נשנושבועי
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכלו של ילוד אישה. {הרבי מקוצק}
סטטוס שבועי:
מורכבות חיי היהודים בארץ ישראל גורמת לכך, שאנו מסוגלים להעפיל אל רגעי שגב המרוממים את הרוח, ובחלוף סערת ההתרגשות, לגלוש מיד במדרון הנרגנות הקטנונית של כעסים ותסכולים בטונים גבוהים, אל חוסר אמונה, חוסר סבלנות וסובלנות. תלונות וטרוניות, טענות ומענות.
בעזרת מנגנון הזיכרון הסלקטיבי אנו שוכחים את הצרות, הגזירות והייסורים שהיו ועודם - מנת חלקנו. כדי לא להיסחף למערבולת זו, עלינו להותיר בליבנו כמזכרת נעימה את תמונות האחדות וההתרגשות, ולהטמיעם בתודעה הציבורית והפרטית, כאיש אחד בלב אחד.
ציטוט שבועי:
יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל. {אחד העם}
סיפור שבועי:
'מידה כנגד מידה'
במלחמת ששת הימים באחד המקלטים בשכונת 'בית ישראל' בירושלים, מקום קטן ודחוס ששהו בו כמאתיים איש. קולות תותחי המלחמה נשמעו היטב במקלט, פצצות ופגזים נפלו באזור ללא הרף, פחד מוות היכה את כולם, חלקם כבר פתחו בקריאת 'שמע ישראל', משום שהבינו שאלו רגעיהם האחרונים.
לפתע קמה אשה אחת ופרצה בבכי נרגש ואמרה בקול רם לעיני כולם: ריבונו של עולם בעלי עזב אותי וברח לאמריקה לפני שנים רבות. כבר למעלה מעשרים שנה שאני עגונה בלי מזונות ובלי גט. אין לי כסף לחתן את בנותיי, ואף על פי כן למרות העוול הגדול שגרם לי אני מוחלת לו בלב שלם. אף אתה ריבונו של עולם מחול לבניך ובנותיך, למרות העוולות והאכזבות שגרמו לך...
פרשה שבועית:
פרשת לך לך / 'שליחות עולמית'
"ויאמר ה' אל אברהם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ונברכו בך כל משפחות האדמה" {בראשית י"ב, א'-ג'}.
אכן , פלא הוא, מדוע פותח הכתוב ופונה אל אברהם בלא לציין כלל מיהו האיש, ומהן זכויותיו. נח, גיבור הפרשה הקודמת, זכה לתואר "איש צדיק תמים" {שם ו', ט'}. ואילו, על אברהם לא נכתבה אף לא מילת שבח אחת!
הפרשנות המסורתית דשה הרבה בשאלה זו, ואף העלתה תשובות לא מעטות.
הסך המתקבל מדבריהם הוא, שבהעלמת קורות חייו עד לרגע ההתגלות, יצרה התורה חיץ ברור בין העבר והעתיד בחיי אברהם. ברגע הצוו "לך לך" נולד אברהם חדש. עד עתה גילם באישיותו את התבונה האנושית בשיא טהרתה. עד עתה היה הוא הפילוסוף הגדול, שהכיר בבורא העולם ובמוסרו המוחלט. גדול היה כבודו בעיני הבריות, והשפעתו הייתה ניכרת עליהן. ואילו מעתה הפך לאדם, שזכה למגע ידה של האלוקות מעל ומעבר לתבונת האדם. מעשיו מהיום והלאה יזכו לעיצוב עילאי ושונה. לפניו חיים חדשים וניסיונות חדשים. עד עתה עמד בשתי רגליו בתוך החיים, בתחום ההיסטוריה האנושית. ואילו מן הרגע, שקרא לו האלוקים, הופקע מהיסטוריה זו, והוטלה עליו השליחות. הוא נבחר. הנה כך נולד ה'אתה בחרתנו' היהודי. המושג, שהסב לנו סבל כה מרובה, ואף מבני עמנו יש הרואים בו התנשאות בלתי מוצדקת, המפלה לטוב את היהודי - צאצאו של אברהם. בנקודה זו אכן ניצבת במלוא חריפות השאלה:
מדוע באמת בחר האלוקים באברהם דווקא? האם נזרע כאן זרע האפליה והגזענות היהודית? אין טוב מאשר פנייה אל פסוקי הבחירה עצמם. להתבונן בהם בלא פרשנות ובלא תאוריות כדי להבין את כתב ההאמנה של ה'אתה בחרתנו'.
אנו מבחינים בפסוקים אלו בדרישה להפנות עורף לתרבות הדור כולו. לנתק קשרים משפחתיים, להתרחק ממחוזות הילדות האלילית ולפתוח דף חדש בארץ חדשה. כדי שבסוף, לאחר שיצמח ממנו עם גדול ומבורך. "ונברכו בך כל משפחות האדמה" {שם}.
