללמוד מהטעויות של עצמם. כשהם מועדים, הם קמים. מנסים להבין מדוע זה קרה להם, מתחרטים ומתקנים את הטעון תיקון, ושבים אל דרך המלך.

ציטוט שבועי:
יום הכיפורים מסמל את האפשרות האחרת. המתפלל העומד לפני האלוקים, לעולם איננו מניח כי עומדת לו חזקת החפות. הוא מחליט מרצונו החופשי אם לשפוך את צקון לחשו ומה יכלול לחש זה. {פרופסור אבי שגיא}

סיפור שבועי:

נצחי ומנצח...

ראש השנה חלף ויום הכיפורים עמד בפתח. בניגוד לראש השנה, בו ניתנה לאסירים במחנה הכפייה הנאצי וולפסברג, שעל גבול גרמניה-צ'כיה הפוגה קלה ונדירה מהעבודה – אותה הם ניצלו לתפילה בציבור – ביום הכיפורים חזרו הנאצים להיות מי שהם.

התאספנו לתפילת 'כל נדרי' באולם הרחצה. האולם היה מואר בנרות ומלא מתפללים. אני עברתי לפני ה'תיבה' וכבר חזרתי על הכל נדרי השני. פתאום קִבלנו 'מקלחת קרה'. הנרות כובו וגורשנו החוצה במקלות ובמגלבים.
בבוקר יום הכיפורים, יצאנו השכם בבוקר ברגל, למקום עבודתנו בזילברלוך, מקום שהיה מרוחק כשבעה ק"מ מן המחנה בו שהינו. הבוקר היה סגרירי וקר. גשם ושלג ירדו לסירוגין וצעדנו בקושי רב.

בתרמילי היה 'רכוש גדול' – פרוסת לחם שחור יבש וזנב של דג מלוח. זו הייתה הרזרבה שלי לקדם כל צרה שתבוא. העבודה התנהלה בקצב רגיל, כל שעות לפני הצהרים. מזג האוויר הסגרירי אמנם הקל עלינו את הצום, אבל מצד שני הכביד על העבודה.
במהלך העבודה דובבו שפתיי את תפילת השחרית, את מה שזכרתי בעל פה. כתוצאה מן האוכל הדל שקיבלנו כל הזמן, התחיל גופנו החלוש לדרוש את שלו. פרוסת הלחם וזנב הדג המלוח גירו אותי ללא הרף. במצב דברים זה הגיעה בקושי רב השעה 12. בשעה זו הגיע בדרך כלל האוטו עם האוכל הדל עבורנו, העבדים.
בנוסף לי, היו עוד אנשים אשר צמו עד הצהריים. אחיי המסכנים, ביניהם ידידים וחברים מן השנים שלפני המלחמה. אלה באו אליי ושאלו: מה נעשה הלאה? האם נמשיך לצום? אחיי ורעיי היקרים, עניתי להם בקול חלוש וחנוק מדמעות, עשו כפי יכולתכם. ומי שיאכל אינו עובר כל עבירה, כי את זה אתם עושים, כדי שיהיה לכם כוח לעבוד את ה' בעתיד. ובאשר אליי – אל תדאגו, אני אמשיך לצום.

היה ברור לי כשמש בצהרים כי באותם מילים קיבלתי על עצמי סיכון ענק. אם לא אעמוד בתור לקבל את מנתי – זה יהיה אבוד. רבים פנו אלי בבקשה. אם אינך מתכוון להוציא את מנתך, חבל שתלך לאיבוד, אמרו, עמוד בתור ותן לנו אותה. אל תכעסו עליי, עניתי, תסתפקו היום במנתכם. היום אני לא יכול לתת לכם, כי אינכם בסכנת חיים מיידית.
בשעת הפסקת האוכל הספקנו לומר 'קדושה' בציבור ועוד כמה תפילות, ובשעה אחת חזרנו, כל אחד לעבודתו. בנוגע אליי, 'זכיתי' דווקא באותו יום לשטח סלעי קשה במיוחד. תוך כדי העבודה התחלתי למלמל את תפילת המוסף של יום הכיפורים. אמרתי את מילות התפילה בקצב החפירות במקוש. השעה הייתה שתיים לערך כשהגעתי לתפילת העבודה של הכהן הגדול בבית המקדש. עם דמעות בעיניי אמרתי את המילים הקדושות במנגינה המתאימה וגם נפלתי ב'כורעים'.

לפתע תקפו אותי סחרחורת וחולשה גדולה. הרגשתי שסופי קרב. ממעמקי לבי פרץ פתאום בכי מר. בכיי היה הפעם חסר מעצורים ובלתי נשלט. עברו לנגד עיני, כמו בסרט, 35 שנות חיי. ראיתי את הוריי, את אחיי ואת אחיותיי; את אשתי ואת ארבעת ילדיי, שלא ידעתי מה עלה בגורלם מאז הופרדנו בכוח על ידי הצורר מנגלה, בהגיענו לאושוויץ. עברו לנגד עיניי חברים, ידידים ומכרים שלא ידעתי אם נפגש שוב.
זרקתי את המקוש מידי, הרמתי את מבטי השמימה. ידעתי שעם צומי ועם דמעות עיניי, אני מקריב עתה את קרבן המוסף הפרטי שלי ליום הכיפורים. בכוחותיי האחרונים זעקתי כלפי השמיים: ריבונו של עולם! אתה כתבת בתורתך הקדושה 'ועיניתם את נפשותיכם'. ובמקום אחר כתבת 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד'. א-דוני, בוראי וקדושי! איזה מן השניים עליי לקיים? הרי אם אמשיך בצום, זהו סופי. או אז לא אוכל לקיים את מצוותך השנייה. מה אעשה? אני רוצה לצום, ואתה לא נותן לי. אתה לא נותן לי – ואני, למרות זאת, אצום!
על המשפט האחרון חזרתי בקול שלוש פעמים, ועוד הוספתי: ריבונו של עולם, הפעם אני אלחם בך! אתה לא נותן לי לצום ואני בכל זאת אצום. אני מאמין שאנצח אותך! אבל תן לי כוח שאנצח אותך!

המלים אך יצוא יצאו מפי ופתאום פרצה אנחה כבדה מגרוני ומעומק נפשי. מעולם לא לפני זה, ומעולם מאז לא הרגשתי הרגשה מעין זו. מיד חשתי את תשובתו של הקב"ה אליי – הרגשתי הקלה ניכרת. רעבוני פסק. כוחות מחודשים נכנסו בקרבי והמשכתי את שניהם יחד: עבודה לגרמנים ותפילה לקדוש-ברוך-הוא.
שעות אחר הצהריים עברו עליי ממש בקלות. הספקתי עוד להתפלל מנחה ונעילה (עד כמה שזכרתי בעל פה). וככה הגיעה השעה שבע בערב. זה היה כבר אחרי צאת יום הכיפורים. סיימנו את עבודתנו והתחלנו לצעוד את שבעת הקילומטרים בחזרה למחנה. לא שלושה כוכבים ראיתי בשמים, אלא שלושה מיליון. ואני החלטתי להוסיף עוד שעה אחת לצום, כקורבן תודה לקב"ה עבור החסד שעשה עמדי. רק כעבור שעה שלמה הוצאתי את הלחם היבש ואת זנב הדג המלוח ואכלתי.
{ר' נפתלי שטרן זצ"ל - 'זכור את סאטמר'}

פרשה שבועית:

פרשת וילך / 'מילת פרידה'

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" {דברים ל"א א'}.

המילים "וילך משה" זקוקות להבהרה. הלא אין התורה מתארת מצבים סתם. מדוע מדגישה היא, שלמעשה לא המשיך משה בשיחה עם העם? למה לא לספר לנו, שבניגוד למקרים קודמים, הלך הוא אל העם, ולא קראו אליו?

אכן, זהו האיש משה! זה עתה סיים להשמיע באוזניהם את צוואתו הרוחנית (זו, הכלולה בשלושים פרקי חומש 'דברים') הגיעה השעה לומר כמה מילים על עצמו. לאור דבריו ומעשיו האחרונים, בטרם ההסתלקות, גבהה דמותו לעיניהם, הלוך וגבוה. האדם ניכר במיוחד בעיתות משבר. גם אדם כמשה, בעת חילוף המשמרות בהנהגה. פרידתו מן העם תהיה אישית ולא רשמית. כשגמר לשנות את דברי התורה, בתוספת נוראות הברית עם האלוקים (פרשת 'נצבים'), שיחרר את העם לאוהליו.
כך, צעד שמה משבט לשבט כדי להיפרד אישית, מכל אחד בביתו שלו. שכן "וילך" מלמד, שבעצם הלך אל העם כדי להיפרד ממנו, בפשטות גמורה, המתאימה לאופיו של מי שהכתוב מעיד עליו {במדבר י"ב, ג'}: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

באותה שעה התברר לכל, שמנהיג זה מעולם לא חש עצמו 'יחיד סגולה', הנישא מעל העם כולו. הוא ידע, כי רק שליחות הוטלה עליו. שליחות הגאולה ממצרים ותפקיד הנחלת התורה לדורות. אין השליחות מקנה לו זכויות יתר מעבר לנחוץ. על כן, כשהסתיימה השליחות ויורשו, יהושע, נבחר, היה הדבר פשוט בעיניו, שהוא חייב להיפרד לא על ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת, כי אם לומר להם את דבריו האישיים מלב אל לב, כשווה בין שווים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

כפרה שבועית:

קשה לבקש סליחה. לפעמים קשה לעשות את זה טכנית. לאתר מישהו מעברנו, ליזום שיחה פרטית, לגרום לאדם שנפגע להקשיב לנו.
קשה מזו הדינמיקה הפנימית. בחינה של המעשים שאנחנו מעדיפים לשכוח, סילוק כל התירוצים והודאה בכך, שמה שעשינו היה רע, על אף כל התנאים ששררו בשטח ועל אף שהתגרו בנו קודם. פיתוח ענווה עצמית, עד לדרגה כזאת, שבה אנו מוכנים לבקש את מתנת הסליחה, ממישהו שבעבר הרגשנו שאנו נעלים עליו מבחינה מוסרית.

הקב"ה מבטיח לנו כפרה ביום כיפור. כפרה היא מציאות חדשה ומופלאה, בה מולבנים כשלג אפילו חטאיה הקשים ביותר של הנשמה. הכפרה משלימה בינינו לבין האלוקים, בינינו לבין העצמי הנעלה ביותר שלנו. כדי להביא לכפרה, על כולנו לעשות תשובה – לשנות בכנות את הכיוון שאליו פונה יצרנו, ושאליה פונה הדרך בה אנו הולכים. בקשת סליחה, אחד מחמשת צעדי התשובה הנוגעים לחטא שחטאנו כלפי אדם אחר, היא מחיר נמוך יחסית שאנו נדרשים לשלם, תמורת אותו טיהור נשמה שאנו זכאים לקבל ביום כיפור.

כשמבקשים מיהודי סליחה, הוא שמח לסלוח. אך אקט הסליחה עלול להיות הקשה מכולם. ככלות הכול, יתכן שנפגענו קשות, בגופנו, ובנפשנו. כשאנו סולחים, אנו עושים מעשה אלוקי. הסליחה משחררת את הפוגעים, ממש כמו דייג שמשחרר את הדג מהקרס.
אין דבר שמחיש את הסליחה ממרום על חטאינו – הן אלה שאנו זוכרים והן אלה שלא – יותר מסליחה כלפי אלה שחטאו כלפינו. העיקרון של מידה כנגד מידה משמעו, שאנו מקבלים מה שאנו נותנים.
כשאנו עומדים לפני הקב"ה בראש השנה וביום כיפור, ההגנה הטובה ביותר שלנו היא: 'סלחתי לאלה שפשעו נגדי. אנא, סלח לי גם אתה'.

{דף זה נכתב לזכות ולרפואת אמי מורתי שרה בת אסתר לרפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל}.

לאחיי ואחיותי בארץ ובגולה. בפרוס עלינו יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה. שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה.
שבת שלום - צום קל ומועיל - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הסוכה תאלפך דעת, לגמור אומר ולהסיר ממך את הרחבת החיים עד למותרות ולמנוע מלפנק את נפשך ונפשות בני ביתך ללא הועיל, לשחרר את נפשך מחבלי שווא, מחבלי העושר ותענוגות החיים. {רש"ר הירש}

סטטוס שבועי:
חג הסוכות הוא שיעור באמונה. אמונה אמיתית לא אומרת שבגלל שהקב"ה מנהל את העולם, הכל יתנהל כמו שהיינו רוצים. אמונה אמיתית היא האמונה שבגלל שבורא העולם הוא מנהל את העולם, כל מה שקורה הוא ביטוי לאהבתו כלפינו, ובסופו של דבר גם לטובתנו.

ציטוט שבועי:
לא יקשה עלינו להבין מדוע מצווה אדם מישראל לחזור סמלית אל מצב הביניים של ראשית התרבות דווקא בחג האסיף, המיועד לשמחה. זוהי תזכורת דווקא באותה שעה שאדם רואה לפניו ותחת ידיו את שפעת היבול. אסמיו מלאים. הוא שבע ורוה, ובטוח לכאורה מפני המחסור מחר ומחרתיים. הוא כביכול מחזיק בידיו את מפתחות אושרו. הסוכה מזכירה לו דווקא אז כי אין יציבות לאדם בעולם, כי קיומו והשיגיו רופסים הם, כי אין התרבות, אף המפותחת ביותר בכליה ובאמציה, אלא דירת ארעי. כל הישג תרבותי, הוא רופס וחולף, אין לו קיום בפני הנצח. {פרופסור אליעזר שבייד}

סיפור שבועי:

זהירות, לא לדרוך

לישיבתו של רבי משה סופר זצ"ל הידוע בכינויו ה'חתם סופר' בפרשבורג, הגיעו שני בחורים, מיד אחרי חג הסוכות, כדי ללמוד בישיבתו. אחד הבחורים היה עילוי, מתמיד, בעל כישרונות מובהקים, ואילו חברו היה בחור טוב, אך לא הגיע לדרגתו של חברו.
בחן ה'חתם סופר' את שני הם והחליט לקבל את הבחור המבריק פחות ולדחות את בעל הכישרונות המזהירים.
שאלוהו מקורביו לפשר הדבר, והוא השיב: כשהגיעו הבחורים לשערי הישיבה בדיוק עמדתי ליד החלון. ברחוב היו מונחות ערמות סכך, שהורדו מהסוכות. ראיתי את הבחור ה'מבריק' דורך על הסכך, ואילו חברו הקפיד להקיף את הסכך ונזהר שלא לדרוך עליו. בחור שמסוגל לדרוך על סכך ששימש למצווה, מי יודע על מי ומה הוא ידרוך בעתיד...

פרשה שבועית:

פרשת האזינו / 'שיר השירים'

"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא... ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל... למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" {דברים ל"א י"ח - י"ט}.

היה זה לאחר פרידתו העצובה של משה מן העם. זה עתה העביר, בצורה חלקה, את ההנהגה לידי יהושע. והנה, מצווהו האלוקים לספר לבני ישראל, כי יודע הוא, כיצד יתנהגו אחר מותו – ברבות הימים. הוא דורש ממנו לפרט בפניהם במילים בהירות וקודרות את התרחשויות העתיד. הוא מבקשו, שיוסיף לתיאור גם את התוצאות הקשות, המתבקשות ממעשיהם. עליו להרצות את הדברים באוזניהם, בלי להסתיר דבר. לספר, בנאמנות מוחלטת לעובדות, בלא החלקה ובלא טיוח.
אם הזדעזע מישהו מבני ישראל למשמע החזות הקשה – אין אנו יודעים. אולם, בן דורנו, איש המאה העשרים ואחת, אם ניחן הוא בחוש היסטורי, ועובדות היסוד של עמו ידועות לו, בוודאי יעמוד משתאה, מיוסר ונטול הבנה, מול פרשה זו.

במבט לאחור, מנקודת התצפית של דורנו, זו תמונה מדהימה. קודם כל, משום שפסוקים אלו התרחשו במציאות. הם הלמו, כנאמר, בעם ישראל. העם שאכן מרד, הפר את הברית וזנח את קיום המצוות. עם ישראל, אכן, נענש, בהתאם לחוק 'החטא ועונשו' המקראי. נענש, כפי שלא נענש עם מעולם. המלים הנוראות "והיה לאכול" ו"מצאוהו רעות רבות", פורטו במשך הדורות, לפוגרומים, למדורות האינקוויזיציה, לנשחטים במסעי צלב, לאין ספור נגישות, מכל סוג, עד לאושוויץ.
פרט נוסף: האסונות וייסורי התופת – במיוחד בעת שואת דורנו – הצמיחו בלב רבים מבני עמנו את מסקנת הכפירה באלוקי ישראל. עוצמת השואה, חריגתה מעבר לכל הנתפס בהגיון האנושי, גרמה לדור שלם לפקפק בקיומה של השגחה אלוקית, שכן, כיצד יכולה היתה זו לצפות במעשים הנוראים הללו בלי להתערב?

אכן, דווקא משום כך נכתבו הדברים בספר התורה. למען ידעו הדורות הסובלים, שגם הכפירה באלוקים, בעת הצרות הגדולות, נחזתה מראש. למען יבינו, שעצם תיאור המצב, אלפי שנים בטרם בוא הטרגדיה, נוטל את העוקץ מחריפות הכפירה עצמה. המודיע מראש על השתלשלות המאורעות ואימיהם, מכריז בעצם הודעה זו, שהוא עצמו קיים, וכשהתעלמותו מן המתרחש אינה אלא - הסתרת פנים. הסתרת פנים, שכדי להבין אפס קציה, זקוקים אנו למשנה פילוסופיית שלימה. בכל הנאמר לעיל, לא הגענו להבנת השגחה. אולם, זו הפרשה, המלווה אותנו מאז, מגלה לנו מבעד למסך הייסורים את הוודאות המוחלטת של קיומה של ההשגחה, ושלקורה אותנו יש משמעות, תכלית ומטרה.

על כן, ההודעה מראש הינה לוז הפרשה. וכדי להבטיח, שהמסר יובן ויועבר כראוי לדורות יבואו – נשזר בתוך המסכת פסוק, המדבר על 'שירה' ועל 'עדות', כנאמר בהמשך הפסוק.
כלומר, אולי אם יקראו שירה זו, אפשר – אם ילמדוה ויהגו בה, תחריד אותם התמונה, שצוירה לעיל, והם ידאגו לכך, שלא יתדרדר מוסרו של העם אלי חרבן וגלות. אולי? ואם לא – תבוא נא פרשת השירה ותעיד!
'שירה' זו, היא שירת האזינו.
שירה, הקורעת בפני ההיגיון האנושי צוהר אל החידה העמוקה, אל המסתורין של הקיום היהודי, ואל מעמדו המיוחד של עם ישראל בקרב עמי תבל. בשבעים חרוזיו מעניק הוא פשר לייעודו ולסבלו, בחינה הסטוריוסופית של עברו, תשובות למר גורלו, בצמוד להפחת תקווה בעתיד טוב – באחרית הימים.
וכאן, בשירה זו, נקבע, שאין לעם ישראל זכות קיום עצמית.
שני פסוקים מבשרים 'בשורה' זו. שני פסוקים קשים לקריאה, קשים עוד יותר להבנה, וכמעט בלתי אפשריים להשגה לאחר ההבנה...
"אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם... לולי כעס אויב – אגור, פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" {שם ל"ב, כ"ו - כ"ז}.
פסוקים אלו בשירת 'האזינו', מופיעים אחרי תיאור דרכו של עם ישראל בעולם. תיאור, הבוחן ובודק את התנהגותו לאור התפקיד האלוקי, שמייעד לו המקרא. בעטיו של תפקיד זה, שאותו אין הוא ממלא כיאות – נאמרו הפסוקים האיומים הללו. מנקודת מבטה של ההשגחה האלוקית, אומרים פסוקים אלו, שאכזבת האלוקים מעמו היא כה עמוקה, עד שחלילה אבדה לו זכות קיומו.

אלו דברים מחרידים, שדורנו חש אותם על בשרו. לפי דברי התורה הללו, כאמור, לכאורה פגה זכותו העצמית של עם ישראל. ואם כן, במה אפשר לתלות את שרידותו המופלאה של עמנו, שנותר בחיים למרות הכל?
לא יאמן! הפסוק תולה שרידות זו ברשעותם של שונאינו. "פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" , אומר הפסוק. פירושו הוא, שאויבינו יראו בהצלחתם להשמיד, חלילה, את ישראל, הוכחה לצדקת דרכם שלהם, לאי אמיתותה של התורה, לחוסר תוקפו של המוסר היהודי, ולביטול ערכה של תעודת אלוקי ישראל באנושות. בזאת אין האלוקים חפץ. משום כך, יקרה הנס, ואויבי ישראל לא יוכלו לו לעם ישראל, ולעולם לא יפיקו את זממם. זאת, למרות שהעם היהודי ראוי לעונש זה.

זו הגישה המקראית המהממת. איתה עלינו לחיות. אף כי יודעים אנו, שרוח הסוד מרחפת עליה, הרי טמון בה משהו מן ההסבר לאי הנורמליות שביחסי עם ישראל – אומות העולם.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

רגל שבועי:

זמן שמחתנו!

'חג שמח' - צמד מילים שחוקות בסל מטבעות הלשון.  
מי שמח? למה שמח? במה, ואיך לשמוח? מה האושר הפתאומי דוקא היום?
אולי זה עניין של מסורת להתבטא כך בחגים, ואולי זו מסורת לא להתייחס ברצינות למילים היוצאות מפינו... אולם בתורה מצינו ציווי מפורש לשמוח בימים אלו: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים.. ושמחת בחגך והיית אך שמח!" {ויקרא כ"ג - דברים ט"ז}

צוו מוזר מאד. היאך ניתן לצוות על שמחה???
התורה ערה לשאלה זו. לכן היא מציעה גם אמצעים טכניים המועילים להצתת אש השמחה בלבבות, כגון: הפקודה השניה לאחר הציווי על השמחה, היא, לארוז את כל חפציהם. את המיטה, את השולחן, את קעריות המזון ומה שבתוכם, ולצאת במשך ימי השמחה הללו אל - הסוכה.
לא רק לסוכות שזכו במקום ראשון בתחרות 'הסוכה הנאה והמרווחת'. הסוכה כפי שהיא מוגדרת בהלכה, אינה שם נרדף לדירת חלומות, היכול איכשהו לכפות סוג של שמחה. 
השטח המינימלי של 'הדירה המשמחת' הוא פחות ממטר מרובע, הקירות צריכות לעמוד בתו תקן מינימלי שלא יתפרקו מעצמם ושיוכלו לעמוד ברוח מצויה. אין שום הנחייות ביחס לסוג הטיח והריצוף, הסיוד והאינסטלציה וחיבורי החשמל. ובכל זאת ישנם הוראות מחייבות וחד משמעיות ביחס לגג: שום גג, זולת ענפי עצים אבל בשום פנים ואופן גג מקורה.|
דומה, שחכמי התלמוד אשר קבעו את הקריטוריונים, עשו הכל כדי להפיג את השמחה...

העוקב אחר מבנה הסוכה, יגלה שמידות המינימום שלה , הן בעצם מידות המקסימום, הן מספיקות במידה מקסימלית ליצור את מה שמבקשת הסוכה ליישם ולהבליט. הכינוי המקביל בלקסיקון החז"לי לסוכה, הוא: 'דירת עראי'. הסוכה מציעה לכל אזרח יהודי, הזדמנות מעניינת: בילוי שבועי בפנסיון המשקף נאמנה את כל הישגיו החומריים של האדם בעולמו.
האזרח היוצא אל הסוכה מחווילתו ברובע יוקרה, והדלפון הבא אליה מבקתת עוני (שיוויוניות!), לשניהם מצפה תענוג זהה: שינה עריבה מתחת לעלים הנידפים ברוח. שניהם יביטו על אותם שמים רחוקים וירח חיוור. לשניהם אותו מרבד נוצץ של כוכבים מקיר לקיר. לשניהם ההזדמנות לחוש ברמ"ח אבריהם, כמה ארעיים ובני-חלוף הם אשליות חייהם, ממש כקורת הגג שעל ראשם בשבוע זה.
תחושת הארעיות, היא המופת לראיה נכונה על העולם. מה קטנים ומגומדים, המאבקים והמאוויים, השאיפות והאכזבות, ההישגים החומריים, התקוות ומפחי הנפש היומיומיים, כאשר הם נראים במימדם הנכון?
כי מן הארעי נפתח חלון אל הנצח הקיים לעד. מן הארעי שבמבנה עולמנו, עולים כוחו וגבורתו של הבורא, המחיה וממית, מוריש ומעשיר, המשווה קטון וגדול.

שונות אמנם דפנות הסוכה ומחצלות הפאר והמרבדים שבסוכת העשיר, מקרעי הבד המהוהים של סוכת העני. אולם במבט למעלה אל הגג, מסתבר, שהכל שווים. אותם עלי ירק של הארעי, אותן חלונות אל אותו רקיע. רקיע התחושות העמוקות, המאפשר לאדם לגלות את עצמו, את אישיותו הנעלמת, את הנעלה והאלוקי שבלבבו, המעניקים טעם לקיומו, ולשמחתו אין קץ.
תחושת הארעיות, היא המתג המשתק את שאון הקיום ודאגותיו. המתג המפעיל את תיבת הנגינה, ממנה בוקעים צלילי המוסיקה האחרת. צלילי עולם הרוח הגדול, העשיר והיפה. העולם שבו נוצצים רק הטוב והישר, הנכון והאמת. שבו מוקעים הרוע והעיוות, הכחש והמירמה. עולם שבו פועלים מאזני צדק האלוקי ואמות מידותיו המדוייקות.

בעולם שבו הכל ארעי: העושר והדלות, היש והחסר, הנצחונות והתהילה - אין מקום לשמחה. זו עולם של מרדפים אחר הבלתי מושג. "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל... ולשמחה מה זו עושה" (קהלת א', ב' - מגילה הנקראת בשבת חול המועד סוכות). בעולם זה קשה להצית שמחת אמת, לא ע"י במות בידור ולא ע"י זיקוקי די-נור. לא חדוות יחיד ולא שמחה מאורגנת. אבל בעולם הרוחני, נמשך הקונצרט כל העת, כאן יכול האדם בכל רגע להשיג מאוויו. להעפיל אל גבהים, ולהאזין להד החוזר מכל מעשה טוב, מכל החלטה נכונה. כאן, אפשר להאזין למנגינת תבל כולה, לשירת הטבע ולזמירות בעלי כנף. כאן, אפשר לגלות אפילו את... הזולת, ובאור שונה לחלוטין.

ברכת 'חג שמח', באה להזכיר את ימי העבר, זמן יציאת מצרים, שבו שהה כולו זמן ממושך באותו עולם רוחני מופלא, בו ענני כבוד נפרשו מעליו ולרגליו. 'חג שמח' - הוא ביטוי לציפיה כמוסה, שאכן נצליח להסיט את המתג, ולהאזין לשירת היקום ולשירת האדם. 
'חג שמח' - הוא תפילה כנה, שאכן ניטול בידינו את כינורה של הנשמה ונפרוט על מיתריו את מיטב הזמירות שבחביון הלב.

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב {דברים ל"ג ד'}.

סטטוס שבועי:
אנו חוגגים בשמחת תורה את המשימה שהתורה מציבה בפנינו ומאתגרת אותנו. להתגבר על דחפים שליליים והרסניים ולבחור בטוב. עשיית טוב מתוך בחירה, היא הביטוי הגבוה ביותר של הטוב. אנחנו כשירים במיוחד למשימת התורה, משום שאנחנו נמשכים לפיתויים ולהסתות. אנחנו יכולים להיכשל, אבל גם להצליח. אנחנו יכולים להרוס, אך גם לבנות. אנחנו יכולים לבחור לעשות את הגרוע שבגרועים, אבל גם לבחור בטוב שאינו ניתן לשיעור.

ציטוט שבועי:
המושג 'תורה' התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם הייתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מפשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. {חיים נחמן ביאליק}

סיפור שבועי:

ראש עיר נאמן!

הגרמנים הארורים, בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם חיפשו אחר בתי כנסיות ומדרשות של היהודים כדי להוציא משם את הספרי תורה ולשרוף אותם בריש גלי לעיני עם ועדה.
בהגיעם אל אחת העיירות הגדולות, נכנסו לכל בתי הכנסיות, אספו את כל ספרי התורה והניחום בבימה גדולה ברחבת העיר. הניחו עשרות ספרי תורה אחד על השני, וקשרו את ילדי היהודים אחד לשני מול ספרי התורה, כדי שיראו איך ששורפים את ספרי התורה שלהם.

בין הנוכחים במעמד נכח ראש הגסטפו ולצידו עמד ראש העיר שהיה יהודי שהתבולל בצעירותו ונישא ל'מקומית' והקים איתה משפחה נכרית כדת וכדין. ראשונה כובד ראש העיר לזרוק את ספר התורה למדורת האש, אך להפתעת הנוכחים סירב ראש העיר לזרוק תחילה את הספר תורה וביקש שיכבדו אדם אחר.
ראש הגסטפו שמע זאת וזעם בראש העיר: לא, רק אתה תתכבד לזרוק תחילה את הספר של היהודים!
ראש העיר לא נרתע ועמד איתן בעמדתו: אני המחליט פה בעיר, אתם בסה”כ אורחים שלי ולא תקבעו לי, אני לא אזרוק את הספר תורה!
לפקודת הקצין סובבו את ראש העיר כמה שוטרים נאצים, ואמר לו: אין לך הרבה ברירות, או שתזרוק ראשון את הספר תורה לתוך מדורת האש, או שנזרוק אותך ראשון למדורה ואח”כ נזרוק את הספרים, הבחירה בידך...
אני לא זורק את הספר בשום פנים ואופן ענה ראש העיר בעוז, תזרקו אותי ראשון למדורה!.

כל הנוכחים במקום יהודים וגויים כאחת התפלאו פליאה רבה ועצומה, יהודי מתבולל הנשוי לגויה ורחוק מכל זיק של שמירת תורה ומצוות מוכן למסור נפשו למיתה ולא לזרוק את ספר התורה של היהודים לאש, כיצד יתכן כדבר הזה? מדוע הוא עושה זאת?

עמד ראש העיר ואמר: דעו לכם, אני זוכר כשהייתי בגיל 4-5 נישקתי את הספר תורה ורקדו יחד אני ואבא וכל הקהל ביום שמחת תורה, המחזה הזה נחקק בליבי ולעולם לא אזרוק את ספר התורה הקדוש לכבשן האש, לעולם לא! אף אם אצטרך להיזרק במקומו לכבשן האש, ובאמת כך היה, לאחר שסיים את נאומו זרקו אותו הנאצים הארורים לכבשן האש ובכך מסר את נשמתו לבוראו – ה' יקום דמו.

פרשה שבועית:

פרשת וזאת הברכה / 'אדם הוא רק אדם..'

"וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב" {דברים ל"ד, ה'}.

סופה של התורה הוא חריג היסטורי, פלא בתולדות ימי קדם: משה מת. מת, כאחד האדם.

בדורו וגם בדורות רבים אחרי מותו, עשו בני אדם – כולם קטנים ממשה – 'קריירות' גדולות יותר. לא אחד הפך לאליל. גם מייסד האמונה, שיצאה מחלציה של תורת ישראל, 'זכה' להיות 'בנו' המועדף של האלוקים, והוא יושב על תקן זה עד עצם היום הזה. ואילו, איש אלוקים זה, שגם לדעת חוקרים מודרניים עמד בראש המהפכה הדתית העמוקה ביותר שידע העולם – נשאר אדם אנושי גם במותו.

והוא מת בחטאו:
"ומת… על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל" {שם ל"ב, נ' – נ"א}.
והעם שומע וקולט… ומשה אף ירד מעט מגדולתו עוד בחייו, שעה שהעביר את השרביט ליהושע:
"לא אוכל עוד לצאת ולבוא" {שם ל"א, ב'} - שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה (רש"י).
ועיני העם רואות… ולא עוד, אלא משה אף הכריז באוזניהם את כאבו שלו, כאב הגדול באנשים:
'נטל שתי ידיו והניחן על לבו ואמר לישראל: ראו אחרית בשר ודם' (מדרש תנחומא ואתחנן, ו').

אחרית אדם. כל אדם. גם אדם כמשה.
ובמיוחד אדם כמשה. עד כי:
"ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" {שם ל"ד, ו'}.
כדי שלא יהיו ישראל הולכים ומניחים שם בית המקדש ומזבחותיהם ומקטרים שם, כדי שלא יטמאו העולם קברו בפסליהם ותועבותיהם (מדרש לקח טוב).
אכן, אמת גדולה יצוקה בדברי המדרש.
כדי שלעולם לא יתערבו התחומין בין האלוקי לבין האנושי, ולא יטושטשו ההבדלים, ההופכים אמצעים למטרות, ומעוותים את רוח האדם.

ועם זאת, לא מת משה ככל האדם. האדם ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" {שם, י'}, נישא הוא מעל כל בני אנוש, ואף חטאיו, לא במישור חטאינו הם מצויים. הוא מה שמלמדנו המדרש הבא:
וכבר שלחה מלכות בית קצרה ושל בית פחד: אמר לכו וראו, היכן קבורתו של משה. הלכו. עמדו למעלה, וראו אותה כשהיא למטה, ירדו למטה ראו אותה כשהיא למעלה. נחלקו. חציים למעלה וחציים למטה. עליונים ראו אותה למטה, תחתונים ראו אותה כלפי מעלה (ספרי, וזאת הברכה).
ופירשוהו גדולי הפרשנים:
המתבונן במשה במבט על אנושי, כלומר 'למעלה', טועה הוא. המודד את פועלו, 'חטאיו' ומותו באמות המידה של האדם המצוי, כלומר 'למטה', טועה אף הוא. כי משה היה איש האלוקים, איש הסינתזה. האדם השלם, שרוח האלוקים בוססה בו כל חייו, גם ברגע מותו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – פרשה ופשרה}

מגילה שבועית:

"עת לבכות ועת לשחוק" {קהלת ג', ד'}.

מאז ראשית קיומנו כעם, אם על אדמתנו ואם מפוזרים בין אומות העולם, אנו שואלים איך אנו יכולים לשמוח, כל עוד חלק מאחינו בית ישראל נתונים בצרה ובשביה? על אחת כמה וכמה, אנו תוהים, ברמה האישית: האם מותר לנו לשמוח בעוד חלק מאיתנו אחוזים בצבת של כאב וצער, וחווים אובדן וכאב קשים מנשוא? 
למרות כל זאת, מורה לנו התורה: "ושמחת בחגך", יהיו הנסיבות אשר יהיו. 
המלך שלמה, החכם מכל אדם, השיא לנו עצה אלמותית בפסוק זה. אנו נקראים לתת ביטוי לרגשותינו, וללכת על הקו הדק הזה במהלך חיינו, בניסיון להשיג את האיזון הראוי. מצד אחד איננו יכולים להתעלם מהכאב, אך בה בעת עלינו להיות אסירי תודה על כל הטוב שבו התברכנו. ועלינו להמשיך לקוות, תקווה שנובעת מהידיעה שאלוקים הוא זה המושך בחוטים.
זהו הסיפור היהודי בתמצית. מצבים קשים לא ידכאו אותנו. יש סיפורי גבורה רבים על ריקודים ושירה בשמחת תורה בבונקרים ואפילו בתאי הגזים. למרות ההיסטוריה העקובה מדם שלנו, אנחנו לא מפסיקים, ולעולם לא נפסיק לשיר, שמחתנו לא תפחת, ורוחנו לא תיפול. בזה כוחם של היהודים – אנו מחזיקים מעמד, צוחקים, שרים וחוגגים - גם כשאנו בוכים.

שמחה שבועית:

זהו זה!

את פרשת 'וזאת הברכה' קוראים בחג שמחת תורה. ביום זה אנו מסיימים את קריאת חמשת חומשי התורה ומתחילים לקרוא שוב מ'בראשית'. כידוע, ביום זה עורכים בכל קהילות ישראל הקפות ושמחים בשמחת התורה.                                                                     
מה פשר שמחה זו המקיפה את כולם? שמחה שבה זקנים וצעירים חוברים יחדיו לחבוק את ספר התורה ולרקוד עמו ללא הפוגה, שעות ארוכות?    
ודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה. התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו 'משהו' עלום שהעניק לעם זה את טעם קיומו המוזר והמופלא. ובכל זאת דומה, כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית - מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבולות ההגיון המקובל.

ננסה עתה להזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמענו או ראינו אי פעם ריקודים מסוג זה עם 'הברית החדשה'? גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמים ובתמונות. האם זכור לנו מראה המון מוסלמים משולהב החובק את הקוראן בעת מצעדים דתיים? האם מצאנו שמחת המונים למשל ב-4 ביולי בארה"ב עם מגילת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, את הטובה שבדמוקרטיות, ואת העשירה במדינות תבל.
ואילו אצלנו - צאו נא בליל שמחת תורה אל כל קהילה יהודית ברחבי העולם, תהא זו בתל אביב או בניו יורק, במוסקבה או ביוהנסבורג, בבואנוס איירס או בלונדון, ואיפה לא - ותמצאו את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה. רוקדים מעגלים מעגלים והוא בתווך, בבתי הכנסת, בחצרות בתי התפילה כאשר צר המקום בתוכם, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם אל רשות הרבים. כדי לשמוח עם ספר, עם גווילי קלף???
לאורך ההיסטוריה שלנו, בעבר אפל, בשעות מצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל שלא יאומן. בגיטאות, ביערות ובמחבואים בתקופת השואה האיומה, ואפילו במחנות השמדה. האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר???

והמפליא מכל. חג שמחת תורה כלל אינו מצוה. הוא לא כתוב בתורה. לא נדרש ע"י הנביאים, אף לא חודש על ידי חכמי התלמוד. חג זה הומצא על ידי ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום גמרה של תורה, בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה, במחזור השנתי ומתחילים את הקריאה שוב מ'בראשית'. זהו איפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם שמפכה אי שם במעמקי נשמת העם.
נוסיף לפליאה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו אנו רוקדים, והתמיהה תגדל. תרי"ג המצוות הכלולות בו תובעות לעצמן את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות, כאשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה ומשניאה אותו על עמי תבל. גם קללות נמצא בספר הזה, תוכחות איומות, וסבל איום שהובטח לעם אם לא ישמור ברית אלוקיו. אם כן, לשמחה מה זו עושה? כלום ראינו מימינו אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות מס הכנסה???

התשובה טמונה במילה אחת 'אהבה'.
כך מצאנו בתלמוד מסכת סוטה דף כ"א: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה', אהבה - זו תורה.
אימרה זו קולעת אל לב הנושא ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. המחפש פשר לשמחת התורה של היהודי, יוכל לתת לה ביטוי והסבר רק בשפת האהבה. האהבה הינה הידיעה האינטואטיווית הברורה, הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: 'זהו זה'.

ב'זהו זה' גלומה אהבת היהודי לתורה. בצמד מילים אלו אנו שומעים את הדברים הבאים: בלעדיה אני לא שלם, חסר שלווה, בודד, בלא מנוחה, ללא כיוון ודרך, אני - לא אני. עתה מצאתי את עצמי, אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי. אך לא אוכל להסביר במלוא הדיוק הלשוני מדוע דווקא 'היא' ולמה בדיוק 'זה'...

התורה היא איפוא היהודי עצמו. בלשון הנביאים, חז"ל, ובשפת כל הבאים אחריהם, הושוותה התורה בוואריאציות שונות לכלה שהובאה אל החתן - האדם. 
היא המרווה לצמאון רוחו, והשלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה ע"י כל לומד תורה, אם במעט אם בהרבה. היא מתאשרת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות, גם באפילת בונקרים ובגיטאות. כי לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מספר מעצב, פרקים בעבר העם וקודקס החוקים והמצוות. הם יודעים כי היא 'החיים' עצמם. כפשוטם ולא כמליצה נאה. בלעדיה, הם - לא הם. ועל כן יודעים הם את האהבה המולידה את השמחה. השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בליבותיהם, שמתפרצת ומתגלה ביום זה, בו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.

רגש אהבה ושמחה זה, מאחד את כל לומדי התורה בכל הדורות. באותן מילים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמים לפני אלפי שנה וכך יאמרו זאת צעירי התלמידים גם היום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין תרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה, אותו יצרה התורה. על כן, אמת הוא. בכל מקום, בכל מצב ובכל דור - אחד הוא: 'אהבה'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

מועדים לשמחה - שבת שלום – פתקא טבא – חג שמח – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
אדם לא יכול לעמוד נגד בהירות מוחלטת. ככל שנהיה אמיתיים עם המשימה שלנו בעולם, ככל שנהיה אמיתיים עם עצמנו ועם גדולתנו, כך יגדלו הסיכויים שנצליח להשפיע על הזולת. אנחנו חייבים להיות אמיתיים. אנחנו צריכים להיות בני אדם.

ציטוט שבועי:
מאהבת לשוננו ומחיבת הקודש אני משחיר פני על דברי תורה ומרעיב עצמי על דברי חכמים ומשמרם בבטני עד שיכוונו על שפתי. {ש"י עגנון}

סיפור שבועי:

דיאטה!!

רבי מנחם מנדל מקוצק היה ממעט מאוד באכילה, וגם כשאכל דבר מה היה מקפיד שהמאכל יהיה בלי מלח, כדי שלא ירגיש את טעם המאכל. כאשר חלה, ניסו הרופאים לשדלו לאכול יותר, והוא הגיב: יותר משאני מודאג מהמחלה, אני חושש מהפינוק שאתם מפנקים אותי. וכי ברצונכם להפכני לזולל וסובא?.
אחד הרופאים סבר שהרבי נמצע מלאכול משום שאינו אוהב את המאכלים הללו. שאלו הרופא: מאיזה מאכל אתה נהנה ביותר?.

השיב הרבי מקוצק: ממאכל שאיני אוכל אותו...

פרשה שבועית:

פרשת בראשית / 'יחיד ומיוחד'

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" {בראשית א' כ"ו}.

זו היתה בדידות!
לבד. לבד בתבל כולה.                                                                                       
העיניים והאוזניים פקוחות היו אל העולם שמסביב. הן קלטו את המראות המרתקים ואת הקולות המעניינים. את דממת היער ואת שאון מפלי המים, את זמרת הציפורים ואת נהמת החיות.                                                                                                                כן, אדם הראשון הרגיש בכל המתרחש סביבו, והסקרנות ניעורה בלבו. הוא שמע את הסימפוניה והבין את התהליכים המתחוללים לנגד עיניו. הוא הדביק תוויות זיהוי נכונות לכל החי הנקרה בדרכו, שנאמר: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" {בראשית ב', כ'}. והנה, מתבהרת לו העובדה המסעירה כי למרות שהוא ניצב בתוך העולם, למעשה, הוא עומד מולו. הוא אינו משתייך למתרחש.

נודע לו שהוא - אדם.

מסביב הכול עצום ורב לאין מספר, הכמויות אדירות. ברום השמים מיליוני כוכבים, ובארץ - כרי דשא, הרים, עמקים, נהרות, ימים, אוקיינוסים. והחי? איזו שאגה אדירה! קולות רב גוניים של אלפי סוגים של חיות, בהמות, בעלי כנף, דגים ורמשים לרוב. הללו מתרוצצים, משתעשעים ונאבקים בהמון.

רק הוא - לבד.
בלא אח ורע. יחידי. אינו שייך לשום 'ממסד' בהמי או חייתי כלשהו.
הרגיש שהוא 'אישיות'. נקודת איכות שלא צמחה משפע הכמות. מקורו בנעלם ובמוסתר מעין הבשר - בניצוץ האלוקי, בנשמה שנופחה. 'צלם אלוקים', כלשון הכתוב בפרשת בריאת האדם.

דבר לא השתנה מאז ועד היום. למרות ה'שכפול' במיליארדי עותקים של האדם הראשון - אין כמוהו. למרות שכל ילוד אשה נוצר בהתאם לחוקי הביולוגיה והגנטיקה, כל אחד הוא משהו מיוחד שאין על עפר משלו. 'כל אדם טבוע בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו' (מסכת סנהדרין ל"ז, א').

זוהי פעולתה המרשימה של הנשמה. היא הקובעת את ייחודו של כל אדם, את חד פעמיותו. על כן, כה מוחלט הוא ערכו של כל אדם. ירושה היא לנו מן האדם היחיד, הראשון.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – חורף בריא – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בכל יום ויום מחויב יהודי לעשות מעשה חסד, שלא יעבור עליו אפילו יום אחד ללא חסד. ויום שאינו עושה בו חסד לא נחשב לו ליום בחייו. {רבי משה מקוברין}

סטטוס שבועי:
היהדות מנחה אותנו לעצור ולהודות לפני טעימת מאכל או משקה, על ידי אמירת ברכה. כך גם נעשה כשנפגוש בתופעת טבע מרשימה כמו ברק, רעם או קשת. אמירת הברכה מעניקה לנו זמן מיוחד להתבוננות, זמן שבו נזכיר לעצמנו שמה שיש לנו הוא מתנה נפלאה מבורא עולם.

ציטוט שבועי:
דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

זהירות בדרכים..

רבי ישראל מרוז'ין נסע במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים לגליציה ונח באכסניה בדרך המובילה ללבוב. בא לקראתו ולקבל את פניו, רבי מאיר מפרימישלן בעגלה הרתומה אך ורק לסוס אחד.

שאל אותו הרבי מרוז'ין: אני נוסע בעגלה רתומה לארבעה סוסים, כדי שאם היא תשקע בבוץ, יחלצו אותה הסוסים בקלות. מה תעשה אתה אם עגלתך תשקע בבוץ?

השיב לו הרבי מפרימישלן: מכיוון שלעגלתי סוס אחד, נזהר אני מלכתחילה שלא להיכנס אף פעם לבוץ...

פרשה שבועית:

פרשת נח / 'תהיה בן אדם..'

"ויברך אלוקים את נח... פרו ורבו ומילאו את הארץ ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ" {בראשית ט', א'-ב'}

כשעשה נח את צעדיו הראשונים בעולם החדש שלאחר המבול, שמע את קול האלוקים הדובר אליו.
זה עתה יצא מתיבת ההצלה. דממת המוות ערכה לו קבלת פנים בתבל ריקה מאדם. שלוות אימים שלטה בכל. אימה כמו זו המשתררת אחרי סערת הוריקן אדירה או רעידת אדמה קטלנית. נח, הפליט משואת המבול, עמד מחוץ לתיבתו, לבד ובודד בעולם כולו. בתודעתו שמור הזיכרון על אנושות שוקקת חיים תוססים, פרועים, מלאי חטא ועוון, הוא דור המבול, דור ש'הכל מותר לו' – דור שנדם לנצח.
ואז, חש נח בעוצמת המשימה הרובצת עתה על כתפיו: להיות אב לאנושות חדשה, שונה מזו שנעלמה בחטאה. אנושות נקייה יותר, טהורה יותר, בריאה יותר.

והאלוקים פונה אליו בפנייה מוזרה שנכתבה בפסוק לעיל.
ברכת האלוקים מובנת. נח זקוק לה מאוד אחרי הטראומה הנוראה שעבר. אולם, האלוקים מודיע לו, בו זמנית, על שינויים מהותיים שיחולו בטבע המציאות החדשה. מהיום והלאה תחצוץ חומת איבה ועוינות בין האדם והחי. זאת, ניגוד בניגוד למצב האידיאלי ששרר מימי אדם הראשון ועד לדור המבול. באותם הימים שחלפו לעד, היתה הרמוניה בין האדם לבין העולם החי הסובב אותו. האדם, בימי בראשית, לא פחד מן האריה ומשאר מלכי הטרף של היער, וגם החיות עצמן התחככו בבני אנוש, מבלי לחשוש למלכודת ציד אפשרית.
ועתה, מבשרו האלוקים לפתע, שהמצב יהיה שונה. מהיום תוסר האידיליה הזאת והפילוג בין האדם והחי - יוטבע במהות העולם.

מה הסיבה? מדוע חל לפתע השינוי הדרסטי הזה? מדוע מקשים על נח דווקא עכשיו, כשהוטלה עליו משימת האדירים לשקם את האנושות? כלום עוינות זו היא חלק בתכנית ההבראה האלוקית? מסתבר שכן.

בעולם הטרום מבולי היה האדם צמחוני, בכח צווי עליון שהוטבע באישיותו. הוא לא פגע בחי ולא אכל מבשרו. אכן, השלום שרר בכל חלקי הבריאה. אך כאן הייתה נקודת תורפה, כי האדם חש בנוח בתוך ממלכת החי שסבבה אותו. הוא חש מדי טוב. הוא הזדהה עם סביבתו. שלום והרמוניה אלו טשטשו במשך הזמן את גבולות הייחוד בין האדם לבין שאר היצורים. בין היצור האחד והיחיד שנשמת
האלוקים נופחה באפו לבין הבהמה, החיה, העוף והשרץ, החיים ונושמים אף הם כמוהו. כלומר, בין היצור שניחן בכוח בחירה חופשית ושליטה עצמית המחייבת הכרעה מוסרית, לבין החיה והבהמה החיים ופועלים בהתניית הרפלקס והאינסטינקט.
החיים בצוותא גרמו שיטושטשו גבולות הייחוד. הם גרמו לו לאדם לראות את עצמו לכל היותר כראשון בין שווים, אך עקרונית מונחה הוא במעשיו כבהמה וכחיה, על ידי פקעת אינסטינקטים ותשוקות קיום שונות הטמונות בלבו ומפעילות אותו.

תחושה זו היתה הפתח להידרדרות האדם לפני המבול. הוא החל להתנהג בהתאם לקונספציה זו, נתן דרור לכל יצריו, ובמשך דורות מספר משך אחריו את היקום כולו אל מצולות המבול.
משום כך נדרשה בעת הנחת התשתית לחברה חדשה מהפכה בנידון. האלוקים טבע חיץ ברור בין האדם והחיה. ההפרדה, העוינות ומסירת השליטה בידי האדם, המחישה בעיניו את עליונותו הבסיסית. היא מתחה קו ברור שיבדיל באופן מוחלט בין התחומים השונים. לטובת האדם ולטובת החי - בסופו של דבר.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. {אבות ב' א'}

סטטוס שבועי:
היהדות מאמינה, שבכדי להגיע לעולם אידיאלי, חייב להיות מיקוד באלוקים ובאדם. ללא התמקדות זו, הופכים ערכי המוסר ליחסיים וסובייקטיביים. הערכת חשיבותן של ערכים מסויימים, עשויה להיראות נחמדה במשך זמן מה, אבל כאשר מסיבה כלשהי, נוח או נחוץ לשנות את הערך הזה (מסיבות חברתיות או פוליטיות שונות), הופך הערך לעוד רעיון שחלף זמנו, ולעתים מייושן שצריך להלחם כנגדו. לעומת זאת, ערכים אלוקיים, יישארו קבועים ובלתי משתנים, והם לעולם לא יכולים לצאת מהמודה.

ציטוט שבועי:
אתה יכול להיות אדם ישר, אבל כללי היושר הם לעתים קרובות דו משמעיים. הדת - לפחות הדת שלי - היא מקור הכוח, דרך להתחייב לנהל את חייך בדרך מסוימת, שטובה לפרט וטובה לחברה. {פרופסור ישראל אומן}

סיפור שבועי:

מנהרת הזמן..

היה זה סוף חודש מאי בשנת 1943, ויהדות לבוב בערה. מתוך 100,000 יהודי לבוב – הקהילה היהודית הפולנית השלישית בגודלה – נותרו כ-8,000 איש בלבד. הם הורגים את המשטרה היהודית! זה הסוף! נשמע הקול בגטו.
בנייני ענק, רחובות שלמים הועלו באש. יהודים התרוצצו לכל עבר. מאות זינקו אל תעלות הביוב, בתקווה שהכלבים הגרמניים האכזריים ובעליהם החייתיים לא פחות, לא יצליחו לאתר אותם. ילדים יהודיים נלכדו והושלכו למשאיות חונות, כמו שקי תפוחי אדמה. נשים חסרות אונים שחזו בגורל ילדיהן השליכו את עצמן מחלונות הקומות הגבוהות. כריסטינה שיגר הקטנה ראתה בעיניה את כל האימה והזוועה הזאת.

קבוצה קטנה של יהודים התכוננה במשך חודשים לקראת הרגע הזה. יעקב ברסטיקי הבין שגורלם של יהודיה המעונים של לבוב עומד להיות בקרוב גורלו שלו. יום אחר יום הוא חפר יחד עם מספר יהודים נוספים, בעזרת כפות, מזלגות וכלים קטנים שונים ברצפת הבטון בדירתו של יהודי בשם וייס, כדי ליצור גישה לתעלות הביוב.
מנהיג הקבוצה היה איגנץ שיגר. מספר שבועות לפני השמדת הגטו, הם פרצו דרך וירדו אל תעלותיה של לבוב. בעודם מחפשים בתעלות אחר מקום שיוכל להיות 'ביתם', הם התגלו על ידי שלושה פועלי ביוב פולנים.

שלושת הפולנים יכלו להסגיר אותם בקלות לנאצים, תמורת מעט מזון יקר ערך. בלית ברירה, הסבירו וייס ושיגר לפולנים מה הם עשו ומדוע. פולני בעל פני מלאך בשם ליאופלד סוחה התרשם מאוד מדבריהם. הוא צעד בעקבות החופרים, ועלה יחד איתם מתוך רצפת הדירה שבגטו. סוחה ראה לפניו אם יהודייה אמיצה, המאמצת בחוזקה שני ילדים אל ליבה. מראה הקטנים המפוחדים נגע מאוד לליבו, והוא חייך לעברם חיוך רחב.
ליאופלד סוחה לא היה סתם פועל ביוב; הוא היה המפקח הראשי של כל עובדי הביוב בלבוב. הוא הכיר את מקומות המחבוא הטובים ביותר, וידע כיצד להרחיק מהיהודים את הפקחים הגרמנים צמאי הדם.
עבור כריסטינה שיגר, אחיה פאוול וכל היתר, הבריחה אל התעלות הייתה סיוט. היא לוותה בצעקות וצווחות שנלכדו והדהדו בתוך ארובת האבן, כשהיהודים נכנסו לתוך עולם קר וחשוך. קולה המחריש של זרימת המים החריד את כריסטינה. עולמה התת-קרקעי היה מאוכלס בחולדות שלא ניסו להסתיר את קיומן, והיא לא יכלה לראות לאן היא הולכת.
למעשה, מערכת התעלות התת-קרקעיות הסבוכה של לבוב, הייתה יצירת אמנות מורכבת, אשר תוכננה בראשית המאה ה-20 על ידי מהנדסים איטלקיים. נהר הסחי זרם וגעש בעוצמה רבה, בזרמו בתוך רשת תעלות ברוחב 10 מטרים, מתחת לרחובותיה ואתריה העיקריים של העיר, וסחף עמו כל מי שהתקרב אליו יתר על המידה, כולל את קובה, דודה האהוב של כריסטינה.

אדם נוסף שירד אל מתחת לפני הקרקע באותו יום מר ונמהר במאי 1943, היה יהודי נמרץ ורב תושייה בשם מנדק מרגוליס. שמו הופיע במספר רשימות גירוש, אולם הוא הצליח בכל פעם להתחמק. ומכיוון שמנדק הכיר בגטו את קלרה קלר שנשאה בעיניו חן, הוא שכנע אותה לנסות להציל את עצמה בבריחה אל התעלות, ולהותיר את אחותה מיינה מאחור.

סוחה הבטיח לשיגר להגן על 20 יהודים – תמורת תשלום. בני הזוג שיגר סיפקו את חלק הארי של התשלום, לאחר שהצליחו לשמור על סכום כסף וחפצי ערך שצברו עוד לפני המלחמה. סוחה היה מביא בכל יום את האוכל שהצליח להשיג, יחד עם חדשות מהמקום שנקרא כדור הארץ. הוא היה נותן להם עיתונים, ולוקח את בגדיהם לביתו לניקוי מידי שבוע. בפסח הוא דאג להם לתפוחי אדמה.
עם הזמן, 20 היהודים הצטמצמו לעשרה. חלקם נפטרו, לאחר שחיו בתנאים תת-אנושיים במשך מספר חודשים; חלקם יצאו מהתעלות מתוך טירוף מוחלט. תינוק שנולד נחנק על ידי אמו כדי להציל את חייהם של האחרים, שרעדו לשמע קול בכיו מעורר הרחמים.
קבוצת היהודים הקטנה נאבקה לשמור על חזות כלשהי של חיים יהודיים במקום מחבואם התת-קרקעי. יעקב ברסטקי, שהיה חסיד, מצא מקום נקי יחסית להניח בו תפילין בכל בוקר.

פאולינה שיגר שאלה את סוחה אם הוא יכול להביא לה מעט נרות. היא רצתה להכניס את אורה של השבת לתעלות. סוחה אהב את מי שאהב את אלוקים כמותו, והוא גם התלהב מהאתגר. בכל יום ששי, סוחה היה מקבל את הכסף מאיגנץ ומאוחר יותר פאולינה הייתה מדליקה את נרותיה.
סוחה שוחח עם הילדים. הוא שיחק איתם וניסה לרומם את רוחם של כל היהודים 'שלו'. הוא לקח את כריסטינה למקום שבו תוכל לראות אור החודר אל התעלות, כשהיא ישובה על כתפיו.
מנדק מרגוליס היה עורך גיחות אמיצות אל הגטו כדי להביא כל מה שנותר מאחור, ויכול להקל במעט על חייהם. הוא החליט להינשא לקלרה אחרי המלחמה. בסופו של דבר הם גילו שמיינה, אחותה של קלרה, נשלחה למחנה ינובסקה. קלרה האשימה את עצמה על כך שנטשה אותה.

בעולמם השטני של מחנות הריכוז, למחנה ינובסקה היה שם רע במיוחד. היו משאירים שם אנשים בתוך מיכלי מי קרח במשך הלילה, כדי לבדוק כמה זמן ייקח להם לקפוא למוות. בכל בוקר היו מוכנים חבלי תליה בכיכר הרחבה, והיהודים היו מוזמנים להתנדב להיתלות. למרבה הצער, אף פעם לא חסרו לכך מתנדבים. למרות כל זאת, מנדק החליט להתגנב לתוך ינובסקה כדי להציל את מיינה ויהודים אחרים שאולי יצליח לשכנע לבוא בעקבותיו לתעלות.
היה זה סיכון מטורף, ממש בלתי אפשרי - אבל מלאכים יכולים לעוף. מנדק החליף זהות עם פועל כפייה יהודי אשר שלף מתוך קבוצת העבודה שלו, באחת מגיחותיו האמיצות אל מחוץ לתעלות, ובאותו ערב התגנב לתוך גטו ינובסקה עם קבוצת העבודה.
קצת יותר מיום אחר כך הוא מצא את מיינה מאחורי גדר. מיינה סיפרה לו שהיא פשוט לא מסוגלת לחיות בתוך תעלת ביוב, והיא כתבה מכתב לקלרה, בו התחננה אליה לא להאשים את עצמה, וברכה אותה בחיים.
מנדק פגש יהודים נוספים, ועודד אותם לברוח. הם הודו לו ובירכו אותו, אולם הם היו חלשים ומפוחדים, והמלאך שב לתעלות לבדו.

לאחר מספר חודשים הכסף של שיגר אזל. הם נפגשו עם סוחה, שהסביר להם שסיכון גדול כל כך חייב תגמול; שבצורה כזאת אי אפשר לצפות מרובלסקי וקובלוב, שני חבריו הפולניים, לעזור לו. הם איחלו זה לזה שלום והצלחה, ונפרדו.
למחרת נשמע קול פסיעות מוכר. היה זה סוחה! הוא כל כך התמסר לשמירה על חייהם, עד שלא מצא כל אלטרנטיבה אחרת, מלבד להשתמש בכספו האישי. יחד עם זה הוא חשש שכאשר חבריו יגלו שהכסף מגיע ממנו, הם ייסוגו מנכונותם לעזור. לכן הוא ביקש משיגר להעמיד פנים כאילו הוא מצא עוד כסף, ושהכסף שמשולם לרובלסקי וקובלוב הוא באמת 'כסף יהודי'.
יום אחד סוחה גילה ליהודים את המניע האמיתי שלו להצילם. לפני המלחמה הוא היה פושע מועד, ובילה זמן ניכר מאחורי סורג ובריח. משימת הצלה זאת הייתה דרכו להוכיח שהוא באמת אדם שונה, ושהוא שב לא-לוהיו.

כנפיים מגוננות סוככו על היהודים הנחבאים. הם ניצלו מפולני שפתח בור ניקוז וצעק: זה נכון! יש יהודים בתעלות! (סוחה העביר אותם למקום בטוח יותר). הם ניצלו מהמוקשים שהגרמנים הטמינו ימים ספורים לפני שברחו מלבוב, עם התקרבותו של הצבא הרוסי. סוחה וקובלוב צעקו, עם כל הסמכות שגברים בסרבלי עבודה יכולים להשיג מול חיילים גרמניים לבושים בקפידה. הם הזהירו אותם שצינורות הגז מונחים בדיוק מתחתם, באדמה אותה הם חופרים כדי לטמון מוקשים, ושהם עלולים לפוצץ את כל הרחוב, כולל אותם עצמם. הם שיקרו, והצילו את היהודים שמתחת לקרקע.
הם ניצלו מהפשרת השלגים וגשמי האביב העזים בחורף 1944. המים מלאו את האגן בו שהו והגיעו עד לצווארם. כריסטינה צעקה ליעקב החסיד, תתפלל יעקב! תתפלל לא-לוקים שיציל אותנו! יעקב התפלל והמים פחתו. ששים שנים אחר כך הוא אמר, זה היה נס.

סוף כל סוף הגיע יום השחרור המיוחל. ביולי 1944, לאחר 14 חודשים של חיי מחתרת, סוחה הרים את מכסה הביוב, ובישר ליהודים שהם חופשיים! כמו יצורים מכוכב אחר, כפופים משהייה ממושכת במחבואים נמוכי תקרה, עשרה ניצולים מרוטים, רזים ומטונפים, מצאו עצמם מוקפים בפולנים שפערו פיותיהם בתמיהה: באמת חיו יהודים בתעלות! לאחר חודשים של אפלה, עיניהם הסתנוורו מאור השמש. הכל נראה אדום, שטוף באור בצבע הדם. סוחה הכניס אותם לבית, לחדרים חשוכים, שם יוכלו עיניהם להסתגל בהדרגה לאור.
מספר חודשים לאחר השחרור, סוחה ובתו הקטנה רכבו על אופניהם ברחוב. משאית הגיחה בחריקה לעבר בתו. סוחה דיווש במהירות כדי לדחוף אותה מהדרך. הוא שוב הציל חיים – את חייה של בתו – אבל הוא עצמו נהרג, כשדמו ניגר אל תוך התעלה. היהודים 'שלו' שהתפזרו ברחבי פולין ואירופה, שבו כדי לחלוק לו כבוד אחרון.
כריסטינה עדיין לא יכולה לבכות. בתעלות היא למדה לסבול בדממה. גופה בולע את הדמעות. עד היום היא חרדה מקולם של מים זורמים ומרגעי חשיכה. אבל היא תרפיסטית – בעלת מקצוע רפואי שעובדת בקליניקה משלה בניו-יורק, והיא זכתה להקים משפחה יהודית. אחיה פאוול שירת בצבא והקים אף הוא דור חדש. איגנץ ופאולינה חיו את חייהם בארץ, שם המשיכה פאולינה להכניס את אורה של השבת לביתם.
יעקב עבר לפריס, שם גם הוא הקים משפחה יהודית והאריך ימים. כל דיירי התעלה, מלבד כריסטינה, נפטרו לעולמם של המלאכים
מנדק וקלרה נישאו זמן קצר אחרי המלחמה. לאחר שעברו ללונדון מפולין, הם הקימו יחד עסקי קייטרינג כשר משגשגים, שעדיין פועלים בהנהלתם של צאצאיהם. מנדק היה רוקד במרכזו של כל אירוע שעבורו היה מספק את המזון, אוחז בידו את הקליינטים שלו ומחייך חיוך רחב, משום שעולמו היהודי קם לתחייה. כל שמחה יהודית הייתה השמחה שלו. עולם החושך שהוא פעם הכיר התמלא באור.
יהי זכרם ברוך! {מתוך אתר: אש התורה}

פרשה שבועית:

פרשת לך לך / 'קורות חיינו'

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" {בראשית י"ב, א'}

היחיד, האחד והמיוחד עולה בפרשת 'לך לך' על הבמה המקראית. בשתי הפרשיות הקודמות – 'בראשית' ו'נח' - זכתה האנושות, ככלל, לסקירה ממצה. סופרו בהן תולדות ה'בראשית': גן העדן; עץ הדעת הרצח הראשון דור המבול וסיפור מגדל בבל. מעתה מתמקדים הדברים באישיות אחת. מפרשתנו והלאה הופכים חיי איש זה וחיי צאצאיו, לנושא המרכזי. כל התנ"ך טבוע בחותם סיפורו האישי. סיפור, שלא תם, שעודו נמשך וגם בדורנו נוספו לו פרקי עלילה.
שם האיש - אברהם. אברהם אבינו.
מי הוא אברהם?
אדם, שרוחו בת חורין. אמיץ. נונקונפורמיסט, שלא נכנע למוסכמות, שקרא תיגר על דיקטטורת האימים של נמרוד 'האח הגדול' הזה שלט בלא מצרים בנתיניו, גם ברוחם. כל האזרחים חייבים היו להאמין ולסגוד לאלי המימסד: לשמש, לירח, לכוכבים ולשאר איתני הטבע, המפגינים את כוחם לעיני הבריות.
אולם, אברהם שאל שאלות:
התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן (רך בשנים). והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה: היאך אפשר, שיהיה הגלגל הזה (היקום) נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהג? ומי יסבב אותו, כי אי-אפשר שיסבב את עצמו? (רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א' הלכה ג', דבריו שם מבוססים על מסורת חז"ל).
והוא לבד עם מחשבות אלו - בתוך ההמון. בודד בהגותו. נקודת איכות קטנה בים הכמות:
ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר. אלא מושקע באור כשדים, בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם - ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה (שם).
בגיל שלוש - לפי המובא במדרש - החל מסע הרוח של אברהם. מסע מחשבתי מפרך; מלא סבל וייסורים, עמוס שאלות ומאבקי נפש, שנמשך עד גיל ארבעים. אז גובשה סופית השקפת עולמו, והוא הגיע אל האמונה באחד. רוחו הגדולה קלטה את המושג 'אלוקים', הוא הבורא הנעלם, שאין בלתו וכל הכוחות נובעים ממנו. מבעד למסך הריבוי, הפירוד והפיצול של חברת בני דורו הצליח 'לאחות את הקרעים', כלשון המדרש. עלה בידו ליצור תמונת עולם שלמה, שאיפשרה לו לשוב אל ההרמוניה והאחדות האלוקית, הטמונים ברב-גוניות תבל, ואלו הובילוהו - כמסקנה אישית - אל המוסר, מוסרו של אברהם.