משפט אחרון זה, המתייחס לכל אומות העולם, הובן על ידי האבות עצמם, על ידי הנביאים ופרשני התורה, עד אחרון בני אברהם בדורנו, כמביע את התכלית הסופית של הניתוק, שנגזר עליו בתחילת הדרך.
כלומר, האדם, שבחר באלוקי עולם, נבחר להביא את דברו לאנושות באמצעות הדוגמא האישית של היותו מאמין, החי על פי מוסרו של אלוקים זה.
שיהיה ברור. האלוקים, כפי שהוא מופיע במקרא, לא הפקיר את האנושות מלכתחילה. הוא פנה אליה, אך זו לא נענתה. וכך מצאנו במדרש: "רפאנו את בבל ולא נרפתה, עזבוה ונלך איש לארצו" (ירמיה נ"א, ט'). 'רפאנו את בבל' - בדור אנוש (הדור שהחל לסגוד לאלילים). 'ולא נרפתה' – בדור המבול. 'עזבוה' - בדור הפלגה. 'ונלך איש לארצו' - (זה) 'ויאמר לך לך' (מדרש רבה בראשית ל"ט, ה').
ללמדך, שרק אחרי כישלונן המוסרי של אלפיים שנות אדם על הארץ הוטלה השליחות על היחיד, להציבו מול העולם - למען העולם. מעניין, כיצד נראים הדברים בעיני היסטוריון גדול, שלא חיבב במיוחד את עם ישראל:
אני מעז לומר, שעתידה היהדות להביא בשורה חדשה לעולם. מה מוזר הדבר, כי פעמיים בתולדות ימי האנושות ראו היהודים, כיצד אנשי חוץ השתלטו על דתם והפיצוה אחר כך בעולם, כוונתי לנצרות ולאיסלם. האין זה לעג הגורל, שזרים נזקקו לכמה עיקרים יסודיים של היהדות כדי לפרשם לאחר מכן בדרכם? כלום אין היהדות עתידה להפיץ את תורתה בצורתה המקורית, את 'היהדות המקורית' - אם אפשר לומר כך - בעולם כולו, ולא שתהא מופצת בלבוש נוצרי ומוסלמי? ככלות הכל, האין אמונת הייחוד של היהודי צרופה יותר מן המונותאיזם הנוצרי והמוסלמי? כלום לא תהיה זו מתנת היהודים לעולם לעתיד לבוא?
והוא מסיים במשפט רב משמעות:
וכלום לא בנקודה זו טמון הפתרון לבעיית היחסים בין היהודים וזולתם? (דבריו של פרופ' אנולד טוינבי בעתון הצרפתי ל'ארש, יוני 1959).
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק
ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
במקום ששם מחשבתו של האדם, שם הוא נמצא כולו. כי העיקר – המחשבה {הבעל שם טוב}
סטטוס שבועי:
גדול השלום, שבכל המסעות כתוב 'ויסעו' 'ויחנו' - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיוון שבאו לפני הר סיני, נעשו כולם חנייה אחת: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. אמר הקב"ה: הרי השעה שאני נותן תורה לישראל (מדרש ויקרא רבה ט', ט').
היה זה רגע של חסד בתולדות עמנו. רגע ללא מחלוקת ומריבה, רגע שצריך להעלותו על נס. בורא עולם ציפה לרגע זה, וניצלו להעניק תורה לעמו.
זהו הרגע המתאים ביותר. מטרת התורה היא להרבות שלום. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז). אם יוכח שיסוד השלום קיים בעם, פתוחה הדרך למתן תורה.
תרי"ג מצוות לה לתורה. יש מהן שאין ביכולתו של כל יחיד לקיימן, שכן יש מצוות המיוחדות לכוהנים, לגברים, לנשים ולעוד קבוצות. רק כל העם יחדיו יש ביכולתו לשאת את משא התורה כולה. רגעי האחדות הנדירים, מוכיחים שאכן אנחנו בדרך הנכונה.
ציטוט שבועי:
אבותינו ישבו בגטו. הם היו עניים, משוללים זכויות פוליטיות, מובדלים מן הגויים על ידי מחיצות של מסורת דתית, אורחות חיים והגבלות חוקיות. אנשים אלמונים וענווים אלה קשורים היו בכל נימי ישותם אל קהל עדתם שבתוכו נבלעו כליל. הם זכו לשיווי משקל רוחני, הראוי לקנאה. {אלברט איינשטין}
סיפור שבועי:
'תיק 1000'
רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי היה מגדולי התורה בליטא בתקופה שקדמה לשואה, פוסק בולט בתקופתו, ונשיא מועצת גדולי התורה. השפיע רבות על דמותה של היהדות כולה.
כאשר באו נציגי הג'וינט לביתו של ר' חיים עוזר, לדון בעזרה וסיוע לישיבות ולעם היהודי, הם הציעו: אולי נביא משהו לרב מאמריקה? כל פעם ר' חיים עוזר סירב.