ואז - הפגין אומץ לב:
הוא בז לסכנה שבהשמעת האמת. הוא הופיע איתה ברבים. חרף איומי המשטר, השמיע דעתו בראש חוצות הציג את טענותיו, והביך בשאלותיו הנוקבות את עובדי האלילים המרובים. הוא ניתץ מסורות ומיתוסים, שיצרו הדורות שקדמו לו, בהתרחקם ממסורתו של נח.
נמרוד חש באתגר, שהציב אברהם בפני משטרו הרודני. ה'סירובניקים', שהלכו בעקבות אברהם, ערערו את היציבות הרוחנית של ממלכת אור כשדים. אברהם נידון למוות בשריפה. כידוע, ניצל בנס ונמלט אל חרן בואכה ארץ כנען.

זהו תמצית הסיפור. אלו קורות חייו של הוגה אמיץ, הנכון למות על מזבח אמונתו. זוהי הביוגרפיה המכובדת של מייסד האמונה העברית.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. {רבי יהודה לייב אשלג}

סטטוס שבועי:
גם אם יהודים נמלטו מהאנטישמיות, באמצעות התנצרות, או עזיבת הדת, או אפילו על ידי שינוי מראם החיצוני כדי להתמזג, האנטישמיות (שלא היה לה משנה במה הם האמינו, או כיצד התנהגו, כל עוד היו יהודים), תפסה אותם בסופו של דבר, כפי שסיכם זאת הוגה הדעות קארל אויגן דיהרינג במאמרו – 'שאלת היהודים כשאלה של גזע': 
השאלה היהודית תמשיך להתקיים, אפילו אם כל יהודי יפנה את גבו לדתו ויצטרף לכנסיות הגדולות. כן, אני סובר שבמקרה זה, המאבק בינינו לבין היהודים יהפוך להיות אפילו יותר דחוף. זה בדיוק היהודי המתנצר, אשר מסתנן עמוק יותר, ללא הפרעה, לכל הרבדים של החיים הפוליטיים והחברתיים. אני חוזר לכן להנחה, שהיהודים מוגדרים אך ורק על בסיס גזעי ולא על בסיס דתי.

ציטוט שבועי:
חיינו הם רגע בנצח של עמנו, רגע זה יש לו התחייבות משלו. {בנימין זאב הרצל}

סיפור שבועי:

סיוע בשכר דירה...

רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל, המכונה בפי כל ה'חזון איש', התגורר בשכירות. לאחר תקופה פנה ה'חזון איש' לבעל הדירה והודיע לו שהחליט לעזוב את הדירה, יען כי שמע ששכר הדירה התייקר ואין באפשרותו לשלם את השכר הגבוה.
אמר לו בעל הבית: לא ביקשתי כלל להעלות את דמי השכירות, וזו זכות עבורי שהרב ישאר לגור בדירה.
ענה לו הרב: אין ברצוני שתפסיד בכך שלא תעלה את השכר דירה בגלל שאינך מעוניין לקחת ממני. ומכיון שלשלם את תוספת ההעלאה אין באפשרותי, לכן החלטתי לעזוב את המקום.

פרשה שבועית:

פרשת וירא / 'הבית הפתוח'

"וירץ לקראתם מפתח האהל" {בראשית י"ח, ב'}

הנה מופיע מול עינינו אברהם, כפי שנקבעה דמותו בתודעת העם. אדם טוב לב, מכניס אורחים, המכבדם בכל מאודו ודואג לכל מחסורם.
אברהם עסק במצווה זו מגיל צעיר. הוא הפכה לאבן הראשית בבניין חייו הרוחני. הוא ראה בה תפקיד, שליחות, מצווה. היא נבעה מאמונתו באלוקים - בורא עולם, המחייהו בטובו. משהחליט לדבוק בו ובמידותיו, ראה צורך לעצמו לרחם על בריותיו ולשרתם ככל שיוכל. אכן, בהשתדלות מתמדת, בשנים של חינוך עצמי, הפך מידה זו לתכונת יסוד באופיו. רבים המדרשים, המתארים את מסירותו לאורחיו ואת אהבת הבריות, שקיננה בקרבו כלפי כל אדם, ללא הבדל צבע וגזע. בלבו פעל ססמוגרף בעל עוצמת רגישות גבוהה ביותר. על כן, חש גם בסבל האנושי הקלוש ביותר. לביתו היו ארבעה פתחים, פתח לכל רוח. מדוע? כדי שהעני הרעב לא יטרח למעלה מן הצורך להגיע אל דלת הכניסה, למען לא יבזבז דקות יקרות, ורעבונו ימשך נצח? של שניות נוספות.
אולם, בבוא התורה לתאר בפנינו מעלה זו, בחרה להציגה באמצעות אירוע, שארע דווקא בערוב ימיו, בהתקרבו לגיל מאה. מכל אלפי האורחים, שפקדו את ביתו במשך שנות חייו הארוכים, זכה לסיקור מלא דווקא סיפור שלושת האורחים, שכפי שהתברר לאחר מכן, הוא מלאכי מרום.
והשאלה היא: מדוע? כלום לא היה מן הראוי לחשוף בפנינו את לבו השופע חסד עוד בפרשה הקודמת? (פרשת 'לך לך') הפרשה, שהחלה בבניית דמותו הרוחנית של אברהם למען הדורות הבאים.
נראה שלא. המקרא בוחר בקפידה את סיפוריו ואת מיקומם ברצף המאורעות. גם במקרה שלנו תגלה ההתבוננות המעמיקה, שדווקא דוגמא זו של הכנסת אורחים, תפתח לנו לרווחה את השער לטרקלין לבו של אברהם. דווקא הסיפור כפי שסופר, מעניק לנו על מגש ההבנה את תכונת הכנסת האורחים, שבה התברך האב הראשון - בכל היקפה ובמלוא עומקה.
אברהם הכניס לביתו אורחים לרוב, אך הפעם נוספו למצווה מבחני כושר לרוחו, שלא ידעם קודם לכן, והם ליטשו מידה זו והעלוה לדרגות גבוהות יותר.

נעבור, איפוא לביתו של אברהם, ביום בוא האורחים ונתבונן בהשתלשלות המאורעות. שלושה ימים קודם לכן נימול אברהם בן התשעים ותשע שנה והברית, שכרת עם אלוקיו, טבועה מעתה גם בגופו.
והנה, ביום השלישי למילתו (היום, שבו החתך בבשר כואב ביותר) ישב אברהם ב"פתח האהל כחם היום" {שם י"ח, א'}.
תמונה מוזרה. יהודי זקן, חולה, עשיר ומכובד - במקום לנוח בצל אוהלו - יושב בפתח האוהל, והשמש קופחת על ראשו. מה הוא מחפש שם? מדוע מדגישה זאת התורה?
כי לאברהם היתה בעיה. בעיה קשה, בעיניו - גורלית.
עתה הרהר אברהם בלבו, עתה, שאני שונה מכל באי עולם גם בגופי ולא רק באמונתי ובהשקפת עולמי, מה יהיה עם האורחים?
'עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים אצלי; תאמר: משמלתי, אינם באים אצלי'? (מדרש רבה בראשית מ"ח, ט')
הוא חשש, שמא יסתייגו הבריות ממנו מהיום והלאה. הוא דאג, כי שונותו וייחודו יתפרשו על ידיהם שלא כראוי, וישנו את יחסם כלפיו. הוא חייב להודיע להם - במעשים - כי לא חל כל שינוי ביחסו כלפיהם; כי הם אורחים רצויים בביתו, וכי אין ב'אתה בחרתנו' שלו שמץ של התנשאות ובוז. ההיפך, תכונה זו אינה אלא שירות, שירות לאדם באשר הוא אדם.
כדי להמחיש גישה זו, היה זקוק אברהם לאורחים באותה שעה דוקא.
אך הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי לא להטריחו באורחים. החמסין הכבד נועד להגן עליו בשעה זו מטרדת אורחים, למען ינוח מעט, יתאושש מהכאב ויאגור כוחות.
אולם רוח אחרת פעמה בלב אברהם. החום המעיק הבריח את הבריות אל הצל, ואילו הוא ישב בחוץ, בפתח האוהל, מצפה לנס, מצפה לאורח...
זהו אברהם אחר. מכניס אורחים מסוג חדש. עד עתה היה אברהם פטור מקיום המצווה. מחלתו, ישישותו והחום הכבד פוטרים אותו, לכל הדעות, מן החובה האנושית לתור אחר אורחים. אולם, לעינינו מתייצב אברהם שמעבר לחובה. אינו מכיר בחולשת המחלה, במגבלות הזיקנה, בתנאי האקלים או בעשרות עבדים עושי דברו. למרות כל אלו הוא בעצמו מחפש את האורחים. וכאשר יבואו אלו לצל קורתו, הוא אישית ישמשם.

תחילתה של הפרשה מתארת את הרגע בו האלוקים נגלה אליו, שנאמר: "וירא אליו ה'". ברור לנו, שרגע כזה בחיי אדם הוא נקודת שיא, שכר למאמצי רוחו, פסגת שאיפתו של כל עובד ה'. שעת התעלות ותענוג שרק קרבת אלוקים מסוגלת להעניקם.
והנה, בשעה שהיתה נשמתו דבוקה בקרבת הבורא, הופיעו לנגד עיניו שלושת האורחים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב היה להחליט: אורחים או אלוקים. האם להתמסר כל כולו להתגלות שזכה לה, או לדחותה ולפנות את כל לבו לאורחים בשר ודם ולכבדם?
ואברהם הכריע: 'והיה אומר לקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים' (רש"י בשם המדרש).
אברהם ביכר את האדם שנברא בצלם אלוקים, כביכול, על פני האלוקים עצמו. הוא גילה קבל עם ועדה לדורות יבואו, כי החסד לבני האדם, חובת ההטבה לזולת, הם הם המעשה האלוקי בטהרתו. החלטתו אף נקבעה כנורמה הלכתית מחייבת, האומרת: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה' (מסכת שבת קכ"ז, א').
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הגדולה שבמהפכות - מהפכה שבלב. {הרב משה צבי נריה}

סטטוס שבועי:
למנהגים היהודיים הפשוטים יש השפעה גדולה ביותר להקניית והנחלת הזהות היהודית בבית. אלו הזמנים הברורים שיכולים לעצב יהודי שאכפת לו מיהדותו.
התורה ולוח השנה היהודי מלאים באוצרות עשירים של מסורת ומנהגים מלאי משמעות, שמאפשרים לחיות חיים טובים ומיוחדים, המלאים ברגעים בלתי נשכחים של שמחה וחכמה, והכל בטעם יהודי שאינו ניתן לחיקוי.

ציטוט שבועי:
התנ"ך הוא המסד של הקיום היהודי. אין קיום יהודי בלי התנ"ך, וגם אין עתיד יהודי בלי התנ"ך. {בנימין נתניהו}

סיפור שבועי:
צדיק בסדום!

צ`יאונה סמפו סוגיהרה היה דיפלומט יפני ששירת כקונסול של האימפריה היפנית בליטא בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא ניצל את מעמדו ועזר לאלפי יהודים לצאת מהארץ בכך שנתן להם אשרות כדי שיוכלו לנסוע ליפן, אפילו שסיכן את הקריירה שלו, את חייו ואת בטחון משפחתו.

סוגיהרה נולד ב-1 לינואר 1900 ביוטצ`ו, אזור כפרי במחוז צ`ובו ביפן. הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני, אביו היה רופא מכובד ואמו הייתה צאצאית של מעמד הסמוראים. הוא סיים את לימודיו ב-1919 ואביו רצה שגם ילמד רפואה, אך הוא, הלך בעקבות נטיית לבו, התקבל באוניברסיטת ואסדה ועשה תואר בספרות אנגלית. זמן קצר לאחר מכן הוא עבר בהצלחה מבחן למילגה בחו"ל של משרד החוץ. המשרד גייס אותו ומינה אותו לחרבין, סין, שם הוא גם למד את השפה הרוסית והגרמנית, שסייעו לחזק את הקריירה הדיפלומטית שלו, ומאוחר יותר הפך לנציג של יפן לעניינים סובייטים.
לאחר מכן הוא התמנה לסגן שר החוץ במנצ`וריה, שם הוא התפטר בגלל שלא הסכים עם היחס האכזרי שהיפנים נתנו לאוכלוסייה הסינית. כבר אז, סוגיהרה הראה שהוא אדם יוצא דופן בסגל הדיפלומטי הקיסרי, שונה מהיפנים האחרים. 
כאשר חזר ליפן נישא ליוקיקו קיקוצ`י וזמן קצר לאחר מכן, ב-1938 נשלח למשרד הדיפלומטי היפני בהלסינקי, פינלנד.

במרץ 1939 נשלח לקובנה כדי לפתוח את השירות הקונסולרי. זו הייתה בירתה הזמנית של ליטא באותו הזמן והייתה ממוקמת באופן אסטרטגי בין גרמניה הנאצית וברית המועצות.
סוגיהרה רק החל להסתגל לתפקידו הדיפלומטי החדש, כאשר הצבא הנאצי פלש לפולין בספטמבר של אותה השנה. התוצאה הייתה גל של יהודים פולניים שהחליטו לעזוב את המדינה שלהם ושעברו לליטא השכנה שנשארה ניטראלית. 
איתם באו גם הסיפורים המצמררים של אכזריות הנאצים כלפי האוכלוסייה היהודית. אלו שברחו, עשו זאת ללא רכוש או כסף, ולכן האוכלוסייה היהודית הליטאית עשתה הכל כדי לעזור עם כסף, בגדים ומחסה.

לפני המלחמה, חיו בקובנה 120,000 נפש, רבע מהם היו יהודים. ליטא עד אז, הייתה מובלעת של שלום ושיגשוג עבורם. רוב היהודים הליטאים לא היו מודעים שהם במצב של סכנה, הם מזערו מה שקורה בפולין, למרות שהוזהרו ע"י הפליטים שהיהודים נרצחים באלפים. הם לא יכלו להאמין שבמאה ה-20 רצח עם כזה יכול להתרחש, והם המשיכו לחיות חיים נורמליים.
הדברים החלו להשתנות באמצע יוני 1940, כאשר הסובייטיים פלשו לליטא. עכשיו זה היה מאוחר מידי כדי לעזוב את הארץ. באופן אירוני, הסובייטים הרשו לצאת רק ליהודים שהגיעו מפולין לאזור ברית המועצות וזאת בתנאי שהמסמכים והאשרות תקינים.
ב-1940, רוב אירופה המערבית הייתה תחת שלטונם של הנאצים, למעט בריטניה, שנמצאה בודדת. שאר העולם היה כביכול חופשי, אך רוב המדינות הערימו מכשולים לעלייתם של פליטים יהודים ושלא לדבר על הסכנה בכל מקום באירופה הכבושה. ליהודים הפולנים לא היה לאן ללכת. הם הפכו למנודים.
בעיצומו של מצב נוראי דיפלומטי, סוגיהרה, הפך באופן פתאומי לחלק מרכזי בתוכנית הישרדות נואשת. גורלן של אלפי משפחות היו תלויות רק בו.
מהר מאוד החלו להגיע חדשות שהגרמנים מתקדמים במהירות לכיוון מזרח (לליטא). ביולי 1940, השלטונות הסובייטיים הורה, למען ביטחונם, שכל השגרירויות הזרות יעזבו את קובנה. כמעט כל הקונסוליות נסגרו והסגל הדיפלומטי עזב את ליטא מייד, אבל סוגיהרה בקש להישאר בארץ וניתן לו אישור שהייה ל-20 יום. הוא רצה לעזור איכשהו.

היטלר פרש את רשתו הארורה סביב מזרח אירופה והזמן עבור הפליטים אזל. זה היה הרגע שלחלק מהפליטים הפולניים עלה רעיון לתוכנית, שאם היא תצליח, זו תהיה ההזדמנות האחרונה להימלט מהנאצים ולהישאר בחיים: הם גילו שלא היה צורך באשרת כניסה כדי לנסוע לאיים ההולנדיים בקריביים, קורסאו וגיאנה ההולנדית (כיום סורינאם). יתר על כן, הקונסול ההולנדי, יאן צוורטנדיק, היה מוכן להחתים את דרכוניהם באשרת כניסה, אפילו עם דרכון שהוחתם ע"י הקונסול ההולנדי, ליהודים הייתה עדיין בעיה גדולה. ברור שבתקופה ההיא לא היו טיסות ישירות לאיים הקריביים. הם נאלצו לעזוב את ליטא ובשביל זה, היו צריכים לעבור דרך ברית המועצות. שוב שיחק להם המזל, כי הקונסול הסובייטי אהד את הפליטים ונתן להם לעבור, אך תחת תנאי אחד: חוץ מהויזה ההולנדית, הם צריכים גם לקבל אשרת מעבר יפנית, בדרך לאיים ההולנדיים.
בוקר אחד בסוף יולי 1940, סוגיהרה ומשפחתו התעוררו לקולם של קהל יהודי פולין שהתאספו מחוץ לקונסוליה. הפליטים ידעו שזו הזדמנותם היחידה. רק אם הקונסול היפני יתן להם את אשרות המעבר כדי לעבור דרך ארצו, היהודים יורשו לצאת מברית המועצות.

סוגיהרה היה נרגש מהמצב ורצה לעזור, אבל לא הייתה לו הסמכות להפיק כל כך הרבה אשרות, ללא האישור של משרד החוץ בטוקיו. בשלוש הזדמנויות הוא שלח מברקים לממשלתו וביקש את האישור להנפיק את האשרות, אבל מטוקיו סירבו חד וחלק לבקשות. יפן לא רצתה לקבל פליטים יהודים כיוון שזה היה מקומם את בן בריתם היטלר.
לאחר שרשרת הסירובים של ממשלתו, סוגיהרה התייעץ על המצב עם אשתו. סוגיהרה היה צריך לקבל החלטה קשה. לפני כל, הוא היה גבר שחונך וגדל תחת המשמעת הקפדנית מסורתית של היפנים. עכשיו הוא היה דיפלומט מקצועי, שלפתע נאלץ לקבל החלטה קשה.
הוא ידע שכאיש ציבור רשמי הוא חייב לציית לפקודות האימפריה היפנית, למעשה, בצייתנות לקיסר שלו, הייתה מעלה שלימדו אותו לאורך כל חייו. אבל מצד שני, דמו והקודים הסמוראיים אמרו לו שבכל הזדמנות אפשרית, עליו לעזור לנזקקים.
הוא ידע טוב מאוד שאם הוא מפר את הוראות ממשלתו, הוא יפוטר, ישימו אותו ללעג וזו תהיה סופה של הקריירה הדיפלומטית שלו. במצב כזה, יקשה עליו לפרנס את משפחתו בעתיד. וזה במקרה הטוב, אם לא ייפול בידיים של הנאצים. אבל בסופו של דבר החליט לעשות את מה שצו מצפונו אמר. הוא החליט לחתום על אלפי האשרות כדי שהפליטים היהודים יוכלו להיכנס לארצו.
במשך 29 יום, מה-31 ביולי ועד ה-28 באוגוסט של 1940, סוגיהרה ואשתו יוקיקו, הקדישו כדי לחתום על האשרות בידיהם. שעה אחר שעה, יום אחר יום, במשך 4 השבועות האלה כתבו, חתמו והחתימו כ-300 ויזות ביום. העבודה הייתה כה מאומצת, שבסוף היום, אשתו יוקיקו הצטרכה לעסות את ידיו הכואבות והעייפות של הקונסול. אפילו לא היה להם זמן לעצור ולאכול, כי הם לא רצו להכשל ולאכזב את כל האנשים האלה שעמדו בתור יום ולילה מול הקונסוליה. הוא רצה להציל את כולם.

למרות כל הרצון הזה של הקונסול הצעיר, חלק מהפליטים היו כל כך נואשים, שהם התחילו לטפס על הקירות כדי להיכנס לקונסוליה. חלקם מהם נכנסו בהחלטה לנשק את רגלי הקונסול כדי להשיג את האשרה, דבר זה זעזע את הדיפלומט הצעיר. העובדה שבן אדם היה מוכן לנשק את רגליו כדי להציל את חייו ואת חיי בני משפחתו, אמרה לו כמה נואשים הם האנשים האלה זה אישר לו שהוא עושה את הדבר הנכון. הסצנה הזו נתנה יותר אומץ לקונסול, כל כך הרבה אומץ שהוא יצא בחוץ וניגש לקהל הגדול הממתין מחוץ לקונסוליה. הוא הרגיע אותם ונשבע להם שהוא יעשה ככל שביכולתו כדי לעזור להם.
לבסוף הוא מסר להם אלפי אשרות (אומרים שלפחות 6,000), רבים ככל שיכל לחתום, עד שהסובייטיים אילצו אותו לסגור את הקונסוליה ולעזוב את ליטא.

יש עדויות רבים של ניצולים שהיו עדים לכך שסוגיהרה המשיך לחתום אשרות על נייר רשמי של השגרירות, כאשר היה כבר בתוך הרכבת וזרק אותם דרך החלון עד הרגע שהרכבת יצאה מהתחנה.
אחד הדברים האחרונים שעשה לפני שנפרד וכשכבר הרכבת החלה לנסוע, היה לתת את החותמת הרשמית של האשרות ודי הרבה ניירות לפליט שהיה חברו, אשר אומרים שהמשיך להפיק את הויזות והציל בכך עוד יהודים.
הפליטים היהודים שקבלו את האשרות מסוגיהרה, נסעו ברכבת עד מוסקבה ושם ולאחר מכן לעיר הסיבירית וולדיווסטוק, נמל ימי שמול חופי יפן. רובם הפליגו משם לקובה, יפן.
לאחר ששהו בקובה זמן מה, הם הועברו לשנחאי בסין. אלפי היהודים הפולנים שהיו שם הודות האשרות של הקונסול היפני, שרדו תחת חסותה של הממשלה היפנית בשנחאי. באותם חודשים הגיעו כ-10,000 פליטים שנמלטו מהשואה, רובם הודות סוגיהרה.
על פי האומדן, עד מועד סגירת הקונסוליה היפנית, הספיק סוגיהארה להנפיק יותר מ־2,150 ויזות, בכתיבה ידנית מרתונית ביחד עם אשתו ועוזרו (כאשר בחלק מהזמן סייע להם ישראל זופניק, תלמיד ישיבת מיר).
למרות סרבנותו, הממשלה היפנית ידעה על כישוריו הדיפלומטיים של סוגיהרה ושהוא יהיה שימושי במהלך העימות, סיבה מדוע לא פוטר עד 1945, כאשר המלחמה הסתיימה, באופן אוטומטי הופרד ממשרד החוץ. כל הקריירה ארוכת השנים שלו נקטעה והקונסול לשעבר נאלץ להתחיל מחדש מאפס.
כדי לפרנס את משפחתו הוא החל למכור נורות מדלת לדלת ואם היה לו קצת מזל, מידי פעם מצא עבודה כמתרגם במשרה חלקית. הוא חשב שעם כישורי השפה שלו ילך לו טוב יותר בברית המועצות, וזה היה עוד אתגר שהיה עליו להתמודד, כאשר לקח איתו את משפחתו בחיפוש אחר עבודה. בשני העשורים בחייו עבד כמנהל יצוא של חברה במוסקבה.
שארית חייו עבר עליו באנונימיות מוחלטת, עד שב-1968 יהושע נשרי, חבר בשגרירות ישראל בטוקיו ואחד הניצולים בזכות סיגיהרה, לבסוף הצליח לאתר אותו. נשרי היה נער מתבגר ב-1940 כאשר קיבל את האשרה מידיו של הקונסול היפני.
קבוצת הפליטים שניצלה הודות לסוגיהרה, הגישה עתירה להכלילו במוזיאון 'יד ושם'. ב-1985 צ`יאונה סמפו סוגיהרה הפך ל'חסיד אומות העולם'. סוגיהרה היה חולה מכדי להגיע לישראל, לכן אשתו ובנו הסכימו להשתתף לטכס לכבודו. הקונסול לשעבר ובני משפחתו קיבלו אזרחות ישראלית לכל החיים. סוגיהרה נפטר שנה לאחר מכן, ב-31 ביולי 1986.

למרות הפרסום בישראל ובמדינות אחרות, הוא נשאר זר בארץ מוצאו. רק כאשר משלחת יהודית גדולה מרחבי העולם, כולל השגריר הישראלי ביפן, הגיעו ללוויה שלו, רק אז נודע לשכניו, את המעשים הגדולים שעשה האיש הזה. יהי זכרו ברוך!

פרשה שבועית:

פרשת חיי שרה / 'הצעת נישואין'

"אשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק" {בראשית כ"ד, ג'-ד'}.

אברהם מודאג. עתה, בערוב ימיו, עליו לחשוב על ההמשכיות, על הדורות הבאים. על המשך ביתו המיוחד, הבית האברהמי. על כן, הוא פונה כה וכה, ומחפש שידוך הגון לבנו, ליצחק.
וכאן צצות הבעיות. מנין ייקח אישה הראויה לו? אישה, המסוגלת לשאת את משא ביתו של אברהם ואת ייעודו? הלא בה, באישיותה ובתכונותיה, תלוי הכל. לא רק אושרו הפרטי של הבן האהוב וממשיך הדרך, כי אם גם גורל העם העתיד לצאת מרחמה, גורלו עד סוף כל הדורות.
בנות כנען לא באות בחשבון. הן לא יסכנו לתפקיד הנעלה. אברהם אינו יכול להרשות ליצחק לחפש את רעייתו בקרב בנות הארץ, אשר הוא יושב בקרבה. הוא מכיר אותן היטב ומקרוב. הללו מושחתות הן – מנקודת ההשקפה האברהמית – מן המסד ועד הטפחות. עובדות אלילים הן, ואף מתירניות, בקיצוניות המודרנית של המלה ואולי אף יותר.
גם לשלוח את החתן המיועד לחפש את זיווגו בארץ אחרת – אי אפשר. מי יודע, אולי ימצא שם את אשר תבקש נפשו, וישתקע במדינת אשתו. בכך, הלא יהיה היורד הראשון לבית ישראל, עוד לפני שנוצר העם עצמו.

אברהם מודאג. שתי הבעיות הגורליות המעיקות על עמנו – ההתבוללות והירידה – הטרידו אותו ביום בו פנה לעצב את התא הראשון של עם ישראל. וכך פנה אל עבדו, נאמן ביתו. 
השאלה המתבקשת מאליה, נוסחה היטב בדברי האברבנאל. נצטטה כלשונה: למה ציווה אברהם שלא ייקח אישה מבנות הכנעני? האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה? גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו? ומדוע הרחיק בנות כנען, ולא הרחיק בנות בתואל ונחור, שהיו רשעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען?
שאלה במקומה. מה ההבדל בין ארץ לארץ? הלא כל ארצות תבל בימי קדם, עבדו אלילים בשווה. האם בימינו – מזווית ראייתה של היהדות – קיים הבדל, כשבחור יהודי נושא לאישה נוצרייה אמריקאית, או קומוניסטית סובייטית? הלא בשני המקרים הניח את היסוד להתבוללות משפחתו העתידית. מדוע הבחין, אפוא, אברהם בין בנות כנען לבנות עבר הנהר?
אכן, זו היתה הבעיה הקשה איתה התמודד אברהם. התרבות האלילית שיעבדה את העמים והארצות כולם. אברהם היה חייב לחפש אחר נוסחה שתבחין בין אלילות לאלילות, כדי לפתור את בעיית ביתו. כדי שיוכל למצוא נערה לבנו – כרע במיעוטו. מתברר, שקיימת הבחנה מהותית ובסיסית. הבדל משמעותי בין בנות כנען לבנות ארם נהרים.
ביאור הדברים:
ההבחנה היא בין דעות למעשים. בין מעשים רעים לבין סתם דעות מוטעות. בין התנהגות פרועה בפועל, לבין פילוסופיה משובשת, המשתקפת במוחו של האדם בלבד. המעשים הרעים – כמעשי ארץ כנען – הם המעצבים בפועל את אישיותו השלילית של האדם, ולא התיאוריה שבראשו. רישומם ההרסני מוטבע לא רק בנשמת האדם החוטא, כי אם גם בגופו. אנו מבחינים בעובדה זו בנקל. אם נזדמן בחברת אדם רשע, אכזר, צר-עין, נואף, אדם מגושם בכל המובנים, נחוש בכך גם אם לא יפצה את פיו. גופו 'משדר' אלינו בדרכים נסתרות את מהותו 'הרוחנית' ואת אישיותו 'המעודנת'. כך הוא גם, כמובן, כשנסב בחברת אדם צדיק ואציל-נפש. אצילותו תקרין נועם וידידות גם בשתיקתו.
חקר המוח בימינו הצעיד אותנו צעד קדימה בנידון. ממחקריו של ד''ר אקלס, מגדולי הנוירולוגים בעולם, עולה שמעשי האדם – אם טובים ואם רעים – יוצרים, בהתאם, שינויים כימיים בתאי המוח. (כאן טמון סוד מעשה המצוות היהודי, שאינו מסתפק באמונה, כי רק המעשים בכוחם לעדן את האישיות ולהעלותה).
אנו יודעים: כשם שקיימים גנים של תורשה המעבירים את תכונות הגוף מאב לבן, כך קיימים גם גנים רוחניים הפועלים באותה צורה, וקובעים את טיב הדורות הבאים ואת תכונותיהם. אם כי, עלינו לזכור, שתכונות מוטבעות אלו, אותן ירשנו מן ההורים, הינן רק נקודות מוצא למאמצי האדם לתקן את אישיותו (או להשחיתה יותר), בסיוע הבחירה החופשית, שהיא נחלת כל נברא בצלם אלוקים.
על כן, פחד אברהם מבנות כנען, המושחתות בהתנהגותן המעשית.
שונה היה המצב בארם-נהרים. אזרחיה סגדו לאלילים; זו היתה תרבות אותם הימים; אבל הם לא היו מושחתים מבחינה מוסרית כבני ארץ כנען. הם לא פרצו את גדר הצניעות, ושמרו על מוסר חברתי מינימלי, שאפשר את קיומה של חברה בריאה. כלומר, טעותם היתה בגישה מעוותת לחיים ולעולם. השקפת עולמם היתה פגומה ולא מוסרם. הם אמנם האמינו לאלילות וסגדו לה, אך, אמונה זו טרם הובילתם לשחיתות מידות טוטאלית. קל יותר להיאבק נגד השקפת עולם מוטעית. חזקה על אברהם ובנו יצחק, שהתמחו כל שנות חייהם בוויכוחים דתיים, שיצליחו לעקור את הנטייה לאלילות מלב כלתם לעתיד.

ועל כן, מבקש אברהם מעבדו הנאמן: לך, אליעזר, לארם נהרים, ומשם הבא אשה לבני, אשה לעם ישראל. והעבד – הביא; הביא את רבקה – אשה רבת חסד, שעמדה בצורה יוצאת מן הכלל ב'טסט' השקיית האיש וגמליו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
תשוקות גשמיות הן כקרני שמש בחדר חשוך. נדמה שיש בהן ממש, עד שאתה מנסה לתפוס אחת מהן. {רבי נחמן מברסלב}

סטטוס שבועי:
עם שרוצה להמשיך להתקיים צריך לחנך לאכפתיות ואחריות. אכפתיות מעם ישראל, אכפתיות מהמסורת ומהמורשת. אחריות על העבר, ואחריות על העתיד. באם יהיה לנו אכפת מכל הדברים האלה, יותר משאכפת לנו מעצמנו – נמשיך להתקיים.

ציטוט שבועי:
לימוד גמרא, זה חדר כושר רוחני. {שמעון פרס}

סיפור שבועי:

הסרת מועמדות..

הרב חיים יעקב לוין כיהן כרב בסיאטל וג'רזי סיטי, ארצות הברית, ולאחר מכן כרבה של פרדס חנה. כאשר עמדה על הפרק סוגיית הבחירות לרבנות בירושלים הציעו לו להציג את מועמדותו לכהונה הרמה.
כשהתעניין הרב לוין, שהיה אז רבה של המושבה פרדס חנה, בשמותיהם של יתר המועמדים, ושמע שאחד מהם הוא הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, הודיע בו במקום שבשום אופן לא יציג מועמדות למשרת רבה של ירושלים. גם כשבאו וניסו לשכנעו, סירב. ונימק את דבריו בסיפור:

אבא שלי, רבי אריה לוין זצ"ל, סיפר לנו שבלכתו פעם בסמטאות ירושלים ראה אשה היושבת לאור אבוקת אור קטנה ועוסקת בתפירת גרביים. בני הדור שלנו כבר אינם מכירים את ה'מקצוע', אבל בזמנם כשנקרעה הגרב היו מוסרים אותה לתיקון אצל אשה ענייה שהרוויחה מכך כמה פרוטות.
מה לך להתעסק בתפירת גרביים, ועוד לאור נורה כה קטנה? - שאל ר' אריה.
אלמנה אנוכי, ובפרוטות שאני מקבלת עבור מלאכתי זו אני מממנת את שכר המלמד של בני היתום, השיבה התופרת, ודמעה מלוחה נשרה מעינה על הגרביים שלפניה.
יודעים אתם מי היתה אלמנה זו? - אמו של רבי בצלאל ז'ולטי, שבדרך זו כילכלה את ילדה היתום, סיים הרב לוין, והוסיף: וכי אפשר להתמודד מול דמעה של אלמנה? לו נאה ולו יאה, לר' בצלאל, לעלות על כס רבה של ירושלים. הוא הרי צמח על שדה שהושקתה בדמעותיה של אלמנה.

פרשה שבועית:

פרשת תולדות / 'התרגיל המריח'

"והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו" {בראשית כ"ז, י'}

השולטים בפרשת השבוע הם התאומים המפורסמים, יעקב ועשיו. סיפור לידתם ונפתולי היחסים ביניהם נותנים את הטון כמעט בכל פרקיה. תחילתה של הפרשה בסכסוך המתגלה בין השנים עוד בבטן אמם, סכסוך, שרמז על סבך יחסיהם בעתיד, וסופה מתאר את בריחתו של יעקב לארם נהרים מפחד חרבו של עשיו. עשיו, המבקש להרגו על כי הוציא מאביו במרמה את הברכות, שהובטחו לו.

מדוע עשתה זאת רבקה?
רבקה עשתה, לכאורה, מעשה שלא ייעשה, היא קידמה בערמה את ה'קריירה' של בנה האהוב על חשבון זכויותיו של בנה הבכור. היא דחפה אותו למעשה רמאות, להונאת האב הזקן, שכהו עיניו. זו התמונה, העולה מקריאת הפרשה:
"ויהי כי זקן יצחק, ויקרא את עשו, ויאמר צא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה שומעת, ורבקה אמרה אל יעקב, שמע בקולי, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אתם מטעמים, והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו" {שם כ"ז, א'-י'}.
מה ההיגיון, הטמון מאחורי יוזמתה זו. מעבר לשאלות המוסר, היושר וההגינות, שמעשה כזה מעורר, ניצבת בפנינו תמיהה גדולה ביותר: לאן נעלמה תבונתה של אישה דגולה זו? כיצד יזמה מהלך, שלא יביא תועלת, זולת קלון וחרפה? וכי חשבה לרגע קט, שיש תוקף ברכות רוחניות, שהושגו במרמה? וכי לא ידע, שעשיו ישוב עד מהרה מן הציד, יתייצב בפני אביו, התרמית תתגלה, והברכות, שהוענקו ליעקב, יהפכו לו לקללה? {"והייתי בעיני כמתעתע והבאתי עלי קללה" - שם, י"ב} האם לא הביאה בחשבון, מה יקרה בעוד שעה, כשיתברר ליצחק, שבירך בטעות את יעקב?
ומשום שאנו מניחים, שרבקה ידעה גם ידעה דברים אלו, מתחדדת, איפוא, השאלה: מדוע עשתה זאת? מה רצתה להשיג 'בתרגיל הברכות' שיזמה?

המפתח לתעלומת התרמית טמון בפסוק הבא:
"ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש ידע ציד? ויעקב איש תם ישב אהלים. ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב" {שם כ"ה, כ"ז-כ"ח}.
המקרא אינו מפזר מילים סתם. הוא לא היה מקדיש פסוק שלם כדי לתאר את רגשות אהבת ההורים לבניהם, אם תיאור זה לא היה תורם להבנת הסיפור, ולא היה מקדם אותו אל המסר, הכלול בו.
אכן, פסוק זה מעלה על פני השטח ויכוח מהותי ארוך ומתמשך, שניהלה רבקה עם יצחק. הוא החל כאשר "גדלו הנערים", ושיאו במעשה ההערמה על יצחק, שכפתה רבקה על בנה יעקב.
על מה נסוב הויכוח?
על חינוך, על עתיד הילדים, על הציפיות מהם.
כשגדלו הנערים התגלו תכונותיהם המנוגדות, הקוטביות:
'כל זמן, שהיו קטנים, לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודה זרה' (רש"י עפ"י המדרש).
אחד הבנים אינו מוכן לשאת בעולה של הבשורה החדשה מבית סביו אברהם. הוא מרגיש טוב מאד בעולם התרבותי, הרוחש חיים מסביב. בו אינו נמשך במיוחד אחר אידיאל האלוקים האחד, ששמע מפי אביו ומן הסבא אברהם. רבקה האם, ידעה בנבואה כי עשיו אבוד הוא מן הבחינה הרוחנית, שתקוות בית אברהם יכולה להישען מעתה רק על יעקב. זה פשר אהבתה ליעקב, המודגשת בכתוב. אהבה, שהיא מעבר לאהבת אם הטבעית, שאהבה רבקה את שני בניה כאחד, כפי שנראים הדברים בסופה של הפרשה.
לא כן יצחק.
אף הוא ידע על מעללי בכורו, והם הכאיבו לו מאוד. ועם זאת - אהבו. הוא רצה לאהבו למרות הכל. זו אהבה שונה מאהבתה הטבעית של רבקה, אהבה ברורה ופשוטה, שאינה זקוקה לחיזוקים מתמידים. היה זה ניסיון של האב לקיים קשר כלשהו עם הבן, המשרך דרכיו. בסתר לבו האמין וקיווה, שיצליח להצילו לבסוף, ולהשיבו הביתה אל אמונת אברהם ולשליחותו הנעלה בקרב האנושות.
יצחק האמין בעשיו על אף הכל. ה'ציד' שפיו תרם אף הוא לאמונה זו. בכישרון רטורי ובארשת תמימה של מתחזה מעולה, הציג בפני אביו אופי שונה מאופיו האמיתי.
בגלל אמונה זו לא שעה לאזהרותיה החוזרות ונשנות של רבקה ולטענתה, ששבוי הוא בקסמי נכליו של בנו הבכור, המחפים על האמת.
הוא לא שעה אליה גם אחרי המהלומה הנוספת, שהנחית בן 'יקיר' זה על ראשו. מספרת התורה:
"ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" {שם כ"ו, ל"ד-ל"ה}.
הן היו, ככתוב, למורת רוחו. כלומר, הוא ידע, שמעתה 'מובטחת' התבוללות הצאצאים בתרבות הסובבת את ביתם. הם יושפעו ממשפחת אמם, הגרה קרוב. מהוריה, מאחיה ומשאר קרוביה. דבר, אשר לא היה קורה, אילו היתה האישה באה בגפה מן המרחק, ובודדה היא בארץ כרבקה, כרחל וכלאה.
ובכל זאת, גם אחר הנישואים הללו, החליט להעניק לו את הברכות, ולמנותו בכך למנהיג ביתו של אברהם, לאחר מותו שלו.

מה נותר לרבקה לעשות ברגע גורלי זה, אם ברצונה למנוע את עיצובו המעוות של בית אברהם בעתיד? כיצד תקרע את מסכת ההונאה, שטווה עשיו במשך שנים ארוכות? באילו אמצעים תשכנע את בעלה, הצדיק והתמים, שעשיו אינו אלא רמאי, ואין הוא ראוי לאיצטלת המנהיגות, ולא על ראשו צריכות לחול ברכות האלוקים שבפיו?
קיימת רק דרך אחת: להמחיש בפני יצחק בצורה ברורה את העובדה המצערת, שקל מאוד לרמותו ולהוליכו שולל. אז יבין, מה עולל לו עשיו בהטעיותיו.
השליחות הוטלה על כתפי יעקב, שקיים את צוו אמו: 'אנוס, וכפוף ובוכה' כהגדרת חז"ל (מדרש רבה בראשית ס"ה, ט"ו). פשטם של כתובים מסכימים להנחתם זו.

זהו ההיגיון, הטמון ביוזמת רבקה. היא העזה וניצחה. הוויכוח הארוך הגיע לסיומו הדרמטי בניצחון גישתה שלה. כשהתייצב עשיו לפני אביו ובידו המטעמים, שהכין לו, התגלתה תרמיתו של יעקב ויצחק הבין, שהולך שולל. היה זה רגע של אמת, שגרם לו בעתה:
"ויחרד יצחק חרדה גדולה" {שם כ"ז, ל"ג}.

מול עיני הכרתו התגלתה הטעות, שטעה כל חייו בטיב עשיו, והלב נצבט. אך עם זאת, היתה בחרדה עצמה גם הארת פתאום, שכפתה עליו את ההודאה בצדקת גישתה של רבקה. הוא קלט את המסר, שהעבירה לו בדרך לא שגרתית. והוא נתן לכך ביטוי, כאשר אישר באוזני עשיו את הברכות, שהעניק ליעקב:
"גם ברוך יהיה" {שם}
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב - שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
כיהודים, אנו מודעים לכך שהעולם לא נגמר פה, אנחנו כאן רק בגיחה קצרה להעמיד אותנו בכמה נקודות בחירה, וככל שנשכיל לבחור בטוב ולהתרחק מהרע, וככל שהנסיון הוא קשה יותר ועמה גם נקודת הבחירה, כך הבן אדם המאותגר מתעלה יותר.

ציטוט שבועי:
מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

אות קין!
היה לי היום ביקור משונה. באה אלי אלמנת הסופר ליאופולד בלמונט (ליאופולד בלמנוט המיר את דתו ומת בגטו בקיץ 42 ונקבר בבית הקברות הנוצרי האוונגלי). מענין אותי לדעת מהי עמדת הכמורה הפולנית לגבי מה שקרה ומה שמתרחש.
הם מצטערים. אומרת לי גב´ בלמונט.
לא יותר? – שואל אני. והאם הם עוזרים למומרים בגיטו?. היא אינה יודעת

יש בגיטו לערך שלושת אלפים מומרים קתולים. יש להם בית כנסיה משלהם ברחוב לשנו וכמרים משלהם, אף הם מומרים... למעשה עומד בראש המשטרה היהודית יוסף שרינסקי, מומר. האם עזרה הכמורה הפולנית למומרים אלה, חבריהם לדת מגזע יהודי? הוברר שלא. הכמורה הפולנית האנטישמית קבלה למעשה את התפיסה הגזעית. ישראל הוא לעולם ישראל. ואנטישמי הוא לעולם אנטישמי, אפילו לגבי בניהם ובני בניהם של מומרים.

זוכרני שרק לפני זמן מה בא אלי כומר מעיירה ליד קלן בגרמניה. הוא נכדו של משומד. לא הוא ולא אבותיו לא היתה להם מעולם שום שייכות ליהודים. ועכשיו גילו הנאצים את מוצאו היהודי וגרשו אותו ביחד עם יהודים לורשא. הוא נתון במצב קשה. כי מהיכן יהיה ירק זה חי? עתה בא אלי... נתתי לכומר עצה שיפנה ללשכת הבישוף לכמרים החברים שלו לדת.
הוא לא התפעל מעצתי אבל כתב מכתב ומסר לי. אני שולח אותו על ידי נוצרי אל הצד הארי כי פחדתי להופיע במוסד נוצרי. לאחר שבוע בא אלי אותו הכומר ומראה לי תשובה: דחיה, בלי נימוקים. הוא אינו מבין למה. אני דוקא מבין: בשבילם הוא תמיד יהודי. וכשנמצאתי בדרך לגירוש ראיתי בין ההמון את הכומר המומר מהעיירה ליד קלן.

גורל זה פגע בכל המומרים בגיטו ביניהם בכומר של בית הכנסיה בגיטו פודינגן.
{עורך הדין אטינגר, פרופ´באוניברסיטה סרייסקי – גטו ורשא}

פרשה שבועית:

פרשת ויצא / 'אין מוצא'

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" {שם כ"ח, י'}.

יעקב נמלט. גם הפעם היטה אוזן לעצת אמו ושמע בקולה. על כן, קם ויצא לחרן, מקום מגורי אחיה לבן. רבקה ציוותה עליו לשהות שם "עד אשר תשוב חמת אחיך" {בראשית כ"ז, מ"ד}. האח, כולו זעם על הברכות, שנשמטו מידיו, ובלבו יוקדת שאיפת נקם. יעקב היה לגולה הראשון בעם ישראל.
בניגוד לאברהם ויצחק, טעם הוא את טעם המנוסה. גם הם נדדו הרבה בימי חייהם, אולם הוא הראשון, שנלט וגלה מארצו מפחד החרב.
למרבה העניין, נמלט יעקב פעמיים בפרשתינו. בתחילתה, מפני עשיו. אחרי למעלה מעשרים שנות מגורים בחרן, בורח הוא שוב מפני התנכלויות חותנו, לבן. החיים בביתו הפכו לבלתי נסבלים. חותנו עשק אותו, שיעבדו, רימהו והחליף את משכורתו "עשרת מונים". ובנוסף לכל אלו, עוד קינאו לבן ובניו ביעקב, 'היהודי המצליח', וחרשו עליו רע. עד כי קם וברח מחרן, מבית לבן, בהחבא {שם ל"א, י"ז–י"ח}.
ואם לא די בכך, אם לא גדושה עדיין סאת מצוקותיו, ציפתה ליעקב בשערי הארץ פגישה לא נעימה (בתחילת פרשת וישלח). עשיו ארב לו שם בראש ארבע מאות לוחמים, כדי 'לסגור חשבון ישן'. ואימה חדשה הציפה את לבו של יעקב.

זה היה גורלו ומהלך חייו. דמות קלאסית של גולה יהודי. אכן, מסמלת גלותו את הגלות. זו התופעה ההיסטורית המופלאה והכואבת, שעדיין לא הגיעה אל קיצה המלא. מחזורה הראשון החל אז, ביום שבו, "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" {שם כ"ח, י'}.

קיים קשר - מהותי פנימי - בין גלות יעקב לגלות העם. אלו הם שני צידיה של מטבע אחת. לדעת חז"ל, משתקפת ההיסטוריה של העם היהודי בגורלם האישי של האבות. בקורות חייהם, המתוארים בספר 'בראשית', כלולים, כל מאורעות העתיד. הכלל המדרשי הידוע 'מעשה אבות סימן לבנים' אומר, שהאבות יצרו במעשיהם, במחשבותיהם ובדבריהם את עתיד האומה (הרמב"ן ועוד בפירושיהם לתורה). המבקש לרדת לעומק פשרם של תולדות עמנו, חייב לחקור את צפונות ספר 'בראשית' עד תומם. כי לאור השקפת חז"ל נתפס ספר זה כתמונת 'מיקרו-פילם', הכוללת בקרבה את כל הפרטים, אף כי מבחינים בהם רק לאחר 'הפיתוח וההגדלה' ההיסטורית.

אין פלא, אפוא, שבעיני חז"ל מצויים גרעיני גלות העתיד בגלותו הפרטית של יעקב.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו... {רבי צדוק הכהן מלובלין}

סטטוס שבועי:
אין עם בעולם אשר יכול להרשות לעצמו התנתקות גמורה מערכיו ההיסטוריים, שהורישו לו דורות קודמים. אם הדבר אמור בקשר לכל עם ולשון, קל וחומר לעמנו שיש לו מורשת רוחנית כה מבורכת.

ציטוט שבועי:
התייחסות שוויונית לישיבות - בתי היוצר הרוחניים האלה, שכה רבים מהם נכחדו בשואה – כאילו הם ככל מוסד לימודי או חינוכי רגיל והעלמת עין אובייקטיבית כביכול ממקומם המיוחד בעם היהודי, כמוהן כשוויון נפש והתנכרות לעברו ולמורשתו, לערכים שעליהן הגן בכל נפשו. {השופט יצחק טירקל}

סיפור שבועי:

'הבית הפתוח'

רבי אריה לוין זצ"ל היה מופלג מאוד במידת הכנסת אורחים, והיו כל מחוסרי הבית מסתובבים בביתו, כאילו זה הבית שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. פעם ניגש אליו אחד העניים, שכבר תקופה ארוכה אכל וישן בביתו, ושאל את ר' אריה (מבלי שידע שהוא בעל הבית), שהיות והוא כבר שוהה כאן כמה חודשים, ואף אחד לא אמר לו בינתיים מאומה, ולכן הוא שואל אותו שמא הוא יודע עוד כמה זמן נראה לו שהוא יוכל להישאר שם. 
השיב לו ר' אריה בטוהר מידותיו: האמן לי, גם אני כבר נמצא כאן יותר מכמה חדשים, ועדיין אף אחד לא אמר לי לעזוב את המקום – נראה לי שאפשר להישאר כאן ללא הגבלה...

פרשה שבועית:

פרשת וישלח / 'המפגש שלא הסתיים'

"וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו" {בראשית ל"ג, ד'}.

יעקב שב לארץ כנען לאחר עשרים שנות שהות בחו"ל. הוא מתקרב אל גבולה עם משפחתו הענפה ורכושו הרב, והחרדה ממלאת את לבו. יעקב היה מודע לכך כי עשיו אחיו עדיין זועם. חלום הנקמה על הברכות שנלקחו ממנו בערמה, טרם נגוז. 
יעקב חשש מאד מפני תוצאותיו של העימות עם עשיו. עימות שהשלכותיו הרוחניות והמעשיות עלולות להיות הרות אסון.
האחים, שתהום כה עמוקה פעורה ביניהם, נפגשו. יעקב, שכאמור חשש מפני פגישה זו, הקדים ושלח אל עשיו משלחות פיוס עמוסות מתנות. הוא גם התפלל לפני האלוקים שישמרהו מפני חרבו של זה. הוא אף התכונן למאבק מזויין, אם עשיו, הקרב ובא בראש ארבע מאות לוחמים, יכפה עליו את המאבק.
לאיטם התקרבו זה לעבר זה, והמאורע המפתיע התחולל.

האם מובנם של חיבוקים ונשיקות אלו היתה הפלת מחיצות האיבה והכרזת 'לא עוד מלחמה', או שמא אינם אלא מעשה הונאה הבא להרדים את יעקב ולפגום בערנותו לבל יחשוש ממזימות אחיו?
שתי האפשרויות כאחת מצאו את ביטויין בדברי חז"ל:
יש שדרשו לומר, שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (רש"י ל"ג, ד').

אכן, מחלוקת זו הינה כמקשה אחת - הערכת מצב נכונה. היא מורה לנו על היחס של עשיו כלפי יעקב. יחס הנע בין רצון להשמיד ולהרוג מתוך שנאה כבושה, לבין הכרה בעליונותו הרוחנית והמוסרית של האח הצעיר. עליונות הטומנת בחובה ברכה לכל, גם לו עצמו, לעשיו הבכור.
הכל טמון באותה פגישה. גם הונאה, גם רצון להרדים, גם רגע של רחמים אמיתיים וגם רגע של פיוס. זוהי הדו-ערכיות במלוא הדרה, השולטת מאז ביחסי יעקב ועשיו. מאז ועד היום.

'מאז ועד היום' - הוא המסר החשוב ביותר של פרשתנו:
ויש בה (בפרשה) עוד רמז לדורות: כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשיו. {רמב"ן בתחילת הפרשה} 
ציר הפרשה אינו סובב רק אודות הפגישה הפרטית של יעקב ועשיו. פרשה זו היא אב טיפוס לכל אחד מאלפי 'המפגשים' בין 'יעקב' ל'עשיו' בהיסטוריה (עמי אירופה מייצגים על פי תפישת חז"ל את צאצאי עשיו). 'מפגשים', שהדו ערכיות והחשדנות שלטו בהם. עם רגעי החסד, החיבוקים והנשיקות, שלפרקים היו שזורים בהם, היא הצמיחה גם תוצאות נוראות. הדברים הללו חקוקים בתולדות עמנו ובולטים היטב גם בימינו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבוא אחרי. {מתתיהו - מקבים פרק ב'}

סטטוס שבועי:
הניצחון של החשמונאים לא היה ניצחון מקומי וזמני, ולכן אנחנו טורחים להדגיש אותו מידי שנה. הניצחון שלהם השפיע היטב על התרבות הנוכחית שלנו. הניצחון של החשמונאים, ההתבדלות הרוחנית העיקשת שלהם, היה מאבק על עתידו המנטלי והרוחני של העולם. החשמונאים לא היו קנאים חשוכים ומתבדלים אשר התנגדו לקידמה אלא הם דרשו להטמיע בקידמה, את ערכי היהדות.

ציטוט שבועי: 
מדוע עומעמה מנורת יהדותינו? משום שבמקום לטעת בתודעתנו הזוכרת את מילות היהודים, נטעו בה את רבידרנת טאגורי (פילוסוף הודי). במקום להכות בסלע המילים היהודיות ולהקר מתוכן תכנים רלוונטיים, בחרו הורינו, יודעי המילים היהודיות ויראי תוכנן ה'דתי', להשקות במילים ניטרליות, אסתטיות. במקום להתייחס אל המשורר הנהדר כתבלין הודי לתבשיל העיקרי (כפי שהיה, אכן, להם עצמם!) הניחוהו במרכז הזירה כעיקר טקסטי שכל השאר מחולל סביבו. {בארי צימרמן}

סיפור שבועי:

בשנת 1942 בעיר פייריגו בצרפת, מספר גברים מיהרו לצריף העץ הרעוע. כל אחד מהם פתח את הדלת בזהירות והביט סביב כדי לוודא שלא עקבו אחריו, ומיד נכנס לחדר המחבוא האחורי. חדר זה שימש בתור בית כנסת ארעי לאלה שהיו מספיק אמיצים כדי להסתכן ולצאת. 'בית הכנסת' בקושי הכיל מניין גברים לתפילה.
הם התפללו מעריב במהירות, כשליבותיהם פועמים במהירות בידיעה שבכל רגע הנאצים עלולים לפרוץ פנימה ולעצור את כולם. אחד מהם הדליק את החנוכייה, בעוד האחרים ממהרים לקחת את מעיליהם כדי לחזור הביתה במהירות האפשרית.
פתאום נעמד אחד הגברים בירכתי החדר והתחיל לשיר בקול עמוק וחם 'מעוז צור'. הגברים היו מפוחדים ומבועתים. מישהו עלול לשמוע; זה היה יותר מדי מסוכן! אולם מיד הצטרף לשירתו גבר נוסף, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עד שכולם שרו בשמחה ובאומץ כשמעיניהם זולגות דמעות. באותו רגע, נעלם הפחד מפני הנאצים. במשך כמה רגעים, חנוכה היה שם במלוא הדרו, כמו בימיו של יהודה המכבי. כמה גברים אמיצים עמדו ושרו בגאווה, כשאמונתם גוברת על הרוע שמקיף אותם. {קרולה שיף}

פרשה שבועית:

פרשת וישב / 'השליחות ש(לא) נכשלה'

"ונראה מה יהיו חלומותיו"  {בראשית ל''ז כ'}

אנו נפליג היום הרחק מפרשתנו, כדי להוסיף לה מימד של הבנה. אנו נספר על כישלונה החרוץ של פגישה פוליטית רמת דרג, אשר עם מות גיבוריה, נהפכה לסיפור הצלחה. בכך, דומה היא לפרשתנו, על הגלוי והנסתר שבה.

שני אישים מיוחדים במינם, נפגשו באחת מתחנות חייהם ויצרו מצב חדש. אישים אלה: אוליבר קרומוול (1599-1658) ורבי מנשה בן ישראל (1604-1657). קרומוול, היה מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה, ששאבה את השראתה מן התנ''ך. רבי מנשה בן ישראל, בן האנוסים מפורטוגל, היה רבה של אמסטרדם. הראשון – מצביא נועז, שכל אחד מחייליו נשא בתרמילו את ספר התנ''ך, וממנו אימץ לעצמו את שמות גיבוריו. השני – רב מכובד רחב אופקים, השולט ב-14 שפות, סופר פורה, מוציא לאור ודיפלומט לעת מצוא, מקובל על מלכי אירופה, ונערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.
מאורעות התקופה הסוערת, הן שזימנו יחד את ה'לורד פרוטקטור' בלונדון עם הרב של אמסטרדם. אירופה היהודית בוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות של 'אוטו-דה-פה' בספרד ובפורטוגל. פליטים רבים הגיעו אל קהילות החופש באמסטרדם, ליבורנו והמבורג. במזרח אירופה השתוללו כנופיות הקוזקים של חמילניצקי, וזרעו הרג בקהילות פולין ואוקראינה. גם משם נמלטו אלפים רבים אל המערב.
רבי מנשה בן ישראל חיפש אחר 'מרחב מחיה' חדש לשיקום העקורים. באנגליה של קרומוול נשבה רוח של סובלנות, למרות הנוקשות הדתית. רק לאחר גישושים רבים הגיש, בשנת 1665, את בקשתו בפני הפרלמנט בלונדון, לבטל רשמית את צו הגירוש שהוצא נגד היהודים בשנת 1290.
והנה, למרות אהדתו המעשית של קרומוול; על אף שלטונו האבסולוטי ורצונו הכן, לא הצליח להעביר החלטה חיובית בפרלמנט בנידון. הדעות הקדומות והפחדים העמומים מן היהודים, גברו על דרישתו של 'הלורד פרוטקטור'. ההחלטה החיובית לא התקבלה.
אולם, בכל זאת, התקבצו יהודים בלונדון והתארגנו לקהילה. השלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך. אך לא רבי מנשה בן ישראל. הוא רצה – 'הצהרת זכויות'. הוא חלם על גושפנקה רשמית, מחייבת. אבל למרות כל מאמצי השכנוע – היא לא ניתנה. רבי מנשה בן ישראל שב, מלא אכזבה להולנד. שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כשלון שליחות חייו.

עתה מתחיל החלק המעניין של הסיפור. רשות הדיבור לפרופ' ססיל רות:
לאחר מותו של 'הלורד פרוטקטור' ב-1658... באה תקופה של מלחמה כללית. עד שיום אחד, ב-1660, עלה צ'רלס סטיוארט בחוף דובר. הנסיגה מן המשטר הקודם היתה מלאה. כל תחיקת העבר בת עשרים השנים, בוטלה כמעט ללא הותיר שריד. היה מקום לחשוב שהיתר הישיבה ליהודים, שניתן להם על ידי מי שכונה עתה 'המשתלט הנתעב', גם הוא יבוטל. אולם קרה הדבר המפליא והמפתיע: זכות הישיבה לא בוטלה.
כאשר אנו משקיפים אחורה, לעבר שלש מאות השנים המפרידות בינינו, ובין הזמן ההוא, אפשר להבין את התופעה הזאת. הסיבה היא ממש אותו הדבר, שמישהו ראה בו את כישלונו. הוא התאכזב עמוקות מכך... שלא השיג שום מסמך רשמי בכתב, המתיר ליהודים את הכניסה.
אך, אילו נשאר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכי ההשגחה הנסתרות ולאופיים התמוה של האנגלים, היה זה דווקא לטובת העניין, שכך נתגלגלו הדברים, ולא אחרת. ביסודן - הצליחו פעולותיו יותר מששיער.
אילו היתה רשות הישיבה נקבעת רשמית, אין כמעט ספק שהיתה מתבטלת אוטומטית, עם החזרתה של המלוכה, ואז היה נשקף ליהודי אנגליה גירוש חדש. אולם, כיוון, שלא היתה כל פעולת תחיקה פרלמנטרית, לא היה מה לבטל.
ההסדר של קרומוול נשאר בעינו גם להבא, פשוט משום שהיה כל כך מקרי, כל כך גמיש ובלתי נתפש, עד שאי אפשר היה לרכז עליו התקפה (ס. רות – מנשה בן ישראל, עמ' 80).

ובכן, אפיזודה מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה אחת מאוקיינוס ההתרחשויות בעולם. אך, כמו בתא החיים הזעיר ביותר, הצופן בחובו את כל המתגלה בחיים עצמם, כך אצורים בסיפור זה קווי האופי היסודיים, המציינים כל מאורע כקטן וכגדול. זהו סיפור לדוגמא על שאיפות (כנות וטובות), על מאוויים אישיים ולאומיים, על מאבק וכישלון. במיוחד הוא אב-טיפוס, המדגיש את אפשריות פעולתו של האדם ואת מגבלותיו. את מעשיו הגדולים, כוחו היוצר, ועם זאת חוסר שליטתו, במיוחד אי שליטתו על תוצאות מעשיו לאחר זמן.
ועיקר העיקרים, כדברי פרופ' ססיל רות, חשים בו היטב, בנעלם מאחורי הפרגוד, האורג מן המאורעות השונים והמנוגדים את מסכת תוכניותיו הוא, בין אם התכוון להן האדם הניצב במרכז האירועים, ובין אם לא. בין אם יכול אדם זה בעצמו לבצען, ובין אם הן מעבר לכוחותיו.
כאן נקודת המגע בין סיפורנו לעלילות פרשת השבוע שלנו. זהו הקשר הסמוי בין רבי מנשה בן ישראל, לבין בני יעקב המוכרים את יוסף מצרימה. במסקנת הדברים, שלעיל, טמון הקשר הפנימי, המעניק לשני המאורעות – המרוחקים כל כך באופי בזמן – את אותה משמעות.
שכן, גם בסיפור מקראי זה, פעלו הגיבורים בהתאם לשאיפותיהם ולרצונותיהם. אך, תוצאות פעולתם היו שונות בתכלית.
הם רצו להפר במכירתם את חלומות המלכות של יוסף, ובכך, הושיבו אותו על כסא המלכות. ההשגחה העליונה השתמשה דווקא בהם, כדי להשלים את תכניתה.
הניחן בנשימה היסטורית ארוכה, המסוגל להתבונן במאורעות בפרספקטיבה רחבה, יראה כיצד צאצאי אותו יוסף היו, למעשה, גם מלכים בארץ ישראל עצמה – בשכם. אותה שכם, בה נמכר יוסף כדי למנוע ממנו את המלכות.
כך נושבת משני המעשים השונים אמת אחת. אמת, שהיא תוכן התנ''ך ובשורתו. אמת, הקורנת מסיפורי מקרא רבים; אמת, המבצבצת מכל מאורע היסטורי. ומבחין בה – מי שכלי החישה שלו רגישים. זו האמת, אותה ביטא בבהירות רבה ובפסוקים מרשימים, הנביא ישעיהו: "מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא נעשו, אומר: עצתי תקום וכל חפצי אעשה" {מ"ו, י'}. "מי פעל ועשה? קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא" {שם מ"א, ד'}.

המסתכל השטחי, מסיק מהבחנה זו בהיסטוריה, כי לפניו מופיע הפטליזם, הוא כורך תפישה זו עם ההשלמה הפסיבית עם גורל כפוי, הנוטלים את טעם העשייה האנושית, את רצון הפעולה והעשייה. אם כך הוא, אם המאורעות גזורים מראש, אין טעם לפעולה, למאבק, לרצון ולמאמץ לתקן ולשפר את העולם. הלא 'הכל צפוי' ואין כל אפשרות לשנות – יאמר הפטליסט תוך תחושת אין אונים.
לא כך הוא בעיני המקרא ופרשניו הקלאסיים. בעיניהם, דווקא לאור אמת זו, יש ערך עצום לכל פעולה ומפעל אנושי. על האדם לחוש כלפיהם יותר אחריות. ועם הידיעה 'שרצון ה' מתקיים על כל פנים' (כמאמר הרמח''ל), ברור לו 'שהרשות נתונה'. שכל פעולות האדם במישור האישי, הלאומי וגם הבינלאומי, הן שעות מבחן לאדם שבו. באמצעותן הוא מעצב, תוך חירות מוחלטת, את אישיותו לטוב או לרע. לא את תוצאות האירועים.
רבי מנשה בן ישראל, בכישלונו המעשי, עמד במבחן הממשי של הפעולה הנאצלת למען עמו. כל אהבת ישראל שלו מתבטאת במסירות הנפש, שהשקיע בשליחות הדיפלומטית ש'נכשלה'. הוא זכה.
בני יעקב, אכן, לא הצליחו למנוע את כוונת ההשגחה העליונה. יוסף היה למלך, דווקא, בסיוע מכירתם. אולם, המעשה נזקף לחובתם. כי מן הבחינה האישית היה בו כתם. כוונתם לא היתה להגשים את חלומות המלכות, כי אם להפר אותם, בניגוד לרצון ההשגחה. ואת האדם דנים ומודדים על פי הכוונה שבמעשיו, ולא על פי התוצאות שהושגו בפועל, כי אלו אינם בשליטתו כלל. כפי שראינו בשני המקרים שהובאו במאמר זה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

חנוכה שבועית:

גזרות היוונים לא נועדו לפגוע בסמליו הלאומיים של העם היהודי, אלא באמונתו. לא בכלכלתו, אלא בערכיו. לא באורח חייו, אלא בתרבותו. קביעה זו עומדת בבסיס המאבק שניטש בין ישראל למלכות יון.
קיומה הפיזי של אומה מותנה אמנם בייחודה הטריטוריאלי, אלא שייחודיות זו אינה מספקת. כדי להתייחד כאומה היא נדרשת לאמות-מידה ערכיות ומוסריות המיוחדות לה. ייחודיות ערכית זו חיונית לחוסנה הלאומי של האומה כאויר לנשימה, עד שניתן לומר כי כשם שאין מדינה ללא גבולות, כך אין מדינה ללא ערכים. כשם שגבולותיה של המדינה מייחדים אותה מחברותיה, כך ערכיו של העם מייחדים אותו מעמים אחרים.
כיום אנו מודעים לקביעה זו העומדת בבסיסו של 'מדד החוסן הלאומי', המתפרסם מידי שנה. מדד זה מכיל מרכיבים שונים שעל פיהם נקבע חוסנה הלאומי של האומה. המדד אינו מסתמך רק על כוחה הצבאי של האומה, אלא הוא מכיל בקרבו נתונים כגון: רמת הפשיעה, טוהר השלטון, כלכלה שוויונית, אמון במערכת המשפט, מוסריות חברתית ועוד. כדי להתקיים כאומה יציבה, נדרשת היא למערכת ערכית יציבה המזינה את נשמת האומה.
בבקעה רעיונית זו ניטש הקרב בין המכבים ליוונים.
גזרות היוונים נועדו לקעקע את יסודות המוסר היהודי, החל בתחום האמוני שבין האדם לאלוקיו וכלה בדפוסי ההתנהגות שבין אדם לחברו. מלכות יון ביקשה להגלות את העם היהודי מ'ארצו' הערכית ומ'ביתו' המוסרי. היא הציבה בפני העם היהודי קוד מוסרי משלה, חדשני, צעיר ומפתה, ומשלא הסכימו לקבלו ביקשו היוונים לכפותו על עם ישראל בכח הזרוע ובחוד החרב.
הקרב בין הצדדים ניטש סביב השאלה איזו דרך חיים אמיתית יותר, היהודית העתיקה או היוונית המתחדשת. זו המעמידה את הרוחניות כבסיס לערכיה או זו המציבה את החומריות כיסוד לבניינה. זו הסוגדת לגוף או זו המכתירה את הנשמה.

מאז נצחון החשמונאים הספיקו אתונה וספרטה להעלם, גם מקדשם העתיק של היוונים חרב, אוצרותיו נשדדו ואף התושבים המקוריים של יוון הוחלפו באחרים. אלא שמבט מעמיק מוכיח כי למרות נצחון החשמונאים, לא הוכרע המאבק בין תרבות יוון לתורת ישראל. תורתה של יוון התפשטה בעולם, אומצה בידי האימפריה הרומית ובעקבות זאת כבשה לאחר שנים רבות את העולם המערבי כולו. העם היהודי על כל רבדיו וגווניו נאלץ להתמודד עם תרבות זו על כל מאפייניה, עם אכזריותה של מלכות רומי, יורשתה המדינית של יוון, ואף עם הנצרות יורשתה הדתית, שבעורקיה מתמזגות תפיסות יווניות אליליות יחד עם שרידי תפיסות יהודיות שנגזלו מעמנו על ידי מייסדי דת זו.

מאבק זה ידע עליות ומורדות. בתקופות מסויימות נראה היה כי יד היוונים על העליונה, ובתקופות אחרות התברר כי לא נס לחה של תורת ישראל. בעקבות ה'אמנציפציה' האירופית הפכה המרת הדת לפתרון מעשי וההתבוללות אכלה בעם היהודי מכל עבריו, עד שנראה היה כי תם, חלילה, זמנה של היהדות. שואת אירופה הנוראה שבאה כ'תיקון' גרמני לאמנציפציה, איימה להכחיד לא רק את היהדות, אלא אף את היהודים. אלא שתקופה קצרה לאחר מכן התהפך הגלגל. אל ארץ ישראל התקבצו ובאו בניה האובדים, והיהדות החלה לחדש את נעוריה.

מאבק האיתנים בין החושך של יוון לבין אורה של היהדות ממשיך להתנהל עד עצם היום הזה. בזירת ההאבקות נותרו שתי התפישות, גם אם המתאבקים התחלפו. בעוד שבעבר התנהל המאבק בין העם היהודי לאומות העולם, כיום הוא מתרחש בעיקרו בתוככי עמֵנו, בין המצדדים במרכזיותו של האדם לבין המצדדים במרכזיותה של הרוח האלוקית.
השאלה היחידה היא מי ינצח. עובדה אחת ברורה - בעוד שמייצגיה של היהדות ותפישתה נותרו מייצגיה המקוריים, בני בניהם של המכבים מטהרי המקדש, הרי שאת התפישה היוונית מייצג כיום כל העולם מלבד היוונים, הם מזמן כבר אינם איתנו. עובדה זו יש בה כדי להעיד על סיכויי ההצלחה של היהדות, הנותרת ניצחית ובלתי מנוצחת.

נרות החנוכה שאנו מדליקים, מעידים מדי שנה בשנה כי 'לא אבדה תקוותנו'.
{מתוך: אתר 'ערכים'}

שבת שלום – חנוכה שמח – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הם בוטחים על המונם ועל רוב חילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו. {יהודה המכבי לפני קרב בית חורון}

סטטוס שבועי:
לפעמים אדם שמתנשא לגבהים הירואיים למען אידיאלים, מובס על ידי קשיי חיי היומיום. למזלנו הרב, המכבים לא נרתעו מקושי. במידה והיו נכנעים לקשיים, היוונים היו מנצחים והיהדות הייתה נעלמת. לא רק שלא היה לנו חנוכה, לא היו יהודים ויהדות.

ציטוט שבועי:
אין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השמש משרת האור. {בנימין זאב הרצל}

סיפור שבועי:

מנגינה מוכרת...

הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א הגיע לארץ בהיותו כבן שמונה בסוף מלחמת העולם בשנת 1945. מאחר ובשנות המלחמה לא למד בבית-ספר שובץ בכתה א'. כעבור כחדשיים הועבר לכתה ג'. באותו הזמן עסקו שם בחזרות לקראת מסיבת חנוכה. כל הסיפורים והשירים היו חדשים לו אבל הייתה מנגינה אחת שנשמעה לו מוכרת והוא נזכר כיצד שמע אותה קודם.

שנה לפני כן בסוף שנת 1944 הוא היה במחנה בוכנוולד. חודש דצמבר היה מאוד מאוד קר ולאנשים במחנות לא היו בגדים חמים, בקושי פיג'מות בלויות ללא לבנים וללא סודרים ומעילים וקבקבי-עץ בלי גרביים. גם מחסה מפני הקור לא היה והמזון כידוע היה מאוד דל. באחד הימים חילקו להם קוביות מרגרינה. המרגרינה הייתה מאוד קשה ונתנו לכל אחד קוביה קטנה. בסוף נותרה שארית והחייל הגרמני שחילק את המרגרינה זרק את השארית כך שהיא התנפצה לפירורים קטנים. האנשים החלו להתכופף לרצפה לאסוף את הפירורים. בין האנשים היה יהודי מבוגר, שקט, שתמיד קיבל את המצב ברוח טובה ולא דרש מאומה. באותו יום גם הוא התכופף לאסוף פירורי מרגרינה וכשסיים לאסוף היה לו מאוד קשה לקום עקב חולשתו. האנשים נתנו לו יד כדי לעזור לו לקום ואז הוא קרא: יהודים, היום חנוכה! הוא תלש מן הפיג'מה שלו כפתורים והדביק עליהם את פירורי המרגרינה. לאחר מכן פרם חוטים משרוולי הפיג'מה וגילגל אותם לתוך המרגרינה כדי שיקבלו צורה של פתילים. האנשים הסתכלו סביבם וראו שבמרחק מה יש עששית דולקת. אחד האנשים לקח חתיכת נייר שקרע משק מלט שהיה שם ובעזרת הנייר העביר אש מן העששית.
אותו יהודי הדליק את הפתילים וברך את הברכות, ופתח בשיר מעוז-צור כשכל האנשים מצטרפים אליו לשירה. החיילים הגרמנים באו וצלפו בהם, אך האנשים המשיכו לשיר את השיר ביתר שאת. למחרת בבוקר לא קם אותו היהודי...

מנגינת מעוז-צור של אותו יהודי הי"ד מבוכנוולד, היא המנגינה שאותה זכר הרב לאו כילד עולה חדש בכתה ג'.  

פלא שבועי:

על הניסים ועל.... / שמואל שניצר, עורך עיתון 'מעריב', חנוכה תשכ”ו – 1965

מבעד לחלונות הבתים מתנצנצות בשובבות השלהבות הקטנות של נרות חנוכה, ומזכירות מעשים שהיו בשכבר הימים – מעשים תמוהים ומופלאים, שלפנים, כשהיינו צעירים יותר וטהורים יותר, היו מולידים בליבותינו התפעלות גדולה. אבל עכשיו, שזקננו וגם חכמנו, הם מתחילים לעורר אי שקט מסוים.
לפנים היה כל עניינו של נס חנוכה פשוט מאד, וגם מוחוור מאד. ברור היה בצד מי אנחנו עומדים במאבק הדרמטי של המעטים נגד הרבים. תכונה נפלאה היא באדם, שגם כאשר אין העניין נוגע לו במישרין, הוא תמיד מצדד בחלש במלחמתו נגד החזק, ותמיד נתונה אהדתו לדוידים שבעולם בשעה שהם מתייצבים נגד הגולייתים. על אחת כמה וכמה במלחמה זו, של צדיקים נגד רשעים וטהורים נגד טמאים – כל עוד היה ברור לנו, ונעלה מכל ספק, מי הם הטהורים ומי – הטמאים.
אבל עכשיו, בדור המפוכח והמתקדם הזה, כבר אין החלוקה ברורה כל כך, עכשיו, בימי 'חוק השבות' ומחלוקת נמל אשדוד והכפייה הדתית והרבנות העקשנית, צריך לעיין מחדש בכל פרשת מרד החשמונאים. צריך לחזור ולבחון את שאיפותיהם ואת רעיונותיהם, ולבדוק אם באמת צדקו כל כך. יתכן שיתברר לנו, לאור חכמתנו החדשה שרכשנו לנו בשנים האחרונות, שניצחונם כלל לא היה ניצחון החרות, אלא דווקא ניצחון הריאקציה. יתכן שיהיה עלינו להגיע למסקנה שהאידיאות אשר בשמן ובהשראתן קמו להילחם ביוונים, לא היו נעלות כל כך כפי שהן נראות ממבט ראשון. ייתכן שהן היו מסוג הדברים שהאדם המודרני, בן המאה העשרים, מתבייש להזדהות אתם.
הבה ננסה אפוא לתרגם את סיפור מלחמת החשמונאים ללשון ההווה, ונראה מה חזות ומה צורה לו בעיניו הנבונות של בן מדינת ישראל המודרנית.

קודם כל עלינו לשאול את עצמנו מי – במלחמה ההיא – ייצג את הקידמה ומי – את הנחשלות ואת הדבקות העיוורת בערכי העבר.
שהרי אין זה כל כך מובן מאליו שדווקא אותה משפחה קנאית ופרובינציאלית מן הכפר הקטן בשולי המחוז הזעיר יהודה, היא שייצגה את הפרוגרס. האם מתתיהו, או מי מבניו, קרא את אפלטון? והאם ידעו את תורת אריסטו? האם במודיעין היה תיאטרון, ואפשר היה לראות שם את יצירות אריסטופאנס, סופוקלס וארכיפידס?
יש לשער שלא. ויש אפוא להניח שהחשמונאים הללו התקוממו בעצם נגד התרבות. נגד אותה תרבות אוניברסלית שכבשה בעת ההיא את כל העולם ופיתחה את חושם האסתטי של כל הלאומים. ומה היה להם, לאותם פרובינציאלים, להעמיד כנגד תפארת יקר הציוויליזציה היוונית? את ההסתגרות הרוחנית של שבט קטן המתנגד לכל חידוש ולכל תמורה? את ההלכות הנוקשות והמאובנות שנקבעו יותר מאלף שנים קודם לכן? את 'חוק השבות' שלהם? את הכפייה הדתית? את ההתנגדות העיקשת לגידול חזירים? ובאלה אמרו לנצח את ההתייוונות?
והלאומנות השוביניסטית של החשמונאים הללו! בימים שבהם המדינה הלאומית הקטנה כבר הייתה נחלת העבר, ותור האימפריות הגדולות הגיע – הם שאפו לחדש את העצמאות השבטית הצרה, לפרוש מן הממלכה הגדולה שיכלה לפתוח לפניהם את מרחבי עולם התרבות, ולהקים מכלאה לאומית קטנה, מדגרה לאידיאות מיושנות ובית גידול למנהגי קנאות…
אין כמעט ספק שהצדק היה עם אנטיוכוס אפיפאנס, ולא עם מתתיהו הכן. ביחוד לאור מעשיהם של החשמונאים לאחר מכן, כשההצלחה החלה מאירה להם פנים. כי לאחר שרצח פקיד ממשלתי בשעת מילוי תפקידו, ברח מתתיהו להרים, ומשם ארגנו הוא ובניו מלחמת גרילה נגד הקידמה (כמובן – בלי לשאול את פי הרוב במדינה ובלי להתחשב במוסדות הרשמיים של הישוב, שהתנגדו למלחמה) וכשניצחו, עלו לירושלים, ובלי לערוך בחירות נישלו בה את המתייוונים מכל עמדותיהם, והטילו על העיר משטר של כפייה דתית שהיה, לפי כל הסימנים חמור בהרבה מזה שקיים בה היום.
במרוצת הימים השתלטו הקנאים גם על נמל אשדוד, ואם מותר להסיק מסקנות מן הדעות שגילו בשאר עניינים, יש להניח שאסרו בו כל עבודות בשבת. וכן יש לשער שהתיירים של הזמן ההוא לא מצאו בבתי המלון החשמונאים שום סידורים לעריכת חגיגות – בכחוס המסורתיות.
אכן, הם השיגו חרות לאומית. אבל תחת להשתמש בה כדי לכונן מדינה מתקדמת, פתוחה לרוחות הזמן, תחת להשתלב במרחב היווני ולפתוח את השערים לפני השפעות הציוויליזציה, הם הפכוה לגיטו רוחני, שבה נאסרה כל חכמה יוונית.
אילו היו כאן היום, במדינת ישראל, צריך היה להקים ליגה נגדם, ולהחתים את הציבור המתקדם על פטיציות, ולנהל מסע הסברה נגד צרות-המוח שלהם, ונגד קנאותם, ונגד השקפותיהם הבלתי תרבותיות.
אלא שנתמזל להם מזלם, והם מתו בעוד מועד. לפני שנים רבות מאד.
ולכן אנחנו יכולים להפוך אותם עכשיו לגיבורים לאומיים...

פרדוכס מענין, לא כן? אך הצרה היא שאנחנו איננו מכבים את כל החנוכיות לאות מחאה נגד הכפייה הדתית של ממלכת החשמונאים. אנחנו מדליקים את הנרות, ומלבבים את הלביבות, ומברכים על הנסים, – ואותם ערכים שעליהם יצאו החשמונאים למלחמה – בעינינו הם רק יכולים לעורר בוז ושנאה.

פרשה שבועית:

פרשת מקץ / 'מבחן מנהיגות'

"הנמצא כזה איש, אשׁר רוח אלוקים בו" {בראשית מ"א ל"ח}.

מרתק לעקוב אחר התנהגותו של יוסף, כמושל על מצרים, בחסד פרעה. כיצד התנהג אישית, במשך כל תקופת הרעב וההכנות לקראתו, כשהנהיג את כלכלת החירום בארץ הנילוס.
תחילת פעולתו אחרי קבלת התפקיד הייתה: "ויצא יוסף מלפני המלך ויעבור בכל ארץ מצרים" {שם מ"א, מ"ו}. כלומר, הוא לא ניהל את המאבק על הכלכלה המצרית מאחורי מכתבתו במשרד. כצעד ראשון, יצא אל השטח, להכיר את העם הכרות בלתי אמצעית. הוא ערך מסע אישי ברחבי המדינה, כך יחוש בצרכי העם.
אין אפשרות במסגרת צרה זו לבחון את כל ההיבטים של מדיניותו הכלכלית, שגם כלכלנים בני דורנו מעלים אותה על נס. אולם, כדי להצביע עד כמה לא הושפע מאורחות שלטון – כל שלטון – נציין את העובדות הבאות:
"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים... ויבא הכסף ביתה פרעה" {שם}. כלומר, האיש מסר את כל הכסף לפרעה, חריג מובהק בין תופסי השלטון בעולם.

"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" {מ"ב, ו'}. הוא המשביר אישית – 'כדי שלא יעשה עוול, וכדי לשמש דוגמא לבני אדם, עד כמה צריכים לטרוח ולעמול במידת הרחמנות' (שפתי כהן).
רחמנות ותחושת אחריות, שהביאה אותו לדעת המדרש: 'לא לטעום לחם במשך כל תקופת הרעב עד רדת היום, עד לאחר שהלקוח האחרון קיבל את שלו...'

ועוד ביטוי ליושר קיצוני: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" {מ"ז, י"ב}.
בלי שום העדפה או פרוטקציה. גם משפחתו קיבלה אותה מנת מזון, שהוקצבה למצרי מן השורה: אף על פי שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במידה מספקת כאמרם ז''ל: 'בזמן שהציבור בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי' (ספורנו).

נשאלת השאלה: כיצד שימר יוסף את רוחו לבל תישחת ותישחק? כיצד הצליח לשמור על בדידות רוחנית ואמונה מוצקה, למרות שהכל מסביב מתנגד לכך? הלא בכך, הינו חריג שכמעט ואינו מצוי בחברת בני אנוש, המושפעים ללא הרף מסביבתם.

דומה, שהפתרון מונח במבחן הראשון שהיה לו על אדמת מצרים, מבחן אשר לדעת חז''ל, כמעט שנפל ברשת הפיתוי שטוותה אשת פוטיפר. אולם, ברגע שכבר החליט להענות לה 'נראית לו דמות דיוקנו של אביו' (רש''י עפ''י התלמוד במסכת סוטה), והוא כבש את יצרו.
כלומר, היכולת להחזיק מעמד מוסרי במציאות חברתית שונה לחלוטין, טמונה ביכולת לזכור ולחוות את השורשים של זהותו. אם מתייצבת בפני עיני רוחו של האדם תמונה בהירה ומוחשית מאין הוא בא, יכול הוא גם לדעת לאן הוא הולך. כי האדם, או העם שאין להם עבר, אין להם גם עתיד. ברגע המבחן, כשהמוסר שינק יוסף בבית אביו עמד בסכנת כיליון, ברגע בו גבר עליו כמעט הפיתוי, הגנה עליו רק מורשת בית אבא.
תחושת השייכות לבית יעקב, היא שמנעה ממנו את הכניעה לחטא ולנורמות הסביבה.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

חנוכה שמח – שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
באנו מהגולה לארץ ישראל על מנת לקדש את עצמנו עוד יותר בקדושת הארץ, ולא לדלדל אוצרנו הרוחני שהנחילו לנו אבותינו ואבות אבותינו. {הרב ישעיהו משורר}

סטטוס שבועי:
למרות הצרות והרדיפות, למרות הפיזור בכל פינות תבל, למרות ההתנגדות מצד אומות העולם, לעתים במקל נועם ולרוב במקל חובלים, למרות הכל – העם היהודי חי וקיים! תרבותו הייחודית צוברת תאוצה, והוא ממשיך כשפניו אל הנצח. 
לתופעה זו אין אח ורע בתולדות העמים. עמים רבים שהוגלו מארצם, נעלמו בתוך דורות אחדים כתוצאה מהתבוללות. אנו שמרנו ושומרים על ייחודנו במשך אלפי שנים ללא כל סימני שקיעה.

ציטוט שבועי:
אלוקים... חקירת מעשיו היא תפקידה של תורת המדע. {אייזק ניוטון}

סיפור שבועי:

מכיר ומוקיר...

רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בערוב ימיו כמעט ולא יצא מביתו. באותה תקופה חגג אחד ממכריו בר מצוה לבנו, והנה עבר לחש-רחש באולם: רבי איסר זלמן הגיע לשמחה. הוא מטפס במדרגות לאולם. האורחים ובעל השמחה השתוממו: רבי איסר זלמן מגיע לבר מצוה?? לא יתכן! בוודאי מדובר במתיחה... מיהרו לבדוק והתברר שאכן הוא ולא אחר מטפס במאמץ במדרגות המובילות לאולם.
הרב הישיש נכנס לאולם, נח קמעא מחולשתו הגדולה, לחץ את ידו של חתן הבר מצוה ואביו, ונתן במתנה את ספרו 'אבן האזל'. לאחר מכן קם ממקומו ועמד ללכת משם. לפני צאתו פנה לאבי הבן ואמר לו: באתי לכאן משום שיש לי הכרת הטוב גדולה לך ולחתן הבר מצוה.
הכרת הטוב? – התפלא האב – וכי עשיתי פעם טובה מיוחדת לכבוד הרב?
אכן כן – הסביר לו הרב – אני מכיר אותך כבר שנים רבות. כשקיבלתי לידי את ההזמנה ששלחתם אלי, חשבתי לעצמי: הילד הזה כבר בן שלוש עשרה? הרי רק אתמול היתה הברית שלו… שלוש עשרה שנים עוברות מהר, והתחלתי להרהר בתשובה, אם לא אספיק בעולם הזה, מה יהיה איתי?! יצא אפוא, שבזכות הזמנתכם לבר מצוה זיכיתם אותי במחשבה תועלתית, ולכן אני חייב לכם הכרת הטוב. וכדי שלא אסתלק מהעולם הזה חייב, הבאתי לחתן הבר מצוה מתנה.

פרשה שבועית:

פרשת ויגש / 'מובן מאליו'

"ויאמר יוסף אל אחיו: 'אני יוסף! העוד אבי חי'? ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" {בראשית מ"ד, ג'}.

יהודי עומד כל שבוע מול הפרשה, והיא מדברת אליו. הוא קורא את סיפורי העבר והנה הם ראי, שבו משתקפת בבואתו שלו. במודע ובכוונה תחילה, לא עבר קורס לקריאה מהירה. בוחר הוא, דווקא, בקריאה האיטית, המחנכת, המאפשרת שימת לב וגילוי ההדגשים הפנימיים שבפרשה. בעזרת משושים רוחניים חש הוא בדברים, ברגשות, ברעיונות, באמיתות, בעמדות ובהתייחסויות, שהקורא הרגיל, הממוצע, כלל אינו שם לב אליהם. ויותר ממה שהוא מגלה את כל הצפון בתורה – שאין חקר לעומקה – מגלה היא את סף הרגישות שלו, את מצבו הרוחני, כאדם, כיהודי, כלומד תורה.

העוקב אחר הפרשיות 'מקץ – ויגש' יודע, שהאחים, ברדתם למצרים, היו נבוכים מאוד. הם לא קלטו את פשר התנהגותו המוזרה של המושל על הארץ. מדוע הוא מאשים, דווקא, אותם בריגול? מדוע מגלים הם את הכסף ששילמו בעד התבואה בתוך שקי התבואה הקנויה? מדוע רוצה המושל לראות את בנימין, דווקא? מדוע עורך הוא להם משתה מלכותי? וכיצד השתלשלו הדברים, שדווקא בנימין, שהתחבב על המושל, הוא שגנב את הגביע? הם חשו שהם נקלעו אל תוככי טירוף מערכות מוחלט, שאין ממנו מוצא, ובעיקר טירוף מערכות ללא פשר.
אולם, בהישמע המלים: "אני יוסף" – סרו כל השאלות בבת אחת. הם לא נזקקו להסבר התנהגותו. שתי המלים הללו הרימו את המסך, ופתרו את התעלומה כולה. לפתע – הבינו הכל.

יפה! מה עוד ניתן להפיק מסיום מרגש זה?
אכן, איש אמונה מסדר-גודל של 'החפץ חיים' (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – מענקי הרוח בדור שלפנינו, נפטר ב-1934) הצמיחו לו שתי מילים אלה כנפי תקווה מגביהת עוף. וכך אמר:
גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עם ישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתשמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" {ירמיה ו'} – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיבית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף, סיים ה'חפץ חיים' את דברי נחמתו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

תענית שבועית:

'נצורים...' / הרב נח וינברג זצ"ל

במסורת היהודית, יום צום, הוא יום המוקדש לחשבון נפש ולתיקון שגיאות העבר. מהו אם כך האירוע, שהתרחש בעשרה בטבת, שדורש תיקון ומהו הלקח אותו ניתן ללמוד?
בעשרה בטבת, לפני כ-2,500 שנה, החל נבוכנדצר לצור על ירושלים. למעשה, באותו יום לא נגרם כמעט כל נזק ואף יהודי לא נהרג. אם כך, מדוע נחשב יום זה לנורא כל כך? מסתבר, שהמצור היה מסר, שנועד לטלטל את העם היהודי ולגרום לו להתעורר ולשנות את דרכיו. אך העם נכשל במשימה, מה שהוביל בהמשך, לחורבן הבית ולתקופה ממושכת של גלות והסתר פנים מצד א-לוהים.
גם כיום אנו נתונים במעין מצור, כשרוב רובו של העם היהודי בחו"ל אינו מודע כלל למורשתו העשירה. חינוכם היהודי (לאלו ששולחים לחינוך יהודי) של הילדים, מתחיל ומסתיים בגיל 13 וזהו המטען שהם נושאים עימם בבגרותם. גם בארץ הקודש המצב לא מנחם מאוד, והתוצאות הרות אסון: טשטוש החזון הלאומי במדינת ישראל והתבוללות בגולה.
מהו אם כך המסר שצופן לנו מועד זה כיום? מה רוצה מאיתנו הא-ל? אם המצור עדיין נמשך, גם המסר עדיין ממשיך להישמע. הקשיבו לו. התייחסו. אל תחכו לחורבן!

התלמוד מספר על שני חכמים, שחששו מאוד פן ישכח העם היהודי את תורתו. אחד מהם, רבי חייא, צד צבי, שחט אותו ונתן את בשרו לבית יתומים, והכין מעורו חמש מגילות שונות, אחת לכל אחד מחומשי התורה. הוא לקח חמישה ילדים ולימד כל אחד מהם ספר אחד ואז לקח עוד שישה ילדים ולימד כל אחד מהם, את אחד מששת סדרי המשנה, הלוא היא התורה שבעל פה.
בשלב הבא, הורה לכל אחד מהם ללמד את חבריו מה שלמד בעצמו. כך הבטיח רבי חייא שהעם היהודי לעולם לא ישכח את תורתו.
נשאלת השאלה: כתה של 11 ילדים היא מצומצמת למדיי. מדוע לא לימד רבי חייא מלכתחילה את כל הספרים לכל הילדים? מדוע הוא לימד רק ספר אחד לכל ילד?
התשובה היא, שהלימוד ההדדי, הוא היסוד המהותי ביותר בשמירת התורה. כלומר, היה חשוב מאד שהילדים ילמדו זה את זה, כדי לוודא שהתורה לא תישכח לעולם.
בדומה, גם עלינו ללמד את הזולת מה שלמדנו בעצמנו. זהו הסוד. אם אתם יודעים דבר מה – העבירו אותו הלאה.
המחלה ההרסנית, הקשה והמידבקת מכל היא הבורות. היא מובילה לחיים מבוזבזים ולסבל בל ישוער.
אם ידוע לכם סוד האושר, העבירו אותו הלאה. אתם רואים אנשים עצובים, כבויים ומיואשים? למדו אותם לשמוח! אם יש לכם יכולת, אתם מוכרחים לעזור. אחרת תחיו תמיד בהרגשה שיכולתם לעשות זאת ולא עשיתם.
אין מדובר ב'כפיית דעה' על אחרים. בכלל לא. מורה טוב מעביר את המידע באופן כזה, שהתלמיד יגלה אותו מחדש בעצמו. האחר יראה ויבין את הדברים בדרכו – שלו.
אל תמכרו את עצמכם בזול. יש לכם כוח רב. אתם לא צריכים להיות חברי כנסת כדי להשפיע. גם קורטוב של חכמה יכול בהחלט להועיל לאנושות.
למדתם משהו חשוב ויקר ערך? אמרו לעצמכם: זה היה מרתק. באיזה אופן זה שינה אותי? מה זה לימד אותי על החיים? איך אפשר להעביר את זה הלאה, לאנשים אחרים?
אל תשכחו: גם אתם מרוויחים מההוראה. רעיון אינו מתממש, לפני ששיתפתם בו את הזולת. עד אז, הוא אינו אלא הזיה מעורפלת במוחכם. הצורך להסביר רעיון לאחרים, גורם לכם לחדד את הרעיון, כך שהוא נהיר יותר גם עבורכם. כך אתם מגשימים אותו, הופכים אותו למציאות.
כשאתם מלמדים מישהו, ודאו שאותו אדם מבין כמה חשוב ללמד אנשים אחרים. אם הוא מבין, זהו חלק מהצלחתכם כמורים. הדבר מבטיח שהעם היהודי לעולם לא ישכח את תורתו.

ניתן ללמוד לקח נוסף מסיפורו של רבי חייא. כשהוא לימד כל ילד, מאחד עשר הילדים, ספר אחד, ידעו הילדים שהם חייבים ללמוד איש מרעהו. בדומה, העם היהודי הוא עם אחד וכולנו שותפים לגורל אחד. כולנו ראויים לכבוד, ללא קשר לאמונתנו או לרמת שמירת המצוות שלנו וכל אחד יכול ללמד אותנו דבר מה.
אנו חיים בזמנים קשים. בין אם מדובר במצב הביטחוני בארץ או בהתבוללות בארצות הגולה, המסר הוא זהה: המצור עדיין נמשך והשעון מתקתק. עלינו לשלוח את מסר התורה לעמנו. זהו עניין בעל דחיפות לאומית ממדרגה ראשונה.
על מי מוטלת האחריות לכך? עלינו, המאמינים בכוחה של התורה ובמשימה התמידית שמוטלת על העם היהודי: לפעול. ללמד חכמה ולהיות 'אור לגויים'.

בעשרה בטבת, ביום בו הקיף נבוכדנצר את ירושלים, לא קלטנו את המסר. האם נקלוט אותו כעת? האם נצליח להשתנות? האם נתעורר ונכיר במציאות?
עלינו לדאוג. לגלות אכפתיות. אם לא נעשה כל מאמץ, זה אומר שלא איכפת לנו. בידינו הכוח. האם נשתמש בו? {מתוך אתר: 'אש התורה'}

שבת שלום – צום קל ומועיל – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה - לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה - לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין: אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. {מסכת אבות פרק ג' משנה ט'}

סטטוס שבועי:
העם היהודי מתחבט רבות בדורות האחרונים בהקשר לזהותו. מגמת התחייה הלאומית שפשתה בעם כללה המרת הבסיס האלוקי-דתי, שהיה עד אז עצם הלוז של הזהות היהודית, בבסיס לאומי שיושתת על מולדת, שפה, מדינה, צבא, דגל ופטריוטיזם. אלו חשבו שיהוו את המרכיבים החליפיים של האומה העברית המתחדשת. הדת לא תשמש עוד כמרכיב לאומי, גם לא כאמת מידה למדידת היהדות, אלא תהפוך לעניינו האישי של המעוניין בה.
אך התעוררות לאומית זו לא הצליחה לפתור את מצוקת הזהות של הדור הבא. מחד גיסא, משתדל הצעיר הישראלי 'להיות עם חופשי בארצנו', לעיתים חופשי משורשיו המסורתיים ובעל תודעה ישראלית לאומית חילונית במודגש. מאידך גיסא, מאחרי המעטה הקוצני של הצבר, ניצבת במעמקי אישיותו התחושה: 'יהודי אני'. זוהי תהודת הזהות הבוקעת מן התת מודע שלו. מצד אחד, הוא מתריע באוזני יהדות התפוצות על סכנת ההתבוללות. מצד שני, הוא מייצג בעצמו התבוללות קולקטיבית ונאבק למען הכרה והכלה בנישואים מעורבים בחברה הישראלית, הכרה המהווה מתן אור ירוק ולגיטימציה להתבוללות..

ציטוט שבועי:
אני זוכר את שאינני יכול לשכוח. {אבא קובנר}

סיפור שבועי:

רונה רמון ז"ל

לפני שנים היינו שליחים. נשלחנו מהמדינה הקטנה שלנו, ישראל, כדי לייצג אותה. הזהות שלנו כישראלים, כצברים, הייתה מאוד ברורה ומובנת מאליה בשבילנו. מה שלא היה מובן מאליו עבורנו זה הקשר שלנו עם המסורת שלנו.
אתם יודעים, כשאתם חיים בישראל, אז החגים והשבת הם משהו שהוא חלק מהחיים שלנו. אבל כשעברנו ליוסטון, טקסס, ובחרנו לגור בשכונה שקרובה לנאס"א ולחיות עם האסטרונאוטים האחרים, הבנו שאם אנחנו לא עושים את השבת, לא עושים את הקידוש, וחוגגים את החגים שלנו, זה פשוט יעבור כמו כל יום אחר בשנה. אז הזהות היהודית שלנו הפכה שם ליותר עמוקה וליותר רחבה.
יהי זכרה ברוך.

פרשה שבועית:

פרשת ויחי / 'הפרד ומשול'

"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" {בראשית מ"ט ז'}.

שנים עשר בנים התאספו סביב למיטתו של האב הגווע {בראשית מ"ט, א'}. היה זה רגע יפה של אחדות, שהפגינו אבות שבטי ישראל. אותה שעה הרכינו, כולם בשווה, את ראשיהם בפני אביהם - מקור כוחם - וציפו לברכתו האחרונה. ברכה, שצפנה לכל אחד מהם את כל עתידות גורלו, את המיוחד שבאופיו, ואת תרומת כל שבט לבניינה של האומה {שם, ב'-כ"ז}.
אולם, האב הזקן ניצל רגע זה גם לעריכת חשבון נפש, גם לסקירת העבר ולגינוי מעשים, שלא היו צריכים להיעשות, אחד המעשים, שזכה עתה לביקורתו החריפה, היה הטבח בשכם, מעשי ידי שמעון ולוי.
המאורע התרחש שנים רבות לפני כן. שמעון ולוי נקמו את נקמת חילול כבודה של אחותם דינה. הם החריבו עיר זו, והכו את כל זכורה לפי חרב {בראשית פרק ל"ד}. עתה, לפני מותו, גילה יעקב את דעתו במלואה. ממרחק הזמן והמקום, כשהמעשה עצמו נתון כבר בחיק העבר, קל יותר להעריכו, ולהוציא עליו משפט אמת.

וכך נפרד יעקב משמעון ולוי:
"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרתיהם? כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז? אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" {שם מ"ט, ה'-ז'}.
כאן מביע יעקב את סלידתו מן הטבח ההוא. הוא מביע בקול את חששו מתכונות הקנאות והכעס ("ארור אפם"). זו תכונה, העלולה לשבש גם את שדה ראייתו ואת הכרעותיו של האדם הגדול ביותר. אכן, שמעון ולוי הצדיקו את טבח העיר בצורך להגן על כבוד ישראל שהושפל ("הכזונה יעשה את אחותנו", ל"ד, ל"א). אף הסבירו - לפי הפרשנים - בטוב טעם, מדוע חייבים היו לנהוג כפי שנהגו. בכל זאת מטיח האב בפניהם ברגע הפרידה:
'ברצונם עקרו שור. ר' חייא בר אבא: בשביל לעשות רצון יצרכם עקרתם וכו'' {מדרש רבה בראשית צ"ח, ה'}.
לפי מדרש זה מנסות הסיבות הגלויות והמוצדקות להסתיר את החבוי בעמקי הלב, את נטיותיו של היצר השוכן בתת-מודע. הלה, פועל בהתאם למערכות משלו, ולאו דווקא בהתאם להסברי ההגיון. משום כך מסוכנת הקנאות, אשר למרות כיסוייה המוסריים, אין אתה יודע מהו מקורה האמיתי.

יעקב שם לב כי הגאווה הלאומית והלהט המהפכני טבועים באופי אחים גדולים וקדושים אלו, והם שהיו להם לרועץ בשכם. הוא צפה, איפוא, בחרדה אל העתיד, כי דאג מפני פעילותם ותוצאותיה.
משום כך יצאה מלפניו גזירת הפירוד והפיזור: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שרק לא יהיו ביחד. לעולם לא יתרכזו בני שבטים אלו במקום אחד. כך תימנע הסכנה, שמטרות מוצדקות יצמיחו להט פעולה לא מוצדק. בני שמעון, אשר פוזרו ברחבי העם היהודי, היו, לפי דברי המדרש, השבט העני, שחיזר על הפתחים, ואף שבטם של מלמדי התינוקות, שנדדו ממקום למקום. שבט לוי לא זכה כלל לנחלה בארץ ישראל, ואת פרנסתו מצא בגרנות הארץ וביקביה. שם הוענקו לו המעשרות, השייכים לו על פי דין התורה.
מעתה, יתפזרו הקנאות והגאווה הלאומית בכל גבול ישראל ויהיו לברכה. שכן 'נצרך הוא לפרקים מעט אנשים כאלה. אבל רובם במקום אחד קשה. אבל מעט מעט יפה'. {פירוש 'העמק דבר'}.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
על החסיד להיות שנון - אך שנינותו צריכה להיות מכווונת כלפי פנימה. {רבי יוסף יצחק שנאורסון}

סטטוס שבועי:
אין צורך בידיעה מקיפה של ההיסטוריה כדי להבהיר שההתפתחות של עמנו שונה לחלוטין מההיסטוריה הכללית כולה. על זאת נותנים את דעתם האוהבים והאויבים כאחד. הנפלא שבהבדלים הוא סגולה זו שלא להיכחד, סגולה הכוללת התנערות מתמדת מעפר ואפר, ופריחה על טבעית גם אחרי מכות קשות.

ציטוט שבועי:
העם העברי הנהו עם סגולה. שונאי ישראל מבחוץ, הטוענים כי נחות דרגה הנו, וממעטי דמותו מבפנים, שאינם מאמינים בגדולתו, לא יוכלו לשנות את העובדה הזאת. תולדותיו המופלאים עטורים עטרת גבורה, קיומו ופריחתו בשטח הגלות, הגילויים הנצחיים של שכינתו העברית שהיו לאור לעולם כולו – אלה יבואו ויוכיחו... {אברהם שטרן (יאיר)}

סיפור שבועי:

זוכרים!

לוסיין בונל, הידוע יותר בכינויו האב ז'אק, היה כומר כרמליטי ומנהל בית הספר הפנימיתי דה-קארם (Petit Collège des Carmes)  באוון (Avon), ליד פונטנבלו (Fontainebleau).
בתקופת הכיבוש הנאצי החליט בונל לפתוח את שערי המוסד בפני פליטי הרדיפות הנאצים. שלושה נערים יהודים: מרכוס הלפרן (Halpern), דוד שלוסר (Schlosser) והאנס הלמוט מישל (Michel), התקבלו לפנימייה. השלושה שחיפשו נואשות אחר מקום מקלט שוכנו על ידו בתחילה אצל משפחה שהתגוררה מול הפנימייה, אך בהמשך הגיע למסקנה כי יהיה זה בטוח יותר אם יישארו במוסד. הם חיו ולמדו תחת שמות בדויים שבונל בחר בעבורם. האב ז'אק גם העסיק מורה יהודי בשם לוסיין וייל (Lucien Weil), מורה למדעי הטבע, אשר איבד את משרתו בבית הספר בפונטנבלו בגלל חוקי משטר וישי שאסרו על העסקת מורים יהודים.
תחת חסותו של האב בונל חיו היהודים המסתתרים חיים כמעט רגילים, עד לאותו יום חורפי בינואר בו בוצעו המאסרים. ב-15 בינואר 1944, על בסיס מידע מדויק ומפורט שהגיע ממלשין, הופיע כוח של הגסטאפו בשערי המוסד. ללא כל אזהרה מוקדמת, הם פשטו על הכיתות ואסרו את שלושת התלמידים היהודים וכן את האב ז'אק, מנהל המוסד. שלושת הנערים נלקחו תחילה אל מחנה המעבר דראנסי (Drancy), וב-3 בפברואר 1944, הועלו על טרנספורט מספר 67 לאושוויץ. האב ז'אק נאסר, ובמקביל נסגרה הפנימייה על פי צו של הגרמנים. באותו היום גם נעצרו לוסיין וייל, אמו ואחותו. גם הם גורשו לאושוויץ, שם נספו.

על פי דבריו של הקולונל דה-לרימנה (de Larminat) מפונטנבלו אמר האב ז'אק, זמן קצר לפני מאסרו: 'לפעמים מאשימים אותי בחוסר אחריות. אומרים לי שבתור מי שאחראי על ילדי הפנימייה, אין לי הזכות להסתכן במעצר אפשרי על ידי הגרמנים. אבל אני סבור שהיה ואם הדבר יקרה ואני איהרג, אתן לתלמידיי דוגמא אישית חשובה יותר מכל שיעור אחר שאוכל ללמדם'.
לוסיין בונל נכלא בכלא פונטנבלו ומאוחר יותר גורש למאוטהאוזן. הוא הצליח לשרוד עד השחרור אך התשישות מן התנאים הבלתי אנושיים במחנה הכריעו אותו, ומספר ימים לאחר השחרור הלך לעולמו.

כיוון שמעשה ההצלה שלו הסתיים למרבה הצער ללא ניצולים, נחשף הסיפור רק שנים מאוחר יותר בזכות עדותה של אחותו של האנס הלמוט מישל. על פי עדותה, לא זאת בלבד שהאב ז'אק הסתיר את אחיה, הוא גם הצליח לארגן שתי פגישות בינה לבין אחיה במהלך חופשות מבית הספר. באחת הפגישות הביעה האחות את תודתה בפני האב ואמרה לו שהיא מסופקת אם אי פעם תוכל לשלם עבור לימודיו של אחיה בבית הספר. האב ז'אק השיב כי הוא אינו מצפה לדבר בתמורה, לא באותו זמן ולא בעתיד. יתרה מכך, הוא מקווה לראות את אחיה ממשיך בלימודיו במוסד גם לאחר המלחמה עד לבחינות הבגרות.
ב-1988 סיפר לואי מאל, אחד מתלמידי בית הספר, לכתב עיתון הניו יורק טיימס: 'הזיכרון הזה היה ללא צל של ספק הזיכרון החזק ביותר שנחרט מילדותי. הזיכרון שנותר בבהירות מעל כל שאר הזיכרונות'. הוא סיפר לכתב כי הוא זוכר כיצד הסתובב האב בונל אל התלמידים שעה שהובילו אותו יחד עם שלושת תלמידיו היהודים וכיצד אמר: שלום ולהתראות. נתראה בקרוב. אחר כך הוסיף מאל קרה משהו מאוד יוצא דופן. מישהו החל למחוא כפיים וכולם הצטרפו אליו, חרף צעקותיהם של אנשי הגסטפו לשמור על השקט.
ב-17 בינואר 1985, יד ושם הכיר בלוסיין בונל, הידוע בכינוי האב ז'אק, בתור 'חסיד אומות העולם'. יהי זכרו ברוך!

פרשה שבועית:

פרשת שמות / 'משרד התעמולה'

"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה... ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו" {שמות א' ט'}

השבת, מחזירה אותנו הפרשה אל הימים האפלים, במצרים של פרעה, אל 'עולמם החשוך של מחנות הריכוז' – כהגדרתו של פרופ' אנדרה נהר. השבת שוב 'נבלה' במחיצתם של אחינו בני ישראל, עוד בטרם היו לעם מגובש. נחווה יחד עמם את מסכת ייסוריהם הנוראים, ונחוש בהשפלתם תחת עול הנוגש המצרי.
השבת, נלמד גם משהו על שיטותיו המודרניות של פרעה לשינוי דעת הקהל, משל התחנך בבתי האולפנא של אשפי התעמולה השקרית בדורנו.
פרעה המשעבד שנא את עם ישראל. אולם, העם המצרי זכר את חסדי יוסף העברי. בלבו של העם נשמרה פינה חמה למארגן היעיל של המשק בימי הרעב הגדול. פרעה הבחין היטב ב'שאלת היהודים' הנצחית, בפניה הוא ניצב. הוא חשש מן העם השוכן בתוך עמו – כיחידה אתנית בפני עצמה. התוצאות הפוליטיות הנובעות ממצב זה בעתיד, הדירו שינה מעיניו.

פרעה, למרות היותו דיקטטור בנוסח ימי קדם, חושש מן הפעולה הישירה נגד אויביו. פרעה השליט, הכל יכול, אשר איש לא ירים קול מחאה, אם יוציא להורג את מתנגדיו, מחפש עצות של 'הבה נתחכמה לו' נגד עם ישראל.
מדוע? ממה פחד?
'לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב. כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם, אשר באו בארץ במצוות המלך הראשון. גם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס שכזה, אבל אמר שיעשה דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו להם' {רמב"ן על הפרשה}.
גם במצרים של אז, גם בשלטון אבסולוטי, קיימת דעת קהל. גם הדיקטטור הקשוח והאכזרי ביותר מתחשב בה. אולם, הואיל ובידו כל מושכות השלטון. מנווט הוא את מהלכיו לשינוי דעת הקהל, לאט ומבלי שיחוש הקהל, שדעתו אכן השתנתה. נוסף לכך, כדי שיצליחו המזימות האפלות, אסור גם לקרבן להרגיש שמעמדו ואולי אף חייו בסכנה. הוא עלול עוד להרים קול צעקה מוקדם מדי.
הנאצים ידעו את הסוד – בבואם לפתור את שאלת היהודים שלהם.

כך החל גם פרעה:
"וישימו עליו שרי מיסים" {שם, י"א}.
לא נראה נורא: במדינות מסוימות מקובל עד היום להטיל מס על נתינים זרים. צעד זה, המפלה קבוצות מיעוט באוכלוסייה, לא יביא למרי מצד הרוב, סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שידרש לשאת בעול.
המס המצרי היה מס עקיף – בעבודה ולא בכסף. הנתינים הזרים חויבו להפריש אנשים וזמן, כדי לבנות ערי מסכנות לפרעה. אולי רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה. אבל בוודאי לא חשבו, שבעטיו כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.
התחכום בפקודת מס העבודה היה רב. כי ברגע שהתארגנו 'בריגדות העבודה של העברים', החל תהליך ההפרדה והשחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות. עצם יציאת הפועלים כל יום לעבודת המלך שינתה את ההסתכלות עליהם. המצב הפך לחלק מנורמת החיים במצרים. בלא להכריז על כך מראש, נוצר מעמד של עבדים. ומה שחשוב עוד יותר: מעמד של מפקחים על העובדים – 'קאפו' בז'רגון המאה העשרים.

אולם מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדתו. ועל כן מוסיף הפסוק ואומר שהמס היה:
"למען ענותו בסבלותם" {שם}.
העם ידע רק על פקודת העבודה, והסכים לה. הנוגשים עינו את העובדים והעבידום בפרך. להתלונן במקרה כזה קשה ביותר, כי קשה להוכיח בבית המשפט שתביעות העבודה חרגו מהנורמות, והיו לעבדות והשפלה. תמיד טענו השלטונות כלפי העובדים: "נרפים אתם, נרפים" (בהמשך הפרשה).

לא ארך זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך {שם י"ג}.
"ויעבידו מצרים" – כל מצרים. שימו לב למהפך שחל מרגע ה"הבה נתחכמה לו" ועד לרגע זה. האנטישמיות כבר הקיפה את ההמונים. האווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:
"ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" {שם א', כ"ב}.
לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות, השליט יכול לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש להשמיד את העם היהודי. זהו כוחה של שיטת ה'סלאמי', בניווט דעת הקהל לעבר המטרות ה'רצויות'.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
שמחה באה ממילוי החיסרון, על כן כערך השאיפה כן ערך השמחה במילואה. {הרב אליהו אליעזר דסלר}

סטטוס שבועי:
נצחיותו של היהודי גרמה למבוכה בקרב עמים רבים, ומתוך כך הם ניסו להיפטר מנוכחותו המציקה. נצחיות זו מהווה עד היום גורם לאנטישמיות, אולם היא גם מסלקת מראש את אפשרות הצלחתו של רעיון ההשמדה, חלילה. למרות זאת אין האנטישמים מתעייפים, ובכל דור ודור הם עומדים עלינו מחדש לכלותינו.

ציטוט שבועי:
חיים ללא התחייבות אינם שווים לחיות. {אברהם יהושע השל}

סיפור שבועי:

טלית שכולה...
למחנה ההשמדה אושוויץ הגיע הרב צבי מייזליש זצ"ל ובני משפחתו. בחיקו של הרב טמון החפץ האהוב עליו מכולם – הטלית היקרה אותה קיבל בירושה מזקנו, הרב בעל ה'ייטב לב' מסיגעט זצ"ל. בדרך לא דרך הצליח להחדיר את הטלית לצריף אליו שובץ, אך הבין כי מסוכן להתעטף בטלית גדול במחנה בו שורצים אנשי קאפו אכזריים, ולפיכך, בצער רב, כשלבו נקרע ושותת דם, חתך הרב את הטלית הגדולה, נקב חור במרכזה, והפכה לטלית קטן.
אמנם, גם טלית קטן זה מסוכן באושוויץ, אבל לפחות ניתן ללובשה תחת הבגדים, ולקוות שלא ישימו לב. הדבר היה כרוך בסכנה של ממש, שכן בגדי האסירים במחנה היו זהים ודקים, ובמבט מעמיק ניתן היה לגלות כי מתחת הבגד השגרתי – מדי האסיר, לובש האסיר בגד נוסף.
אך הרב לא יכול להיפרד מבגד הציצית היקר. 'לבי בטוח שמצות ציצית תהיה לי לסגולה ולשמירה מפני המזיקין בשעת הרס העולם' – העיד על תחושתו. במקום כמו אושוויץ, כשסכנה כבידה מרחפת מעל החיים, הצורך בלבישת הציצית נחרץ וגדול הרבה יותר מבימי שגרה…

מדי ערב, אחרי יום עבודה מפרך, הלכו האסירים לצריף העלוב שנשא את השם מקלחת, היה זה חדר קטן שצינור מים קרים בתקרתו. בכניסה ישב שומר אכזר שהביט ביהודים היוצאים מהמקלחת, בחן אותם לוודא כי איש מהם אינו יוצא עם יותר מבגד אחד. כדי להפיג את שעמומו, היכה לא פעם יהודי מזדמן, סתם, בשם האכזריות..
כשראה השומר את הרב מייזליש יוצא, הבחין כי בגדיו עבים מהרגיל. קרא אליו את הרב, ואחרי חבטה הגונה על ראשו החל ממשש את בגדיו, ומוצא מתחתיהם את הבגד היקר – את בגד הציצית. הרב רעד באימה, עיניו בהקו בחרדה, ואילו השומר צחצח את גרונו ושפשף את אלתו, לפני שהחל לצרוח ולהצליף: בוש לך יהודון מלוכלך! מהיכן גנבת את הבגד הזה? וכי לא די לך בבגדים הנאים שהמחנה מספק לך? שאג והצליף ברב מכות רצח.
לאחר דקות ארוכות של הכאות והשפלות, שוחרר הרב, אסף את עצמותיו השבורות, עצר את שטפי הדם, ויצא לצריף שלו. מיד בכניסתו לא הביט על עצמותיו הדואבות ולא חבש את פצעיו, ראשית בדק את בגד הציצית, לוודא כי נותר בשלמותו. כשגילה כי הבגד עודו לגופו, מלוכלך בכתמי דם ומאובק היטב אך עדיין כשר ומהודר ללבישה – עיניו נצצו משמחה וכמעט ששכח את המכות הרבות שחטף.

הרב המשיך ללבוש את הציצית במסירות, לכל אורך תקופת המלחמה. לקראת סיומה, החלו הנאצים בתוכנית שטנית ומרושעת להעביר את היהודים אסירי הפרך אל תוככי גבולות גרמניה. רגע לפני שעלו על הרכבת, הוכרחו להתייצב בשתי שורות ישרות, ולעבור בסך לפני השומר שעתיד ללוותם במסע, שספר אותם ומישש את בגדיהם, מוודא כי אינם מבריחים עימם כל ציוד בטחוני או בעל ערך.
כשהגיע אל הרב מייזליש, מיד במישוש הראשוני, הבחין שמשהו אינו כשורה. בחמת זעם משך את חולצתו, ולנוכח עיניו הנדהמות גילה שם בגד מצהיב מיושן, מאובק ומקומט, וחוטים קשורים לו בצידיו. הרב הביט לעברו בחרדה גלויה, ואז, במשיכה אכזרית וחזקה, משך השומר הנאצי את בגד הציצית, וקרע אותו מעל גופו של הרב.
לא, לא, רק זה לא! – זעק לעברו הרב מייזליש. הבגד הזה לא שווה כלום, אתה לא צריך אותו. אנא, תן לי אותו בדרכי האחרונה, התחנן הרב כמבקש על נפשו, אך בקשת הרב עוררה את חמת זעמו של השומר, וכשלא מצא כל פריט בעל ערך אחר, בחר לבטא את זעמו על בגד הציצית היקר. תפס השומר את הבגד וקרע אותו לגזרים, לנוכח עיניו הדומעות של הרב.

הרב מייזליש פרץ בבכי נסער, מלווה במבט הומה את הבגד הקרוע. השומר לא נתן לו אפילו להיפרד מהבגד כראוי, וזירזו לעלות על הרכבת הממתינה. בלב קרוע ומורתח עלה הרב על הרכבת, מבכה את בגד הציצית היקר שאבד לו, את השמירה וההגנה שכבר לעולם לא ישובו. עם זאת, התחזק הרב באמונה כי מסירות נפשו והעובדה כי כה התאמץ והתחנן על בגד הציצית, תעמודנה לו להגנה ושמירה גם בשלבים הבאים.

וכך אכן קרה, עוד באותו ערב. בשעת לילה מאוחרת, כשהרכבת שעטה על המסילות בואכה גרמניה. בתוככי קרונות המשא הצטופפו מאות יהודים שישבו צפופים וצמודים זה לזה, דחוסים בדוחק נוראי, וכדי לעצום עין לשינה מינימלית, הוצרכו להישען זה על כתף זה. במרכז הקרון, שכב על ספסל רחב השומר האכזר שקרע את הציצית, וישן שנת ישרים. גם הרב מייזליש ניסה להירדם מעט, והשעין את ראשו על כתפו של בנו זלמן לייב שעמד לצידו, מנסה לעצום עין. עברו כמה דקות, כתפו של הבן החלה לכאוב מהתנוחה בה הוא נושא את ראש אביו, ופנה לאביו בבקשה: טאטע, עס טיט מיר אזוי ווייא, איך קען עס לענגער נישט אויס האלטען (אבא, הכתף כואבת לי מאוד, אני כבר לא מחזיק מעמד יותר).
ברגע הראשון, הדבר נראה מוזר. מדוע שהבן יסרב לשאת את ראש אביו על כתפו, במקום בו כל יהודי מושיט את כתפו לראשו של חברו? מה קרה לבן, שהתנוחה כל כך הכבידה עליו, עד שגרמה לו לפנות לאביו בקריאה נרגשת כי יטה את ראשו לצד השני?!
גם האב התפלא, והיה הדבר לפלא בעיניו. אך עם זאת, לאור בקשת בנו מקרב לב, הרים את ראשו מכתף בנו, והטה את ראשו לצד השני  להשכיב את הראש על כתף היהודי העומד בצמוד אליו מהצד השני. מרווח צר נוצר בין ראשי האב והבן.

באותה עת, בשמיים נצנצו פנסי מטוסי ארצות הברית. מפציצים כבדי משקל ורחבי גרם חיפשו את הנקודות המיועדות להפצצה, וגילו רכבת נאצית שועטת על המסילות. עד מהרה לחץ הטייס על הכפתור הנכון, ושיגר פצצה עוצמתית במיוחד לעבר הרכבת. בניסי ניסים החטיאה הפצצה את הרכבת עצמה, ורק רסיס ממנה נשר לתוכה. הרסיס פער חור בתקרת הקרון בו היה הרב מייזליש, ועבר במרווח הצר שבין ראשו לבין ראש בנו, באותו מקום עליו השעין האב את ראשו אך לפני שניה, משם המשיך הרסיס היישר לספסל אליו שכב השומר הנאצי הארור, וברגע אחד פגע בכף ידו, והותיר יד כרותה למחצה ושותתת דם.
הרב ניצל בהטיית ראשו לצד השני שניות ספורות קודם לכן, לאור בקשתו המפתיעה של בנו.

הרב צבי מייזליש השתחרר כעבור ימים בודדים וזכה להקים משפחה וקהילה לתפארת, חיים חדשים ועשירים ביהדות ובעשייה.

פרשה שבועית:

פרשת וארא / 'הכרה פנימית'

"ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים… ויהיו דם" {שמות ז', י"ט}.

אפיזודה בשולי המאורעות הגדולים. במערך עשר המכות שנחתו על מצרים, חבוי פרט טכני מעניין: לא כל המכות באו על ארץ זו מידיו של משה. משום מה, זכה אהרון בכבוד זה בשלוש המכות הראשונות. כנאמר במכת הדם.
פקודה, החוזרת על עצמה במכת הצפרדעים {שם ח', א'}, ובמכת הכינים {שם, י"ב}.
מדוע? מה סוד חלוקת עבודה זו? במה שונות מכות אלו מן האחרות? כך למדנו במדרש:
'אמר לו הקב"ה (למשה): המים, ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן'. ובאותו נוסח גם במכת הכינים: 'עפר, שהגין עליך, כשהרגת את המצרי, אינו דין, שילקה על ידך לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן' {מדרש רבה שמות ט', י'}.
כזכור, הצילו מי הנילוס את משה, כשהוטמן בו נתון בתוך תיבה. העפר 'חש' לעזרת משה, בשעה שטמן ברגביו את המצרי ההרוג. אל לא למשה לפגוע בהם. עליו להכיר להם טובה.

רעיון מוזר. האם הדומם מרגיש? האם ידעו המים והעפר, כי משה נוטה להם חסד?
אכן, לא המים, ולא העפר חשים בהכרת טובתו של משה. שלימות נפשו היא המחייבת אותו להימנע מפגיעה במושיעיו הפסיביים והדוממים. שכן: 'כל מידות האדם מושפעות ונפעלות על פי הרגש, ולא רק על ידי השכל, לכן, אם אין אנו מכירים טובה לדומם, שנהננו ממנו, וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו – נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת וליהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב' ('מכתב מאליהו' להרב אליהו דסלר זצ"ל).

אין זו, אפוא, הבעת תודה סתמית וחסרת משמעות כלפי הדומם. זו פעולה מובהקת של טיפוח האישיות. מידת הכרת הטוב הינה תכונה אצילית. רגש זה פועם בלב כל אדם המטפח אותה, ולאורו מתעדנים יחסיו עם הזולת ועם האלוקים. אולם, הרגש בעצמו הוא כוח עיוור. הוא מודה אוטומטית לכל מי שהיטיב עמו, גם לדומם. על כן, פעולת הכאת היאור על ידי משה אינה פוגעת ביאור, שבדממתו אינו מרגיש. אולם, היא פוגעת ברגשות התודה שבלבו של משה, וחורטת בהן קו של גסות. הצו האלוקי בא למנוע מצב זה. המשימה הוטלה, אפוא, על אהרן.

זו דוגמא ל'זוטות' הפרשה. לבעיות, שהטרידו בשעת ההתרחשויות הגדולות. אסור להם למאורעות הכבירים, שיאפילו עליהן. חשובות היו 'זוטות' אלו לאיכות המהפכה שבדרך, והן קו מנחה לעם, בטרם צאתו ממצרים.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הדרך בזה העולם היא כמו חודה של סכין. מצד זה שאול ומצד זה שאול - ודרך החיים באמצע. {רבי משה לייב מסאסוב}

סטטוס שבועי:
חוזי והוגי המדינה האמינו שהמהלך של שיבת ציון הוא חלק מהמאבק על שמירת הזהות היהודית ומניעת ההתבוללות. בשביל רוב חברי התנועה הציונית הייתה שמירת המצוות מטען עודף, משום שעצם הקיום היהודי במדינה לאומית היה אמור לשמש מגן מפני ההתבוללות.
כיום לאחר כ-70 שנים, עדיין הגדרת הזהות של חברת הרוב במדינת ישראל היא – מדינת הלאום של העם היהודי, ורוב אזרחי המדינה, שאינם דתיים ואינם מנהלים את אורחות חייהם על פי השולחן ערוך, מגיבים בחוסר נוחות לנישואי תערובת, למרות שעל פי הגדרת הליברליזם הטהור אין מקום להתנגדות כלשהי לנישואים שכאלה. אולם עצם הגדרת הזהות האישית, המשלבת את היותי יהודי נוסף על היותי אדם, מעוררת בישראלי המצוי חוסר שקט ואי נחת כאשר מדובר בהתבוללות אצל בני משפחתו.

ציטוט שבועי:
בתור יהודי, אני מאמין שכל מה שאנו מקבלים – עלינו לחלוק. {אלי ויזל}

סיפור שבועי:

'צו החיים'

באחד הבקרים פגשנו לא רחוק מהקרמטוריום קבוצה של 17 גברים, הם היו שחומים ואמרו שהם עובדים במשרפות בקרמטוריום. הבחנתי ביניהם כמישהו מהסביבה שלי והחלטתי שאפנה אליו למחרת - אולי הוא יידע מה קרה לאבא... למחרת כשצעדנו בבוקר שמעתי מישהו קורא אלי מגג של אחד הצריפים. שמעתי את שמי 'מרים'! זה היה אבא. אבן נזרקה בעבורי, ואחת הבנות תפסה אותה והעבירה אותה אלי.
באותו יום קיבלתי את הפתק הראשון מאבא. במשך כשלושה שבועות בשעת צעדת הבוקר ראיתי את אבא, ואם לא ראיתי, קיבלתי באמצעות אקרמן חתיכת לחם או פתק. בכולם חזר שוב ושוב המסר: מרים תהיי חזקה, את חייבת להישאר בחיים, צריך להישאר זכר! צריך להישאר זכר! לא ידעתי אם התכוון זכר למשפחה או זכר לעם היהודי. באחד הפתקים התבטא: 'זה מלמעלה יש לו חשבון גדול איתנו, ומי אנחנו שנוכל להתווכח אתו'... בפתקים האחרונים כתב שהוא יוצא לטרנספורט וכי לא אדאג לו, ושוב חזר: 'יש לי בקשה גדולה אלייך: את היית תמיד חזקה, את חייבת להחזיק מעמד. את חייבת להישאר בחיים. כל המשפחה הגיעה, הם במנוחה'. לא הבנתי מה הייתה כוונתו 'את צריכה להישאר בחיים'. הצוואה שלו הייתה בשבילי הציווי לחיים. עד שפגשתי אותו הייתי אדישה. {מרים וולברג}

פרשה שבועית:

פרשת בא / 'זוכר אני'

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך" {שמות י"ג, ט'}.

בעת היציאה ממצרים, העניק הבורא לבני ישראל את אות השחרור והזכרון, את התפילין.
ערכן של התפילין כמעצבי התודעה והזהות רב הוא. הם משמשים כמוליכי הזכרון הלאומי של המאורעות החשובים שאירעו לעם בתחילת דרכו. בלב האדם חלה במשך הזמן שחיקה מתמדת, ותחושת החוויה פוחתת והולכת. אם ברצונו של העם איפוא, לשמר זכרונות אלו, ולחיות לאורם, עליו ליצור לעצמו מערכת חיזוקים נאותה.
תפקיד זה ממלאות התפילין. הנחתן היום-יומית, יוצרת את 'התמונה' בה יראה המניח את עצמו ברגעי הנחת התפילין, כאילו הוא יצא ממצרים. מצוה זו מזכה אותו בתחושת הרגע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, כאילו הוא אישית השתתף במצעד אל המדבר, אל החירות.

קשר סמוי ובלתי נראה מקשר את התפילין של ראש אל 'שדה העין המצחית', הקרוב באופן בולט למקום ההנחה של התפילה של ראש.
כלום יש לעובדה זו משמעות גם במישור הפיסי?
ד"ר בריאן לנקסטר, נוירולוג, מתייחס לקשר שבין המוח לתפילין:
קיימת נטיה לראות במערכת הראיה מעין מצלמה מתוחכמת, כאילו עם פתיחת העיניים נכנס לפעולה סרט צילום שעליו מוקרנת התמונה. רגע של מחשבה יפריך רעיון זה מכל וכל. כלום יושב מישהו בתוך ראשנו וקורא את הסרטים? ברור, איפוא, שהתהליך מורכב ביותר, וכולל היבטים רבים שאינם קיימים במצלמה.
אחד מאלו הוא המרכיב המניעי. הראייה אינה אלא אחד מיחסי הגומלין שלנו עם העולם. ככל פעולה אחרת של הדעת, תלויה תוצאת הראייה במידה רבה במניע. כך, למשל, האופן בו תופס אדם אשלייה ראייתית, נקבע במידה ניכרת על ידי מה שהוא מצפה לראות. שדה העין המצחי מעורב בהיבט המניעי של התפיסה הראייתית, ובתור שכזה, יש לו שליטה מסויימת על תנועות העיניים.
כפי שידוע, עלולים שני אנשים לפרש סצנה אחת בדרכים שונות. באורח דומה, יפרש אדם - בעל דעה קדומה - את כל המתרחש בעולם בהתאם לדעותיו.

יציאת מצרים היתה מאורע גדול. אולם רבים יעניקו לו משמעויות הרחוקות ממהותו האמיתית. הם ידונו בו רק במישור הארצי של השתחררות עבדים מכלאם. המתרגם כך את העובדות, החטיא לחלוטין את המטרה של גאולת מצרים. הוא לא הבין את פשרה. יצריו, דעותיו הקדומות, חינוכו והשקפת עולמו עלולים לסנוור את הכרתו ולגרום לו להאמין שהוא העניק להם את הפירוש הנכון.
הכיצד איפוא יעבור המסר האומר, שגאולת מצרים היא בעיקרה גאולה רוחנית מן הטומאה המצרית, משעבוד האדם לחומריותו, לנהנתנות לשמה? הכיצד יזכור העם לנצח שהיתה התערבות אלוקית בהתרחשויות? מה יש לעשות כדי שבני ישראל יבינו אחרי אלפי שנה, את המשמעות הנכונה והאמיתית של הגאולה, כפי שהבינו אותה אבותיהם על שפת ים סוף?
בכל יום, כשיהודי יניח את התפילין, הוא יהרהר מחדש ביציאת מצרים. מקום הנחתם יזכיר לו להתבונן בהתרחשות המופלאה, לא בעזרת מניעים אנוכיים, כי אם באמצעות החזון הקבוע בהכרתו. באותה עת יצא גם הוא מעט ממיצר מצרים, מן הגישה החומרית לחיים. באופן זה עובר המסר האלוקי מדור לדור ומסייע לכל יהודי לחוש כי יציאת מצרים קשורה אליו אישית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אז ירנן עץ היערים לפני א-ל אדיר אדירים, יעיר זמירות ושירים. אשיר שיר חדש, יתפאר א-ל חי צורנו ושמו יתקדש. {מתוך פיוט לט"ו בשבט מרבי יוסף חיים מבגדד – ה'בן איש חי'}

סטטוס שבועי:
דרך צמיחת האילן היא משורשיו החודרים אל מעמקי האדמה, בבקשם מקור יניקה של מים, המחיים את העץ ומהווים עבורו את לשד הקיום. שורשים אלו אינם נראים לאדם, שכן הם טמונים עמוק בקרקע, אך אם אנו רואים עץ עמוס פירות, ברור הדבר ששורשיו איתנים, ומצאו אי שם בחיפושיהם מקור מים.
כן הוא האדם. כל אשר נראה במעשיו החיצוניים, שהם ראויים ונאים, מעיד הדבר על שרשים עמוקים ועל תכונות נאות העוברות מאב לבן. כמובן שאין ערוך לאותה עבודה עצמית הנעשית על ידי האדם, אבל תכונות וכוחות נפשיים מקורם בדורות עברו.

ציטוט שבועי:.
אדמה ירוקה ריחנית ודשנה, מברכת אותנו ברכת השנה. לא לריק העמל וישמח השותל, אילנות מזדקרים על כל תל. {לאה גולדברג}

סיפור שבועי:

ארץ אהבתי

חסיד מפולין, שעלה לארץ ישראל וקבע את דירתו בירושלים, לא היה יכול להסתגל לתנאי החיים הקשים והחליט לחזור לפולין. קודם נסיעתו הלך להיפרד מרבי שמחה-בונים מוורקי, שהתגורר אז בירושלים, וסיפר לו את סיבת רצונו לעזוב את הארץ.
נאנח הרב מעומק ליבו ואמר:
אני מרחם עליך מאוד. ככל הנראה לא מצאת חן בעיני ארץ ישראל. אילו היית מוצא חן בעיניה – הייתה גם הארץ מוצאת חן בעיניך...

פרשה שבועית:

פרשת בשלח / 'חינוך כלכלי'

"ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" {שמות ט"ז, ד'-ה'}.

באותן שעות רעב, שנתקפו בו לראשונה מאז צאתם ממצרים, והצידה שלקחו עימם למדבר כלתה, למדו והכירו בני ישראל שגאולתם טרם הושלמה. הפחד מפני העתיד, הדאגה מפאת חוסר הביטחון הכלכלי והחשש שלא יהיה בידם לפרנס את משפחותיהם – כל אלו מצביעים על שעבוד לתנאי החיים. לפתע נוכחו לדעת שסכנת הרעב כובשת את ליבם כליל, ומדחיקה את כל הזיכרונות הגדולים של העבר הלא רחוק. לפתע נודע להם שהם אמנם יצאו לחופש מעולו של נוגש אכזר, אך לכלל גאולה ודרור אמיתיים לא הגיעו.
את זאת רצה האלוקים ללמדם בתחילת דרכם כעם. הוא לא העניק להם באופן מיידי לחם חסד מן השמיים כדי להנעים עליהם את השהות במדבר. ראשית הניח להם לחוש תחושות רעב, שהצמיח תלונות והביא אותם להכרה בעובדה של גלות נפשם בתוככי מציאות החיים, כשדאגת יום המחר משתקת את כוחותיהם הרוחניים ואת חתירתם לערכים נעלים. רק לאחר מכן השפיע עליהם האלוקים ממרום את לחם הגאולה, את המן, אשר יסייע בידם לבנות אישיות בת-חורין כראוי.
בפסוקים אלו הונח הבסיס האיתן לכלכלת המדבר, כלכלה שהינה אנטי תזה לתורות הכלכליות המוכרות לנו. כלכלה מדברית זו תוכננה כך שתוכל לשתול את יסודותיה ואת ערכיה באופיו של העם במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. באופן זה קיים סיכוי שעקרונות אלו ישלטו גם בתקופה שתבוא לאחריה, כאשר ייכנסו בני ישראל לארץ ויעמדו ברשות עצמם בתחום החיים המעשיים.
מאז נגזר על האדם: 'בזיעת אפיך תאכל לחם', דאגה כבירה זו ללחם בנתה, משחר ההיסטוריה, את תפיסת עולמו. היא השחיתה את מידותיו וקבעה את סולם עדיפויותיו. הפרנסה והרווחה הכלכלית היוו תדיר יעד העליון. הן דחפו אותו להישגיות חסרת מעצורים במישור האישי והלאומי כאחד. הדאגה והחשש מפני חוסר מזון משעבדים כליל את רוחו של האדם, מתירים לו לדרוס ולהשמיד את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה.
בחברה המושתתת על ההישגיות החומרית כצו עליון, חברה שעיקר מעייניה הוא המאבק המתמיד להשגת מזון בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית. להיפך, קיים ביניהם ניגוד מהותי. לדוגמה, האידיאל היפה של השוויון ושל הסרת הכבלים מעל ידי העובדים בתזה המרכסיסטית - הסתיים בגולאג סובייטי, בבית העבדים הגדול ביותר של ההיסטוריה האנושית.

'כלכלת המדבר' באה לגאול את בני-ישראל מנטייה טבעית זו, המקננת בלב כל בן אנוש. תלונתם, שצוטטה לעיל, הבהירה להם עצמם, שגם הם נגועים בנגיף הפחד האנושי מפני המחר העלום. גם הם מועמדים, איפוא, לגלישה מסוכנת במדרון 'ההתפתחות האנושית'.
לכן, ניתן להם המן כניסיון, כמערכת אימונים רוחנית שמטרתה לחזק את נבכי הלב ולמנוע מהם התנוונות רוחנית.
במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר תרגלו בני ישראל לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו בכל בוקר. מי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו מה לאכול באותו יום! ללמד את האדם שעליו לפעול להשגת פרנסתו, אך עם זאת, כל מי שהרבה ללקט מן, כשהגיע לביתו, נוכח לדעת שהשתדלותו המואצת, המאומצת לא הועילה מאומה:
"וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" {שם י"ח}.

ניסיונו של העם בלוקטו את המן במשך ששה ימים, העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית והנחיל לו לקח בעל חשיבות מרובה לדורי דורות.
זוהי איפוא תמציתה של 'כלכלת המדבר'.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שורש שבועי:

יש דברים נסתרים..

מטרות עוז ניתכים בזעף. טיפות המים מרצדות ומתנקשות על גבי זגוגיות בחלונות הבתים, גולשות לאיטן ומרוות את האדמה הצמאה והצחיחה. בסופו של דבר הן הופכות לשלוליות גדולות של רפש ובוץ.
הכפור, שהשתרר ביום סגריר, הקפיא את הכול. ככל היקום והבריאה העטופים עתה בדממה עמוקה, מכורבלים ומכונסים בתוך עצמם, כשומרים על סודות פלאי היצירה ורזי בראשית, עומד לו מבוייש ונכלם, רווי דיכאון ועצב קודר - האילן. ערום וחשוף, שחוח ורטוב, ניצב בקומה קורסת, ושותק שתיקה רבת משמעות, שתיקה מלאת רז ומסתורין.
זה מכבר נשרו מהאילן עלי השלכת. עזבוהו לנפשו, הבאישו ונמקו. כל זכר לא שרד מהם. ענפיו בגדו בו, גדולים כקטנים, בפרוס עונת הקרח. במקום לכסותו במעטה סמיך של עלים ירוקים, להחם לו קמעה, נטשו אותו מבודד, הפקידו אותו לסופת הקור החודר עד למח עצמותיו. דומה האילן עכשיו למת מאובן. אף טיפת רוח חיים אין בו. נערמים על העץ רגבי שלג, הנערמים ערימות ערימות. כל כולו קופא מקור. אף סימן של חיים לא ייראה בו. מצבו כלאחר ייאוש. דומה, שגזר דינו נחרץ: נבול יבול. במקרה הטוב, יצלחו ענפיו להסקה כאשר יתייבשו מלחלוחיתם.
מראה האילן, חזותו בעונת החורף, נוגע ללב. רחמיך נכמרים עליו כשהוא נלפת במאבק איתנים מול סופות הסער, שודדי פירותיו, שהסתערו עליו במלוכד. התקיפוהו מכל עבריו בצליפות חדות של מטרות עוז ובחיצי כפור שנורו ללשד לבו. דומה בעיניך כאילו כל רגע עומד העץ להתמוטט וליפול, לכרוע ולהתפצפץ, הכול בהתאם לקצב הרוח החזקה השורקת ועושה בו כטוב בעיניה.
אך הנה שם.. שם... במעמקי תהום, במצולות האדמה האטומה, כבר עולה ביום זה השרף באילנות. בשעה מייאשת זו עצמה כבר יונק לשד השורשים את מיץ ההפראה. ממעל אין כל היכר, שום סימן חיים מיוחד לא נראה, הכול כמקדם מכוסה בלובן: האדמה, העצים, הענפים, הצמרת. שום תקווה לא נראית באופק. אך שם בפנים, עמוק, בבטן האדמה, שם כבר מתרוננת צמיחה חדשה, חיים חדשים, השרף עולה באילנות.
יום חג הוא יום זה: ראש השנה לאילנות. מי לא נפקד כהיום הזה, 'כי האדם עץ השדה'. האילן חוזר לאיתנו ושב לכוחותיו הקודמים. מעתה יתחיל שוב בחיים פוריים. משרף זה המחלחל בו, עוד ישגשג ויפרח, ילבלב ויגדל. הנה יתפזרו העבים וחמה תפציע. הכפור והשלגים יפשירו, יימסו. גם הביצות העתידות להיקוות סביבו, גם הן תתייבשנה. עוד יוריקו סביבו מכל עבר נאות דשא, תלמי השדות יעטפו בר, והנה עוד מעט ינץ הציץ, יצא הפרח ויגמלו עסיס פירות תנובתו.
אמנם עוד יחלוף זמן נכבד עד שיתאושש האילן בשלמות, עד שיעטה מחדש מעטה סמיך של עלים ירוקים ורעננים, מפיצים ריחות בושם. ברם התחדשותו מתחילה כבר היום. אין הוא ישן עוד שינה עמוקה, אינו עוד משותק, מאובן. דם רענן זורם בעורקיו, הוא חי!

כך היא גם תכונתו של האילן העתיק, רחב הגזע ורב הפארות: עם ישראל.
בהשקפה חיצונית נדמה שסוף סוף יתמוטט האילן העתיק ולא יחזיק מעמד. שהרי הגרזן ניתך עליו פעמים אין ספור. אומות העולם אינן מוכנות להעניק לו אפילו זכות קיום מינימלית. תמיד הוא שחוח ושפל בעיניהם, נחות דרגה. ככה בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו. בתוך כל מערבולת עולמית נסחף העם הזה, נשחק בין אבני הריחיים של המעצמות הגדולות, גושים אדירים מתחרים בשנאת ישראל. שאון גלי העמים משליך תמיד את האומה היהודית אל זוטו של ים.
ויותר מקיומו הפיסי נמצא מעמדו הרוחני בשפל המדרגה. חלק הארי ממנו מעורטל לחלוטין מהמחלצות שקיבל בסיני. נבצר מהעם העייף והיגע, מרוב צרות ורדיפות, להתקומם נגד הטמיעה בנכרים, ונגד הירידה הרוחנית בכללה.
לכאורה, מצב של גסיסה.
אך לא. באותם מקומות נסתרים אשר אין עיני שכלנו רואות, מקומות אשר משם יונקים אנו מרץ ועוז להמשיך ולהתקיים כל רגע, בצינורות טמירים ונעלמים, שם כבר האירו פני הדור. שם כבר מתנוצצים זיקוקי אור הגאולה.
למראית עין הכול מכוסה במעבה החושך והערפל. הסתר בתוך הסתר. אך לאמיתו של דבר, כבר מתנוצץ אור צח ובהיר בשחקים, השרף כבר עולה באילן. עוד יתאושש הגזע הרחב, עתיק היומין ורב הפארות. עוד נכונים ימים טובים לישראל.
הלא כך אומר לנו הנביא בשם האלוקים: "כימי העץ - ימי עמי" {ישעיהו ס"ה, כ"ב}.
{מתוך: 'להבין יהדות'}

שבת שלום - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אני מאמין בפיזיקה, ובפיזיקה כוח אינו יכול ללכת לאיבוד, להיעלם. מה שהיה קיים פעם, קיים לעולם. ובדיוק בשל כך אני מאמין בכוחו של עם ישראל. {רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מחב"ד}

סטטוס שבועי:
משנפרצו חומות הבידוד, נחשפו היהודים להשפעה תרבותית שהפיצה את בשורת 'ההשכלה'. אך עם זאת, האינטליגנציה האירופאית, גם זו שדגלה בהתנערות מדעות קדומות, לא הצליחה להשתחרר מאופייה האנטישמי. הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפני הנוער היהודי שרצה לבוא בשערי התרבות והמדע, היתה ההתבוללות. אך גם תקווה זו התבדתה כידוע לכולנו.

ציטוט שבועי:
כל מדינות ערב מתחמשות בקצב מחריד והכול יתועל נגדנו. אך מזה אינני חרד. אני חרד מהבורות: אני יודע מהן תפילין. בניי לפחות ראו אותן. אך נכדיי לא יראו  ולא יידעו מה הן תפילין. מזה אני חרד! {אריאל שרון}

סיפור שבועי:

'מה שבטוח..'

באחד מימי החורף, נסע ה'חפץ חיים' בעגלה מעיירתו ראדין לתחנת הרכבת הסמוכה. בדרך נזכר שעדיין לא שילם לחייט שתיקן לו באותו היום את הפרווה. ביקש ה'חפץ חיים' מהעגלון להובילו מיד חזרה לראדין כדי לשלם את שכרו של החייט.
נשאל הרב: הרי יכול היית לשלוח את הכסף עם העגלון שהוא תושב ראדין, ולבקש ממנו שבחזרתו לראדין, בו ביום, ימסור את השכר לחייט.
השיב ה'חפץ חיים': כאשר הדבר נוגע ללאו דאורייתא, לא סומכים על שליח...

פרשה שבועית:

פרשת יתרו / 'תכנית ההתנתקות'

"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". {שמות כ' ח'-ט'} 

רעיון מנוחת השבת הוא רעיון מודרני ביותר. בן תקופתנו מסוגל להבין את ערכה של השבת טוב יותר מאשר בן הדורות הקודמים, שלא היה שבוי בכבלי הטכנולוגיה.
רוב בני עמנו מודעים לכך שהשבת היתה מודל שהאציל את רעיון יום המנוחה השבועי שלו על העולם המערבי ועל העולם המוסלמי כאחד. למרבה הצער, הערכתם של אותם אנשים את השבת מתחילה ומסתיימת בנקודה זו. בעוד הם מתגאים בעובדה שרעיון זה הפך לנחלת האנושות כולה, אין להם מושג אודות מהות השבת ומשמעותה העמוקה.
אלו שהיתה להם הזדמנות לחוות שבת אותנטית, הכירו בעובדה שמשמירת השבת כראוי זורמת השפעה עמוקה ומבריאה על ההתנהגות האנושית כולה, וקיום מצווה זו מעניק איכויות מוסריות ורוחניות נעלות ביותר. הללו יודעים שאין מדובר ביום מנוחה בלבד, למרות שאלמנט המנוחה הינו המסד והתשתית לאפשרות היווצרותו של יום השבת.
העידן הטכנולוגי מרסק את נשמת האדם. אתגר המהירויות הורס את קצב הקומוניקציה הרגשית בין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. דאגת המדינה למחסורו החומרי של הפרט פוטרת את זולתו מלחוש בצרתו. היות שמצוי ביטוח בריאות, אין צורך בביקור חולים. מאחר שישנה תעסוקה מלאה והכנסה רצופה, אין הכרח לגמילות חסדים, וכן הלאה. המושגים והחוויות של חסד וצדקה, של אהבת הבריות ותחושתן, הולכים ומאבדים את ממשותם הקיומית.
הפרסומת תפקידה לגזול את שארית המרגוע של ה'לקוחות' ולדחפם ברציפות מתשוקה מדרבנת אחת, לרעותה חסרת הטעם. כך נהרסה התקשורת הפנימית בנשמת היחיד, שאינו מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת לבו. הריסוק מוסיף חוסר איזון של גירויים הולכים ומחריפים, וחוסר מנוחה הנובע מטיפוס במעלות ההישג החומרי.
איזונו של האדם הטכנולוגי אינו טמון בבידור, אלא בשבירת המעגל מיסודו. שבירה קבועה וחוזרת, בלתי תלויה בחוקי המעגל והליכיו, המשיבה את היחיד וסביבתו הקרובה למקורותיהם: ליחסים בסיסיים, לקצב רגוע, לגישה קשובה, לציפייה, לענווה ולמאור פנים.

לשם כך דרושה לנו השבת! הכרחית היא עבורנו, אם מתכוונים אנו להתקיים על אדמה זו לאורך ימים. השבת במקוריותה, בהבנתה הרוחנית, חשובה לנו ביותר.
האם לא ברור, שתהום מפרידה בין השבת היהודית ליום ראשון החילוני של בן המערב? יתכן שאותו פסיכולוג מודרני, שטבע את המושג 'ההפסקה היוצרת', חש משהו מרוחה של השבת...

בשבת היהודית המקורית שב האדם אל עצמו. במשך ימי השבוע דומה האדם לגוליבר שגמדים ריתקו אותו בחבליהם וביתדותיהם אל האדמה שהוא שוכב עליה. כדי לעמוד על רגליו, עליו לנתק כבלים אלו. הלכות השבת עושות עבור האדם מלאכת ניתוק זו. מטרתן ליצור מצב של רוגע נפשי פנימי.
על ידי הימנעות מנהיגה, משימוש במכשירים שונים ובכל שאר האמצעים הבנויים ממקורות יצירה חיצוניים, מסוגל האדם לשוב אל מקורות היצירה הפנימיים. יצירתיות בשבת חייבת לבוא מתוך האדם. על כן, לדוגמה, מותר לשיר, אולם אסור לנגן בכלי נגינה. מותר לקרוא, אולם אסור לכתוב. הכתיבה אסורה מפאת ההישענות הבסיסית שלה על כח יצירה חיצוני.
במשך השבוע אנו משתעבדים בקצב גובר והולך למקורות יצירה חיצוניים, במיוחד בעידן הטכנולוגי שלנו. לעומת זאת, בשבת, האדם משוחרר מן השעבוד לטכנולוגיה הסובבת אותו. וכך, בעוד רוב הגברים והנשים המודרניים אינם יכולים לצייר את חייהם ללא המכונית והטלפון, למרות תחושת השעבוד המתלווה אליהם, מתנתק שומר השבת מכל אלו במשך שביעית מחייו.

יכולת ההתנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים פותחת בפניו את הפתח לנשמתו שלו. התנתקות זו מעלה אותו בו זמנית מעל העולם הטכנולוגי, המסחרי והבידורי, בו הוא נתון בששת ימי המעשה. עצם שבירת המעגל מעניקה לו את הממד הנכון לבחון את חיי המעשה על מרוצם המטורף אחר ההישגיות.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
האדם חכם ועודנו מבקש חכמה וכאשר יחשוב כי הגיע אל תכליתה הוא סכל. {רבי שלמה שטנצל}

סטטוס שבועי: 
אחד המאפיינים של העם היהודי בכל הדורות הוא קידוש השם - נכונותו של יהודי להקריב את נפשו למען לא יבגוד באלוקיו. תופעה זו דורשת ליבון, שהרי האינסטינקט היסודי ביותר הוא יצר הקיום. לרוב מוכן האדם לאבד את כל אשר לו, ובלבד שלא יאבד את קיומו. הנכונות למסור את הנפש היא תופעה אנטי טבעית. 
כיצד ניתן להסביר אותם רבבות מקרים בהיסטוריה, שיהודים אשר הוגדרו על ידי עצמם ועל ידי סביבתם כחילוניים וכמתבוללים, ולמרות זאת, לא היו מוכנים לקנות את המשך חייהם במחיר בגידה והמרת הדת?

ציטוט שבועי:
אדם בעולמנו משול לטיפות הגשם. חלקן גולשות במדרון ונעלמות בים כאילו לא היו, וחלקן נספגות באדמה ומשאירות בה את חותמן. {שבתאי לוי}

סיפור שבועי:

למען השקופים...

רבי ישראל מסלנט באחת ממסעותיו לשם חיזוק המוסר, הוזמן לבית אחד עשירי לסעודת ליל שבת. שאלו ר' ישראל: והיאך סדר הנהגת הארוחה בביתך? השיב לו העשיר: ברוך ה', הנני מהדר בכל ענייני הכשרות, המבשלת שלי היא אלמנה של תלמיד חכם, וגם אשתי מפקחת על עבודתה, ובשעת הסעודה אני מרבה בזמירות שבת, ועוסק בדברי תורה.
נענה ר' ישראל להזמנתו, אולם תנאי אחד התנה עמו, שכל הסעודה תנוהל על פיו. העשיר, שרצה מאוד לארח את ר' ישראל, הסכים בלית ברירה לתנאיו. וכך, תיכף אחר המנה הראשונה ביקש ר' ישראל שיביאו את המנה השנייה, ואחר כך את השלישית, וכמעט ולא הספיקו לומר זמירות ודברי תורה, וכבר ביקש ר' ישראל לברך ברכת המזון.
לפני הזימון פנה בעל הבית לאורחו הנכבד ושאלו: ילמדנו רבנו, איזה פגם מצאת בהנהגת שולחני, שרצית שנקצר כל כך במשך הסעודה? ר' ישראל לא השיב, אולם ביקש להזמין את האלמנה המבשלת, ופנה אליה ואמר: אנא סלחי לי על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאלצת למהר ולהגיש במהירות מנה אחר מנה. בכתה המבשלת ואמרה: ברכות יחולו על ראש הרב, הלוואי וכבודו יתארח כאן בכל שבת. בעל הבית שלי, ישמור אותו ה', רגיל להאריך בסעודתו עד שעה מאוחרת, ואני שפחתך, רגלי כושלות מעבודת השבוע ובקושי אני מצליחה להגיע הביתה, וילדי היתומים כבר נרדמים. הפעם אולי עוד אזכה לראותם לפני שיירדמו, ואספיק לישון ולנוח מעט מעבודתי הקשה.
פנה ר' ישראל אל העשיר ואמר: זאת התשובה לשאלתך. אמנם הנהגת שולחנך נאה מאוד, אך כל זה בתנאי שאיננה פוגעת באחרים.

פרשה שבועית:

פרשת משפטים / 'זיכרון בונה'

"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ג ט'}.

לא ייאמן!
שלושים ושש (36!) פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
לא על מצוות שבת החמורה, על איסור רצח או על חטא גזל. גם לא על החובה לעבוד את האלוקים ולאהבו, שהיא התשתית לכל מערכת המצוות.
במצוות חמורות אלו מקמצת התורה במילים וממעטת באזהרות. משפטים בודדים דיים להרתיע.
והנה, דווקא במצווה 'קלה' זו של אהבת הגר ובאיסור לצערו מרבה התורה בצוויים, ופקודותיה פזורות בחלקי התורה השונים. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון פעם אחר פעם, כחוששת, שמא לא קלט העם את המסר באזכור המצווה.
וזאת יש לזכור, כי התורה אינה מחייבת רק לנהוג בו כבוד ולהמנע מלהציק לו, כמובא בפרשתנו, אלא היא מחייבת גם לאהבו, כמופיע בפסוק: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" {דברים י"ח}.
חזרה זו, נודה שהיא מחויבת המציאות, שכן מאירה היא פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. יחס זה, למרות כל הצטעצעות ההגינות, שבהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו של בן דורנו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.
השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמה קלאסית. גם האמריקני או הדרום אפריקני ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי, על אף סלידתו העמוקה מהכושי והתעמרותו הגסה בו.
זהו אופיינו. מילים של הומניות ושל שוויון - בפינו לחוד ובמעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? איך תגרום שינוי בהתנהגות ובגישה? הבה נשוב אל פסוקי הפרשה בסוגיה זו.
"וגר לא תלחץ", התורה מלמדת אותנו ומנמקת את בקשתה: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ג, ט'}.
אנו מופנים אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה, שהיו מנת חלקנו שם. הפעלת זיכרון זה, דיה לעורר חמלה כלפי הגר - אב הטיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה. היא גם תגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
לזכות ולרפואת אבי מורי משה חיים בן טאבל חיה לרפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל.

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
היוכל איש חקור את סוד יוצרו?! {רבי אברהם אבן עזרא}

סטטוס שבועי:
במשך רוב תקופת קיומו של העם היהודי, חסרו לו לחלוטין כל אותם תנאים יסודיים הדרושים להווייה הלאומית: ללא שפה משותפת, ללא מנטליות אחידה, ללא מוצא עדתי משותף, ללא מערכת הגנה צבאית. כל עם נורמלי במצב דומה היה נעלם במשך הזמן.
בנוסף על העדר כל תנאי הקיום הללו, ברוב הדורות המצב היה אנטי קיומי בעקבות  האנטישמיות. מציאות חיים של 'כבשה בין שבעים זאבים'. בעלי הכוח והשיניים במרוץ השנים נעלמים ומפנים את מקומם ל'זאב' התורן, ואילו ה'כבשה' הבודדת שורדת, והיא בלתי ניתנת לכיליון. למרות שאיבדה מיליוני קורבנות, האומה ככלל לא נעלמה מבימת ההיסטוריה.

ציטוט שבועי:
קול בודד מתדפק אל דלתי, קול כואב ותוהה: יהדות, יהדות – מהותך מהי? אבל הקול הזה נשתתק מיד ערירי, גם הד לא מצא}... יוסף ויתקין}

סיפור שבועי:

עלילת דמשק – היום לפני 179 שנים

בדרכי מקושטא לאיזמיר בשנת 1844 – הפלגתי באניה עם יהודי מדמשק אשר לפני כארבע שנים עונה עינויים קשים, וצפורני ידיו נעקרו במסרקות ברזל בשל עלילה מחפירה וכוזבת… עינויים נוראים, שריפה , מכות, ריסוק איברים ורציחות… קרוב לשבעים יהודים הושלכו לכלא, אחדים מתו, אחרים נפתו להודות ולהאשים את ר' יעקב ענתבי בפניו. נקל לשער צערו ולא רק על עינוייו וייסוריו, אלא כשהוא צריך לעמוד בפני מושון המומר להכעיס, נגד סלימאן הספר, וקשה מזה נגד דוד הררי וחבריו האנוסים. עשו לו יסורים יותר מכולם ויט שכמו לסבול עול ההכאות והייסורים למען קדושת שמו ית' הנקדש ברבים, ואחרי כל ההכאות השליכו אותו למקווה מים קרים… הוא אשר מסר עצמו לסבול כל העינויים הקשים ומרים ממות… ויותר מחצי שנה היה אסור בכלא צר שלא החזיק יותר מאמה מרובעת, ודרך חור שבכותל עינוהו כל ערל עובר ושב, ועינוייו הקשים והמרים אי אפשר לשום רגש אנושי אשר אין ליבו לב אבן לציירם ולשער, שהיא בכוח בן תמותה בעולם לסובלם. {וו. ג. וודרקוק}

פרשה שבועית:

פרשת תרומה / 'תורה לכוולם'

"ועשו ארון עצי שטים" {שמות כ"ה, י'}.

הארון מסמל את התורה. הארון נגנז לפני חורבן בית המקדש הראשון. הלוחות אבדו עמו, ועקבותיהם לא נודעו. אולם נותר בידינו ספר התורה.
כל המשמעויות העולות מן הפסוקים של פרשת הארון חלות גם על התורה, נושאת דבר האלוקים.
צווים רבים בפרשתנו, הקשורים לבניית הארון, שונים מהאמור בשאר כלי המשכן. הבה נבחן צווי אחד המצביע על הגישה העקרונית השונה הקיימת בבניית הארון. בפסוק הפותח את הוראת בנייתו, נאמר: "ועשו ארון עצי שטים" {שמות כ"ה, י'}.
לא כך נאמר בשאר כלי המשכן. תמה המדרש: מפני מה בכל הכלים כתוב: 'ועשית' (בלשון יחיד) ובארון כתוב: 'ועשו' (בלשון רבים)?
וזו תשובת המדרש: 'אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה' {שמות רבה ל"ד, ג'}.

בל ייווצרו מעמדות, עדות ושכבות מיוחסות יותר ומיוחסות פחות. כשמדובר בתורה, במהותו הפנימית של עם ישראל. התורה מעניקה לעם את אופיו ואת מעמדו הרוחני. כתוצאה מכך, היא פתוחה בפני כל בן ישראל, יד כל אדם חייבת להיות שווה.
אין יחיד או שכבה חברתית המסוגלים לקיים לבדם את התורה כולה. 'אין גופה של התורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל' ('אור החיים'). תרי"ג המצוות בנויות כך, שרק בשיתוף כל חלקי העם ניתן להגשימן. בן ישראל מנוע מקיום חלק נכבד של המצוות הקשורות לכהן ולתפקידיו. הכהן, מעצם מעמדו, אינו יכול לקיים חלק מן המצוות שנצטוו בהן בני ישראל. קיימת מערכת מצוות שרק הנשים יכולות לקיימן, ובלעדי קיומן אין לגבר את כל התורה כולה.
אין אדם בישראל השלם בלא רעהו. אין קבוצה היכולה לעשות שבת לעצמה. התורה אינה תורתו של היחיד, אלא תורתה של האומה. הדבר בא לידי ביטוי כבר בבניית הארון, משכן התורה. כולם בשווה חייבים היו לתרום לבנייתו. המיוחד והפשוט בעם, הנעלה וההמוני, היטו שכם כאחד בפעולה משותפת למען הארון, בידיעה ברורה שזו דרישה אלוקית הבאה להשריש בלבם את שותפות גורלם ואת תלותם איש ברעהו.

כך בעת בניית המשכן, וכך גם בימינו אלה.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
צריך ליזהר מלגרום צער לשום בריה, אפילו לצורך מצוה.. {רבי צדוק הכהן}

סטטוס שבועי:
קיומה הפיזי של אומה מותנה בייחודה הטריטוריאלי, אלא שייחודיות זו אינה מספקת. כדי להתייחד כאומה נדרשת היא לאמות מידה ערכיות ומוסריות המיוחדות לה. ייחודיות ערכית זו חיונית לחוסנה הלאומי של האומה כאויר לנשימה, עד שניתן לומר כי כשם שאין מדינה ללא גבולות כך אין מדינה ללא ערכים. כשם שגבולותיה של מדינה מייחדים אותה מחברותיה כך ערכיו של עם מייחדים אותו על פני עמים אחרים.

ציטוט שבועי:
בישראל ממשיכים הבחורים המקדישים את עצמם ללימוד התורה באותה מסורת עתיקת יומין, ואין איפה תימה שזכו להתחשבות מצד השלטונות. {מרים בן פורת}

סיפור שבועי:

מכיר ומוקיר...
פעם ישב הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז', במרפסת הישיבה ולמד. בשלב מסוים פנה לאחד התלמידים, וביקש ממנו לקרוא לבחור פלוני. מיהר הבחור לחפשו, ומאחר ולא מצאו, חזר ואמר לרב שאין הוא מוצא אותו, ובשמחה יעשה עבור הרב כל מה שצריך.
רצוני שהוא יביא לי את מעילי, אמר הרב, כשיבוא, אמור לו שיביא לי את המעיל.
הרב זקוק למעיל? הגיב הבחור, אני יכול להביאו מיד.
לא, לא, סירב הרב, שהוא יביא.

הוא הביט בפניו התוהות של הבחור, וברגישותו הגדולה במידות חשש שמא נפגע מדבריו, לכן מיהר להסביר: ראה נא, חברך עשה לי פעמיים טובה כלשהי, ואני כבר חייב לו על כך. אם הוא יהיה זה שיביא לי את המעיל, אמנם אהיה חייב לו עוד טובה, אך לכל הפחות יהיה לי קל לזכור זאת, כי מדובר באותו אדם. אם אתה תביא את מעילי כעת, אהיה חייב לשניים, ואני כבר זקן, ובגילי יקשה עלי להחזיר טובה לשניים!…

פרשה שבועית:

פרשת תצוה / 'נר לי נר לי..'

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד" {שמות כ"ז, כ'}.

כשאר כלי המשכן גם הנר סמל הוא לאדם.
אורו בא, כמובא בפסוק מ"שמן זית זך". גם עובדה זו היא סמל. שמן הזית שונה מ'כל המשקים המתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינן מתערבים עם העכו"ם (מדרש רבה שמות ל"ו, א').

זהו, אפוא, הסמל הראשון. חוק העם כחוק השמן. הוא פשוט אינו מסוגל להתערב בשאר האומות. העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח. הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה, לפחות, הוכיחה את 'חוק השמן היהודי'.
זאת ועוד, 'כשם שהשמן מאיר, כך בית המקדש מאיר לכל העולם, שנאמר (ישעיה ס', ג') 'והלכו גויים לאורך': ולכן נקראו אבותינו זית רענן – שהם מאירים לכל'. (שם).
זו המחשה נוספת: אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות. היא שאפשרה לנו 'להאיר לכל' – באורנו המיוחד. ושוב עומדת ההיסטוריה לצד מדרש עתיק זה. התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו (פרטים מאלפים ביותר ימצא הקורא בספרו של פרופ' ססיל רות, 'תרומת היהודים לתרבות העולם').

אולם, בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה "מערב עד בקר" {שם, כ"א}, דברים חשובים גם באוזנו של היחיד בישראל.
היא לחשה לו, 'שמי שעומד באפלה ונר בידו: ראה אבן – לא נכשל, ראה ביב – ולא נפל. למה? על שיש בידו נר' (שם במדרש ל"ו, ג'). כי הנר מאיר לאדם, בכוחו לגרש אפלה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: 'שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום'. היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים היא המאירה לו בשבילי עולם אפילים לבל יכשל.
שלהבת הנר רמזה (ורומזת) על תענוג ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: 'כי כל מי שעושה מצוה הוא כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו' (שם).
מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחיה אותה.

ועוד שיעור מאלף לאדם, המתבונן בנר.
'מה הנר הזה, כשהוא דולק, אפילו אלף אלפי נרות מדליקין הימנו – אורו במקומו' (שם).
כל חומר המעניק לזולתו מן השפע המצוי בידו, מחסיר את הכמות שנתן מעצמו. לא כן הנר.
בדברים אחרונים אלו מציין המדרש תכונה מיוחדת של האור. תכונה, שאינה בנמצא בחומר אחר. כל חומר המעניק לזולתו מן השפע המצוי בידו, מחסיר את הכמות שנתן מעצמו. לא כן הנר. אנו יכולים להדליק בנר אחד אלפי נרות, ואורו לא ייפגם במאומה. זו תכונה, הראויה לציון, כי היא טמונה גם באור רוחו של האדם. המעניק לזולת, לעולם לא יחסיר מעצמו, כמאמר הפתגם על החיוך: 'אינו עולה מאומה, אך ערכו רב. הוא מעשיר את המקבל בלי לרושש את הנותן'. פתגם, התלוי על כותלי משרדים רבים, אך לא תמיד יורד מהם אל הלב, אל העיניים ואל שפתי משרתי הקהל למיניהם. זו המציאות בכל מקום בו אנו נדרשים להעניק לזולת.
המדרש, מיטיב לתאר את המאבק, המתחולל:
'הרבה פעמים, שאדם מחבב בלבו לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצווה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך, ויצר הטוב אומר לו: תן למצווה – ראה מה כתיב: 'כי נר מצווה'… כך כל מי שיתן למצווה אינו מחסר את נכסיו' (שם).
כי במתן החומרי מעשיר האדם את הרוח. הוא תורם כסף ובונה אישיות, אישיותו שלו. מקדיש שעות לזקוקים לו, ונשמתו מתעצמת.

כך האיר הנר. נר התמיד הקטן, שהיה לשיעור גדול וחשוב. הוא קבע את היחס הנכון כלפי הבורא, העם והאנושות, כלפי עצמו והזולת. על כן חשוב היה, חשוב מאוד, שייחרת שיעור זה בלבות בני ישראל עוד בטרם יקימו מעשית את המשכן.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו. וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים. {רבינו יונה גירונדי}

סטטוס שבועי:
ה'אנטישמיות' היא ההגדרה הכוללת את כל ביטויי השנאה על גווניהם השונים, שנאה של אומות העולם כלפי ישראל. ימיה של שנאה זו - מאז היותנו לעם. מאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה. דומה, שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שנאה זו היא עקרונית ובלתי מותנית. היא גם אינה תלויה בדבר, לא בתכונות אישיות של השונא, לא באופיו הלאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בצורת המשטר ולא בהתייחסות האזרחים אליו, לא בהצלחת היהודים ולא בכשלונם, לא ביופי ולא בכיעור, לא בנחשלות ולא בקידמה.

ציטוט שבועי:
עם שאין לו עבר, אין לו הווה - וגם עתיד לא יהיה לו. {ברל כצנלסון}

סיפור שבועי:

'רעב בלתי נשלט'

הדיון בבית דינו של רבי ניסים קרליץ שליט"א (לרפו"ש) הסתיים, וא' יצאה נזעמת כולה. בעוד מספר ימים יצא פסק הדין, והיא חוששת מאוד שהיא לא תצא זכאית בדין.
א', אישה שהחיים לא האירו לה פנים, הייתה ידועה בסביבתה כאישה אלימה ונרגזת. כאשר התקרבה לכיוון ביתה, היא גיבשה את ההחלטה הבאה: אני לא אוותר. אני אגיע אל בתיהם של הדיינים, אצעק ואאיים. כך יחששו הדיינים מלהרשיע אותי, חשבה בליבה.
עוד באותו היום, הגיע א' לביתו של אחד הדיינים, והחלה במסכת איומיה. בליל שבת, הגיע 'תורו' של אב בית הדין – רבי ניסים קרליץ.

היה זה לאחר תפילת ערבית, כאשר פרצה האישה אל ביתו של הרב, והחלה בצעקות ואיומים.
בני המשפחה, שישבו סביב שולחן השבת, וניסו לטכס עצה מה לעשות.
והנה, נשמע קולו הרגוע של ר' ניסים: הבה נקדש.
מוכן אני לשמוע את כל טענותייך, אמר הרב לאורחת הבלתי קרואה, אולם – בתנאי אחד.
בני המשפחה נדהמו: האם אבא מוכן לשמוע את טענותיה של אישה אלימה זו, כעת, במהלך סעודת השבת? והרי היא מתנהגת בחוסר עדינות בלשון המעטה.
האישה, שלא ציפתה לתגובה כה מתונה, השתתקה על מנת לשמוע מהו התנאי של אב בית הדין.
אשמע אותך, חזר הרב קרליץ בניחותא, אך כתנאי לכך אני מבקש שתשמעי איתנו קידוש, תטלי ידיים ותסעדי עמנו את סעודת השבת. לאחר מכן, אשמע את כל מה שיש בליבך.

האישה הצטרפה לסעודה בבית משפחת קרליץ. סעדה את ליבה בחלות, דגים, בשר ושאר מטעמים. כשהסתיימה הסעודה – קמה האישה ועזבה את הבית.
בני המשפחה פנו אל האב הגדול בשאלה: מה היה כאן? תמהו.
השיב הרב בפשטות אופיינית: כשראיתי אותה צועקת, הבנתי שכנראה היא רעבה...

פרשה שבועית:

פרשת כי תשא / 'יש גבול'

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל" {שמות ל"ד, כ"ג}.

משה רבינו מעמיד את אמינותו במבחן חריג ויוצא דופן. לא קם עוד בתולדות האנושות איש רוח שהעז להציע מבחן דומה כהוכחה למקורה האלוקי של תורתו. הוא מבשר להם מה יארע להם, כאשר יעלו לרגל, לבית המקדש.
על כל עם ישראל חלה החובה לעלות בימי הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות ירושלימה, אל בית המקדש.
כל הגברים חייבים לקיים מצווה זו, כמובע במילים - "כל זכורך". הפסוק כלל איפוא גם את תושבי עיירות הספר.
כל הגברים, ללא יוצא מן הכלל מתייצבים בירושלים. עליהם לעזוב מאחוריהם בלב שקט ובוטח את בתיהם, את משפחותיהם ואת רכושם, וכל זאת ללא שמירה מינימלית. שכן בשבוע החג אין לחשוש מפני האויב. מדוע? הוא פשוט לא יחמוד באותו שבוע את ארצך.

"כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך, בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך" {שם, כ"ד}.
הצהרה זו כה מוזרה וכה נטולת הגיון, עד כי ברור לנו, שמשה לא היה מעז להשמיעה, לולא היה ברור לו בבהירות שאין למעלה הימנה, שדבר האלוקים - הכל יכול - יצוק בדבריו. הוא האלוקים, המסוגל באמת להשקיט את גבולות הארץ בשעה שהעם ישהה בימי החג בירושלים. לעולם לא היה משה כובל את עצמו במבחן, העלול לפגוע קשות באמינותו ובאמינות תורתו. זהו מבחן, שכולו אבסורד, חסר פשר, אף מסוכן ביותר לעצם קיום העם והארץ. כלום לא היה משפט זה מגרה את העמים לתכנן את פלישותיהם דווקא לימי חג הפסח?

אם אנושיים הם הדברים ולא אלוקיים, אזי ניצבים אנו בפני קושי הגיוני בלתי עביר - כיצד ליישב את ההבטחה המוזרה עם הידוע לנו על תבונת האיש משה ועל רחבות אופקיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה... {מסכת שבת דף ל"א}

סטטוס שבועי:
בכל מקום שהיו בו יהודים, ליוותה אותם שנאת ישראל. פעם היה זה מחמת היותם מהגרים ופליטים שתוארו על ידי האנטישמים כמצורעים וכמוכי נגעים, ופעם היה זה מפני שפוגשים אותם בכל עמדות המפתח, המדעיות והכלכליות. פעם הוא שנוא בשל היותו עם עני ובזוי ופעם בשל היותו שבט של בעלי הון, החונק את כלכלת העולם. הוא נרדף בגולה, בהיותו מפוזר ומפורד בין העמים, והוא נותר מושא לשנאה גם בהיותו יושב בביתו, בארץ ישראל.

ציטוט שבועי:
עובדת היותי יהודי איננה ניתנת למחיקה - היא ניתנת להדחקה... {ארי אלון}

סיפור שבועי:

היום לפני 44 שנים.

חוויות ממלון סבוי / כוכבה לוי

כששמעתי את היריות, הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שמדובר בעבריינים. אבל ככל שהיריות הלכו והתגברו והתקרבו אל החדר שבו הייתי, הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר. ניסיתי לברוח החוצה דרך הדלת של המרפסת, אבל היא לא נפתחה. בזמן שעמדתי מול הדלת בחרדה, אובדת עצות, צרור של יריות ריסס את הדלת וחדר לחדר. בדרך נס שום כדור לא פגע בי. בלי לחשוב יותר מדי השלכתי את עצמי מתחת למיטה. בתוך שניות מחבל פרץ את הדלת ונכנס לחדר. שכבתי מתחת למיטה, מכווצת כולי, וראיתי את הרגליים שלו מתקרבות אלי. כל מה שרציתי באותו רגע זה להיעלם. פתאום הוא התכופף ותקע את לוע הקנה של הרובה מול הפרצוף שלי.
אין לי מושג מאיפה לקחתי את הכוחות, אבל התרוממתי ונעמדתי, כשאני מחזיקה את המיטה מעלי. מולי עמד נער, אולי בן 17, עם שיער שחור מתולתל. הוא התחיל לצעוק כל מיני דברים בערבית כשהרובה מכוון לעברי, ותוך כדי כך גם היכה אותי בראש בקת הרובה. 
באותה שנייה כאילו התנתקתי מהמקום ומהסיטואציה. לא היה לי קר, לא פחדתי, לא כאב לי. הדבר היחיד שהיה ברור לי, מעל לכל ספק, זה שאני רוצה לחיות.
כשהמחבל תפס אותי, אמרתי לו בערבית: אני אעשה כל מה שאתה רוצה, רק אל תהרוג אותי. הקטע המדהים הוא שמעולם עד אז לא דיברתי ערבית. אמא שלי, שנולדה בטורקיה על גבול כורדיסטן, היתה מקשיבה לתוכניות רדיו בערבית, אבל אף פעם לא דיברתי את השפה ולא למדתי אותה. זה כאילו כל השנים השפה חיכתה בתוכי לרגע הזה, והמילים פשוט יצאו ממני והצילו אותי.
המחבלים העלו אותנו לחדר המקורה שעל הגג, אבל קולות ירי שהגיעו מהרחוב הבהילו אותם והם ירדו איתנו בחזרה לקומה השנייה. הם הכניסו אותנו לתוך אחד מחדרי האורחים, תוך כדי צעקות בערבית ומכות בקתות הרובים. הושיבו אותנו במעגל על הרצפה.

כל בני הערובה היו המומים ומפוחדים. היו שם אמא ובת מבוגרות מצרפת, שכל הזמן צעקו שהן לא יהודיות וזה לא קשור אליהן ושייתנו להן ללכת. בנוסף היו אבא ובן מהולנד, קרול ואשר פלדמן, שבאו כדי לחגוג לבן בר מצווה. האבא קרול נפצע מיריות ברגלו, כי בזמן הפריצה של המחבלים הוא נשכב על הילד כדי להגן עליו בגופו.
אחרי שהכניסו אותנו לחדר, המחבל שתפס אותי לקח אותי והפריד אותי משאר הקבוצה. הוא משך אותי בצווארון החולצה, ומאז הייתי צמודה אליו. לכל מקום שהוא הלך אני הלכתי איתו. לא ממש דיברנו, אבל הוא סיפר לי שהם היו בים במשך שלושה ימים ושהם מאוד רעבים, ושלח אותי לחפש להם משהו לאכול.
המלון היה חשוך כולו, ומצאתי את עצמי זוחלת בין החדרים ומחפשת אוכל. בסוף מצאתי באחד החדרים חפיסת שוקולד וחזרתי איתה. הספקתי גם לתת לכל אחד מבני הערובה קובייה קטנה והתיישבתי במעגל.
המחבלים חיברו סביבנו לבנות חבלה, בצורת עיגול. מהחלון הבחנתי בחיילים על הגגות מסביב למלון. פחדתי שהמחבלים יראו את ההתרחשות בחוץ, ובכל פעם שהם רצו להתקרב לחלון הרחקתי אותם ואמרתי להם שליד החלון הם חשופים, ושכדאי שרק אני אגש לחלון בכל פעם. זה כנראה נשמע להם הגיוני, והם הסכימו.
אמרתי להם שהמחבלים רוצים לדבר עם שגריר צרפת בישראל ומבקשים מטוס שיטיס אותם לוותיקן בתוך עשר שעות. ביקשתי מהחיילים שלא יירו ואמרתי שיש בני ערובה פצועים.
בקשות המחבלים השתנו כמה פעמים. כשהבינו שאין בישראל נציגות של הוותיקן, הם דרשו מטוס של האו"ם, שיטיס אותם לדמשק או לקהיר. כשהתברר להם שאין מטוס כזה, ביקשו לקבל עד השעה 7 בבוקר טייס צרפתי, שיטיס אותם לצרפת עם עשרה מחבלים הכלואים בישראל, ובהם הארכיבישוף הילריון קפוצ'י. קפוצ'י, איש הכנסייה היוונית הקתולית, היה כלוא ל־12 שנים על הברחת אמצעי לחימה מלבנון לישראל עבור אש"ף.
פחדתי שמישהו מהם מבין עברית, ולכן, כשהחיילים שאלו אותי כמה הם, אמרתי את האות ו' במקום את המספר 6. אחר כך הבנתי שהיו עוד שני מחבלים, אחד על הגג ואחד למטה, אבל אני לא ראיתי אותם. כששאלו אותי מה מצב בני הערובה, אמרתי שכולנו בקומה השנייה בסדר, ושמתייחסים אלינו יפה בינתיים, וכך כיוונתי את הכוחות לקומה שלנו. למרות שלא הייתי בחדר עם כל בני הערובה, היה חשוב לי שהכוחות יידעו שכולנו באותה קומה ולא מפוזרים בתוך המלון.
אחרי הצגת דרישותיהם, הודיעו המחבלים שהם מפסיקים לנהל משא ומתן עד לבואו של שגריר צרפת, ושהם מתכוונים להניח לבנות חבלה סביב בני הערובה ולפוצץ אותן אם יהיה ניסיון פריצה למלון. ב־4 בבוקר נמסר למחבלים כי השגריר הצרפתי הגיע לתל אביב והוא מקיים מגעים עם ממשלת צרפת, אך חושש להגיע לאזור הפיגוע. המחבלים חזרו בהם מהסירוב להידבר עם צוות המו"מ, וההידברות התחדשה.

במשך כל הזמן הזה ביקשתי מהצוות שלנו למטה שלא יעשה שום דבר שיסכן אותנו. אמרתי להם שאני אלווה את השגריר למעלה ואתרגם לאורך כל הדרך את מה שקורה, ושאין להם מה לדאוג.
בשלב הזה גברו צעקותיו של קרול פלדמן ההולנדי, ששכב פצוע ומדמם. אחד המחבלים ניגש אליו ועמד לירות בו מטווח אפס,. התחננתי בפניו שלא יהרוג אותו. אמרתי לו בערבית 'אבוס אידכ', אני אנשק את ידיך אם תרחם עליו ותיתן לי להוציא אותו אל מחוץ למלון. הבטחתי לו שאחזור, אבל הוא לא האמין לי. המשכתי להתחנן ונשבעתי שלא אברח. בסוף הוא התרצה.
הוצאתי את קרול פלדמן מהמלון, כשהמחבל מלווה אותה כל העת מאחור, מכוון רובה אל גבה. אני לא יודעת איך הצלחתי לסחוב אותו, הוא היה אדם גדל מימדים, ואני קטנטונת. ביקשתי ממנו שיישען עלי ושינסה לעזור לי לגרור אותו, אבל הרגליים שלו לא תיפקדו.
כשהגענו למדרגות שהובילו אותנו למטה, גררתי אותו מדרגה אחר מדרגה. בקומת הכניסה שכב פצוע איש הקבלה, מקס הלפרין. אני לא אשכח איך הוא צעק 'הלפ... הלפ... געוואלד... געוואלד...', והמחבל פשוט ניגש אליו וירה בו צרור. כשהגעתי לדלת הכניסה הנחתי את קרול מחוץ למלון ואמרתי ללוחמים שעמדו שם שאני חייבת לחזור, כי אחרת הם יהרגו את שאר בני הערובה.
אחרי שחזרתי, המחבל ביקש שאחבוש לו את הברך, שהיתה שותתת דם. אני חושבת שהוא נפצע מירייה בשלב מוקדם יותר. לקחתי סדין, קרעתי רצועה וליפפתי לו אותה מסביב לברך. המחבל הודה לי, וכשהוא חזר לסיים את הנחת לבנות החבלה, הוא הניח בידיי את הרובה שלו, שאשמור לו. כנראה מאוד בטח בי. 
לשבריר שנייה חשבתי לנצל את ההזדמנות ולירות בו ובשאר המחבלים, אבל פחדתי נורא. לא ידעתי אם אצליח לדרוך את הנשק ואם הנצרה לא תינעל לי פתאום, אז ויתרתי.

המשכתי לתווך במשא ומתן, לא ידעתי שהם מתכוננים לפרוץ. בדיעבד אני יודעת שזה היה מכוון כדי להסיח את דעת המחבלים מכניסת הכוחות. רובי פלד ביקש ממני לומר למחבלים שהוא מבקש לדבר איתם ישירות, ולא דרכי, בניסיון להסב את תשומת ליבם אליו ולא אל ההתרחשות שמסביב.
אני זוכרת שנורא כעסתי כשהפיצוץ התרחש. כעסתי שהם לא אמרו לי שהם הולכים לפרוץ פנימה, וכעסתי על המחבלים שהפעילו את מטעני החבלה. כאב לי על בני הערובה, ובמיוחד על אשר, הילד שרק מלאו לו 13.
החדר של בני הערובה קרס לגמרי, ונפער בו בור. חלק מהתקרה וחלק מהרצפה קרסו, ועמודים של הבניין נפלו על המדרגות. היה חושך מוחלט, ומים השפריצו לכל עבר, כי צינורות המים התפוצצו. עד היום אני לא מסוגלת לשמוע רעש של מים זורמים. כשאני שומעת את הרעש הזה, כל הגוף שלי רועד.
בתוך כל ההמולה שנוצרה, קפצתי והתחבאתי מתחת למיטה. אני עוד זוכרת ששמעתי את החיילים שלנו יורים וצעקתי להם, 'אני פה, תפסיקו לירות! תפסיקו לירות!
לא הבנתי שבאים להציל אותי. התחלתי להיפרד בקול רם מהבת שלי. אמרתי לה, שלום לך בתי, אני אוהבת אותך מאוד, וברגע הזה חייל נכנס אל החדר.
המיטה ששכבתי מתחתיה היתה מיטת קפיצים, והשיער שלי הסתבך בהם. כשהחייל הרים מעלי את המיטה, קווצת שיער גדולה נתלשה לי מהראש. באותו רגע בכלל לא שמתי לב ולא הרגשתי כאב, אלא רק מאוחר יותר.
הביאו אותי לרמטכ"ל דאז, מוטה גור. הוא כל הזמן שאל אותי מאיפה העברית שלי. לא הבנתי למה הוא שואל אותי כזה דבר, הרי אני ישראלית, באיזו שפה בדיוק הוא רצה שאדבר? רק אחר כך הבנתי שרצו לוודא שאני לא משת"פית של המחבלים.

אני לא אשכח את החדר הזה עם המקררים והמגירות, שנפתחו פעם אחר פעם, כשבתוכם מונח אדם שכמה שעות קודם לכן היה שותף לגורלי. גם אני הייתי יכולה בקלות לשכב שם...

פרשה שבועית:

פרשת ויקהל / 'אמת מידה'

"ופניהם איש אל אחיו" {שמות ל"ז, ח'}.

אחת האזהרות התקיפות ביותר ששמע עם ישראל בהיותו במעמד הר סיני, היתה האזהרה מפני הדימוי שבין הבורא לבין פסל כלשהו. שכן אין לשוות לבורא דמות ואין להעניק לו צורה מוחשית. על העם נאסר ליצור פסל או תמונה שתמחיש את האלוהות כמנהגי העמים, עובדי האלילים. אזהרה זו חוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה, כדוגמת הפסוק הבא: "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" {שמות כ', כ'}.
העם היה מודע לכך שההתייחסות לאלוקים חייבת להיות התייחסות רוחנית טהורה. אין מקום לסמלים ויזואליים, מייצגי דמות כלשהי.
ולפתע, צו שכזה. במוקד הקדושה, בקודש הקודשים, על ארון העדות נושא לוחות הברית - דמות פסל ותמונה. דמות כרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת. כיצד יכולה הדעת לעכל ניגוד כה תהומי?

התבוננות בנושא הכרובים, מגלה שבעצם אין כאן כל סתירה. דווקא הכרובים משרתים בעומקם את רעיון המלחמה באלילות! כאן מתגלה פשר חדש של מושג האלילות.
האלילות אינה רק יצירת פסלי זהב, נחושת ועץ, כולל הסגידה להם. ולא רק ההשתחוויה לצבא השמים, להר נישא או לעץ כלשהו. אלילות פירושה: כל רעיון המשעבד את רוחו של האדם ומנתק אותו מהמוסר האלוקי, מאמת המידה העליונה המתגלה בתורה.

קיימת הרחבה של מושג האלילות הנוגעת בהחלט גם לדורנו. השמות מתחלפים, הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד - הנה לפניך סקירה קצרה ובלתי שלימה של פנתיאון האלים של בן זמננו. מי יכחיש את מציאותם של אלים אלו? מעולם לא סגד עובד אלילים לאלילו ביתר הקרבה וביתר אמונה מאשר בן זמננו לאלים אלו.
העוקב אחר גלגולי ערכים בתולדות האנושות יבחין היטב, שהניוון החברתי החל בשעה שבני אותה חברה הרחיקו מחייהם את השיקול המוסרי האובייקטיבי. הדמוקרטיה הפכה לערך עליון, שבשמו הותר כל רסן. רבים נפלו על מזבח זה ללא הצדקה. גם רעיון 'זכות הציבור לדעת' רומס ומשפיל אלפי אנשים. בשם זכות זו, פולשים עיתונאים נעדרי מצפון פלישה נואלת לחיים פרטיים. אלו הן רק דוגמאות.

את זאת לימדו הכרובים. אפילו איסור עשיית פסל - אינו צו העומד בפני עצמו. אל מול פני הכרובים שהוצבו בקודש הקודשים, הבין היהודי כי במציאות חיינו קיים רק דבר ה', הציווי המוסרי הטהור. כל רעיון וערך כפופים לו ויונקים ממנו את השראתם. ברצונו אוסר הוא פסל ותמונה, וברצונו מתיר הוא עשיית כרובי קודש מוחשיים. מהם ילמד האדם על מקומם הנכון של שאר הערכים המקובלים בסולם חייו.
מראה העיניים לא יטעה את היהודי. אין סכנה שיעלה בדעתו שהכרובים הם, חלילה, תחליף לאלוקות או המחשתה. הוא מבחין, ששניים הם הכרובים ולא אחד. יחסיים הם ולא מוחלטים, בעוד אלוקי ישראל אחד הוא, ואין עוד מלבדו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
תפקידנו הוא 'לפעול', אם נצליח במטרה – זה כבר לא תלוי בנו. {הרב אליעזר מנחם שך}

סטטוס שבועי:
שונאים אותנו בתואנות אין ספור: על היותנו טובים מדי ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. מואסים בנו הן במשטר מלוכני, הן במשטר דיקטטורי והן במשטר דמוקרטי. כאשר משתררת אנרכיה, אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז. רואים בנו אחראים לכל כשלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. בכל שעה ובכל מצב, מצויה עילה לשנאת ישראל.

ציטוט שבועי:
ההחלטה נפלה אז משום שהיה ברור לבן-גוריון שלא ייתכן שישראל תהיה המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה לא יוכלו ללמוד תורה באופן חופשי. הוא לא התכוון להגביל את המספר ובוודאי לא להקפיא אותו. {שמעון פרס}

סיפור שבועי:

'קמצן קדוש'

בעיר קראקוב שרוב תושביה היו עניים מרודים, והפרנסה בה הייתה קשה מאוד. התגורר שם אדם עשיר, וכולם קראו לו יוסל'ה הקמצן, כיוון שכל מי שהיה הולך לבקש ממנו צדקה - היה יוסל'ה מגרשו בביזיון.
כשהיה מגיע לבית הכנסת אף אחד לא היה אומר לו שלום, וגם בשבת כשכולם בירכו איש את רעהו בברכת "שבת שלום" ולחצו ידיים - אף אחד לא לחץ את ידו של יוסל'ה, כצפוי.
הגיע יומו האחרון עלי אדמות, וכשהגיעו אליו חברה קדישא, אמרו לו: יוסל'ה, אתה לא עזרת לנו בימי חייך. לפחות עכשיו, כשאתה על סף מוות, תעזור לקהילה בסכום נכבד של עשרת אלפים רובל (סכום גדול באותם ימים), ונערוך לך קבורה כראוי. שהרי את כספך לא תיקח איתך לבית הקברות ולא לעולם האמת.... ענה להם יוסל'ה: סכום גדול כזה לא בא בחשבון.

ביום חמישי בצהריים. ניגש אחד העניים אל רב הקהילה, והתחנן לעזרה כספית לקראת שבת קודש. הרב טרם הספיק לבדוק עבורו האם יש כסף בקופת הקהילה, ומגיע עני שני כשבפיו אותה בקשה. אחריהם מגיע שלישי וכן הלאה, וכמעט כל העיר מבקשים סיוע לקראת שבת קודש.
אמר להם הרב: אינני מבין. אני משמש בתפקיד רב הקהילה מזה עשרים שנה, ואף פעם לא בא עני אחד לבקש ממני סיוע לשבת. פתאום כולם באים? שאל הרב איך במשך עשרים השנים האחרונות היה להם כסף לשבת, וכולם כאחד השיבו שמדי בוקר מצאו מעטפה עם כסף מתחת לדלת [עד אותו יום]. זה מצא עשרה רובל, זה מצא שנים-עשר וכן הלאה. הציע הרב שיבדקו מי מהקהילה נפטר באותו שבוע, ועל ידי כך יבינו את העניין.
אחרי דין ודברים התברר לכולם שיוסל'ה הקמצן שכולם בזו לו, לא בירכו אותו לשלום, לעגו לו ואף לא רצו לקברו, הוא זה שפירנס את משפחותיהם זה למעלה מעשרים שנה, ואף ידע בדיוק כמה היו צריכים, והביא להם סכומים מדויקים. הכריז הרב על יום ראשון כיום צום ותפילה בבית הכנסת, על מנת לבקש סליחה גדולה מיוסל'ה על הצער שהם גרמו לו.
ביום ראשון הגיעו לבית הכנסת כל תושבי העיר, ללא יוצא מן הכלל ומאז נחאט שמו לדורות – 'יוסל'ה קמצן קדוש', וכך גם נכתב על קברו.

פרשה שבועית:

פרשת פקודי / 'ערכים מול צרכים'

"כאשר ציווה ה' את משה" {שמות ל"ח, כ"ב}

 משפט זה מוזכר תשע עשרה פעם מופיע הוא בפרשתנו.
מה רוצה התורה להשמיע לנו באמצעות פסוק זה? כלום לא הובן באיזכור הראשון הרעיון, שמשה נהג כראוי ועשה הכל כמצווה?
האלוקים אינו זקוק למשכן. כלל וכלל לא. את המשכן דרשו בני אדם - בני ישראל. הם, כבני אנוש, חשו בחסרונו. בתורתם של חז"ל למדנו, כי באמצעותו חפצו לתת ביטוי נאות ומלא לשאיפותיהם הדתיות.
ההגיון מחייב אפוא, שבני ישראל יקימוהו בהתאם לרצונם ולצורכי נפשם. שתהיה בו השלמה לנטיות ליבם ומילוי לחלל הרוחני, שבו הם חשים. יתייצבו נא מיטב האדריכלים והבונים לפני משה, יציגו לפניו את תכניות הבנייה המעולות ביותר, יעניקו כבוד והדר להיכל המיועד לעבודת האלוקים, יבנוהו בצורה מעוררת השתאות ורגשות קודש כמיטב הרגשותיהם ותחושותיהם. הלא מי כמוהם יודע מה נחוץ להם?
אולם במשכן, אנו יודעים, לא כך היה. ברגע, שבו הסכים האלוקים לדרישתם לבנות משכן זה, הורה להם, שיבנוהו כפי שהראה למשה בהר סיני {שמות כ"ו, ל'}.
מדוע?
לפיענוח רז זה נסתייע בדבריו של רבי יהודה הלוי, גדול משוררינו בימי הביניים, שספרו 'הכוזרי' הינו אבן הראשה בהגות העברית המקורית:
לדעת ה'כוזרי' פועל האדם בעולמו בדומה לאותו סכל בבית מרקחת. הוא משתמש בהגיונו כדי ליצור את הערכים, שהוא חש צורך בהם. באמצעותם הוא מנסה להגיע אל תיקונו האישי, הדתי והחברתי, הלאומי ואף הבינלאומי. אולם, זהו ניצול לא נכון של ההגיון, המוביל תמיד אל האסון.
כלום לא חסינו, דור אחר דור, בהתמוטטות הערכים, שהיו באופנה וזכו בזמנם לתהילה? וכי לא טבעו בדורנו מיליוני בני אדם חפים מפשע בדם הרעיונות המקסימים ביותר לתיקון חברתי ואנושי, שהגה האדם מעודו?
ואם כן, היכן הטעות?
באמונת האדם, שבכוח התבונה האנושית להעלות ארוכה לפגעי רוחנו.
על האדם לדעת שתיקונו והתעלותו יכולים לנבוע רק מערכים, שהם מחוצה לו. בשאלת תכלית החיים ובסוגיית היכולת לבנות מסגרת נאותה מעבר למסגרת החומרית לחייו דומה הוא לסכל, ה'יוצר' תרופות בבית מרקחת. הלה מסתמך על הגיונו בלי להכיר את גוף האדם כדבעי. אף אינו מבין כראוי במהות המחלות השונות ואינו מתמצא בטיבם של התרופות.
במקרה זה ההגיון הוא סיבת הכישלון. לו ידע אותו סכל, שנחוץ לו מידע נוסף או אז היה ההגיון משרתו הנאמן.
אנו, מסכם 'הכוזרי', מסתובבים בבית המרקחת הגועש של החיים וההיסטוריה כאותו סכל. תרים אחר תכלית החיים לאור מצוקות הנפש, בלי שיהיה בידינו מידע מוסמך על מהות החיים עצמם. אנו יוצרים מתוכנו ערכים כדי לגאול את עצמנו מן הביצה, שבה אנו שקועים, ולבסוף איננו מבינים, מדוע לא הצליח הטובע להציל את עצמו. הלא אחז בציציות ראשו.

תשע עשרה פעם חוזרת הפרשה ומדגישה שמשה בנה את המשכן כפי שציווה אותו ה'. תשע עשרה פעם הודגש הרעיון שתפקידו של בן אנוש הוא לחשוף במלוא ההגיון את הטמון בקרבו, בעולם ובעבודת האלוקים ולא להמציא את אמות המידה למבצע חשיפה זה. כי משה, דווקא משה, ידע עד כמה מסוכן לערב את הנטיה האישית המוגבלת בקביעת 'מינון התרופה', הבאה לגאול את האדם מאותן נטיות הממיטות עליו את מצוקותיו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}