פעם אחת ויחידה חרג הרב ממנהגו. לאחר ההצעה הקבועה, ביקש ר' חיים עוזר את סליחתם ואמר: אכן אני מבקש ממכם להביא לי משהו מאמריקה!
מה שהרב צריך, נדאג במיידי, ענו נציגי הג'וינט.
אמר להם הרב גרודז'ינסקי: עובדת אצלי בחורה בעבודות משק בית. יש לה מידת רגל גדולה, ובכל וילנה אין נעלים עבורה. אתם נוסעים לאמריקה, שם מן הסתם יש נעלים במידה שלה. אז אם תוכלו, אשמח שתביאו לי מאמריקה נעלים עבורה.
פרשה שבועית:
פרשת וירא / 'תיעדוף עברי'
"וירץ לקראתם מפתח האהל" {בראשית י"ח, ב'}
משהחליט אברהם לדבוק בבורא ובמידותיו, ראה צורך לרחם על בריותיו ולשרתם ככל שיוכל. אלפי אורחים פקדו את ביתו של אברהם במשך שנות חייו הארוכות. אך הפעם נוספו למצווה מבחני כושר לרוחו, שלא ידעם עד כה.
שלושה ימים קודם לכן נימול אברהם בהיותו בן תשעים ותשע שנה (שם י"ז, כ"ד). הברית שכרת עם אלוקיו, טבועה מעתה גם בגופו.
והנה, ביום השלישי למילתו, היום שבו מתגברים הכאבים, ישב אברהם ב"פתח האהל כחום היום" (שם י"ח, א').
יהודי זקן, חולה, עשיר ומכובד יושב בפתח האוהל, והשמש קופחת על ראשו. מה הוא מחפש שם?
לאברהם הייתה בעיה. בעיה קשה, בעיניו - גורלית.
עתה, הרהר אברהם בליבו, כשהנני שונה מכל באי עולם גם בגופי ולא רק באמונתי ובהשקפת עולמי, מה יהיה על האורחים?
הוא חשש שמא יסתייגו ממנו הבריות מהיום והלאה. הוא דאג שמא יתפרשו על ידיהם שונותו וייחודו שלא כראוי וישנו את יחסם כלפיו. הוא חייב להודיע להם כי לא חל כל שינוי ביחסו כלפיהם, כי הם אורחים רצויים בביתו, וכי אין ב'אתה בחרתנו' שמץ של התנשאות. ההיפך, תכונה זו באה לשרת את האדם ללא הבדל צבע וגזע.
כדי להמחיש גישה זו, היה אברהם זקוק לאורחים באותה שעה.
אך הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי לא להטריחו באורחים. החמסין הכבד נועד להגן עליו בשעה זו מטרדת אורחים, למען ינוח מעט, יתאושש מהכאב ויאגור כוחות.
אולם רוח אחרת פעמה בלב אברהם. החום המעיק הבריח את הבריות אל הצל, ואילו הוא ישב בחוץ, בפתח האוהל, מצפה לנס, מצפה לאורח...
זהו אברהם אחר. מכניס אורחים מסוג חדש. עד עתה היה אברהם פטור מקיום המצווה. מחלתו, ישישותו והחום הכבד פוטרים אותו, לכל הדעות, מן החובה האנושית לתור אחר אורחים. אולם, לעינינו מתייצב אברהם שמעבר לחובה. אינו מכיר בחולשת המחלה, במגבלות הזיקנה, בתנאי האקלים או בעשרות עבדים עושי דברו. למרות כל אלו הוא בעצמו מחפש את האורחים. וכאשר יבואו אלו לצל קורתו, הוא אישית ישמשם.
תחילתה של הפרשה מתארת את הרגע בו האלוקים נגלה אליו, שנאמר: "וירא אליו ה'". ברור לנו, שרגע כזה בחיי אדם הוא נקודת שיא, שכר למאמצי רוחו, פסגת שאיפתו של כל עובד ה'. שעת התעלות ותענוג שרק קרבת אלוקים מסוגלת להעניקם.
והנה, בשעה שהייתה נשמתו דבוקה בקרבת הבורא, הופיעו לנגד עיניו שלושת האורחים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב היה להחליט: אורחים או אלוקים. האם להתמסר כל כולו להתגלות שזכה לה, או לדחותה ולפנות את כל לבו לאורחים בשר ודם ולכבדם?
ואברהם הכריע: 'והיה אומר לקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים' (רש"י בשם המדרש).
אברהם ביכר את האדם שנברא בצלם אלוקים, כביכול, על פני האלוקים עצמו. הוא גילה קבל עם ועדה לדורות יבואו, כי החסד לבני האדם, חובת ההטבה לזולת, הם הם המעשה האלוקי בטהרתו. החלטתו אף נקבעה כנורמה הלכתית מחייבת, האומרת: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה' (מסכת שבת דף קכ"ז, א').
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק
ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:
https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE
