נשנושבועי

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אמר הקב"ה לאדם הראשון: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך. {קהלת רבה ז'}

סטטוס שבועי:
עיקר האילן נעוץ בשורשיו. השורשים הם צינורות היניקה המפרים ומזינים את האילן ומעניקים לו את חוסנו ואת יציבותו. בהעדר שורשים מתנועע האילן, ובהגיע רוח חזקה הוא נעקר וחדל מלהתקיים.
כן הוא האדם, כעץ השדה. כל ניתוק מן השורש הוא עבורו שאלת חיים. אם האדם חפץ בחיים, עליו לשמור מכל משמר על החיבור לשורשיו. ניתוק מן המקור הרוחני פוגע בהוויתו האמיתית של האדם, וגורם לניתוקו המוחלט משורש נשמתו.

ציטוט שבועי:
אינני תקוע – אני הרי נטוע... {דתיה בן דור}

סיפור שבועי:

'נטיעה לדורות'

חוני המעגל ראה אדם נוטע עץ חרובים. שאלו חוני: מתי לדעתך עתיד עץ זה להניב פירות?
השיב הלה: בעוד שבעים שנה.
תמה עליו חוני: כלום סבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה?!
השיב האיש: כשם שמצאתי לפני עץ חרובים שנטעו אבותי, כך אני מוצא לנכון לנטוע עץ חרובים למען הדורות הבאים... {מסכת תענית דף כ"ג.}

צמיחה שבועית:

'ארץ נהדרת' / הרב משה גרילק ז"ל

ט"ו בשבט הוא סיפורה של ארץ ישראל, שלה בלבד.

זהו סיפור על מחזור של ארבע עונות השנה. מחזור הזריעה והקליטה, החנטה והלבלוב, וגם סיפור הכמישה שאחריה באה פריחה מחודשת. ואף כי הטבע מספר סיפור זה בכל קצות תבל, שונה הוא כאן בארץ ישראל. כאן, ורק כאן, חונטים האילנות ומצמיחים... משמעות. כאן, ורק כאן, מטפחים חקלאיה, החיים על פי תורה, זן מיוחד של פירות, הוא זן פרי המעשר.

כידוע, מעשר הוא עשירית הפרי הצומח, התבואה שבשלה, הירקות שגדלו. עשירית שמפריש החקלאי בשעת אסיפת היבול לטובת הזולת. ההפרשה היא לטובת הלוויים שלא זכו לקבל קרקע בארץ ישראל.

יש שנים שבהן ההפרשה היא לזכות עניי העם שנאלצו העניים למכור את נחלתם. ויש שנים שחובת ההפרשה היא לטובת האדם עצמו. אכילה בתנאים שונים מן הרגיל, רוחניים ומיוחדים, בירושלים דווקא, תוך הקפדה על כללי טהרה שיצרו גם חגיגיות ורוממות רוח.

מעשר זה הוא חלק אחד ממערכת שלמה של חוקי חקלאות שהטביעו את חותמם בכח צו התורה בימי קדם על הקרקע ועל האיכר היהודי. בין חלקי המערכת האחרים אנו מבחינים במצוות הפרשת תרומה לכהן, בחובת הבאת ביכורים, בצו המחייב להותיר את פאת השדה ללוקטים העניים, לגר, ליתום ולאלמנה, ועוד מצוות רבות המתמזגות למסכת, שבמרכזן גלום הרעיון: 'שבשדהו של אדם מישראל אין הזרע מניב פירות לבעל השדה בלבד. אין האילן היהודי משגשג לבעליו בלבד' (ר' שמשון רפאל הירש).

החקלאות, עבודת האדמה ועצם הקשר למולדת, נרתמו בארץ למרכבת השאיפה הרוחנית המעדנת את החיים עצמם. ההנאה החומרית, הטבעית, הפשוטה והבריאה, עולה במציאות חיים זו דרגה, ובאורח פרדוקסלי מחדדת את ההנאה.

כיצד שואפים וחותרים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, כיצד מנשאים את ההנאה הטבעית לדרגה נאצלת של קדושה? ערכים נעלים אלו לומד החקלאי היהודי מכל שעורה ושיבולת של שדהו ומכל פרי הצומח בבוסתנו. כל הצומח, הפורח, הגדל ומבשיל על אדמה יהודית - פורח למען הרוחניות, למען חיים אציליים, על ידי כח שמיימי עליון ולמען אהבת האדם. הקב"ה קשר את אותות תורתו המאלפת בכל שלב ושלב של חיי האדם השולט בטבע, במיוחד בשטחים הרגישים שבהם מתעוררות נטיות הרכוש וההנאה, הם היצרים האפלים של אנוכיות ותאווה, אויבי היעוד האלוקי.

בשורות ספורות, זוהי תורת המעשר היהודית. בשבת העם היהודי על אדמתו, שינתה מערכת זו, בתרגולת מתמידה, את אופי העם. היא פתחה את לבו לראות את צורכי הזולת ולהבחין בהם. תחושת החסד התפתחה מתוך מערכת זו. אותותיה ניכרים עד ימינו במצוות הצדקה, שהכול מודעים לה, ורבים מקיימים אותה באופן מופלא.

אך מה לה, לתורת צדקה חקלאית זו ולט"ו בשבט? מדוע אנו מעלים דווקא היום מערכת זו על נסר מדוע דווקא היום, באמצע החורף הקר והגשום, כאשר האילנות עודם עומדים בעירומם ופירותיהם אינם נראים כלל?

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן. משמעות 'ראש שנה' זה, אחד מארבעה ראשי שנה המנויים במשנה, היא הגדרתו כתאריך הקובע למעשרות האילן – לאיזו שנה משתייכים הפירות ואיזה מעשר חל עליהם.

תאריך זה אינו תאריך שרירותי. ט"ו בשבט קובע למעשרות האילן, משום שבו נפתחת תקופה חדשה. החורף נחצה ביום זה לשנים. מהיום עולה השרף באילנות והחיים שבים לזרום בעורקיהם. אמנם עדיין החורף בתוקפו, אך בשרשי האילנות העירומים מתחילה החנטה. בסתר מתחילה התהוות הפרי החדש. ארץ ישראל מחדשת בתאריך זה את נעוריה, אוספת כוחות לאחר 'מנוחת' החורף ומתכוננת לקראת האביב והקיץ להניב פירות חדשים.

מי שלא קהו חושיו, מי שמסוגל עדיין להרגיש את ארצו בצורתה הקמאית, הבראשיתית, וחכמי ההלכה היו כאלה, חש בלבו את שמחת ארץ ישראל המתחדשת והמתרעננת, ושמח עמה.

באכילת פירות בשלים מתנובתה, בירך היהודי, במשך דורות ובכל פינות תבל, ברכת 'מזל טוב' על יקיצת ארצו הרחוקה. ארץ הרחוקה ממנו מרחק אלפי קילומטרים של גלות, אך קרובה לו קרבת נפש שאין למעלה הימנה.

זהו ט"ו בשבט. חג הארץ המצמיחה מצוות שבאמצעותן פיתח היהודי קשר עמוק איתה. עמוק יותר מקשר מולדת ובית סתם. קשר שאינו תלוי כלל בנסיבות חיצוניות כלשהן. קשר פנימי שלא ניתק לעולם. קשר שאנו זקוקים לו כיום ביותר.

פרשה שבועית:

פרשת בשלח / 'אמון העם'

"וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם... וילונו העם... לאמור מה נשתה" {שמות ט"ו, כ"ב-כ"ג}.

הם עמדו שם המומים מעוצמת המאורע הכביר שחוו זה עתה. קריעת ים סוף! עתה, מול ים הגאולה ולמראה הארמדה המצרית ששקעה במצולותיו, גאתה בלבם התפעמות אדירה שהפכה בפיהם לשירה, היא שירת הים. ובכל זאת, צצו מיד בעיות ותלונות שאינן מובנות על רקע רגעים גדולים אלו.

השאלה המתעוררת למקרא פרשת המים המרים היא כפולת פנים.

מדוע האלוקים הכול יכול אינו מספק להם מים לשתיה? מדוע מחכה הוא לתחושת המחסור, לטרוניות הנלוות ולנרגנות הטבעית המתעוררת? מצד שני, התנהגותם הפסימית והנמהרת של בני ישראל תמוהה מאד. הן זה עתה חזו במפלתו המוחצת של אויבם המצרי וצפו בחורבנה המוחלט של ארץ משעבדיהם. זה עתה ראו בעיניה את נס קריעת ים סוף ואמונתם באלוקים לוטשה כבדולח הטהור, עד כי גם הכתוב עצמו מעיד עליה: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" {שם י"ד, ל"א}. אם כן, כיצד נמוגה אמונתם מיד עם תחושת המחסור הראשון? מדוע הופיעו תלונות, טענות ומענות?

המפתח להבנת הדברים טמון בפסוק הבא:

"ויצעק (משה) אל ה', ויורהו ה' עץ וישלך אל המים... שם שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו" {שם ט"ו, כ"ה}.

פסוק זה מורכב משלושה נושאים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. הנושא הראשון מתאר את המתקת המים המרים באמצעות כפיס עץ. חלקו השני מבשר על החלת חוק ומשפט מסויים על בני ישראל, בהזדמנות זו. ואילו המילים האחרונות מדברות על ניסיון כלשהו, שבפניו הוצבו בני ישראל: "ושם ניסהו".

אולם הכללתם בפסוק אחד מרמזת כי הם אינם נושאים נפרדים זה מזה. קיימת זיקה בין חלקי הכתוב השונים. אנו מבינים שהמתקת המים תלויה בחוק ובמשפט, ושניהם תלויים ב'ניסיון' אשר את צופנו עלינו לפענח.
המים המרים שבהם נתקלו בני ישראל בדרכם, היו להם מי ניסיון. הם נועדו לבחון את כושר עמידתם הערכית. לבדוק עד כמה איתנה אמונתם באלוקים ובאמת שאותה הכירו על שפת ים סוף. עצם ההעמדה המתמדת בניסיון היא 'החוק והמשפט' לעם ישראל.

זהו מובנו המילולי של הכתוב, אך מהי משמעותו הפנימית-הרוחנית?

ניסיונות המדבר, כמבחני המקרא כולו וכניסיונות החיים בכלל, מטרתם אחת: ליצור אדם בן חורין. אדם הפועל בעולמו מתוך חירות רוחנית מלאה. חירות שהיא בבואה מחירותו של האלוקים עצמו אשר טבע ביציר כפיו ניצוץ ממהותו הנעלמת.

בעת המבחן מגלה האדם, שקיים פער בין אמונותיו ההכרחיות לבין התנהגותו המעשית. בני ישראל היו משוכנעים שלאחר מאורעות ים סוף איתנה אמונתם, על כל המשתמע מכך, לעד. והנה, בניסיון המים המרים גילו, כי לא כך הוא, והינם משועבדים לתנאי הסביבה הלוחצים. עצם גילוי עובדה לא נעימה זו הינו אקט משחרר. הוא מעורר תקווה, שאולי בניסיון הבא יעמדו ביתר כבוד ורוחם תינתק, לפחות במעט, מכבלי האינסטינקטים. כך מהווה כל ניסיון תוספת תרגול, סוג מיוחד במינו של התעמלות רוחנית. התעמלות המחזקת את שרירי הנפש ומעצבת את רוח האדם, כפי שהוא נתפס בהשקפת המקרא, שבהשגת חירות זו הוא רואה את תכליתו עלי אדמות.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

 

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

 

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשוֹ. {תהילים י"א, ה'}

סטטוס שבועי:
החרדה לחטופים גורמת לחוסר אונים לאומי שגוזל מאיתנו את מנוחת הנפש, וכופה עלינו לחשוב עם עצמנו וסביבתנו, למה אנחנו לא יכולים לחיות בשקט בארצנו כמו כל עם אחר במולדתו? למה החרדה היא מציאות קבועה בחיינו?
אם נשכיל להבין ולהפנים, נזכה לשיעור חשוב מאין כמוהו, באי יכולת לברוח מן הגורל היהודי, ובין אם נרצה או לא, אנו עומדים מול גורל זה ללא אפשרות בריחה, אבל עם אפשרות בחירה...

ציטוט שבועי:
ארץ ישראל לא בזכות הכח, אלא בכח הזכות. {מנחם בגין}

סיפור שבועי:

'תחקיר צבאי'

במלחמת העולם הראשונה, נלחם גדוד אנגלי תחת פיקודו של קולונל העונה לשם ווייטלס, ובמשך ארבע שנות המלחמה, לא נפל בקרב ואף לא נפצע שום חייל מן הגדוד שלו.
נתון מדהים זה השיג הקולונל באמצעות שיתוף פעולה מלא מצד הקצינים והחיילים כאחד. כולם כאחד למדו בעל פה ושיננו ללא הרף את מילותיו של פרק צ"א תהילים המוכר בתור 'שיר של פגעים', שהיה קרוי בפיהם: 'פרק ההגנה'.
עובדה מהממת זו נודעה לאחר תחקיר שערך משרד המלחמה הבריטי שביקש להבין כיצד מגדוד לוחם איש לא נפל בעת הקרבות השונים. עובדה הסותרת את הסטטיסטיקה של המלחמה.
{מרטין קוהה  בספרו your greatest power, על פי עדות פ.ל. ראוסון, מהנדס בריטי נודע ואחד מגדולי המדענים האנגלים בתקופתו, בספרו life understood}

פרשה שבועית:

פרשת יתרו / 'המדריך לחיים'

 

"אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים... לא תחמוד כל אשר לרעך" {שמות כ', ב' - י"ג}.

 

את עשרת הדיברות שמע העם כולו מפי האלוקים, כאשר ניצב העם למרגלות ההר העשן "כעשן הכבשן" {שם י"ט, י"ח}. עשרת דיברות אלו כוללים בכת"ר (620) אותיותיהם את 613 מצוות התורה, בתוספת שבע המצוות שחידשו חכמים בכוח הסמכות ששאבו מן התורה.

הדיבר הראשון והדיבר האחרון דומים במהותם. הראשון "אנוכי ה' אלוקיך" כמו האחרון "לא תחמוד", אינן מצוות מעשיות המחייבות את האדם לעשייה כלשהי. הן מצוות רעיוניות המכוונות ללב. הראשונה קוראת ליחס נכון כלפי העולם, ואילו האחרונה - מדריכה אותו בסבך ההתייחסות הנפשית כלפי כל אשר לזולת. שמונה הדיברות הקבועים ביניהם, הינם צווים מעשיים הדורשים מהאדם לפעול בהתאם להם, או להימנע מפעולה כאשר היא שלילית.

עשרת הדיברות היו חרותים על שני לוחות אבן. הלוח הראשון כלל את המצוות שבין אדם למקום, ואילו על הלוח השני נחקקו המצוות שבין אדם לחברו. במינוח מודרני יותר, הוצמדו זה אל זה מצוות 'דתיות' ומצוות 'אזרחיות'.

כאמור, הלוח הראשון פותח במצווה רעיונית: "אנוכי" - אמונת הלב באלוקים. המצווה האחרונה בלוח זה היא מצווה מעשית מאד, מוחשית מאד, שנלקחה היישר מחיי היום יום: "כבד את אביך ואת אמך".

לעומת זאת, לוח המצוות 'האזרחיות' פותח בצו מעשי, ממשי: "לא תרצח", ומסיים ב"לא תחמוד", שהיא פנייה אל רגשותיו הפנימיים של האדם.

'כולם נאמרו בדיבור אחד, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע' (מדרש). להורות וללמד כבר בהתחלה כי אין להפריד בין חיי המעשה ה'חילוניים' לבין עולמו הרוחני והפנימי של האדם. אין 'דתי בלב'. היהדות אינה רק עניין לבית הכנסת. החיים על כל גילוייהם חייבים לעמוד בשווה בפני כל מה שחרות על הלוחות.

"אנוכי ה' אלוקיך" הוא הדיבר המטיל אלומת אור בהירה אל תוך תוהו מושגי האלילות העתיקה והמודרנית גם יחד. הוא מודיע לשומעיו בניסוח ברור כי העולם אינו תוצאה עיוורת של התנגשויות קוסמיות מקריות. החיים על פני האדמה אינם פרי תאונה. הוא מצהיר באוזני האדם כי יש בורא ליקום, המנהיגו ומכוונו מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה. יש לעובדת קיומו משמעות.

הנימוק לפנייה הוא: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" {שם}. זוהי פנייה לאומית המזכירה להם חוויה קרובה ביותר שבה התנסה העם. יציאת מצרים הוכיחה בדרך ההתנסות האישית והקיבוצית, עד כמה מתערב אלוקים זה בחייהם, ועד כמה מגלה הוא עניין בעתידם ובאושרם של ברואיו.

מן הדיבר הראשון אל האחרון והמסכם. דיבר זה הוא - המוזר שבדיברות, כי הוא מטיל את צל איסורו על דברים שברגש. אין זה הגיוני, אולי כמעט בלתי אפשרי. 'כי איך יהיה אדם, שלא יחמוד דבר יפה בלב, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו' (אבן עזרא). החמדה צומחת מעצמה. האדם חסר שליטה עליה. וחסר אמצעים להיאבק כנגדה.

לו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני והמעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות בעקבות החמדה - לשים יד, למשל, על בית הידיד או על מכוניתו, כי אז היה הצו מובן, פשוט וברור.

אולם הדברים כוללים מפורשות גם את הרגש המתעורר בלב. כיצד ניתן לצוות עליו 'אל תופיע'? הנה כי כן, מצאו כאן הפרשנים את הקשר האמיץ בין הדיבר הראשון לבין הדיבר האחרון שבלוחות, בין המילה "אנוכי" לבין המילים "לא תחמוד".

אין האלוקים מטיל ווטו על החמדה או על התשוקה. תכונה זו טבעית היא ואין לכלוא אותה. אולם הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את תשוקת לבו לכיוון שונה - לשאוף אל ההתעלות, אל נכסי הרוח של קרבת האלוקים.

לא ניתן להשתוקק בעת ובעונה אחת לשני דברים מנוגדים. הלב הוא המחליט אם לבחור בתשוקת החומר או בחמדת הרוחניות.

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך. {הרבי מקוצק}

 

סטטוס שבועי:
ההיסטוריה זורמת בקצב מואץ. העולם מתקדם ומשתנה – תרבויות פורחות, מתנוונות ונכחדות, אימפריות קמות, צוברות עוצמה ושוקעות, עמים חדשים עולים על בימת ההיסטוריה, משחקים תפקיד מזערי או ראשי ונמוגים אל ערפילי הזמן, אישים רבי השפעה נשכחים, שינויים ותמורות ללא הרף בתולדות האומות.

למרות הכל, עם אחד אינו נעלם, אינו נכחד. הוא ניצב, מזדקר לעין, מתעקש לרשום את שמו בכל אחד מדפי ההיסטוריה, הוא אינו בן תמותה. זהו העם היהודי!

 

ציטוט שבועי:

אי אפשר שעם ישראל יתקיים בארצו בלי קשר עם עברנו הגדול ועם מסורתנו, אלא על ידי כוחות חומריים בלבד. מה יכול לעשות קיבוץ קטן של יהודים בקרן זווית זו? אפילו נגד סופה קטנה לא תהיה לכם תקומה, והייתם כקש נידף וכענן פורח. בכל מה שתפנו, עליכם ללכת אחרי רעיונות היהדות, לפי סימניהם המובהקים, ואחרי השלמות המוסרית שהיא עצם דתנו. {הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד - תל אביב, פברואר 1914}

 

סיפור שבועי:

 

'מי כעמך ישראל'

 

איכשהו קצת התאוששתי בחודש הזה, מאז נפילתו של בעלי, אבל אתמול יצאו כל הפלוגה שלו ובירכו הגומל. ואני, לא יכולתי לברך הגומל. הרי נשארתי לבד.

הטרגדיה הבאמת גדולה, הייתה כשהגיעו אלי הקצינים ואמרו שזה היה בטעות! הוא נפל מהוראה לא נכונה, מאש דו צדדית.

כי זה קורה.

 

כל מה שהיה חשוב לי, במעמד הזה שהחברים שלו יצאו מעזה סוף סוף ובירכו הגומל, היה לפגוש את הקצין שנתן את ההוראה שבשוגג הרגה את בעלי.

היה לי חשוב להגיד לו: זה מה'. זה לא אתה.

אני מבקשת ממך להיות חזק. להתאושש.

{מיומנה של אלמנת צה"ל טריה}

 

פרשה שבועית:

 

פרשת משפטים / 'צמוד למדד העם..'

 

"אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" {שמות כ"ב, כ"ד}.

 

די במחצית משפט זה שינוסח כך: 'הלווה כסף את העני, ולא תהיה לו כנושה'. המילים הנוספות יוצרות מנגינת רקע אנושית למצווה עצמה. היהודי, שהפסוק מופנה אליו, מכיר מיד את מקומו בחברה. הוא לומד שאין הוא העשיר המתנשא, המביט מגבוה על מבקש העזרה. האלוקים מודיע לו: 'לא עמך הוא העני, אלא עמי הוא' (מדרש רבה). ואתה, שנדמה לך כי הישגי הממון והכוח מעניקים לך זכויות יתר, נדרש להלוות כסף למעוטי יכולת שהם עמי, קרובים אלי ביותר דווקא בגלל עוניים: "כי אל זה אביט, אל עני ונכה רוח" {ישעיה ס"ו}.

די בידיעה זו לשפר את האקולוגיה החברתית, לשנות מן היסוד את יחסו של המלווה ללווה. את גישתו של כל מגיש שירות לנזקקים לו.

 

מילה נוספת המתנגנת בפסוק זה היא המילה: "את העני עמך".

"עמך" הינה הדרישה להזדהות רגשית עם הפונה לעזרה. לא רק לחוש לעזרתו, כי אם גם לחוש את מצוקתו. 'כאילו אתה עני'. ההלוואה היא, איפוא, הלוואה צמודה. צמודה להשתתפות בצער הלווה, שחייב המלווה לטפח באותה שעה בלבו.

כך מצאנו שנהג אחד מגדולי ישראל במאה הקודמת.

בליל חורף רוסי נקש הרב על דלת ביתו של גביר העיירה. בעל הבית הופיע בפתח, בלבוש קל, והזמין את הרב פנימה אל הבית החם והמוסק.

הרב סירב, וכך אולץ העשיר להאזין על המפתן לבקשת הרב. הרב דרש סכום כסף גדול כדי לקנות עצי הסקה לבתי העניים שבעיירה.

הלה הסכים מיד לבקשת הרב. משנכנסו וישבו בסלון החמים, שאל בעל הבית את הרב: מדוע הכרחת אותי להאזין לדבריך מחוץ לבית כשכולי רועד מקור?

רציתי, השיב הרב, שתחוש קור מהו. ליד האח הבוערת לא תשכיל להבין עד כמה סובלים אחיך בפרברי העיר.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

 

חודש טוב – שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך... {תהילים י"ג ו'}

סטטוס שבועי:
אימתה הנוראה של המלחמה, מותם של אחים ורעים, מבהיר לפתע: כמה ננס הוא האדם. כמה קטנות הם האשליות, השאיפות והחלומות שהאדם טווה בחייו, וקומץ עופרת שם להם קץ. אין עוד ערך לחיים הרגילים בזמנים אלו.
ברגעים אלו מת האדם המדומה, מתה הקונספציה האנושית המוכרת מהעבר הלא רחוק, ונולד האדם האמיתי, האדם המכיר בערכו הנכון, בקנה מידה המדוייק של מקומו בעולם ומקומו בחברה.

האדם החדש הזה לומד להעריך ולהוקיר כל דבר הניתן לו, משום שאין לו משלו, מאומה. הוא בז לגאווה, לשקרים, לפוליטיקה, למוסכמות המזוייפות של לפני המלחמה, ולכן קשה עליו החזרה לשגרה של 'פעם'.
אי לכך עלינו לסייע לו, ולהמציא ולספק לו שגרה חדשה...

ציטוט שבועי:
יהודי הוא מין אדם, שאינו מתחשב במספר הפעמים שהתאכזב. {יצחק שביס זינגר}

סיפור שבועי:

'מתווה שחרור'

רבי גדליה משה מזוועהיל היה נתון בבית הכלא הרוסי תקופה ארוכה, בתנאים הידועים לשמצה של בתי הכלא הרוסיים באותה עת.
כאשר הגיע יום השחרור המיוחל, היה זה בדיוק בשבת, וביקשו ממנו לחתום על גליון השחרור. לחתום בשבת?! בשום פנים ואופן לא!, סירב הרבי נחרצות. מפקד בית הסוהר הבהיר לו כי אם לא יחתום הוא עלול לשבת עוד כמה וכמה ימים עד שיגיע עת לחנינה, ולכן הוא מציע לו לא להתחכם ולחתום תיכף ומיד. אך ר' גדליה משה עמד בסירובו.  

יחד איתו היה אמור להשתחרר אסיר יהודי נוסף, ובראותו את עוז רוחו של האדמו"ר מזוועהיל, הצהיר שגם הוא לא יחתום ולא אכפת לו להישאר בכלא.
הרבי בראותו כי הלה מסרב לחתום, ביקש את גליון השחרור שלו וחתם במקומו, והאסיר השני השתחרר לאלתר, בעוד הוא עצמו נשאר בכלא עוד כמה ימים.

כשהשתחרר מהשבי, שאלוהו מקורביו ובני משפחתו, ממה נפשך, אם כבר חתמת לבסוף בשבת בשביל אותו אסיר, אז מדוע לא חתמת בשבת גם עבורך?!
נענה הרבי והסביר: אני אמדתי את כוחותיי, וידעתי שיש לי יכולת לשבת בבית הסוהר עוד כמה ימים ולא יקרה לי מאומה. האסיר השני לעומת זאת, הוא אדם חלש וחולני, ועבורו הייתה זו שאלה של פיקוח נפש להשאר בשבי עוד כמה ימים, ופיקוח נפש דוחה שבת, ולכן חתמתי עבורו.

פרשה שבועית:

פרשת תרומה / 'חזון היום שאחרי...'

"ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" {שמות כ"ה, ל"א-ל"ב}

המשכן נוצר לפי הדגם של היקום. משתקפת בו הבריאה כולה. אבני היסוד של היקום פשוטות הן במקורן ומשותפות לכל נוצר. המגוון האדיר והשופע של תופעות הטבע, שורשו במינון ובהרכב משתנה של אותם יסודות בראשיתיים פשוטים. כל המופיע לנגד עינינו, מן הגלקסיות האדירות ועד לגרגיר החול, כפוף כולו למספר חוקים פיסיקאליים בסיסיים.

גם עולם הרוח בנוי בצורה דומה. מערכת חוקי המוסר פשוטה אף היא. עם זאת, במקביל לחוקי הטבע, היא מתגלמת בכל היש הנברא בעולם, כולל כמובן באדם.

בבוא האדם לנסות להבין את עצמו ולעמוד על רזי ערכיותו - עליו לחדור אל תעלומת המשכן. מבעד למעטה הגשמי של פרטי המבנה ושל כלי הקודש שהוצבו בו, עליו לחשוף את המהויות הרוחניות הגלומות בהם. כך יגלה האדם את עצמו.

אולם, כשם שבכל תופעות הטבע קיימים רבדים-רבדים, כך הם פני הדברים גם במשכן ובאדם. כשם שחשיפת כל רובד מגלה, שלמעשה, הינו מכסה המסתיר רובד עמוק ממנו, כך הם גם הרבדים בנפשו של האדם. עמוקים הם עד אין חקר.

התמונה שנציב עתה הינה חלקית, אין היא ממצה את התמונה הכוללת. אולם עם זאת, היא מייצגת אותה.

"ועשית מנורה" - האדם הוא כמנורה. מוכן להאיר על ידי תורה ומעשים טובים. גובה המנורה שמונה עשר טפחים, כמידת אדם בינוני. עליו לדאוג שיהיה יקר וחשוב כזהב, ושיהיה טהור מכל סייג של עוון וחטא.

התנאי להחשבת האדם כמנורה טהורה הוא קבלת ייסורים ומירוק כל בדיל בלתי טהור - "מקשה תיעשה המנורה". הכאות בקורנס - שהם משל לייסורים - בונים את המנורה. בנוסף, כולה "מקשה", אין היא מורכבת מחתיכות נפרדות. דבר זה משל הוא לאחדות כל האיברים, שלא יטמא אחד מהם, וכך תיפרד איכותו מיתר האיברים.

באמצעות מנורת הזהב לימדה אותנו התורה את משמעות החיים הבריאים והנאצלים. היא בישרה שסוד האושר האנושי טמון ביכולת האדם לכוף את כל ביטויי רוחו וגופו למטרה נעלה ועליונה. מטרה לא אנוכית שתעניק לנפש אחדות ותסיר ממנה את כבלי הפיצול האומלל, פיצול הנובע מהכוחות והיצרים הנאבקים בתוכה.

בעיותיה הרוחניות של חברתנו נובעות בגלל היעלמותה של אמת זו. דור בוני המדינה, למשל, מתרפק בגעגועים ובכאב על החזון שפעם בלבו, ואשר נמוג כליל תוך עשרות שנים בודדות.

דור זה אינו מבין את הנוער ששינה דרך. עם זאת, הוא שוכח שלו עצמו הייתה מטרה - הקמת המדינה. היא מילאה את לבו. לה שיעבד את כל כוחות הגוף והנפש, ואותה נשא בדומיה, בסיפוק ואף בסבל ובמאמץ. הוא היה שותף למעשה היסטורי כביר.

מבחינה חומרית לא היה בידי דור זה אפילו המחצית מן המצוי בידי הצעיר בן דורנו, אך למרות זאת, היה אותו דור מאושר. הצעירים כיום 'מחפשים את עצמם', ושוקעים בנהנתנות המותירה אחריה שובל של עצב. כל רוח מצויה מפזרת אותם מארצנו אל כל מדינות תבל.

מדוע כך הם פני הדברים? כי אין בלבו של צעיר בן דורנו חזון או מטרה רוחנית שלמענה כדאי לחיות ולהקריב! החיים נטולי משמעות, והצעיר נסחף, כמעט בעל כרחו, למערבולת היצרים כולם.

היהודי ידע שהמשכן אינו אתר פולחן, כי אם מקדש הנשמות. הוא בא בשעריו כדי לחדש ולהיזכר באמיתות שלאורן יחיה, כדי להשיב את האחדות לנפשו המתפצלת מאליה בשוקי החיים, וכדי להציב את המטרה של עבודת ה' בראש מעייניו. הוא ציפה שמנורת חייו תאיר ותעניק לו מאורה המחיה.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בהמעיט האדם את דבריו - ימעטו שגיאותיו. {רבי מנחם המאירי}

 

סטטוס שבועי:
הגורל היהודי רודף את מדינת ישראל, ואינו נותן לה לשקוע בנורמליות המערבית המתוקה. מצב זה כופה על הישראלי להגדיר את עצמו בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. הוא חייב להבין מה קורה לו. מציאות זו היא לחם חוקינו כבר שנים ארוכות, שהתעצמה והתרחבה בחודשים האחרונים.
גם הישראלי שיצא מחוץ לגבולות הארץ, שם השיל מעצמו את הישראליות הלוחצת, ובמסגרת הגבולות שנפרצו הוא גם פרץ, במקרים רבים, את גבולות עם ישראל, אל עבר התדבקות בעם אחר, התקופה האחרונה הוכיחה שאמנם הוא יצא מישראל, אך ישראל לא יצאה ממנו.. אם חפץ חיים הוא, עליו למצוא את הפשר לעובדת היותו יהודי.
אין בריחה מן הגורל היהודי והזהות היהודית, ואין מנוס מהם.

ציטוט שבועי:
אין עם בהיסטוריה של המזרח שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים.
מוזר יותר :הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו.
ושוב, מוזר מאוד שהדתות החיות של העולם, כולן בנויות על רעיונות שנלקחו מיהודים. הבעיה איננה איפוא מה קרה, אלא מדוע זה קרה כך? למה ממשיך גזע זה להתקיים, מדוע חיה היהדות???... לא נוכל לתת תשובה לשאלות אלה... פה הייחוד היהודי. {טרוט ריבלי גלובר}

סיפור שבועי:

'להבין את היהודים'

העיתונאי הבריטי גראהם טרנר פרסם סדרת כתבות מקיפה ב'דיילי טלגרף' תחת הכותרת המתיימרת: 'להבין את היהודים'.

לאחר שנה של תחקיר בבריטניה, בארצות הברית ובישראל, הוא מביא את התרשמותו: אף אחד לא יתחיל להבין את היהודים עד שלא יבקר בישיבה - בית ספר ללימודי התלמוד... ויראה את מאות האנשים הצעירים העוסקים בוויכוחים לוהטים על הפרשנויות של הטקסט העתיק המונח לפניהם. באולם אחד ישבו 400 בחורים צעירים, רכונים זה מול זה כמו במשחק שח-מט.
מעולם בכל ימי חיי, בשום אוניברסיטה או בית ספר, לא ראיתי להיטות אינטלקטואלית כזו, זה היה מרתק. זה היה רגע מפתח עבורי בניסיון להבין את היהדות. הלהט מצד אחד, והסקרנות האינטלקטואלית מצד שני.

פרשה שבועית:

 

פרשת תצווה / 'סמל לאומי'

 

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד" {שמות כ"ז, כ'}.

 

הפרשה פותחת בפסוקים העוסקים בעניין העלאת האור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן היא תעמוד במשכן, שעדיין לא הוקם.
פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו" {שם, כ"א}.
הפרוכת חצצה בין קודש הקודשים לבין שאר חלקי המשכן. בקודש הקודשים עמד ארון העדות. בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן. הכניסה למקום זה הייתה אסורה בתכלית. רק אחת בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת. ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?

תשובה: 'המנורה נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה'.

 

פילוסופיית חיים שלמה נלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה. זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי, כאילו הוא זקוק לקשר זה. דעה פסולה זו פוגמת בחירותו המוחלטת של האלוקים ומכחישה למעשה את חירותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי. מחשבה זו היא הרת אסון. שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם. ואם כן, שוב אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו של האדם לטוב ולרע.
המדרשים לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו. הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מהשמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם.

כשאר כלי המשכן, גם הנר סמל הוא לאדם.

סמל - בעצם מקור אורו אשר בא מ'שמן זית זך'. שמן הזית שונה מכל המשקים המתערבים זה בזה, 'השמן אינו מתערב. כך ישראל אינן מתערבים עם שאר העמים' (שמות רבה, פרשה ל"ו). חוק העם כחוק השמן. העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח. הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה הוכיחה את 'חוק השמן היהודי'.

אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות. היא שאפשרה לנו 'להאיר לכל' באור מיוחד. התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו. תרומת היהדות לתרבות העולם הינה מקיפה ועמוקה מאד.
בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה "מערב עד בוקר" {שם פסוק כ"א}, דברים חשובים גם באוזנו של היחיד בישראל.
היא לחשה לו כי הנר מאיר לאדם, בכוחו לגרש אפילה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: 'שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום'. היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים והיא המאירה לו בשבילי עולם אפלים לבל יכשל.

 

שלהבת הנר רמזה על תענוג ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: 'כי כל מי שעושה מצווה, כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחייה את נפשו' (מדרש).

 

מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחייה אותה.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

 

שבת שלום -  בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם. {תהילים י"ח, ל"ח}

סטטוס שבועי:
עם ישראל שמר על התורה במשך אלפי שנים, מפני שכולנו היינו למרגלות הר סיני בזמן נתינתה. ומאז, דור אחר דור, העבירו הלאה מאב לבן ומאם לבת, את פרטי המאורע הזה.
הסיפור המופלא של הישרדות העם היהודי במהלך כל הדורות, הוא הודות לתהליך מסירת התורה מדור דור, עד לימינו אנו.

ציטוט שבועי:
אין תרבות יהודית ואין הוויה ישראלית, ואין מניעת התבוללות וקיום דיאלוג עם הגולה בלי שבתרבות שלנו יהיו המורשת והמסורת היהודית. {ענת מאור}

סיפור שבועי:

'ללא התיישנות'

ללשכתו של הרב ישראל מאיר לאו, בשבתו כרב העיר תל אביב, נכנס יהודי מלונדון וביקש לדבר עמו. קראו לו מוטל קמינסקי, חסיד גור.
קמינסקי הניח על השולחן ספר עטוף בעיתון  ואמר: זה ספר על תולדות חיי בשואה, ובאתי לבקש מהרב סליחה. 50 שנה רובץ הסיפור על מצפוני וכעת אני רוצה לנקות עצמי. הוא זרק את הרב לאו חמישים שנה אחורה, אל אחד הימים הקשים בחייו.

זה היה בחודש אוקטובר 1942, הנאצים פרצו לעיירה פיוטרקוב בפולין והחלו באקציה הארורה. הם אספו את הגברים בכיכר העיר והעלו אותם לרכבות בדרך לטרבלינקה ואילו את הנשים והילדים הניחו לטפל בהם מאוחר יותר. אביו של הרב לאו, הרב הראשי של העיר, הצליח ברגע האחרון לסדר לאשתו ולישראל (לולק) הקטן עליית גג, בוידעם, בקומה הרביעית של בניין נטוש ובו הצטופפו עם עשרה אנשים נוספים. ביניהם אותו מוטל קמינסקי, שהיה אז ילד קטן, יתום שלם, מאבא ומאמא.
לפתע הם שומעים מגפיים, צעדים הולכים וגוברים ממדרגה למדרגה. הנאצים טיפסו מקומה לקומה וחיפשו אחר יהודים מסתתרים. אימת מוות שררה. הם הגיעו לקומה שלהם ובאותו חדר הייתה ערמת קרשים. הנאצים הניחו שמישהו מסתתר תחת הקרשים והעבירו בסבלנות קרש ממקום למקום, כשהיהודים מצטנפים באימה מעל ראשם ממש.

אמו של הרב לאו ציידה אותו בשקית חומה עם כמה תפוחים קטנים. מוטל, היתום הקטן, היה רעב נורא וכשאיש לא הסתכל, לקח מהשקית תפוח קטן ונגס בו. בדיוק באותה שעה פרצו הנאצים לחדר והוא חשש ללעוס שמא ישמעו את הלעיסות שלו בדומיית המוות מסביב. הוא גם חשש לירוק את התפוח שמא האנשים המכונסים יגלו את הגניבה. ככה ישב במשך שעתיים עם הפלח הנגוס בפיו.
כעת, הוא אומר לרב לאו, באתי לבקש ממך מחילה על הגניבה ההיא. חמישים שנה אני לא רגוע…

פרשה שבועית:

פרשת כי תשא / 'בושה ותשובה'

"והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה, עד בואו האהלה... וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל, וקם כל העם והשתחוו..." {שמות ל"ג, ח'-י'}.

 

עם עצוב ומבויש, שאינו יודע לאן יוליך את חרפתו, עמד עתה למרגלות הר סיני. עם, שעננת החטא אפפה אותו מכל עבר. עם שבזעם שחלחל בקרבו, לא הצליח להבין הכיצד נכשל? מדוע התפתה? כיצד נסוג אל בערות הסגידה למעשה ידיו - לעגל שיצר? בכאב לב הוא חש כיצד הסיר מעל עצמו את אמיתות מעמד הר סיני שרכש אך שבועות מספר קודם לכן.

גם משה הניצב מולם, אינו אותו משה שהכירו קודם לכן. עתה הוא מוכיח איכויות שלא שיערום. מנהיג המסוגל למען האמת המוחלטת, לשבור ולנתץ את לוחות הברית, מעשה ידי האלוקים, ובאותה שעה עצמה מגונן הוא על העם כולו. מודיע הוא לאלוקים, שאם בדעתו לכלות את עם ישראל בעקבות החטא הכבד: "מחני נא מספרך אשר כתבת" {שמות ל"ב, ל"ב}. אין הוא רוצה שיוזכר שמו בספר התורה, באם אכן חלילה ייענש העם באופן כה קשה.

למרות החטא הנורא, קובע משה: אני חלק מן העם! אם התמורה הינה אובדנו של עם ישראל, המתבוסס עתה בחטא הבגידה בבורא, משה אינו מעוניין כלל להבנות מכך ולהוותר לבדו.

העם מלא הערצה מודע לכך וחש את הדברים. הוא רואה עין בעין את מסירות נפשו של משה למענם. העם נוכח גם בגובה מדרגתו של מנהיגם הדגול שעמד במבחן, בעוד הם נכשלו כה מהר.

 

משה שב אל האלוקים, האומר לו: "סלחתי כדבריך". לאחר ארבעים יום נוספים הוא יורד מהר סיני ובידו לוחות הברית השניים. אך עתה אירע מאורע מאוד משמעותי: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו" {שמות ל"ד, ל'}.

בפניו הקורנות של משה, השתקף עתה האור הנאצל של הרוחניות. היה זה האור שנברא עם בריאת העולם, אך הבריאה הגשמית לא היה ביכולתה להכילו. גנזו איפוא האלוקים לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י בראשית א', ד').

 

דרשו חכמי המדרש: כמה גדול כוח העוון! עד שלא חטאו ישראל, נאמר עליהם: "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר" {שמות כ"ד, י"ז}, וישראל לא הזדעזעו. וכשחטאו, אפילו את פניו של משה לא היו ביכולתם לראות, שנאמר: "ויראו מגשת אליו".

מכירים אנו תחושה מעין זו. כאשר בן משקר לאביו הידוע כאיש שונא שקר ורודף אמת - אין ביכולת הבן להרים את ראשו אל אביו ולהישיר אליו מבט, והוא יתחמק מעיני האב הנוקבות.

 

במצב הנוכחי לא עמד בבני ישראל העוז להישיר מבט, להתבונן כמימים ימימה. הבושה וייסורי המצפון מנעו זאת מהם. זהו איפוא מחיר החטא!
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

 

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יתכן שאף אני הייתי יכול להחיות מתים, אלא שהעדפתי להחיות חיים. }הרבי מקוצק{

סטטוס שבועי:
העם בישראל המותש מהגורל היהודי המוזר שלו, פוגש בחודשים האחרונים את גורלו זה ביתר שאת, בייחוד לאור ניפוץ האשליה 'נהיה ככל העמים', חלק מהאומות המאוחדות. יחס מנוכר וקר למעשי זוועות, מזכיר לכולנו שאנחנו לא באמת חלק מהם.
למדנו להכיר שניסיונות טמיעה וחבירה לא באמת עוזרות לנו. חמאס ומפלצות אחרות ניפצו את אשלייה זו.
אך, עדיין ישנם יהודים ישראלים, ממתמכרי האשליה הישראלית מערבית, שלא החלימו עדיין. נדמה להם שאשליית המערביות לא נופצה, אלא רק נפגעה קשות. זו אשליה מסוכנת מאוד. המכה יכולה לבוא שוב מצד לא צפוי, למען יתעוררו מן החלום השגוי. אין בריחה מן הגורל היהודי והזהות היהודית, ואין מנוס מהם.

ציטוט שבועי:
לולא היהודים כי אז עתה גם המדע לא היה. כי המה ביראתם את אלוקים, בהרבותם ללמוד וללמד, בהעמיקם לחקור כל דבר, ובהגיונם הבהיר, ניפצו את הערפל אשר העיב על רוח האדם, ויתעהו לראות ולבאר את כל מראות הטבע כפעולות אלים נבדלים, בלתי תלויים העושים מאת הכל כרצונם. {ולדימיר חבקין}

סיפור שבועי:

'היאחזות בוורשה..'

הסטודנטים הדתיים שלומדים כאן עשו הכול כדי לא להיות פה בחגים, כך יצא שבשמחת תורה, בהקפות ובסעודת ליל שבת היו אצלנו 46 סטודנטים לא דתיים, אבל בבוקר לא תוכנן מניין. לא היה לי עם מי. בערב החג היה שמח ומרגש, לפני ההקפות סיפרתי לסטודנטים על הפרפרים שמתעופפים לי בבטן מרוב התרגשות בכל שנה כשמוציאים את ספר התורה והחזן אומר במנגינה אשכנזית 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'. מבחינתי זו מנגינה של התחלה מחדש, של התחלה שמחה וטהורה. שרנו המון ורקדנו יחד עם ספר התורה, עשינו המון 'מי שברכים' לסטודנטים והיה פשוט חג.

למחרת בבוקר התחלתי להתפלל שחרית. הייתי לבד, הסלון שאתמול היה מפוצץ היה עכשיו ריק, כי כאמור כל הסטודנטים הדתיים היו בארץ. התעטפתי בטלית והתחלתי להתפלל. ופתאום הדלת נפתחת ולבית מתפרץ סטודנט עם פרצוף מבועת. אני מנסה לדובב אותו ולהבין מה קרה והוא עצמו עוד לא יודע כלום, רק שבארץ קורה אסון. אחריו מגיעים עוד ועוד סטודנטים. הבית מתמלא באנשים ויש לחץ אדיר, חלקם בוכים והבלגן גדול. אנחנו מנסים להרגיע אבל גם אצלנו חוסר הוודאות עצום. המשפחה שלי גרה בשבי דרום צמוד לנתיבות.

הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה פשוט להוציא את ספר התורה, ולהכריז ושוב: 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'. זה הפסוק שאיתו בירכתי אתמול את כל הסטודנטים בהתחלה נרגשת שמחה, ועכשיו אני אומר אותו ובוכה...
אני עובר אחד אחד, וכל אחד בתורו מנשק את ספר התורה ומתפלל. אנחנו אומרים מי שבירך לחיילי צה"ל ובכלל לא יודעים על מה אנחנו מתפללים...
אנשים שמשפחותיהם גרות ביישובי עוטף עזה תפסו את ספר התורה ולא שיחררו אותו במשך חצי שעה – כי זה הדבר היחיד שיש לנו להיאחז בו. והיינו שם כולנו יחד, כל גווני הקשת. מי עם טלית ומי שהגיע במונית, מי מחובר ומי שזו הפעם הראשונה שלו. בערב שמחנו יחד עם ספר התורה, ובבוקר בכינו יחד עם ספר התורה. וזה הגיע אחרי שנה שבה בכל שבת כולם מגיעים אלינו, ותוך כדי הסעודה היו ויכוחים על רפורמה ופוליטיקה, מי קיצוני ומי ציוני.
בשמחת תורה שוב הבנו שאנחנו יחד בסיפור אחר לגמרי, מאוחדים סביב ספר התורה וסביב 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו' {אביחי איובי – וורשה}

פרשה שבועית:

פרשת ויקהל / 'מתנדבים לנצח'

"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" {שמות ל"ה, כ"א}.

המרפרף בפסוקי הפרשה, מבחין שבוני המשכן היו חייבים להיות מקצועיים מאד בתחומם, מעולים ומיומנים.

מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים אלו? האם מקרב בני ישראל עצמם? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים? הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות, כדי לבנות את המשכן. משכן בו עמדה מנורת זהב שכולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים. משכן בו הציבו את שולחן לחם הפנים, את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות. ובנוסף לכך את עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד. זאת, מלבד הניסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ. כל אלו לא היו 'הצד החזק' של העבדים הנרצעים והמושפלים, אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי. עבדים, שעסקו כל יומם במלאכות הפשוטות, הבזויות והמפרכות ביותר, בחומר ובלבנים. כיצד אם כן, 'יצוצו' לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?

 

הפתרון לשאלה זו הוא, שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם מה צריך לעשות ומה מצפה מהם האלוקים. הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.

תשובתם הייתה יכולה להיות אחת מן השתיים. הם יכלו לענות לו: 'משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. עבדים היינו, מדוכאים ומושפלים עד עפר. חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין...'
אם אמנם כך היו עונים, ספק אם ניתן היה לבוא אליהם בטענות. אולם עם זאת, הם לא היו הופכים לעם ישראל, על כל המשתמע ממושג נעלה זה. הם היו מגלים שלמעשה נותרו עבדים בליבם, למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם. היה מתברר, שדור 'קטן' הוא דור זה. דור שהחזון להמריא לשחקים, לתפקידים מרוממים ולמטרות נשגבות, הוא מהם והלאה. ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!

 

במחנה ישראל אירעה תופעה הפוכה. הצורך לבנות משכן שיחרר בקרבם כוחות רדומים, אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם קודם לכן. הם שמעו את רצון ה' והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם. האתגר הצית את דמיונם. הם החליטו מתוך התלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.
איך? באילו כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. האנשים התנערו מעפר עבדותם והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים. וראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.

 

רעיון זה גלום בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" {שמות ל"ה, כ"א}. לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם, כל אלו שנענו לאתגר, כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב.

באותו רגע הם הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים. מבטם על עצמם השתנה. המלאכה שנטלו על עצמם אכן הצליחה, והם זכו להקים את המשכן.

היענות העם לאתגר הרוחני שהוצב בפניו, הפכה אותו לעם הנצח. הוא חדל לחיות בהווה, תוך דאגה יום-יומית ואפורה לקיום ולהישרדות. חייו הפכו אמצעי למטרה נעלה יותר, לאתגר מקיף וכולל יותר, אתגר – 'עם סגולה', התובע ממנו להיות לפיד המוסר בתוככי ג'ונגל העמים.

כל עוד יהיה העם נאמן לאתגר זה - לא יכלה ולא יאבד, שכן הוא חי בנצח של עצמו!

 

ומכאן, לאדם עצמו. מעשים גדולים שיחקקו על לב האנושות, אינם מסוגלים לצמוח מתוך חיי שגרה אפורים. רק התמסרות לוהטת לרעיון ולאתגר, מהווה תמריץ המגלה לאדם מיהו באמת ומהם הכוחות הטמונים בו, כוחות שטרם התגלו עד כה. הדברים אמורים בכל תחום חומרי, ובעיקר באתגרים רוחניים, בהם 'השמים הם הגבול'.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

 

שבת שלום – חודש טוב - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. {תהילים כ"ב ב'}

סטטוס שבועי:
החיים בעולם הזה נמשלים לאדם המתבונן דרך חור המנעול. אנו אורחים לרגע הזוכים להציץ דרך סדק צר אל עולם מופלא, שהיה קיים לפני שבאנו אליו וימשיך להתקיים אחרי שנעזוב אותו. בקטע הצר של חיינו לעתים אין הדברים מסתדרים כפי שאנו היינו רוצים. אין ספק שקשה לקבוע על ידי חלק קטן מן התמונה, מה טיב התמונה כולה.

ציטוט שבועי:
ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד. {בנימין זאב הרצל}

סיפור שבועי:

'המיעוט צודק!'

בעיר ניישטט היה ילד פלא יהודי, שלימים נודע בשם 'הבעל שם מניישטט'. שמע הפריץ המקומי על ילד הפלא, וציווה שיבוא לטירתו לבדו.
בשעה היעודה ציווה הפריץ על משרתיו להסתגר בחדריהם, והוא עמד בחלון חדרו מאחורי וילון והביט לחצר הטירה. ראה את הילד הקטן מגיע, עובר בשער הפתוח, מתבונן בחצר הנטושה ומצחו מתקדר בדאגה. אין כאן את מי לשאול היכן חדרו של הפריץ, אין נפש חיה מסביב! נשא הילד הרך את עיניו אל הטירה הענקית, ולפתע אורו עיניו, והוא נכנס אליה בריצה. כעבור רגע קט נקש על דלת חדרו של הפריץ...

פתח הפריץ המופתע את הדלת ושאל: מנין ידעת היכן אני?
ענה הילד: ראיתי שהחצר נטושה, והבנתי שכולם קיבלו פקודה להסתגר בחדרים. הסתכלתי בטירה וראיתי שכל התריסים מוגפים, מלבד תריס של חדר אחד. הבנתי, שאתה מסתתר בו מאחרי הוילון כדי לעקוב אחרי, וידעתי היכן אתה...

ראה הפריץ שאכן גאון צעיר לפניו, והחליט לאתגרו. אמר לו: ודאי למדת את הכתוב בתורתכם: "אחרי רבים להטות".
ודאי, אישר הילד.
אם כן, המשיך הפריץ ואמר, הרי אנו הגויים רבים, ואתם היהודים מעטים. עליך להצטרף אלינו!
חייך הילד ואמר: אדוני הפריץ, אין זה מתאים לך לומר כן! ראה נא, אילו לא היית מצווה על משרתיך להעלם מן החצר, והייתי פונה אל חבורת המשרתים ושואל אודותיך, שלושה היו אומרים לי לפנות לקומה הראשונה ועשרה היו אומרים לעלות לקומה השניה. אין ספק שהייתי פונה לקומה השניה, שהרי "אחרי רבים להטות". אבל כעת, כאשר אני יודע שאתה בקומה השניה, אם אצא לחצר, וחמישים איש יאמרו לי שאתה בקומה הראשונה, לא אתייחס אליהם. משום שכאשר אני יודע את התשובה בבירור, איני צריך ללכת אחרי רוב הדעות...

פרשה שבועית:

פרשת פקודי / 'ישראל לפני הכל...'

"ויכל משה את המלאכה" {שמות מ', ל"ג}.

לקראת סיום בניית המשכן מסופר שהעוסקים במלאכה הביאו "אל משה את האהל ואת כל כליו" {שמות ל"ט, ל"ג}. עתה, כשהחלקים כולם מונחים לפניו, מוטל עליו התפקיד להקימו ולהכשירו לייעודו הנעלה. לתיאור ההקמה הוקדשו פסוקים רבים, המציירים בפרוטרוט את מעשיו של משה, עד לפסוק המסכם.

סיומה של המלאכה קרוי על שמו. עם ישראל התבונן בשמחה, בהתרגשות וברגשות קודש בהתגשמות החלום. כסיום הולם לכל התקוות שתלו בו, מספר לנו הפסוק המשלים: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" {שם ל"ד}.

כך התמלאה במלואה הבטחת אלוקים, שנאמרה עוד בטרם התגייסו למלאכה עצמה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה, ח'}. עתה, בשכון האלוקים על אוהל מועד, נוכחו לדעת, כי מעשיהם היו לרצון, וכי ביצעו את המלאכה כראוי. וכאן ממשיך הפסוק הבא: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן" {שם ל"ה}.

כל עוד שכנה השכינה במשכן, שהתבטא באמצעות הענן, נמנע משה ולא נכנס אליו. חוסר יכולתו של משה להיכנס לאוהל מועד ברגעים הראשונים לקיומו, השיב לכל מעשה הבנייה את הפרופרוציה הנכונות: 'לא מפעלו שלו בא לכלל ביטוי נראה לעין במשכן ולא יחסו שלו אל תורת ה', שעדותה הייתה מונחת שם. האומה היא אשר כוננה במשכן זה מזבח לתורת ה'... האומה היא אשר לפניה השכין ה' את כבודו... באותה שעה של התעלות, שעת קרבת ה' אל ישראל, התרחק אף משה רבינו ושב אל קרב האומה...' (רבי שמשון רפאל הירש, על הפרשה).

משה הפגין במעשהו זה, כי נאמן הוא לכלל הברזל, החייב להיות נר לרגלי כל נבחר בציבור: לפעול בשם העם, למען העם ובתוך העם. כלל, הנשכח פעמים כה רבות על ידי העסקנים, הפועלים 'בשם העם', ותוך כדי פעולה הופכים לאחמ"ים, שזכויות יתר מלוות אותם כל ימי חייהם. לא כן האיש משה. דווקא ברגע, שבו השלים את שליחותו בנושא המשכן, שב אל העם, שלמענו פעל.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים. {סליחות לתענית אסתר}

סטטוס שבועי:
אף יהודי בעולם אינו מרוצה מן המצב הנורא שנכפה על עמינו בחודשים האחרונים. למרות ניסיון האויב החיצוני שלנו לגבור עלינו בחזיתות שונות, עדיין אנו רואים את המציאות העגומה בתוכנו של ריבים ומחלוקות, וכבר עייפים מלעשות משהו כדי למנוע את המשך ההתפוררות.
אולם, חג הפורים דווקא מעניק לנו 'פטנט' כיצד חייב כל יחיד ויחיד להיאבק בחוסר האחדות הזה: על ידי מצוות משלוח מנות איש לרעהו, שמטרתה - הגברת האחדות.
אנו לא יכולים להשלים בין הניצים אבל משהו אנו כן יכולים לעשות כל אחד בביתו, כל אחד בקהילתו, להוריד מעט את מפלס האיבה ל'אחר'. פחות לדבר בגנות הצד השני, ללמוד למרות הסכסוך לכבד את השני.
משהו למאמץ המלחמתי נגד האויב הנצחי שלנו המשתולל כעת. כל אחד מאיתנו ישלח משלוח מנות של פחות שנאה וזלזול כלפי רֵעינו מן המחנה השני. לא חשוב כמה נחשוב שדווקא אנחנו צודקים ולא ההוא שם. האויב שוב עומד בשער, בעוצמה שלא הכרנו מעולם, וכל תנודה של פיוס של כל אחד מאיתנו בונה את חומת המגן מסביב לעם ישראל.

ציטוט שבועי:
מרדכי שלא כרע ולא השתחווה, חשב שהוא מסכן רק את עצמו, ונמצא מסכן את כל בני עמו. ובשבריר של מבט בוז של השליט הופך מרדכי מ-'אני' ל-'אנחנו', והעימות האישי מוליד: "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים".
אסתר: האשה הכי מוגנת בארמון, בחדרו הפרטי של מלך האימפריה, שם היא רק אשה נעדרת זהות. הגורל היהודי חייב אותה לשים נפשה בכפה, ולהציג לפני המלך את תעודת הזהות שלה: מי אני, מי עמי והיכן מולדתי. וכך גם היא הופכת מ'אני' ל'אנחנו', כאשר גורל כל בני עמה תלוי בה, באחת. כל היהודים.
מסקנתי כקורא מגילת אסתר: היהודי אינו יכול להיות רק 'אני'. הוא תמיד יהיה 'אנחנו'!!! {אריה בן גוריון}

סיפור שבועי:

'ארור המן'

מחנה בוכנוואלד פורים תש"ה/1945

והנה לילה אחד, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' גמלה בקרבנו ההחלטה להכין חגיגת פורים חשאית, כדת וכדין.
בשארית כוחותיי ממש טרחתי כמה ימים באיסוף כל מיני פסולת של נייר, אשר התגלגלו בחצר המחנה, יהא זה פתק קרוע מאנשי המשרד של הנאצים, חתיכת נייר גס ועבה מתוך שק של מלט, או דף מתוך עיתון נאצי מצוייר אשר שוליו נותרו ריקים לשם ניצול; כל זה אספתי מתוך זהירות יתירה, מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזיכרון, את מגילת אסתר.

חילקנו את צרור הניירות בין כמה אנשים מאנשי החברותא. בסך הכל היה לנו עיפרון אחד, יותר נכון: לא עיפרון אלא מילוי שחור מאיזה עיפרון שביר, שבעלי מלאכה ונגרים משתמשים בהם. העיפרון עבר מיד ליד. כל אחד רשם מזיכרונו כמה פסוקים מן המגילה, מכיוון שכל אחד תאב היה לקחת חלק במצווה רבתי זו של כתיבת המגילה.

כתום הצום של תענית אסתר, התאספנו כולנו בשעה היעודה בקומה העליונה של הצריף. ומתוך התרגשות השמחה שהייתה ניכרת אצלנו הרגישו בנו גם כמה מבין אסירי המחנה: גם אנחנו רוצים להתנקם בהמן הרשע, נצנצו עיניים כבויות בברק אחרון של זיק האמונה והתקווה.
נתחיל בקריאת המגילה בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמה תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים המרצחים. על פי הדין, אמנם, היה ברור לנו כי לא נוכל לברך על קריאת המגילה, אם כי המגילה הועתקה על ידינו באצבעות רוטטות על גבי צרור של ניירות שונים ומשונים. ברם, הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה. ועיקר העיקרים: כאשר סיימנו לקרוא את המגילה ופצחנו בשיר 'שושנת יעקב צהלה ושמחה' פרץ השיר מפיותינו בסער של מחול. ונדמה לנו כי מחנה בוכנוואלד כולו עוצר נשימתו ומקשיב לנו ברטט: 'ארור המן, אשר בקש לאבדי, ברוך מרדכי, מרדכי היהודי'!

למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום. ובכל זאת הרגשנו כאילו נשתנה משהו מאווירת המחנה. כיוון שהעזנו לקרוא בקול רם 'ארור המן', והכוונה הייתה ברורה לכול מיהו 'המן' זה, הוקלה מעלינו ביותר מקורטוב, המועקה הנוראה.
בו ביום זכינו לשמחת פורים עוד יותר מוחשית, כאשר אברהם אליהו, הבחור הנמרץ ביותר בקבוצה שלנו, בא והמתיק לנו באפרכסת את הסוד הגדול: הקאפו האוקראיני, הרשע המטומטם הזה, לחש היום לאחד מאתנו: היטלר קאפוט!! {יעקב פרנקל - אלה שלא נכנעו}

פרשה שבועית:

שבת זכור / 'ביחד מוחים!'

השבת הקרובה היא שוב שבת פרשת 'זכור'. כמקובל בכל תפוצות ישראל יקראו, כמפטיר, את פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". על פי ההלכה הכול חייבים לשמוע אותה. לשמוע אותה בכוונת הלב. לא להחסיר מילה אחת, תוך דקדוק המילים והאותיות. במקומות רבים חוזרים פעמיים על אחד הפסוקים. זאת, משום ספק בניקוד אחת האותיות וכדי לצאת מספק זה קוראים את אותו פסוק פעם נוספת בניקוד אחר.
כן, כן. על כולנו לזכור, לעולמי עד, את אשר עשה לנו עמלק, בדרך בצאתנו ממצרים. על כולנו לזכור שצריך למחות אויב זה מעל פני האדמה.

אבל, דומה שיש משהו שאנו שוכחים. שוכחים שמלבד הקריאה בתורה בשבת זו, צריך לעשות משהו כדי למחות את זכרו. שוכחים למה הוא בכלל בא להילחם ברפידים. למה ממשיך עמלק זה להילחם בנו, בוואריאציות שונות, עד ימינו, ימינו אלה ממש. כשהאנטישמיות מעפילה יום יום לגבהים חדשים (בעצם - תהומות) בהפעלת דעת הציבור העולמית נגדנו ועתה מרעיד את העולם כולו המן המודרני בפרס באותו טיעון של אביו הרוחני בזמן אחשוורוש, "ולמלך אין שווה להניחם".

כלומר, אנו שוכחים, או אולי יותר נכון לומר - לא זוכרים, במודעות מלאה את חלקנו אנו בעובדה שיש לעמלק בכל דור כוח לפעול נגדנו. לא מפנימים, ללא הפסק, את האמת עד כמה תרמנו ועדיין תורמים למציאות המרה הזאת שיש לו, ולבאי כוחו המודרניים המדברים בשפתו ובשמו, את הכוח להשתולל, נגדנו, מסוף העולם ועד סופו.
ואנו אמורים לזכור, חייבים לזכור, שאויבנו הנצחי לא בא סתם להילחם בנו. אנו, למעשה, הזמנו אותו. הזמנו אותו אז ומזמינים אותו בכל דור. ועם כל הכאב שבקביעה זו, אנו מעניקים לו את הכוח ואת האפשרות להציק לנו.

אכן, עם כל הכאב והרוגז שבעובדה זו. כך היא כתובה בתורה על פי מפרשיה.
אם נעיין בפסוקים, נבחין שהפסוק המופיע לפני פרשת עמלק מדבר על כך שבני ישראל ניסו את הקב"ה לדעת: "היש השם בקרבנו אם אין" {שמות יז, ז'}. מיד לאחר מכן נאמר: "ויבוא עמלק וילחם ברפידים". בהחלט קיים קשר מהותי בין שני הפסוקים הללו. כלומר, בטרם כול קיימת הייתה בעיה של אמונה בהשם והיא באה לידי ביטוי מלא בפרשת 'זכור' שאותה אנו קוראים בשבת זו: "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים".
זו בעיה אחת.

הבעיה הנוספת טמונה במילה "רפידים". היא, כידוע לכל, מילת המפתח להבנת חלקנו בבואו ובאפשרות קיומו של עמלק בעולם.
נשים לב למילה "רפידים" שמאותיותיה מורכבת, על פי הפירוש של בעל ה'כלי יקר', גם המילה "פרידים". כלומר, שם, בעת ההתנגשות עם צבא עמלק, היו בני ישראל מפורדים זה מזה, חסרי אהבה הדדית, חלוקים במחלוקות שונות, כפי שאנו יודעים שכך היה מצבם של בני ישראל בטרם הגיעו להר סיני לקבלת התורה.
כך הצליח עמלק להכות בשולי מחנה ישראל, כך הצליח לפגוע בנו.

גם המן הרשע שזיכה אותנו בחג הפורים מצא את הסדק הזה כאשר קיווה להשמיד את עם ישראל. כך מסביר ה'שפת אמת' את הנאמר על ידי צורר היהודים הזה למלך אחשוורוש כאשר ביקש ממנו את הרשות לבצע את זממו המרושע: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" וכו'. "מפורד", מסביר ה'שפת אמת', העם היה מפורד בתוך עצמו, מחלוקות פנימיות אכלו אותו בכל פה. או אז הבין המן הרשע שזו הזדמנות פז להצליח בחיסולו. כי זה ה'מפורד' הטמון במילה רפידים כאשר הופיע עמלק בסיבוב ההיסטורי הראשון להכות בנו.

משום כך, אומר רבי יהונתן איבשיץ בספרו 'יערות דבש', זה מה שדרשה אסתר ממרדכי, כתגובת נגד לרצונו של הצורר: "לך כנוס את כל היהודים". לך ותיצור ביניהם כינוס מחדש, תאחד אותם, שכן רק בכוח האחדות ננצח את המן. הרי נאמר במדרש: 'רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים בני ישראל עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב"ה איני יכול לשלוט עליהם כיוון ששלום ביניהם שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ו')'.

וזו גם הסיבה, מלמד אותנו המהר"ל מפראג, שדווקא בחג זה אנו מצווים לשלוח מנות איש לרעהו. לרעהו דווקא כדי לחזק את הרעות ואת החברות, מעבר למידת החסד של מתנות לאביונים. זאת, כחלק של המלחמה שלנו בעמלק. שכן רק באמצעות האהבה והורדת מפלס המחלוקת שבינינו ננצח אותו כפי שניצחו אותו אז בימי מרדכי ואסתר.

זהו בדיוק.
"זכור את אשר עשה לך עמלק". זכור את הסיבות שהביאו עלינו מכה זו ששמה עמלק.
{אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - מתוך עיתון 'משפחה', ו' אדר תשע"ב}

פורים שנתי:

פורים ופשרו / הרב משה גרילק ז"ל

כל שנה, בפרוס חג הפורים, היה רגיל הסבא מנובהרדוק רבי יוסף יוזל, להסביר לתלמידיו את מהות חג הפורים.

נתאר לעצמנו שבזמננו (רבי יוזל מדבר על תקופתו מלפני למעלה ממאה וחמישים שנה), הייתה יוצאת מטעם הצאר הרוסי גזירת השמדה על כל היהודים, מעין גזירת המן ואחשוורוש. ונניח שכמו באותם הימים הרחוקים הייתה גם בימינו אשתו של הצאר ניקולאי יהודיה, כמו אסתר המלכה. יש להניח שנציגי היהודים היו מחפשים כל דרך כדי להגיע אליה להזכיר לה שאחותנו היא. הכול למען השפיע עליה שתעזור לבטל את הגזירה הנוראה. כמובן היו נציגי הציבור מחפשים גם דרכים ואמצעים כיצד לשחד את רואי פני הצאר האכזר. יש להניח מכיוון שהדיפלומטיה והפוליטיקה ממלאות את חלל העולם. כמובן שהיו גם מתפללים, מתמידים בלימוד התורה, גוזרים צומות וחוזרים בתשובה. אבל ברור שמן הרגע הראשון העיניים והלבבות היו פונים לעבר המלכה בתקווה שממנה תבוא הישועה.  

שאל הסבא מנובהרדוק: וכי מרדכי נהג כך כאשר נודעה לו גזירת המן? לא מיניה ולא מקצתיה.
נסתכל רגע במגילה ונקרא: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". הוא לא פנה אל המלך. לא שלח משלחות לחלות פני שרים. וראו איזה פלא: גם את המלכה אסתר לא הזכיר ולא הטריד. כלום! הוא זעק והתפלל לבורא עולם, לאלוקי ישראל. ורק אחרי שהמלכה התחלחלה לשמוע על אודות שקו של מרדכי וזעקותיו, היא, מיוזמתה, שלחה לשאלו מה זה ועל מה זה. אז הודיע לה את דבר הגזירה שנגזרה.
מעצם פנייתה אליו הסיק מרדכי שבוודאי זהו אות הוא מן השמים שעליה להשתדל בנידון. הוא ביקש ממנה לפנות אל המלך, וכשהיא ניסתה להשתמט מלבוא אל המלך שלא כדת, לא הפציר בה כי אם שלח להודיע לה בצורה הברורה ביותר שלא למען טובת העם עליה לבוא אל המלך - "כי רווח והצלה יעמדו ליהודים מקום אחר", רק לטובתה האישית - "כי אם את ובית אביך תאבדו".

מדוע באמת לא פנה מרדכי לאמצעים הרגילים והמקובלים לבוא בדברים עם הקרובים למלכות וכדומה?  אולם, הדברים פשוטים ומכוונים. הרי ברור לנו ש'אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה' (מסכת חולין דף ז'). כאן לימדונו חז"ל שנקיפת אצבע איננה דבר העומד מצד עצמו כי אם ביטוי של ההשגחה הפרטית השוררת בעולם. ועל כן גזירה שכזאת על אומה שלימה ועל עם ישראל בייחוד - על אחת כה וכמה, שאין זה דבר פשוט וטבעי.
ובכן סיים ר' יוזל, היש מקום להתחנן בפני אותו מלך טיפש, אכזר ורשע? האם הוא הגוזר? האם אין אחשוורוש בסך הכול הגרזן ביד החוצב ושבט אפו של מלך מלכי המלכים? לפיכך פנה מרדכי ישר למקור והתחיל בזעקות ותפילות אל הכתובת האחת והיחידה והנכונה.

אלו דברים יפים, שהאמת המוחלטת מבצבצת מתוכם. מוסר השכל הוא המרחף מעל כל התנהלותנו בפרט ובכלל. זהו הלקח העמוק שעלינו להסיק וללמוד מהתנהגותו של מרדכי הצדיק גם לחיינו הנוכחיים על הבעיות הגורליות שהם מציבים בפנינו.

כולנו מתעסקים מדי בפוליטיקה הארצית והעולמית, מאשר להבין שכל סיטואציה שכזאת הינה הכרזה מלמעלה הקוראת אותנו לחשבון נפש עמוק, לחרטה ולחזרה בתשובה, לתיקון חברתי בפרט ובכלל.
או אז אם כך נתנהל אזי גם העיסוק הפוליטי יכרע בפנינו ברך  ויצמיח לנו את התוצאות הטובות ביותר, את הישועה שלה אנו מקווים. אכן לימוד ראוי למעשה בימים טרופים אלה...

צום קל – שבת שלום – פורים שמח - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הצניעות - שיתבייש האדם מעצמו. {רבי שלמה אבן גבירול}

 

סטטוס שבועי:
למרות הצרות והרדיפות, למרות הפיזור בכל פינות תבל, למרות ההתנגדות מצד עמי העולם, לעתים במקל נועם, ולרוב במקל חובלים, למרות הכל – עם ישראל חי וקיים. תרבותו הייחודית צוברת תאוצה, והוא ממשיך, עם הפנים קדימה, אל הנצח.

 

ציטוט שבועי:
היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא, שהשחיטות והעינויים לא יכלו להשמידו, שאש האינקוויזיציה או חרבה לא יכלו למחותו מעל פני האדמה. הוא, שהיה הראשון שפרסם את דברי האלוקים, הוא שהיה זמן כה רב שומר הנבואה, ומסר אותה ליתר האנושות – אומה כזאת אינה יכולה לכלות. היהודי הוא נצחי, סמל הנצחיות. {לב טולסטוי}

 

סיפור שבועי:

 

'הסיפור שמאחורי הסיפור'

 

בסערת מלחמת העולם הראשונה, נאסר בחור ישיבה, יליד גרמניה, באשמת ריגול לטובת הגרמנים. התובע הרוסי ביקש לגזור עליו גזר דין מוות.

 

הגיע ה'חפץ חיים' למשפט להעיד על חפותו. לאחר שסיים את דבריו, ביקש הסניגור מהשופטים הצבאיים להתייחס לעדותו כקובעת וכה אמר: היודעים אתם מיהו האדם שהעיד כאן? אספר לכם סיפור שסופר אודותיו:

פעם חדר גנב לביתו וגנב את פמוטי הנחושת של שבת - חפצי הערך היחידים שהצליח למצוא שם. כשהבחין בו החפץ מיד רץ אחריו וקרא בקול: 'מחול לך, הריני מפקירם', כדי שלא תענש בשמים בגללי...

 

הסיפור עורר רושם עז, שהתפוגג מיד כאשר גחן אב בית הדין ושאל בספקנות: ואתה, אדוני הסנגור, מאמין לסיפור?!

נניח שלא, ענה הפרקליט, אבל עובדה היא, אדוני השופט, שאודותיך לא רווחים סיפורים כאלו...

 

פרשה שבועית:

פרשת צו / 'שגרת נבחר ציבור'

"זה קרבן אהרן... ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב... יעשה אותה חוק עולם... כליל תקטר... לא תאכל" {ויקרא ו', י"ג-ט"ז}.

מערכת הקרבנות גררה אחריה את התהוותו של מעמד הכוהנים. הוא המעמד הנועד לשרת את העם ולכפר על חטאיו לפני האלוקים. טבעם של בני מעמד מכובד להפריז בערך עצמם. החובות שהוטלו עליהם, דוחפים אותם לחלום על זכויות יתר מעבר למגיע להם. הנבחרים תמיד אוהבים לראות את עצמם כנעלים מעל בני תמותה רגילים, כ'יחידי סגולה'.
הדאגה מפני התפתחות אפשרית זו, יצרה למען הכהן הגדול קרבן אישי ופרטי.
יום יום, בוקר וערב, הקריב הכהן הגדול מעט סולת עשויה במחבת, כקרבן אישי שלו. בכך דומה היה קרבן זה לקרבן התמיד, שזמני הקרבתם חופפים. הקבלה זו רומזת על ייחוד מסוים. בקרבן התמיד נפתחה עבודת הקרבנות בכל בוקר, ובו הסתיימה בכל ערב. הוא הקרבן שבא לכפר על העם כולו. קרבנו המקביל של הכהן הגדול סיפק בעבור עצמו אותה פונקציה שסיפק קרבן התמיד בעבור העם כולו.

מדוע? מדוע אין קרבן התמיד הציבורי עולה לרצון גם למען הכהן?
כי הכהן המקריב אינו חש עצמו במלוא מובן המילה כשותף לקרבן העם. קרבנו האישי המקביל בא לבלום רגשות עליונות העלולים להתפתח בלבו. מטרתו להשוות בעיני הכהן, בינו לבין העם.

מושגיו של המופקד על ההקרבה למען הציבור, של האדם, הפועל למען עמו, עלולים להשתבש. התחושה שהעם זקוק לו ולפועלו, מסוגלת ליצור בלבו אשליות לגבי מעמדו בתוך עמו. לעתים, קשה לו לחוש את עצמו כאחד מן העם. כמעט לכל מנהיגות בעולם מתלווה שגעון גדלות במידה זו או אחרת. מטרתו של קרבנו היומי והאישי של הכהן הגדול לשמור על הפרופורציות הנכונות בלבו של האדם הדגול והמורם מעם. ללמדו, שמעמדו שווה למעמד העם שאותו הוא נועד לשרת. והוא, בדיוק כעמו, זקוק כל יום לכפרה המחודשת. בכפרה זו עליו לפתוח את מלאכת היום, ובה - לסיימו.

הקרבן דל בערכו - מעט סולת ושמן, ותו לא. קרבן הדומה במרכיביו לקרבן עני. קרבן זה בולם בעצם מהותו את רגשי ההתנשאות העלולים להתפתח בלב הכהן הגדול.
אף העניים שאין ידם משגת לקנות קרבן כראוי, ואין בכוחם להתחרות בעשירים ובקרבנותיהם - לא ייבושו עוד בקרבן הסולת הדל שלהם. מה להם ולקנאה בעשירים, בשעה שקרבנם שווה במרכיביו לקרבן הכהן הגדול עצמו.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
לְדָוִד ה', אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד. בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי, צָרַי וְאֹיְבַי לִי,  הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם-תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ. {תהילים כ"ז א'-ג'}

סטטוס שבועי:
קטנים, חזקים, ויציבים.
עם ישראל היה תמיד קטן במספר. כמו דוד הקטן הניצב מול גלית, כך ניצב עמנו לאורך כל שנות ההסטוריה מול העולם כולו. נצחונו הניסי של דוד על גלית, מסמל את הנצחון הבלתי פוסק של האומה על כל הקמים עליה.
הלחצים הבלתי פוסקים לאורך השנים מסוגלים היו לשבור ולפורר לחלוטין את החזקה שבאומות, אבל, זהו שלא!
התופעה חורגת ממערכת ההסתברות ומכל המקובל אצל עמים אחרים. דבר והיפוכו משמשים בערבוביה: קטנים אך מפורסמים, חלשים אך גם חזקים, עתיקים אך גם רעננים כצעירים, מוכים ויחד עם זאת נושאים בגאון את לפיד החיים.

ציטוט שבועי:
שמירת הזהות הלאומית על ידי אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת במקום אחד, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, נתונה לרדיפות נוראות ללא הרף – זוהי תופעה כה בלתי רציונלית, שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה. {ארנולד טוינבי}

סיפור שבועי:

'חילול לשם קיום'

הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה'שרידי אש' שהה בגטו ורשה, בימי השואה. מחמת רוב הצרות והאסונות הנוראים שהושתו על היהודים, ומכח ההרגל נעשתה מצוות פיקוח נפש זולה, חלילה, בעיני חלק מהאנשים.
הרב ויינברג כאב את השגרה הנוראית הזו, ובשבת אחת שכבו שני יהודים ביציאה מבית הכנסת במצב קשה מאד, מחמת תת תזונה, כשהאנשים חולפים על פניהם מבלי להישיר מבט.

רץ הרב לביתו, ובעיצומה של שבת, הוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, שכידוע הכסף אסור בטלטול משום מוקצה, ונעמד בפתח בית הכנסת וזעק: יהודים, אל תמשיכו בדרככם, תנו להם עזרה וסיוע ואני אשלם!

פרשה שבועית:

פרשת שמיני / 'אכיפה בררנית'

"ויקחו... איש מחתתו... וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" {ויקרא י' א'-ב'}.

בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו בעיצומו של אחד הרגעים המרוממים והמסעירים ביותר שידעו בני ישראל. רישומו של המאורע המזעזע נטבע עמוק בתודעת העם לדורותיו. אותו יום היה ראש חודש ניסן. הוא התאריך שבו נחנך המשכן, שזה עתה הושלם והוצב על מכונו. המחנה כולו עטה חג ושמחה לקראת מעמד חנוכת המשכן.
ביום זה הקריב אהרן לראשונה את קרבנותיו ואת קרבנות העם {ויקרא ט' א'-כ"א}. עבודת המשכן, על תועלתה הרוחנית, החלה בתום מעשה ההקרבה שבו צפה העם בדומיית קודש, לעת בה נשא אהרן "את ידיו אל העם ויברכם" {שם כ"ב}. העם חש בהשפעה המבורכת שהחלה לזרום מהמרכז החדש לחייו הרוחניים.
הפסוקים מתארים את המשכו של המעמד, את כניסתם החגיגית והרצינית של משה ואהרן לאוהל מועד. הם שהו בו והתפללו למרום שישרה אלוקים את שכינתו הגלויה על העם, ושתחודש הברית שנפגמה בעטיו של חטא העגל. כאשר יצאו מהמשכן, שוב נשאו את עיניהם אל העם המכונס מסביב והעניקו לו את ברכתם האלוקית.

ואז באה השעה הגדולה:
"וירא כבוד ה' אל כל העם" {שם כ"ג}.
ממרחק הזמן, המקום ודרגתו הרוחנית הלקויה אין אנו יודעים בדיוק מהו כבוד ה', אולם מצאנו במקורות, כי היתה זו נקודת שיא מרוממת של התגלות, שעוררה בנפש האדם רגשות התעלות וגיל, שמקורם בקרבת אלוקים.
ולבסוף, כשיצאה "אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" {שם כ"ד}, ידעו שנרצה עוונם, כי נפלו המחיצות ושוב נשקו שמים לארץ. אזי פרצה מאליה, ממעמקי מהותם, השירה:
"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" {שם כ"ד}.
רינת קודש שהזכירה להם את הרגעים המופלאים, כשהיו ליד ים סוף בעת בקיעתו ולמרגלות הר סיני.
חז"ל ראו ביום זה יום כלולות, שהשמחה שורה בו כביום שנבראו שמים וארץ. יום שבו, כביכול, מתקשרים בני ישראל עם אביהם שבשמים בקשר בל יינתק.

ואז, לפתע הלם המוות. הוא פלש בעוצמה לתוך השמחה. בני אהרן מתו לעיני העם כולו. הכול התנפץ בבת אחת. אפלה שררה פתאום, בצהרי היום.
אין ספק שכוונתם הייתה רצויה, שהרי הם קרויים 'קרובי' גם לאחר שחטאו. כוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש: 'אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה' {מדרש תורת כהנים}.
תחושת ה'יחד' שהושגה קודם לכן, נפגמה. התגלתה נקודת תורפה זעירה, העלולה להתפתח במשך הדורות לעיוות נורא. עיוות היווצרותם של מעמדות 'עליונים' הרואים עצמם מכורח תפקידם נעלים מעל המון העם. השלכותיה של הרגשה זו ברורות. על כן הוחנק באיבו הגילוי הזעיר ביותר שלו.
עונשם נועד להיות עונש מרתיע לתועלת העם כולו דווקא ברגע חנוכת המשכן. הם עלו קרבן על מזבח חטאם למען ישמעו וייראו. במותם תרמו לעם את הגדולה בתרומות.
אין ל'מיוחסים' זכויות יתר עקב מעמדם. ההיפך, רום מעלתם דורש מהם ניקיון רוחני מוחלט.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הפחד מטריח יותר מהסבל. {רבי גרשון מקיטוב}

סטטוס שבועי:
מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים. לא כוונות טובות, לא מחשבות טובות, לא קריאת ספרות פילוסופית ישנו את יצר לב האדם, אשר הוא רע מנעוריו, אלא אך ורק פעולות טובות. וכך גם להיפך, פעולות רעות תגרומנה לאדם, אף אם ביסודו הוא טוב, לההפך לאישיות רעה, אכזרית ומושחתת.

ציטוט שבועי:

אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. {ז'אן-פול סארטר}

סיפור שבועי:

'זעקת השקופות'

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שמע שבמאפיית המצות בעירו מעבידים את בנות ישראל העורכות את המצות בעבודת פרך משעות הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות, יצא וזעק ברחובות העיר:

שונאי ישראל מעלילים עלינו שאנו לשים את המצות בדם של ילדים נוצרים. הרי זה שקר וכזב: לא בדם ילדים נוצרים אנו לשים, אלא בדם בנות ישראל, העובדות עבודת פרך במאפיות המצות.

 

פרשה שבועית:

 

פרשת תזריע / 'תורה ומדע'

 

"אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו" {ויקרא י"ב, ב'-ג'}.

 

הממצאים הטמונים בפרשה ובמפרשיה אודות חיי העובר ברחם אמו, נחשפו ואומתו רק בדור האחרון, דור האולטרה סאונד.

 

על המושג "תזריע וילדה זכר", קובע התלמוד: 'איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר' (מסכת ברכות דף ס'). הפסוק קובע קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה זו רואה קשר ברור בין ההתנהגות בשעת ההפריה לבין קביעת מינו של הילוד. בקביעה זו טמונה עוד אמת מדעית. היא באה לידי ביטוי בקטע התלמודי הבא: 'שלשה שותפים יש באדם. אביו... אמו... והקב"ה נותן בו רוח נשמה' (מסכת נדה דף ל"א, א').

מידע זה של חז"ל, על שותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה למדע רק בשנת 1875. עד אז התפלגו אנשי המדע בין האמונה שהאם היא היוצרת את הולד לבין הטענה שהיא יצירתו של האב. נמצא, שבמובן העקרוני צדקו חכמינו, שקבעו כ-1500 שנה לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הולד, ולא בהתהוותו בלבד.

ועוד פיסת מידע מדעית הקשורה לשותף הראשי המעניק את הנשמה: 'בסתירה גמורה להשקפה זו (של אריסטו), הם (הכוונה לחז"ל) מקבלים את הדעה (הנכונה) שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה ('משעת פקידה ניתנת בו נשמה' – מסכת סנהדרין דף ל"א). ובזה הקדימו בהרבה את בני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי, ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה' (האנציקלופדיה העברית, כרך ג' עמוד 88, ערך אמבריולוגיה).

 

ומכאן, אל הקביעה בדברי חז"ל בדבר מציאותה של תודעת העובר: 'דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו... צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים' (מסכת נדה דף ל').
הרעיון כי עובר בן ששה חודשים הוא בעל תודעה, היה בעבר הקרוב מעורר תגובות לעג. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים. מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת הרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין.
עובדה שהייתה ידועה לחז"ל, כפי שאנו רואים במאמר התלמודי הבא: 'ומלמדין אותו כל התורה כולה. כיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל התורה כולה' (מסכת נדה ל'). למרבה הפלא, גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע.
לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו את כח זכרונו של העובר, הוא מתייחס גם לשכחה המאפיינת את התינוק עם הופעתו בעולמנו.

 

נתייחס עתה להמשך הפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו": 'לתינוק שזה עתה נולד, יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו... שטפי דם בזמן זה, הם לפעמים חזקים למדי, ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם' ('הולט פדיאטריקס' מהדורה 12, עמ' 125-126).
הנטיה לשטף דם נעוצה בעובדה שהיסוד החשוב לקרישת הדם, ויטמין K, אינו נוצר בכמות מספקת עד היום השביעי בחיי התינוק. ברור אם כן, שהיום הבטוח הראשון לביצוע המילה הוא היום השמיני כפי שמצווה התורה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" {ויקרא י"ב, ג'}.

חומר שני, הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה הוא הפרותרומבין. כמות הפרותרומבין ביומו השלישי של התינוק היא רק כ-30 אחוז מן הכמות הנורמלית. כל ניתוח שיבוצע בילד באותו יום, עלול לגרום שטף דם רציני. בדיאגרמה זו אנו רואים שהפרותרומבין מגיע ביום השמיני לרמה שהיא אפילו טובה יותר מהרמה הנורמלית – 110 אחוזים. לאחר יום הוא יורד ומתייצב על 100 אחוז. לפיכך, מבחינת מצב הכמויות של ויטמין K והפרותרומבין, היום המתאים ביותר לביצוע ברית מילה הוא היום השמיני.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. {דברים כ"ו ז'}

סטטוס שבועי:
השבוע לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה נעשינו לעם. ההיסטוריה שלנו לכל הדעות, ייחודית, מאתגרת, תורמת, ומעניינת. אנא, בואו ונדאג שילדינו בהווה, וצאצאינו בעתיד יהיו חלק מעבר מפואר זה, ולא רק בשיעורי היסטוריה בבית הספר...

ציטוט שבועי:
רצונו של האלוקים הוא בבני חורין, ומלכותו סמויה מן העין...
אלוקים ברצותו להבחין בין הנשמות, לא זו בלבד שאינו מנעים, אלא מכאיב.
אין לו ברירה כביכול: הוא חייב לנסות את האדם. לא זו בלבד שעליו להסתיר מלכותו, אלא גם ליצור מקום לטעות בעניין זה, עד שייבצר מן האדם לראותה, כדי שיוכל להאמין באלוקים באמת. רוצה לומר – להאמין בו דרך חירות ולבטוח בו. {פרנץ רוזנצוויג – 'כוכב הגאולה'}

סיפור שבועי:

'סדר במרחב המוגן'

שבוע לפני פסח הלך בעלי אל המרתף החסידי ברחוב נאלבקי. בינתיים, אני התעסקתי באפיית מצות, בחצר שלנו ברחוב נובוליפיה 42. במצווה זו עסקו איתנו, שני אנשים ממשפחת גור-אריה החב"דית. גם ר' אברהם הנדל עזר לנו במשימה זו.
בקושי רב ובמחיר גדול השגנו שק קמח. סידרנו תנור אפייה בחשאי. בעבודה זו עסקנו רק בלילה.
רבים מדיירי החצר שלנו, גם הם השתתפו במצווה. כן השגנו צימוקים, מתוך חבילה שהגיעה למישהו מחו"ל, והכינונו יין כשר מצימוקים לפסח.

והנה יום אחד לפני החג חזר בעלי מן המרתף והביא איתו קבוצת בחורים.
התכונה למרד הייתה כבר בעיצומה, והבחורים במרתף החסידי שהתמסרו אך ורק ללימוד התורה, נשארו כמעט ללא מזון לחג. בגלל זה הוזמנו חלק מהם אלינו. ידענו שבין כה נרעב בחג, וטוב יותר שיבואו עוד יהודים אל הסדר ונרעב בצוותא.

אך, לפתע, בערב פסח פרץ המרד: רעש התותחים וטרטור היריות לא פסקו לרגע. בדיוק אז נשמעה קריאת ר' שלמה רפופורט, שיש לערוך את שולחן הסדר כדת וכדין.
מסביב לשולחנות שקושטו לכבוד החג הסבו כ-73 אנשים. רובם, חסידי גור. כ-13 איש מבין דיירי החצר הצטרפו אלינו. ביניהם, רופא מפורסם שהגיע לגטו ורשה ממקום אחר. האיש היה מתבולל, אולם בעת המצור התקרב אל שורשיו היהודים, אמר כי שאיפתו ש'נשמתו תצא בין יהודים כשרים'. הוא הוזמן לסדר ולאושרו לא היה גבול.

נשארנו כ-91 נפשות בבונקר, עד אשר ליחכו להבות האש. העשן והאש חדרו לתוך הבית. בעצם היינו מוכנים מבחינה נפשית לרגע זה.
אחדים מאיתנו במחבוא, דרשו שנצא בטרם נאחר את המועד. אמרו: נצא והגרמנים ייקחו אותנו למחנות עבודה. אבל בעלי וגיסי והבחורים מהמרתף החסידי אמרו: לא ניכנע!
ואז פתח ר' הרשל במסה המרתקת של על קידוש השם. הוא רצה לחזק ולעודד אותנו, ובכל מילה שאמר היה גנוז אוצר של נחמה ועידוד.
הוא אמר: אחים, הגיע הזמן שכל מה שהיה, לא חשוב כמו הרגע הזה דווקא. בשעה האחרונה יש להתחזק הרבה, שלא תחלוף חלילה מחשבה פסולה במוחנו כאילו הקב"ה עזב אותנו חס וחלילה. לא לנו לנהל את חשבונותיו של השם יתברך. אולם אם רצונו שנלך לקדש את השם נקבל זאת בשמחה ובהתלהבות. {מתוך עדותה של: בלה שרפהרץ}

פרשה שבועית:

פרשת מצורע / 'אמנת השיח החברתי'

"זאת תהיה תורת המצורע.." {ויקרא י"ד, ב'}.

תרבות הנאבקת מרות על טהרת הלשון, מזכירה ללא הרף לנאמניה שהדיבור יוצר את מהות האדם, ואין לזלזל בו. שהפה הנקי מצביע על הנפש הטהורה והמעודנת, ושהמילים הן הן המעצבות את הנפש. הדבר נעשה במחזוריות של יחסי הגומלין, הקיימת בין המחשבה ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט והמטמיע את הנאמר ברקמות נשמתו של המבטא אותן.
מדובר בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה, המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת, המסכסך באמצעות הרכילות, בין בני אדם. חברה מקראית זו רצתה לחיות בלא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין. והיא ידעה ש'החיים והמוות ביד הלשון', פשוטו כמשמעו.
זהו כוחה ההרסני של הלשון, שהמדבר לשון הרע מתעלם ממנו.

גזר הדין בפרשה תואם להיקפו ולעומקו של החטא: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" {ויקרא י"ג, מ"ו}.
כך שומרת חברת העילית על שלמותה, על בריאותה ועל איכותה.
היא נוטלת את המדבר לשון הרע, מי שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו ממנה - אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הבלתי נסבלת של ימי ההסגר, את ערכה של החברה. שיחוש עד כמה הוא זקוק לה. או-אז יקלוט את גודל חטאו, כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.

לאחר ימי ההסגר עדיין לא תמו ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית להבנת אישיותו: "ולקח למטהר שתי ציפורים... ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וגו'" {שם י"ד, ד'}
'ציפורים חיות': לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.
'ועץ ארז': לפי שהנגעים באים על גסות רוח.
'ושני תולעת ואזוב': מה תקנתו וירפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י שם ע"פ המדרש).

בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן שהוא מקריב את המקור לצרעת חטאו: גסות הרוח ותחושת הבוז כלפי הסובבים אותו. תחושה זו היא שהתירה לו לזלזל בהם בלשונו. הבא, איפוא, שני, תולעת ואזוב. זכור נא, שמעט ענווה רצויה מאד, למען יצירת גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך. לטובתך היא.
{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

חירות שנתית:

'חווית החירות'

אין שום דבר מרשים ומעורר התרגשות במיוחד בליל הסדר. הבית אמנם נקי ומצוחצח, האוירה אכן חגיגית, שקטה ורגועה. נכון, כי בני הבית מכונסים מסביב לשולחן הערוך, ומחזיקים בידיהם ספרי הגדה, כשהם קוראים את הסיפור הידוע בפעם המי יודע כמה. אוכלים בהסבה, לצד שמאל (למעט את המרור), שותים ארבעה כוסות, ומבצעים עוד מנהגים שונים מוכרים היטב, המתבצעים במידה מסויימת של כפייה עצמית. זהו, שום דבר לא סוחף, לא מרגש בצורה שתדחוק החוצה בספונטאניות את השמחה, האמורה להיות אצורה בלב, שתעניק ביטוי לצהלה ולשירה, כפי שבאמת היה ראוי שיקרה בליל העצמאות, המעלה את זכרה של גאולתנו הראשונה.

וזו השאלה, למה באמת? כך ניסח שאלה זו אחד מגדולי המוסר היהודי:

'הלא לפי דמיוננו, לכאורה, היה יותר מועיל ויותר מעורר אילו עשו בכל עיר ועיר משתה גדול לכל העם בשירים ונאומים לכבוד היום. עוד יותר מעורר היה אילו ערכו גם חזיון לתאר את כל עניין יציאת מצרים ובימינו היה אפשר גם להשתמש באמצעות הטכניקה החדישות שהיה אפשר על ידם לפאר ולהדר את מחזה הנשף ההיסטורי של יציאת מצרים ולציירו בדיוק, ובזה היו זוכרים ביותר את כל עניין יציאת מצרים ויותר היו באים לידי התפעלות והתעוררות מאשר על ידי טעימת מרור, הסבה וכדומה'. (הרב יוסף בלוך – 'שיעורי דעת')

שאלה לעניין. ובאמת למה לא לנהוג כפי שנוהגים אומות העולם ביום הזיכרון לעצמאותם? או כפי שנוהגים במדינת ישראל ביום העצמאות? למה לא לתת לשמחה לפרוץ? למה לא להתכנס בהמון, לנוע בככרות העיר, מסביב לבימות בידור, לרקוד לקצב המוזיקה, להתענג על מראה זיקוקי די-נור המפלחים את חשכת הלילה בשלל צבעיהם העליזים? למה לא להנציח את גלות מצרים בסרט עלילתי?
האם אין השואל צודק, שפעלולים אלו יגרמו להתרגשות בונה יותר, מאשר הישיבה בבית סתם כך, בחוג המשפחה, מסביב להגדה ואכילת המצה?

ובכן, לא. בהחלט – לא! נבין זאת אם נחדור מעט אל מנגנון נפשו של האדם ונבדוק כיצד הוא פועל.

הרשו נא לחזור אל דברי השואל, ממנו ציטטנו לעיל. הוא משיב שאלתו כך:

'ההיפך מכפי שרגילים לחשוב תמיד. אדרבה, אפשר שהתועלת הרצויה היא דווקא על ידי דברים כאלו, שאינם מעוררים התפעלות, ורק מניחים רשמים דקים, שאז מגיעים הם לנימים הדקות שבנפש האדם ומעוררים אותן.
כי כשנעשים דברים יותר אפקטיביים ויותר ניכרין, אף שבשעת מעשה נדמה, שהם עושים רושם גדול על האדם ומביאים אותו לידי התפעלות והתרגשות מרובה. אבל, באמת אינם פועלים כל כך, שדווקא מחמת שהם עושים רושם חיצוני גדול הם מניעים את הכוחות היותר קטנים שבאדם, והרושם מתרחב ומתפשט בכל הכוחות ההם כל כך עד שאינו מגיע אל הכוחות היותר עליונים ודקים שלשם באמת צריך להגיע'. (שם)

להבנת הדברים נאמר כך:
התורה רוצה שהמסר האלוקי, הגלום בגאולת מצרים, יחדור אל הרבדים הפנימיים ביותר בלבו של אדם. רבדים, שהם מהותו ולוז אישיותו. ואם יקלט המסר הזה בתת מודע, ישנה הדבר את אופיו, ויעניק לנשמתו גוון נעלה יותר, יהודי יותר.

הפעולות הרעשניות והחיצוניות, על כל ססגוניותן וההרגשות שהן גורמות, אינן חודרות לעומק. הן מפעילות את כוחות ההתפעלות החיצונית גרידא. הן סוחטות קריאות הידד, הן אמנם מזרימות אל הלב פרצי שמחה. אך, הכל מתחולל ברובד העליון והגלוי של הנפש. כמוהן כזיקוקין די-נור. מאירים לרגע את חשכת הליל, ולאחר שכבים, שב החושך לשרור. האדם מתפעל מן השירים היפים, ושוכח את מסר העצמאות עצמו. אם יתבונן בסרט המעולה ביותר שיופק על יציאת מצרים, עלולה התפאורה להעסיק את רוחו יותר מאשר עצם הגאולה. גם דמות השחקן המעולה וניתוח כשרונות המשחק שלו ימשכו את תשומת לבו. ואילו את העיקר – ישכח. הוא יתרגש, יתפעל ויחווה, אבל אלו יתפזרו בכוחות נפשו הגלויים, בלא להותיר דבר עבור תת המודע, כלומר, הנפש עצמה.

לעומת זאת, המעשים הקטנים, הלא מפוצצים, שעושה האדם בעצמו, מעשים אישיים, שאין בהם כל ברק, רעש ומהומה – חודרים אל העומק. דווקא, משום שבקושי מרגישים בהם, עוברים הם את כל מחסומי הבקרה של נשמת האדם, ישר אל תת המודע, ונקלטים שם. ואם כי אין האדם חש בפעולתם המיידית, משפיעים הם לאורך זמן.
כל מי שלמד משהו על מהות התת מודע ועל הכוח של הדמיון מודרך, יודע, כי כך הם פני הדברים. שתיית ארבעת הכוסות – כנגד ארבע לשונות גאולה, אכילת מצה – לזכר לחם העוני, המרור ואמירת ההגדה – תורמים להשגת היעד שהציבה התורה בפני ערב זה יותר, מאשר כל פעלולי הטכניקה, שמחת החוצות הרעשנית, והנדידה בהמון מאתר אחד למשנהו.

עובדה, לאחר למעלה משלושת אלפים שנה, מאז מאורע יציאת מצרים, עדיין לא נס ליחו של ליל הסדר, ואנו מקיימים אותו ברעננות, שרק חווית אמת מסוגלת להעניק.
{מתוך 'הגדה ופשרה' לאמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל}

שבת שלום – פסח כשר ושמח לכל בית ישראל בכל מקום שהם – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים מַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה. גָּבוֹהַ עַל כָּל גְּבוֹהִים מַבִּיט בְּנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. פָּדָה בָנִים מִשּׁוֹבֵיהֶם בְּרֹן בְּחֶדְוָה וּבְגִילָה. {מתוך: פיוט לשביעי של פסח המושר בקהילות יוצאי מרוקו}

סטטוס שבועי:
האמת היא שאין הבדל מהותי בין נס לטבע. כל התרחשות היא נס. הגורם היחיד בעולם הוא רצון האלוקים. מעשיו והנהגתו בעולם מבטאים את רצונו באופן ישיר. אנו קוראים למעשה אלוקים 'נס', כאשר הוא עוסק באירוע ראשוני ובלתי מוכר לנו. מאידך, אנו קוראים למעשי אלוקים 'טבע', כאשר הוא עוסק באירועים מסוימים המתרחשים במסגרת תבניתית מוכרת.
היכרות זו מציבה בפנינו אתגר. ביכולתנו להכיר מתוך בחירה חופשית שגם לאירועים אלו יש סיבה יחידה וישירה - רצון האלוקים. כל המושג 'טבע', אינו אלא מבחן לאדם. לטבע אין קיום אובייקטיבי, כולו אשליה בלבד, אשליה המאפשרת לאדם לבחור בחירה חופשית: לטעות או לבחור באמת.

ציטוט שבועי:
איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור. {ברל כצנלסון}

סיפור שבועי:

'מוח ולב...'

ערב אחד לאחר תפילת ערבית פסע רבי יחזקאל לנדאו ה'נודע ביהודה', ברחובות פראג לעבר ביתו. עיניו נתקלו בנער נוצרי לבוש קרעים שתעה והגיע לרחוב היהודים, בידו סלים ריקים והוא עומד וממרר בבכי.
ניגש הרב לנער ושאל אותו: מה קרה? מדוע אתה בוכה?
הנער החל לספר בדמעות שליש: התייתמתי מאמי, ואבי האופה התחתן עם אישה רעה וחסרת לב. כל יום השכם בבוקר היא מחייבת אותי למכור שני סלים מלאים בכיכרות לחם ברחובות העיר. במידה ואיני מצליח בכך, אמי החורגת מכה אותי באכזריות. היום הצלחתי אמנם למכור את כל כיכרות הלחם, אבל לאחר השקיעה, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי וראיתי כי שלושים הזהובים שהרווחתי אבדו או נגנבו. אם אחזור כך אמי החורגת תכה אותי מכות נוראות. כל היום לא אכלתי מאומה ועכשיו אני תועה ברחובות ומפחד לשוב הביתה.
רבי יחזקאל חמל על הילד הנוצרי, הביאו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות. לאחר שסיים את סעודתו הוציא הרב מכיסו שלושים זהובים ונתן לו. הנער חזר לביתו שמח וטוב לב.

חלפו מספר שנים. בליל שביעי של פסח לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב היו שקועים בשינה והרב ישב ועסק בתורה. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ונכנס פנימה איש נוצרי.
הרב שאלו בתמיהה: מי אתה? מדוע באת לכאן באישון ליל?!
האיש הסתכל לצדדים בחשש, ניגש לרב ולחש באזנו: הרב אינו זוכר אותי?! אני הילד הנוצרי שעשית עמו טובה גדולה לפני כמה שנים. הכנסת אותי לביתך, האכלת והשקית אותי, נתת בידי את סכום הפדיון וכך הצלת את נפשי מידיה של אמי החורגת.
כעת נודע לי כי פורענות גדולה עתידה לבוא על היהודים בפראג, וכאשר נזכרתי בטובה שעשית החלטתי לבוא ולהודיעך.

לפני כמה ימים התכנסו בבית הוריי כל האופים הנוצרים בפראג והחליטו לאבד את כל היהודים בלילה אחד! הם יודעים כי במוצאי חג הפסח היהודים ממהרים לאכול לחם, והשנה החליטו האופים הנוצרים להטמין בסודי סודות רעל בפת הנאפית על ידם להמית את יהודי פראג.
גיליתי לך סוד נורא, סיים את דבריו והוסיף, מובטח אני שלא תגלה ממי שמעת את הדבר.

הרב לנדאו התחלחל לשמע הדברים. הוא הודה מקרב לב לאורח, ונפרד ממנו. לאחר מכן ישב בינו לבין עצמו שעה ארוכה וניסה לחשוב מה יוכל לעשות, איך ניתן להציל את היהודים וגם לגלות את מזימת הרשע לממשלה.
לפתע עלה רעיון במוחו. באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב כל בתי הכנסיות בעיר. יצא כרוז ברחובות היהודים כי הרב ידרוש לאחר תפילת שחרית בעניין הנוגע ליסוד היהדות וכל בני העיר נדרשים להגיע לתפילה ולדרשה.
לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל על הבמה, הסתכל בקהל הרב שהצטופף בסקרנות לעומתו, והחל לשאת את דבריו: רבותי. יודעים אתם כי למרבה הצער התורה הולכת ומשתכחת. המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם גדולי הדור עלולים לפרקים לטעות.
לדאבון לבי, אמר הרב בקול רועד, מוכרח אני להודות בפניכם כי אף על פי שאנו בקיאים בקביעות הירח, בחשבון החגים ובסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שעיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח. הקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו. היום בו אנו עומדים אינו אחרון של פסח אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור לאכול משהו חמץ עד למחרת בערב...

בני הקהילה נדהמו לשמע דברי הרב. בכל זאת איש לא העז להמרות את פיו, וכל היהודים בפראג חגגו באותה שנה תשעה ימים (במקום שמונה הנהוגים בחו"ל). האופים הנוצרים נדהמו. אף יהודי לא הגיע לקנות את לחמיהם החמים כמדי שנה. הם התאגדו ותבעו את היהודים לדין על ההפסד העצום שיגרם להם כאשר יצטרכו להשליך את הכמות העצומה לאשפתות.
רבי יחזקאל נקרא למשפט. לאחר שהאופים הנוצרים הציגו את טענותיהם באזני השופטים, הציע רבי יחזקאל לאופים להתכבד ממעשה ידיהם, כיוון שהמשפט עלול להתארך זמן רב והם עלולים לרעוב... כמובן שהאופים סרבו לאכול מהכיכרות שהרעילו. הרב הפציר בהם ובכל זאת אף אחד לא נגע בפתו. השופטים תמהו. ואז הציע הרב לבדוק מה יש בכיכרות. הבדיקה העלתה שכולם הורעלו וכל האופים נמסרו למשפט.

היהודים הופתעו מתושיית רבם ולא הבינו כיצד נודע לו על מזימת האופים. הרב לא גילה לאף אחד מה אירע. ורק כעבור שנים לפני פטירתו סיפר את הסיפור לבנו רבי שמואל וסיים במילים: לא חכמתי עמדה לי, אלא מידת הרחמים שחמלתי על נער נוצרי בשעת צרתו, עמדה לכולנו.

לידה שנתית:

'לידה טבעית...'

בית העבדים במצרים דמה למחנה ריכוז, מן הדגם המוכר לנו. מבעד לקלסתר פניו האנטי מוסרי נשקף לנו פרצופה המעוות של אושוויץ. למרות אלפי השנים המפרידות, שניים אלו הם אחד. אם לא בהיקפם וממדיהם, הרי במלוא מובן המילה, ברוחם הסוטה ובסגנונם האכזרי.
שכן לשם איזה צורך - שואל פרופסור אנדרה נהר - מסרב פרעה לספק לעברים את התבן, שבלעדיו אין ביכולתם לייצר את הלבנים? ועוד דורש מהם, כי יספקו בסופו של כל יום את מכסת הלבנים כמקודם? כאן, לא מדובר עוד על התועלת שבעבודה. מתברר שעבודה זו הכפויה, לשמה נועדה - לדכא את האנשים המספקים אותה. {"למען ענותו בסבלותם" - שמות א' י"א}. ועל כן אנו נכנסים לתחום החשוך והמעורפל של עולם מחנה הריכוז.
הקבלה איומה ומפחידה. 'הטבעת הבנים הזכאים - מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם... העבודה המשפילה, היא בחזקת הצגה. הקרבנות, הם השחקנים, ואילו הנוגשים, הינם בגדר צופים נהנים... במצרים כבאושוויץ - השוט הוא הסימן להשגחה פעילה, ולהשתתפותו של הצופה במשחקו של הקרבן' ('משה' - פרופסור אנדרה נהר).

והנה, דווקא באושוויץ מצרית זו, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, הוכתרו בני ישראל המוכים, המפוררים, חסרי תוחלת החיים, לראשונה בתואר עם: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" {שמות ו' ז'}.
זה, איפוא, הרגע המתאים ללידתו של עם חדש, שאין בדומה לו. 'עם שאינו תלוי באותם התנאים, אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם' (רש"ר הירש על התורה).
עם, שגיבושו מתחיל, במקום בו נעלמים עמים אחרים. המפגין בנוכחותו, את חירותו המוחלטת מחוקי ההיסטוריה הרגילים, את אי תלותו בסיבות החומר, זו היא ההאצלה מחירות האלוקים, הכל יכול, יוצר החוקים כולם. ולא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים, את בריאת העם - לבריאת העולם.
הופעתו של עם אברהם - ממשיך רש"ר הירש - יעורר מחדש את תודעת החירות וישחרר את האנושות מכבליה.

כאן טמונה אמת חיינו. כאן הפתרון וההסבר לכל הקורה אותנו מאז. מהות הלידה המשונה של העם הזה, ששברה כל היגיון, וודאי טבועה באופיו לעד. ואם כי משולה כנסת ישראל ליונה, הרי מעניין, מאלף ואקטואלי סימן הנץ שמצא בנו - תוך התבוננות בתעודת עם ישראל - דווקא סופר קתולי (saint-ives daleydre):
'כאותו נץ בעננים, אין אומה קטנה זו מתעוררת לחיים אלא כשהיא נתונה לטלטולי סערות, המכריעות ספינות אדירות. היא מגלה את כנפיה ומחדשת אוניה, כוחותיה ומירצה, עוצמת יסודותיה הראשוניים. היא רוכבת בחריצות על משבי הסערה, בעוד גופים מדיניים גדולים יורדים תהומות, כשהם מתנפלים זה על זה באיוולתם. מה שעשוי להרוס כל קבוצה אנושית אחרת, נוטה להחיות את זו ולהחזיר לה את צורתה המקורית'.

דברים אלו יפים לכל זמן, גם לתקופתנו אנו. כי "ויוציאנו ה' אלוקינו משם" וכו'. מכל שם, ובכל דור...
{מתוך: 'הגדה ופשרה' לאמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל}

מועדים לשמחה – שבת שלום – חג כשר ושמח - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzG

 

 

 

Sender notified by Mailtrack

25.04.24, 13:26:25

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
היהודים במחנות ההשמדה תמיד זכרו שהם העם הנבחר, משום שהם היו הנרצחים והנרדפים ולא הרוצחים והרודפים האכזריים. {הרב אלעזר מנחם שך}

סטטוס שבועי:
בימים אלו כששנאת היהודים מרימה ראש במקומות הכי לא צפויים, צריכים אנו לזכור שוב ושוב שהאנטישמיות לא חלפה ואף יהודי לא חסין ממנה, גם במקומות הכי 'ערכיים' ו'מוסריים'.
הלא כבר חווינו את התגלמותה של אותה שנאה בשואת אירופה, בהובלת המדינה הכי מתוקנת ומתורבתת באותם שנים.
שנאה זו הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותה. מיליוני יהודים בהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בימי עלומיהם – כולם הובלו אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ החיים. איש לא נוקה מידיהם של המרצחים – לא היהודי האדוק, שדמותו סימלה את המראה היהודי, ואף לא דור שלישי למתבוללים. כולם הובלו יחדיו לטבח. העם שהובילם לטבח היה עד לאותה שעה סמל התרבות. עם שאנו השכמנו לפתחו כדי ליהנות מחכמתו, להידמות לו ולהתחבר לבניו.
היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו? היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם מהווים פתרון לבעיית האנטישמיות?

ציטוט שבועי:
אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה! זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא, וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים - אֲנַחְנוּ פֹּה! {הירש גליק}

סיפור שבועי:

'מתכון להישרדות'

הרב גרשון ליבמן ז"ל ראש ישיבת נובהרדוק בפריז, הלך ברחובה של עיר, ולפתע ניגש אליו קשיש   ובמבטא רוסי כבד אמר לו כי הוא יהודי.
שאל אותו הרב ליבמן: מה אתה יודע על יהדות? ולמרבה הצער לא ידע היהודי מאומה. לא קריאת שמע, לא תפילה לא שבת ולא יום כיפור! כלום ממש! רק פסוק אחד הוא ידע לדקלם: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" {דברים כ"ח, מ"ז}.
הרב ליבמן נדהם. פסוק בסיסי של קריאת שמע לא ידע הקשיש, אבל לדקלם פסוק מתוך פרשת התוכחה – ידע גם ידע…

ביקש הרב ליבמן מאותו יהודי לספר לו כיצד הוא מכיר את הפסוק. נאנח אותו זקן והתחיל לספר: בתקופת מלחמת העולם השניה נכלאתי במחנה ההשמדה 'בירקנאו', יחד עם יהודים נוספים. הנאצים ימ"ש, היו מעבידים אותנו בעבודות קשות עד מאד, באכזריות איומה ובלא טיפת אנושיות כלל, אותם ארורים חיפשו כל הזדמנות להתעלל בנו, כשהם מתמוגגים מהנאה למראה היהודים הנאנקים תחת סבל שאין לתאר… ופעמים רבות עד מוות ממש.  

'תחביב' נורא היה לנאצים במחנה, שהיה ממוקם ליד גבעה. הם היו מבקשים מן היהודים לטפס על הגבעה כשעל כתפיהם משאות כבדים מאד. וצריך להבין שהיהודים היו במצב של תת תזונה, בשערי מוות, ממש עור ועצמות ותו לא, וכך היו חיות הטרף הנאציות עומדים בצד הגבעה, נהנים ומתמוגגים למראה היהודים המנסים לטפס כשמשא כבד על כתפיהם, ומחמת כובד המשא וקושי הדרך – מתגלגלים ומתדרדרים למטה בשברון עצמות ומוות אכזרי מאין כמותו. מעטים ממש זכו לצאת בחיים מ'תחביב' אכזרי זה.
אני, שהייתי בריא ובעל גוף – הצלחתי לעמוד בזה. יהודי נוסף שהיה עימי הצליח אף הוא לשרוד את התעלול הנורא הזה, היה זה יהודי שברירי ורזה, שכולו היה אוסף של עור ועצמות. התפלאתי מאד, כיצד הוא מחזיק מעמד?

באחת העליות עם המשא הכבד, התקרבתי אליו וראיתי שהוא מלמל דבר מה. התקרבתי יותר ושמעתיו ממלמל בכוונה גדולה את הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". בכל פעם שהיה היהודי החלוש עולה על הגבעה, היה שב ואומר את הפסוק, וחוזר על כך שוב ושוב, וזה מה שהחזיקו. פסוק זה הוא הסימן היחיד שנותר לי מיהדותי, לאחר עשרות שנים תחת השלטון הקומוניסטי שמחק ממני כל שריד מיהדותי. את הפסוק הזה אני לא מסוגל לשכוח, סיים אותו יהודי את סיפורו.

מי היה היהודי הפלאי הזה? שאל אותו הרב ליבמן בהתפעמות, והזקן ענה: הכל קראו לו הקלויזנבורג ר'בה (הרב של קלויזינבורג).

(האדמו"ר מקלויזנבורג (רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם) זצ"ל איבד במלחמת העולם השניה את אשתו, 11 ילדיו ואת רוב בני קהילתו. האדמו"ר עבר את אימי המלחמה, שרד את מחנות ההשמדה ואת צעדת המוות, תוך שהוא מחזק ומעודד את היהודים שהיו סביבו. בכוחות על אנושיים, המשיך בפועלו מיד עם תום המלחמה. כבר בשהותו במחנה העקורים הקים מוסדות תורה וחסד בשם 'שארית הפליטה'. לאחר מכן חידש ושיקם בארה"ב ובישראל את חצר חסידות 'צאנז' האדמו"ר נישא בשנית ונולדו לו שבעה ילדים נוספים. הקים בנתניה את 'קרית צאנז' ואת בית החולים 'לניאדו')

זיכרון שנתי:

'קונספציה מסוכנת' / הרב משה גרילק ז"ל

כל שנה ביום השואה זה חוזר על עצמו. כל שנה כאשר יום השואה מעלה בתודעה את הזוועות כולן, כאשר הציבור נפגש מחדש עם התופת, כששרידים שניצלו בדרכים מופלאות מעלים את סיפורי זיכרונותיהם על ימי החושך הנוראי - גם צפה ועולה בקרב הציבור הזדהות עם חוסר האונים שחשו מיליוני יהודים מול עוצבות הרשע של האס.אס., ואז כדי להפיג את הפחד והאימה שחדרו אל הלבבות מול הצפוי אולי חלילה בעתיד, נשמעים משפטי הרהב של תופסי הגה השלטון שלנו: לא עוד!, 'יש לנו מדינה וזה לא יחזור על עצמו', 'היום יש לנו את צה"ל, צבא חזק'.

והשאלה היא, מדוע הרהב המסוכן הזה?

אכן, עם קום המדינה, בימים של שכרון הכוח של צבא יהודי, שעירפל את החושים, כשהגאווה הרקיעה שחקים, הופיעה פעם כרזה בעת מצעד צבאי: 'ישראל בטח בצה"ל עזרם ומגינם הוא'. קמה אז זעקה ציבורית עזה מול משפט כפירה זה והכרזה הוסרה. אני זוכר שבעת משפט אייכמן, כשבאולם בית המשפט גוללו ניצולים את זוועות אושוויץ ומיידנאק, נשמע צנחן צעיר אומר לחברו – 'לו היינו אז פלוגת צנחנים לא היינו הולכים כצאן לטבח כמו כל היהודים האלה'.
גאווה, יהירות, נפילה בעומק הבור של - "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" שתוצאותיה תמיד רעות והרות אסון.
הכתוב אומר: "ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה... את החיל הזה". למרות הפיתוי האישי הגברי שתחושת העצמה הנתונה בידו משכרת אותו, הרי ההמשך: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל..." {דברים ח' י"ז-"ח}.

לו היו נושאי הסיסמאות הנ"ל לומד יםקצת היסטוריה יהודית, היו מודעים לעובדה שמצביא יהודי אחר מהולל ורב כוח בהיסטוריה נכשל אף הוא באמרה כזאת, כאשר התריס כלפי מעלה ושילם על כך מחיר יקר. בר כוכבא שמו, שאמר להקב"ה: 'אל תעזור לי, תן לי לבד להסתדר עם אויביי'. והיה לו לבר כוכבא צבא חזק, ובמושגים של הימים ההם אולי אף חזק מצה"ל היום, ובכל זאת אימרת הרהב הזאת עלתה לו בחייו ובתבוסתו.
לו לא היה דוק האיוולת מכסה את עיניהם, לו היו מסוגלים מתוך אובייקטיבית לבחון את מציאות חיינו הנוראה והמרתקת שאין דומה לה בתבל, לו היו שמים לב לעובדה הפרדוקסאלית כיצד מתוך מציאות איומה של חוסר אונים מוחלט בימי אירופה האפלים, להגיע בהפרש של שנים מועטות למהפך עצום בארץ ישראל, בה כח צבאי יהודי המורכב גם מניצולי שואה מכה באויביו. לו היה מסוגל להבחין ששתי פרשיות חיים אלו מופיעות בתורה בסמוך אחת לשניה, תיאורי התוכחה בפרשת כי תבוא ונצבים על כל ייסוריהם עד לפסוק המצמית: ו"קראת אתכם הרעה באחרית הימים" {דברים ל"א, כ"ט}. [כן: לפני אלפי שנים נאמר פסוק על רעה באחרית הימים, כשבסמוך נאמרת הפרוגנוזה - פרק שלם {פרק ל'} המתאר את שיבת ציון שהשם ישיב את המוני בית ישראל לארץ].
מי שנטל את כוחו של העם באסונו באירופה, הוא הוא אשר יתן לו את הכוח בשובו לציון בתהליך איטי שיימשך על פני שנים. לו היה מבחינים בכך, היו מסייגים את הצהרותיהם שצה"ל יפתור את כל הבעיות. היו מבינים שיש מישהו מאחורי הפרגוד, ובו אנו תלויים בכל מקרה ובכל מצב.
{פורסם במגזין 'משפחה' – ל' ניסן תשע"ד – 30/04/2014}

פרשה שבועית:

פרשת אחרי מות /  'מלחמת עולם...'

"ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדבר." {ויקרא ט"ז, ז'-כ"ב}

שני שעירים עמדו ביום כיפור בחצר המקדש. האחד נשחט ודמו הובא אל הקודש פנימה, ואילו השעיר השני הובל בדרך השניה אל צוק העזאזל, וממנו צנח אל התהום.
רק הגורל שיטיל הכהן עומד ליצור חיץ בין שני השעירים. הוא זה שיכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה.

מה אמר הטכס לאדם מישראל שעלה להתבונן בו בחצר המקדש?

במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים. אישיותו, השבויה ביד הסתירה והניגוד, עמדה מול עיני רוחו בחדות מלאה. בעל הלב הרגיש והמבין מצא קווי דמיון רבים בין האדם ושעיר העיזים. הוא ידע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות.
בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, הבחין בשני השעירים הניצבים בפתחו - שנים, הדומים בכול. שני שעירים (או בני אדם) הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם. אך על סף בית המקדש נפרדות דרכיהם. שם, במקום בו מגיעים מעשי האדם לבחינה ברורה, מתגלה הפער בין השנים. האחד לה', ואילו רעהו – לעזאזל.

שני השעירים הללו מתגוששים בלבו של כל אדם.

בידינו להיות בבחינת שעיר לה'. כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו, או להיות בבחינת השעיר לעזאזל: להפעיל את כח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'.
כלומר, שני שעירים אלו שנפרדו דרכיהם, מגלים לאדם שהוא אישית ניצב תמיד על פרשת דרכים מוסרית. בידו ניתנת האפשרות לבחור באיזו משתי הדרכים יחליט לצעוד. בן חורין הוא להכריע כיצד ינצל את כוחות האיפוק וההתנגדות הטבועים בו, נגד מי יתקומם, ונגד מי יתייצב.
כי זהים היו בכול לפני הטלת הגורל, לא הייתה כל סיבה מהותית, גורל אישי או חברתי כלשהו (בגובה, ביופי, בכוח או בממון) שיחייבו בחירת כיוון זה או אחר. ההחלטה הייתה חופשית (וכשמדובר בשעיר – הוטל הגורל על ידי הכהן). החלטה חופשית, התלויה אך ורק ברצונו של האדם, המחליט לאן פניו מועדות. על כן, לעולם לא יטען אדם: מה יכולתי לעשות? דחף שלא ניתן לכיבוש גרם לי לנהוג כפי שנהגתי.
ללמד את המתבונן, שאם יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון לחטוא לבין הערך המוסרי, להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא אותה שעה קורטוב מיצרו הרע וממית אחוז מסויים מאנוכיותו הדואגת רק לעצמה. 'מוות' זה מהווה פתח לחיים חדשים. הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקודשים.

מולו ניצב השעיר לעזאזל. הוא מייצג את האדם ואת החברה, שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, מן השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור. לעולם לא יסוגו מן האנוכיות, מיצר הכבוד וההשתלטות, מרקבון הקנאה ומטומאת השנאה.
הוא נשאר חי. 'שלם עם עצמו'. בוודאי, מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט. הוא, לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר. על כן, את סף היכל המקדש לא עבר. דרכו מובילה אותו אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות בכלל, אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.

{מעובד מספרו של אמו"ר הכ"מ הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – קיץ בריא - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. {בראשית י"ג, ט"ו}

סטטוס שבועי:
שבעים ושש שנים קיימת מדינת ישראל. על פי כל פרמטר היא סיפור הצלחה. אך את הבעיה המרכזית והגורלית שלה שיקבע את עתידה - לא הצליחה לפתור עד עצם היום הזה.
הציונות בעצם מהותה הייתה ונותרה אידיאולוגיה שהצליחה לבנות מדינה ולהחיות שפה - שני פלאים על פי כל קריטריון. אבל עצם הגשמתה, במובן החזון, יכול להיות גם שברו של אותו חזון. אחרי שהוקם הבניין והוסר הפיגום, עדיין לא הוחלט מהו התוכן הייחודי שבו ממלאים את הבניין עצמו.

ציטוט שבועי:
בניינה של ציון יש בו כדי להחזיר לנורמליות אחת ולתמיד את מעמדו של העם האחד, שהוא בן בלי בית ובן בלי ארץ עלי אדמות. אצבע אלוקים מראה בבירור ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, על ארץ ישראל כפתרון היחיד של בעיית עם ישראל. {בן ציון דינור}

סיפור שבועי:

'קנאת עולם...'

מה שאני אוהבת בכם זה שאתם מתחילים מהבסיס, מהאמונה, זה לא רק הלימוד או המקצוע. קודם כל צריך להזכיר לסטודנטים מה האחריות שלהם. להישאר מחויבים לערכים. זה בדיוק מה שאנחנו מצפים מישראל כולה.
העולם כולו מסתכל ואומר כמה ישראל נפלאה ומיוחדת. אפילו אלה שמחרימים את ישראל, בעצם מקנאים בה. הם מקנאים באנשים שלכם, בחינוך הזה, ביכולת שלכם להיות טובים בטכנולוגיה, במודיעין, בקידמה, אבל הכל מתוך אמונה עמוקה. אתם בישראל מוציאים אדם שלם, שלא חושב רק על הקריירה, אלא גם על המשפחה והמדינה שלו. אתם מובילים קידום נשים אמיתי, בלי לשכוח משפחה וערכים מסורתיים.
ראיתי את זה באו"ם ורואים את זה בהסכמי אברהם. כשהמדינות הערביות עומדות בתור להסכמי אברהם, הן לא באות כי הן עושות טובה לישראל. ישראל לא צריכה אותן, הן אלה שצריכות את ישראל. למה? כי היא ממוקדת באנשים, בעצמאות, בערכיות. {ניקי היילי}

זיכרון שנתי:

'בין עזה לחברון...'

תכתב זאת לדור אחרון. בעיר הקודש חברון, במקום הקודש והמקדש, באו חיות טרף בצורת אדם ובאכזריות נוראה התנפלו על טהורי עליון, ויוציאו להורג פרחי כהונה, ויטבחו הוגי אמרי שפר, וישרפו את התורה ולומדיה, ויכבו אור עולם.

ריחוקנו המוחלט מבחינת הרגש השכל והמעשה - מפראות דמים כזאת, שולל ממנו את אפשרות השגתה, שולל את האמונה בישותה, גם לאחר שנראתה לעין. מיטב בנינו מוגרו כצאן לטבח, ועדיין אנו עומדים משתאים ותוהים: האפשר?!
נורא האסון ועמוק הכאב, אין דמעה אשר תהיה למזור לגהות פצעי הלבב האנושים, כי חרב ויבש מעין הדמעות ... ימים יעבורו וימים יבואו, ותמונות בלהות אלו שתשארנה חרותות עמוק בזיכרוננו, תופענה לנגד עינינו בכל זוועתן המחרידה, ומסרנו אותן גם לבנינו אחרינו, ונספר לדורות הבאים את דברי הימים הנוראים האלה ...

עברה שנה, החיים בארצנו נרגעו וחזרו למסלולם, והנה יבוא יום ונבקר כרגיל גם את עיר האבות, אם גם ע"י פורעים ורוצחים נהייתה לעיר הדמים, נהייתה למפלצת הרשעה והאכזריות, בכל זאת נבקר אותה, נבקר בכאב ופחד את אדמתה הקדושה אשר חוללה ממרמס הפראים אשר הירווה מדם בניה.

ויהי נא הדם הקדוש הזה, דם ברית לנו לשאיפה למטרה גבוהה ונשגבה, אותה המטרה של קדושי עליון, אותה השאיפה הנאצלה בה גמרו חיי עלומיהם היפים והנעלים, שאיפה לחיי רוח, חיי השפעה ודעת וגדולה. ובאותם רגעי הזיכרון עם פצעי וכאב ימי החורבן וההרס בכרם ה' עם הרגשת אובדן חיי הרוח והדעת, נשמיע ברמה בקול אדיר וחזק את מטרתם הקדושה והנשגבה:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא....

דמכם הקרוש צרור איתנו, וכאב נעכר בלבנו, אין זה יום זיכרון, אין זה יום השנה, עדיין מוטלים אתם לפנינו, אוננים אנו, ואיננו יכולים להיות אך אבלים. אנו שעל גבינו עברו גלי החורבן הנורא ושראינו אותו בעינינו, אנו מוכרחים לדרוש לבכות ולהתנחם ...
{נכתב על ידי ניצולי ישיבת 'כנסת ישראל' – חברון, שנה לאחר מאורעות תרפ"ט}

עצמאות שנתית:

'יהודית ודמוקרטית' / הרב יחיאל מיכל וינברג

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ועליה לקיים ולטפח את יהדותה. זו היא דרישה של קיום המדינה ותנאי קדום לתקומתה ועצמאותה הרוחנית. מדינה אינה יכולה להתקיים אלא אם היא בנויה על היסודות הרוחניים של תרבות לאומית עצמאית. מדינה המתבססת רק על שלטון אדמיניסטרטיבי בכוחם של צבא ומשטרה - סופה להתפורר. דבר זה למדנו מן ההיסטוריה העולמית. ואנו אין לנו תרבות אחרת אלא זו של דת משה וישראל.

היהדות - אומר הרב הירש - אינה דת במובן הרגיל, דווקא מפני שהיא דת הדתות. דת ישראל היא יותר מדת. היא מהווה הווי יהודי, דפוס חיי יום יום, חיי חגים ומועדים וחגיגות משפחה וציבור, היא שיטת מוסר יהודית ופילוסופית, חיים יהודים המעצבים את צלם דמות תבניתו של העם היחיד בהוויתו הרוחנית והנפשית. מי שעוקר אחד מיסודותיה, נוטל נשמתה של תרבותנו הלאומית. וסופה של התפתחות זו וההסתלקות מן ההלכה המקובלת היא פירוד, פיצול ופילוג וקריעת העם לגזרים.

אין איש מבקש ממדינה דמוקרטית כפיה בכוח על חיי יחיד, אבל על מדינה תרבותית לקבל על עצמה את התפקיד של הדרכה והשפעה רוחנית והטבעת צביון רוחני לאומי על חיי העם, צביון שיסמל את העצמאות היהודית בכל גווניה. אם המדינה העברית תדע לשמור ולקיים את עצמאותנו המיוחדת מובטח לה שכל העולם היהודי יכיר ויודה בריבונותה.

פרשה שבועית:

פרשת קדושים / 'מתכון לאהבה'

"לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך כמוך אני ה'" {ויקרא י"ט, י"ח}.

כלום הצו "לא תקום ולא תטור", פירושו, שעל האדם לוותר על זכויותיו? וכיצד באמת ניתן להתגבר על רגשות הנקמה?
לכאורה, הפרשה דורשת מאיתנו דפוסי התנהגות כמעט לא בתחום היכולת האנושית. היא מציגה לפנינו נורמות של תגובה, הנוגדות את הספונטאניות שבן דורנו שר לה שירי תהילה. במבט ראשון הן נראות כדרישה להיכנע לאלימות, כשעל האדם שנעשה לו עוול לבלום את עצמו.

רש"י ממחיש לנו להלן סיטואציה של נקימה ונטירה:
אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: לא.
למחר, אמר לו (הסרבן): השאילני קרדומך.
אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני.
זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: לא.
למחר אמר לו (הסרבן): השאילני מגלך.
אמר לו: הא לך, איני כמותך שלא השאלתני.
זו היא נטירה. שנוטר איבה בליבו, אף על פי שאינו נוקם.

הבה ונרד לעומק הדברים.
ביקשת מידידך שישאיל לך את מגלו והוא סירב. הוא לא גרם לך כל נזק, לא פגע ברכושך. הוא בסך הכל מנע ממך טובת הנאה. אסור לך, אומר הפסוק, לנקום בו בתגובה על התנהגותו האנוכית.

תפקידם המתחלף של המגל והקרדום במשל זה, ממחיש לנו מה נאסר בנקימה ומדוע.
הפחת של המגל רב בהרבה מפחת הקרדום. המגל זקוק להשחזה ונפגם ביתר קלות. בהחלט יתכן שהסירוב להשאיל את המגל אינו נובע מצרות עין. יתכן בהחלט שבעל המגל חושש מן הנזק שיגרום השואל לכלי עדין זה. זכותו הלגיטימית לשמור על רכושו, אין הוא חייב להפסיד את כליו.
השואל שנפגע מסירוב בעל המגל, אינו מוכן להשאיל לו את קרדומו. כוונת הסירוב הינה אחת בלבד: לתת ביטוי לכעס ולשנאה הלוחשים עתה בלבו כלפי חברו.

התורה אוסרת תגובה של שנאה.

כאשר השני משאיל לו את הקרדום, אך מצרף את המשפט: 'אתה רואה, אני לא כמוך, אני כן משאיל לך' - הוא עבר על איסור תורה של נקימה. על המשאיל להשאיל לו את חפציו בשמחה, ללא שמץ של רגשי כעס או התנשאות.

יפה מאד! ישאל השואל, האמנם יתכן לדרוש התנהגות הנקייה כליל מרגשות טבעיים? הלא אנו בשר ודם, יצורים עם תחושות, אינסטינקטים ויצרים?!
הינך צודק, ודאי לא ניתן לדרוש זאת מן האדם. על כן מסיים הפסוק האוסר נקימה ונטירה, במלים: "אני ה'."
ככל שגוברת בלב האדם ההכרה במציאות האלוקים, כן זוכה הוא למבט גבוה ומקיף ביתר שאת על החיים בכלל ועל מצבו כאדם בפרט. ככל שהכרה זו חיה ותוססת בקרבו, כן נמוגים מאליהם רגשות השנאה וצרות העין. אידיאל האהבה הגדול הממלא את הלב, ממס את תחושות המשטמה.

{מעובד מספרו של אמו"ר הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

חודש טוב - שבת שלום בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וּצְרִיכִים שֶׁלֹּא לְהִתְרַגֵּל בְּצָרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁרִיבּוּי הַצָּרוֹת לֹא יְטַשְׁטְשׁוּ וְלֹא יַקְהוּ אֶת הָרַחֲמִים. {רבי קלונימוס שפירא – הרבי מפיאסצנה}

 

סטטוס שבועי:
האנטישמיות כיום היא לא פוליטיקלי קורקט. אף אחד בזרם המרכזי בעולם התרבותי לא אוהב שיציגו אותו כשונא העם היהודי. ריח כבשני אושוויץ עדיין מנסר באוויר. על כן , אויבי היהדות הגדולים ביותר בעולם מסתירים כיום את איבתם המסורתית מאחורי מסך כבד של אנטי ציונות ואנטי כיבוש.

שנאה זו מחוייבת המציאות מכורח הניסיון המר ארוך השנים של חיינו ההיסטוריים בג'ונגל העמים, בעצם מעמדנו היוצא דופן בהיסטוריה האנושית.

פסוק אחד בתורה מכתיב את כל המציאות הזאת. והוא חייב להיות לנו לעזר שלא תהיה לנו כל אשליות מן היחס הצפוי לנו מצד אומות העולם.

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". {במדבר כ"ג, ט'}.

זהו הסימפטום של הגורל היהודי, מאז ולתמיד.

 

ציטוט שבועי:
אנחנו לא רוצים להיות עם ככל העמים. אנחנו רוצים להיות אנחנו, ולהיות אנחנו זה להיות יהודי. {עמיחי שיקלי}

 

סיפור שבועי:

'תג מחיר'

 

בימי הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי סבלו היהודים רבות מהשר איגנטייב, אנטישמי ידוע שדאג למרר את חיי היהודים שתחת שלטון הצאר.

באותה תקופה נפוצה שמועה שהיהודים התאגדו ואספו הון עתק על מנת לשחד את השר, כדי שיפסיק את רדיפת היהודים.

פגש השר איגנטייב את הברון גינצבורג ושאלו בלעג: שמעתי שאתם מתכננים לשלם, כמה זה שווה לכם?

ענה לו הברון: אם נשלם לך כפי הערך שאתה מעריך את העם היהודי, אזי זה מסתכם בגרושים. אם נצטרך לשלם לך כמו הערך האמיתי, לא יספיקו לכך כל אוצרות תבל..

 

פרשה שבועית:

 

פרשת אמור / 'ספירה למטרה'

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" {שם, ט"ו-ט"ז}.

 

בתקופה שבין מוצאי יום ראשון של פסח (ט"ז בניסן) ועד ערב לפני חג השבועות (ה' בסיון), מברך כל אדם מישראל אחרי תפילת ערבית, ברכה על ספירת העומר, ואומר בפיו את המספר הסידורי של אותו יום.

בני ישראל יצאו ממצרים בפסח. לאחר מאות שנות סבל, שיעבוד וגלות, נשמו מלוא הריאות חירות. ומיד, למחרת יום גאולה, בעוד שכרון החופש מסחרר, מודיעים להם באמצעות מצווה זו: לאט לכם, המטרה עדיין לא הושגה, טרם הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה. החופש שהושג אינו סוף הדרך כי אם תחילתה, הצעד הראשון. עתה, הנכם בדרך להר סיני, שם תקבלו עליכם את החוקה האלוקית ותזכו לחירות רוחנית. זו המטרה.

 

הספירה באה להחדיר רעיון זה אל התודעה. רצונה להגן על העם מפני העייפות המכרסמת בלב כל עם, המדמה שבחרות מעול זרים השיג את מטרתו העליונה. הספירה הזאת שנערכת יום יום, היא ריענון של שאיפות הגאולים, לבל יסתפקו במינימום שהושג, אלא ימשיכו לחלום, ללחום ולהיאבק עד להשגת המקסימום, להגיע להתפתחות הרוחנית של העם, שתביא לאושר הנכסף.

בכוחה של ספירה זו לקרב נפשית למעמד מתן תורה. לא רק אז במדבר, כי אם בכל הדורות. היא מצביעה על הרצון הגדול על ההשתוקקות אל היום הנכבד שלבנו נכסף אליו. כעבד ישאף לצל וימנה תמיד מתי תבוא העת הנכספת. כיוון שהמניין מראה לאדם שכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.

בדומה לאסיר הסופר בכיליון נפש את הימים שנותרו עד ליום שחרורו, כך ספרו בני דור המדבר את הימים עד ליום שבו יזכו לעבוד את האלוקים למרגלות הר סיני. בספירה זו הפקיעו את חג הפסח ממועדו העצמאי והפכוהו למבשרו של חג השבועות. כך נוצר הגשר והקשר בין שני חגים אלו. הספירה המאחדת לימדה, שאין להפריד בין גאולתם הגשמית לבין גאולתם הרוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. מהפכות רבות שקעו בגלל עייפות גיבוריהן שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה, משום שהמטרה האחרונה שנותרה להן הייתה מאבקי שלטון מכוערים בין המשחררים.

 

ספירת העומר אומרת 'לא'! למה שהושג. היא רואה ביציאת מצרים שלב, שלב חשוב ויקר, אך לא ייתכן להחליפו בסולם עצמו, בסולם העלייה הרוחנית והשלמות האנושית הגלומה בתורה של חג השבועות.

{מעובד מתוך ספרו של אמו"ר הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

 

שבת שלום - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו {תהילים כ"ה, כ"ב}

 

סטטוס שבועי:
הצעירים והצעירות היהודים ברחבי העולם, שרויים כיום ברובם הגדול במבוכה גוברת. ההתפרצות האנטישמית הזאת באה להם כהפתעה גמורה. הם חיים להם בנעימים בחיק התרבות המערבית, וכלל לא היה מוכנים לשינוי הדרמטי הזה. הם היו משוכנעים שלקח השואה לא במהרה יישכח. כך יוכלו להיטמע באין מפריע בתרבות העולם ללא בעיות מיוחדות.

והנה, הנחיתה האנטישמיות החדשה סנוקרת היישר בפרצופם. ועתה עומדים הם תוהים ותמהים ושואלים בתחושת מצוקה: למה? למה שוב דווקא אנחנו? למה שוב מאויים קיומנו בין העמים וקיומה של המדינה היהודית היחידה בין המדינות?
לאט לאט, מבין הדור הצעיר היהודי שהאנטישמיות אינה רק שנאת האחר, כי אם שנאת היהודי בדווקא. הם קולטים שמשטמה זו אין לה כל היגיון וסיבה אחת ברורה, ושלמעשה גורם השנאה מתחלף ממדינה למדינה ומחברה לחברה, ויותר מפעם נובעת שנאה זו מדבר והיפוכו. שנאה זו קיימת לאורך ציר הזמן, והיא נמשכת במתכונת הזאת, אלפי שנים.
גילויים אלו כמובן מגבירים מאוד את החיפוש אחר הזהות האבודה שלהם, כשלפתע הם חניכי תרבות המערב גילו שהם עוד חוליה בשרשרת העם היהודי הנתון ללא הרף למשיסה והוא באמת לא מבין למה זה קורה לו, דווקא לו.

 

ציטוט שבועי:
רוצים להשמיד אותי בגלל שאני יהודי וישראלי. מכאן יש לי 2 אופציות - או להתכחש למי שאני, או להתחזק במי שאני.  {יובל שם טוב}

 

סיפור שבועי:

 

'חיוך של מנצחים..'

 

בגיל 16 נכנסתי לגיהנום באושוויץ. הייתה תקופה ששהינו בצריף 3000 בני אדם, 10 בני אדם ישנו על כל דרגש.

יום אחד, ניגש אליי יהודי מבוגר ומתחיל להרביץ לי בלי רחמנות. שאלתי אותו, כדבריו של יעקב אבינו ללבן: 'מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי?! מה אתה רוצה ממני?, משיב לי המכה: בוא איתי. אסביר לך בבלוק 10.

בבלוק 10 היה היהודי האחראי על כל המחנה. כשהגענו, סיפרתי לאחראי על מכות הרצח שקיבלתי מאותו אדם.

שאל האחראי את המכה: למה הכית אותו?.
פשוט מאוד, ענה. ראיתי את רייכנברג מחייך. לא פעם ולא פעמיים. אם הוא מחייך – סימן שהוא לא רעב. סימן שהוא שבע. מי שרעב עד מוות לא מסוגל לחייך. ואם הוא שבע, סימן שהוא קיבל אוכל יותר מכולנו, ולכן יש לו כח לחייך. הנאצים לא מחלקים אוכל בחינם, גם לא גרם אחד, ומכאן המסקנה פשוטה: שלמה רייכנברג משתף פעולה עם הנאצים, והוא מלשין עלינו, ולכן נתתי לו כאלה מכות.

שאל אותי האחראי: שלוימי, מה בפיך, מה תענה לו, הרי יש פה טענה?

אספר לכם את האמת.  אמרתי. אני ועוד מספר חברים הצלחנו להגניב למחנה תפילין, ואין יום אחד שאני לא מניח תפילין. הנחת תפילין במסירות נפש כל כך משמחת אותי. אמנם אני שבר כלי, לקחו את ההורים שלי ואת המשפחה שלי, אני מיוסר כולי, אני רעב עד מוות, אבל התחושה שלי היא שאני מנצח את השטן בבית שלו, וזה כל כך משמח אותי, ולכן אני פשוט מחייך. {ר' שלמה רייכנברג}

 

פרשה שבועית:

פרשת בהר / 'סוד הסולידריות החברתית'

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" {ויקרא כ"ה, כ"ה}.

מעמדה הכלכלי של כל משפחה היה תלוי באדמה ובעיבודה. הקרקע הייתה יותר מרכוש. היא הייתה מהות. החלוקה הראשונית בימי יהושע בן נון חייבת לשמר ככל שניתן את האיזון החברתי והכלכלי. במרוצת הדורות, מכירת השדות עלולה להפר את האיזון של החלוקה השווה וליצור ריכוזיות יתר שתגרום לפערים ולמעמדות בעם.
אולם לעתים האדם נלחץ, ומצבו הדחוק מביאו למכור את שדהו. אז נכנסות לפעולה הוראות התורה: החובה לגאולת השדה ולהשבתו למוכר העני מוטלת על הקרוב אליו ביותר ("גואלו הקרוב"). אסור לקונה להפריע ליוזמה של גאולת השדה. הוא מוכרח להשיבו, אם יקבל את מחירו.

"ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. וחישב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו" {שם כ"ו}.
אם לאחר זמן הוטב מצבו הכספי של המוכר, זכותו לכפות על הקונה את החזרת השדה תמורת הסדר כספי הוגן.

אולם כיצד ניתן לנהל כך חיי מסחר וכלכלה? כיצד ניתן לכפות על בני אדם וחברה, שינהגו בהתאם להנחיות אלו, העומדות בניגוד קוטבי לאינטרסים הכלכליים והאישיים?

הבה נעבור למקרה הבא.
אדם מכר את שדהו כדי לשפר את מצבו. אך מה קורה אם מכירה זו לא תרמה להתאוששות המיוחלת, החובות מעיקים, והחייב עומד בפני התמוטטות?
על כך דנים הפסוקים הבאים: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך" {שם ל"ה}.
זו חובה אלמנטרית לסייע לו להחזיק מעמד.
העזרה היא, כמובן, עזרה כספית. את הכסף צריך להלוות לו, גם אם מדובר בסכומים גדולים. על ההלוואה להיות ללא ריבית. כאמור בפסוק הבא:
"אל תקח מאיתו נשך ותרבית... וחי אחיך עמך" {שם ל"ו}.

הכלכלה הליברלית אינה 'אוהבת' פסוקים אלו. הם חותרים תחת אושיותיה. ואכן, כיצד ניתן לקיים כך חברה דינמית ומתפתחת? מי מסוגל להתנהג בהתאם להנחיות צדקניות כגון אלו?
אבל שוב, בטרם נענה, נבדוק את המקרה הבא.
לעתים, לא הועילו כל הפתרונות. האדם הגיע עד משבר ומכר את עצמו לעבדות, שהייתה מקובלת בעולם העתיק:
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד" {שם ל"ט}.
האדון קנה את העבד כדי להפיק מעבודתו את מרב התועלת, אולם קשים היו חייו.
"כשכיר כתושב יהיה עמך" {שם מ'}.
"עמך" - במאכל, "עמך" - במשתה, "עמך" - בכסות נקיה. שוויון בתנאים. ומה אם ברשות האדון רק כר אחד למשכב בלילות? עקרון השוויון מחייב לתיתו לעבדו!

עתה מחריפה השאלה, כלום תיתכן התנהגות כזאת? כיצד תהיינה הבריות מסוגלות לנהוג בהתאם לכללים אלו?
התשובה טמונה במילה אחת החוזרת בעקביות מרשימה בפרשיות אלו. זו המילה "אחיך". הפנייה לאדם היא: עזור ל"אחיך". לא לזולת סתם, כי אם ל"אחיך". השלט, איפוא בתודעתך ובדמיונך, שכל בן ישראל הוא "אחיך". אזי כבר תפעל כפי הנחיות הכתוב, שכן למען אח מוכן האדם לעשות מעל ומעבר למקובל.
והפסוק ממשיך: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" {שם מ"ב}.
ההכרה, הידיעה והאמונה שבסיס אחדותו של העם הוא רוחני טהור ומקורו באלוקים, וכולם עומדים לפניו בשווה, דורשת ומאפשרת אחווה עמוקה על השלכותיה המעשיות.
בלעדיה מתרחבים הפערים החברתיים, האדישות והניכור גוברים, וחיי החברה, המסחר והכלכלה החופשית הופכים לזירת התגוששות, שבה שולט הכלל: 'תפוס כפי יכולתך'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל  – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הטובה והחשובה שבמידות האדם היא היותו גומל טובה לאשר היטיב לו, והרעה שבמידותיו היא היותו כפוי טובה. {דון יצחק אברבנאל}

סטטוס שבועי:
הנטייה הפרטית להיות חלק מהכלל, היא צורך פנימי אנושי. אנשים מרגישים קירבה וידידות לבני משפחתם, עירם, למי שלמד איתם באותו בית ספר, ישיבה, צבא ועוד. רגש הפטריוטיזם שהם מפגינים לחבורתם, מביע את הנטייה להיות נאמנים ומשוייכים לקבוצה.
רגש טבעי זה, המכוון כל יחיד לפעול למען הכלל, מאפשר לנו לגשר על הפערים שבינינו, ולהפוך ליחידה אחת מלוכדת למען כולם. הברכה וההצלחה אינן שורות אלא בכלי שלם - בעם מאוחד כמשפחה אחת.

ציטוט שבועי:
מכל מיני הקנאות המשתוללים בטבע האדם, אין לך דבר כל כך מטומטם כמו האנטישמיות. {המיניסטר הבריטי ד. לויד ג'ורג'}

סיפור שבועי:

'התמונה המלאה'

לאחר יום עבודה קשה ומתיש במנהטן, עלה דניאל לאוטובוס של חברת 'מונסי טריילס' בשדרה החמישית ברחוב ה-47 הנוסע לביתו במונסי.   
זה היה האוטובוס האחרון והוא היה די מלא. דניאל היה עייף מאוד ורק רצה להיות קצת עם עצמו, אולי אפילו יצליח לנמנם קצת בדרך. הוא חיפש פינה מתאימה, ולשמחתו הוא מצא ספסל ריק בחלק האחורי של האוטובוס, מה שיאפשר לו קצת פרטיות ומרווח בדרך הביתה.
האוטובוס המשיך בשדרה החמישית, ובכניסה לפורט אות'ורוטי  (Authority Port) לקראת הכניסה למנהרת לינקולן, קיימת תחנה אחת ואחרונה. בתחנה זו עלו לאוטובוס יהודי עם ארבעת ילדיו הקטנים, ובאים לשבת לצדו של דניאל.  
בצר לו נאלץ להכניס את רגליו פנימה ולהצטמק ליד החלון. אבל אם לא די בכך, הרי שהילדים הולכים רצוא ושוב כל הזמן, מאבא ואליו, צועקים, שואגים ומפריעים לכל הנוסעים. באיזשהו שלב הם מוצאים כדור, ומתחילים לזרוק אותו מאחד לשני בתוך האוטובוס, מעל לראשי הנוסעים.

בשלב הזה, דניאל המתוסכל כבר לא היה מסוגל לשתוק יותר. הוא פונה לשכנו לספסל ושואל: האם אתה האבא של הילדים האלו?,
כן עונה האב בהיסוס.
אז אולי תעשה משהו?! אתה הרי האחראי עליהם, הלוא כן?!  .
האבא מסתכל עליו במבט חודר, ואז אומר לו בשקט: אנחנו עכשיו בדרך חזור מבית החולים 'בית ישראל' ( (Beth Israel  Hospital, שם מאושפזת אשתי, אמא של הילדים האלו, עקב מחלה סופנית רח"ל, לא עליכם. רק עכשיו שמענו מהרופא אבחון קשה מאוד, כנראה שהילדים לא יודעים איפה לשים את עצמם. כאן נחנק האיש בבכי, ואז המשיך ואמר: וגם אני לא יודע איפה לשים את עצמי...
האם עדיין אתה חושב שאני צריך לעשות משהו?!

פרשה שבועית:

פרשת בחוקותי / 'סדר עולמי ישן...'

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם... ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב וגו'" {ויקרא כ"ו, ג' – י"ג}.

בטרם ננסה להבין את הקשר המסתורי ואת יחסי הגומלין בין התנהגותו הדתית-מוסרית של האדם לבין הגשם, היבול ופעילותו התקינה של הטבע – נוסיף קורטוב תמיהה למסכת ההבטחות:
"ונתתי גשמיכם בעתם" – 'בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון: בלילי רביעיות ובלילי שבתות' (רש"י שם בשם התלמוד).
"ונתנה הארץ יבולה" – 'לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון... ביום שהייתה נזרעת, בו ביום עושה פירות' (ספרא).
"ועץ השדה יתן פריו" – 'אף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות' (שם).
"ואכלתם לחמכם לשובע" – 'אפילו אוכל אדם קמעא, הוא מתברך במעיו' (שם).

הגיוננו היה מתקבל, לו הייתה הפרשה משכנעת אותנו ששמירת חוקי התורה תתרום לאין ערוך, לשיפור איכות החיים המוסריים של העם - שתעניק עולם הבא וכו'. אולם, לבוא ולהכריז ששמירת שבת וכשרות, זהירות בהלנת שכר, באיסור שעטנז וכדומה, יורידו גשם ויצמיחו יבול וישמשו כח מרתיע מפני אויבי הארץ, שוברת את מוסכמות הגיוננו האנושי המבוסס על החושים.

אכן, מושגי הפרשה שונים.

הפרשה בעצם משלימה את תמונת האדם כפי שתוארה ביום יצירתו, ביום השישי לבריאת העולם. שם נאמר עליו שנברא: "בצלם אלוקים" {בראשית א'}. כלומר, הוא נושא בקרבו ניצוץ מן העולם שמעבר לטבע. גרעין האינסופיות שתול בו ומפעיל אותו.

כך נאמר במדרש, סמוך לבריאת האדם:
'בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך' {קהלת רבה ז'}.

כוונת הדברים היא, לא רק להשפעתו של האדם על סביבתו החברתית, כי אם גם על הטבע עצמו. שכן, האקולוגיה של היקום, על כל צורותיה, הינה בבואה והשתקפות של האקולוגיה המוסרית של בחיר היצורים – האדם.
לאדם יכולת הכרעה חופשית. בכל מצב ומצב שאליו הוא נקלע, הבחירה בידו, אם לעשות את הטוב, הראוי והמוסרי, או את הרע, המכוער והמזיק. בזאת עליונותו הברורה על פני יצורים חיים אחרים.

אולם, קיים הבדל תהומי בין הבחירה בטוב לבין הבחירה ברע, מלבד הניגוד המוסרי. הבחירה הרעה נובעת, בדרך כלל, מן האינטרס האישי הצר, מן האגואיזם. ואם יפעל על פי עצתם, תהיה התנהגותו טבעית בהחלט, תואמת את מציאות גופו ויצריו.
זאת ועוד, אם מחליט האדם, במצב נתון, לפעול בניגוד לדרישות יצרו, להתנהג לא לפי האינטרס האנוכי, רק משום שצו מוסרי מסויים ביקש ממנו לפעול אחרת – הרי בעיני המקרא, התנהגותו אינה התנהגות טבעית, כי אם נס של ממש. נס הנאצל ישירות מן הניצוץ האלוקי השוכן במעמקי אישיותו.

נס התנהגותי זה, אם הופך הוא לנורמה קבועה בחיי אדם ובחיי אומה שלמה, אם בכל מקרה ומצב יפעלו שלא בהשפעת הדחף, כי אם לאור תבונת הלב המוסרית – יגרום הדבר שגם הטבע והיקום יפיקו מקרבם תוצאות ניסיות ועל טבעיות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אין אומתנו אומה אלא בתורתה. מלכות ישראל לא תיכון כי אם על אדני התורה והאמונה. כשאנו שואלים את עצמנו כיצד התקיימה האומה הישראלית שהייתה שה פזורה בין מיליוני זאבים קרוב לאלפיים שנה, מה סודו של הפלא הגדול של נצחיות ישראל? אכן לא התקיימנו בכל שנות גלותנו אלא בכוח התורה, ועל זה תעיד ההיסטוריה העברית. {הרב יצחק אייזיק הרצוג}

סטטוס שבועי:
מתן תורה ומעמד הר סיני הינו מאורע היסטורי שהבחירה החופשית מחייבת לכל אדם לבחור אם להאמין שאכן היה, ואם כן, מה מחוייבותו, או להתכחש לעובדות ההיסטוריות כפי שעברו מאב לבנו.
עלינו להפעיל את השכל הישר ולבדוק את עצמנו, האם עדות ברמה כזו כפי שהתורה מלמדת אותנו היא השכל הישר או שמא ההיפך. האם ההנחה שהורינו הם ההורים שלנו למרות שאיננו זוכרים את הלידה שלנו, הם אכן הורינו או אולי שיקרו עלינו. מהו הדבר הסביר ומהו הדבר שאיננו סביר.
חוויה שאיננה מחייבת את אלו ששותפים לה, אין התנגדות להאמין לה ובה. חוויה שכללה בתוכה קבלת חוקים המחייבים, מטבע הדברים מעוררת התנגדות, ורצון לברוח מהמציאות הכפויה לכאורה.

ציטוט שבועי:
מספר הציוויים בעשרת הדברות וסידורם אינם מקריים. הם מתארים את התהוות הפנומנים המוסריים של סולמי החובות והעבירות, המבוססים על ניתוח מחוכם ומפוכח להפליא. חפשו בכל חובות האדם או האזרח דבר שאינו מעוגן בהם, ולא תמצאו. להיפך, אם תראו לי באיזה מקום ציווי או חובה שאינם משתלבים בהם, אני רואה את עצמי מוסמך מראש להצהיר שהם חורגים מתחומי המצפון ומשום כך שרירותיים, בלתי צודקים, בלתי מוסריים. {פייר-ז'וזף פרודון}

סיפור שבועי:

'שמחת תורה'

הרב שמעון גלאי המתגורר בבני ברק, נוהג לנסוע לקהילות ישראל בתפוצה היהודית בגולה, על מנת לחזקם בתורה וביהדות.

באחת מנסיעותיו באמצע ארוחה חגיגית שנערכה באחת האולמות, ניגש אל הרב גלאי אחד המלצרים, שהינו גוי, ובקשה בפיו – להתגייר! הוא מבקש מהרב שיאמר לו כיצד עושים זאת.
הרב ניסה להתחמק ממנו וללא הועיל – הלה היה נחוש בדעתו ורצונו. כשתמה הרב גלאי על כך ושאל אותו מדוע אתה רוצה בכך, וכיצד עלה בליבך רעיון שכזה?
השיב המלצר: אני עובד באחת הישיבות בניו ג'רזי, ורואה את השמחה הטבעית שיש לבחורי הישיבה הלומדים תורה. זו שמחה שמעולם לא ראיתי ולא חוויתי. אני גם רוצה שאני ומשפחתי העתידה יזכו לכזו שמחה!

פרשה שבועית:

פרשת במדבר / 'לידה רוחנית'

"ואלה תולדות אהרן ומשה, ביום דבר ה' את משה בהר סיני. ואלה שמות בני אהרן וגו'" {במדבר ג', א'-ב'}.

עיון בפסוק מעלה תמיהה. נאמר: "ואלה תולדות אהרן ומשה", פתיחה המבטיחה את תיאור צאצאיהם של שני האישים הללו. עם זאת, בפסוק הבא מוזכרים רק בני אהרן.

התשובה מצויה בתלמוד, וכך נאמר:
'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: 'כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', שנאמר: 'ואלה תולדות אהרן ומשה' (מסכת סנהדרין דף י"ט).
הלידה הינה המאורע החשוב ביותר הקורה לאדם. רגע הלידה מביא את האדם אל היש מן האין. אך עם זאת, לידתו האמיתית היא לידת הרוח שבקרבו.

לידת הרוח המוציאה את האדם מן ה'אין' החומרי אל ה'יש' הרוחני, היא פועל יוצא מלימוד התורה. זהו לימוד שאינו רק מרחיב את דעתו ואת היקף ידיעותיו של האדם, כי אם גם משנה את מהותו, מעדן את אופיו ומעניק לו אצילות עילאית החופפת על כל מעשיו.
המלמד את האדם תורה, המורה המפגיש את נשמת התלמיד עם דבר האלוקים היצוק בתורה - ברא באותו רגע אדם חדש. זוהי לידה של ממש.
רבו של אדם הוא, איפוא, אביו ברוח. אב, שאינו נופל בחשיבותו מן האב שהולידו בפועל. האב הראשון העניק לו את התשתית לחיים, ורבו שלימדו תורה, העניק לו את החיים עצמם.

לקביעה הגותית זו יש השלכה מעשית בהלכה היהודית:
'אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת' (מסכת בבא מציעא פרק ב').
כלומר, אם מצא האדם שתי אבדות, אחת של אביו ואחת של רבו, ואינו יכול להחזיר בו זמנית את שתיהן - 'של רבו קודמת'. חייב הוא להחזיר קודם את אבדת רבו, לפני שהוא טורח להחזיר את אבדת אביו.
'שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שמלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא' (שם).

זהו סולם העדיפויות שקבעו חז"ל.
הדבר מהווה מהפכה בחשיבה. הוא מעלה את ערך התורה מעל לכל ערך אחר. הוא מלמד את האדם מה פירושו של המושג 'חיים'.

על כן, היו בני אהרן - בני משה. בני אהרן עוצבו על ידו במיוחד. הוא לימדם תורה באינטנסיביות, והם היו לאנשים חדשים, ובעקבות כך – לבניו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

מגילה שבועית:

מגילת רות / 'רות, עבור!'

"וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב". {רות א' א'}

באחד הימים הבחינו השכנים כי הבית סגור ומסוגר. התריסים מוגפים ודממה קודרת שורה מסביב. הכל ידעו, הוא ירד. הסתלק כגנב בלילה, כדי לא לפגוש במבטים הזועמים. לקח את האישה והבנים ונעלם. כל העיר התאספה דוממת מול הפתח הנעול ובלבבות נגוזה התקווה האחרונה. המורל הציבורי ירד לנקודה קרובה לאפס. המשבר החריף הונצח עתה, מי יודע עד מתי.
כי היורד שלנו למנהיגות נולד.
קראו לו אל ההנהגה, והוא התחמק. פנו אליו שייקח את מוסרות השלטון לידיו, אך הוא לא נענה. ידעו, כי בכוחו לתרום רבות לפתרון המשבר, והוא אטם את אוזניו. האמינו בתום לב, כי ביכולתו להוציא את עגלת המדינה מן הבוץ לתוכו נקלעה, לרסן את ההתדרדרות החברתית-מוסרית, לבנות סכר לשיטפון החומריות והאנוכיות, אך הוא שתק. התחננו לפניו כי יפעל להבראת המשק הכושל שהגיע לעברי פי פחת, שיעבד תוכנית להאבק ברעב, המכה בעם. אך הוא העלים עין. עג עוגה סביב עצמו. הגיע למסקנה כי המצב לאחר יאוש, אבוד ללא תקנה. כתוצאה ממסקנתו, החליט לדאוג רק לעצמו. בצרות עין, העמיד את האינטרסים הפרטיים שלו מעל לצרכי הכלל.
העם כבר לא עניין אותו.

בעיניו היו שוטחי הבקשות, טרדנים הלוטשים עיינים גדולות אל הונו הרב. הצעת השלטון 'הנדיבה', אינה אלא אמצעי לנגוס ברכושו לטובת העניים הרעבים. הוא לא חייב לפרנסם, האחריות למצב לא רובצת עליו. לא עליו לפתור את הבעיות שיצרו במו ידיהם, בהתנהגות אוילית. זו בעייתם. הוא, רצונו לחיות בשקט, לגדל פרחים הרחק מאור הזרקורים.

מפריעים לו? משכימים לפתחו? קוראים לו אל הדגל?
מהי תגובת התוצר המובהק של החברה האנוכית המתמוטטת?
יורד לשדה מואב.

ניחשתם נכונה. שם האיש אלימלך, האנטי גיבור העצוב של מגילת רות. האיש שהמציא את הירידה אלפי שנים לפני ש... האיש שהיה לפי הגדרת חז"ל 'מגדולי הדור ומפרנסיו', שבריחתו מתוארת כבריחת שועל. האיש ש'הפיל לבם של ישראל'.

מה קרה? למה? מדוע? איך?
יהושע נפטר.
הידיעה על מות המנהיג המסור פשטה בכל משכנות ישראל. השמועה פילסה דרכה אל אוזני האיכרים החורשים את שדותיהם. שמעו אותה היוגבים בכרמיהם העמוסים ברכת פרי. היא נדדה מעיר לעיר ומכפר לכפר. הכל נענו בראשם, הרימו גבה להרף עין. אולי אף פלטו אנחת נימוס. אך מיהרו למלאכת הבציר, הקטיף, לעבודת בית וחוץ, להגדיל את הרכוש ולהאדירו.
אבל כבד לא נראה בחוצות.

כך הבחינו חז"ל בפסוקים: "וימת יהושע... ויקברו אותו" {יהושע כ"ד, כ"ט-ל'} 'נתעצלו ישראל לעשות גמול חסד עם יהושע'. במות משה הוזכר הבכי והאבל {דברים ל"ד}, כאן "וימת – ויקברו".

צער? אבל? – נו נו.
אבל, אות הוא לשיוך, קשר למקום שהנפטר תפס בליבך, פירצה באנוכיות. העם באדישותו גילה כי לא חש כל חובה כלפי יהושע, שום תודה על מעשיו הגדולים למענם. אין בליבם כל הכרת טובה על כיבוש הארץ, על הנחלתה, על אפשרות הישיבה השלווה תחת הגפן והתאנה. לא כלום.

כך נולד 'המגיע לי' העברי הראשון.
חוסר אכפתיות זו גילתה לעין כל את אשר היה כמוס בלב. 'המגיע לי' המשיך לכרסם במשך כל תקופת השופטים. נהרסו כל רקמות החיים, ויחסי אנוש שובשו ללא תקנה. מבלי להזכיר את היחס הכפול כלפי האלוקים.
הנה סוד הסחף:
כאן טמון הרקע הנפשי להתדרדרות. הספורט העממי היה חלוקת העוגה הלאומית ללא התחשבות. הרצון לבצר את ההישגים פתח פתח לכל עורמה. הפחד מפני התערבות מבחוץ, הולידה את השלילה המוחלטת של זכות התתערבות בחיי הפרט. בשם החופש, כמובן.

"איש הישר בעיניו יעשה" {שופטים י"ח, כ"א} אין לאיש זכות להתערב במעשי, ואני לא חייב דבר לאיש, לעם ולחברה. כך נחתמו התחומים, הרגשות מתו לאיטם, והאנוכיות פרחה.

זה מצלצל מוכר?
אולם, שיטת 'איש הישר בעיניו יעשה' חצתה את הגבול הדק שבין דמוקרטיה ואנרכיה. הפרקים האחרונים של ספר שופטים מתארים בצבעים עזים את תוצאות האנרכיה של איש הישר בעיניו יעשה. את התהומות לתוכם שקעה החברה הישראלית שם מופיעים סיפור פסל מיכה, המעשה המזעזע של פילגש בגבעה וכאפילוג, את השחיטה ההדדית של שבטי ישראל ובנימין.

ומה תגובת האלוקים?
האכזבה הייתה גדולה, ההתנחלות בארץ נכשלה, חברת המופת לא קמה. המדרש מסביר את ההחלטה האלוקית: 'לכלותם איני יכול, להחזירם למצרים אי אפשר, להחליפן באומה אחרת איני יכול, מה אעשה להם? הריני מייסרם ומצרפם ברעבון'.
האנוכיות מולידה אנרכיה מוסרית ומזמינה משבר כלכלי, רעב והתמוטטות סדרי החברה. אלו יוצרים מועקה בלבבות, בכוחם לטהר את המבט ולהביא לתשובה.

אך מה עושה אלימלך?
בידו להציל, לשקם, לעזור, לשנות כיוון, אך הוא בורח. האנוכיות חגגה ניצחון נוסף.
מדוע איש לא עוצר בעדו?
שוב, כי "איש הישר בעיניו יעשה". למרות הזעם, למרות הרצון להחזיק במנהיג העורק ולכוף עליו את מעשה ההצלה, איש לא ראה לעצמו זכות להתערב. גם אם אי התערבות זו יכולה להוליך לשואה. ההתערבות מסוכנת, מחר יתערבו אצלי ויגבילו גם אותי.
מול הבית העזוב של אלימלך בבית לחם העיקה התחושה, כי הגיע הסוף.
סוף? לא - רות.

בניגוד למקובל ברשתות הקשר, רות, היא התחלה ולא סוף. היא מבשרת מפנה, מחוללת את השינוי המיוחל. הנסיכה הנוכריה, הפגינה באישיותה את מה שחסר היה לבית יהודה באותם הימים - פתיחות כלפי הזולת. חסד במובנו הפשוט והטוב. פעולה משוחררת מכל אינטרסים, מכל בקשת רווח עקב הגשת הסיוע. לפי השקפת היהדות, ניצוץ מחסד הבורא, שברא עולם ומלואו ללא צורך עצמי כלשהו.
תרומתה העיקרית של רות להבראת החברה, טמונה בחוסר מהפכנותה. לא על ידי עמידה בראש מוסדות פילנטרופיים, הייתה למורת דרך עד היום. דמותה לא נחקקה לדורות כעסקנית ציבורית, שפעלה למען מקופחים וקשיי יום, פעולות חשובות ומלאות ברכה כשלעצמן. במעשה הפעוט, הקטן, הבלתי מורגש, זה המפלס דרכו בשקט למעמקים, כקרן אור באפילה.
'היא, הנסיכה הצעירה, הלכה לארץ נוכריה אחרי אישה זקנה וגלמודה, לתמוך, את גורלה בהאזנה חרישית. זהו חסד שעליו אמר ה' בפי הנביא: "כי באלה חפצתי..." כדי להציל עם משקיעתו, ולתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא מעשים קטנים שבין אדם לחברו. זוהי הדרך המובילה ליצירת בריאה חדשה. עתידו של העולם בנוי על קירבת בני האדם, ועל יחסי חסד ביניהם. ואין בכוחו של שום יסוד אחר לתקן ולרומם את האנושות שתצא מתוך מצריה זולת החסד, שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה'. ("נחלת יוסף", על מגילת רות).

נשמה טובה זו, שהסתובבה ביהודה האנוכית, הביאה למהפכה השקטה בעצם נוכחותה. החיים ללא יומרות. מעשי הטבה צנועים ללא בקשת גמול, הכריחו את הבריות לשנות את יחסיהם ההדדיים. למראה מהלך חייה החלו הלבבות אט אט להפתח מחדש, כפרח עם טל שחרית. פעולותיה היו צנועות בהיקפן, אך כה טהורות בפשטותן. הן קרנו עוצמה שכזאת שאיש לא יכול היה לעמוד בפניהן.

רות זו ההתחלה
על החסד שהביאה לעם ישראל, על כי סילקה ממנו את זעם האלוקים, זכתה להיות אמה של מלכות, האם של מלכות בית דוד. היא גם החוליה הראשונה של השרשרת אשר בסופה ניצב המשיח. גדולתו תהיה גדולת רות. מטרתו לשבור, בעצם אישיותו הכבירה, את המחיצות בין הבריות, להביא, כאן בעולם הזה, לשינוי יחס בין עמים ומדינות, להעלות על פני השטח מחדש את האנושיות הטבעית הקוראת בשם האלוקים.
מול ירידתו האנוכית של אלימלך, זוהר חסדה של רות. בניגוד לאמונת המנהיג, המפוכח והמסתגל, כי הכל אבוד, הוכיחה היא, כי יש תקווה... {מתוך: 'דע את יהדותך' – הרב משה גרילק ז"ל}

חודש טוב – שבת שלום – חג שמח – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
היהודים גרו בכל מקום בעולם. הם גרו בזמנים טובים ובזמנים רעים. אבל תמיד היה בכל העולם רק מקום אחד שבו הם יכלו לכונן חברה בהתאם לאידיאלים של עמנו, והמקום הזה הוא - ארץ ישראל. {הרב יונתן זקס}

סטטוס שבועי:
בימים אלו, כאשר ניצבנו שוב למרגלות הר סיני, וקיבלנו מחדש את התורה בחג מתן תורה, אנו מקבלים שוב תזכורות לשנאה הנוראה המופגנת כלפינו מצד העולם הנאור, אשר לאחרונה תפסה תאוצה מחודשת.
שוב מרבים לדבר בה, באנטישמיות זו, בעולם, ומנתחים את מהותה, וכדי ללמוד כיצד להדביר אותה, מנסים להבין את שורשיה. אולם, בכל מסכת הדיונים הזאת מתעלמים כולם מן הסיבה האמיתית, העמוקה והמהותית אשר שרשיה טמונים בהר סיני, באותו יום בו השמיע בורא העולם את דברות קדשו מעל פסגת אותו הר. ולא עוד, כל כולה של האנטישמיות גלומה גם בשמו של ההר הזה.
כך מלמדת אותנו הגמרא במסכת שבת (דף פ"ט עמוד ב'): מאי הר סיני? מדוע קוראים להר זה עליו ניתנה התורה סיני? הלא שמו חורב. מתרצת הגמרא: שירדה ממנו שנאה לאומות העולם. ורש"י מפרש על אתר: שהם לא קיבלו בו תורה. כלומר, אי קבלת התורה על ידי אומות העולם הנו הסיבה לשנאה כלפינו המועברת מדור לדור, במשך כל שנות חיינו כעם, בג'ונגל ההיסטוריה של העולם.

ציטוט שבועי:
אין תרבות יהודית ואין הוויה ישראלית, ואין מניעת התבוללות וקיום דיאלוג עם הגולה בלי שבתרבות שלנו יהיו המורשת והמסורת היהודית. {ענת מאור}

סיפור שבועי:

'כסף בטוח!'

פעם אחת שאלו את ר' אנשיל רוטשילד מפרנקפורט, אבי שושלת רוטשילד האגדית, בכמה נאמד רכושו. נקב הברון רוטשילד בסכום שהיה נשמע נמוך לעומת גודל עסקיו ואחוזותיו.
ראה ר' אנשיל את הבעת התמיהה על פני השואלים והסביר: כל ההון שברשותי איני יכול להיות בטוח שהוא אכן שלי, כי הוא עלול לרדת לטמיון. מה שבאמת שלי הוא מה שנתתי לצדקה – זאת איש לא יוכל לקחת ממני.

פרשה שבועית:

פרשת נשא / 'חיים שכאלה'

"איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר... מיין ושכר יזיר... שכר לא ישתה... כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" {במדבר ו', א'-ה'}.

אדם מחליט ביום בהיר להתנזר מן החיים. האם נוהג זה הוא כראוי לדעת התורה? האם נכונה היא תווית ה'קדוש' שהצמידו הבריות למסתגף המקצועי? האם גם בעיני הדת היהודית האדם הנבחר הוא המואס בהנאות העולם, המתרחק מחברת בני אדם ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?

לכאורה, התשובה היא כן.

המשפט האחרון במובאה הוא המוליך למסקנה שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש והבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה' ראויה ורצויה.

לכאורה, חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים גם בהערתו הבלשנית של רבי אברהם אבן עזרא, המצביע על המילה 'נזיר' כנגזרת מן המילה 'נזר' שמשמעותה כתר: 'כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חפשי מן התאוות'.

אבל תמוה הוא, אם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, ופרישותו היא דוגמא לדרך החיים הנכונה - מדוע בתוך ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת - קרבן שמקריב אדם שנכשל בחטא?

מהו החטא המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?

מסתבר, ש'מעשה קדושה' זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.

חטא גדול הוא להתרחק מצוף ההנאות שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה לו התירה. אם כן, חוטא הוא הנזיר.

ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. זאת בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות ועד לכתות המזרח.

אלו בחרו בהתנתקות מקשרים חברתיים, כלאו עצמם בין כותלי מנזרים או התבודדו על פסגות הימליה למיניהן כדי להפריח לבד מנטרות אישיות.

ואילו אצלנו הושמה לראש הנזיר המתבודד והמסתגף עטרת הקוצים של החוטא. אנו אומרים 'כן' לחיים כמות שהם, כי 'אין הקב"ה רוצה' - כדברי אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש - שיענה האדם את גופו. שלא ציוונו בכל התורה אלא יום אחד, שהוא יום כיפור, שנענה את גופנו לטובתנו לכפר על נפשותינו, וציווה שנאכל ונשתה קודם לו.

החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.

אך אם כך הוא, אנו טועמים את טעמה של המבוכה.

האם לא ראינו בתחילת דברינו, שהתורה העניקה לנזיר את התואר 'קדוש'?

מה פשר יחס דו ערכי זה של הפרשה לנזיר?

כך הגענו אל תורת הגמילה המקראית. ממנה עולה, לדעת פרשנים מסוימים, שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת. דמות האדם הרצוי בעיני התורה הוא האדם, החי והנהנה מחייו בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו. גבולות אלו הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים בלא להיגרר אחר תאוות הלב סתם, בלא להתמכר ליצר כלשהו. כלומר, האדם השלם הוא האדם שהכרתו ורוחו שולטים ברצונו ובגופו. 
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
היהדות הבחינה תמיד בין קיום גורלי לקיום יעודי, בין האני יליד הגורל להאני בן היעוד. בהבחנה זו צפונה תורת הסבל שלנו. {רבי יוסף דב סולובייצ'יק}

סטטוס שבועי:
לא נוח להם בחברתנו ביקום. ואם כי לא תמיד יש להם הסבר מניח את הדעת לסלידה שלהם מפנינו, הרי בתת הכרתם הקולקטיבית מציק להם המצפון. כנראה בתת מודע הם מודעים לכך שחולשתם המוסרית השתלטה עליהם. כפי שאמר מי שאמר, שהמוסר והמצפון הם המצאה יהודית...
זו הסיבה שהם אינם יכולים להסתכל לנו בעיניים. אנו מפריעים להם בעצם נוכחותנו בעולם, כפי שהיטיב להגדיר הסופר הצרפתי טיירי מולניה: 'העם היהודי הוא מיוחד מפני שאינו מניח לנו לישון!' ואנו יודעים כיצד מגיב שכן נרגז כלפי שכנו המפריע לו לישון...

אכן, רוב האומות לא סובלות את מבטו של היהודי המציץ אליהן מבעד למוסר האלוקי. הוא מרגיז אותן. הן יקללו אותו ורואות הם בו טיפוס מתנשא. וכמו שהתנהגותו המוזרה של הפרט נובעת בדרך כלל בגלל עוויתות של פסיכולוגיית המעמקים של נשמתו למרות הסבריו הרציונאליים להתפרצויותיו, כך גם בחיי כלל, כולל את רוב האו"ם.

ציטוט שבועי:
אינני אדם דתי, אך אני מקפיד להניח תפילין וכשאני עטור תפילין אני מקפיד לומר קריאת שמע. כמו כן אני מקפיד לשמור שבת ולאכול כשר. וכל זה אני מקיים לא כי אני דתי, אלא כי אבותי ואבות אבותי נרצחו ונשפך דמם על מצוות אלו. {אורי צבי גרינברג}

סיפור שבועי:

'עושים שינוי'

בתקופת הקומוניסטים, בימי הזעם והאימה, ישבה קבוצת בחורים באחת הישיבות המחתרתיות עם רבם הרב יחזקאל פייגין הי"ד. הוא עוררם בשיחה נוקבת על מצבם הרוחני שאינו מספק. הדברים חלחלו אל לבם פנימה וגרמו דבריו לפרצי בכי אצל התלמידים. כמה דקות אחר כך, נשמעה צפירה חרישית שהייתה קוד מוסכם על כך שבלשים מתקרבים לאזור. החבורה שהייתה מורגלת באירועים כאלה, נעלמה תוך שניות מספר.
כשהתאספו שוב, עוררם רבם ואמר: כאשר דיברתי אתכם על רוחניות, פרצתם בבכי. אך כאשר התהוותה סכנה גשמית, שׂמתי לב שאף אחד לא בכה, אלא כל אחד עשה בדיוק מה שצריך כדי להינצל מהסכנה. כנראה שזו השיטה של היצר הרע: הוא נהנה לראותנו בוכים ופחות אוהב לראותנו עושים!
ידידי, סיכם הרב: מחובתנו להפשיל שרוולים ולעשות בפועל את אשר נצרך לעשות, ופחות לבכות...

פרשה שבועית:

פרשת בהעלותך / 'מאחורי המחאה'

ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'..." {במדבר י"א, א'}.

המחנה הגדול מאורגן היטב. כל שבט שוכן על דגלו, במקומו הראוי. המשכן מצוי במרכז המחנה - מרכז לחיי המחנה. בידי העם נתונה עתה מערכת מצוות מקיפה ומושלמת. מערכת העתידה לתרום רבות לחינוכם ולהעלאת רמתם התרבותית. גם בעיות הפרנסה מצאו את פתרונן המלא (מן - לחם מן השמים). ואז, ואז, "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'..." {במדבר י"א, א'}.

הפסוק אינו מבהיר מה הייתה התלונה. הפסוק אף מדגיש כי לא נאמרו דברים מפורשים. העם היה כמתאוננים. לחישות של אי שביעות רצון, תחושות עמומות של חוסר סיפוק. רוצים עוד, אף כי ה'עוד' אינו ברור די צורכו גם למתלוננים עצמם. מצב נפשי זה הצביע על תכונה של כפיות טובה.

מספר פסוקים לאחר מכן חוזרת התופעה על עצמה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" {שם ד'}.
שוב תאווה סתומה, בלתי מוסברת, תחושות אי נוחות ותשוקות בלתי ברורות. רוצים משהו ולא יודעים מהו. מה שברור, היש המצוי בידיהם אינו מספק אותם.
רק לאחר שהקיפה הנרגנות חלקים גדולים יותר מהעם, הוגדרו התביעות: "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר" {שם}.
ואז, באותו רגע הופכת התאווה לבשר בעיני העם שיצא ממצרים וזכה לחיי ייעוד, ליעד המרכזי, לחזות הכול. על מילויה של תאווה זו יש לנהל מאבק נמרץ. באותה שעה היה זה טעם הקיום של בני ישראל, טבעם החלש התגלה.
תשוקת הבשר מולידה עיוותים. היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים שבימים כתיקונם האדם בוש בהם. והנה הקולות המושמעים בצד הדרישה לבשר: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" {שם ה'}.

נתייחס לנקודה בדברי העם המתאווה: זו הסלקטיביות של זיכרונו. התאווה לבשר השכיחה מן הלב בבת אחת את כל אשר סבלו במצרים. באותם רגעי תשוקה נישאו העיניים בערגה אל בית העבדים, משל היה בית הבראה שבו מגישים לנופשים דגים בכל ארוחה, בתוספת קישואים, בצלים ושום. איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר! איזו התרפקות מרגשת על מצרים שכה שיעבדה אותם! וזאת, תקופה קצרה ביותר אחרי השחרור.
כיצד ייתכן הדבר? האם כה קצר הוא הזיכרון?
מסתבר שכן! במיוחד כשתשוקה עזה כובשת באותה שעה את הלב ומשבשת את מערכות ההיגיון כולן.
ובכל זאת, כיצד ייתכן הדבר? מהו ההיגיון שמאחורי התנהגותם?

חז"ל נדרשו להסבר מילה אחת. מילת מפתח. המילה 'חינם'.
'ומהו אומר חינם - חינם מן המצוות' (שם ברש"י).
בדברים אלו מפקיעים חז"ל את תלונות בני ישראל מן המישור המעשי 'הבשרי', ומעלים אותן אל המישור הרוחני. בכך חושפים הם את ההיגיון של תלונותיהם המוזרות על בשר ועל דגים ושל זיכרונות מלבבים מארץ השעבוד. במילה חינם טמון הסוד. השמעת מילה זו הייתה 'כשל' פסיכולוגי המצביע על התלונה האמיתית המקננת בעמקי הלב. תלונה שאותה הם מתביישים להביע בפה מלא. זו התלונה נגד עול התורה והמצוות, שהוטלו עליהם. עול הבא לכבול בכבלי תרבות את טבעם הפרוע. טבעם האנושי שנהנה מחופש גמור. חופש שלא הוצמדו לו כל בלמים בעת היותם עבדים במצרים. המעבר משיעבוד חיצוני אל הצורך בחינוך ובריסון עצמי היה קשה מדי בעבורם. הוא הוליד את המרי, הזכיר את השפע בארץ מצרים ואת הדגים שניתנו בחינם.

דרישת הבשר ברגע זה בשעה שהמן מטעים בפיהם כל טעם שבעולם, היא דרישה מגוחכת. אולם משנחשף הרובד העמוק של מריים, זה הטמון בתת התודעה, מוסברת התנהגותם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
סייג לחכמה - שתיקה. {אבות ג' ט"ז}

סטטוס שבועי:
זר לא יבין כיצד אנשים צעירים במיטב שנותיהם, יוותרו על כל מנעמי החיים, שחוק ושעשועים, שאיפת כבוד ותהילה, מעמד ופרנסה, ויקדישו את כל כולם אך ורק לתורה. אנשים מבחוץ עומדים נדהמים מול אותה עוצמה, משתאים מול הלהט המקיף גבורי כח אלו. גם רחוקים מאור התורה מביטים במעט קנאה על הברק הנוצץ מעיני אותם לומדים.
יגיעה ועבודה רבה מתבקשות מהרוצה להיכנס בשעריה הפנימיים. נכונות לב ועמל מוח, סבלנות בלתי פוסקת וקבלת עול, הסתכלות והתבוננות מעמיקה בכל תיבה ואות, ומעל הכל חזרה ושינון ללא גבול. כך זוכים לאורה המזהיר, המשיב את הנפש ומחיה את הרוח.
ציטוט שבועי:
המחשבה שהחיים נועדו רק להנאה אישית היא באמת נהדרת - עבור עדר של חזירים. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:

'הרב הצבאי'

כשנלקחתי לצבא, הייתי ילד כבן 10. בן יחיד הייתי לאמי האלמנה. על פי החוק, כבן יחיד לא הייתי אמור להילקח לצבא. אך החוק לא נכתב, כנראה, בעבור העניים. יהודי עשיר, מקרובי משפחתי, שיחד את הפקידים, רשם אותי כבנו, ואני נלקחתי כ'כפרה' במקום בנו.
קטעי הזיכרונות שלי מאז הם כחלום רע. כמעט דבר לא נותר בזיכרוני, רק זאת – שהיה לי קר, הרגליים קפאו, החיילים צרחו, קיללו, לעגו לנו, וכל הזמן האיצו בנו. רעבים, עייפים וחבולים, כמו כבשים המובלים לשחיטה, הגענו בקור המקפיא לעיר לוצין.

נכנסנו לקסרקטין רחב, והופתענו למראה עינינו: כ-5 יהודים המתינו לנו שם. הבולט ביניהם היה איש גבוה בעל הדרת פנים, עיניים עמוקות, ומבט חודר. כמה חמלה והשתתפות בצערנו היו בעיניים הללו, וכמה חום נפלא! הייתי קטן, עייף, קפוא ורעב, כמה לאהבה ולחום. עיניו של האיש כמו מיגנטו אותנו אליהן, והוא פתח, בקול מתוק ומרגיע: 'שלום עליכם, אידעלעך'. ה'שלום עליכם' כבש את ליבנו, וחמימות מתוקה פשטה בנו. מיד השבנו כולנו: 'שלום עליכם, רבי'. היה זה רבי נפתלי ציוני, רבה של לוצין.

הוא ניגש ולחץ יד לכל אחד מאיתנו, מעניק מילה טובה לכל ילד. העסקנים המקומיים הגיעו להסכם עם המפקד הצבאי, כי בכל משך זמן שהותנו בעיר, יתארחו הילדים אצל משפחות יהודיות. ואילו אני עצמי, זכיתי להתארח בביתו של הרב עצמו.

מדי יום, היינו חייבים להתייצב בקסרקטין למפקד. הרב נפתלי היה מגיע לשם לשעה או יותר, ומתיישב יחד איתנו. התקבצנו סביבו, והקשבנו בצמא לסיפוריו הנפלאים. הוא סיפר לנו על יהודים שעינו אותם בכדי שימירו דתם, אך הם לא נשברו, ומסרו נפשם על קידוש ה'. סיפר על רבי עקיבא, על רבי חנינא בן תרדיון, על דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, על מסעי הצלב ועל תקופת האינקוויזיציה.

יותר מכל אהב רבי נפתלי לחזור על סיפורו של יוסף הצדיק שנמכר בידי אחיו, כשהוא מדגיש תמיד שיוסף עמד בניסיונות כשהוא רואה לעיניו את דמות דיוקנו של יעקב אביו, כי מי שאשם במכירתו הם האחים, ולא אביו היקר.

בלענו כל הגה שיצא מפיו. הוא היטיב לספר, ובכל מילה שלו היו טמונים כה הרבה טוב לב ואהבה. דבריו נכנסו היישר מליבו הזך והטהור, אל תוככי לבבו של כל ילד. הוא הצליח לשנות אותנו, עד כי המוח פשוט התחיל לחשוב בצורה שונה לגמרי. באותו חודש בו שהינו במחיצתו, היה כל כך הרבה תוכן יהודי ומוסר השכל בעבורנו, כצידה לשנים שיבואו. ליבותינו נקשרו לעמנו, למדנו לסלוח.

הרב ריפא אותנו במילותיו מן המחלה המסוכנת ששמה 'שנאה', שחשנו כלפי הרשויות היהודיות. הרב לימד אותנו למחול על הכל. מה היה קורה אילולי היו בעולם אנשים כמותו וכמו הנלווים אליו? בעבורי אישית, הייתה זו תקופה של הצלה. טוב היה לי בביתו. שכחתי מי אני ולאן נלקחתי… רעייתו הייתה לי כאם. איני יודע מדוע בחר דווקא בי מכל הילדים, יתכן שצפה אלו ניסיונות ממתינים לי. אך היה זה חסד גדול שעשה עמי ה'.

בלילה האחרון לשהותנו במקום, לא הניחו לנו ללכת לבתי היהודים, ודרשו מאיתנו להישאר בקסרקטין. עם עלות השחר החלו לתקוע בחצוצרות. נעמדנו עם התרמילים על הגב, מנומנמים, רועדים מקור, בלבבות הולמים מפחד. הבנו כי תמו הימים הטובים. תהינו בקול: האם הרב יגיע גם היום? לא האמנו שיבוא, בגלל השעה המוקדמת.

והנה נשאנו את עינינו, והרב עומד מולנו. פניו היו רציניות, אך בעיניו בערה אש. הוא עבר בינינו, וחילק ציצית לכל ילד, ולאלו שהגיעו למצוות – העניק גם זוג תפילין. ואז הוא נעמד בצד והחל לצעוק: 'ילדים, ילדי ישראל, אתם יהודים! דעו וזכרו כי אתם בנים של אברהם, יצחק ויעקב!'. הוא פרץ בבכי… אל תשכחו שאתם יהודים! אל תשכחו! זכרו את דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, רבי עקיבא ויוסף. אמרו יחד עמי, ילדים יקרים – 'שמע ישראל'! וכולנו צעקנו יחד 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'!

הרב המשיך: ילדים יקרים, אתם עוזבים היום ויוצאים למסע קשה. 'ומצאוך צרות רבות ורעות…' הרבה צרות ויסורים מחכים לכם…, קולו נשנק… 'אך ה' יהיה עמכם, אם לא תשכחו אותו. ה' אלוקי אברהם, יצחק ויעקב'. אז אסף אותנו אליו, ובירך אותנו בברכת כהנים. קרני השמש הראשונות החלו להפציע. החצוצרות הריעו שוב. יצאנו לדרך, חולפים על פני רבנו. לכל אחד מאיתנו הוא איחל: לך לשלום והיה בריא. {מתוך: 'להישאר יהודי'}

פרשה שבועית:

פרשת שלח / 'הנדסת תודעה'

"פגריכם אתם יפלו במדבר הזה... ארבעים שנה" {במדבר י"ד, ל"ב-ל"ג}.

בני ישראל בכו כל הלילה, ובגללם אנו בוכים עד היום.
הם, דור המדבר, שדיווח המרגלים על המתרחש בארץ כנען, ארץ הייעוד והחלום, גרם להם דיכאון, ייאוש ובכי. הם שילמו ביוקר על בכיה זו: ארבעים שנות נדודים ומות כל דור יוצאי מצרים במדבר סיני.
מדוע נגזר עליהם עונש כה כבד? במה חטאו?
עונשם של המרגלים מובן. הם מסמלי הירידה מן הארץ, בטרם עלו אליה. הם עיכבו את הגאולה בראשית דרכה, היו נותני הטון לשונאי הפדות בכל הדורות. בשם האינטרס הכיתתי הצר הסיתו את העם להישאר במדבר. אבל העם, במה חטא?

כלום היה עליו לדחות את דיווח המנהיגות הנבחרת שנשלחה למשימת הריגול בארץ? למי הם חייבים להאמין, למשה, שכלל לא ביקר בארץ, או לשליחיו, שאותם מינה אישית בסומכו על יושר דיווחם? ואולי טמון חטא העם בכך, שלא נהה אחרי שני יוצאי הדופן שבמשלחת המרגלים, אשר טענו בכל חום לבם: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" {שם י"ג, ל'}.
כלום אין זה טבעי לשמוע בקול הרוב הטוען: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" {שם י"ג, ל"א}? וכי אנו היינו נוהגים אחרת?
זאת ועוד המתבונן בכתובים ובפרשנות חז"ל הנלווית להם, יבחין שהעם נפל קרבן לתעמולה מתוחכמת ובנויה כדבעי. מנהיגים אלו היו מיומנים בהעברת מידע סלקטיבי שיצמיח את התוצאות הרצויות להם. הם תכננו היטב את דבריהם. הם דאגו שישפיעו את ההשפעה ההרסנית שבה חפצו, בלי לגלות את כוונותיהם האישיות הנסתרות.
אם כן, האם אפשר לבוא בטרוניות אל העם, המאמין לקבוצת הרוב של מנהיגיו הנבחרים?

המרגלים לא הסתפקו רק במילים. הדרמה שיחקה אף היא תפקיד בהצגת 'העמדה הרצויה'. וכה מדווח המדרש (ילקוט שמעוני פרשת שלח): 'כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם כל אחד ואחד בתוך שבטו. ומתנפל לתוך זווית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו: מה לך? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, ואומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי, היאך האמוריים עתידים לשלוט בכם. מי יוכל לראות פני אחד מהם! מיד כולם גועים בבכיה... עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, והיו בוכות אף הן. עד שהייתה משפחה למשפחה שומעת, עד שהיה כל השבט בוכה. וכן חברו מבכה שבטחו, עד שנעשו ששים ריבוא חבורה אחת: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" {שם, י"ד א'}'.
קראו פעם נוספת מדרש זה ותבינו מהי תעמולה משובחת. הם הפגינו, למראית עין, דאגה עמוקה לגורל צאצאיהם בארץ המלחמות, כנען. העם התרשם מ'כנותם', ובכיים התפשט בעם כולו.
אם כן, מדוע נחשבת התרשמות העם מדברי המרגלים לחטא כה גדול? מי הוא האיש המסוגל לעמוד מול מתקפה תעמולתית בהיקף ובעצמה כאלו?

אכן, מגלה העונש האלוקי אמת קשה: בכל התנאים ובכל המצבים שומע האדם, מבעד לעובדות ולערפל המילים, את מה שהוא רוצה לשמוע!
עקרונית, מדוע לא הפעיל העם את ההיגיון ואת הזיכרון ההיסטורי שלו, כששמע את דיווח המרגלים על חוסנו של יושב הארץ? מדוע החל מיד לבכות בלי לעצור לרגע ולשאול את עצמו: מה קורה כאן, בעצם ממי אנו מפחדים? וכי חזקים הכנענים מן האלוקים שהיכה את מצרים, 'מלכת הממלכות', בעשר מכות והטביע את צבאה בים סוף?
אם שאלה זו כלל לא עלתה, אם הסכים העם לדיווח השלילי על ארץ ישראל, סימן הוא, שהדיווח תאם את המאוויים הנסתרים החבויים בתת מודע. זאת כיוון שלא היה זה ממורך לב, אלא משום שהארץ מאוסה הייתה עליהם. כמו שאמר הכתוב: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאותי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" {שם י"ד כ"ט – ל"א}

'מיאוס הארץ הוא עמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל הארץ... ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו, כי אם בשובנו אליה' (ספר עקידת יצחק).

דברים כדרבנות. הנחשף לתעמולה ומושפע ממנה מבטא בכך רצון כמוס כלשהו. הטיית אוזן העם לדברי המרגלים דווקא ולא להגיונם של משה, כלב ויהושע, מגלה כי שונאים הם בנבכי לבם את ארץ ישראל. לא הדיווח ה'אובייקטיבי' שיכנע אותם. הדיווח העניק לגיטימציה לרצונם.
והעונש שבא עליהם הוא הראוי להם. מאסתם בארץ חמדה - לא תבואו בשעריה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
איזהו מכובד? - המכבד את הבריות! {פרקי אבות ד' א'}.

סטטוס שבועי:
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו, שאין דרכינו בנצחנות. המסורת שלנו היא, שחושך לא מגרשים במקלות, חושך מגרשים באור!. מפיצים אור, ומתעלמים מקולות רקע עמומים. כוחו של האור שהוא חודר למקומות החשוכים ביותר, והחושך נעלם מעצמו, 'כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך'.

סטטוס שבועי:
לפני מדינת ישראל הועמד תפקיד חדש. במשך תקופה ארוכה, לאחר גסיסת המרכז היהודי בארץ ישראל, נמשכה היצירה היהודית הרוחנית בגלויות השונות. עם שיבת ציון החדשה החלה לפעום יצירה יהודית גם בארץ ישראל. לאחר השואה, לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, התרכזה כמעט כל היצירה הרוחנית היהודית במדינת ישראל. 
ואשר לגולה, התגלה כאמור התהליך של התבוללות מהירה. אנשי הרוח היהודיים נדדו לשדות זרים, ומבחינת היצירה הרוחנית שלושה רבעים של העם היהודי נידונים לעקרות לאומית. לא זכינו לחזיון של יצירה רוחנית לאומית משותפת בדומה ליצירה של התלמוד הירושלמי בארץ-ישראל והתלמוד הבבלי בגולה, תוך מגע מתמיד ושיתוף רוחני מלא. {יו"ר הכנסת קדיש לוז ביום הולדתה ה-20}.

סיפור שבועי:

'מענה אנושי...'

באחד מימי שישי, בביתו של פוסק הדור בארה"ב רבי משה פיינשטין זצ"ל, צילצל הטלפון. הנכד התורן ששהה בבית הסבא ענה לטלפון. מעבר לקו מבקשת אישה שנשמעת מבוגרת לשוחח עם הרב.
אמר לה הנכד שהרב נח כעת ואין אפשרות לשוחח עמו. כעבור כמה דקות מתקשרת האישה שוב, אך ר' מוישה עדיין נח.
האם זו שאלה דחופה, שואל הנכד.
כן!  משיבה הדוברת. רצוני לדעת באיזו שעה נכנסת השבת.
התפלא הבחור ושאל: וכי אין לך לוח שנה בביתך?!
אותות פגיעה ניכרו בקולה: אני לא מבינה, כבר שלושים שנה אני מתקשרת בכל ערב שבת אל הרב לשאול מתי נכנסת שבת, והוא מעולם הוא לא שאל אותי אם יש לי לוח שנה...

פרשה שבועית:

פרשת קרח / 'אכיפה בררנית'

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ" {במדבר ט"ז ל"א-ל"ד}.

 

הרגע ההוא היה רגע נורא. הרגע בו בלעה האדמה את קרח ואת עדתו. הייתה זו התרחשות דרמטית שהטביעה את רישומה העמוק בלב העם כולו. בדומה לרעידת אדמה בלב אזור צפוף אוכלוסין. בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט, ניסו בני ישראל לעכל את הטראומה אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי. שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל. מחנה ישראל היה כולו כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח כנגד הנהגתם של משה ואהרן. כל העם המתבונן במתרחש, המתין לראות כיצד יפול דבר.

עתה - הכול נגמר. העם כולו עמד והביט בעיניים קרועות בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קרח ומכל הנלווים אליהם. עתה, כל אלו נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.

 

אך עצם ההתרחשות המאורעות הטרידה את המפרשים. לכאורה, הייתה כאן סטייה רדיקלית מהתנהגותו הקבועה של משה. מה קרה כאן, שגם משה רבינו, אוהב ישראל הגדול, דרש את מיצוי הדין במקרה זה? מדוע חטא קרח ועדתו היה חמור יותר מחטא העגל או מחטא המרגלים? מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב וביקש מאת הבורא על נפש העם, ואילו כאן - תקיפותו כה גדולה?

הנקודה טמונה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם - לא ה' שלחני" {שם ט"ז כ"ח-כ"ט}.

 

חטא זה שונה מן החטאים הקודמים. חטא העגל וחטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסויימת, אך לא ערערו את עצם האמונה באלוקים או בתורתו. על כן, קיווה משה שבסליחת האלוקים ובתשובת העם - יחזור המצב הרוחני לקדמותו. ואילו כאן, ביטא קרח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס שעליו נשענת התורה, זו האמונה במקורה האלוקי ובשליחותו האלוקית של משה רבינו.

במעשיו גרם קרח לזיוף של ההתייחסות הנכונה לתורה. זו הסכנה שבפניה עמד עם ישראל, שעה שקרח הטיף לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן. תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי. ואמנם, העם עבר זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח. מדובר היה בניתוח קשה שהציל את העם מבגידה בשליחות האלוקית.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה}

 

שבת שלום – חודש טוב – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
קולות השתיקה הם למעלה מקולות הדיבור. {רבי ישראל ה'בעל שם טוב'}

סטטוס שבועי:
בעשרות השנים האחרונות האנטישמיות נוטה להזין את עצמה במקורות שנאה חדשים, כגון קיומה של מדינת ישראל ה'כובשת' ואכזריותה הדמיונית מתוך עליונות גזעית וכדו'. למרבה האירוניה, נראה שתפיסת עם ישראל בתור עם הנבחר, מטרידה מאד חלק ניכר מהיהודים עצמם..
נכון שההיסטוריה מסואבת במוות וחורבן שזרעו כאלה שכינו את עצמם 'גזע עליון', אך הייחודיות היהודית אינה מהווה היתר לעשות עוול, אלא תפקידה להשפיע ברכה. מובנה היחיד הוא, אחריות לחיות חיים שישפיעו לטובה על כל הסביבה, כמאמר המפורסם - 'אור לגויים'.

ציטוט שבועי:
יש סיפור אגדה על משורר פורטוגזי, ששחה כדי להציל את חייו ושם את כתב היד של שיריו בין שיניו וכך הציל אותם מאיבוד. כך גם היהודים, כשנחנקה הפוריות של אדמתם מדם הזורעים והנוטעים, קמו ואמרו: 'הרוח החיה, תעשה אותם משכן תמיד - מפני שהיא מטולטלת שתעבור בירושה מדור לדור'. {ג'ורג' אליוט}

סיפור שבועי:

'ישראל מעל הכל'

רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד, הקפיד מאוד משבא לארץ ישראל שלא יאמרו בניגון של תלונה שתתפרש כביקורת על ארץ ישראל. כגון: 'חם פה' או 'קר פה', משום שיש באמירות כאלו משום חשש מספר לשון הרע על ארץ ישראל, ולכן רק איפשר לומר 'חם לי' או 'קר לי'...

פרשה שבועית:

פרשת חוקת / 'דיני מלחמה'

"וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבולו ויט ישראל מעליו" {במדבר כ' כ"א}

עם ישראל נלחם ומכה את אויבו עד חורמה. אבל מפני אויב אחד נסוג העם ואינו נלחם. אחרי שנוכח שבדרכים דיפלומטיות לא ישיג את מטרותיו, העדיף להימנע מעימות צבאי.
התרחשויות אלו, הכלולות בחלקה השני של הפרשה, מבשרות את השינוי העומד לחול בחיי העם, את יציאתו מן הבידוד הכפוי במדבר, ותחילתם של המגעים - המדיניים והצבאיים - עם עמי הסביבה.
זהו ראשיתו של המסע לעבר ארץ הייעוד, כנען. וזו הייתה גם השעה שנבחרה להנחת היסודות הרעיוניים למדיניות חוץ ישראלית, מסגרת להתנהגות העם בעתיד, לכשתקום המדינה העברית בארץ ישראל.
כך יישמו בני ישראל כבר במגעיהם הראשונים עם האומות כמה מעקרונות הברזל של 'המדיניות האלוקית'.

המגע הראשון התקיים עם האדומים. מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו. שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה:
"כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו... והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך" {במדבר כ', י"ד-י"ז}.
הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. איזכור התלאות של בני ישראל במצרים ובמדבר לא עשו כל רושם ולא ריככו את לבו של המלך, דוגמא ראשונה לאדישות העולם לסבל יהודי.
גם ההבטחות החגיגיות: "לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל" {שם י"ד, כ"א} - הבטחות הבאות למנוע כל נזק אפשרי, לא העניקו את רשיון המעבר המיוחל.

התשובה הייתה שלילית ותקיפה: "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" {שם י"ח}. כדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל "בעם כבד וביד חזקה" {שם כ'}.
ועם ישראל נסוג. ויתר על רצון המעבר.

מדוע נסוג? האם פחד מפני עימות צבאי? שמא חשש שחייליו אינם אמיצים דיים? לאו דווקא.
לא חוסר אומץ לב והיעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.

זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר זמן גם למושלה של ארץ אחרת. שם, בניגוד ל'מקרה אדום', גרר הסירוב התקיף מלחמה: "ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה וילחם בישראל" {שם, כ"ג}.
תוצאות העימות הצבאי היו: "ויכוהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו וארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" {שם כ"ד}.
והשאלה המתעוררת מאליה היא: מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד שאת ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים שהינחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?

שיקולים כבדי משקל. אסור להן, למלחמותיו של עם ישראל, שיתנהלו בהתאם ל'מקובל'. עקרון יסוד שהוצב בתחילת הדרך, הוא שאסור לפגוע בריבונותו של עם על ארץ שהוא יושב בה בזכות.
על כן, נסוג עם ישראל מגבולו של אדום, שכן אדום במולדתו יושב. אזהרה תקיפה אסרה כל התגרות בם: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי" {דברים ב', ה'}.
משום כך, למרות סירובו של אדום להעניק זכות מעבר, צעד עויין ומרושע כלפי עם ישראל, אין הדבר מצדיק פגיעה מצידנו בריבונותה על ארצו.

שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי. ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד. בשעתו ניתנה למואבים, אולם האמורים גירשום. היא אינה שייכת, איפוא, לאמורים. ולכן, אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, גרר הסירוב את כיבוש האמורי.
ומעניין, תנופת הכיבוש של ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון: "כי עז גבול בני עמון" {במדבר כ"א, כ"ד}.
מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י מאיר את עינינו: 'התראתו של הקב"ה, שאמר להם אל תצורם' {דברים ב', י"ט}.

הנה שוב, בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.
חשוב היה, שעם ישראל ילמד שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו. חשוב היה, שיידע כבר בצעדיו הראשונים שלא הכוח מצד עצמו, גם לא החיפוש אחר 'מרחב מחיה', מהווים עילה למלחמה והצדקה לכיבוש.
הנסיגות הללו מהגבולות האסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען, כי אם לשחררה. הארץ מיועדת לבני שם שעמהם נמנים בני ישראל. היא אינה של בני כנען שכבשוה.
כל עוד אמת זו חיה בלב העם, היא לא תהפוך אותו לכוח כובש העולה על במת ההיסטוריה, שנצחונותיו עלולים להביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
זֹכור ימות עולם, בינו שנות דוֹר ודור. שאל אביך ויגדך זקניך וֹיאמרו לך. {דברים ל"ב ז'}

סטטוס שבועי:
ארץ ישראל היא מקום מיוחד במינו. זהו המקום היחיד על פני הגלובוס בו יכול העם היהודי למלא את משימתו בשלמות. זו מהות הקשר של העם היהודי לארצו.
מאחר וזהו מקום מיוחד, המוכן והמיועד לתפקידנו הרוחני, אי לכך זו ארץ המחייבת התנהגות מיוחדת. ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, אך ורק בשביל לבצע המשימה המוטלת עליהם. באם ננטוש את משימתנו, אנחנו מסתכנים באיבוד הזכות על הארץ. זהו לקח חשוב, שלצערינו התממש פעמיים בהיסטוריה שלנו.

ציטוט שבועי:
שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת אלא מפוזרת על כל קצוות תבל ולמול רדיפות נוראות רצופות - זוהי תופעה כה לא רציונלית שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה. {פרופסור ארנולד טוינבי – 'עלייתן ושקיעתן של 21 תרבויות'}

סיפור שבועי:

'מילה זו מילה!'

רבי עזריאל הילדסהיימר ז"ל מגדולי רבני גרמניה לפני כ-100 שנה, היה הולך ובא במסדרונות השלטון. אישיותו ואורחותיו נודעו לשם ולתהילה ובכוחם הצליח להמיס את לב השלטון  כשנגזרה גזירה על אחיו היהודים.

שבת אחת הגיע שליח אל רבי עזריאל ובפיו מסר מקהילה רחוקה שנקלעה למצוקה, ומבקשים שילך וימהר אל בית השר הממונה, לרצותו ולהציל את אותה קהילה.
רבי עזריאל יצא לדרכו בעיצומה של שבת. כאשר הופיע בפני השר, כיבדו הלה בסיגריה משובחת. רבי עזריאל חשש להשיב את פני השר ריקם, כדי שלא להעליבו, ועל כן ענה לו: האם אינך יודע שאיני מעשן? השר ששמע זאת השיב את הסיגריה למקומה, ורבי עזריאל החל לשוחח עמו על אודות אותה קהילה.

מאותה פגישה פסק רבי עזריאל מלעשן. למרות שעד אותו הזמן נהג לעשן, הוא סבר שעליו לעמוד בדיבורו, מאחר שיצא מפיו שאינו מעשן, עליו להפסיק מלעשן. וכך החזיק במנהגו זה עד סוף ימיו.

פרשה שבועית:

פרשת בלק / 'בדידות נצחית

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" {במדבר כ"ג, ט'}.

עם ישראל 'עם לבדד ישכון', לא כפרדוקס, אלא, אולי כטבע היחיד האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן.

מעל פסגת אחד מהרי מואב עמד בלעם שתום העין, המום ומשתאה. הברק האלוקי פגע בלב אנטישמי זה והאיר בו לרגע בהארת פתאום, את משמעותו האמיתית של עם ישראל. באותה שעה, צעדו בסך לנגד עיני רוחו, כל דורותיו של עם ישראל.
הוא קלט את המראות והבין את משמעותם. לפתע תש כוחו. הקללות שהכין לקלל את העם, נותרו בקרבו. במקומן צף הכורח לברך. המראות כפו עליו לשאת את משלו ולתאר את מהות עם ישראל כמות שהוא.

זו מפת ההיסטוריה הייחודית שלנו. היא גרמה לא אחת לרבים שלא הבינוה, אי-נוחות וסבל רב. אחרים קלטו את בשורתה, ואכן ראו בבדידות זו ברכה. אך אלה גם אלה יודעים שהם ניצבים בפני תופעה שאין לה אח ורע בתולדות העמים. מעניין להתייחס אליה מנקודת התצפית של בן דורנו. הנה דבריו של ד"ר יעקב הרצוג ז"ל:

לפני שנתיים (בתקופת מלחמת ששת הימים) היו כאן 15 תיאולוגים נוצריים. הם נשלחו על ידי הממשלה האמריקנית למזרח התיכון לדווח על הצד הרוחני של העמים השונים.
הם הגיעו למדינת ישראל, ועל פי דרכנו הראינו להם כל בית חרושת חדש וכל קיבוץ. הם אמרו: זה לא מעניין אותנו, גם באמריקה יש תעשיות. אנחנו באנו לבדוק מה זה אומר מבחינה היסטורית רוחנית. והזמינו אותי לשיחה איתם.

שאלתי אותם איך הם רואים את התופעה היהודית בארץ, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. הם אמרו שהם באמת אינם יודעים להגדיר את מה שהם רואים. אפשר שזו תופעה ניסית או משהו אחר, שאין הם יודעים להגדירו מבחינה תיאולוגית דתית. אמרתי להם: 'אשאל אתכם שאלה: אנו מאמינים במושג של "עם לבדד ישכון". מושג זה נאמר לפני 3300 שנה, מפי בלעם, גדול נביאי אומות העולם. בואו והגידו לי על איזה עם אחר בהיסטוריה נאמרה נבואה זאת? האם בהודו, בפרס או ביוון העתיקה, יש מישהו שקם ואמר על איזה עם נבואה שהוא שוכן בדד?
הם בדקו, החליפו ביניהם דעות, והחליטו שאין דבר כזה בנמצא. אמרתי: שנית, האם הנבואה הזאת התקיימה או לא? אראה לכם, עד כמה אנחנו עם לבדד ישכון. אין לנו משפחה. בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, אך לא לתוך המשפחה. כמדינה, אנו דומים, לכאורה, ליהודי בגולה.
לו הייתה מדינת ישראל נופלת, חלילה, אין עם אחד שהיה מרגיש בכך אבידה משפחתית. אין לך עם אחר שלקיומו צריך להרהר, לא רק מה יהיה עליו במלחמה, אלא, לא פחות מזה, מה יהיה עליו בזמן שלום. כיצד יעמוד מול עשרות המיליונים. אין לך עם אחר שתלוי בקיומו בגולה, בתפוצות, והם תלויים בקיומם בו. אם כל הגולה האירית בעולם תחלוף מחר מן העולם, ברור שאירלנד תישאר. אבל מה יהיה חלילה על עם ישראל, אם היהודים בעולם לא יהיו? איך נעמוד?

הסברתי להם את הבדידות המעיקה הזאת. אמרתי להם שיש כאן פרדוקס עצום. לכאורה, אנו החברה הארעית ביותר, ולמעשה, אנו החברה הקבועה ביותר. לכאורה, אנו צועדים תמיד אל הבלתי נודע, ולמעשה אנו צועדים אל העתיד. אנו מלאים פרדוכסים. אבל אנחנו בסופו של דבר 'עם לבדד ישכון', לא כפרדוקס, אלא, אולי כטבע היחיד האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן, ולכן תפש את מקומו מעבר לכללים המקובלים של ההיסטוריה. לכן, עם כל הארעיות, עם כל חוסר הבטחון, עם כל הספקות והפקפוקים, כל האיומים כולם מתנפצים אל הנצחיות של בית ישראל, השרוי בהשגחה ובאמונה.

אלו דבריו של מדינאי ישראלי מפוכח וריאלי, שפסוקו של בלעם שימש לו אמת מידה, גם במבוכיה הקרים והנוקשים של המדיניות הבינלאומית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – צום קל ומועיל – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. {ישעיהו נ"א י"א}

סטטוס שבועי:
כמעט כל אומה בעולם מבססת את זכותה על ארצה על ידי כיבוש. הגיע עם, הכניע את ילידי המקום, לקח את הארץ, יישב אותה והעניק לה שם חדש.
העם היהודי לעומת זאת, מבסס את טענתו על הבטחה אלוקית לזכות על ארץ ישראל, וזו היא טענה מוסרית. שאם לא כן, הטענה היחידה שיכולה להעלות מדינת ישראל היא, שזכותה על הארץ נובעת אך ורק מכוח הזרוע ואין לה כל זכות אחרת עליה.
עניין בעל חשיבות יתרה וחיוני למדינת ישראל ולדובריה, להכיר בעובדה, שתורת ישראל מציידת את היהודים בטענה מוסרית על ארץ ישראל.

ציטוט שבועי:
ההיסטוריה של היהודים, מתייחדת בכך שהם העניקו לעולם המערבי את רעיון הבריאה, את המונותיאיזם, והם שייסדו את הדת השלטת בעולם, ויחד עם זאת, הם סבלו גלות ורדיפות אין קץ, ולא הייתה להם מדינה משלהם.
בדורנו כמעט הצליח הניסיון לרצח עם, ולאחריו בדרמטיות התגשם החלום הנצחי של השיבה לארץ אבות.
המעיין בהיסטוריה המוזרה והמיוחדת הזו אינו יכול להתעלם מהרושם, שאין ספק כי יש בהיסטוריה זו משמעות מיוחדת לתולדות האנושות, שבדרך כלשהי, בין אם נאמין בהשגחה אלוקית, בין אם המקריות סתומה, נבחרו היהודים לשאת את סיפור הגורל האנושי. {ברברה טוכמן}

סיפור שבועי:

'פצצה מתקתקת...'

באחד הלילות לן הרב קרוזנר אצל ידידו הרב אליהו לופיאן, שהיה משפיע רוחני בישיבת כפר חסידים. הוא ניעור מוקדם בבוקר ומצא את רבי אליהו עומד ליד החלון ומשנן לעצמו את הפסוק: 'לא תביא תועבה אל ביתך'. התפלא הרב קרוזנר, וניגש לשאול את רבי אליהו לפשר דבריו.
הסביר הרב לופיאן: מידי בוקר כשאני מגיע לתפילה בישיבה, שמור לי מקום בכותל המזרח. כאשר אני נכנס, בני הישיבה קמים לכבודי. הם אף ממתינים לי עד שאסיים את תפילת 'שמונה עשרה'. חושש אני מאוד שמא תתגנב גאווה ללבי. על כך נאמר: 'תועבת ה' כל גבה לב'. הכוונה גם למי שהתמנה, כמוני, למשפיע בישיבה ואין לו דרך אחרת אלא להיות מעל תלמידיו כדי להשפיע עליהם. ואיך אוכל להשפיע על תלמידי אם אחטא בגבהות לב שיש בה עוון גאווה?!
תמה הרב קרוזנר: האם אנשים זקנים כמונו, רצוצים ושבורים בגוף ובנפש, עדיין צריכים לחשוש שמא ניכשל בגאווה?!
השיב רבי אליהו בדרך משל: הדבר דומה לפצצה המונחת בפינה כלשהי זמן רב. אנשים רבים חלפו לידה והיא עדיין לא התפוצצה. האם תאמר שמשום כך חלפה הסכנה?!

פרשה שבועית:

פרשת פנחס / 'תרופת השלום'

 

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" {במדבר כ"ה י"א – י"ב}.

 

בלעם הבחין במידת הצניעות ששררה במחנה ישראל. חברה שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, מרמזת על איפוק ביחסי אנוש, על התעלות מעל החטטנות החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. במצב כזה, איש אינו בוחש בחיי הזולת, אינו מקנא בו, אינו מרכל עליו, אינו חושב בביתו, באשתו ובהצלחותיו. זוהי הצניעות במובנה הרחב, הצניעות במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב מולם על מרומי אחד מהרי מואב.

אין כח בעולם שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על ערכים. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע.

העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב'טהרת המשפחה הישראלית' באמצעות גירויו של היצר הרע, ואז ישווה עם ישראל לעמך בכול. אז תוכל לו. ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה שהוטלה עליהן. ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה.

 

למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם. במיוחד 'הצטיין' בכך נשיא שבט שמעון, שכמעט גרם אנרכיה מוחלטת במחנה ישראל:

כך התגלגלו המאורעות: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד" {במדבר כ"ה, ו'}.

פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון.

ואז יצא מן ההמון המתקהל - פנחס...

"ויקח רומח בידו ויבא אחר איש ישראל... וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה... ותעצר המגפה" {שם ז'}.

היה זה הרצח הפוליטי הראשון של נשיא שבט בישראל. רצח שעצר את המגפה ובוצע לעיני כול.

והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן, לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב'פרס האלוקים לשלום'. כה הם דברי האלוקים:

"פנחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום" {שם, י"ב-י"ד}.

 

כלום הייתה מותרת אלימות זו? ודאי שלא! התורה והתלמוד תחמו היטב את גבולותיו הצרים של החוק, המתיר להרוג אדם.

אולם ברכתו של האלוקים העניקה לו לגיטימציה. לו ולא לזולתו. מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.

אלוקים העניק לו את השלום. מדוע?

במעשה שבו השיב פנחס את ההרמוניה ואת האיזון למחנה ישראל, פרץ את גדריו שלו: הוא הרג, במו ידיו, אדם! בכך הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.

ברכת השלום האלוקית הייתה מידה כנגד מידה - להשיב את השלום לנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, שלמרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום וההרמוניה האישית.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה

'}

 

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
על כן יזהר במאוד מאוד בגמילות חסדים. ויראה שלא יהא שום יום מימי חייו בלי גמילות חסדים, או בגופו או בממונו, או בנפשו. {רבי ישעיה הלוי הורוביץ - השל"ה}

סטטוס שבועי:
הכלל המנחה את המוסר היהודי הוא: "שנאו רע ואהבו טוב" {עמוס ה' ט"ו}. למושג 'מוסר' זה, אין את אותה משמעות של ימינו הנקראת 'אתיקה', משום שהוא כורך יחדיו עניינים שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום. היהדות לא מכירה בחלוקה בין שני הדברים. ולכן, למרות נקודת המוצא המשותפת בין המוסר והאתיקה – ההבדלים והפערים בהגדרת ה'רע' וה'טוב', הם רבים וגדולים. 

ציטוט שבועי:
העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם. {גרשם שלום}

סיפור שבועי:

'יש בי אהבה...'

כשלושים איש היו מסובים מידי שבת בשבתו על שולחנו של רבי יעקב יוסף הרמן, מבוני הקהילה היהודית בניו יורק לפני כמאה שנים.
הוא היה משרתם בעצמו, הגיש את המאכלים והוריד את הצלחות, ונתן להם תחושה של בית.

באחת השבתות ישב הרב הרמן עם אורחיו, כשהוא לבוש בחלוק נאה כיאה למעמדו. הוא קם כדרכו להגיש את סיר החמין לאורחים, והנה אחד מהמסובים תפס את צלחתו המלאה בחמין, ושפך את תכולתה על המארח ובגדיו, כשהוא צועק לעברו: 'אני לא אוהב את האוכל הזה'!

שאר יושבי השולחן ובני משפחתו של ר' יעקב יוסף היו המומים למראה עיניהם, האורח שנחרד בעצמו למה שעולל, קפץ וברח מהבית בבהלה.
הרב הרמן רץ אחריו, ולאחר מספר דקות חזרו שניהם שלובי זרוע, ושמעו אותו מרגיע את האורח ואומר לו: 'אתן לך צלחת אחרת, ואותה בוודאי תאהב'.

לאחר הסעודה ניגש בנו של הרב הרמן, נחום דוד, ושאל את אביו: אבא, איך יש לך כל כך הרבה סבלנות?
ענה לו אביו: 'אם יש בלבך רחמים ואהבה לזולת – אינך זקוק כלל לסבלנות'!

פרשה שבועית:

פרשת מטות – מסעי / 'נקמה מוסרית'

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים" {במדבר ל"א, ב'}.

כיצד מסווגים אויבים? מה הם הקריטריונים לפעולה נגדם?
תשובה חלקית לשאלה זו קיבל משה בפרשתנו. הוא נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל. הוא התבקש: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמיך" {שם}.

זו התביעה. רקעה טמון בפרשת 'בלק', בה קרא מלך מואב לבלעם לקלל את עם ישראל. משנכזבה תוחלת בלעם, הציע לבלק פתרון 'מוסרי' לבעיית הנוכחות העברית, המאיימת על גבולות ארצו: הכשלת העם בזנות. 
בלק, ש'קנה' רעיון מקורי זה, הפקיר את בנותיו לפיתוי בני ישראל, מצא שותף נלהב למזימתו – את מדיין. אף הוא תרם למבצע ההכשלה את נשות שבטיו. התוצאות ידועות. הנזק, שנגרם לעם ישראל, היה עצום. המגיפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש.

עתה הגיעה שעת הנקמה. והנה, תביעת הנקם הייתה סלקטיבית. על מואב, יוזם הפגיעה במוסר בני ישראל, לא יצא הקצף. נגדו – לא הוכרזה מלחמה. כל הזעם הופנה כלפי מדיין, השותף הנלווה לתועבה, שבאיבתו כי רבה, כרת ברית בלתי קדושה עם מואב, כדי לפגוע בישראל. מדוע התמקדה הנקמה כולה בו, בעוד מואב יצא נקי?
הנה דברי רש"י, שמקורם במדרש:
"מאת המדיינים": 'ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר (למאבק נגד ישראל) מחמת יראה. שהיו יראים מהם (מבני ישראל), שהיו שוללים אותם (בוזזים אותם). אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם'.

אין להתנפל, אפוא, על אויב סתם. חייבים לקחת בחשבון גם את מניעי איבתו העמוקה. ואם כי שווים היו מואב ומדיין בעוצמת השנאה כלפי עם ישראל, שונים היו בתכלית מניעי כל אחד מהם. וזה חשוב.
מואב פחד. הוא חשש, כי עם ישראל יכבוש את ארצו. פחד זה הניעו לפעול נגד העם, שיצא ממצרים. זהו פחד לגיטימי ומובן, ומהווה נקודת זכות ביום הדין והחשבון. אך, מדיין בא בשם האיבה בלבד. אנטישמיות לשם אנטישמיות. כי אפילו בטעות לא סיכנו בני ישראל את ארצו ושלומו. על כן, יצא דינו לכף חובה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי. {ירמיהו ח' כ"ג – מתוך הפטרת תשעה באב}

סטטוס שבועי:
מאורעות רבים ועצובים בהיסטוריה של עם ישראל אירעו ביום תשעה באב ובסמוך לו. ביום זה נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ ישראל. ביום זה נחרבו בית המקדש הראשון והשני, נפלה העיר ביתר, מפלה שהכתה אנושות את העם ששרד אחר החורבן, ונחרש אתר בית מקדשנו. בהמשך ההיסטוריה שב התאריך הזה לפקוד את עם ישראל בגזירות וגרושים, שהבולט בהם הוא, גרוש ספרד. מלחמת העולם הראשונה, והתפתחויות חמורות במהלך מלחמת העולם השנייה ועוד, כולם אירעו באותו תאריך.
כאשר נוטים אנו לשכוח ולזנוח את בורא העולם, ניתכת עלינו כוס היגונים, ודווקא ביום זה. יום בו אנו מייחדים לזיכרון והפנמה, מה קרה בעבר שבחרנו ברע. יום בו אנו משתדלים להפיק לקחים, ולחשב מסלול מחדש, לחדש את האהבה והקשר בין האחים...
עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. {מתוך תפילת 'נחם' הנאמרת בתשעה באב}

ציטוט שבועי:
כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר חורבן בית המקדש? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. {ברל כצנלסון}

סיפור שבועי:

'החטא ועונשו...'

תשעה באב תש"ד (1944) במחנה ברגן־בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש. היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. סיבת העונש: הגרמנים גילו שמישהו במחנה שרף מזרן, בנימוק שהמזרן היה מלא כינים. זה פשע בל יכופר, ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה, מנער ועד זקן.

תשעה באב. אמא בישלה מעט דייסה ללא חלב עבור אחותי הקטנה בִּתיה בת הארבע. בלי תנור ובלי נפט, על מעט קש ובעמל רב. ברגע האחרון תפסו אותה שניים מאנשי השמירה היהודית במחנה.
יהיה משפט. וכך הייתה דרך ניהולו של משפט במחנה: נוסף על העונשים שהגרמנים מטילים, חייבים גם האחראים היהודים שבמחנה להעניש את העבריינים. לשם כך נערך משפט פנימי. הגרמנים נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם.

המשפט של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת 'נחמו' תש"ד. בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב וכלל דברי תובע יהודי, עדים, דברי הנאשם, הגנת הסניגור ופסק דין של השופטים. כולם יהודים אסירי המחנה. אולם משפטה של אמא ארך זמן מועט בלבד. פסק הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מההאשמות המופרזות, ואף ויתרה על השתתפות הסניגור האמור לבקש הקלה בעונש על עבירה של בישול עבור פעוטה בת ארבע.

למה ויתרה חנה עמנואל על זכות התגובה שלה במשפט ולא ניסתה להקל את עונשה?
ישבנו בליל שבת והמתנו לשובה של אמא ממקום המשפט. כאשר סיפרה על פסק הדין, שאלתי אותה מדוע המשפט היה כל כך קצר, ולמה לא ניצלה את זכותה להכחיש לפחות חלק מן ההאשמות? מדוע לא אמרה שבאותו יום לא חילקו כלל אוכל, ועל כן בישלה דבר־מה עבור הבת הקטנה? אמא לא ענתה. ראיתי שהיא נרגשת מאוד. העזתי ושאלתי פעם נוספת, ואמא ענתה: לא היו שם רק שופטים, תובע וסניגור. ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם הייתה נרשמת מיד בידי יהודי, ובליל שבת! לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר, מלגרום לכך שיהודי יכתוב בשבת!
{יונה עמנואל - 'יסופר לדור, קורות משפחה בשואה'}

פרשה שבועית:

פרשת דברים / 'מדעי החברה'

"ועשית הישר והטוב" {דברים ו', י"ח}.

שם, בערבות מואב, בעבר הירדן מזרחה, ניצב משה בטרם מותו ומשמיע את נאום חייו. שם, עמד עם שלם והאזין לו בקשב, שאין דומה לו.
שם, בערבות מואב שמעו דברים חדשים שלא ידעום עד לאותו יום. שם, הבינו לפתע את כל מה שלימדם עד עתה, באור חדש.

הוא ידע, כי זוהי פנייתו האחרונה אל עמו. הם ידעו, כי בקרוב לא ישהה עוד במחיצתם. עוד מעט תבוא השעה הקשה, בה יהיה עליהם להעפיל בלעדיו במעלה ההיסטוריה אותה יכתבו במו חייהם, בארץ ישראל.
המצוות שציווה משה את בני ישראל ברגעי חייו האחרונים, אינן נובעות מהשאיפה הבסיסית לסדר, משפט וצדק. הן נחצבות מעולמות עליונים יותר. מעולם האצילות עצמה. רוח של יופי וטהרה, מעבר להשגת אנוש פשוטה, מרחפת עליהם.
בספר שמות נאמר: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" {שמות כ"ב, כ"ד}.
בפסוק זה באה לידי ביטוי חובת העזרה לזולת. זו חובה אנושית בסיסית, ואם כי נושאת מצווה זו אופי מוסרי מובהק, הרי חלים עליה דברי האומרים שחברה מתוקנת חייבת להתבסס על זיקת גומלין בין הפרט לרעהו ובינם לציבור. רק כך ניתן לקיים חברה, ללא סכנת התפוררות. משמע, מעבר לצדק, בולט היטב הרצון האנוכי האומר, שכדי לקיים את הביטחון האישי, עלינו ליצור נורמות של עזרה הדדית.

אולם, בספר דברים, העלה משה מצווה זו לרמות אחרות:
"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו... כי קרא שמיטה לה'... פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע שנת שמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" {דברים ט"ו, א'-י'}.

לפנינו מצוות 'שמיטת כספים'. מצווה, האוסרת גביית חובות במוצאי שנת השבע. משה מוסיף ודורש מן האדם, לבל ימנע מלהלוות לרעהו לפני שנת השמיטה. זאת, למרות שיודע הלווה היטב שגדולים הסיכויים שלא יראה את כספו בחזרה. 'קרבה שנת השבע', המפקיעה את החוב ופוטרת את הלווה מפרעון. במילים אחרות, משה תובע, בעצם, מן האדם בישראל שיוותר, במודע, על כספו שרכש בעמל רב.

בשם איזו נורמה בעולם יכול היה לבוא ולדרוש דרישה זו? ולא עוד, אלא לכנות את הסרבן המסרב לנהוג על פיה – 'בן בליעל' ורע לב? כלום נשללת כאן הזכות הטבעית וההוגנת של האדם להגן על רכושו?
משה, מדבר איתם באמת על עולם מוסרי מעבר לחוק ולמשפט. אל עולם זה חותרת התורה. זהו עולם המתמצה במשפט החוזר ונשנה בדברי הספר "ועשית הישר והטוב" {שם ו', י"ח}. עשיית המצוות וקיומן לא בעטייה של התועלת הנובעת מהן או לחברה, כי אם קיומן משום היותן הטוב והישר במהותן.

זו הייתה החברה שחפץ היה משה להקים בארץ ישראל, החוק ישמש לה בסיס, שיאפשר קיום חברתי ויביא לרווחת הפרט. אבל העשייה האישית והציבורית חייבת לשאוף ולהתמקד אל מעבר לחוק. אל הרמה הדרושה המשתלשלת מן המוסר המוחלט עצמו, מן הישר והטוב שמקורם באלוקים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

זיכרון שנתי:

'זיכרון חי'

אלף תשע מאות וחמישים וחמש שנים. איש אינו זוכר. מאות דורות חלפו מאז.
ימי הבלהות אינם שייכים לתחום הזיכרונות שלנו או של הורינו. אף אחד מאיתנו לא נוכח ולא ראה, ולמרות הכל – 'אבל'.

אבל - שאינו מסמל מאורע אשר ארע בעבר. כי העבר אין.
אבל - שהגדרתו לפי המסורת - מועד {קרא עלי מועד - איכה א'}. מועד - ככל חגי ישראל מסמל חלק מימי השנה. יום או ימים השבים מידי שנה לתחומנו, ואז מתגלגלים המאורעות שוב בחלל עולמנו. השנה - בדיוק כמו לפני 1955 שנה.

אין אנו מקוננים ביום זה את אשר ארע בעבר. כי גם בהווה שב אותו מאורע במהותו ובתוכנו ומתגלם לעינינו. והמאורע הוא: העדרו של בית המקדש. אחת היא לנו אם היום הוא חרב או אם היום הוא לא קיים. התהליכים: נפילת העיר, ההרג הרב, האש המכלה את ארמונות הפאר - אינם אלא זיכרונות בלבד. וזיכרונות - טבעם להישכח.
האגדה מספרת: פעם אחת עבר נפוליאון, ביום תשעה באב, על פתחו של בית כנסת בפריז. והנה הוא רואה יהודים יושבים שחוחים ומקוננים על חורבן הבית, וכשראה מחזה זה, אמר בהתרגשות: עם כזה, הזוכר וכואב את חורבנו לפני למעלה מאלף שנה - מובטחת לו גאולה ויש תקוה לאחריתו.
מהו סודו של אבל זה? מדוע לא פג כאבו במרחק זה של דורות? האם לא פקדו את עמנו אסונות חמורים יותר? ומה הייתה שואת אירופה? מדוע הולכת ונחלשת בליבנו ובלב הנוער תודעת השואה?
למרות גודל הכאב והצער, הזמן עושה את שלו, היגון אט אט נשכח, והכאב נחלש והחיים עושים את שלהם. מדוע לא נשכח יגונה של אומה, ומידי שנה שוב כואבים את חורבן הבית והמקדש? מדוע לא ריפא הזמן את המכאוב?

התשובה לכך: בית המקדש לא מת - וממילא הוא לא נשכח. גזירה על המת שישתכח מהלב - אבל בית המקדש חי הוא בליבנו ולא ימות לעולם. 

מה משמעותה של אמירה זו: בית המקדש עדיין חי? האם הוא לא חרב?! ואם לא, מדוע מקוננים עליו? מהו בכלל בית מקדש? ומה מקומו בחיי האומה?

בספר שמות מוזכר לראשונה הצו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה ח'}.
מדוע נאמר ושכנתי "בתוכם" היה לו לומר ושכנתי "בתוכו" (במקדש)?
אומרים חז"ל: במילה זו טמונה המשמעות העמוקה והתוכן של מצוות הקמת המקדש. אין אמונתנו נזקקת למבנים עזי רושם ולאנדרטאות שיהוו הם עצמם - פולחן. המקדש מסמל את הפינה שהאומה כולה מקצה ומקדישה בתוך ליבה לאלוקים. ולכן נאמר: ושכנתי בתוכם - בליבם של ישראל בלב האומה ובליבו של הפרט.
הימצאותו של אלוקי ישראל בתוך עמו, מופגנת ומומחשת ע"י המשכן והמקדש אשר הקימו לו. אולם כאשר נמחק מליבו של הפרט ומליבה של האומה הקשר עם האלוקים והנאמנות לתורתו, שוב אין מקום לאנדרטת השיש המרשימה הבאה לסמל קשר שאינו קיים יותר.
החורבן אשר ניתץ את בניין המקדש, את העצמאות המדינית, פגע קשות בחלק גדול מן העם והותיר רק שרידים נפוצים ומפוזרים, אשר עליהם הוטל להמשיך ולשאת את מורשת האומה. השריד אשר הופקד לטפח שוב את בנין המקדש שבליבו, עד אשר יטופח ויתעצם מקדשה הפנימי של האומה, חלקת האלוקים הקטנה בה יקום בית המקדש השלישי.

ולכן כל דמעה הזולגת ביום זה, מקורה בהלמות הלב היהודי המתגעגע, אשר מקום לו ופינה לאלוקיו, מפינה זו וממוקד זה יונקים כל געגועיו ותפילותיו וממנה תקוותו.
כל עוד שוכן בליבנו היגון והעצב על חורבן בית המקדש, אות הוא כי קיים עדיין המקדש הפנימי בנשמותינו - מקום משכנה של שכינת אלוקים. אות הוא כי עדיין חי המקדש.

'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' (מסכת תענית דף ל'). לא נאמר יזכה לראות בשמחתה בלשון עתיד, אלא: 'זוכה ורואה' בלשון הווה. כלומר: מי שכואב את חורבנה של ירושלים, מי שרוחו עדיין פועמת למראה חורבנה - הוא האיש הרואה בעליל בשמחתה. הוא האיש המרגיש כי המקדש הפנימי עדיין חי ואינו הרוס. {מתוך: 'דע את יהדותך'}

שבת שלום – צום קל ומועיל – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

 

סטטוס שבועי:
אויבנו האכזריים פיתחו תרבות מזוויעה של אלימות ורצח. הם לא מקדשים את החיים, אלא את המוות. ילדים רכים גדלים בצל תרבות שמאדירה הרג כופרים. מי שטובח בנשים וילדים, נחשב לגיבור ו'שאהיד'. משגרי טילים על אוכלוסייה אזרחית שלווה, בשאיפה להרוג בני אדם ללא כל הבחנה, הם מושא להערצה.
זה לא פשעים של יחידים, אלא תרבות שמקדשת אכזריות וחייתיות. זו שמתעללת במשפחות של חטופים וחללים, בניגוד מוחלט לכל התנהגות אנושית מקובלת. חברה המושתתת על שנאה ושלילת זכויות אדם, צריכה להיות מוחרמת, והעולם כולו צריך להתאחד נגדה ולהכריתה, ולהוציא את הדוגלים בה ובשיטתה, ממשפחת העמים.

 

ציטוט שבועי:
עם נפלא הם היהודים, רבים מהם הקדישו את חייהם ללמוד וללמד תעלומות חכמה ודעת החיים והעולם ומלואו, ומעניקים מתורתם לכל באי עולם. {טיטופרטוס}

 

סיפור שבועי:

 

'הכל בראש...'

 

לפני כחודש ימים נפטרה גברת איטה מלריך ע"ה בשיבה טובה ובצלילות הדעת, בגיל 99 בלע"ר.

 

לצורך 'עבודת שורשים' ראיינה אותה נינתה שתספר על תלאות מלחמת העולם השנייה בעיינים שלה כנערה.  

 

תמיד אמרנו: רבונו של עולם, אתה נתת לנו את החיים. הייתה סלקציה הכי גדולה לבנות שהגיעו מסלובקיה וכל אחת הייתה צריכה להראות הידיים והרגליים כדי לראות אם אנחנו בריאות בשביל העבודה. האצבע שביד שלי הייתה נפוחה מאד והיה שם חור גדול, אך חייל האס. אס. לא ראה וכך נותרתי בין החיים. ה' תמיד שמר עלי והוציא אותי מהאש, כי זה לא היה דרך הטבע. הקב"ה רצה שכך וכך בנות מסולבקיה צריכות להישאר בחיים ואני ביניהן... בן אדם לא רואה את הניסים, אבל כל מה שהוא עובר בחיים הם ניסים. חושבים שזה צריך להיות כך, אבל שום דבר לא מובן מאליו, הכל מרבונו של עולם.

תמיד ראיתי שהכל לטובתי!
איזה נס גדול עשה איתי הקב"ה, שזכיתי לעבוד במחנה ההשמדה בעבודה קלה של מיון וסידור בגדים. הייתה חסרה לה אחת למיון הבגדים ולקחו אותי, לעבודה כל כך קלה. תופסים לך את היד לעבודה המועדפת, בלי שם, בלי פרוטקציה. רק פרוטקציה מרבונו של עולם...

 

בשואה הייתי לבד. הייתי צעירה בלי אף אחד וזהו זה. ה' עזר לנו שהשאיר אותנו בחיים, ועזר לנו להתקדם בכל דבר. אבל יש אנשים שהסתכלו תמיד על השחור. אז חיו עם השחור הזה. אבל מי שהתבונן, ראה להכיר טובה בכל דבר, בכל רגע. זה לא סתם סיפור שקוראים מהספר. חיים את זה!!!

 

פרשה שבועית:

 

פרשת ואתחנן / 'חוק יסוד'

 

"ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ. לא תוסיפו על הדבר... ולא תגרעו ממנו" {דברים ד' א'-ב'}.

 

באותן שעות פרידה מרגשות, הירבה המנהיג הפורש לדבר על שמירת החוק במדינת העתיד. הוא שתל, פעם אחר פעם, בתודעת שומעיו, את חשיבות ההקפדה על החוק למען קיומם הרוחני וגם הפיסי בארץ האבות. הפסוק, הפותח את הנושא בפרשתנו, ממחיש נמרצות את הקשר בין שמירת החוק והזכות על הארץ.

 

מה פירושו המעשי של צוו זה?
'כגון חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינים בלולב וחמש ציציות. וכן לא תגרעו' (רש"י שם על הפסוק, ע"פ התלמוד).
ובכן, הדברים לכאורה פשוטים. ב'קופסה השחורה' של התפילין טמונות ארבע פרשיות מפרשיותיה של התורה, כשהן כתובות על קלף. אל תוסיף בה פרשה נוספת או תפחית פרשה מפרשיותיה. פעל בדיוק כפי שההלכה מורה לך. כי תפילין 'תקניות' הן אלו בהן טמונות ארבע פרשיות ותו לא.

 

והתמהים למשמע משפט זה והסברו, שאלו:
איך אפשר לבנות מדינה חיה, תוססת, על בסיס קפיאה נצחית של החוק? הלא חיי אנוש דינמיים הם מעצם טבעם, ומתפתחים ללא הרף. השינוי, הוא היסוד הקבוע ביותר בתולדות העמים, החברות והמדינות. המערכת החוקית המסדירה את החיים ומעצבת אותם, חייבת להתאים את עצמה לשינויים המתחוללים בהתמדה.
לאמיתו של דבר, אין 'חוק ההתיישנות' חל, אלא על הדברים הטכניים החיצוניים שבהוויתנו: אנו מחליפים את תלבושתנו לפי צוו האופנה, אנו משנים את מכשירי התנועה בהם אנו משתמשים, בהתאם לשכלולי הטכניקה. אבות אבותינו נסעו בעגלה רתומה לסוסים, אבותינו השתמשו ברכבת, ואנו במטוס.
אבל על עניינים שבמהות, אין כל תוקף לתמורות האופנה.
אנו מתעוררים בבוקר עם זריחה ונפשנו רוננת כלפי הנוגה המציף את חדרנו, ואוזנינו קשובה לציוץ שחרית של הציפורים - ממש כמו ששמח אדם הראשון ביום הראשון להיבראו. לא יעלה על דעתנו כלל, שבשעה שאנו נאותים מאור החמה עתיקת הימים, הרינו בלתי מודרניים ושהגיעה העת להחליף את השמש שהיא כה מיושנת.

 

על כן, אין גם לגרוע מחוק התורה ואין להוסיף עליו. תוקפו של חוק קדום זה הוא לעד. הוא יהיה קיים בצורתו הראשונית, ישאר רלבנטי כל עוד קיים לבו של האדם. הוא אמת המידה והפיתרון לתכונות המקננות בנו. הוא קובע גבולות ללב האוהב והשונא, המקנא, המתאכזר והנוקם, המרחם והמתלהב, השואף לטהר את עצמו והשוקע בתהומות הייאוש והחטא. לב זה פועל ומפרפר היום בדיוק כפי שפעל לפני אלפי שנים. הכלים בידיו השתנו ואף השתכללו, אך הוא עצמו לא השתנה ולא השתכלל.

חוק התורה, כאז כן עתה, מבקש לאחות את הקרעים שבלב, שואף להביא מעט מרגוע ואושר למערבולת המידות והיצרים המשתוללים בנפשו של האדם, המשתולל היום כמו אז, הזקוק היום לעצות חוקת התורה - כמו אז.
מקורו של החוק הוא אלוקי, מעבר לזמן, לאופנותיו ולתהפוכותיו. אין הוא יכול ל'התיישן' וכל המוסיף עליו גורע.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

 

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מרבה ישיבה - מרבה חכמה. מרבה עצה - מרבה תבונה. {פרקי אבות ב', ז'}

 

סטטוס שבועי:
המצב בו עם ישראל מוצג כאכזריים הפוגעים בזכויות אדם, הוא אבסורדי לחלוטין. אותם מרצחים מתועבים ממררים יום יום, שעה שעה את חיי החטופים ומשפחותיהם, באכזריות ואטימות לא אנושית, ועדיין הגויים דורשים מהיהודים אמות מידה על-מוסריות, מה שהן לא מצפות מעצמן.

אומות העולם אכן אינן נוהגות בהגינות וביושר כלפי עם ישראל, אבל המציאות העגומה הזאת מזכירה לנו שאנחנו - שונים ומיוחדים!

 

ציטוט שבועי:
עם שאין לו עבר, אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו. {ברל בצנלסון}

 

סיפור שבועי:

 

'אכיפה בררנית...'

 

למעונו של הרבי מסטריקוב נכנס עני וביקש נדבה. נתן לו הרבי סכום כסף נאה ונפרד ממנו לשלום. לאחר כמה דקות הופיע אותו הלך במעונו של הרבי שוב, אך בבגדים אחרים, וביקש שוב נדבה.

בנו של האדמו"ר הבחין בתרמית ולחש לאביו: אבא, זה אותו עני. הוא רמאי. אולם הרבי התעלם מדבריו והעניק לו נדבה כאילו נכנס לראשונה.

כשיצא העני, אמר הרב לבנו: הלא העשירים עושים רמאויות קטנות וגדולות כדי להרוויח עוד כסף, ואיש אינו מגנה אותם על כך. אף העני כמותם. להם מותר ולו אסור?!

 

פרשה שבועית:

 

פרשת עקב / 'מדד האושר'

 

"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת." {דברים ח' ז'-ט'}

 

משה רבינו מאריך בתיאור חמודותיה של הארץ המובטחת, ומונה אחת לאחת את שבחיה הטבעיים:
משה 'ראה' בארץ רק נחלי מים, עיינות ותהומות, אך לא נהרות. להשריש בליבם את האמת, שברכת היבול תלויה בגשמי מרום, הממלאים את העיינות והתהומות. תחושת תלות זו מהווה מחסום של ממש, מפני ההתנשאות והיהירות. היא בולמת את חלום ה'אני ואפסי עוד'. אין חברה המחוסנת מפני הצורך לענווה. ענווה, המשפרת את היחסים בין איש לרעהו ומנעימה את החיים.

אין בארץ נהר כנהר הנילוס שמימיו משקים את שדות המדינה. נהר המתעתע באדם ומדיחו לחשוב שאפשר לצעוד לבד בעולם, ללא אלוקים. עד כי הנילוס עצמו הפך ל...אלוהים. הנילוס בעבר, הדולר, הנפט, הכוח, הלאום והבידור - בהווה.

 

זהו גם סוד הברזל והנחושת המצויים בארץ. הם צורך קיומי ראשוני לאדם. הוא זקוק להם למען התפתחותו החומרית ולמען רווחתו. מהם ייצור כלי עבודה וכלי בית, לשימושו ולהנאתו. על כן מדגיש אותם משה. אולם, הכסף והזהב הינם מותרות. כלי הכסף, הזהב ותכשיטי האבנים היקרות משרתים את גאוות האדם, לא את קיומו. הם תורמים לפער חברתי. הם מפתחים את הקנאה המשחיתה בלבות העורגים לרוכשם, ואין לאל ידם. הם הביאו לעולם את הרדיפה אחר המותרות, את הריצה על מסלול ההישגיות החומרית, תוך הקרבת האישיות הרוחנית הפנימית. משמע, עוד צעד מרחיק מן האושר. על כן, יאמרו פרשנים, לא יימצאו אלו במדינת הפשטות העברית.

 

ומכאן אל הארץ ש"לא תחסר כל בה" {שם}. גם זאת הבטיח להם משה.

גם אם תיקלע הארץ לעתים למצוקות שונות, ורמת חיי אזרחיה לא תהיה תמיד המשופרת ביותר. ובכל זאת, תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון ממה שיש. זו יכולה להתקיים רק כשלאדם ולחברה יש מטרות נעלות מעבר למטרות החומריות.

 

כיצד ניתן לשמר שביעות רצון מעין זו שתמנע את ההשתקעות בחומרנות כתחליף עלוב לאושר ולסיפוק?
זאת גילה לנו משה בפסוק המסכם את קטע שבחי הארץ: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" {שם י'}.

 

הסוד טמון בברכה. האדם המברך, הוא אדם היודע שלא הכל מגיע לו. אין הוא ממורמר אם חסר לו מהנאות החיים. מכיר הוא טובה, ושמח על כל מה שיזכה לו. מערך הברכות מחזק בליבו תדיר את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניקים לו. הוא נע כל ימיו במסלול שביעות הרצון.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:

שמע עצה וקבל מוסר - למען תחכם באחריתך. {משלי י"ט כ'}

 

סטטוס שבועי:

ההתפתחות המדעית והטכנולוגית נתפסת כדבר מבורך, והנטייה האנושית היא לאמץ מיד כל חידוש וכל המצאה.

ככל שעוצמתו של דבר גדולה יותר, כן נדרשים אמצעי הגנה גדולים יותר. כל ילד יכול לרכוב על אופניים, אבל נהיגה ברכב מחייבת הכשרה וקבלת רישיון, מכיוון שהסכנה הטמונה ממכונית, גדולה בהרבה, ולכן נדרשים אמצעי זהירות קפדניים יותר.

בעידן שלנו כשהטוב והרע מעורבבים במכשיר אחד, נדרש מאיתנו להפיק מהקידמה המבורכת את הטוב שבה, תוך הימנעות מהרע. להשקיע במסרים חיוביים, ולהסתייג מאווירה ושפה שלילית.

 

ציטוט שבועית:

ישראל בנויה על רקע ציוני יהודי. ונוצר בה אנטגוניזם לדת, וניתוק מערכי היהדות.

הקרבנו את ערכי הרוח בעבור הנאות גשמיות וסמלים חיצוניים. יש בארץ הזאת רעב למשהו אחר...

המנהיגות שלנו לא הבינה את חשיבותה של היהדות בבניין עמנו. היא זנחה את החינוך. את משמעותו העמוקה והערכית.

אני הקדשתי את כל חיי לכוח פיסי, נכון כך התפתחו חיי והיו לי הצלחות אחדות. אבל כל מי שנכשל באמת אלו אנשי הרוח. האינטלקטואלים, שלא הניחו יסוד לתשתית רוחנית רחבה לעם הזה...

{עזר ויצמן - אני מחפש את היהדות שלי}

 

סיפור שבועי:

 

'מאכל אהוב...'

 

רבי דוב מרדושיץ שימש בצעירותו כמלמד ילדים באחד הכפרים ברחבי פולין.

שאלה אותו המארחת: האם אתה אוהב עגבניה?.

השיב לה: את ה' אני אוהב - עגבניה אני אוכל...

 

פרשה שבועית:

 

פרשת ראה / 'סולם חברתי...'

 

"עשר תעשר" {דברים י"ד, כ"ב}

 

האהבה הגדולה הטבועה עמוק בלב כל אחד מאיתנו היא אהבת הממון. האדם חש בטוב בחברת ממונו שרכש בזיעת אפיו. הוא ישמור עליו ועל ערכו מכל משמר. רצון שימור זה, מפתח בליבו מנגנוני הגנה נאותים. חזון אהבת הממון מחייב הקשחה מסויימת של הלב. צרכי הזולת, החברה והמדינה, חייבים להידחק לפינה רחוקה בתודעה וברגש.

 

מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל.
ביסודה של מערכת זו מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו. על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא: 1. מעשר שני. 2. מעשרי עני. 3. שמיטת כספים. 4. צדקה. סדר, שנקבע תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.

 

מצוות אלו תחנכנה את האדם להתגבר על אנוכיותו ולראות את הזולת כחלק מחייו.
כל בעל שדות, מטעים וכרמים, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאוכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו בדרך כה ארוכה - פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.
בעלי השדות חוייבו להפריש 'מעשר שני' זה בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).
אף כי מצווה זו לא 'פגעה' ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית מהיבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לאוכלו דווקא בירושלים. כדי לזעזע את תחושת הבעלות המוחלטת שהוא חש כלפי רכושו.

 

והנה השלב הבא. זו - מצוות 'מעשר עני'. היא קשה יותר לביצוע:
"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך" {ויקרא י"ד, כ"ח} .
כאן נדרש האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת - לאביוני העם. חינוך הלב במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, ושנתיים - בשנה השלישית והשישית - מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.

 

ושלב נוסף בחינוך האדם הוא הצוו הבא: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" {שם ט"ו, א'} .
מצווה זו מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. בסוף שנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות.
זוהי כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט במידה ידועה, באנוכיותו הטבעית. ליבו רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.

מעתה, פתוחה הדרך לזינוק אל נתינה קשה הימנה, אל תרגול ברמה גבוהה יותר, אל מצוות 'צדקה' הכלולה בפסוק הבא: "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו" {שם, י'}.
בניגוד להלוואה החוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם שייתן ממנו מראש על מנת שלא ישוב עוד. קשה היא הפרידה מן הרכוש.

 

הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. בעקבות מהלכים אלו נוצרת חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש אינו גורם בה לעולם, סבל לרעהו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

 

שבת שלום – חודש טוב - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:

העקרון החברתי היהודי המחייב כל אדם, נותן תוקף מוסרי מלא לדאגת האדם לעצמאותו ולקיומו. אך בצד דאגת האדם לעצמו, הוא דורש גם את הדאגה לזולת. גם בשעה שהאדם עוסק בצרכי עצמו, ובאותה מידה של כובד ראש, הוא חייב לשתף פעולה בדאגה ובסיוע לחבירו ולקידומו של הזולת. {רבי שמשון רפאל הירש}

 

סטטוס שבועי:

היהדות מטפחת תודעה עמוקה של אלפי שנים, תודעה המונחלת מדור לדור, ואינה פוסחת על שום פרט. וכשזוכרים את העבר - מבינים את ההווה...

 

ציטוט שבועי:

אדם אינו יכול לברוח ממקורותיו. אדם אינו יכול להיפטר מעברו מתוך משאלה שייעלם. אדם מוכרח לקבל את עברו. פירוש הדבר שאת ההכרח הזה, שאין להכחישו, צריך לעשות למעלה. המעלה שבה מדובר היא: נאמנות ושמירת אמונים. {ליאו שטראוס}

 

סיפור שבועי:

 

'שיח לוחמים' / הרב ישראל מאיר לאו

 

באחד מימי חול המועד סוכות לפני שנים רבות, התקיים במכון 'ואן ליר' בירושלים סימפוזיון, שנושאו היה 'הנוער והמסורת היהודית'. משני עברי המתרס עמדו: אלוף משנה במיל מרדכי בר און, המכונה 'מורלה', מי שהיה ראש לשכתו של דיין כרמטכ"ל, ששימש מג"ד וקצין חינוך ראשי של צה"ל ולימים גם חבר כנסת. וחבר הנהלת הסוכנות, ומצד השני אני – רב עיר.

 

מרדכי בר און פתח בדברים: מעביר אני אתכם אחורה לאמצע שנות ה- 60. נבחרת ישראל בכדורגל נוסעת אל מעבר למסך הברזל למוסקבה. אז, בימים ההם, שהישראלים לא יכלו להגיע לשם, צעדו בסך צעירים מישראל, נושאים שמות עבריים (בן גוריון חייב אותם לעברת את השמות) עם מקטורנים כחולים ועליהם סמל המנורה, כשכולם רואים בהם את המכבים של ימינו, לא פחות, ומחכים בכיליון עיניים לבואם בשבת לבית הכנסת הגדול 'קול יעקב'. כולם אכן הגיעו בזמן לתפילה מצוידים כראוי בכיפות, אך אבוי לבושה, מישהו מהם קיבל עלייה לתורה, ונאלם דום. האכזבה הייתה קשה. הצעיר ממדינת ישראל, עם השם הצברי ושם משפחה העברי, לא ידע להגיד את הברכה של העלייה לתורה.

האירוע המביש חולל סערה במדינה. שר החינוך והתרבות זלמן ארן, לשעבר אהרונוביץ, המכונה 'זיאמה', מזכ"ל ההסתדרות בימים שלפני קום המדינה, חבר נפש של בן גוריון, לא הסתפק בצקצוק לשון. הוא בא עם רעיון של הכנסת תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים במדינה. הכינו פלטפורמה, גייסו תקציבים ועבדו חזק בנושא.

באותו סימפוזיון סיפר בר און, שבתוקף היותו קצין חינוך ראשי, הוא קיבל זימון לשר החינוך והתרבות. היות שאנחנו השנה פותחים בתודעה יהודית כמקצוע מחייב בבתי הספר, אמר לי שר החינוך, מספר בר און, עלה בדעתי, שמנהל בית הספר הגדול ביותר בארץ הוא אתה. צה"ל הוא בית הספר הגדול בארץ, ואתה כקצין חינוך ראשי – המנהל שלו. החבר'ה שבצבא כבר לא יקבלו 'תודעה יהודית' בבית הספר, תכין מערך של הרצאות, אני אדאג לתקציב, המטרה היא שחייל ישלים ב – 3 שנים את כל מה שהחסיר ביסודי.
ממשיך מורל'ה ומספר: הסתכלתי עליו קצת משועשע, וקצת בדאגה. האם הגיל עושה את שלו? האם לעת זיקנה ושיבה הוא מתחיל לפחד מעולם האמת? אמרתי רק שלוש מילים: 'הגם שאול בנביאים?!' 

 

ואז ארן ענה לי: שלא תחשוב בי לרגע שאני חוזר בתשובה. אני רחוק מזה מאד, ואתן לך סיפור מחיי להמחיש זאת: בשנת 1917, במלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. שדה הקרב היה אדמת פלחה חרושה בלי מחסה ובלי מסתור, ולהק מטוסי קרב גרמניים מתקרב ומתחיל לירות בנו ממכונות ירייה מהאוויר. אין לנו הגנה, אין נ"מ, אין לנו מטוס להניס אותם, אנחנו חשופים בשדה פלחה. לפתע אני חש - כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי, וכמו גייזר סילון אדיר של דם זב ממני. נפגעתי.ביד ימין, אני מנסה למשוך את את החפירה מהחגור, בכדי לחפור שוחה, וביד שמאל ניסיתי לעצור את זרם הדם. נכשלתי בשתי המשימות. באותו רגע בלתי נשכח קול פנימי לוחש לי: 'זיאמה זאג עפעס' – זיאמה אמור דבר מה. התפלל. זה הזמן. ואז קול שני אומר לי – 'זיאמה זיי ניט קיין היפאקריט' – אל תהיה צבוע. בגיל 17 הפנית לו עורף וזרקת את התפילין, עכשיו כשאתה זקוק לו אתה נזכר בקיומו? ולא, לא התפללתי...

עכשיו אתה מבין שאני רחוק מעניין החזרה בתשובה, אני פשוט רוצה 'שהם ידעו'. אני ידעתי, למדתי בישיבה, בחיידר, אלה – לא יודעים כלום!

ואז אני ממשיך מורל'ה, פונה לשר החינוך ואומר לו: אדוני, אפשר גם לספר לך סיפור אישי? 29 באוקטובר שנת 1956, מבצע קדש יוצא לדרך. לפנות ערב אני עומד בקומנדקר, נוסע כמג"ד שמוביל גדוד של טנקים אחריי. ידי האחת אוחזת בשמשה וידי השנייה מניפה דגל ירוק לכוון את הטנקים אחרי... ואז... פגז ישיר פגע בקומנדקר שלי, וריסק אותו לרסיסים שעפו באוויר, ואני הושלכתי עשרות מטרים על הארץ. גופי מלא רסיסים, שאת חלקם ניתן לראות בפניי עד עכשיו, ואני שרוע על הארץ, והסימן היחיד שיש בידי שאני עדיין חי הוא, שהצלחתי לשמוע את הטנקים דוהרים, ועד מעט הם רומסים אותי. באותן שניות בלתי נשכחות, קול פנימי אמר לי 'מורלה תתפלל'. ואתה יודע מה?! מר ארן, לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך... '
כנראה שזה ההבדל בין שני הדורות שלנו. אתה שייך לדור שידע להתפלל ולא רצה, אני שייך לדור שרצה להתפלל ולא ידע איך.
כשהוא סיים את דבריו, עמדתי בעניים דומעות ולחצתי את ידו. כל מה שהכנתי לומר לא היה רלוונטי יותר.

 

פרשה שבועית:

 

פרשת שופטים / 'חוקי מלחמה'

"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" {דברים כ' י'}.

התורה ידעה היטב שמילים יפות וסיסמאות נלהבות לא יבטלו את יצר המלחמה הטבוע עמוק באופיה של האנושות. מה גם, שבסבך היחסים בין האומות, המלחמה היא לעתים מוצדקת. על כן, נקטה את דרך הפעולה העקיפה. היא מנעה, בחוקיה, את הפיכת החייל לרובוט שאין לו אלא את מלחמתו. בכך, זרעה התורה גרעינים ראשונים של שאיפה לשלום, שינבטו, אולי, לאחר דורות רבים, וישנו את מציאות חיי המלחמה עצמה.

המלחמה החלה. הקרבות ניטשים והצבא מקיף עיר כלשהי כדי לצור עליה ולהכניעה.
לשון הכתוב "כי תקרב", מלמד שמדובר כאן באמצע המלחמה ולא בפתיחתה. שכן לא נאמר כי תצא למלחמה על עיר. בתוך הלחימה, כשתצור על עיר, "וקראת אליה לשלום" .
ובשעת קריאת השלום שלך, עליך לזכור שההוראות הן: לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת התחלואים (מדרש שם) .

חוק מלחמה זה - אין דומה לו בין חוקי מלחמות ימי קדם. הוא מחייב לוותר על יסוד ההפתעה בעת תקיפת כל עיר ועיר, ובמקום זאת להציע - שלום. בעת המשא ומתן, אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרזו (לא להרעיבה, לא להצמיאה).
רק כאשר נכשל המשא ומתן, או האוייב כלל אינו רוצה להיכנס למשא ומתן, כי אז במלחמה כמו במלחמה: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה" {שם י"ב}. אף להרעיבה, אף להצמיאה, עד כי תיכנע בפניך.

עוד חוק מלחמה, המעורר מחשבות: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" {שם י"ט}.

מכל הפקודות שניתנו בעת קרב, זו אולי היוצאת דופן ביותר. ספק, אם הושמעו, בדומה לה, בצבאות זרים. פקודה, שאינה עונה ישירות על צרכי החיל התוקף, שאינה משרתת את המטרות שבשמן הוטל המצור. להיפך, מילוי הפקודה עלול להאט את קצב פעולתה של מכונת המלחמה, שהרי בימי קדם אכן נהגו לעקור את כל העצים שהקיפו את העיר הנתונה במצור.
יש לפקודה זו השלכה ברורה על האדם הלוחם, על אישיותו ועל אופיו המוסרי.
באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום, ועל הדרך בה חייב האדם להתייחס אליו. השקפה, המתומצתת במשפט הבא: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר. איסור חמור לנצלו לפעולות, הנוגדות את המהות המוטבעת בו.
תפקיד העץ הוא להניב פירות, להזין בהם בני אדם, להעניק חיים. לא יתכן, איפוא, שנשתמש בו למטרה הפוכה, לכרתו - את האילן נושא הפירות - כדי להגביר באמצעותו את המצור על העיר. העץ, הנותן חיים, לא יהיה סיבת המוות.
התורה רצתה להשריש בלב הלוחם, שמול ההרס שמסביב, לא הכל מותר. למרות התחושה שהכל הפקר, אסור לרמוס ולהשחית מעבר למתחייב, בגלל צרכי הקרב, ומעבר לדרוש לניצחון המוחלט.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בררו על מה אתם מוכנים למות - ואז תחיו בשביל זה! {הרב נח וינברג}

סטטוס שבועי:
תלישות מן העבר המפואר מביאה לעתים אמירות מפי אנשי קצה, המעוניינים למתוח קו על אלפי שנות קיום יהודי. העם היהודי במשך למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנים נאבק על קיומו. אי אפשר בהבל פה לבטל עולם 'ישן' ולכונן 'עולם חדש'. רבים ניסו במשך השנים מסלולים יהודיים חדשים, אך לאורך זמן, המציאות היהודית המסורתית תמיד ניצחה את התאוריות החדשות.

ציטוט שבועי:
מאחר שכמה מאיתנו רצו להיהפך לאינטלקטואלים מערביים, כלומר לאמץ את ערכי האוניברסליות וזכויות האדם, התרחקנו יותר ויותר מקהילות המוצא שלנו. לבסוף נשארנו עם תחושות של אשמה, של אובדן, וזו הדרמה של כל גולֶה השייך למיעוט. אולי ילדינו ילמדו לקח מניסיוננו - לא להישבות בקִסמה המר כלענה של ההתבוללות. {אלבר ממי}

סיפור שבועי:

'תביעת דיבה..'

רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה'חפץ חיים', הלך בשבילי עיירתו בדרכו לביתו, ולפתע עצרה לידו מרכבה, והעגלון שאל את ההלך: סליחה, האם אתה יודע היכן גר הצדיק ה'חפץ חיים'?
בשמעו את התארים ענה לו הרב: בהמשך הרחוב תפנה ימינה. ואגב, אין הוא צדיק כלל...הוא יהודי פשוט, כמו רבים מאחיו היהודים.

אחוז כעס קם הנוסע ממקומו בתוך העגלה וקרא: כיצד תעז לומר דברים שכאלה על גדול הדור?!
אמרתי לך את האמת לאמיתה, השיב לו ה'חפץ חיים', אני מכיר אותו היטב...
תשובה זו הרתיחה את היהודי. חצוף שכמוך! עז פנים! קרא לעבר האיש, הלא הוא ה'חפץ חיים'. והמשיך לעבר כתובת הבית.

את פניו קידמה אשת ה'חפץ חיים' וביקשה להמתין עד שהרב יגיע. כשכולו מרוגש לראות את פני הצדיק בפעם הראשונה בחייו הכין עצמו למפגש, והנה חשכו עיניו כשאותו הלך נכנס אל החדר וכולם קמו לכבודו. פניו חוורו ולשונו דבקה לחיכו.  

חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל בעל הבית, השפיל מבטו ואמר: עכשיו מבין אני את הכול. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגד הרב!
אל תבקש ממני מחילה, ענה לו ה'חפץ חיים', נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיוון שהדברים שאמרתי לך ציערו אותך. ובאותה שעה למדתי דבר חשוב - ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו!

פרשה שבועית:

פרשת כי תצא / 'זוגיות מלחמה'

"כי תצא למלחמה על אויביך... וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" {דברים כ"א, י'-י"א}.

מפליא הוא שהתורה, הלוחמת מלחמה עיקשת נגד נישואי תערובת, מתירה לחיילנו לשאת אשה נוכרית.

אכן!
במלחמה, כידוע, פועלים היצרים ביתר תוקף. ההפקר שולט בכל. האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות שנותרו בעורף, ונדמה לאדם שהכל מותר. על כן, כשבנות האויב בימי קדם הסתובבו במכוון בשדות המערכה כדי לפתות את חיילי הצד שכנגד, עלול היה החייל לאבד את השליטה על יצרו.
נותן התורה הוא גם יוצר האדם על יצריו, והוא היודע שבמקרה שלנו אין לדרוש מן האדם ריסון מוחלט. הוא פשוט בלתי אפשרי.

אמנם, הפרשה מתחשבת ביצריו של החייל, ויודעת, כי הפעם אין לדרוש את בלימתם, אבל ההפקרות לא הותרה. התורה אינה מסכימה למעשה, שאין בו נשיאה באחריות. הדבר מסוכן. החייל עלול להדביק את העורף בחיידק אנטי חברתי זה. חשקת בה? "ולקחת לך לאשה". כלומר, הותרה לך אשה זו במסגרת הנישואין דווקא.

אבל בטרם נישואין כדאי לברר, אם זוהי אהבה או תאווה? האם הרגשות כנים או שזוהי הסתנוורות מיופי. על כן, העמידה הפרשה לרשות החייל 'המאוהב' סדרת תרגילים שיעזרו לו לוודא נקודה זו. טובה הוודאות קודם הנישואין. כך ימנע מצב בו יישארו שני אנשים פצועים בחלוף סערת הרגשות..
על כן: "והבאת אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה... ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" {שם, י"ב-י"ג}.

חודש מבחן למען ההחלטה השקולה והנבונה. חודש ללא סממנים חיצוניים מושכי לב, ללא שמלות פאר, ובהתנהגות אפורה של בכי בביתו. סוף סוף מדובר באשה נוכריה, בת לעולם זר, הבאה ממהות אחרת ומתרבות שונה. מן הראוי לברר את מידת ההתאמה ביניהם בעוד מועד.
ורק אם תחפוץ בה, למרות המבחן, הרי אז: "ולקחת לך לאשה".
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'{

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אופיה של מדינה יהודית לא יתבטא בעוצמה צבאית ובעצמאות מדינית... בניגוד לנחיתותה המדינית והחומרית היא תתבלט בעליונותה הרוחנית, שכן רק ברוח התורה ניתן לנחול ניצחונות. {רבי שמשון רפאל הירש}

סטטוס שבועי:
ימי חודש אלול, אלו הם הימים המוצבים בשער כל שנה חדשה, כימים של 'טסט' שנתי.
הם קוראים לנו לעצור. לבדוק ולבחון את נפתולי החיים והלב. לשוב אל העצמיות. לערוך מסע פנימי. לגלות דברים שנשכחו, אמיתות שנשחקו, להרוות צימאון הנפש, ובכך להפיח נשמת חיים לשנה החדשה שבפתח.

ציטוט שבועי:
בכל דברי ימי העולם המערבי הייתה תורת משה הכוח הממריץ ביותר נגד העריצות הרוחנית והפוליטית לצורותיה הגרועות ביותר. {תומאס הנרי האקסלי}

סיפור שבועי:

'תשובה ניצחת'

במתקפת הטרור בשמחת תורה תשפ"ד נפל סמ"ר עמיחי יעקב ונינו הי"ד. מפקד כיתה ביחידת מגלן.

במהלך אחד האימונים המפרכים ביחידה, כשהוא מותש ומזיע כולו, נשאל ע"י אחד מחבריו למסע.
איך אתה שומר על מורל גבוה בתוך המאמץ והקושי שאנחנו עוברים, וכשכולם מזיעים ודביקים, אתה מפזר חיוכים?
ענה לו עמיחי: זה לא זיעה - אלו דמעות של אלפיים שנה!!!
הי"ד. יהי זכרו ברוך!

פרשה שבועית:

פרשת כי תבוא / 'לאט ובטוח...'

"היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך... ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר" {דברים כ"ו, ט"ז-י"ט}.

הם חששו שילעגו להם. חששו שבעטיים של החוקים והמצוות הם יעוררו גיחוך בלב העמים השכנים. וכי מדוע שלא יחששו מתגובה שכזאת? הם התבוננו על אורח חייהם של העמים האמורים להיות שכניהם לאחר כיבוש הארץ - והם שונים כל כך. שום מצווה ממצוות התורה אינה באופנה באותן הארצות. האקלים התרבותי ששרר במואב, השכנה ממזרח, בארץ החיתים שבצפון, ובמצרים שבדרום היה זר לחלוטין להוויה הרוחנית אותה דרש משה שיפעילו בארץ הייעוד. איך, חשבו בסתר לבם, איך יסבירו לגוי שיבוא מארץ מואב, התרבותית והנאורה, את ההיגיון שבאיסור שריפת ילדים כקרבן למולך? הלא המואבי לא ישכיל לקלוט 'חוסר תרבות' שכזה? וכיצד ישברו את אזנו של הסוחר, אשר יבוא מצידון ויעמוד תמה מול עדה המתפללת ומקריבה קרבנות לאיזה אלוקים שאיש לא ראה אותו? כמה מאושר, תרבותי ומתנשא יחוש באותה השעה הצידוני כשיחבק את אלילו הנראה, המוחשי כל כך. העברי, לעומת זאת, לא יחוש בנוח בחברתו כאשר לא יצליח למצוא הסבר הגיוני לאמונתו ולמצוותיה. ובכלל, כיצד יגיבו על ארבע הכנפות המוזרות שהיהודים משום מה קוראים להן 'ציצית'. או על שמירת שבת שאינה מובנת? כלום מבין משה איזה רוגז חברתי יעורר בלב עמי המזרח התיכון, כאשר ייוודע להם חוק אי הסגרת העבד, למשל. הלא חוק זה היה מנוגד לכל החוקות במזרח שראו בבריחת עבד סכנה למשטריהם. ועל כן דנו אותו ואת מסתירו בעונשים החמורים ביותר.

וכי לא נחמד יותר להיות חלק מן הזרם הכללי של התרבות תוך שמירה על ייחוד לאומי, כמובן. האין זה טוב יותר מאשר להיות מנותק לחלוטין? הבורא הבחין ברחשי לב סמויים אלו. על כן, שם בפי משה את הפסוק הנ"ל.
הפסוק חושף את הדאגה כולה, הוא אף מעניק לעם תעודת ביטוח נגדה. הפסוק מבטיח שתורתם תזכה להכרה רחבה ביותר. אם לא מיד, אז בחלוף העיתים ולאחר תמורות שיחולו בזמן.

נביא לקט מצומצם מתוך דבריהם של מלומדים:

אין עם שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. עוד יותר מוזר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו... שוב מוזר מאד שהדתות החיות של העולם כולו בנויות על רעיונות שנלקחו מן היהודים... (גלובר).

מספר הציוויים בעשרת הדברות וסידורם אינם מקריים. הם מתארים את התהוות המסרים המוסריים של סולמי החובות והעבירות, המבוססים על ניתוח מחוכם ומפוכח להפליא. חפשו בכל חובות האדם או האזרח דבר שאינו מעוגן בהם, ולא תמצאו (פ.ג. פרודון, הסוציאליסט הצרפתי הדגול).

בכל דברי ימי העולם המערבי הייתה תורת משה הכח הממריץ ביותר נגד העריצות הרוחנית והפוליטית לצורותיה הגרועות ביותר. התורה היא ה'מגנה כרטה' של העניים ושל המדוכאים. עד עצם היום הזה אין לשום מדינה חוקה שההתחשבות באינטרסים של העם בה כה רבה, וההדגשה של חובות השליטים מעבר לזכויותיהם כה ברורה, כפי שבאה לידי ביטוי בתורה. בשום מקום לא הובעה בעוצמה כזאת האמת היסודית, שטובת המדינה תלויה ככלות הכל ביושר אזרחיה... תורת משה היא הספר הדמוקרטי ביותר של העולם (תומאס הנרי האקסלי, הביולוג האנגלי הנודע, 1890).

יש לראות בתורת משה, גם היום, את חוקת העולם התרבותי. אנשי הרוח במאה שלנו לא יכלו למצוא מוסריות מושלמת יותר. עשרת הדברות - על שלושת סדרי צוויהם הגדולים המתייחסים לחובותינו כלפי אלוקים, כלפי החברה והמשפחה וכלפי הזולת, מבחינת חייו רכושו ואושרו - נותנים לנו נורמת חיים הקיימת כבר 3000 שנה (לואיס לה פייר, 1920).

נכון. עקרונות רבים של התורה טרם נתקבלו על דעת הבריות בעולם. אולם, היום לא מקריבים ילדים למולך. אין זאת אלא משום שעם אחד התעקש לא להיכנע לאופנה פסולה ונוראה זו! להתעקש, עד שעקרון הרחמים והאנושיות, עליו הגנה התורה בלהט, חדר אל תודעת האנושות כולה!
אם היום מקובל על הכל עקרון מנוחת העובד, כעקרון בסיסי שאין עליו עוררים, האין זה משום שעמנו המשיך לשמור על השבת, למרות הלעג הכבד שהקיף אותו מכל עבר?
אם כיום לא קיימת עבדות, האין זה בגלל חוקי העבדות שבתורה, אשר גרמו למעשה - למי שמבין אותם לעומקם - לביטול מוסד מכוער זה?
עקרונות רבים של התורה עדיין דחויים על ידי הבריות והעמים. אבל, התורה עושה את דרכה לאט במשעוליה הסבוכים של ההיסטוריה האנושית. היא אינה נרתעת מן הבוז המופגן כלפיה. היא יודעת שסופה לכבוש את כל הלבבות אל מוסרה הצודק.

המושג 'לתתך עליון' שבפסוקינו, מקבל משמעות מעמיקה. אין בו דבר מהסממן של שליטת איש ברעהו. אין מהותו שלטון בפועל, כשכל עמי העולם הדום לרגליו של העם היהודי. לא. שלטונו העתידי של עמנו, לאור פסוק זה, הוא במובן של השפעה רוחנית, כשהמשפיע אינו רוצה דבר מן המושפע. לא שליטה עליו, לא כסף, לא כיבוש שטחים. די לו בכך שעקרונות הצדק האלוקי ומוסרו, עליהם מסר את חייו, למענם סבל ובעטיים בוזה בהתמדה - נקלטו ויקלטו בלבבות רבים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ. כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים. {מתוך סליחות}

סטטוס שבועי:
מתחילת החודש חל שינוי בסדר יומם של רבים מיהודי הארץ והעולם. הם הקדימו את השכמתם בשעה נוספת. בשבוע הקרוב יצטרפו אליהם עוד רבבות יהודים לקריאת השכמה זו, ויקומו גם הם לסליחות.
הם באים בהמוניהם אל בתי הכנסת מבעוד ליל. להתפלל, להיטהר, ולבקש סליחה.
כנועים, מבויישים, מהורהרים – אבל בטוחים, ללא צל של ספק, כי יש מי שממתין להם, ומצפה לאותה בקשת סליחה, ויענה עליה את התשובה הנכספת – 'סלחתי'!

ציטוט שבועי:
לפעמים אדם מקיץ משנתו ואומר: 'אלוקים'. והוא מתחיל להסתכל במציאות שמסביב לו, נותן את לבו ליופיה וקדושתה. נזכר בערכיה ובחינותיה. מתבונן במטרותיה ותכליותה, ונעשה בעצמו פועל בגבולותיה. דורש תיקונה, משתעבד לתעודתה, שש לניצחונה, משתתף בגורלה, עד שרוחה של זו שורה עליו - זוהי תפילה. {פרופסור אברהם יהושע השל}

סיפור שבועי:

'זמן תיקון'

רבי ישראל מסלנט הלך באחד מלילות ימי חודש אלול, וראה אור קלוש בוקע מדירת הסנדלר.
דפק ר' ישראל על הדלת ונכנס, ולתדהמתו הוא רואה את סנדלר העיירה יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל.
שאלו הרב: מה לך כי נחפזת?
ענה לו הסנדלר: רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!

יצא רבי ישראל לבית המדרש וקרא:
שמעו אחים יקרים. אכן כן - כל עוד הנר דולק אפשר לתקן...

פרשה שבועית:

פרשת נצבים - וילך / 'חוזרים הביתה'

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה'... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה..." {דברים ל' ג'-ה'}

נאום המדבר של משה מגיע אל סיומו. פרקו האחרון מוקדש למה שיתרחש בעתיד הרחוק. הרעיון הבולט והניכר לעין בפרק זה הוא שהגאולה תצמח מתוך השתלשלות מאורעות איטית. היא תבוא בסיומו של תהליך ממושך של קיבוץ גלויות מכל פזורות העולם. תהליך, שיהיה משולב גם בשיבה איטית, אך בטוחה אל שורשי העם הרוחניים, אל תורתו ומוסרתו. "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" {שם ב' ח'}.

המציאות ההיסטורית והפוליטית עצמה הפכה למפרשת המקראות. הבטחת קיבוץ הגלויות, המופיעה בפרק זה, הוא התהליך שלתחילתו אנו עדים בימינו.
כל ניסיון להזרים את התפתחות ההוויה העברית לאפיקים רציונאליים, שיעדם הוא 'נורמליות', נידון לדחייה הצידה מפני התפתחות לא צפויה, פנימית או חיצונית. הקו שאיפיין את הגשמת העלייה היה מאבק מוצלח, שאינו ניתן להסבר הגיוני...
כל משבר, שאליו נקלע תהליך שיבת ציון, זכה תמיד לפתרון ממאגר לא צפוי, שהוא מעבר להגיון, אך בתיאום עם הפסוקים, הכופים על המציאות את הגשמתה, למרות כל הקשיים. זאת, כפי שביצעה הפרשה 'והוציאה לפועל' את פרק היגון של הגלות והקללות, ואם כי עדיין רחוקים אנו מן הגאולה השלימה, מתאם הסטורי זה מעורר מחשבה.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

התבוננות שנתית:

בורא עולם ריחם עלינו. הוא העניק לנו את הימים הנוראים. את ראש השנה, את יום הכיפורים ואת הימים ביניהם.

אלו ימי דין. אנו יודעים. בימים קדושים אלו שבהם הקב"ה קרוב אלינו במיוחד אנו מתייצבים לדין בפני כס המשפט האלוקי. שם, אנו יודעים, לא יעזרו להצדקת מעשינו ההסברים המפולפלים של עורכי דין ממולחים המצליחים להפוך שקר לאמת. שם הכל גלוי ואובייקטיבי, חד כחודה של האמת המוחלטת. והואיל ולא נוכל להתחבא ביום הדין והתוכחה מאחורי סיסמאות, תיאוריות מסולפות, הסברים מפוקפקים שאינם מתקבלים 'שם', ולא בעומק ליבנו.

עובדה זו מטילה עלינו את החובה לנקות את אורוות הלב, לבדוק את עצמנו, ואת ההתנהגויות שלנו בנושאים שונים, לחדור אל עומק המניעים שלנו, לקלוט עד כמה טעינו ועל מה עלינו להתחרט, ומתוך כך לחזור בתשובה.

לשם כך זכינו במתנת חודש אלול. תחנה שנתית לתדלוק רוחני בדרך לאוטוסטראדת הנצח. שלושים ימים שבהם אנו עוסקים בשחרור עצמי מכל העיוותים שדבקו בנו במשך השנה. הם כפויים עלינו ימים אלו. הם לא מאפשרים לנו להתחמק מן הצורך לעסוק בתיקון עצמי ובהשתחררות מעוולות שונות שלהן היינו משעובדים במשך השנה. זאת, משום שבסוף ימי התיקון הללו ניצבים ימי הדין והרחמים, ימים שאנו חפצים להגיע אליהם מה שיותר זכים וטהורים למען צאתנו זכאים ביום הדין.
{מתוך 'אלול ופשרו' – הרב משה גרילק ז"ל}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
העולם כולו נידון בראש השנה. האדם החש ויודע כי הוא נידון ביום זה ופועל למען יצא זכאי בדינו – נידון כאדם. אולם האיש שקהו חושיו, ואינו פועל בעניין, ושאינו מרגיש בכל הנעשה סביבו, נידון גם הוא – כדומם! {חכמי המוסר}

סטטוס שבועי:
בימים הקרובים הבאים עלינו לטובה, ימי ראש השנה, יחוו מיליוני יהודים מי פחות מי יותר, את חווית ההמלכה. ע"י דמיון מודרך בתפילת 'מלכויות', יחושו תחושה עילאית של האדם הזוכה להכיר במלכותו הנעלמה והמורגשת של האלוקים, תוך ידיעה כי עצם יכולת הכרה זו, היא חלק נאצל ממנו. וכפי שביטא זאת הפיזיקאי הנודע אלברט איינשטין: 'כאשר אדם מתקרב לתפיסה הגיונית כמעט, של יחסי עולם עמוקים, הוא חש ברגש יראת הכבוד מן השכל העליון המתגלה במציאות'.

ציטוט שבועי:
העם אשר בראותו את עצמו מוקף משבעים זאבים טורפים, נואש מתשועה על ידי עצמו ויחליט כי אין כחו אלא בפה. יעביר באחד בתשרי את כל מעלליו בשנה הקודמת... יעתיר לבו, כי יתן פחדו על כל מעשיו ואימתו על כל מה שברא, כי עולתה תקפץ פיה וזדון הזאבים יעבור מן הארץ, ובדרך אגב יזכור גם את צרת נפשו, ויבקש כלאחר יד גם על 'שמחה לארצו וששון לעירו'…  {משה לייב לילינבוים}

סיפור שבועי:

'התכנסות'

מעשה ביהודי שבא לשהות במחיצת רבו בחודש אלול. ימים אחדים לפני ראש השנה בא להיפרד ולקבל את ברכתו.
שאלו הרב: מדוע אתה ממהר לשוב לביתך?
השיב לו התלמיד: אני שליח ציבור בקהילתי, ועלי לעיין במחזור בפירוש המילים, כדי לשנן את תפילתי.
אמר לו רבו: המחזור הוא אותו מחזור דאשתקד, ומאומה לא השתנה בו. אנחנו בני אדם עוברים שינויים. עליך אם כן לעיין בעצמך, לפני שתעיין במחזור...

מחזור שנתי:

מכל תפילות השנה, חקוק המחזור ותפילותיו בזיכרון העם. תפילות הימים נוראים מביעים בנאמנות את תמצית התוכן של ימים אלו. ועל כן התברכו תפילות אלו באקטואליות, שלעולם לא פגה, ולא תפוג עם תמורות הזמן.

התפילה בנויה על העיקרון המרכזי – המשמעות של יום ראש השנה. יום זה, הוא יומה של מלכות ה'. ביום זה נברא האדם כחלק ממלכות זו וכנושא דגלה. ועל מביטה התפילה על העולם כולו ומבקשת עבור כולם: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך. ואימתך על כל מה שבראת. וייראוך כל המעשים. וישתחוו לפניך כל הברואים. ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם... וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ..."
מסכם את תפילה זו אחד מגדולי תנועת המוסר: אם אמנם מסתובב לו בערבות סיביר שיכור אחד, שאינו מבני ברית, ואינו ירא אלוקים. עדיין לא הגיעה האנושות לתכליתה. עדיין לא בא לידי ביטוי מלא, הרעיון של – מלכות ה'.

האמונה כי יש שלטון על העולם. הידיעה כי יש לו מנהיג מביאה אותנו אל השלב הבא: שלב החשבון והמאזן. אין מפעל שיתקיים ללא סיכום וללא תכלית. ואין מנהיג שיאפשר לעמו אנרכיה של חיים ללא חשבון. ובחשבון הגדול מוכרחים להופיע פירוט של החובות והזכויות. מי שהרוויח ומי שהפסיד. מה שהצדיק את קיומו ומה שהכזיב. מה שמצעיד את המלכות ומקדם אותה אל המטרה, ומי שעוצר את גלגליה.
אלו הן הזיכרונות. וכאן עולים המשפטים הנוקבים מדפי המחזור: "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם. לפניך נגלו כל תעלומות... אתה זוכר את המפעל... כי תביא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש..."
וכאשר נערך החשבון, ומסתיימים סכומיו, תבאנה המסקנות התואמות: "ועל המדינות בו יאמר. איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע. ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות. מי לא נפקד כהיום הזה..."

אם יש חשבון. אם יש סלקציה בין טוב לרע, בין רווח להפסד, הכרחי לבדוק את ערכו של כל פרט ואת ייעודו. את מניעי הטוב והרע, את גורמי הרווח ואת יוצרי ההפסד. ולכך קיימת אמת-מידה. לכך ירדה התורה לעולם. להביע את רצונו של הבורא. להדריך מה הוא חפץ, ומה היא שליחות האדם. מהו תפקידו של הפרט, ומה הן חובות הציבור.
ועל כן ממשיכה התפילה וקוראת מדפי ההיסטוריה: "אתה נגלית בענן כבודך, על עם קדשך לדבר עמם... גם העולם כולו חל מפניך, ובריות בראשית חרדו ממך, בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמך תורה ומצוות. ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש... בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת..."

שופר זה, אשר לקולו חרד העולם, מזכיר את שיאה של התגלות מלכות ה' בעולמו – מתן תורה. שופר זה, הוא המצווה היחידה המיוחדת ליום זה בתורה: "ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" {במדבר כ"ט א'}.
לקול תרועת השופר נבחן האדם וחייו, נבחנת האומה ויעודיה, נבחן העולם ותכליתו.
'אמר רבי יאשיה. כתיב: "אשרי העם יודעי תרועה". וכי אומות העולם אינם יודעים להריע? כמה קרנות יש להן, וכמה כלי נגינה שונים ומשונים יש להם, ואתה אומר אשרי העם יודעי תרועה?! אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והופך להם מידת הדין למידת רחמים'. (עפ"י המדרש)

באמצעות השופר וזיכרונותיו, אנו שבים אל מעמד הר סיני, אל השעה בה נחלצנו מכל העמים לקבל את התורה. באמצעות השופר אנו נזכרים במעמד ההקרבה הגדול, שבו נאות אברהם אבינו להעלות את בנו יחידו לעולה. מעמדים אלו – הם מטרת העולם ומטרת האדם בעולם. להיות נכון, לחיות תמיד בשאיפת המסירות ובתודעת הנאמנות למלכו של עולם.
מי שחש בעומק לבבו את הנכונות, הנאמנות והמסירות לבוראו הוא המעביר את משפטו מכס הדין לכס הרחמים. הוא היודע את סודה של תרועת השופר. הוא בן העם שעליו נאמר: "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון" {תהילים פ"ט ט"ז}.
{מתוך: 'דע את יהדותך'}

פרשה שבועית:

פרשת האזינו / 'תמימות דעים'

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" {דברים ל"ב ד'}.

בטרם יפרוס משה בפני העם את מפת העתיד הנורא, מתבקשות מאליהן מילים מספר על הצדק האלוקי. זו שאלת השאלות, שתעלה, תופיע ותרעיד את כל הדורות ובכל הרמות, מאיוב ועד לאושוויץ.
לדעת חז"ל, נחצב הפסוק מליבו הכואב של משה. לשמע הגזירה, שנגזרה עליו אישית, לא להיכנס לארץ ואף לא להיקבר בה. אולם, משה לא השמיע פסוק זה מיד בהישמע הצוו, כי אם לאחר תפילות רבות, בקשות והתמודדויות. במדרשי חז"ל חקוקים דיאלוגים רבים, שקיים משה עם האלוקים בתקופה האחרונה בחייו. במהלכם - מול שאלת המדוע? של משה - חשף ה' מעט מחביון המשפט האלוקי הנסתר. חשיפה, שהעניקה למשה מימדי הבנה חדשים. הנה דוגמה, המלמדת על השאר:
ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ (כידוע, העלה משה את עצמות יוסף עמו ממצרים, ויהושע קברן בארץ לאחר הכיבוש), ואני איני נכנס לארץ? {מדרש רבה דברים ב' ח'}.
טענה לגיטימית: אכן, אני מת במדבר בגלל חטאי, אך מדוע נשללת ממני הקבורה בארץ, אליה שאפתי, ואליה חינכתי את עם ישראל?
והנה, בהמשך דברי המדרש, ענה לו האלוקים: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו, לא נקבר בארצו (מדרש שם).
יוסף מעולם לא הכחיש את דבר היותו עברי, גם לא בעת שהותו בבור השבי במצרים, כפי שהדגיש "כי גונב גונבתי מארץ העברים" {בראשית מ' ט"ו}, וגם לא בשעה שנקרא אל פרעה. ואילו משה, אחרי שהציל את בנות יתרו מתגרת ידם של הרועים, לא מחה כשהוצג בפני יתרו {שמות ב' י"ט} בשם 'איש מצרי'.

זהו הפער העצום בין הבנת האדם הסובייקטיבית, אפילו של אדם כמשה, לבין מידת הדין האלוקית, האובייקטיבית. באותו רגע למד משה לדעת, כי יש גבוה מעל כל גבוה, והגיונו של האדם אינו סוף פסוק. עיניו נפקחו לראות את האמת, שאי ידיעת התשובה אינה הוכחה, שאין התשובה קיימת ברמה רוחנית גבוהה יותר. מבעד לדברי האלוקים, שהזכיר לו מעשה 'פעוט', שנשכח מליבו, הבחין היטב בהיגיון ובצדק, הטמונים דווקא במקום שנדמה היה לו כעיוות הדין. אין המוסר האנושי סותר את המוסר האלוקי. רגשות המוסר בליבו של אדם, מן האלוקים עצמו באו לו. ההבדל, למד משה, טמון ברמות ההבנה השונות, שאינן ניתנות לגישור. ביכולת האלוקית לקשר כראוי בין מעשה ותוצאותיו, בין חטא לעונשו. ואז, הבין משה, כי "הצור תמים פעלו", פועלו, הוא הוא המביא את התמימות, גם אם היא נעלמת מעיני האדם, וליבו זועק מרה.
משחש את הדברים על בשרו, הצדיק עליו משה את הדין, אף הציב פסוקים אלו בראש מגילת הייסורים של שירת 'האזינו', למען הדורות הבאים.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

לכלל העם היהודי בארץ ובגולה.
לקראת השנה החדשה שלוחה לנו זאת הברכה.
שתכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה,
שכל מעשינו יהיו לשם שמים – לעשות נחת לאבינו שבשמים.
'לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים ולשלום'
חג שמח – שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
תֵּן כָּבוד לְעַמֶּךָ. תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ. וְתִקְוָה טובָה לְדורְשֶׁיךָ. וּפִתְחון פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצָךְ. שָׂשׂון לְעִירָךְ. {מתוך התפילה לימים נוראים}

סטטוס שבועי:
מראש השנה ועד יום כיפור, מתאמץ האדם להתנשא מעל עצמו. הוא מנסה ליצור ברוחו נקודת תצפית אשר ממרומיה יוכל להשקיף היטב על השנה החולפת, ועל השנה העומדת בפתח. המראות המתגלים לו בשנה שחלפה לא תמיד מלבבים ומשובבי נפש. לעתים הוא מביט אחורה בזעם, על מעשים שעשה ועתה הם לא לרוחו, או על התנהגויות קטנוניות הממלאות כיום את לבו בושה.
בשעת הגשת הדו"ח לעצמו בימים אלו, כל יהודי באשר הוא, מחליט לתקן את העיוותים לקראת השנה הבאה, לפחות חלקית.

ציטוט שבועי:
אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים... והתכנית לשנה החדשה - לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך - להיות בן אדם! {חנה סנש ערב יום הכיפורים תש"א / 1940}

סיפור שבועי:

'הרב והמסר...' / ידידיה מאיר

הרב קוק יורד במעבר שחוצה את האולם המדורג בתיכון דה שליט, ברחובות, יום לפני יום הכיפורים. בקצה הבמה, לצד פודיום נואמים ופסנתר, כבר מחכה המנהלת וסוקרת בסקירה אחת את מאות התלמידים. מורות ותלמידים, היא מכריזה בקול גדול. מאחוריה יש מיקרופון אבל היא מסתדרת בלעדיו. נשמע עכשיו את הרב הראשי של העיר, הרב קוק. כבוד הרב בבקשה.
הרב שמחה קוק ז"ל עולה לבמה, ניגש אל הפסנתר ומניח עליו את הכובע הרבני שלו. קודם כל אני שמח מאוד על ההזדמנות לבוא ולדבר, הוא אומר במאור פנים. אנחנו נמצאים בתקופה בשנה שבה לכל יום יש ערך מיוחד. יום חמישי היה 'ראש השנה'. שישי, היום השני של 'ראש השנה'. שבת הייתה 'שבת תשובה'. ביום ראשון רבים צמו את 'צום גדליה'. כל יום הוא חוויה. תפילת נעילה בסוף השבוע תנעל את המעגל המיוחד הזה. ותרשו לי לשתף אתכם בחוויה אישית שלי: אני חזן. לכן אני גם צרוד עכשיו. זאת אומרת... אני לא חזן, אלא עובר לפני התיבה. מה שנקרא 'בעל תפילה'. ביום הראשון של ראש השנה אני מתפלל בישיבה של בחורים מבוגרים, וביום השני אני מתפלל עם נערים בישיבה תיכונית, ממש בגילכם. אנחנו חבורה כזאת. עמדנו יחד בתפילה משבע בבוקר עד שתיים בצהריים ואחר כך הם ליוו אותי הביתה. אתם יודעים, במשך כל שבע השעות שהתפללנו שם, לא היה נער אחד שהתפלל רק על עצמו. כל התפילה היא על ארץ ישראל, על עם ישראל, על כל העולם כולו.
בכל שנה זו חוויה אדירה. אבל השנה הייתה לי התרגשות מיוחדת. לפני זמן מה פגשתי יהודי בשם אלבאום. הוא הראה לי דפים שאביו, אהרן ז"ל, הוריש לו. אביו היה במחנה הריכוז ברגן בלזן. כל משפחתו נהרגה. והנה מגיעים הימים הנוראים ואותו אהרן מחליט לכתוב מחזור, כדי שיהיה לו ולחבריו ממה להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים. והוא כתב בלב כל התופת את התפילה, מילה במילה. הכול מהזיכרון. מהמחזור הזה הם התפללו שם במחנה ההשמדה. אני ראיתי את הדפים האלה וממש התרגשתי. אבל לקחת אותם לא יכולתי.
ביום רביעי שעבר, ערב ראש השנה, בצהרי היום, דפיקות על דלת ביתי. בפתח עמד אלבאום, ובידיו דפים. הרב, הוא אומר, הבאתי לך מתנה לראש השנה. לקחתי ממנו את הדפים שהוא צילם לי ומהם, מאותם דפים, התפללתי לפני העמוד בראש השנה. זאת הייתה התרגשות עצומה. התמזגות. אני חלק מהם. גם אני יחד עם האחים שנהרגו.
אני רוצה לספר לכם עוד משהו על אותו מחזור מיוחד: כשעברתי עליו שמתי לב לדבר מוזר. בראש כל קטע בתפילה נכתבה כותרת קצרה בשפה זרה. למה הוא כתב בלועזית? שאלתי את אלבאום הבן, הרי כל התפילות שם במחזור שלו כתובות בעברית? והוא ענה לי, שאביו סיפר לו שבאותה תפילה בצריף בברגן בלזן היו יהודים שלא ידעו להתפלל. זו הייתה תפילתם הראשונה. הראשונה והאחרונה. בשביל אותם יהודים כתב אלבאום כמה מילים בשפתם, כדי שלכל הפחות יבינו במה מדובר.
איזו אחריות כבדה רובצת עלינו, לשאת את המסורת הלאה, שלא נהיה חס ושלום האחרונים!

הזדמנות שנתית:

יום הכיפורים יוצר תפנית חדה בעולמו הרוחני של האדם. ביום זה מגיעות לשיא התחושות הפנימיות והשאיפות הכמוסות. ביום זה משתחרר האדם מכל הכבלים הגשמיים. זהו יום שאין בו אכילה ושתייה ואין בו מצווה מעשית מיוחדת (לא שופר ולא מצה, לא סוכה ולא לולב). זהו יום שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת. יום המוקדש כולו לבחינת מצבו הרוחני של האדם, להתבוננות פנימית במעשיו ובמחדליו.                                                                    
ההיסטוריה מהעבר, והמצב בהווה הוא, שגם אנשים הרחוקים מקיום מצוות בכל השנה, חשים ביום זה תחושה מיוחדת. גם אם אין הם יודעים את טיבה, גם אם יקראו לה בשמות אחרים. תחושה זו היא חבל הטבור שבו קשור היהודי אל רחם תורתו - היהדות. היא המזינה את מה שנקרא בשפת העם: 'הנקודה היהודית'.                                                            
זו היא המתנה שהעניק ה' לעמו: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם" {ויקרא ט"ז, ל'}. גם למי שניתק את עצמו מהמסורת ומהמורשת היהודית, מדעת ושלא מדעת, גם למי שהתרחק והשליך הכול מאחרי גוו, מעניק יום זה הזדמנות בלתי חוזרת, לאחוז בקצה החבל ולהתרומם...

לכלל העם היהודי בארץ ובגולה.

בפרוס עלינו יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה. שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה.
שבת שלום - צום קל ומועיל – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. {נחמיה ח' ט"ז}

סטטוס שבועי:
מצוות ישיבה בסוכה באה להזכיר לנו הבני אנוש, שהחיים כאן הם זמניים. אדם שזוכה להפנים זאת, חושב פעמיים האם כדאי לו להשקיע משאבים, זמן וכוחות עבור דבר שהוא עתיד להנות ממנו במשך זמן מוגבל בלבד. הוא משקיע במה שיש בו צורך לקיומו, הוא בוחן כל דבר מתוך התחשבות במיעוט הזמן שהוא יחיה בעולם הזה, ועיקר האנרגיות שלו מנותבים לכיוונים הרוחניים הנכונים. אדם זה שמח ומאושר.

ציטוט שבועי:
אם לא נהיה אנו אחראים על העברת תוכן חגינו, לכל הפחות למען ילדינו, לעולם לא נוכל עוד להחזיר את הגלגל לאחור, והסיסמא 'ושמחת בחגך', לא עוד תמלא את ליבנו, והחגים אצלנו יהיו לעוד תאריך בלוח השנה ותו לא. {אביגיל מטלון – קיבוץ רמות מנשה 1986}

סיפור שבועי:

'פינוי – בינוי...'

רבי אברהם, אחי הגאון מוילנא, התגורר בעיר קיידן. לעת זקנותו, כאשר הפצירו בו להעתיק את מקום מושבו לוילנא הגדולה, היה משיב: אין הדבר תלוי בי אלא באשתי, והיא מסרבת לעבור.

סיפרה הרבנית ששנה אחת היה מחסור גדול באתרוגים. החג התקרב, ובעלי היה שרוי בצער, על שעדיין לא השיג אתרוג. יום אחד הזדמנו לעירנו אנשים שבאמתחתם היה אתרוג מהודר מאד, אך המחיר אשר דרשו עבורו היה הרבה מעבר ליכולתנו. אמרתי אז לבעלי: הלא ימי הזיקנה ממשמשים ובאים, וכבר אין לנו צורך בבית כה גדול. הבה נמכור את ביתנו ונקנה לנו בית קטן יותר, ובסכום שיישאר בידינו לאחר המכירה, נקנה את האתרוג המהודר. בעלי שמח על הרעיון, ומיהר לבצע את העסקה. הבית נמכר והאתרוג נקנה, ולשמחתנו לא היה קץ. זכינו לקיים את מצוות ארבעת מינים בהידור רב.

כיום אנו גרים בדירה קטנה בפאתי העיר, ואיננו תוהים כלל על הראשונות. אדרבה, בדרכי להתפלל בבית הכנסת אני חולפת ליד הבית הגדול והיפה שמכרנו. וכאשר אני מגיעה לשם, אני נעצרת ומתבוננת בבית ההוא. בכל פעם אני נזכרת מחדש בנסיבות שבגללן מכרנו את הבית, ואני שואבת מכך חיזוק רב. בקורת רוח מרובה אני ממשיכה את דרכי אל התפילה, ובאה בשערי בית הכנסת. התרוממות רוח כזו ושמחה של מצווה לא אוכל להשיג בשום מקום אחר. זוהי איפוא הסיבה שאני מסרבת לנטוש את דירתנו שבפאתי העיר ולעבור לעיר אחרת.

אחדות שנתית:

לאחר יום הכיפורים העולם כולו נראה זך וצח יותר. רגשי האהבה, הפיוס והריצוי שמקיפים את כל עם ישראל לאחר היום הקדוש, יוצרים אוירה נוחה, לשלום כנה ולאחדות אמת. אך האהבה והחיבה, הידידות והרעות, שאופפת את הכל, טעונה עוד ביסוס וחיזוק, השלמה והרחבה, להמשיכה לימי השיגרה.

בחג הסוכות כאשר כל עם ישראל יוצאים מבתיהם, האחדות קובעת לה את מקומה המיוחד. רק בשעה שכל עם ישראל חשים את הארעיות כשהם מוקפים בדפנות הסוכה, עשירים ועניים כאחד, רק אז הם נעשים מאוחדים ומלוכדים ללא כל פירוד ופילוג ביניהם. כך הם זוכים לשהות בצוותא תחת סוכת השלום הנפרשת עליהם מלמעלה ומגינה ומצילה אותם למטה.

זוהי גם השמחה המיוחדת האופפת את ישראל בימי החג, השמחה הגדולה העולה על גדותיה, מנקזת את כל שבילי הלב משיירי טינה ומאחדת את העם כולו על כל גווניו.
שורש הטינה והשנאה, ההקפדה והתרעומת, נובע מהחשיבות שהאדם מייחס לעצמו. הרואה את עצמו כבעל מעמד וכבעל ערך, בנקל יפגע כבודו. תמיד ידמה לו שאין מחשיבים אותו כראוי. לעומתו החושב על מיעוט ערכו, נעדרים ממחיצתו רוגז ומשטמה, הקפדה וטינה, כי מי הוא ומה הוא שיפגע.

עם ישראל מורכב מחלקים שונים, הזקוקים הם אלו לאלו. מה שחסר לאחד משלים האחר. כל ישראל ערבים זה לזה ומשלימים זה את זה. כאשר כולם קשורים ואגודים יחד יכולים הם להגן האחד על רעהו, כאשר שוררת ביניהם אהבה ואחוה, שלום ורעות. באותה שעה יש להם זכות קיום וכח עמידה.
ביטול כל המחיצות של הפירוד והשנאה, סילוק הרוגז והטינה בהתעוררות רגש האהבה והידידות, הם המכניסים שמחה וחדווה בלב.

חג שמח – מועדים לשמחה – שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. {תהילים קי"ט ע"ב}

סטטוס שבועי:
בשמחת תורה תשפ"ד נפל דבר בישראל. העם היושב בציון בכלל, ומגיני ויושבי עוטף עזה בפרט, חוו התקפה רצחנית וברברית שלא שיערום אבותינו ואנו. התפרצות גועשת שתחתיה טמונים תלי תלים של מוסכמות, קונספציות, הערכות, תקוות, חלומות ואשליות, שהתנפצו כהרף עין.
כולנו, מצאנו את עצמנו בעיצומה של מערכה כבדה על חיינו.
האומה כולה התלכדה בתחושת יגון עמוק, כשכל אחד נושא את האבל בלבו. החג שהיה אמור ל'עצור' את הימים הנוראים, בישר על בואם של ימים נוראים חדשים אשר אינם ידועים ומוכרים. בהרגשת כאב נוראי הצטנף עם ישראל בארץ ובגולה לפינת אבלו, על בניו ובנותיו שאינם – ואין נחם.

חלפה לה שנה מאותו יום נורא בו נגדעה השמחה באבחה. מאורע טראומתי זה, עורר את העם היהודי בכלל, ובארץ ישראל בפרט, להגדיר מחדש את עצמנו ואת זהותנו כיחידים וכלאום.
המלחמה האכזרית שנכפתה עלינו, המתחוללת עד עצם היום הזה, מכריחה אותנו לשוב ולהתייחס לנקודה השורשית והמרכזית שאולי ניסינו ברבות השנים להדחיקה. לשוב ולשאול בקול גדול ובפה מלא: מה המשמעות והשליחות שלנו כיהודים? וגם להשיב!

ציטוט שבועי:
אם אמצא את שעת הכושר, להגות פסוקים ביושר, מה לי טוב מזה האושר - בשמחת תורה. {דודו ברק}

סיפור שבועי:

'במותו העניק חיים'

אחד מסיפורי הגבורה המצמררים שצצו ועלו מהתופת, היה מהטבח שהתרחש בקיבוץ נחל עוז.
שלמה רון הי"ד, בן 85 ממייסדי הקיבוץ, שהה באותה השבת בחברת אשתו, בנותיו ונכדותיו. בשעות הבוקר המוקדמות החלו להישמע היריות, ההתרעות זרמו מכל עבר, אך אף אחד מהנוכחים בבית לא היה חמוש, ולאיש מהם לא היה מושג כיצד להתגונן.
כשהבין שלמה את המצב, החליט לעשות מעשה הרואי, והורה לכל משפחתו להיכנס לממ"ד, בעוד הוא עצמו נשאר בחוץ. בני המשפחה נעלו את הממ"ד, ושלמה התיישב על כורסתו בסלון הבית וחיכה.

כשהמחבלים הגיעו לבית, הם מצאו מיד את שלמה, והוציאו אותו להורג. התפאורה הייתה מושלמת. בית קטן, ספרייה, כורסה נוחה ואיש מבוגר יושב לבדו. ערירי – כך הם חשבו. רצחו אותו, והמשיכו הלאה לטרף הבא.
במעשה זה הציל את שאר בני משפחתו מגורל דומה.
הי"ד – יהי זכרו ברוך

שמחה שנתית:

בשמחת תורה אנו חוגגים עם התורה, שזה עתה סיימנו לקרוא וללמוד במשך השנה. אנו יודעים מה היא מכילה - את השמחה והעומק שחוקי התורה מוסיפים לחיינו. ועדיין, שמחה זו אינה אקדמית, זוהי שמחה אינטואיטיבית. אנו חשים ומרגישים שהתורה, ערכיה ותחושת האחדות שנובעת ממנה, הם מתנה נדירה ועלינו להקדיש יום מיוחד כדי לחגוג זאת. אפילו במקום שבו לא חגגו יהודים שום חג, חג שמחת התורה העביר את מלוא המסר לגבי המשמעות של להיות יהודי.

חג שמחת תורה הוא חג של היהדות והיהודים. בשמחת תורה אנו חוגגים את כל החגים יחד. אנו חוגגים את השבת, את המצוות, ואת הערכים היהודים. אנו חוגגים את ההישרדות היהודית, ואת הפוטנציאל היהודי. אנו חוגגים את כל מה שאנחנו, ואת כל מה שאנו יכולים להיות. זהו החג שמעניק פרספקטיבה לכל שאר הדברים.

פרשה שבועית:

פרשת בראשית / 'מעצים, מחליש, ותוקף'

"והנחש היה ערום מכל חית השדה.." {בראשית ג' א'}.

הפיתוי הוא נחש חלקלק ומפותל. הוא בוחר היטב את מטרותיו. זוחל לאט בלי לעורר תשומת לב, ולפתע מפתיע בנקודת התורפה.
כך ינהג תמיד. ממש כבעת התערבותו הראשונה בחיי האדם, כאשר בא לפתות את האשה. האשה אשר לא שמעה ישירות מפי האלוקים את איסור עץ הדעת, כי אם מפי בעלה, הייתה בעקבות כך מטרה נוחה יותר לכיבוש.
הנחש אינו מספר על כוונותיו הסמויות. הוא מסתיר היטב את המטרה שלקראתה ברצונו להוביל. בתחילה הוא יוצר את האווירה הנוחה למזימותיו, משפץ מעט את העובדות כדי להתאימן לתכניותיו. הוא מוכיח אהדה והזדהות עם הקרבן, הבאות לביטוי בדבריו המחוכמים לאשה: "אף כי אמר אלוקים: לא תאכלו מכל עץ הגן" {שם}.

שימו לב לטכניקה: שיטות שכנוע כשל סוכן מכירות ותיק.
בדבר האלוקים המקורי נאמר מפורשות: "ויצו ה'... לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת... לא תאכל ממנו" {שם ב', ט"ז-י"ז}.
דברי האלוקים הם קודם כל צו, פקודה ברורה. תחילתם בקביעה ברורה שהכול מותר. כל עצי הגן מותרים באכילה. כך משתמע מן הביטוי החוזר: "אכול תאכל", המרמז על שפע בלתי מוגבל. האיסור מתמקד בעץ אחד הניצב בתוך הגן.
אך הנחש החלקלק מטעים את דבריו באוזניה. הם מסתלפים מעט תוך כדי השיחה. כבדרך אגב, הוא מחדיר הערכה שונה למהות האיסור: "אף כי אמר אלוקים" - אמר ולא ציווה. האיסור אינו כה חמור. "לא תאכלו מכל עץ הגן", כלומר, האם כל העצים אסורים עליכם? נימת רחמנות עולה ממנו. האומנם הכל נאסר עליכם?
האשה מכחישה את דבריו, אולם קורטוב מהם נדבק בה: "מפרי עץ הגן נאכל" {שם ג', ב'}. עתה נעלמו המילים "מכל" ו"אכול תאכל". "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו" {בראשית ג', ג'}. גם כאן כבר בוצע התיקון: לא עץ בודד הוא האסור, אלא מפרי העץ אשר בתוך הגן.

זהו הפרינציפ החוזר על עצמו במיליוני וריאציות מאז ימי קדם ועד ימינו. להתעלם מן המותר, לחשוב רק על האסור ועל המגביל, במטרה להוכיח שזו גזירה שלא ניתן לעמוד בה.
בשלב הבא זוחל הנחש עמוק יותר. האדם כבר מאמין שבלעדי האיסור חייו אינם חיים. זאת ועוד, באיסור תלוי אושר נכסף, ורק כוונותיו הזדוניות של 'המחוקק' הן המונעות אושר זה. "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" {שם ה'}.

עתה הדרך פתוחה וקצרה. העץ הופך לטוב למאכל ולתאווה לעיניים. לפתע כבר לא ניתן לעמוד בפיתוי: "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" {שם  ו'}.

ואז, בחלוף התשוקה, נפקחות העיניים. מקסם השווא מתפוגג. העולם שונה לחלוטין. במקום התאווה עולה הכעס הנורא על הנחש המפתה, אשר כבר זחל חזרה למאורתו, ומשם אורב הוא להזדמנות הבאה.
האם כבר נתקלתם בו אי פעם?
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

מועדים לשמחה – פתקא טבא – חג שמח – שבת שלום – חורף בריא – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וידע זאת כל אדם. אני עם כוחותיי ותכונותיי, פרצוף פני וסגולת נפשי, יחידי בעולם. בין כל החיים עכשיו אין אף אחד כמוני. בדורות שהיו לא היו כמוני, ועד סוף כל הדורות לא יהיו כמוני! ואם כך, בוודאי נשלחתי לעולם בשליחות מיוחדת, ששום אחר אינו יכול לעשותה - רק אני בחד פעמיותי! {הרב אליהו אליעזר דסלר}

סטטוס שבועי:
בעומדנו ליד הקברים הרעננים של החיילים הגיבורים שנפלו בימים האחרונים, השם יקום דמם. עלינו להיזכר בימים אלו בשנה שעברה, כשנודע לנו על כוחות האופל הפלסטינים שצדו בחרמם רבים מבני ציון היקרים. בימי התפילות הנואשות אחר החטופים והחטופות. ימים שהיו עמוסים בפחד ובחששות לב - התעלינו במעט. החרדה, הצער והכאב העמוק שברו מחיצות בעם. ההזדהות המלאה עם ההורים השכולים, יצרה בקרבנו משהו חדש.
עלינו ליטול עמנו משהו מן הרוח הגדולה שאפפה אז את הארץ כולה. זו הרוח אשר כמעט מבלי הוראה מפורשת גרמה לרוב העם כמעט, לפנות אל סידור התפילה ואל ספר התהילים. דתיים, חרדים, חילונים, גברים, נשים  וצעירים מכל חוג נצמדו אל השיח עם בורא עולם אשר בידו נפש כל חי. פתאום חשו הכול קרבת לבבות שכזאת, משום שהיו ממוקדים במטרה אחת, למרות ההבדלים העמוקים בין ציבור לציבור. היינו שרויים כולנו  בספירה גבוהה רוחנית יותר, שבה מושגים מופשטים וערטילאים כמו 'ערבות הדדית', 'אהבת ישראל' הפכו מעבר לכל המחיצות לממשות ראלית שניתן היה להרגיש ולמשש אותה. עלינו להשאיר לנו מעט מקורטוב רוח זו, למען עמנו ולמען עתידנו.

וידע זאת כל אדם. אני עם כוחותיי ותכונותיי, פרצוף פני וסגולת נפשי, יחידי בעולם. בין כל החיים עכשיו אין אף אחד כמוני. בדורות שהיו לא היו כמוני, ועד סוף כל הדורות לא יהיו כמוני! ואם כך, בוודאי נשלחתי לעולם בשליחות מיוחדת, ששום אחר אינו יכול לעשותה - רק אני בחד פעמיותי! {הרב אליהו אליעזר דסלר}

ציטוט שבועי:
כאשר מזהה אפוא אדם את עצמו, מצד עברו כבן להוריו - הוא מזהה את עצמו כבן לעמו. {א, שבייד –'היהודי הבודד ויהדותו'}

סיפור שבועי:

'נצמד לטקסט'

לפני כ-100 שנה, בעיירה לובן ברוסיה, התגורר יהודי שהיה מלשין לקג"ב על יהודי העיירה. בזמנים אלו, כל יהודי שהיה 'מטופל' על ידי אנשי הקג"ב, היה חוזר שבור ברוחו, בנפשו ובגופו, ולפעמים לא חזר... סבל רב סבלו יהודי העיירה מאותו מלשין.

ברבות השנים, חלה המלשין ומת. טרם מותו השאיר מכתב לחברא קדישא בעירו, ובו כתב היות והוא מתחרט על מעשיו הרעים ומחפש כפרה על כל הצער שגרם, חפץ הוא שיקברוהו מחוץ לבית הקברות, ועוד: שיקברוהו קבורת חמור בניוול ובזיון, ועל ידי כן יכופרו לו עוונותיו.

ניגשו אנשי החברא קדישא לרב העיירה, הרב משה פיינשטיין, ושאלוהו כיצד לנהוג עם צוואה כזו, הנוגדת את ההלכה הקובעת כיצד יש לקבור את המת. השיב הרב כי על פי דין תורה, אדם אינו בעלים על גופו, מחמת כן אינו יכול לצוות מה יעשו עם גופו לאחר מותו. על כן יש לנהוג כפי שההלכה מחייבת ולקבור את המלשין ככל יהודי אחר שהולך לעולמו.

התפלאו אנשי החברא קדישא ואמרו לר' משה: הרי היהודי התחנן במכתבו שינהגו בו כן, על מנת שתהא לו כפרה על עוונותיו, ומדוע לא נרחם עליו וננהג עמו כפי בקשתו? השיב הרב: מתפקידנו לשמור ולקיים מה שאומרת ההלכה, ומתפקידי כרב בישראל לדאוג שאכן ההלכה תבוצע כהלכתה. אנו מחויבים לקוברו כדת וכדין. ולעניין חטאיו ועוונותיו, בשמיים כבר ידונו אותו על מעשיו, וכך יתכפרו עוונותיו.

אנשי החברא קדישא שמעו לדברי הרב, וקברו את היהודי על פי ההלכה. חלפו מספר ימים, והנה רואה שומר בית הקברות שהגיעו מטעם השלטונות לבדוק את קברו של אותו מוסר מלשין. הוא הראה להם את מקום קבורתו, והם פתחו את הקבר ובדקוהו, לאחר שהייה קצרה חזרו וסגרוהו.
השומר התפלא על מעשיהם, ושאלם מדוע בדקו את הקבר. השיבו אנשי השלטונות כי הם קבלו מכתב מאותו מלשין טרם מותו, שבו כתב: 'היות והוא יודע שאנשי עירו שונאים אותו שהוא נאמן לשלטון והלשין עליהם, וודאי יקברוני בבזיון, ולכן עליכם לבדוק אם אכן קברו אותי ככל בן ישראל או כקבורת חמור', וכדבריו עשינו, אך נוכחנו בטעותו.

שומר בית הקברות הגיע לבית הכנסת וסיפר את הדברים הללו לפני יהודי העיירה. סיפור המעשה המחיש לכולם עד כמה יש לשמור על המסורת וההלכה ללא סטיות וללא התחשבות ברגשות שלא במקומם. בזכות נאמנותו של רב העיירה להלכה במלואם – ניצלו כל יהודי העיירה מידם הקשה והאכזרית של השלטונות.

פרשה שבועית:

פרשת נח / 'מבוגר אחראי...'

"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ" {בראשית ז', י"ז}.

מה קרה?
מהן הסיבות שגרמו למי המבול לשטוף את תבל כולה ולהכחיד את כל החי - האדם, הבהמה, החיה, העוף והרמש?

המיתוסים מדווחים על סכסוכי אלים וזעפם. מסורות קדומות אחרות תולות מבול זה במחזוריות חוקי טבע לא נודעים. חוקרים שסיפורי המבול גירו את דמיונם, העלו השערות אין ספור: מתאוריות בדבר הרי קרח שגיאים שנמסו לפתע בעטיין של סיבות עלומות ועד לאפשרות שציר העולם עצר, משום מה, מסיבובו המהיר, ויצר בכך תנאים להתפרצות המים האדירה שהשמידה את היקום...
ואילו המקרא מדבר על חטאת האדם, על מחשבותיו שהיו: "רק רע כל היום" {שם ו', ה'}, על "כי השחית כל בשר את דרכו" {שם, י"ב}. המקרא מתאר את השלבים הראשונים של ההידרדרות המוסרית: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" {שם, כ'}.
בראשית הייתה פילוסופיית חיים שטענה לנהנתנות לשמה. בפילוסופיה זו, היכולת להפיק את רצון הלב וההזדמנות לספק את המאוויים, הן הערך הקובע. אם אני יפה, גדול, תוצר המעמד העליון, שכיסיו נפוחים מכסף, אזי זכותי הטבעית לכפות את רצוני על נשים ככל שאבחר. והיכן הבעל? מה עם התא המשפחתי שנהרס? ומה עם האנדרלמוסיה והבלבול החברתי הבאים לעולם? נו, באמת?! איפה אתה חי? הזמנים השתנו! התורה רואה בהם את הגורמים הישירים לשינוי הגיאולוגי שהביא את השואה על האנושות כולה.

בכך מדגיש המקרא פעם נוספת את מה שכבר ידוע לנו מפרשת חטאו של אדם הראשון: קיים קשר אמיץ בין מעשי האדם לבין יכולת קיומו של היקום. האדם מכתיב בהתנהגותו המוסרית, לא רק את גורלה של החברה האנושית, כי אם גם את המתחולל במערכותיו הפיסיקליות של העולם. זוהי תלות רוחנית, חוק אקולוגי מובהק. חוק זה הוא אחד מאמונות היסוד הטבועות במקרא מתחילתו. אמונת יסוד המודגשת היטב בבקשתו של האלוקים מן האדם הראשון:
'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך' (מדרש קהלת רבה, ז').
קול זה, שהושמע באוזני אדם הראשון, מהלך על פני התנ"ך כולו. קול האומר כי גורלו של העולם הופקד בידי האדם לשבט או לחסד. שכן אם הוא מקלקלו, אין מי שיתקן אחריו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב - שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ואתם אחינו חזקו ואמצו והשענו על הפסוקים האלה האמיתיים, ואל יבהילו אתכם השמדות אם תכפו אתכם, ואל יפחיד אתכם תוקף יד האויב עליכם וחלישת אומתינו. שכל העניין הזה אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחובתכם בעולם... {'אגרת תימן' להרמב"ם}

סטטוס שבועי:
מקברם של הנרצחים הי"ד בדמי ימיהם במלחמה המתמשכת שאנו מצויים בה, עלינו לקחת החלטה אישית, טובה ומעשית, למען עם ישראל. הם, הקריבו את חייהם למעננו, ואנחנו מחוייבים לזכור את מותם ולשנות מעשינו. בכך הם לא ייזכרו רק כקרבנות ציבור, אלא גם כשלוחי ציבור, שתרמו לשינוי מגמה בעם, בין אדם לחבירו ובין אדם למקום.

ציטוט שבועי:
כדי להגיע לשורשים, צריך להגיע גם לארון הספרים היהודי שהוא רובו דתי. {צבי צמרת}

סיפור שבועי:

'הכל זמני...'

יהודי אמיד מארה"ב הגיע לביקור אצל רבי ישראל הכהן מראדין הידוע בכינויו - ה'חפץ חיים', והביע בפניו את השתוממותו מהפשטות שבה חי הרב. איך אפשר לגור כך, בחדר שיש בו רק ריהוט מינימלי? ביקש העשיר להבין.
בתשובה לתמיהתו, שאלו ה'חפץ חיים': היכן אתה מתגורר כעת? השיב האורח שהוא מתגורר במלון. כשביקש הרב שיתאר לו את חדרו שבמלון, השיב התייר: אני מתגורר בחדר שיש בו מיטה, ארון, שולחן וכיסא, וברשותי מזוודה קטנה ובה חפצים מעטים. אולם מקום זה אינו ביתי הקבוע. אני מתגורר בו רק באופן זמני, ועל כן אין חשיבות רבה לשטחו המצומצם של החדר או לתכולתו.
חייך רבי ישראל מאיר ואמר: אף מקום זה, שאני מתגורר בו, אינו ביתי הקבוע. מתגורר אני בו רק באופן זמני...

פרשה שבועית:

פרשת לך לך / 'האומץ לשינוי'

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" {בראשית י"ב, א'}.

היחיד, האחד והמיוחד עולה בפרשת 'לך לך' על הבמה המקראית. בשתי הפרשיות הקודמות – 'בראשית' ו'נח' - זכתה האנושות, ככלל, לסקירה ממצה. סופרו בהן תולדות ה'בראשית': גן העדן, עץ הדעת הרצח הראשון דור המבול וסיפור מגדל בבל. מעתה מתמקדים הדברים באישיות אחת. מפרשתנו והלאה הופכים חיי איש זה וחיי צאצאיו, לנושא המרכזי. כל התנ"ך טבוע בחותם סיפורו האישי. סיפור, שלא תם, שעודו נמשך וגם בדורנו נוספו לו פרקי עלילה.
שם האיש - אברהם. אברהם אבינו.
מי הוא אברהם?
אדם, שרוחו בת חורין. אמיץ. נונקונפורמיסט, שלא נכנע למוסכמות, שקרא תיגר על דיקטטורת האימים של נמרוד 'האח הגדול' הזה שלט בלא מצרים בנתיניו, גם ברוחם. כל האזרחים חייבים היו להאמין ולסגוד לאלי הממסד: לשמש, לירח, לכוכבים ולשאר איתני הטבע, המפגינים את כוחם לעיני הבריות.
אולם, אברהם שאל שאלות:
התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן (רך בשנים). והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה: היאך אפשר, שיהיה הגלגל הזה (היקום) נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהג? ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו? (רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א' הלכה ג', דבריו שם מבוססים על מסורת חז"ל).
והוא לבד עם מחשבות אלו - בתוך ההמון. בודד בהגותו. נקודת איכות קטנה בים הכמות:
ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר. אלא מושקע באור כשדים, בין עובדי כוכבים הטיפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם - ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה (שם).
בגיל שלוש - לפי המובא במדרש - החל מסע הרוח של אברהם. מסע מחשבתי מפרך, מלא סבל וייסורים, עמוס שאלות ומאבקי נפש, שנמשך עד גיל ארבעים. אז גובשה סופית השקפת עולמו, והוא הגיע אל האמונה באחד. רוחו הגדולה קלטה את המושג 'אלוקים', הוא הבורא הנעלם, שאין בלתו וכל הכוחות נובעים ממנו. מבעד למסך הריבוי, הפירוד והפיצול של חברת בני דורו הצליח 'לאחות את הקרעים', כלשון המדרש. עלה בידו ליצור תמונת עולם שלמה, שאיפשרה לו לשוב אל ההרמוניה והאחדות האלוקית, הטמונים ברב-גוניות תבל, ואלו הובילוהו - כמסקנה אישית - אל המוסר, מוסרו של אברהם.

ואז - הפגין אומץ לב:
הוא בז לסכנה שבהשמעת האמת. הוא הופיע איתה ברבים. חרף איומי המשטר, השמיע דעתו בראש חוצות הציג את טענותיו, והביך בשאלותיו הנוקבות את עובדי האלילים המרובים. הוא ניתץ מסורות ומיתוסים, שיצרו הדורות שקדמו לו, בהתרחקם ממסורתו של נח.
נמרוד חש באתגר, שהציב אברהם בפני משטרו הרודני. ה'סירובניקים', שהלכו בעקבות אברהם, ערערו את היציבות הרוחנית של ממלכת אור כשדים. אברהם נידון למוות בשריפה. כידוע, ניצל בנס ונמלט אל חרן בואכה ארץ כנען.

זהו תמצית הסיפור. אלו קורות חייו של הוגה אמיץ, הנכון למות על מזבח אמונתו. זוהי הביוגרפיה המכובדת של מייסד האמונה העברית.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כשם שמאחורי האור מסתתר החושך, כך מאחורי החושך – מסתתר האור. {רבי צדוק הכהן מלובלין}

סטטוס שבועי:
לכבודם ולזכותם של הנופלים הי"ד שמסרו נפשם למען הרבים. עלינו לחדד ולחזק את הערבות הכלל-ישראלית. למרות ההבדלים המהותיים והמאבקים הקשים שאנו נאבקים בינינו בימי שגרה, בוודאי אל לנו למחוק את ההבדלים בין הקבוצות השונות המרכיבות את העם. אבל, הבה ננהל מאבקים אלו שהמציאות מחייבת אותם, בלא שיהיו רוויי שנאה. ויכוחים שלעיתים מזדהמים בגילויי איבה הדדית: ימנים שמאלנים, חילונים דתיים וחרדים, ועוד ממותגי הפירוד המכרסמים בקרבנו.
למרות כל ההבדלים המהותיים והשיח הנוקב בתוכינו - עם אחד אנחנו!
הדיון המתבקש בינינו חייב להתנהל כמו במשפחה - בלא שנאה תהומית, בלא הידרדרות מסוכנת של היחסים. בל נמתין לאויבים שלנו שיזכירו לנו אמת בסיסית ופשוטה זו, מתוך צער, יגון, כאב וייסורים.

ציטוט שבועי:
זכותנו לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט הבריטי ולא מהצהרת בלפור, היא קודמת להם. היו"ר של הוועדה המלכותית או אחד מחבריו אמר באחת הישיבות, שהמנדט על ארץ ישראל הוא ה'בייבל' של הציונות. אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: התנ״ך הוא המנדט שלנו! {דוד בן גוריון – ועדת פיל}

סיפור שבועי:

'החלת ריבונות'

בט"ו ניסן תקנ"ט - 20 באפריל 1799, במהלך הטלת המצור על עכו, סבר נפוליון כי הוא מרוחק מהלך יום מירושלים, וצפה כי עם כיבושה, הוא יכריז על עצמאותה של מדינת היהודים. לפיכך, הוא חיבר הצהרה, בהנחה שהוא אכן יוכל להכריז ביום המחרת על המדינה היהודית, בירושלים. אלא שהאנגלים עצרו את התקדמותו של נפוליון, שנאלץ לסגת. הצהרת נפוליון לא הוכרזה מעולם, והיא נגנזה בארכיונים הצרפתים.

להלן נוסחה המקורי של ההצהרה:

הכרזה אל האומה היהודית, המטה הכללי ירושלים, ה-20 באפריל 1799, השנה ה-VII לרפובליקה הצרפתית

מאת: נפוליון בונפארטה, המפקד הראשי של הצבאות הצרפתים באפריקה ובאסיה.

אל: היורשים החוקיים של פלסטינה – בני ישראל, בני אומה ייחודית אשר במשך אלפי שנים הצליחו הכיבושים והעריצות לגזול מהם את אדמתם, אבל לא את שמם ולא את קיומם הלאומי.
הבוחנים בקפידה וללא משוא פנים את גורל האומות, אפילו אם הם חסרים את היכולת הנבואית של ישראל ושל הנביא יואל, מסיקים את האמת שבדברי הנבואות של הנביאים הגדולים, אשר ערב חורבן ציון ניבאו כי ילדיו של הא-ל יחזרו למולדתם בשירה וברינה וכי העצב והאנחות ייעלמו לעד.

קומו ברינה הגולים!

מלחמה זו שאין לה אח ורע בהיסטוריה כולה, נערכה כמלחמת הגנה עצמית על ידי אומה שאויביה ראו באדמותיה המורשות שלל שיש לחלוק אותו. כעת, מתנקמת אומה זו על אלפיים שנות ביזיון. אף על פי  שנדמה כאילו התקופה והנסיבות אינן הולמות את ההצהרה ואפילו את עצם הביטוי של דרישותיכם, מלחמה זו מציעה לכם כיום, בניגוד לכל צפי, את מורשתכם הישראלית.
ההשגחה העליונה שלחה אותי לכאן עם צבא צעיר, המודרך על-ידי הצדק והמלווה בניצחון. המטה הכללי שלי הוא בירושלים, ובעוד כמה ימים אהיה בדמשק, שקרבתה שוב אינה מהווה סכנה לעיר דוד.

היורשים החוקיים של פלסטינה!

האומה הגדולה אינה עוסקת במקח וממכר של בני אדם ושל ארצות כדוגמת אלה שמכרו את אבותיכם לכל מהאומות, והיא אינה קוראת לכם לכבוש את ירושתכם. לא, כל שהיא מבקשת הוא ליטול ממנה את מה שהיא כבר כבשה, כשהיא תומכת בכם ומתירה לכם להמשיך ולהיות הבעלים של הארץ הזו ולשמור עליה למרות כל היריבים.

קומו!

הוכיחו כי כל העוצמה של מדכאיכם לא הצליחה לקטול את אומץ ליבם של צאצאי הגיבורים שהיו מביאים כבוד לספרטה ולרומא.
הוכיחו כי אלפיים שנות עבודה לא הצליחו לחנוק את האומץ הזה.

הזדרזו!

זהו הרגע, שייתכן כי לא יחזור שוב במשך אלף שנה, כדי לדרוש את החזרת האזרח שלכם, את השבת מקומכם בקרב עמי העולם. יש לכם מלוא הזכות לקיום פוליטי כאומה בקרב האומות האחרות. יש לכם הזכות לעבוד את אלוקיכם בהתאם לדתכם.

פרשה שבועית:

פרשת וירא / 'שונה ומועיל'

"וירץ לקראתם מפתח האהל" {בראשית י"ח, ב'}.

הנה מופיע מול עינינו אברהם, כפי שנקבעה דמותו בתודעת העם. אדם טוב לב, מכניס אורחים, המכבדם בכל מאודו ודואג לכל מחסורם.
אברהם עסק במצווה זו מגיל צעיר. הוא הפכה לאבן הראשית בבניין חייו הרוחני. הוא ראה בה תפקיד, שליחות, מצווה. היא נבעה מאמונתו באלוקים - בורא עולם, המחייהו בטובו. משהחליט לדבוק בו ובמידותיו, ראה צורך לעצמו לרחם על בריותיו ולשרתם ככל שיוכל. אכן, בהשתדלות מתמדת, בשנים של חינוך עצמי, הפך מידה זו לתכונת יסוד באופיו. רבים המדרשים, המתארים את מסירותו לאורחיו ואת אהבת הבריות, שקיננה בקרבו כלפי כל אדם, ללא הבדל צבע וגזע. בלבו פעל ססמוגרף בעל עוצמת רגישות גבוהה ביותר. על כן, חש גם בסבל האנושי הקלוש ביותר. לביתו היו ארבעה פתחים, פתח לכל רוח. מדוע? כדי שהעני הרעב לא יטרח למעלה מן הצורך להגיע אל דלת הכניסה, למען לא יבזבז דקות יקרות, ורעבונו ימשך נצח? של שניות נוספות.
אולם, בבוא התורה לתאר בפנינו מעלה זו, בחרה להציגה באמצעות אירוע, שארע דווקא בערוב ימיו, בהתקרבו לגיל מאה. מכל אלפי האורחים, שפקדו את ביתו במשך שנות חייו הארוכים, זכה לסיקור מלא דווקא סיפור שלושת האורחים, שכפי שהתברר לאחר מכן, הוא מלאכי מרום.
והשאלה היא: מדוע? כלום לא היה מן הראוי לחשוף בפנינו את לבו השופע חסד עוד בפרשה הקודמת? (פרשת 'לך לך') הפרשה, שהחלה בבניית דמותו הרוחנית של אברהם למען הדורות הבאים.
נראה שלא. המקרא בוחר בקפידה את סיפוריו ואת מיקומם ברצף המאורעות. גם במקרה שלנו תגלה ההתבוננות המעמיקה, שדווקא דוגמא זו של הכנסת אורחים, תפתח לנו לרווחה את השער לטרקלין לבו של אברהם. דווקא הסיפור כפי שסופר, מעניק לנו על מגש ההבנה את תכונת הכנסת האורחים, שבה התברך האב הראשון - בכל היקפה ובמלוא עומקה.
אברהם הכניס לביתו אורחים לרוב, אך הפעם נוספו למצווה מבחני כושר לרוחו, שלא ידעם קודם לכן, והם ליטשו מידה זו והעלוה לדרגות גבוהות יותר.

נעבור, איפוא לביתו של אברהם, ביום בוא האורחים ונתבונן בהשתלשלות המאורעות. שלושה ימים קודם לכן נימול אברהם בן התשעים ותשע שנה והברית, שכרת עם אלוקיו, טבועה מעתה גם בגופו.
והנה, ביום השלישי למילתו (היום, שבו החתך בבשר כואב ביותר) ישב אברהם ב"פתח האהל כחום היום" {שם י"ח, א'}.
תמונה מוזרה. יהודי זקן, חולה, עשיר ומכובד - במקום לנוח בצל אוהלו - יושב בפתח האוהל, והשמש קופחת על ראשו. מה הוא מחפש שם? מדוע מדגישה זאת התורה?
כי לאברהם הייתה בעיה. בעיה קשה, בעיניו - גורלית.
עתה הרהר אברהם בלבו, עתה, שאני שונה מכל באי עולם גם בגופי ולא רק באמונתי ובהשקפת עולמי, מה יהיה עם האורחים?
'עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים אצלי; תאמר: משמלתי, אינם באים אצלי'? (מדרש רבה בראשית מ"ח, ט')
הוא חשש, שמא יסתייגו הבריות ממנו מהיום והלאה. הוא דאג, כי שונותו וייחודו יתפרשו על ידיהם שלא כראוי, וישנו את יחסם כלפיו. הוא חייב להודיע להם - במעשים - כי לא חל כל שינוי ביחסו כלפיהם; כי הם אורחים רצויים בביתו, וכי אין ב'אתה בחרתנו' שלו שמץ של התנשאות ובוז. ההיפך, תכונה זו אינה אלא שירות, שירות לאדם באשר הוא אדם.
כדי להמחיש גישה זו, היה זקוק אברהם לאורחים באותה שעה דווקא.
אך הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי לא להטריחו באורחים. החמסין הכבד נועד להגן עליו בשעה זו מטרדת אורחים, למען ינוח מעט, יתאושש מהכאב ויאגור כוחות.
אולם רוח אחרת פעמה בלב אברהם. החום המעיק הבריח את הבריות אל הצל, ואילו הוא ישב בחוץ, בפתח האוהל, מצפה לנס, מצפה לאורח...
זהו אברהם אחר. מכניס אורחים מסוג חדש. עד עתה היה אברהם פטור מקיום המצווה. מחלתו, ישישותו והחום הכבד פוטרים אותו, לכל הדעות, מן החובה האנושית לתור אחר אורחים. אולם, לעינינו מתייצב אברהם שמעבר לחובה. אינו מכיר בחולשת המחלה, במגבלות הזיקנה, בתנאי האקלים או בעשרות עבדים עושי דברו. למרות כל אלו הוא בעצמו מחפש את האורחים. וכאשר יבואו אלו לצל קורתו, הוא אישית ישמשם.

תחילתה של הפרשה מתארת את הרגע בו האלוקים נגלה אליו, שנאמר: "וירא אליו ה'". ברור לנו, שרגע כזה בחיי אדם הוא נקודת שיא, שכר למאמצי רוחו, פסגת שאיפתו של כל עובד ה'. שעת התעלות ותענוג שרק קרבת אלוקים מסוגלת להעניקם.
והנה, בשעה שהייתה נשמתו דבוקה בקרבת הבורא, הופיעו לנגד עיניו שלושת האורחים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב היה להחליט: אורחים או אלוקים. האם להתמסר כל כולו להתגלות שזכה לה, או לדחותה ולפנות את כל לבו לאורחים בשר ודם ולכבדם?
ואברהם הכריע: 'והיה אומר לקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים' (רש"י בשם המדרש).
אברהם ביכר את האדם שנברא בצלם אלוקים, כביכול, על פני האלוקים עצמו. הוא גילה קבל עם ועדה לדורות יבואו, כי החסד לבני האדם, חובת ההטבה לזולת, הם הם המעשה האלוקי בטהרתו. החלטתו אף נקבעה כנורמה הלכתית מחייבת, האומרת: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה' (מסכת שבת קכ"ז, א').
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מוטב שיביט האדם בתוך עצמו ויראה מה מתרחש שם, משיביט לשמים בניסיון לראות מה קורה שם. {רבי שלום שכנא מפראהביטש}

סטטוס שבועי:
אחדות נשמה פנימית חושקת בתוכה את עם ישראל כולו. זו תכונת עמנו. כאשר חלק מאיתנו לוקה - כל הגוף מרגיש. אפילו יהודי יחיד הסובל באחת מפינות תבל, העולם היהודי כולו עובר טלטלה וזעזוע, וחש אליו דאגה עמוקה. זר לא יבין זאת.

ציטוט שבועי:
רוצים אנו לחיות, וחיה נחיה כאן, בארץ ישראל, ברוח אמונתנו הקדושה, כדי להגשים כאן את ייעודנו ההיסטורי לטובת כל האדם. {עזריאל קרליבך}

סיפור שבועי:

'הקונספציה ושברה'

הרב י. ד. סולובייצ'יק - רבה הנודע של בוסטון, נהג לספר לתלמידיו בתשעה באב אחרי אמירת הקינות, את הסיפור כדלהלן.

הוא הוזמן לביתו של הקרדינל הגוסס של בוסטון, איתו היה בידידות במשך שנים ארוכות. כשבא לביתו, ביקש הקרדינל החולה מכל הסובבים אותו לצאת מן החדר. כשהרב סולובייצ'יק עמד ליד מיטתו, פנה אליו הקרדינל ואמר: אתה ידידי הטוב ביותר. אני עומד לעזוב בקרוב את העולם ואצטרך לתת דין וחשבון לבורא עולם על מעשיי, אמריי ודעותיי. אמור נא לי בכנות, האם כל מה שמתחולל כעת בארץ ישראל (היה זה תקופה קצרה אחרי מלחמת ששת הימים) הוא בעיניך הגשמת דברי הנבואה על שיבת יהודים לארץ ישראל?

הרב הבין היטב את שאלת הקרדינל. הרי בהתאם לאמונתו הקתולית לעולם לא ישובו היהודים לארץ המובטחת. ואם כן, איך עליי, הקתולי הנאמן, להסביר את המציאות המתהווה בארץ ישראל הנוגדת את אמונתי.
ענה לו הרב סולובייצ'יק: כן, זו תחילת התגשמות הנבואה. יהודים שבים לארץ ישראל. ועל כן ידידי אני לא יכול לעזור לך בנידון!

פרשה שבועית:

פרשת חיי שרה / 'מבחן אישיות'

"והיה הנערה אשר אומר אליה: הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת... ליצחק" {בראשית כ"ד י"ד}.

כיצד בוחרים אשה? למען הדיוק: כיצד בוחרים אשה עבור בנו של אברהם? אם נדייק כראוי, נשאל: מה צריך היה אליעזר, עבד אברהם לעשות, כששלחו אדונו לארם נהרים להביא אשה ליצחק? כיצד ישביע את רצון אברהם?
כשהגיע העבד הנאמן "לעת ערב, לעת צאת השואבות" {שם י"א} לעיר נחור שבארם נהריים, הבריך את עשרת גמליו ליד עין המים ופנה בתפילה אל אלוקיו.
הוא החליט לערוך למועמדת מבחן אופי. 'טסט' של חסד ליד עין המים. בדיקה שתצביע בבהירות על שאיפה לעשיית טוב המקננת בלבה, שאיפה שאינה רק מחווה של נימוס חיצוני. על כן, הייתה הבקשה: אני אבקש מעט מים לעצמי, והיא ביוזמתה תציע להשקות גם את הגמלים.

עתה, נעקוב אחרי ההתרחשות עצמה:
"וירץ העבד לקראתה ויאמר: הגמיאיני נא מעט מים מכדך".
"ותורד כדה על ידה ותשקהו".
"ותכל להשקותו ותאמר: גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות".
"ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו" {שם י"ז-כ'}.

שימו לב לאירוע, שימו לב להדגשים. היא היטיבה לפעול, אף מעבר לציפיותיו.
היא לא ענתה ב'נימוס המקובל': אדוני, אתה לא יכול לשאוב בעצמך? מה אני...?! גם לא נשמעה מפיה התשובה 'רבת החן': מה פתאום אני?! תראה כמה בנות מסתובבות כאן!
ההיפך, ניכר שנערה זו ערכה גיוס כללי של כוחות אישיותה לביצוע חלק ומהיר של המשימה. המהירות שפעלה, החזקת הכד בידה בשעה שהשקתה את אליעזר הגדול והחזק ממנה בגופו. השקיית הגמלים בריצה עד כי כילו 'ספינות מדבר' אלו לשתות, כשפעולה זו ודאי נמשכה זמן רב מאד. והיא כלל לא שמה לב לעובדה, שאיש אינו מסייע לה. לא אליעזר ולא עבדיו שהופקדו על הגמלים.

אז ידע שאכן ראויה היא לרשת את שרה אמנו. יש תקווה להמשך בית אברהם ולשליחותו בעולמו של הבורא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
'צדק צדק תרדוף'. הרדיפה אחרי הצדק צריכה אף היא להיות בצדק, בדרכים ישרות ולא בדרכי שקר ומרמה. {רבי בונם מפשיסחה}

סטטוס שבועי:
אדם או ציבור הניצבים בפני בעיה כל שהיא, הם מאמינים בכוחותיהם לפתור אותה. כישוריהם, יכולותיהם, תעוזתם, ניסיון חייהם, ושלל הכלים העומדים לרשותם, מעניקים להם את התחושה שהמצב מבחינתם, נתון תחת שליטה. עליהם רק לפעול כראוי והכל יעלה על דרך המלך. הם לא חשים שהם זקוקים כל כך לעזרה ממרום כדי להשיג את מטרותיהם. גם יהודים המאמינים בהצהרת פיהם בהשגחה העליונה, נוטים פעמים רבות לסמוך על כוחותיהם ויכולתם והבעזרת ה' היא בעיניהם תוספת נאה להשתדלותם.
דרכה של ההשגחה העליונה היא לאלף את בני האדם בינה. ללמוד שבלי עזרה מלמעלה, לעולם לא נגיע למטרה. היא חוסמת כל דרך טבעית לישועה, כדי לכפות על בן אנוש את ההכרה בדלות כוחותיו ובחוסר יכולתו  לפתור בכוחות עצמו את הבעיה שניצב בפניה, ואו אז באה הישועה. בדרך כלל ממקור לא צפוי. וזאת כדי שנלמד מכך שגם פעולותינו הטבעיות לכאורה - השגחת הבורא עליהם.

ציטוט שבועי:
עם התורה אינו שואף להקים מעצמה מדינית במולדתו. אלא הוא חוזר אל מולדתו כדי לממש בה את תרבות משפט תורתו. {ד"ר יצחק ברויאר}

סיפור שבועי:

'שינוי בקונספציה'

הייתי אז בתאי בכלא, סגור ומנותק ורק הדלת המסורגת הבדילה ביני לבין המסדרון המוארך שם הסתובב 24 שעות ביממה הסוהר הישראלי החמוש בנשקו.
קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל סנדוויץ' של פיתה, נושך ולועס ושוב נושך ולועס.
אתה יהודי? שאלתי אותו. האיש הנהן בראשו בחיוב. אם כן מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ בחג זה?
הסוהר נדהם מדבריו של האסיר הפלשתיני הבכיר ביותר. הוא חשב רגע, והשיב: אני לא מחוייב לדברים שאירעו לעמי ביציאת מצרים לפני למעלה מ-2000 שנה ויותר. אין לי קשר לכך, אמר הסוהר היהודי.

התיישבתי על המזרון בתאי, ואמרתי לעצמי: עם שלאנשיו אין קשר עם עברם ומסוגלים בריש גלי לנגד עיינינו לחלל את חוקי אמונתם, הוא עם שניתק את שורשיו מאדמתו ונוכל להשיג את מטרותינו.
באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיבה ההן ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי האוכל חמץ בפרהסיה לנגד עינינו, הערבים.

למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלשתינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות אליהן הגעתי.
הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה. למלחמה על הכול. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו עומד עם חסר קשר לשורשיו, שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיבציה שלו בהכרח שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם.

מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות, את כולם שכנעתי שיש לשנות את הקו, שיש להיאבק ללא פשרות.
{סאלח תעמרי מראשי הפת"ח – 'ללכת שבי'}

פרשה שבועית:

פרשת תולדות / 'תרגיל מבורך...'

"והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו" {בראשית כ"ז, י'}

השולטים בפרשת השבוע הם התאומים המפורסמים, יעקב ועשיו. סיפור לידתם ונפתולי היחסים ביניהם נותנים את הטון כמעט בכל פרקיה. תחילתה של הפרשה בסכסוך המתגלה בין השניים עוד בבטן אמם, סכסוך, שרמז על סבך יחסיהם בעתיד, וסופה מתאר את בריחתו של יעקב לארם נהרים מפחד חרבו של עשיו. עשיו, המבקש להרגו על כי הוציא מאביו במרמה את הברכות, שהובטחו לו.

מדוע עשתה זאת רבקה?
רבקה עשתה, לכאורה, מעשה שלא ייעשה, היא קידמה בערמה את ה'קריירה' של בנה האהוב על חשבון זכויותיו של בנה הבכור. היא דחפה אותו למעשה רמאות, להונאת האב הזקן, שכהו עיניו. זו התמונה, העולה מקריאת הפרשה:
"ויהי כי זקן יצחק, ויקרא את עשו, ויאמר צא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה שומעת, ורבקה אמרה אל יעקב, שמע בקולי, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אתם מטעמים, והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו" {שם כ"ז, א'-י'}.

מה ההיגיון, הטמון מאחורי יוזמתה זו. מעבר לשאלות המוסר, היושר וההגינות, שמעשה כזה מעורר, ניצבת בפנינו תמיהה גדולה ביותר: לאן נעלמה תבונתה של אישה דגולה זו? כיצד יזמה מהלך, שלא יביא תועלת, זולת קלון וחרפה? וכי חשבה לרגע קט, שיש תוקף ברכות רוחניות, שהושגו במרמה? וכי לא ידע, שעשיו ישוב עד מהרה מן הציד, יתייצב בפני אביו, התרמית תתגלה, והברכות, שהוענקו ליעקב, יהפכו לו לקללה? {"והייתי בעיני כמתעתע והבאתי עלי קללה" - שם, י"ב} האם לא הביאה בחשבון, מה יקרה בעוד שעה, כשיתברר ליצחק, שבירך בטעות את יעקב?
ומשום שאנו מניחים, שרבקה ידעה גם ידעה דברים אלו, מתחדדת, איפוא, השאלה: מדוע עשתה זאת? מה רצתה להשיג 'בתרגיל הברכות' שיזמה?

המפתח לתעלומת התרמית טמון בפסוק הבא:
"ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש ידע ציד? ויעקב איש תם ישב אהלים. ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב" {שם כ"ה, כ"ז-כ"ח}.

המקרא אינו מפזר מילים סתם. הוא לא היה מקדיש פסוק שלם כדי לתאר את רגשות אהבת ההורים לבניהם, אם תיאור זה לא היה תורם להבנת הסיפור, ולא היה מקדם אותו אל המסר, הכלול בו.
אכן, פסוק זה מעלה על פני השטח ויכוח מהותי ארוך ומתמשך, שניהלה רבקה עם יצחק. הוא החל כאשר "גדלו הנערים", ושיאו במעשה ההערמה על יצחק, שכפתה רבקה על בנה יעקב.

על מה נסוב הויכוח?
על חינוך, על עתיד הילדים, על הציפיות מהם.
כשגדלו הנערים התגלו תכונותיהם המנוגדות, הקוטביות:
'כל זמן, שהיו קטנים, לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודה זרה' (רש"י עפ"י המדרש).
אחד הבנים אינו מוכן לשאת בעולה של הבשורה החדשה מבית סביו אברהם. הוא מרגיש טוב מאד בעולם התרבותי, הרוחש חיים מסביב. הוא אינו נמשך במיוחד אחר אידיאל האלוקים האחד, ששמע מפי אביו ומן הסבא אברהם. רבקה האם, ידעה בנבואה כי עשיו אבוד הוא מן הבחינה הרוחנית, שתקוות בית אברהם יכולה להישען מעתה רק על יעקב. זה פשר אהבתה ליעקב, המודגשת בכתוב. אהבה, שהיא מעבר לאהבת אם הטבעית, שאהבה רבקה את שני בניה כאחד, כפי שנראים הדברים בסופה של הפרשה.

לא כן יצחק.
אף הוא ידע על מעללי בכורו, והם הכאיבו לו מאוד. ועם זאת - אהבו. הוא רצה לאהבו למרות הכל. זו אהבה שונה מאהבתה הטבעית של רבקה, אהבה ברורה ופשוטה, שאינה זקוקה לחיזוקים מתמידים. היה זה ניסיון של האב לקיים קשר כלשהו עם הבן, המשרך דרכיו. בסתר לבו האמין וקיווה, שיצליח להצילו לבסוף, ולהשיבו הביתה אל אמונת אברהם ולשליחותו הנעלה בקרב האנושות.
יצחק האמין בעשיו על אף הכל. ה'ציד' שפיו תרם אף הוא לאמונה זו. בכישרון רטורי ובארשת תמימה של מתחזה מעולה, הציג בפני אביו אופי שונה מאופיו האמיתי.
בגלל אמונה זו לא שעה לאזהרותיה החוזרות ונשנות של רבקה ולטענתה, ששבוי הוא בקסמי נכליו של בנו הבכור, המחפים על האמת.

הוא לא שעה אליה גם אחרי המהלומה הנוספת, שהנחית בן 'יקיר' זה על ראשו. מספרת התורה:
"ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" {שם כ"ו, ל"ד-ל"ה}.
הן היו, ככתוב, למורת רוחו. כלומר, הוא ידע, שמעתה 'מובטחת' התבוללות הצאצאים בתרבות הסובבת את ביתם. הם יושפעו ממשפחת אמם, הגרה קרוב. מהוריה, מאחיה ומשאר קרוביה. דבר, אשר לא היה קורה, אילו הייתה האישה באה בגפה מן המרחק, ובודדה היא בארץ כרבקה, כרחל וכלאה.
ובכל זאת, גם אחר הנישואים הללו, החליט להעניק לו את הברכות, ולמנותו בכך למנהיג ביתו של אברהם, לאחר מותו שלו.

מה נותר לרבקה לעשות ברגע גורלי זה, אם ברצונה למנוע את עיצובו המעוות של בית אברהם בעתיד? כיצד תקרע את מסכת ההונאה, שטווה עשיו במשך שנים ארוכות? באילו אמצעים תשכנע את בעלה, הצדיק והתמים, שעשיו אינו אלא רמאי, ואין הוא ראוי לאיצטלת המנהיגות, ולא על ראשו צריכות לחול ברכות האלוקים שבפיו?
קיימת רק דרך אחת: להמחיש בפני יצחק בצורה ברורה את העובדה המצערת, שקל מאוד לרמותו ולהוליכו שולל. אז יבין, מה עולל לו עשיו בהטעיותיו.
השליחות הוטלה על כתפי יעקב, שקיים את צוו אמו: 'אנוס, וכפוף ובוכה' כהגדרת חז"ל (מדרש רבה בראשית ס"ה, ט"ו). פשטם של כתובים מסכימים להנחתם זו.

זהו ההיגיון, הטמון ביוזמת רבקה. היא העזה וניצחה. הוויכוח הארוך הגיע לסיומו הדרמטי בניצחון גישתה שלה. כשהתייצב עשיו לפני אביו ובידו המטעמים, שהכין לו, התגלתה תרמיתו של יעקב ויצחק הבין, שהולך שולל. היה זה רגע של אמת, שגרם לו בעתה:
"ויחרד יצחק חרדה גדולה" {שם כ"ז, ל"ג}.

מול עיני הכרתו התגלתה הטעות, שטעה כל חייו בטיב עשיו, והלב נצבט. אך עם זאת, הייתה בחרדה עצמה גם הארת פתאום, שכפתה עליו את ההודאה בצידקת גישתה של רבקה. הוא קלט את המסר, שהעבירה לו בדרך לא שגרתית. והוא נתן לכך ביטוי, כאשר אישר באוזני עשיו את הברכות, שהעניק ליעקב: "גם ברוך יהיה" {שם}

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
עם ישראל יזדקק לשתי גאולות. האחת - להוציא את ישראל מן הגלות. השנייה - להוציא את הגלות מתוך ישראל. והשנייה קשה מן הראשונה! {רבי אברהם מרדכי מגור}

סטטוס שבועי:
תפיסת העולם היהודית מבוססת על ההנחה, שתכלית חיי האדם עלי אדמות היא לתקן את עצמו ואת העולם שמסביבו. אם אדם מקפיא את התקדמותו ונשאר באותו מצב, הוא אינו מנצל, למעשה, את הימים והשנים שהבורא העניק לו. ההתקדמות וההתעלות המתמדת מעניקות תוכן מחודש לכל יום חדש, ולכל חודש חדש, ולכל שנה חדשה.

ציטוט שבועי:
איני מדבר כאחד מאנשי המזרחי, אלא כאדם בעל הרגשה דתית עמוקה, אף אם אינו מקיים את מנהגי הדת הרשמיים.
אני מבדיל תכלית הבדלה בין המציאות ובין הייעוד המשיחי, שכולנו מאמינים בו שהוא חלק מיישותנו, שנשמר וטופח על ידי המסורת הלאומית ושנתקדש על ידי ייסורי קדושים במשך אלפי שנים. יעוד זה לא יוכל עם לשכוח מבלי לחדול מהיות עם. {חיים ויצמן}

סיפור שבועי:

'בצד הנכון'

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם רבה של חסידות צאנז, שיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו באושוויץ. לאחר חיסול גטו וורשה נשלח עם עוד יהודים סחופים ודוויים, שרידי אושוויץ, לפנות את הריסות הגיטו שהוחרב על ידי הגרמנים.
פנה אליו אחד מהיהודים וטען לעומתו במירמור ובלב כואב מעומק ייסוריו: נו, רב'ה, גם כעת אתה אומר 'אתה בחרתנו'?
ענה הרבי: היום יותר מתמיד. אתה בחרתנו להיות בני העם המוכה, הנשחט והנרצח. ולא שחלילה היינו אנו הרוצחים המכים, השוחטים והרוצחים.

פרשה שבועית:

פרשת ויצא / 'מתנת חיים'

"אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום לבית אבי, והיה ה' לי לאלוקים" {בראשית כ"ח כ'}.

שם, על אם הדרך, בין באר שבע לחרן, עמד יעקב והתפלל לאלוקיו. זה עתה נעור - כולו השתאות - מחלום הסולם המופלא, חלום שבו עלו מלאכים וירדו, והאלוקים ניצב מעליו.
ואז, נסער ונרעש מן המראה, בטרם ימשיך בדרכו, שטח את תחינתו לפני אלוקיו. בעומדו בתפילה בפני האלוקים הכל יכול, בהתחננו על עתיד חייו, העלה בפניו את בקשת המינימום ההכרחי הנדרש לקיום הבסיסי עלי אדמות. לא עושר ביקש, לא בית מהודר - רק 'לחם לאכול ובגד ללבוש'.

בתחילת דרכו של יעקב כאדם העומד ברשות עצמו, אנו מתוודעים אל גישתו לחיים. בפתח התקופה שהוא עתיד לבלות בחברת נוכלים ורמאים שעיניהם לבצע - מציגה התורה את המתכון להצלחה: אמונה בסיסית באלוקים והסתפקות במועט.
הרדיפה הבלתי פוסקת והמתישה אחרי ההישגיות, פוגמת ביכולת לשמוח בחיים. היצרים שולטים באדם וחוסר השבעה רודפים אותו ואחריו.
ועל כן, יעקב שרצה לשוב לביתו בשלום, התפלל לאלוקים שיזכה אותו ללחם לאכול ולבגד ללבוש, ותו לא!

וכי אין התביעה להסתפקות במועט דוחפת לניוון האדם, לחוסר יצירתיות? האם חוסר המוטיבציה להישגים אישיים אינה מנמיכה את קומת האדם כיוצר, ככובש, כשואף וכמנצח? האם היינו בימינו נהנים מברכות הציוויליזציה, לולא שאיפתם הבלתי נלאית של מיליוני בני אדם להצליח, להשיג ולדחוף קדימה?

השאיפה להצלחה - תכונת יסוד היא באדם ואין לדכאה, כי אם לכוונה. יעקב ביקש לכוונה לאפיק הנכון, לאפיק נעלה יותר. דווקא משום שהכיר בעוצמותיו של יצר השאיפה, ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש. כפי שאמר בתפילתו-בקשתו: אם יהיה לי רק לחם לאכול ובגד ללבוש, אזי - "יהיה ה' לי לאלוקים" {שם כ"א}.
בתפילתו הקצרה של יעקב כלולים: העדפת הנצחי על פני החולף, הרוחני על פני הגשמי, חיפוש אחר האושר בתוך הלב, ולא מחוץ לאדם.

מי שניחן במבט כזה על החיים, זכה, ובידו אמת המידה הנכונה להערכה אובייקטיבית את הקורות אותו. השקפת עולם זו משחררת אותו מן התוחלת ומן השיעבוד למאורעות חולפים. הוא אינו עבד לנסיבות המשתנות ואינו אסור באזיקי הקנאה והכאב למראה הצלחת הזולת. בן חורין הוא ברוחו, שמח וטוב לב.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את הנשנושבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
רוצה אתה להתרומם ולהיות למעלה מחברך? מוטב שתקים גבעה לעצמך, משתחפור בור לחברך! {המגיד ממזריטש}

סטטוס שבועי:
היהדות, עמדה מאז היווסדה במאבק מתמיד מול מגמות של התבוללות והתערות בתוך העולם הגדול. הפיתוי תמיד היה חזק. במקום להיות עם קטן ונבדל, אפשר להיות חלק מהתרבות האנושית הכללית ומשפחת העמים. ואכן מאז ומעולם היו יהודים שחשבו כי 'קידמה' פירושה להתנתק מהערכים המסורתיים ה'ישנים' וללכת אחרי הזרמים השולטים בעולם.
אם אנחנו חיים וקיימים כיום כיהודים, אין זה בזכות אותם 'חדשניים', אלא למרות מעשיהם. הם נאבדו לעם היהודי, מבלי שנותר מהם המשכיות יהודית. אנחנו כיום יהודים דווקא בגלל הסבים והסבתות היהודים שלנו, ה'מיושנים', עקשנים וסרבנים, שלאורך כל הדורות מיאנו לראות את ה'אור' המופלא של העולם המודרני, ובחרו להחזיק בדתם ובמורשתם.

ציטוט שבועי:
אל אלוהי ישראל, שמור על חייליך, ותן ברכה לחרבם המחשלת מחדש את הברית שָׁכּרתּ עם עַם סגולתך וְעם ארץ בחירתך. {מנחם בגין}

סיפור שבועי:

'לא נכנס לבוץ'

אחד מהרבנים לבית רוז'ין נסע בכרכרה מפוארת הרתומה לארבעה סוסים. ממולו באה כרכרה פשוטה הרתומה לסוס אחד ובתוכה אחד מרבני פולין.
הכרכרות עצרו זו לצד זו והרבנים ברכו אחד את השני.
שאל האדמו"ר שישב בכרכרה הרתומה לסוס אחד: מדוע כבודו נוסע בכרכרה הרתומה לארבעה סוסים? ענה הרבי: אם אקלע לבוץ, הרי ארבעת הסוסים יחלצו את הכרכרה מתוכו.
ענה לו האדמו"ר השני: ואני דואג לכתחילה לא להיכנס לבוץ....

פרשה שבועית:

פרשת וישלח / 'לחימה משולבת'

"ויירא יעקב מאד וייצר לו" {בראשית ל''ב, ז'}.

האם נהג יעקב כאדם דתי?
לכאורה, לא! בכל אופן, לא כפי שנתפש בצורה שטחית המושג 'דתי' ברחובותינו היום. כך נראה, לכאורה, בפרשתנו, כשהגיע יעקב אל רגע העימות, אל רגע האמת.
יעקב, שברח לחרן מאימת אחיו עשיו הזומם להרגו, חוזר – בפרשתנו – ארצה. ערירי, נרדף ובודד עזב את כנען, עשרים שנה קודם לכן. עתה, שב אליה בראש שבט גדול, והוא שולט על רכוש רב. על גבול ארץ התקווה מחכה לו אחיו. אש השנאה ולהט יצר הנקמה לא כבו בלבו במשך שנות הפרידה הארוכות. הוא יוצא לקראת יעקב, ערוך היטב לרגע העימות. ואת יעקב תוקף הפחד.

וזו השאלה:
לאן נעלמו האמונה והביטחון באלוקים, הוא האלוקים שהבטיח לו בחלום הסולם, כי ישמרהו וישיבו לארץ בשלום {שם כ''ח, ו'}?
כלום כך מתנהג אדם דתי?
לאחר מכן, עם הפחד בלב, מתארגן יעקב לפעולה צבאית, ומשלב אותה בפעילות דיפלומטית מקובלת במזרח התיכון: מתנות, שוחד. פעילות זו מתוארת בדברי המדרש במלים הבאות:

'התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה'.
ושוב – במבט ראשון – נוגדת התנהגותו את סטריאוטיפ ההתנהגות הנדרש מן האדם הדתי, המאמין באלוקים. מילא, תפילה, מובן. אך מדוע נערך גם לפעולה צבאית, כדי לקדם את פני הרעה? וכי לא די בתפילה לאלוקים, והוא כבר יציל? האם אין כאן 'ניגוד אינטרסים' בין האלוקי למעשי, בין הרוחני ובין הגשמי, המציאותי בשטח?

לפי התפישה העממית, הרדודה והשטחית של המושג 'אמונה' – אכן קיים ניגוד. אולם לא כשמבינים מושג זה לעומקו, כלומר בהבנה יהודית. אז נעלם הניגוד המלאכותי כלא היה.
ננסה להבין את ההתרחשויות אחת לאחת. יעקב פחד מחרבו של עשיו. פחד זה לא ביטא, חלילה, ספק באמונתו בהבטחת האלוקים.
יעקב, כבן אנוש, התעורר בלבו פחד טבעי המשתלט על האדם, כשהוא נקלע אל מקום סכנה. אין בושה בפחד. גבורתו של אדם היא, אם מסוגל הוא להתגבר על הפחד המשתק, ובכל זאת לפעול כראוי וכמתחייב.
מבחינה זו, היה יעקב 'מכוסה'. הוא יתגבר בנקל על פחדי אנוש רגילים, ובכוח הבטחת האלוקים יחלץ מן המארב, שהציב לו אחיו בכניסה לארץ. יחלץ, אם במשא ומתן, ואם על ידי מאבק מזוין.

אך יעקב חש בלבו פחד. והוא – פחד מאוד מן הפחד הזה. עצם התחושה הזאת הדאיגה אותו. התעוררות אימה פתאומית בלבו של אדם הינה פעולה בלתי רצונית. תגובה לגירוי חיצוני, שאינה נשלטת על ידי האדם. ליעקב, גילתה אימה זו משהו מפחיד. היא חשפה בפניו את העובדה, שאין הוא שולט בכל נבכי נפשו. אינו אדון מלא ללבו. אם הידיעה על האח המתקרב בראש צבא מסוגלת לעורר בו פחדים, למרות הבטחת האלוקים שישמרהו מכל רע – אות הוא, שבתת מודע רוחשים עדיין רגשות עצמאיים, שאינם נשמעים לצו המצפון וההכרה. ועל כן:
"ויירא יעקב מאד וייצר לו" {שם}.

זהו, אפוא, הפחד מפני עצמו – מפני קורטוב חוסר השלמות שאדם שלם זה חש בקרבו, שם על מעבר היבוק.
אם כך הוא, מדוע אפוא, נקט בצעד חילוני כל כך, כהיערכות למלחמה? מדוע לא שקע רק בתפילה, ובחיזוק מוסרות הלב שיביאוהו להעמיק את אמונתו באלוקים?
התשובה היא, כי האמונה היהודית דורשת את הפעילות האנושית המעשית בדווקא.
עולם זה בו אנו חיים – הוא עולם המעשה. עולם המוחש והקונקרטי. מסגרות חיינו על פני תבל מיוסדות על העשייה בפועל, זו העשייה החומרית. מציאות זו כופה על האדם את הצורך להיאבק על קיומו הפיזי באמצעים פיזיים. עליו לעבוד, כדי להתפרנס. עליו להתייצב בשער, כדי להגן על מולדתו ועמו.

התעסקות זו בחיי המעשה, אינה נוגדת את היהדות ומטרותיה. להיפך - בלי עשייה אין ברכת האלוקים.
חיי המעשה הם זירת פעולתו של האדם, ודווקא עליהם יכול הוא לממש את אישיותו כרצון התורה. בכל מעשה ומעשה: בחרושת, המסחר, במלחמה ובפוליטיקה – עליו לפעול בהתאם לעקרונות המוסר, האמת, הצדק והטוב. בידו הדבר. ואם יפעל כראוי, יעצב את אופי אישיותו לטוב – וכל מעשה אנושי הוא עת מבחן לאדם.
על כן היו הכנותיו הצבאיות של יעקב במקומן. אין הן סותרות את האמונה באלוקים, הן הזדמנות נוספת לפעול לאור עקרונות האמונה.

אך, דומה שהדבר אינו פשוט כל כך. בכל זאת, מצאנו ביטויים הסותרים הנחה זו. פסוק כגון: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" {תהילים נ"ה כ"ג}, סותר, לכאורה, את הדרישה, שהושמעה לעיל. וכי אין פסוק זה מדבר בסגנון הידוע בעיני ההמון כסגנון האמונה: אל תדאג. האמן באלוקים, שב בביתך והוא יתן לך פרנסה, הוא יושיע אותך מן האויבים. אתה – רק תתפלל.. המאמין באלוקים מממש את אמונתו בחיי המעשה דווקא, בהכוונתם לאור העקרונות שנמנו לעיל. הוא ידאג לפרנסתו, אולם, לא יסיג את גבול רעהו, גם אם תצמח לו מכך תועלת מרובה. הוא לא יונה לקוחות או סוחרים, לא יפקיע מחירים, אלא, יעניק שירותים בסבר פנים יפות. זו הפעילות האלוקית בחיים, הבונה את האישיות החיובית.

אבל, לא די בכך. המאמין יודע, שתוצאות מעשיו והצלחת מאבקיו תלויות באלוקים. הניצחון נגזר למעלה ממנו והוא נקבע לטוב או לרע, כפועל יוצא מהתנהגותו האישית בכל תחום ותחום. המאמין חש בתלות זו. הוא שם לב (בעצם יכול לחוש בכך, כל מי שאינו מרמה את עצמו) שאין הוא שליט מלא ובלעדי על תוכניותיו, מעשיו ומחשבותיו. כל תכנו, בכל תחום שהוא, תלוי בגורמים רבים, שאין לו שליטה עליהם. כל תכנון כלכלי או צבאי, חייב להתחשב בנתונים אפשריים, שאין הוא יכול לחזותם מראש. בכל מקרה, חייב האדם ליטול על עצמו סיכונים. זהו התחום בו מזדקק המאמין לתפילה לאלוקים, לבקשה, שאכן תוגשם תוכניתו בלא להיכשל.

אחד הטייסים שהשתתף במבצע החילוץ באנטבה, ביטא זאת היטב בראיון שהעניק לאחר המבצע בטלוויזיה:
'האלוקים עבד שעות נוספות'. לשון שאינה מקובלת עלינו. אבל מצביעה כי המבטא אותה חש באותו רגע בגילוי של ההשגחה העליונה אותו סיגנן בלשונו הצברית, הצבאית, תחושה בריאה של אדם מיומן ומקצועי, שידע שהצלחת מבצע ההצלה הייתה תלויה בגורמים רבים כל כך בשטח, שלא יכולה להיות למתכננים כל שליטה עליהם מראש.

ועל כן, התקין עצמו יעקב למלחמה ולתפילה – פעולה אחת בעלת שני ראשים בהתאם לאמונה היהודית.

{מעובד מספרו  של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אמר להם הקב"ה, מה אני מבקש  מכם? אלא שתאהבו זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה. {תנא דבי אליהו}

סטטוס שבועי:
חופש הבחירה אין פירושו לגיטימציה לבחור ברע, אלא הכוונה היא שניתנת לנו היכולת לעשות זאת. האדם נברא עם יכולת להחליט החלטות על פי בחירתו החופשית, ולא על פי תכנות קבוע מראש.
בורא העולם נתן לנו את היכולת לא להיות כבולים לתכנות מוקדם, אלא לבחור בטוב בעצמנו ומרצוננו, ובכך עשה את חיינו למאתגרים יותר ומורכבים יותר. זו מתנה גדולה וברכה נפלאה שנתן לנו הבורא, והוא מתחנן ומבקש – 'ובחרת בחיים'.

ציטוט שבועי:
היהודים באמריקה מנסים ליישב בין אינדיבידואליזם למחויבות, הם חוקרים קרקע בתולה ואין להם מושג לאן היא תוביל אותם. {פרופסור איוון קפלן}

סיפור שבועי:

'איזונים ובלמים'

הרב אברהם וולף, מייסדו ומנהלו של סמינר 'בית יעקב' בבני ברק, נכנס לחדרו של רבי אברהם ישעיה קרליץ הידוע בכינויו – 'חזון אי"ש', בעיצומה של מלחמת השחרור, בשעה שבארץ השתוללה מלחמה עזה נגד הערבים שקמו על המדינה שאך זה עתה קמה, וראה שהחזון אי"ש כתב בצידי חומשו על הפסוק בתורה בספר דברים פרק ז' פסוק ט"ז: "ואכלת את כל העמים אשר השם אלוקיך נותן לך, לא תחוס עינך עליהם", את המילים הללו:
'למדנו שעשו ישראל נגד טבעם של הרחמים, אף שהיו שבעת העמים שנואים מאוד בתועבותיהם וגם באו במלחמה עם ישראל שהרי פתחו בשלום תחילה, מכל מקום גברה מידת החסות ולא כאוהבי מלחמה והתגרות חלילה'.

שאל הרב וולף את הרב: מה פשר הערה זו על דברי התורה?

ענה לו החזון אי"ש: ביקשתי להדגיש במילים אלו שיהודים פועלים על פי צו אלוקי ולא מתוך שנאה. למרות שהשנאה כלפי שבעת העמים בהחלט הייתה מובנת, ולמרות שהקב"ה ציווה להשמידם - פתחו בשלום תחילה, בהצעה, כפי שמספרים לנו חז"ל, שהציעו לעמים הללו לנטוש את ארץ ישראל, וגם כשכבר פתחו במלחמה זה נעשה לא כאוהבי מלחמה. ומלבד המלחמה שכפו עלינו הערבים, אל לנו להסית לשנאת האויבים מעבר לצרכי המלחמה.

פרשה שבועית:

פרשת וישב / 'רבות מחשבות בלב איש...'

"ויאמר ישראל אל יוסף: הלוא אחיך רעים בשכם... לך נא ראה את שלום אחיך" {בראשית ל"ז י"ד}.

אדם יצא, בפרשתנו, לדרכו, וגילה חיש מהר, כי הגיע אל יעד שונה, שעליו לא חלם כלל.
יוסף עזב את בית אביו בחברון, כדי לערוך ביקור קצר בשכם, ותו לא. והנה, מגלגלים אותו המאורעות, שנחתו עליו, אל עולם אכזרי, הרחק מביתו.
בצאתו מביתו בחברון הלך לקיים את מצוות אביו. זו הייתה המטרה. אולם אחיו, שינו אותה. הם נטרו לו איבה על חלומות המלכות, שקיננו בלבו, אף קינאו בו על כי העדיפו אביו על פניהם. על כן, תפסוהו ומכרוהו לאורחת ישמעאלים. היא הורידה אותו למצרים ומכרה אותה לעבד.
כך, הולידה מערבולת היחסים בין האחים את הסיפור הגדול, עתיר העלילה והמתח הדרמטי. הסיפור, העמוס בכאב אנושי, שזור מתחילתו בחוטי ההשגחה האלוקית.

פרט אחרון זה הוא החשוב ביותר. אנו כבני אנוש מודעים בהחלט לשליטה המוגבלת, שיש לנו על תוצאות פעילותנו. אנו חשים בעליל, פעם אחר פעם, שתכנונינו, מעשינו ומהלכינו - אפילו המבריקים ביותר - מתנפצים אלי סלעי המציאות הקשוחה, בגלל גורמים וסיבות שאינם בשליטתנו. לעיתים קרובות הם אף מצמיחים תוצאות הפוכות מן המטרות, שהוצבו בתחילת הדרך. דברים אלו מתרחשים גם במישור האישי וגם במישור הלאומי.
מולה מעמידה פרשתנו את ההשקפה המקראית האופטימית, היהודית. זו, המבחינה במגע ידה של ההשגחה העליונה מאחורי פרגוד המאורעות. השגחה זו טווה ממעשי בני אדם - המקוטעים והחלקיים - את ארג העלילה האנושית כולה, ורוקמת מהם את המטרות הגדולות של ההיסטוריה. אלו, מועילות בסופו של חשבון אדם עצמו, כפרט וככלל.
כך קרה גם בפרשתנו. בעטיין של ההתרחשויות, הכלולות בה (מכירת יוסף למצרים), ירדו בני ישראל לארץ זו, נגאלו משם לאחר גלות קשה, הוענקה להם תורה במדבר, נחלו את ארץ ישראל, אף גלו ממנה, והפכו למה שהינם היום, על הטוב והרע שבו. כל אלו ארעו, למרות שגיבורי הפרשה פעלו כל אחד בהתאם לאינטרס האישי והצר של הרגע ההוא. יעקב, האב, דאג לשלום בניו הרועים ושלח אליהם את יוסף, למען ישיבו דבר, האחים החליטו לשים קץ לפרשת חלומות המלכות, והרחיקוהו מן הארץ. והאלוקים, הצופה במאורעות, צירפם אחד לאחד כדי ליצור את התוצאה שהוצגה בתחילת פסקה זו.

זו בשורתה של הפרשה הקטנה: 'עצת ה' היא תקום'. מעשי אנוש אינם אבסורד. אפילו מעשים פסיביים מהווים פרודות קטנות במרקם הפלאי, היוצר את תולדות האנושות ומכוונה אל תכליתה האלוקית. מעשה האיש מלמדנו - באופן כללי - שלכל פעולה, אמירה וכו' יש ערך לא ישוער (לטוב ולרע בהתאם לבחירה החפשית האישית). זאת למרות שאנו, בגלל חוסר הפרספקטיבה הנכונה, לא תמיד נוכל לבחנם בראוי.

גישה זו, שהונחה בפרשתנו בתחילת המאורעות התנ"כיים, סוכמה היטב על ידי היסטוריון בן ימינו, המוסיף את נופך של הנסיון ההיסטורי והמעשי:
wחוקי ההתפתחות האנושית עושים דרכם ללא הפרעה במשך דורות רבים בהתאם, או בניגוד, לרצון העמים והאנשים בשעתם... יש ובאורח, שבו יוצרים האירועים עצמם את הקשר שביניהם, מעין ארשת אנושית עם חיוך, שיש בו קשיות ורוך כאחת כלפי העמים והבריות, המדמים בנפשם, כי מהלכים הם בדרכים, שקבעו לעצמם, ולמעשה, הולכים תמיד למקום, שלא רצו בו מעולם. ואף אם זה דמיון שווא, בכל זאת, מתעורר החשד, כי חוקיה האכזריים של ההתפתחות הם לא רק מערכת חוקים יבשים, אלא גילויים של רצון עליון, שנגדו לא יקום דבר' (ההסיטוריון השוודי, הרלד היירנה).
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בבית שני כשמלכו יוון גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם, ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני. {רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג' הלכה א'}

סטטוס שבועי:
האיום שהציבו היוונים העתיקים בפני היהודים שחיו בארץ ישראל היה ייחודי. לא היה זה איום פיזי בהשמדה כמו שהיה מורגל העם היהודי לחוות. הייתה זו מלחמה דתית. היוונים לא ניסו להשמיד את היהודים - הם ניסו להשמיד את היהדות. היה זה קרב על הייחודיות והזהות הרוחנית שלנו.
זה לא היה קרב חד פעמי.
בכל דור ודור העם היהודי עומד בפני אותו קונפליקט רוחני. האם לבחור להיטמע ולהתייוון, להתבולל ולאמץ את תפיסת העולם האוניברסלית, ולדחות את הייחודיות היהודית. או לבחור לדבוק בזהות היהודית בגאווה איתנה, ולשמר את המורשת והמסורת הייחודית לנו.

ציטוט שבועי:
עלינו לקחת מוסר ולקח מיהודה המכבי. לעורר גם בנו איזה רגש קודש, בחוזק לב ובאומץ רוח לאהבת עמנו וארץ אבותינו, לחזק איש את אחיו שיהיה לנו לב אחד ורצון אחד לעמידתנו ותקומתנו, לעשות כל אשר בכוחנו לעשות ולא להתייאש מהפורענויות. לחוס על כבודנו, לעמוד על נפשנו, ולאסוף חיל ללכת קדימה. {נפתלי הרץ יונס}

סיפור שבועי:

'אור בחשכה'

גם ביער בו היינו עם הפרטיזנים, ידענו את זמני החגים, אותם חישבנו עוד בהיותנו במחנה, ורשמנו על ניירות.
בחנוכה הייתי היחיד שהדליק נרות חנוכה. לקחתי קופסת שימורים, ושומן של בהמות שנשחטו, השחלתי בהם פתילה מחתיכת בד שתלשתי מבגדי, וכך הדלקתי את הנרות.
את חנוכייתי תליתי על העץ ל'פרסומי ניסא'. כך זכיתי להפיץ את אור החנוכה בחשכת המצב בו הייתי.
{אליהו טננהויז – יערות ליטא חנוכה תש"ד}

הדלקה שנתית:

אנו מדליקים והם מדליקים!

אמנם גיבורים הם עמי התבל להדליק ולהאיר בימי שלום, ועל אחת כמה וכמה בימים שלאחר ניצחון מוחלט על האויב. ויודעים הם גם להתכונן לזה בעצם ימי המלחמה, והמנורות יהיו מוכנות, אך למעשה כל זמן שסכנה מרחפת על הערים מפצצות והפצצות - חושך ואפילה. עונשים חמורים לעברייני ההאפלה.
ואנחנו ?
בעשרים וחמישה יום לחודש כסלו נדליק את הנרות.
האם כבר הגענו לידי שביתת נשק? האם אוכלי עמינו הניחו את חרבם האוכלת את שארית הפליטה? אדרבה עולם כמנהגו נוהג.
ואעפ"כ אנו מדליקים!

בכ"ה בכסלו יום ניצחון הספר על הסייף, ניצחונם של שלומי אמוני ישראל על מרשיעי הברית... אנו מדליקים.
למעלה מאלפיים שנה אנו מדליקים שנה שנה, נרות חנוכה אמנם יסודם בניצחון מזהיר של עם התורה, רבים נמסרו ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, הניצחון הביאם לאויר העולם, אך מכיון שיצאו, אינם תלויים לא לזמן ולא למקום...
אחרי ניצחון זה נפלנו שוב בנופלים, מה שיוון הרשעה החלה - ולא הצליחה, מירקה רומי החנופה, החריבה את ביתנו, והגלתנו מארצינו, את מיטב בנינו הכריעה לטבח, את בנותינו לבושת, שמונו ככלי ריק, עירומים נותרנו, את הכל לקחה מאיתנו - את הכל, רק לא את הנרות...
במחשכי הגיטו, במבואות האופל, בחדרי הצינוק, ובמחנות הסגר, תחת מגפם של טיטוס, אנדרינוס, טורקוימדה, חמלניצקי עד הרשעים שבזמננו, אנו מדליקים... מצוה להניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, לפרסומי ניסא. ובשעת הסכנה מניחו בתוך ביתו, ואפילו על שולחנו, בחדרי חדרים. ולפעמים גם על הארץ... לעורר את הלבבות ללעוס היטב את מנת המרור, לשתות את קובעת כוס התרעלה שמשביעים אותנו צוררי האנושיות, אך הנרות אנו מדליקים!

אנו מדליקים והם מדליקים!
הם מדליקים בלווית צלצולי פעמוני הניצחון. כשאור ההצלחה מאיר להם פנים, רק אז הם מסוגלים להדליק... ואנחנו... מצוותה משתשקע החמה... זמן שחושך יסובבנו, ואז 'קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה'.
הם - מכיון ששקעה שמשם, נוצחו על ידם אויביהם הולכים ומתנוונים וכלים ביאושם המר, ובימי האפלה מקברים הם את יעודיהם, את תקוותיהם וכל אשר להם.
ואנו - "כי אשב בחושך ה' אור לי" {מיכה ז' ח'}. האין בזה משום נס גלוי, שמסוגלים עודנו להדליק נרות של חנוכה? קרוב לאלפיים שנה שאנו נופלים וחוזרים ונופלים, כל שורה של דברי ימינו טבולה בדם ואש ותמרות עשן. אין לך יום שאין קללתו עמוקה מקודמו, ובל זאת אנו מדליקים על הניסים ועל התשועות ועל הנפלאות...

ושוב: אנו מדליקים והם מדליקים!
האור שלהם גדול, מסנוור את העיניים, בגנדרנות סובב והולך על כל סביביו. ולפעמים לא רחוקות, הוא שורף ומכלה את הנוגע בו...
והנרות שלנו צנועים הם, קטנים הם, מאירים ומחממים את הנפש והרוח, ללא גאווה נוצצים האורות בפנים בית ישראל. ועל אחת כמה וכמה שאינם מסוגלים להזיק.
הנרות הללו קדש הם, קדשו לשעה וקדשו לדורות!
זה כוחנו - וזו גבורתנו! בשעה שחושך יכסה ארץ וערפל לאומים, חיות רעות באות לעולם ומהרסים כל חלקה טובה, וכל מעיינם ישיתו אך להרס וחורבן - ואנחנו עוסקים בהדלקת נרות, להאיר לארץ ולדרים, וכה נמשיך להדליק עד...
בהעלותך את הנרות...
'אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מהן אתה מוכן. קרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם...' {מדרש רבה במדבר}
{הרב מרדכי שמואל קרול זצ"ל - חנוכה 1944}

פרשה שבועית:

פרשת מקץ / 'הפגם ועונשו...'

"ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" {בראשית מ', י"ד}.

יוסף קיווה להשתחרר מן הכלא בעזרת שר המשקים. שר זה, חשב יוסף, בוודאי מכיר לו טובה על הפתרון האופטימי שהעניק לחלומו. פתרון שבו בישר לו שעתיד הוא לשוב למשרתו הקודמת בארמון פרעה. על כן, ביקשו שכאשר ישתחרר: "זכרתני אתך" {שם}
בקשה לגיטימית. כלום ניתן להתקיים בלי קשרים ופרוטקציה?
שר המשקים שכח אותו. כך נוספו לו שנתיים בכלא. התלות הזאת באדם, התקווה שממנו תבוא הישועה, מצביעה על פגימה כלשהי באמונה ובביטחון באלוקים. אצל אדם בגובה רוחני כשל יוסף, זהו פגם משמעותי. יוסף נועד לגדולות. תפקידים רמים מצפים לו בקרוב. ולכן, לא יכולה הפגימה שבלבו להישאר ללא תגובה של ההשגחה העליונה.
והעונש? שתי שנות מאסר. שנת מאסר עבור כל מילה מיותרת שהשמיע: 'זכרתני' ו'הזכרתני'.

יוסף האמין, שביכולתו של שר המשקים להביא לשחרורו. סופו של תהליך זה היה מפח נפש ושנתיים מאסר. ימים ולילות אלו הוקדשו על ידו לתיקון הפגם ולנטיעת הביטחון המלא בבורא, כיאה לנצר אברהם.
שחרור אישי זה שהושג בעמל נפשי רב, הועיל ליוסף רבות כאשר תפס את רסן השלטון כמשנה למלך פרעה. במצב הקשה שנקלעה אליה כלכלת מצרים, ובמאמץ לקדם את פני הרעב, יכול היה יוסף לפעול בלי להיכנע ללחצי חצר שונים, עמוסים באינטריגות של 'שמור לי ואשמור לך'.

במבט לאחור היו שנתיים אלו בכלא כדאיות ליוסף.
אמנם, אילו הזכירו שר המשקים לפני פרעה אז, והיה משתדל להוציאו מבית האסורים, היה שחרורו בא על ידי חלום זה, אבל לא היה מתגדל על ידו. באותה שעה הוא היה צריך את חסדי פרעה, ולא פרעה צריך לו.
כיצד יתגדל?
אמר הקב"ה: מוטב שימתין יוסף לחלום אחר, חלום שבו יתגדל ויתעלה. זהו חלומו של פרעה.

זוהי דוגמה לקוצר השגתו של האדם. יוסף רצה ששר המשקים ימליץ עליו. אולם, מתברר, שלמזלו שכח אותו השר המשתחרר. לו היה מזכירו בפני פרעה, והיה הלה משחררו מן הכלא, מה היה קורה אז? שום דבר! יוסף המשוחרר היה הופך לעוד נתין מצרי עלום שם. והנה, דווקא השנתיים הנוספות בכלא, הן הן שהעלוהו לגדולה והושיבוהו על כסא המלכות.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל -'פרשה ופשרה'}

חנוכה שמח - שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את הנשנושבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ויתחברו כל האומות, ויעשו עצת שלום ביניהם, ויתהפכו לישראל להשמידם מפני שהקימו מלכות, ותהא עת צרה ליעקב, אמנם לשבר לא יגיעו - אלא ממנה ייוושעו. {רבי משה קורדוברו}

סטטוס שבועי:
לוח השנה היהודי זרוע חגים ומועדים ובימים בעלי משמעות מיוחדת. בימים אלו תכנים מסויימים זוכים להבלטה יתרה ולהדגשה מיוחדת, כדי לצייד אותנו במטען רוחני שנועד לכל ימות השנה.

ציטוט שבועי:
הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה לרוח עליונה בלתי מוגבלת שמתגלה בפרטים הקטנים בהם אנו מסוגלים להבחין במוחנו החלשים והרפים. {אלברט אינשטיין}

סיפור שבועי:

'הסוד שהתגלה'

אחד מתלמידיו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ה'חפץ חיים' אובחן כחולה במחלה קשה שאיימה על חייו. כאשר הודו הרופאים כי אין בידם תרופה למחלתו, הגיע התלמיד לפני רבו ה'חפץ חיים' בראדין כדי לבקש ברכה. הקשיב ה'חפץ חיים' לתלמידו הצעיר ואמר לו שיתן לו עצה, בתנאי שלעולם לא יספר על כף לאיש. התלמיד הסכים מיד.
הנחה אותו ה'חפץ חיים' ללכת לתלמיד חכם מסוים המתגורר בעיירה קטנה. ספר לו על מצבך ובקש ברכה. הוא יתן לך ברכה, ובעזרת ה' אתה תחלים.

הצעיר שמע בקול רבו ופנה מיד לאותו תלמיד חכם, ואכן, תוך תקופה קצרה ובאופן לא יאומן הוא החלים. הוא המשיך בלימודיו בישיבה, ובסופו של דבר עקר מראדין, הקים משפחה, וכפי שהודרך, מעולם לא סיפר לאיש אודות מאורעות אלה.

למעלה מעשרים שנה לאחר אותו מאורע, חלתה גיסתו של אותו תלמיד במחלה מסתורית. עד מהרה נתברר לו שהיא סובלת מאותה מחלה שהוא סבל בעבר, אך הוא לא אמר דבר. אשתו זכרה שפעם דיבר על מחלה מסתורית שסבל ממנה בעבר, ובכל פעם שדיברה על כך הוא התחמק וסירב לדבר. ככל שניסה לערפל את דבריו לחצה עליו אשתו שידבר, בתקווה שסודו יעזור להציל את חיי אחותה.
הוא הסביר לה שזהו סוד שנבצר ממנו לגלותו, אך היא עמדה בשלה. לבסוף נחלשה התנגדותו והוא חשב שייתכן ואחרי שנים כה רבות מותר לגלות את הסוד. סיפר התלמיד על עצתו של ה'חפץ חיים' לבקש ברכה מתלמיד חכם מסוים בעיירה מרוחקת.

מצפונו של התלמיד החל להתעורר על כך שגילה את הסוד. הוא קם ונסע אל רבו ה'חפץ חיים', שהיה כבר זקן וחלש מאוד. החפץ חיים זכר את פגישתם הישנה, הקשיב בשקט לסיפורו של האיש, ועל מצבה של גיסתו, ואז ענה לו בשקט ולאט: הלוואי ויכולתי לעזור לכם, אך מה אוכל לעשות? כשאתה היית חולה, הייתי יותר צעיר וצמתי ארבעים יום עבורך, כדי שתתרפא. היום אני כבר זקן מידי ואינני יכול לצום כמו אז.

אור שבועי:

'סדר עולמי' / הרב משה גרילק ז"ל (מגזין 'משפחה' - חנוכה תשס"ח)

בזמן הדלקת נרות החנוכה השנה, בפעם האלפיים ויותר ממאה שנה מאז שהודלקו לראשונה על ידי החשמונאים, נזכרים אנו שוב בניסים הגדולים והמופלאים שעשתה עמנו ההשגחה העליונה, הנסתרת והגלויה כאחת. נעלה על נס, בלבנו ובפינו, את נס הניצחון במלחמה, את נס סילוק ההתייוונות משדרות העם, את נס טיהור המקדש וכמובן את נס פך השמן. אולם, אם נעמוד וגם נאזין חרש ללהבות הקטנות נשמע באוזנינו גם את הנס הגדול שנעשה בחנוכה לעמי העולם כולם.
אכן, נס גדול קרה לאנושות כולה. גם הוא בא לעולם בזכות החשמונאים.

נתאר לעצמנו, ולו לרגע קט, שהצבא היווני היה מצליח, חלילה, לדכא את מרד אנשי יהודה ולגבור על  החשמונאים. התוצאה במקרה זה הייתה השתלטות היוונים והמתייוונים על שאריות העם היהודי שבאותם הימים עדיין דבקו בשמירת התורה. איתם הייתה נעלמת ללא כל ספק גם אמונת הייחוד היהודית בבורא עולם, על כל המשתמע מכך. התרבות היוונית הקלוקלת, האלילית, הנהנתנית והאנוכית, הייתה ממשיכה לשרור בעולם כולו. עבודת האלילים הייתה נמשכת ככל הנראה, באין כל אלטרנטיבה רוחנית שתיאבק נגדה. אפילו הקרבת קרבנות אדם לאלילים השונים הייתה ממשיכה, מי יודע לכמה זמן. אולי אפילו עד ימינו אנו. והכול בהסכמת  גדולי הפילוסופים שהקימה תרבות זו. בקיצור, היינו חיים היום במציאות אנושית שונה בתכלית מזו שאנו חיים בה היום. מציאות אכזרית יותר. כל היודע פרק באורחות חייה של אתונה וספרטה מבין למה מכוונים דברינו.

אולם, הלהבות הקטנות  המרצדות ברוגע ובביטחון מול עינינו, מספרות לנו סיפור אחר. הן מלמדות אותנו שניצחונם של החשמונאים חרג, במשך הזמן, הרחק הרחק מעבר למסגרת הצרה של העם היהודי שלנו. שההשפעה היהודית - אם כי לא בטהרתה - התפשטה על העולם כולו.

זכות עמידתם העיקשת של החשמונאים והמשך קיומה הבדלני של היהדות הביאה לכך שמאתים שנה לאחר ניצחון המכבים הופיעה הנצרות. לנו, עם ישראל, גרמה נצרות זו במשך הדורות צרות צרורות. אבל, היא היטיבה עם העולם ושינתה אותו. עם כל ההסתייגות העמוקה שלנו ממנה, היא החדירה אל תוך העולם האלילי מושגים יהודיים רבים, הדבירה את עבודת האלילים הגסה (למרות שעל פי ההלכה גם היא עדיין נחשבת לעבודה זרה). גם ברומא בטרם השתלטות הנצרות ולאחר חורבן בית המקדש אנו מוצאים שהיהדות הכניעה בסופו של דבר את מחריבת ארץ ישראל. רוח היהדות, רעיונותיה חדרו  עמוק לחברה ברומא וחוללו בה תמורות. כתלונתו של הפילוסוף הרומאי סנקה שונא היהודים המתלונן שרומא המנצחת כורעת ברך בעצם בפני היהודים המנוצחים וקולטת מהם את מושגי הצדקה, החסד, השבת ועוד...

לאחר מכן, כשמונה מאות שנה לאחר ניצחון המכבים הופיע האיסלאם. גם הוא שאב עקרונות מן התורה והיהדות והנחיל תורה חדשה לפראי המדבר. כך שכיום, למעלה ממחצית האנושות אמונה על מושגי היסוד של התנ"ך. לא חשוב במסגרת דיון זה, באיזו כמות של סילופים טובלים מושגים שאולים אלו. העיקר הוא, כפי שלימדנו הרמב"ם על התפקיד החשוב שממלאות דתות אלו, שייחסו לעצמן מספר עקרונות יהודיים, בהכנת העולם כולו לקראת הגאולה השלימה.

ניצחון המכבים, גרם שעם ישראל ותורתו הקדושה יישארו על מפת העולם, ושינה את העולם כולו. נס גדול, אוניברסאלי, היה פה.

פרשה שבועית:

פרשת ויגש / 'אל מול המציאות'

"אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" {בראשית מ"ה, ג'}

יהודה התפלל בסתר ליבו לאלוקים שיצליח בפנייתו אל המושל. היו בפנייה זו מילות פיוס, להרגיע את רוחו הסוערת והזועמת של המושל המצרי, וכן נחישות להילחם עד הסוף על חייו ועל חירותו של בנימין אחיו.
האחים לא זיהו שמאחורי דמותו של מושל מצרים, המאשים אותם בריגול ובגניבה, ניצבת דמותו של יוסף אחיהם. האוירה בפגישה זו הייתה טעונה מתח רגשי גבוה, על סף התפרקות הרסנית.
והנה, ברגע השיא של הדרמה, כשאפשר היה למשש בידיים את המתח ואת העוינות, הלם יוסף באחים המתבוננים בו בבעתה, בהודעה הדרמטית והמפתיעה: "אני יוסף, העוד אבי חי?"

מדוע נבהלו אחיי יוסף? מה גרם להם לשיתוק היכולת להגיב ברגע הראשון?

זו הייתה ההכרה הנוראה בטעות חייהם, לפתע נוכחו לדעת, ששגו ביחסם כלפי יוסף. בעת שמכרו אותו, הם האמינו בצדקת דרכם, ואמרו איש לאחיו: "ונראה מה יהיו חלומותיו" {שם ל"ז, כ'}. עתה הם עמדו מולו, והנה, התגשמו חלומותיו: הוא אכן מושל מצרים!
כאשר אדם מגלה בבוקר בהיר אחד שטעה בכל מהלך חייו, הוא חש בושה צורבת שאינה נותנת לו מנוח. האחים עמדו בארמון המצרי, ומול עיניו הבוכיות של יוסף, חשו עצמם מלאי בושה.

הם יראו מפני יום הפקודה - יום המוות - בו הם עתידים להתייצב מול האמת המוחלטת. אמת שלא ניתן להערים עליה בהצטדקויות ובסיפורים, המתרצים כל התנהגות כושלת. בושת האחים ברגע הקריטי הזכירה להם, שכל אדם עתיד לעמוד מול רגע זה, ואם לא יתכונן מראש כראוי, בושה תכסה את פניו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אֶזְכְּרָה מָצוֹק אֲשֶׁר קְרָאַנִי. בְּשָׁלֹשׁ מַכּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה הִכַּנִי. {מתוך סליחות לצום עשרה בטבת}

סטטוס שבועי:
צום 'עשרה בטבת' מציין את היום שבו החל המצור על ירושלים בימי צדקיהו המלך. מצור זה נמשך כשנתיים וחצי, עד שבתשעה באב, בשנת אחד עשר למלך צדקיהו, חרב בית המקדש הראשון.
נודעת חשיבות ליום זה המציין את תחילת מאורעות החורבן, משום שהשלבים השונים של החורבן הם המשכו של תאריך התחלתי זה.

ציטוט שבועי:
אנו עם השרוי באבל שתכליתו תיקון... צער כה עמוק מטהר. זוהי דרך שלא במתכוון להעמקת רגש החמלה, להבנה שההיסטוריה החולפת לנגדנו אינה סוף פסוק. {הרב אברהם יהושע השל}

סיפור שבועי:

'החוג להיסטוריה' / אברהם אינפלד

כאשר התחלתי ללמוד בישראל, כתבתי לאבי שאלמד היסטוריה יהודית. תגובתו הייתה: מה? הם מלמדים היסטוריה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים? אין דבר כזה היסטוריה יהודית. לגויים יש היסטוריה, ליהודים יש זיכרון.

היסטוריה פירושה, לדעת מה אירע בעבר. זיכרון משמעו, לשאול: כיצד מה שאירע בעבר משפיע עלי ועל מה שאני כיום. לכן, איננו מלמדים את ילדינו שאבות אבותינו יצאו ממצרים. אנו מלמדים אותם שעל כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא (עצמו, ממש) יצא ממצרים. האתגר של היהודי הוא ליטול את הזיכרון הקולקטיבי של עמו ולהפכו לחלק מחייו.

פרשה שבועית:

פרשת ויחי / 'תושב חוזר..'

"אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" {בראשית מ"ז, כ"ט-ל'}.

שבע עשרה שנה חי יעקב בגלות מצרים. היו אלו שבע עשרה שנות חייו השלוות והטובות ביותר. הגעגועים לבנו האהוב, יוסף, הם שמשכוהו ב'שלשלאות של ברזל' כהגדרת חז"ל, לארץ זו. עתה, בהתקרב יום מותו, קרא ליוסף וביקשו: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" {בראשית מ"ז, כ"ט-ל'}.
יוסף, כמובן, הבטיח: "אנוכי אעשה כדברך" {שם ל'}.

אולם, למרבה הפלא, לא הסתפק יעקב בהבטחה מלכותית זו. אף כי ידע היטב שיוסף לא יפר אותה, דרש ממנו לחזק את הבטחתו בעבותות שבועה. הוא רצה להיות בטוח מעבר לכל ספק שבקשתו תקויים. רק לאחר שבועתו של יוסף הודה לאלוקיו על כי זיכהו שגם רצונו האחרון יבוצע כראוי: "וישתחו ישראל על ראש המיטה" {שם ל"א}.

יעקב פחד מן הקבורה במצרים. היא הילכה עליו אימים. המדרש מונה סיבות רבות לפחד זה. אנו נזכיר שתיים מהן:
א'. יעקב היה נערץ בארץ גלותו. דמות פלאים, שכבודה גדול בעיני המון העם המצרי. אם ייקבר בארץ זו, ייהפך קברו לאתר מקודש, יעד לעליה לרגל ולסגידה. זהו סוף טראגי לאדם שסימל בחייו את האמונה באלוקים ואת ההרחקה מעבודה זרה, אם לאחר מותו היה נהפך בעצמו לאליל.
ב'. קבורתו של יעקב במצרים, אפילו קבורה ארעית, הייתה מתפרשת בעיני צאצאיו כהיתר להשתרשות בארץ זו. שכן, גם מצרים היא 'ארץ קדושה'. שאלמלא כן, לא היה יעקב מוכן להיקבר בה.

בבקשתו להיקבר בארץ כנען נאבק יעקב נגד מגמות הירידה. אלו הופיעו אז לראשונה בעם ישראל, וסכנתן הייתה מוחשית ביותר. הפרשה מסתיימת בפסוק המרמז על התפתחות מסוכנת זו: "וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה" {שם מ"ז, כ"ז} (לשון אחוזה, רש"י).
משום כך, דרש יעקב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארונו יועלה מיד ארצה. למען ידעו בני ישראל גם בשנות הגלות היכן הוא ביתם האמיתי.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – צום קל ומועיל - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
שיהיה האדם אוהב את כל המין האנושי, יהי מאיזה עם שיהיה ויהי מאיזה לשון שיהיה, בעבור שהוא אדם  בדמותו בצלמו כמוהו. {ספר הברית}

סטטוס שבועי:
החיים בעידן הטכנולוגי, כשהחשיפה למידע האין סופי היא בלתי מוגבלת, מובילים אותנו לריסוק חברתי, והופכים את האדם לפונקציה. ריבוי הברירות ועוצמת אפשרויות הבחירה בסיפוק צרכים מיידיים, מכרסמים את מנוחתו הנפשית של בן האנוש. חיבור מתמיד לפלטפורמות דיגיטליות גוזלות את שארית המרגוע של האנושות. הדחיפה הרצופה לתשוקה, מחריבה את התקשורת הפנימית בנשמת היחיד שאינו מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת לבו.

ציטוט שבועי:
יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם. {אחד העם}

סיפור שבועי:

'סיוע הומינטרי'

בשכונתו של הרב שלמה זלמן אוירבך בשכונת 'שערי חסד' בירושלים, התגוררה אלמנה מטופלת בילדים רכים.
באחד הימים, פנה אל הרב אוירבך גבאי הצדקה השכונתי בטענה, שראה את אותה האלמנה בשוק 'מחנה יהודה' קונה פירות בתחילת עונה, ואם כן אולי היה כדאי לרמוז לה לחסוך.

ענה לו ר' שלמה זלמן: הרי מדובר באלמנה, אין לה בעל, וייסורים נוספים מלווים את מצבה, והנה, לפחות יש לה את ההנאה מפירות אלו שבתחילת העונה, וכי גם את זה ניקח לה חלילה?!

פרשה שבועית:

פרשת שמות / 'סדרת שבי'

"וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" {שמות א', י"א}.

מצרים הייתה מחנה העבודה הראשון שלנו. הקבלה איומה זו טמונה בעומקו של הפסוק בפרשתנו המתאר את תולדות המהפך שחל בחיי עם ישראל בארץ הנילוס והפרעונים. מהפך שהביא לגלישת העם מרום הכבוד והיוקרה שזכו לו בעטיו של שלטון יוסף אל תהום השעבוד, ההשפלה והדיכוי.
לא הרווח הממשי עניין את פרעה, כי אם השפלת העם העברי ושחיקת זהותו העצמית. דיכויים עד עפר היה חשוב בעיניו מעבר לתועלת שתצמיח עבודת הפרך בהקמת ערי מסכנות.
זו בדיוק הייתה אושוויץ של ימינו!
זו גם הייתה המציאות המצרית האיומה. הטבעת הבנים הזכרים מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם... העבודה המשפילה היא בחזקת הצגה. הקרבנות הם השחקנים, ואילו הנוגשים הם בגדר צופים נהנים. במצרים כבאושוויץ, השוט הוא הסימן להשגחה הפעילה במשחקו של הקרבן.

והנה, דווקא במחנה ריכוז מצרי זה, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, זכו עבדים מוכים ומפוררים אלו לתואר עם, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" {שמות ו', ז'}.
עתה הוא הרגע המתאים ליצירתו של העם החדש. עם שאין דומה לו, עם שהולדתו בתוככי האבסורד. עם שגיבושו החל בנקודה העלובה ביותר בחייו. בנקודה שבה עמים אחרים נעלמים. עם שבהתנערותו משבי מצרים יפגין חירות מלאה מחוקי ההיסטוריה שכילו בנסיבות דומות ממלכות ואומות אדירות. בעצם הוויתו הוא יכריז על אי תלותו בתנאים חומריים. כדי להוות יחידה לאומית מגובשת הוא אינו זקוק למולדת, למסגרות שלטוניות ריבוניות, לדגל, לשפה או לצבא.
הכרזתו כעם דווקא שם, יצרה עם בן חורין במלוא מובן המילה. גלות מצרים וההיחלצות ממנה באו ללמד על האלוקים הכול יכול, יוצר החוקים כולם, שהאציל על עם זה מחירותו הרוחנית. לא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים - פרשת בריאת העם, לבריאת העולם.

היום אנו יודעים. ה'אקסודוס' (יציאת מצרים) השפיעה עמוקות על האנושות, אף מעבר לעולמם של המאמינים. היא האצילה על העולם כולו (בייחוד על החלק הקרוי מערבי). בשורתו הציתה את דמיונם של לוחמי החופש ברחבי העולם, הזינה את רעיון השוויון של כל נברא בצלם אלוקים והניעה גלגלי תנועות מהפכניות רבות במרוצת הדורות.
לנו כעם העניקה גלות מצרים את נצח הקיום בתוככי החברה האנושית. מהות לידתו המשונה, שכאמור, שברה כל היגיון היסטורי, טבועה באופיו לעד. החיוניות אחרי אושוויץ של דורנו יונקת אף היא מאותם כוחות שניסכו בו אז, באושוויץ הקדומה.

סוד גיבושנו לעם, דווקא במצרים, הוא החי בנו לעד. והוא מחזיר לנו, לאחר תקופות שקיעה, בכל פעם מחדש, את צורתנו המקורית ואת העתיד הצפון לנו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

 

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. {משלי פרק ג' פסוק י"ז}

סטטוס שבועי:

העם היהודי בכלל והיושבים בציון בפרט, ניצבים עתה בדרך ללא מוצא. כל החלטה שהתקבלה ותתקבל במצב שנוצר - הינה הרת אסון. הדילמה קשה. המבוכה גדולה. הבעיה בפניה ניצבים ה'מנהיגים' - גדולה עליהם בכמה מספרים. אין לקנא בהם.
לו יכולו הקברניטים המחליטים לעצור לרגע קט, תוך כדי קרבות הבלימה במלחמות החוץ והפנים, ולהרהר מדוע הצליח האוייב לדחוף אותנו לפינה חשוכה שאין לבן אנוש את המענה האמיתי והמושלם לאתגר שהוא מציב בפניו, כשאין לנו את הכלים למחשבה נכונה בסוגיה כבדת משקל זו.

מציאות בלתי פתירה זו, כופה עלינו להכיר שאנו לא כל יכול. עצם המצב הביש לתוכו נקלענו, חוסר האונים לפתרון מושלם, עשוי להשיב לנו את הפרופורציות הנכונות בנפשנו, ולשחרר אותנו מן התלות בהחלטות מומחים למיניהם.

כאשר לא נותר לנו כל מוצא אנושי מתוך המצב הקשה לתוכו נקלענו. מצב, בו כל השתדלות אנושית, כל החלטה לכל צד שתיעשה, עלולה לסבך אותנו יותר, ותגרום לתוצאות בלתי נסבלות עבורינו. או אז קיימת בפני כל אחד ואחת מאיתנו רק דרך אחת: לפנות לסיעתא דשמיא -והתשועה תבוא.

ציטוט שבועי:
אילו נשאלתי מהו הערך הראשוני, שדורנו היה רוצה להקנות לדור הצעיר. הייתי משיב – תודעה יהודית! {זלמן ארן}

סיפור שבועי:

'מחיר השלום...'

באחד ממפעלי הבשר הגדולים בארה"ב, בסוף יום העבודה ננעל בתוך החדר קירור משגיח הכשרות של המפעל. הדלת לא נפתחה מבפנים. הוא נוקש ודופק, אך לשווא. במקרר 'אין קליטה' להזעיק עזרה מבחוץ. הדבר ארע ביום חמישי לקראת ערב, ועד יום שני בבוקר המקום לא אמור להיפתח.

כעבור זמן, כשמחשבות הייאוש מתפתחים בקרבו וכשהוא מתכונן לגרוע מכל, הוא שומע את דלת חדר הקירור נפתחת., ולמולו ניצב האחראי משמרת.
הוא מספר למשגיח המופתע והנרגש, שהשומר בשער הזעיק אותו: משהו לא בסדר. מדי ערב, 'הרב היהודי' יוצא מהמפעל, והוא טורח לעצור את רכבו ליד ה'בוטקה' שלי ומאחל לי לילה טוב בפנים מאירות. דבר זה מדי יום משמח אותי מאד, כי בעיני מרבית העוברים בשער אני 'שקוף'. הערב לא ראיתי את פניו המאירות, ולא קיבלתי ממנו את האיחול היומי, חששתי לגורלו והבנתי שאולי קרה לו משהו.

פרשה שבועית:

פרשת וארא / 'תודה לכולם'

"ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים… ויהיו דם" {שמות ז', י"ט}.

אפיזודה בשולי המאורעות הגדולים. במערך עשר המכות שנחתו על מצרים, חבוי פרט טכני מעניין: לא כל המכות באו על ארץ זו מידיו של משה. משום מה, זכה אהרון בכבוד זה בשלוש המכות הראשונות. כנאמר במכת הדם.
פקודה, החוזרת על עצמה במכת הצפרדעים {שם ח', א'}, ובמכת הכינים {שם, י"ב}.
מדוע? מה סוד חלוקת עבודה זו? במה שונות מכות אלו מן האחרות? כך למדנו במדרש:
'אמר לו הקב"ה (למשה): המים, ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן'. ובאותו נוסח גם במכת הכינים: 'עפר, שהגין עליך, כשהרגת את המצרי, אינו דין, שילקה על ידך לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן' (מדרש רבה שמות ט', י').
כזכור, הצילו מי הנילוס את משה, כשהוטמן בו נתון בתוך תיבה. העפר 'חש' לעזרת משה, בשעה שטמן ברגביו את המצרי ההרוג. אל לא למשה לפגוע בהם. עליו להכיר להם טובה.

רעיון מוזר. האם הדומם מרגיש? האם ידעו המים והעפר, כי משה נוטה להם חסד?
אכן, לא המים, ולא העפר חשים בהכרת טובתו של משה. שלימות נפשו היא המחייבת אותו להימנע מפגיעה במושיעיו הפסיביים והדוממים. שכן: 'כל מידות האדם מושפעות ונפעלות על פי הרגש, ולא רק על ידי השכל, לכן, אם אין אנו מכירים טובה לדומם, שנהננו ממנו, וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו – נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת וליהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב' ('מכתב מאליהו' להרב אליהו דסלר זצ"ל).

אין זו, אפוא, הבעת תודה סתמית וחסרת משמעות כלפי הדומם. זו פעולה מובהקת של טיפוח האישיות. מידת הכרת הטוב הינה תכונה אצילית. רגש זה פועם בלב כל אדם המטפח אותה, ולאורו מתעדנים יחסיו עם הזולת ועם האלוקים. אולם, הרגש בעצמו הוא כוח עיוור. הוא מודה אוטומטית לכל מי שהיטיב עמו, גם לדומם. על כן, פעולת הכאת היאור על ידי משה אינה פוגעת ביאור, שבדממתו אינו מרגיש. אולם, היא פוגעת ברגשות התודה שבלבו של משה, וחורטת בהן קו של גסות. הצו האלוקי בא למנוע מצב זה. המשימה הוטלה, אפוא, על אהרן.

זו דוגמא ל'זוטות' הפרשה. לבעיות, שהטרידו בשעת ההתרחשויות הגדולות. אסור להם למאורעות הכבירים, שיאפילו עליהן. חשובות היו 'זוטות' אלו לאיכות המהפכה שבדרך, והן קו מנחה לעם, בטרם צאתו ממצרים.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי יעקב, אשר ישבו בה אבותיכם. וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם... {יחזקאל פרק ל"ז פסוק כ"ה}

סטטוס שבועי:
הרוחות בארץ האבות לוהטות, והעם היהודי כולו חצוי לשניים. שתי דעות קוטביות נאבקות ביניהן יום יום במרירות גוברת. לכאורה אף צד לא צודק יותר, ואצל אף אחד משני הצדדים לא מצויה האמת המוחלטת. זו דילמה אכזרית מאין כמותה, שעל פניו אין לה פתרון מנקודת המבט של האמת האבסולוטית. כל דרך שתינקט תשאיר טעם מר בפה. ייסורי מצפון בלב ותהיות, ילוו את עם ישראל לאורך שנים - האם נהגו נכון.

במקרים כגון אלו נחוצה לנו ההלכה היהודית. זקוקים אנו לקוד מוסרי עליון מחייב. קוד אובייקטיבי שלפיו מוצגות בעיות החיים הקשות, והוא פותר אותן מתוך ראייה כוללת, ולא לפי תנאי מצב הרוח של הבריות בשוק. במצב שההכרעה תהיה על פי ההלכה היהודית, או אז יקבלו כל בעלי הדעות השונות שנדרשו לנושא, את ההחלטה, משום שהאמת אמרה את דברה. ועם כל הכאב והצער לתוצאות פסק הדין, לפחות המצפון יהיה שקט, וקבלת הדין תהיה קלה יותר לכולם, ובמיוחד לצד שדעתו נדחתה.

ציטוט שבועי:
מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מכל לוחמיה לא כסף, כמו שנואלנו לחשׁוב עד עתה, אלא אהבה בלי מצָרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות רבה מאד. {יוסף ויתקין}

סיפור שבועי:

'שבר מאמץ'

רבי ישראל מטשורטקוב נהג מדי פעם לנסוע לבקר את חסידיו בגליציה. בשנותיו האחרונות הפסיק במנהגו זה. שלחו חסידיו ומוקיריו מגליציה משלחת לאשתו הרבנית וביקשו ממנה לפעול שהרבי ימשיך בביקורו אצלם.

לאחר הפצרות נשנות ומרובות ענתה להם הרבנית: בכל פעם אחרי שהרבי חוזר מביקור זה, במשך תקופה לא קצרה, היא מוצאת בכל בוקר שהכר שעליו ישן הרבי, רטוב כולו מדמעות מחמת כל הצרות והמצוקות שעליהם הוא שומע בקבלו שם את חסידיו, ובמצב בריאותו הרופף אינה יכולה להרשות לו עוד פעם מאמץ כזה.

פרשה שבועית:

פרשת בא / 'רשות הגבייה'

"וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" {שמות י"ב ל"ה-ל"ו}.

בחצות הלילה, בי"ד בניסן, מתו בבת אחת כל בכורי מצרים. זעקות שבר נוראות עלו מכל בית {שמות י"ב, ל'}. פרעה מיהר אל משה ודרש: "קומו צאו מתוך עמי" {שם ל"א}. המצרים אף הם דחקו בהם לעזוב מהר מהר.
אכן, הם יצאו, אך לא לפני שעשו: "כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" {שם ל"ה-ל"ו}.

 האומנם, לכך היו נתונים מעייניהם ברגע הגאולה? למעשי ביזה? האם לפנינו התפרצות של מעונים הנוקמים עתה במשעבדיהם?
לא! מעשה שאילת הכלים תוכנן על ידי האלוקים מראש, עוד לפני שהחל תהליך הגאולה, וכאשר קרבה שעת היציאה ממצרים בא הצו המפורש: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב" {שם י"א, ב'}.
ועתה, קיימו אותו ככתבו וכלשונו, ותו לא. ניתן להבין, שהיה צורך לבקש מהם לעשות מעשה זה, כי לבם כלל לא נמשך אליו.
מהי משמעותו של צו זה? כיצד ייתכן שאלוקים יצווה לשאול כלי כסף על מנת שלא להחזיר?

 לפנינו דוגמה בולטת מה עלול לקרות למילה בתורה כשהיא מפורשת לא נכון, שלא במובנה המקראי. המילה "שאל" מבטאת בשפת היום יום שלנו שאילת חפץ על מנת להחזירו. פירוש זה מצאנו בתורה רק פעם אחת: "וכי ישאל איש מעם רעהו" {שמות כ"ב, י"ג}. לעומת זאת, במאות הפעמים שבהם היא מופיעה במקרא, מובנה תמיד לתבוע ולבקש, ולעולם לא לקחת בהשאלה. וזהו הכלל: כאשר מופיעה בצמוד למילה "שאל" המילה "מעם" ("מעם רעהו"), פירושה בהשאלה. כל צירוף אחר מובנו תביעה למתנה.
בפרשתנו נאמר: וישאלו ממצרים, וישאלו איש מאת רעהו, ושאלה אשה משכנתה.
אם כן, לא היה כאן, חלילה, מעשה הונאה אלוקי. זו הייתה תביעה מהעם המצרי שיעניק מרכושו ליוצאים. הצדק האלוקי דורש לשלם לפחות חלק משכר העובדים שעבדו בכפייה במשך מאות שנים. למען יפוצו, ולו במעט, על הנזק שנגרם להם. למען ילמדו המצרים המשעבדים שמניצול ומשעבוד הזולת אסור להתעשר, ואין ליטול מאדם או מעם את פרי מאמציו ללא תמורה הולמת.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב - שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
הקונספציה של 'כוחי ועוצם ידי' סופגת מהלומה אחר מהלומה. התיאוריה שעלינו לסמוך אך ורק על עצמנו מתבררת פעם אחר פעם כשגויה. לצערנו הגדול העם בציון ומנהיגיו, חייבים להסתמך על רצונו הטוב של נשיא ארה"ב, סקריו וממשלו, לטוב ולמוטב. זה המצב המאתגר והבלתי נסבל בו מצויה מדינת היהודים מאז הקמתה.
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו, שחוסר אונים זה, מטרתו: לדחוף את ההנהגה ואת העם כולו להכיר בעובדה שאין לנו פתרון טבעי, ועלינו להכיר בפועל הישועות שהכול תלוי בו. על ידי התעוררות מוסרית של העם ומנהיגיו, תבוא הישועה ממקור לא צפוי, בדרך ששום הסבר טבעי לא ניתן יהיה להסבירו.

ציטוט שבועי:
אי אפשר ללמד תודעה. תודעה צריך להקנות ולהחדיר. {קלמן כהנא}

סיפור שבועי:

'שם טוב...'

בני זוג הגיעו להתייעץ אצל רבי שלמה זלמן אוירבך אודות בחירת שם לרך הנולד להם. האב רצה לקרוא על שם אביו, אשר נפטר כמה חודשים קודם לכן, ואילו האם התנגדה לכך נחרצות, מאחר שבבניין שבו התגוררו נפטר לפני תקופה קצרה ילד הנושא את השם הזה, והיא חוששת שמא בקריאת שם כזה יש סימן רע. ואילו הבעל טוען שכיבוד אב דוחה כל מיני חששות שאין בהם ממש.

הרהר הרב בנידון, ולאחר מכן ייעץ להם שלא לקרוא לילד בשם זה. אולם לא משום חששות האם, הוסיף ר' שלמה זלמן, אלא משום שהפלגתי כמה שנים קדימה, וחשבתי מה יהיה כאשר ילד זה יגדל ויצא לשחק, אמו תקרא לו מן החלון 'ישראל בוא הביתה', והשכנה אשר תשמע את קריאותיה, תתחיל לבכות, כשהיא נזכרת בבנה אהובה מחמל נפשה, ישראל... אשר כבר כמה שנים טמון בבית מועד לכל חי... ואיך אפשר לקרוא בשם שיסב צער רב לשני?!

פרשה שבועית:

פרשת בשלח / 'צבא קטן וחכם...'

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" {שמות י"ב, מ"א}.

פרשת קריעת ים סוף הייתה שלב מכריע בגאולתו של עם ישראל. עם זאת, יש למאורע זה השלכה כלל עולמית.
אנשים רגילים לחשוב אודות יציאת מצרים במושגים מצומצמים, כאילו התבטא המאורע ביציאת עמנו מארץ השעבוד במצרים ובכניסתנו לארצנו שלנו - לארץ ישראל.
לאמיתו של דבר, ביציאת מצרים יש לראות את הניצנים הראשונים של מהפיכה עולמית גדולה. באותו מאורע בו נעשינו לעם, קיבלנו תואר חדש: 'צבאות ה''.

עם ישראל משמש לאורך ההיסטוריה האנושית כמאגר וכמקור של חלוצי הלחימה להפצת רעיונותיה של יציאת מצרים בעולם.
אין אפשרות לתאר את היקף התמורה המהפכנית אשר התחוללה בימים ההם בעקבות יציאת מצרים. התרבות המצרית באותה תקופה נשאה את כתר התרבויות כולן. התפיסה של תרבות מצרים נזכרה בתורה במשפט קצר: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" {ויקרא י"ח, ג'}.
כאמור, חוקי תורתנו מבטאים את ההיפך המוחלט מתפיסת החיים המצרית. ואכן, יציאת מצרים הייתה בשעתה מפגן אדיר של מחאה, קבל עם ועולם, נגד המוסכמות השליליות של התרבות המצרית.
'צבאות ה'' – זוהי תמצית ההגדרה של מטרת הווייתנו בעולם. כל עוד לא הפכה בעולם השאיפה התורתית לנחלת האנושות כולה, עודנו שרויים במאבק עיקש, ואנו ממשיכים להיקרא 'צבאות ה'', כי הקרב עדיין לא תם.
במהלכו של מאבק זה דמנו ניגר כמים בכל דור ודור. לוחמים אנו למען האמת הנצחית בכל הדרכים, באומר ובעט, במעשים ובמסירות נפש. עם זאת, התרבות המצרית, בדמותם של כל העמים האכזריים אשר קמו אחרי מצרים, ממשיכה ללחום בנו.

אם נקראנו 'צבאות ה'', חיילים בשדה הקרב, סימן הוא שהאויב עודנו חי וזומם להכריתנו. קלסתר פניו של האויב רב גוני. לא מצרים העתיקה לבדה נאבקה בנו. המאבק בעיקרו נטוש בינינו לבין האידיאלוגיה הרוחנית של מצרים, אשר נפוצה בעולם. תרבות זו נדדה מארץ הנילוס אל מדינת בבל, אל מלכות רומי, עד שהתפשטה על פני כל ארצות אירופה ומעבר להן.
נביאי ה' הגדירו את תרבות מצרים במלים ספורות: "לי יאורי ואני עשיתיו". גאוות מצרים הייתה על היאור, על הנילוס ועל עושר אדמתה. מוטיב זה שימש כציר החיים. והנה, צץ ועלה עם חדש, עם יהודי, הדוגל בשיטה "כי לה' הארץ" - משפט זה נאמר על ידי משה רבנו בארץ מצרים.
מאורע קריעת ים סוף הוא הביטוי האדיר ביותר לאישור אמונה אמיתית זו. במהלכו התחוללה הדרמה הגורלית של מאבקנו ההיסטורי. האויב אמר: "ארדוף אשיג, אחלק שלל, תמלאנו נפשי, אריק חרבי, תורשימו ידי" {שמות ט"ו, ט'}. העם הנרדף היה דל ורפה אונים, אך בסופו של דבר צלל האויב כעופרת במים אדירים, עד שהתפרצה כמו מאליה שירת הפדויים: "מי כמוך בא-לים ה'".

עלינו להשריש עמוק בתודעתנו את האמת האלוקית, הנצחית, הקשורה בצורה הדוקה לגורל עם ישראל. כך נוכל לעמוד איתן, בגאון ובאומץ מול תרבות מצרים בכל תקופה ותקופה. עלינו להאמין, שכפי שזכו אבותינו לראות נסים גלויים וניצחון גדול, עד שהגיעה שעתם לומר: "אשירה לה' כי גאה גאה" - כך נזכה גם אנו לומר שירה לעתיד לבוא. חלילה לנו לשכוח כי הדבר תלוי בנו.

ככל שאנו משרישים ומעמיקים יותר את האמת ואת הצדק בתוכנו, באותה מידה מחדירים אנו יותר את האמת ואת הצדק בעולם כולו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. {דברים י"א י"ב}

סטטוס שבועי:
לאורך אלפי שנות האנושות נחשבת ארץ ישראל למרכזו של העולם. לכאן נשואות מאז ולעולם, עיני מיליונים רבים, בני עמים שונים. ואכן, לא בכדי מהווה חבל ארץ זה מקום תמידי להתכתשויות ולמלחמות בין בני לאומים שונים ובין בני דתות שונות, שרצונם לשלוט דווקא במקום מרכזי ואסטרטגי זה מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית כאחד.

ציטוט שבועי:
אנו ילדי ישראל בחורף הגולה, הלבלוב בגופינו: זו ארץ ישראל מלבלבת בנו. אבותינו מגישים לנו חרובים, תאנים ותמרים לברכה ביום שלג וכפור - פירות ארץ ישראל הרחוקה. יש זיו חם בעינינו, טעם ארץ ישראל בחיכנו. אנו מברכים בחורף ארץ נכר על פירותיה של ארץ ישראל שלנו, שהיא שלנו תמיד ועד עולם. {אורי צבי גרינברג}

סיפור שבועי:

'צמח מוגן'

רבי אריה לוין זצ"ל, הידוע בכינויו 'אבי האסירים', התלווה להראי"ה קוק זצ"ל בדרכו מבית הכנסת לביתו.
בדרך, מבלי שימת לב מרובה, קטף ר' אריה עשב או פרח.
הביט בו הרב בזעזוע ואמר לו:
האמן תאמין לי, שכל ימי נזהרתי מלקטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול ולצמוח. כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, והוא אומר לו גדל. כל ציץ ועשב אומר דבר, וכל הבריאה כולה אומרת שירה!

צמיחה שנתית:

'סוד התקומה' / רש"ר הירש

תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים, - אלא בשרשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ  איננו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו וכופפות אותו, הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה! ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, אדרבה - החליף כוח במאבק. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשרשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה בו את כח ההתחדשות!

פרשה שבועית:

פרשת יתרו / 'עבדות מודרנית'

"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" {שמות כ', ב'}.

אין מקום לשני אלים ביקום. לא תיתכן מציאות של כח אלוהי נוסף. כל הכוחות המצויים בעולם נובעים מהיישות העליונה האחת והיחידה. אין גם מקום לשאלה המתריסה: אז מי ברא את האלוקים? שכן לבקש סיבה לסיבה הראשונה, כותב פרנק באלארד, אינו אלא לבקש כי מה שהוא ראשון יהיה באותו זמן גם שני. פירוש הדבר לדרוש, כי הסיבה הגדולה של הכול תהיה באותו זמן לא סיבת הכול, בהיותה עצמה מסובב. הנחה כזו יש בה גיחוך עצמי במידה מספקת עד כדי הצדקת ביטולה המיידי והגמור.
אכן, כל אדם המקבל על עצמו את עול מלכות האלוקים, וה'אנוכי' ממלא את כל יישותו, משוחרר ממילא מכפיפות ובשעבוד לשאר הכוחות המצויים בתבל.

בימי קדם היו העצמים השונים נחשבים לאלוהים. כיום בסך הכל השתנו המושגים ותו לא. בעבר סגדו לעץ ולאבן, והיום רק השמות התחלפו. הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד - הינה סקירה בוודאי מקוצרת, בלתי שלמה של פנתיאון האלים של בן זמננו, ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלו?
איסור עשיית פסל ותמונה כולל גם את האיסור לומר: 'אלוהינו למעשי ידינו'. כלומר, להעניק ערך מוחלט ליצירה או למחשבה אנושית בכל תחום שהוא וכך להשתעבד לה.

 קראו נא את דבריו של הפרשן רבי יצחק עראמה שחי לפני מאות שנים. קראו נא את דבריו, משל בן דורנו היה:
'ויש בכלל זה העבודה זרה הגדולה, המצויה היום בעולם, מציאות חזקה. והיא: התכוונות כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים, שהמה להם האלוהים האדירים, אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוקים ממעל... וזה גופה של עבודה זרה'.

 מפליא עד כמה דבר לא השתנה במרוצת השנים. עדיין אנו דורכים על אותו מקום רוחנית ומוסרית. למרות ש'התקדמנו', אמנם זנחנו את אלילי הכסף והזהב, אך הפכנו את הכסף והזהב עצמם לאליל!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יופי האדם בדעתו, ודעת הכסיל ביופיו. {הסבא מנובהרדוק}

סטטוס שבועי:
בשבועות האחרונים העם היהודי כולו חווה רגעים מרגשים. הרגע שבו רגליהם של החטופות והחטופים דורכים על אדמת מדינת ישראל.

ברחבי הארץ עוצר רוב העם את נשימתו בדריכות לראות האם ואיך יחזרו משבי של יותר משנה וכמה חודשים בידי האכזר שבאויבי ישראל. ואז, כשהם נראים צועדים לאיטם, חיוורים ותשושים – מיליוני יהודים ברחבי העולם לא מצליחים לעצור בעד דמעותיהם המלוות בתחושת הקלה.

שוב באה לידי ביטוי מוחשי, אותה אחדות נשמה פנימית החושקת בתוכה את עם ישראל כולו. זו תכונת עמנו: כאשר חלק ממנו לוקה - כל הגוף מרגיש. אפילו יהודי יחיד הסובל באחת מפינות תבל, העולם היהודי כולו עובר טלטלה וזעזוע, וחש אליו דאגה עמוקה. זר לא יבין זאת.

אכן, מי כעמך ישראל!!!

 

ציטוט שבועי:
אין דבר שמרגיז יותר את היהודים מאשר הרעיון שיגדירו אותם כ‘נורמליים‘. חס ושלום לא להיות ‘כמו כולם‘. אבל מה זה ‘כמו כולם‘? הרי כל אומה שונה מחברתה. הרעיון שלכל העמים, עם כל ההבדלים ביניהם, יש צד משותף, ורק אנחנו שונים מכולם, הוא רעיון בעייתי כשלעצמו. היית חושב שיש אדם אחד באנושות, שהוא שונה מהותית מכל שאר בני האדם? זה הרי לא מתקבל על הדעת. אז למה לגבי העם היהודי כן? {א.ב יהושע}

 

סיפור שבועי:

 

'ביטול עסקה'

 

במחנה אושוויץ – בירקנאו הידוע לשמצה, הנאצים ימ"ש היו עורכים מדי פעם משלוחים מהצריפים לתאי הגזים.

ניגש אחד היהודים המעונים במחנה ושאל את הרב צבי הירש מייזליש מגדולי רבני הונגריה שנחטף גם למחנה:

כבוד הרב, הבן שלי נלקח כעת אל המעצר לפני שליחה אל תאי הגזים. יש באפשרותי לחלצו משם ע"י נתינת שוחד לאחד מהשומרים. אולם, הואיל והרשעים החליטו להרוג היום כך וכך צעירים יהודים לפי מכסה, אם יראו שחסר אחד, הם ייקחו צעיר אחר אל המוות. האם מותר לי לעשות זאת?

הרב השבור מעצם הצגת שאלה שכזאת, אמר לו בקול בוכים שהוא לא יכול לפסוק בשאלה כל כך נוראה. היהודי לחץ, אך הרב סרב לענות לו.

אמר אותו יהודי: מסירובו של הרב אני למד שהתורה אוסרת עלי לנהוג כך. אני מקבל עלי את הדין ולא אציל את בני...

 

פרשה שבועית:

 

פרשת משפטים / 'תיקון חברתי'

 

"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ג ט'}.

 

לא ייאמן!
שלושים ושש (36!) פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
לא על מצוות שבת החמורה, על איסור רצח או על חטא גזל. גם לא על החובה לעבוד את האלוקים ולאהבו, שהיא התשתית לכל מערכת המצוות.
במצוות חמורות אלו מקמצת התורה במילים וממעטת באזהרות. משפטים בודדים דיים להרתיע.
והנה, דווקא במצווה 'קלה' זו של אהבת הגר ובאיסור לצערו מרבה התורה בצוויים, ופקודותיה פזורות בחלקי התורה השונים. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון פעם אחר פעם, כחוששת, שמא לא קלט העם את המסר באזכור המצווה.

 

וזאת יש לזכור, כי התורה אינה מחייבת רק לנהוג בו כבוד ולהימנע מלהציק לו, כמובא בפרשתנו, אלא היא מחייבת גם לאהבו, כמופיע בפסוק: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" {דברים י"ח}.
חזרה זו, נודה שהיא מחויבת המציאות, שכן מאירה היא פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. יחס זה, למרות כל הצטעצעות ההגינות, שבהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו של בן דורנו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.
השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמה קלאסית. גם האמריקני או הדרום אפריקני ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי, על אף סלידתו העמוקה מהכושי והתעמרותו הגסה בו.
זהו אופיינו. מילים של הומניות ושל שוויון - בפינו לחוד ובמעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.

 

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? איך תגרום שינוי בהתנהגות ובגישה? הבה נשוב אל פסוקי הפרשה בסוגיה זו.
"וגר לא תלחץ", התורה מלמדת אותנו ומנמקת את בקשתה: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ג, ט'}.
אנו מופנים אל הזיכרון הלאומי של חיי השיעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה, שהיו מנת חלקנו שם. הפעלת זיכרון זה, דיה לעורר חמלה כלפי הגר - אב הטיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה. היא גם תגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מידות טובות - המה רכוש האדם. {רבי ישראל מסלנט}

סטטוס שבועי:
השנאה כלפי עם ישראל היא עתיקה ומנוגדת לכל היגיון. רגשות שנאה פוחתים מטבעם בחלוף העתים, ואילו שנאת היהודים הולכת ומתעצמת. אין ספק שבשנאה זו יש מימד על טבעי.

ציטוט שבועי:
יש משהו מאוד מאוד מיוחד, אוניברסלי וניתן בקלות לזיהוי בקרב כל היהודים. זה מעבר לטריטוריה. יש משהו משותף לכולנו. {טד קופל}

סיפור שבועי:

'סוד הנעלם'

יום ג', ,14 ביוני 1923 ברלין. 

אלפרד קר, גרהארט האופטמאן, אלברט איינשטיין ואחרים מסובים היו לארוחה על שולחנו של המו״ל שמואל פישר.

קר התבדח קצת על עניין הא-לוהים. אמרתי לו, שדבריו עשויים לפגוע באיינשטיין שהוא בעל אמונה עמוקה.

מה? אמר קר, זה מן הנמנעות! אם כן עלי לשאול אותו מיד. ובכן – אמר: פרופסור איינשטיין היקר, אומרים עליו, שאתה מאמין אדוק?

איינשטיין ענה בנחת: ודאי! הדבר תלוי בכך, היאך אנו רואים את הדבר. מבקשים אנו באמצעינו הדלים לחדור לצפונות הטבע, הננו מוצאים, שמעבר לכל הסיבות שעודן מובנות לנו, יש משהו דק שאינו ניתן להשגה ולהסברה. יראת הכבוד מפני הנעלם הפועל מעבר לכל דבר שבהשגתנו - היא האמונה שלי. מבחינה זו אני באמת דתי. {מיומנו של: הרוזן קסלר}

פרשה שבועית:

פרשת תרומה / 'בלבבי משכן אבנה'

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה, ח'}.

החיד"א (רבי יוסף חיים אזולאי, מגדולי התורה וממנהיגי הישוב בארץ ישראל לפני למעלה ממאתיים שנה), מוצא הקבלה נפלאה בין פרטי המשכן לבין העבודה הרוחנית הפרטית של כל אדם מישראל בכל הדורות.
הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה, ח'}, מחזק את משמעותה של קבלה זו. עשיית המקדש (או המשכן) תביא להשראת השכינה 'בתוכם', בתוככי ליבו של כל אדם.
במשכן עמד מזבח הנחושת, ועליו דלקה אש תמיד. להורות על ההתלהבות התמידית הרצויה בעבודת ה'. תפילות נרגשות, לימוד תורה בחשק רב ועשיית מצוות מתוך שמחה יוקדת.

על המזבח ירדה אש מן השמים, אולם עם זאת, מצווה להביא אש משלנו ולהזינה בעצים. ללמד, שאמנם בכל יהודי טמונה נקודה זכה וצרופה, נשמה טהורה ועליונה הלוהטת מעצמה, אולם אין להסתפק בכך. עלינו לעורר את עצמנו לעבודת ה' ולהזין את ההתלהבות על ידי שמיעת דברי התעוררות ולימוד ספרי קודש.

מידות המזבח הן חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב ושלוש אמות גובה. המספרים מצטרפים לשלוש עשרה, כמנין 'אחד'. להורות שתהיה כל כוונתנו ל'ה' אחד' לבדו!
על המזבח מקריבים קרבנות, מלשון קירבה. לרמוז לנו שמוטל גם עלינו לקרב בריות לתורה ולהאהיב עליהן את האמונה והמצוות.

בכל יום היה עולה כהן למזבח ומסיר את הדשן, כלומר, את האפר שהצטבר מאש הקרבנות. להורות שהיצר הרע פועל באדם ומעלה בו הרהורים רעים. לכן, האדם חייב ללחום כנגדם ולהסירם מלבו מדי יום ביומו בעקביות ובמסירות.

בקודש הקודשים, שהוא המקום הפנימי ביותר, היה מונח ארון הברית ובתוכו לוחות הברית, לרמוז שישתדל האדם להשריש בלבו פנימה את התורה הקדושה ולהרבות בלימודה ככל יכולתו.
על הכפורת שעל ארון הברית ניצבו הכרובים, ופני פעוטות להם. לרמוז שמעשי האדם יהיו זכים כמלאכים וכתינוקות שלא חטאו.

הכרובים פורשים את כנפיהם, להורות שישתדל האדם לסוכך בכנפיו על בני משפחתו, ללמדם, להשפיע עליהם טובה ולקדמם ברוחניות. בארון הברית היו קבועים בדי הארון (המוטות) שבאמצעותם נשאו אותו. הם רומזים לתומכי התורה ומורים לאדם שישתדל לתמוך בלומדי התורה ולסייע להם. בזכות מצוה זו יקויים בו הפסוק: "לא יסורו ממנו" {שם ט"ו}, פסוק שנאמר על המוטות. משמעות הרמז היא, שגם לעתיד לבוא יהיה חלקו של תומך התורה צמוד לחלקם של הלומדים, והוא יזכה יחד עמם לעתיד לבוא בכל הטוב הצפון לצדיקים שהוא תמך בהם.

המנורה המאירה היא רמז למידות הנפש הנעלות. שש נרותיה משני צידיה פונים אל הנר האמצעי, לרמוז שעל האדם לנקוט דרך אמצעית, בלי לנטות במידותיו לכיוון הקיצוני.
גם את המנורה מצוה לדשן ולהיטיב את נרותיה. הדבר מורה שגם את המידות יש לזכך בעמל תמידי.
השולחן עמד לנוכח המנורה. מידותיו של האדם ניכרות ביתר-שאת בשבתו ליד שולחנו. שם נבחנים מידותיו ונימוסיו. על השולחן ניצב לחם הפנים, לרמוז שגם לחמנו יהיה כולו קודש, לחם שהושג ביושר וראוי להגישו לפני ה'.

במשכן עמד מזבח הקטורת. מובא בתלמוד שלא היו צריכים להתבשם בבשמים בכל שטחה של ירושלים, כי ניחוח הקטרת הגיע לכל מקום, וחשו בו עד יריחו. להורות שעל האדם לנהוג בשלמות המידות ובהתנהגות נאותה, עד שהכל יהנו ממנו, יתבשמו מריחו, יקלסוהו וישבחוהו. בזכות זאת הוא יקדש שם שמים בהליכותיו, ושם שמים יתאהב על ידו.

מי הכיור שימשו לרחצה ולטהרה. מכאן ילמד האדם שעליו להשפיע על זולתו חסד והטבה, טהרה וקדושה, שנמשלו למים חיים. על האדם להיות מקור טובה וברכה עבור הסובבים אותו.

אם כה יעשה האדם וכך ינהג, הוא יהיה בעצמו מעין משכן להשראת השכינה, ויתקיים בו הפסוק: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

חודש טוב - שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אל תהי חכם בדברים - כי אם במעשה. {רבי שלמה אבן גבירול}

סטטוס שבועי:

שנאת ישראל אינה שנאת היהודים - אלא שנאת היהדות. הגורמים השונים של שנאת היהודים, אינם אלא גורמי משנה, שמתחזקים את השנאה.

ציטוט שבועי:
השלום, בדומה לצדקה - מתחיל בבית. {יצחק בן צבי}

סיפור שבועי:

'הלב איתם'

הרב אברהם יהושע העשיל מקופישניץ, נמלט מוינה לניו יורק ערב מלחמת עולם השנייה. כאשר הגיע לארה"ב סיגף את עצמו, וסירב לאכול כי אם ההכרח בלבד ולא יותר.

אחד מגדולי הרבנים דאז, שמע אודות סיגופיו של הרבי, וכתב לו, שהוא מצטער לשמוע שהרבי ממעט באכילתו ומזלזל בבריאותו, וביקש ממנו שיזהר לשמור על בריאותו.
הנני מבקש את ידידי בכל לשון של בקשה ותחנון אשר יחוס וירחם על בני ביתו ועל אוהביו ומקושריו ועלי ידידו עוז, ויעזוב את דרכי הסיגוף בכל אופן שיהיו, הן בענייני אכילה ושתיה, הן בענייני שינה וטיול, ומצוות פיקוח נפשות הוא לכל הנ"ל.

השיב לו הרבי מקופשניץ: בנוגע לפקודת הרופא, הגם כי חזקו עלי דבריו, קבלתי וגמרתי בלבי לבלי אכול בשר בימות החול, עד ישקוף וירא הקב"ה ממעון קדשו השמים, ויחוס וירחם את שארית נחלתו. ואסלדה בחילה בהעלותי על לבי, גודל הצרות והשבר אשר סבלו וסובלים אחינו בני ישראל עד כי תסמר שערות ראשי. ולזאת, הגם כי בכל לבי ונפשי רציתי למלאות רצונו בזה, אבל להוי יודע כי לא סיגפתי את עצמי כלל, רק מאכילת בשר מנעתי את עצמי בימות החול, עד שאזכה לשמוע מאחינו בני ישראל הנשארים באירופה, כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם.

זיכרון שנתי:

'ממצאי התחקיר...'

כך עמלק כל זמן שהיו ישראל שלמים עם ה', והיה גם שלום ביניהם, אז לא יכול להם כלל. וכאשר ראה אותם במסה ומריבה על ריב בני ישראל שהיה מריבה ביניהם, כי כל החניות שקודם מתן תורה כולם היו בתרעומות ובמחלוקות, כמו שפירש רש"י {שמות י"ט ב'} ועל נסותם את ה'. שהיו מריבים גם עם ה', אז מצא לו עמלק פתח פתוח... 'ויבא עמלק'...
ובעבור זה יוכל להילחם בהם כי אז רפו ידיהם מכל וכל, כי אין להם הצלה על צד הנס, שהיה סר ה' מעליהם, וגם אין להם הצלה טבעית שאיש את רעהו יעזורו, שהרי חלק ליבם זה מזה, לכך נאמר {שמות י"ז ז'}: 'ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' היש ה' בקרבנו אם אין'. מיד - 'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' {שם ח'}. כי רפידים אותיות פרידים, ואותיות רף ידים, והא בהא תליא. כי ע"י שני מיני פרידים אלו שנפרדו מאת ה' ופירוד לבבות שביניהם, באו לידי רפיון ידים...
וכן המן שבא מזרע עמלק בא על ישראל בטענות אלו באומרו {מגילת אסתר ג' ח'}: 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד'. דהיינו מפוזר איש מרעהו, ומפורד מן השכינה.
{כלי יקר שמות י"ז ח', לרבי שלמה אפרים מלונטשיץ}

פרשה שבועית:

פרשת תצוה / 'קוד לבוש'

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" {שמות כ"ח, ב'}.

ההדר והיופי החיצוניים יוצרים אפקט פסיכולוגי חיובי בעיני המתבונן בהם. העם, שילווה את הכהן, העוטה בגדי פאר אלו, יחוש ברוממותו המלכותית, והוא יהיה נכבד בעיני הבריות. לבו של אדם מושפע רבות מהופעה חיצונית מושכת והדבר קובע את עמדתו וגישתו לאורה. היופי הוכר כאן כמכשיר לגיטימי בשירותיה של הרוח ושל עבודת ה'.
הקפדה זו בענייני לבוש מהווה אמצעי טבעי להשפעה רוחנית חיובית על הכהן עצמו. השפעה, שתקרין על העם הסובב והמתבונן בסדר עבודת הכהן במשכן.

אולם אנו מגלים דין נוסף ביחס לבגדי כהונה: "והיו על אהרון... בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עוון ומתו" {שם כ"ח, מ"ג}.
המשרת במשכן, אם לא יופיע לעבודתו במלוא מדיו, ייענש.
זאת ועוד, הופעה בחסרון בגדים הינה הפקעת הכהונה עצמה: 'בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם' (זבחים י"ז, ב').
בלעדיהם, שווה הוא במעמדו ובערכו לשאר חלקי העם, שאינם כהנים, ועבודתו פסולה. הכהונה תלויה כל כולה בביגוד הנכון.
'למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים'.

הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, אינו מהווה רק קישוט. הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית. להרגשתו המוסרית של האדם, למותר האדם מן הבהמה. עצם הלבוש - כבוד הוא לאדם... הלבוש הוא סמל כבוד לאדם באשר הוא אדם.
...ברא ה' לאדם ולאשתו כותנות עור, ובהלבישו אותם נאמר לנו, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני, שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר.

הבגד מרמז על אצילות, על קדושה, על התעדנות האדם. הבגד הוא מהות התרבות. השבטים הפרימיטיביים, שנותרו מאחור, ולא הדביקו את ההתפתחות הטכנולוגית של האנושות, הם השבטים, שלא עמדו על סוד מוסרו של כיסוי הגוף ועל תרומתו המכרעת של הלבוש להתפתחותו החומרית והרוחנית של האדם. נסיגתו של בן המאה העשרים - התוצר של תרבות החומר - אל פולחן ההתערטלות לסוגיו השונים, סילקה מהלב את מנגנוני הבושה המעודנים, והפעילה את מערכות ההרס העצמי של הפרט והכלל.
הבגד הופך, בתפישת היהדות, את האדם לכהן במקדש העולם, לנושא הבשורה המוסרית. הוא מאפשר לו לעדן את חייו, להעניק להם משמעות מעבר לצרכיו החומריים הבסיסיים. הצניעות הייתה מאז סמל לאדם הנעלה, המקרין אור וטובה על סביבתו.

הופעתו של הכהן במשכן בבגדי כהונה, שניתנו לו על פי צו האלוקים, הזכירה למתבונן את דבר הענקת הכסות לאדם בתחילת דרכו בתבל. הענקה לשם תפקיד, למען יישמר בכל אורחות חייו מן החייתיות ומן ההתבהמות האורבות לו בכל פינה.
זוהי תכונת הבגד ומהות הכהונה. המודעות שעוררו תרמה לתיקון בחברה ולכפרה כקרבן.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום -  בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

 

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם {מגילת אסתר ג' ח'}

 

סטטוס שבועי:
בורא העולם לא התגלה באופן ישיר לאורך כל סיפור המגילה. שמו של הקב"ה, אינו מוזכר במגילה אפילו פעם אחת. אבל הוא היה שם. לתחפושת שלו קוראים 'טבע', והמסכה שלו קרויה 'מקרה'.

הוא מושך בחוטים מאחורי הקלעים לאורך כל השנים - בימים ההם בזמן הזה.
כאשר תגיעה סצנת הסיום בעזרת ה' בקרוב, וכל חלקי הפאזל יצטרפו לשלם אחד גדול, יעלה המסך וירדו המסכות. בינתיים, עלינו לזכור שכל עולם הטבע הוא תחפושת אחת גדולה.

 

ציטוט שבועי:
מצוות הקריאה במגילת החג, כל חג, באה לומר לנו שאין 'סתם'. חג אינו דבר תלוש מהקשר כלשהו. אדרבה, יש לו רעיון, יש לו סיבה, יש לו סיפור, וצריך לאמת אותם כל שנה מחדש. {אהוד רבין}

 

סיפור שבועי:

 

'היום שאחרי...'

 

למחרת פורים נהג רבי מאיר שלום מפוריסוב להזמין לביתו את עניי העיר ולהעניק להם נדבה הגונה.

שאלוהו תלמידיו: הלוא אך אתמול קיבלו מנה נכבדה של 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', ומה הדחיפות לתת להם צדקה עכשיו?

השיב הרב: בפורים הכול יודעים כי מצווה גדולה היא לתת 'מתנות לאביונים', ועל כן הם עלולים לחשוב שזו מצווה המיוחדת לפורים ולא לכל ימות השנה. לכן קיבלתי עליי להזכיר לכל הציבור כי מצווה לתת צדקה גם בשאר ימי חול...

 

משלוח שנתי:

 

מהפכה חברתית / הרב משה גרילק ז"ל

 

בואו, יהודים יקרים, בואו ונעשה השנה מעשה חריג וחשוב מאין כמוהו של קירוב לבבות בעם. דווקא השנה, בואו ונאמץ אל לבנו ונקיים בפועל את היוזמה הברוכה לשלוח השנה משלוח מנות, לפחות משלוח אחד, למכר שלנו שלא מן הקהילה שלנו. 
הבה ונחרוג השנה מהרגלינו כל שנה בימי הפורים 'להחליף' עם מכרינו ובני משפחותינו משלוח מנות.  הבה השנה נפרוץ את גבולות השיגרה החביבה השנתית הזאת ונתור אחר אובייקט אחר לקיום מצווה יקרה זו. הרי  כל מטרתה, כאמור, היא ליצור קירבת לבבות שאינם קרובים מעצמם במשך השנה. אם כן, הבה נבחר לעצמנו פרטנר חדש. זה יכול להיות שכן, או מכר כלשהו איתו אנו קשורים ביחסי עבודה, מסחר וכדומה. לא חשוב. בכל מקרה עליו להיות אדם או משפחה שאתם שונים ממנו בהווייתכם, ואשר עד אותו יום לא היה לכם כל יחסים קרובים איתם מלבד אולי, כשכן, איזה ברכת שלום אקראית, או חברות קרה במקום עבודה וכדומה. זה הרעיון המבריק, העשוי להיות מהפכני.

 

באוצר זיכרונותיי האישיים ישנם סיפורים מדהימים מה שפעולה פשוטה זו יצרה. כיצד המיס משלוח מנות מפתיע שכזה, מבלי שציפו לו, טינה שהצטברה במשך שנים בלבבות. לא ייאמן איך הפיל משלוח שכזה חומות עוינות, ועד כמה תרם לטוויית יחסי שכנות חדשים בין שכנים שהיו צהובים ומרירים זה לזה במשך תקופה ארוכה. בשכנות מלאת מרירות. עד שבפורים אחד הופיע הילד בשליחות הוריו עם משלוח מנות והלבבות נפתחו...

 

אכן, זהו מתכון מדהים המסוגל לחולל נפלאות. מקורו בפסוק של שלמה המלך בספר 'משלי'. פסוק שהוא המפתח לשינוי ולהצלחה בכל יחסי האנוש שלנו: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" {משלי ט"ז, י"ח}.

בהבנת הפסוק אומר הגאון מוילנא: 'כמו המים שמראים פני אדם כפי שמראה עצמו למים, אם יעקם פניו גם המים יראו כן, כן לב האדם לאדם. אם לבו טוב לאדם – אותו אדם הוא גם כן טוב עמו אף שאינו יודע לבו'.

והוסיף ביאור בספר 'אור החיים': 'כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא. כי כפי אשר יכין  האדם לבו לאהוב חבירו כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו'.
כלומר, במשפט אחד קצר: המפתח לשינוי של הזולת טמון בלבי שלי. כך שמשלוח מנות הוא בעל אפקט חזק יותר. כי המקבל חש מוחשית בלבו הפתוח והאוהב של השולח...

 

ואם כי ראוי שניישם רעיון מבורך זה כל שנה, הרי השנה עלינו להשתדל בו במיוחד.

כשהעם היהודי מפורד ומנוגד, לאו דווקא ממקום רציונאלי לוגי, כי אם רגשי. אנו עומדים אפוא בפני מחסומים אמוציונאליים שלא ניתן להסיר אותם בכל ההגיונות שבעולם .ואם כן, מה נעשה? באלו אמצעים אנו יכולים להתגבר על מכשלה זו?!

לפנינו מנגנון מלא עוצמה המעניק לנו אפשרות להתמודד עם רגשות הדחייה, השנאה והתיעוב בין הציבורים והזרמים השונים. הוא מאפשר לנו להפעיל מסר של רגש חיבה וכבוד מול רגשות זעם וכעס. לפתוח את לבנו שלנו באקט של קירבה וידידות, כלפי האדם היהודי באשר הוא אדם יהודי. משלוח המנות שהוא יקבל מידינו, יפעיל את השינוי המבורך בלבו. 

תחשבו על כך: בסכום כספי לא גדול, מסוגל כל אחד מאיתנו לגרום שיהודי אחד לפחות ישנא פחות את היהודי האחר. ככל שירבו אנשים ונשים שיירתמו למצווה זו, שיחושו בשליחות הטמונה בהיענות לאתגר, הרי בכוחנו לגרום השנה לשינוי עמוק בגישתו של העם הקרוע כ"כ בשנים האחרונות. מסר הידידות של משלוח המנות, מסוגל להוריד באחוזים יפים את מפלס השנאה בחברה. וליהודים תהיה תוספת אורה ושמחה.

{פורסם במגזין 'משפחה' - פורים תשע"ד}

 

פרשה שבועית:

 

פרשת כי תשא / 'ערך השיוויון'

 

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" {שמות ל', ט"ו}.

 

בניגוד לכל מגבית אחרת, לא תרו אחר התורמים הגדולים. ליתר דיוק, כלל לא דאגו להכנסות. לו רצה פילנתרופ נודע להתבלט בתרומותיו הנדיבות, חייב היה לחפש כתובת אחרת. כאן, במגבית זו, נדרש ממנו בדיוק מחצית השקל. מחצית ותו לא.

מגבית זו נערכה במתכונתה המיוחדת כדי לחדש מספר אמיתות בלבבות. אמיתות, המעלות חלודה בשגרת ימי השנה. זו הייתה ההזדמנות הנאותה לרענן בתודעה את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה - במעשה מוחשי - את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות גורל והעניקה לכל אדם זהות דומה. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה. כי לפני הבורא - הכל שווים.

בכסף, שנאסף במגבית זו, תלויה הייתה כפרת הכלל. עליה איפוא לצמוח מתוך העם, התורם את חלקו בשווה, ללא העדפה וללא הבלטת יתרון כלשהו.

שעת ההתרמה הייתה שעתו הגדולה של היחיד, של הפרט מול הכלל. את קרבנות הציבור מימנו מכסף שנאסף במגבית זו. הייתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. בלעדיו לא תתבצע כראוי כפרת העם. אם לא מילא אדם את חובתו כחוק למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו. כל סכום שבעולם אין בכוחו לתקן את העובדה, שהלה לא תרם. כה חשוב הוא הפרט. הוא הוא הנושא של האומה.

 

אך מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת את אותן מטרות רוחניות שציינו?

על כך באה התשובה לא! תחושת החצי חשובה מאד. החצי מורה, שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך, כדי להגיע לשלמותך. לעולם אינך יכול להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו על תיקונו. מעצם מהותה של עבודה זו, המוטלת על כולם כאחד. כי כל אחד הוא חצי הזקוק להשלמה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

 

צום קל – פורים שמח - שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

 

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
רגש הבדידות הוא הרסני ביותר, בכוחו לרוצץ את האדם בחומר וברוח, לשתק את כוחותיו הנפשיים ולסתום את מעינות היצירה המפכים בו. {הרב יוסף דב סולובייצ'יק}

סטטוס שבועי:
ישנה נטייה וצורך פנימי לכל יחיד להיות ולהרגיש חלק מהכלל. אנשים מרגישים קירבה יתרה, ידידות ושייכות לבני שכונתם/ארצם, למי שלמד/נלחם איתם, ולמשפחתם. רגש הפטריוטיזם מביע את הנטייה להיות נאמנים ומשוייכים לקבוצה.
תכונה זו מכוונת יחידים לפעול למען הכלל, ומאפשרת לנו כחברה לגשר על הפערים שבינינו, ולהפוך אותנו ליחידה אחת מלוכדת. כשאנחנו מתגבשים ומתאחדים, הברכה וההצלחה מקדמות פנינו, בעם מאוחד כמשפחה אחת.

ציטוט שבועי:
היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:

'מסונוורים!'

רבי מנחם מנדל אלתר מפבניאץ הי"ד, בנו של האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת', שרד בגיטו ורשה כמעט עד הסוף.
ממש לפני המרד, הוציאו אותם מהגיטו, יחד עם קבוצה גדולה של יהודים לאחד ממחנות המוות. בתוך הקבוצה הלכה אמא כשבנה המפוחד מחזיק בידה. אחד מהשומרים המלווים הנאצים ימ"ש, ללא שום סיבה, רצח את הילד לעיני כולם באופן מזעזע.

ר' מנחם מנדל נעצר במקומו, ושאל בקול את הציבור שהיה עד ראייה לאנטישמיות חולנית התורנית הזו: מה יש לגרמני הרשע הזה עם הילד הרך והענוג הזה?! מה הוא עשה לו?! למה הוא לא יכול לסבול את הילד הזה שהוא היה חייב להרוג אותו ככה?!
ואז הוא הצביע לשמיים, ואמר: תסתכלו על השמש, יש מי שמסוגל? אי-אפשר. השמש מסנוורת. כך הילד היהודי הטהור הזה סינוור את עיניו. הייחודייות שלנו מסנוורת אותם. הם לא מסוגלים לעמוד בפני זה מאז ולעולם.
וכך המשיכו בדרכם יחד כל הקבוצה במעלות קדושים וטהורים, ונטבחו על עצם היותם יהודים. ה' יקום דמם!

פרשה שבועית:

פרשת ויקהל / 'צו 8'

 "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" {שמות ל"ה, כ"א}.

המרפרף בפסוקי הפרשה, מבחין שבוני המשכן היו חייבים להיות מקצועיים מאד בתחומם, מעולים ומיומנים.

מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים אלו? האם מקרב בני ישראל עצמם? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים? הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות, כדי לבנות את המשכן. משכן בו עמדה מנורת זהב שכולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים. משכן בו הציבו את שולחן לחם הפנים, את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות. ובנוסף לכך את עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד. זאת, מלבד הניסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ. כל אלו לא היו 'הצד החזק' של העבדים הנרצעים והמושפלים, אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי. עבדים, שעסקו כל יומם במלאכות הפשוטות, הבזויות והמפרכות ביותר, בחומר ובלבנים. כיצד אם כן, 'יצוצו' לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?

הפתרון לשאלה זו הוא, שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם מה צריך לעשות ומה מצפה מהם האלוקים. הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.

תשובתם הייתה יכולה להיות אחת מן השתים. הם יכלו לענות לו: משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. עבדים היינו, מדוכאים ומושפלים עד עפר. חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין...
אם אמנם כך היו עונים, ספק אם ניתן היה לבוא אליהם בטענות. אולם עם זאת, הם לא היו הופכים לעם ישראל, על כל המשתמע ממושג נעלה זה. הם היו מגלים שלמעשה נותרו עבדים בלבם, למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם. היה מתברר, שדור 'קטן' הוא דור זה. דור שהחזון להמריא לשחקים, לתפקידים מרוממים ולמטרות נשגבות, הוא מהם והלאה. ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!

במחנה ישראל אירעה תופעה הפוכה. הצורך לבנות משכן שחרר בקרבם כוחות רדומים, אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם קודם לכן. הם שמעו את רצון ה' והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם. האתגר הצית את דמיונם. הם החליטו מתוך התלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.
איך? באילו כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. האנשים התנערו מעפר עבדותם והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים. וראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.

רעיון זה גלום בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" {שמות ל"ה, כ"א}. לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם, כל אלו שנענו לאתגר, כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב.
באותו רגע הם הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים. מבטם על עצמם השתנה. המלאכה שנטלו על עצמם אכן הצליחה, והם זכו להקים את המשכן.

היענות העם לאתגר הרוחני שהוצב בפניו, הפכה אותו לעם הנצח. הוא חדל לחיות בהווה, תוך דאגה יום-יומית ואפורה לקיום ולהישרדות. חייו הפכו אמצעי למטרה נעלה יותר, לאתגר מקיף וכולל יותר, אתגר – 'עם סגולה', התובע ממנו להיות לפיד המוסר בתוככי ג'ונגל העמים.
כל עוד יהיה העם נאמן לאתגר זה - לא יכלה ולא יאבד, שכן הוא חי בנצח של עצמו!

ומכאן, לאדם עצמו. מעשים גדולים שיחקקו על לב האנושות, אינם מסוגלים לצמוח מתוך חיי שגרה אפורים. רק התמסרות לוהטת לרעיון ולאתגר, מהווה תמריץ המגלה לאדם מיהו באמת ומהם הכוחות הטמונים בו, כוחות שטרם התגלו עד כה. הדברים אמורים בכל תחום חומרי, ובעיקר באתגרים רוחניים, בהם 'השמים הם הגבול'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת, שכן אמת מדומה - שוב אינה אמת. {הרבי מקוצק}

 

סטטוס שבועי:
כאשר האדם בוחר בטוב, הוא מגדיל את כח הבחירה שלו ומחשל אותו. מעשה של בחירה בטוב גורר מעשה טוב נוסף. ככל שהאדם עולה שלב נוסף בתחום זה, הוא משעבד את לבו אל שכלו, ומוסיף כח וחיזוק למעלת הבחירה.

 

ציטוט שבועי:
זוהי שעה של קידוש החיים, ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו. {שאול אש – 'קידוש החיים בתוך החורבן'}

סיפור שבועי:

'תורת היחסות'

ילד תל אביבי שאל את איינשטיין במכתב משנת 1931 שאלה שאף חבר, ואפילו לא המורה, לא ידעו לענות עליה:
א'. מאחר שכל כוכב גדול כמו הארץ, האם יכולים כוכבים כה רבים למצוא מקום בשמיים? ב'. איך זה אפשרי, בגלל גודלם של הכוכבים, שיהיו כה קרובים לארץ?
איינשטיין ענה לו: אתה יודע, שהתפוזים בארץ ישראל גדולים מאד, ובכל זאת אפשר לייצא אותם אם נמצאות תיבות מספיק רחבות. התשובה לשאלתך היא: שתיבתו של א-לוקים היא באמת רחבה מאד. הכל יחסי!

פרשה שבועית:

פרשת פקודי / 'הרשות השופטת...'

"כאשר ציווה ה' את משה" {שמות ל"ח, כ"ב}

משפט זה מוזכר תשע עשרה פעם מופיע הוא בפרשתנו.
מה רוצה התורה להשמיע לנו באמצעות פסוק זה? כלום לא הובן באיזכור הראשון הרעיון, שמשה נהג כראוי ועשה הכל כמצווה?
האלוקים אינו זקוק למשכן. כלל וכלל לא. את המשכן דרשו בני אדם - בני ישראל. הם, כבני אנוש, חשו בחסרונו. בתורתם של חז"ל למדנו, כי באמצעותו חפצו לתת ביטוי נאות ומלא לשאיפותיהם הדתיות.
ההגיון מחייב אפוא, שבני ישראל יקימוהו בהתאם לרצונם ולצורכי נפשם. שתהיה בו השלמה לנטיות ליבם ומילוי לחלל הרוחני, שבו הם חשים. יתייצבו נא מיטב האדריכלים והבונים לפני משה, יציגו לפניו את תכניות הבנייה המעולות ביותר, יעניקו כבוד והדר להיכל המיועד לעבודת האלוקים, יבנוהו בצורה מעוררת השתאות ורגשות קודש כמיטב הרגשותיהם ותחושותיהם. הלא מי כמוהם יודע מה נחוץ להם?
אולם במשכן, אנו יודעים, לא כך היה. ברגע, שבו הסכים האלוקים לדרישתם לבנות משכן זה, הורה להם, שיבנוהו כפי שהראה למשה בהר סיני {שמות כ"ו, ל'}.
מדוע?

לפיענוח רז זה נסתייע בדבריו של רבי יהודה הלוי, גדול משוררינו בימי הביניים, שספרו 'הכוזרי' הינו אבן הראשה בהגות העברית המקורית:
לדעת ה'כוזרי' פועל האדם בעולמו בדומה לאותו סכל בבית מרקחת. הוא משתמש בהגיונו כדי ליצור את הערכים, שהוא חש צורך בהם. באמצעותם הוא מנסה להגיע אל תיקונו האישי, הדתי והחברתי, הלאומי ואף הבינלאומי. אולם, זהו ניצול לא נכון של ההגיון, המוביל תמיד אל האסון.
כלום לא חזינו, דור אחר דור, בהתמוטטות הערכים, שהיו באופנה וזכו בזמנם לתהילה? וכי לא טבעו בדורנו מיליוני בני אדם חפים מפשע בדם הרעיונות המקסימים ביותר לתיקון חברתי ואנושי, שהגה האדם מעודו?
ואם כן, היכן הטעות?
באמונת האדם, שבכוח התבונה האנושית להעלות ארוכה לפגעי רוחנו.
על האדם לדעת שתיקונו והתעלותו יכולים לנבוע רק מערכים, שהם מחוצה לו. בשאלת תכלית החיים ובסוגיית היכולת לבנות מסגרת נאותה מעבר למסגרת החומרית לחייו דומה הוא לסכל, ה'יוצר' תרופות בבית מרקחת. הלה מסתמך על הגיונו בלי להכיר את גוף האדם כדבעי. אף אינו מבין כראוי במהות המחלות השונות ואינו מתמצא בטיבם של התרופות.
במקרה זה ההגיון הוא סיבת הכישלון. לו ידע אותו סכל, שנחוץ לו מידע נוסף או אז היה ההגיון משרתו הנאמן.
אנו, מסכם 'הכוזרי', מסתובבים בבית המרקחת הגועש של החיים וההיסטוריה כאותו סכל. תרים אחר תכלית החיים לאור מצוקות הנפש, בלי שיהיה בידינו מידע מוסמך על מהות החיים עצמם. אנו יוצרים מתוכנו ערכים כדי לגאול את עצמנו מן הביצה, שבה אנו שקועים, ולבסוף איננו מבינים, מדוע לא הצליח הטובע להציל את עצמו. הלא אחז בציציות ראשו.

תשע עשרה פעם חוזרת הפרשה ומדגישה שמשה בנה את המשכן כפי שציווה אותו ה'. תשע עשרה פעם הודגש הרעיון שתפקידו של בן אנוש הוא לחשוף במלוא ההגיון את הטמון בקרבו, בעולם ובעבודת האלוקים ולא להמציא את אמות המידה למבצע חשיפה זה. כי משה, דווקא משה, ידע עד כמה מסוכן לערב את הנטייה האישית המוגבלת בקביעת 'מינון התרופה', הבאה לגאול את האדם מאותן נטיות הממיטות עליו את מצוקותיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
איזהו מכובד? - המכבד את הבריות. {פרקי אבות ד', א'}

  

סטטוס שבועי:
האדם אינו מסוגל לשמור לאורך ימים על רמה מוסרית ודתית נאותה אם הוא מתבסס על עקרונות מופשטים בלבד. היצרים הטבועים באדם הינם כבירים ובעלי כוח התנגדות רב מכדי שהוא ישלוט בהם מכוח ההכרה והאמונה בלבד. ללא פעולות מעשיות, מוכרע מראש המאבק בין היצרים לבין הרעיונות – לטובת היצרים.
כדי שהאדם יעמוד במשימותיו, הוא זקוק לתרגול יומיומי שיזכיר לו בדרכים ישירות ועקיפות את העקרונות הגדולים שלאורם עליו לחיות.

ציטוט שבועי:
היהודים הם מקרה כה מיוחד בהיסטוריה האנושית שאילולא קרה – לא היינו מאמינים שהוא אפשרי. {יצחק בשביס זינגר}

סיפור שבועי:

'אהבה ממבט ראשון...'

הרב שלמה טברסקי  שימש כרב בעיר דנוור שבקולורדו. בחודשי הקיץ, ולפעמים אף באמצע השנה, נהג באופן קבוע לנפוש בכפר קטן סמוך לדנוור.  

במשך השנים התפתחה ידידות בינו לבין הכומר המקומי. בשלב מסויים ביקש ממנו הכומר, אם הוא מוכן לבוא לנאום בפני בני עדתו. ר' שלמה סירב בנעימות להצעה, אבל הכומר שלמד להכירו וממילא להעריכו, לא הירפה, שוב ושוב ביקש והתחנן. בלית ברירה הרב טברסקי נכנע. והסביר לכומר, שלפי ההלכה אסור לו להיכנס לכנסייה, אבל אם הוא יסדר את האירוע באולם כינוסים כלשהו, אזי הוא יבוא לדבר לפניהם.

הכומר שמח מאוד וסידר את כל העניין, ואכן הגיע ר' שלמה לדבר לקהילת הנוצרים באותו הכפר, כשהציבור קיבל אותו בכבוד גדול ובאהדה.
בפתח דבריו מיד עם תחילת האירוע, פנה הרב אל הציבור ושאל: האם יש אי מי מביניכם שחשים לעיתים רגשי שנאה כלפי יהודים? האם יש לכם סטיגמה או סטראוטיפ על העם היהודי? כולם פה אחד אמרו שח"ו אין להם שום דבר נגד יהודים. אדרבה הם מאוד אוהבים יהודים, אוהדים את מדינת ישראל וכו'.
אמר להם ר' שלמה: אני מבקש שלא תענו כל כך בפזיזות, אלא כל אחד יחשוב קודם וינסה להיזכר מתי לאחרונה חש איזושהי סלידה או שנאה כלפי יהודים. לאחר כמה רגעים של שקט, שוב הם עונים בבטחה שאין להם ולא היה להם אף פעם שום רגש שלילי כלפי יהודים ,וכי הם מאוד מעריכים ואוהבים את היהודים...

כאשר ר' שלמה ראה שזה לא ילך כך, הוא שינה כיוון, ואמר להם כך: במקום שכל אחד יענה עבור עצמו, אני רוצה שכל אחד יחשוב על חברו, וינסה להיזכר מתי שמע לאחרונה ממנו איזו ביטוי אנטישמי. עכשיו פתאום התברר כמה הם 'אוהבים' יהודים... רובם ככולם שמעו מחבריהם איזה ביטוי אנטישמי או קללה על היהודים מדי פעם.
כאשר נכחו לדעת שבאמת הם לא כאלו אוהבי ישראל כמו שסברו, החלה סדרת הצדקות למה היהודים לא כל כך בסדר, ולמה העולם שונא אותם, ואיך היהודים משתלטים על העולם וכו'. תוך כמה דקות האולם נעשה כמרקחה עם טענות והאשמות נגד העם היהודי.

כעת ביקש ר' שלמה לעשות ניסוי נוסף, כשזו הייתה מטרתו מלכתחילה. הוא ביקש מכל אחד שיכתוב על פתק, מהו לפי דעתו הדבר העיקרי שמפריע ומטריד אותו ביהודים. 
לאחר שעבר על כל הפתקים, הוא נדהם. רובם כתבו, שהגורם העיקרי לסיבה שהם כועסים על היהודים ומה שכל כך מרגיז אותם זו האחווה והסולידריות היהודית.

פנה הרב אל הקהל וביקש מהם להסביר יותר. קם אחד מהמשתתפים ואמר לו כך: תראה אנחנו שייכים לזרם מאוד מסוים בדת הנוצרית. זרם שאינו מונה כל כך הרבה אנשים בעולם, לא משהו שמתקרב למספר היהודים בעולם.
והנה אם אחד מאיתנו ימצא את עצמו באיזו מדינה מרוחקת ויפגוש שם עוד חבר לאותו זרם, זה לא יעשה עליו שום רושם. לעומת זאת, היהודים, רואים אותם נפגשים בכל מיני מקומות, בשדה התעופה או במקום אחר, אנשים שבבירור אין להם שום היכרות מוקדמת, והם מיד מתיידדים כאילו הם חברים מילדות. זה מכעיס ומקומם. כאילו יש לכם היהודים חברה סגורה אקסקלוסיבית, איזו אליטה, בה רק אתם חברים..

פרשה שבועית:

פרשת ויקרא / 'קול קורא...'

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" {ויקרא א', א'}.

הפסוק, הקשה להבנה מבחינה תחבירית, מן הראוי היה שינוסח כך:
'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד'. מדוע פותח הוא ב"ויקרא" סתמי כזה בלי לציין, מי הוא הקורא? אכן, מטרת פתיחה זו להקנות לנו מושג רחב על מהות הקריאה האלוקית אל משה, בדרך כלל, ולאו דווקא, במקרה המיוחד, בו אנו עוסקים:
'לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון, שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: 'וקרא זה אל זה' (רש"י בשם המדרש).

כדי להבין את הפועל 'קרא' מפנים אותנו חז"ל ללשון, שמלאכי השרת משתמשין בו.
פסוק זה שצוטט {"וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש"} מופיע בספר ישעיהו {ו', ג'} ומתאר את מראה המלאכים בנבואת נביא זה. את פירוש הפסוק מצאנו בתרגומו לארמית: 'ומקבלין דין מדין'.
תמונת מלאכים זו פורשה יותר בסידור התפילה היומי שלנו:
'וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה…' (מתוך תפילה שחרית).

ובכן, גם בלי להיות מומחה גדול במהותם של מלאכים, אנו מבינים שהפירוש המעשי של מראה הנביא "וקרא זה אל זה" מלמדנו, ש"וקרא" פירושו פניית כבוד, שאין למעלה הימנה. כבוד, בו העניק כל מלאך לרעהו את הזכות לפתוח ראשון בשיר לבוראו. התייחסות של כבוד, שנאמרה: 'בשפה ברורה', ב'אהבה' וב'נעימה'.
זאת, כאמור, מהותו של הפועל 'קרא', כפי שהבינוהו מלאכי מרום. אולם, מניין למדו מלאכים אלו לנהוג כך איש ברעהו? ברור, מן "ויקרא" הראשון, האלוקי, בו פנה האלוקים אל משה, כאן, בפרשתנו.

דווקא כאן, בפרשתנו, משום שבה נפתח עידן חדש בקשר שבין השמים ממעל לבין האדם מתחת, הוא – עידן המשכן. עתה, עם הקמת המשכן, 'התמסד' קשר זה, ונקבעו לו תחומים ברורים. מעתה יהיו כל ההתוועדויות באוהל מועד. על כן, מן הראוי להשמיע לנו עתה את אופיו של קשר זה. במילה קטנה זו – "ויקרא" – טמון הרמז על צורת הפנייה האלוקית אל האדם, פנייה מלאת חיבה 'באהבה ובנעימה'.

להורות לנו, מה יחסו של אלוקים אל האדם ואל כבודו, כנתיב, בו עלינו לצעוד:
'למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו, אלא אם כן קורהו' (מסכת יומא ד', ב').

מהתייחסות האלוקים נדע, כבוד אדם מהו, ובחיקוי המלאכים ביחסינו האנושיים נהיה אנו… בני אדם.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ. {מתוך: הגדה של פסח}

 

סטטוס שבועי:
לאחר התרחשות ניסית, טבעו של האדם לשכוח והרושם הראשוני פוחת והולך, בוודאי כאשר מדובר בפרקי זמן של דורות רבים. אולם, לא צריך לחכות זמן כה רב. אפילו בעל הנס עצמו אינו מכיר בניסו לאחר שחלפו ימים וחודשים. הוא חוזר לשגרת החיים, מתרגל ושוכח.
ואם כך, וודאי קשה לעם שלם לזכור ניסים שהתרחשו לפני אלפי שנים. שיני הזמן נוגסות בתאי הזיכרון של האומה, והניסים והמאורעות עלולים להשתכח, חלילה. לכן, הדרך להנצחה לזכירת המופתים שנעשו לנו, הם ע"י מצוות שונות שניתנו לנו.

 

ציטוט שבועי:
פסח היה לא רק שחרורם מבית עבדים, כי אם גם לידתה של אומה, עלייתו של עם על במת המחזה ההיסטורית בארצו. {נחום סוקולוב}

 

סיפור שבועי:

 

'ניצחון החירות' / נתן שרנסקי

 

לא זכרתי את הטקסט של ההגדה אלא במעומעם, לא הייתה מצה וגם לא מרור, ולא הגדה לקרוא ממנה. הייתי היהודי היחיד שהשתתף בסדר, בעצם הייתי האדם היחידי בחדר. אבל כל זה לא הפריע לאורחי מבחוץ, סיפרתי לשניים מעמיתיי האסירים את סיפור יציאת מצרים דרך חריץ קטן בצינוק שאליו הושלכתי, למרות שלא היו יהודים, הם הזדהו עם המסר האוניברסלי של הסיפור.

 

הסיבה הייתה פשוטה. קבוצה מבודדת זאת של מתנגדי המשטר כבר טעמה את יכולתה של החירות לעצב מחדש את הפרט והבינה את הכוח הטמון בה. היכולת לשנות חברה שלמה. הם לא היו זקוקים לתזכורות. הרעיון שאומה של עבדים יכולה לזכות בחירות ולהביס את המעצמה החזקה ביותר בעולם, היה עבורנו לא אגדה עתיקה אלא אמת נצחית.

 

פרשה שבועית:

 

פרשת צו / 'עבודה שחורה...'

 

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" {ויקרא ו' ג'-ד'}.

 

ניקוי המזבח מן האפר הקרוי 'דשן', המצטבר לאחר מעשה ההקרבה, חייבת להיעשות בבגדי קודש ("מדו בד ומכנסי בד"), ואילו הרחקת הדשן אל מחוץ למחנה, דורשת החלפת הבגדים לבגדים פשוטים יותר, אם כי גם הם בגדי קודש.
אנו לומדים, כי גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן.

 

האדם, באשר הוא, יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. יש דברים שהאדם ימנע מלעשותם, כי הם 'אינם מתאימים לו'. לרוב נבנה סולם עדיפויות זה על פי נטיותיו האישיות ורצונותיו. ובעצם האדם עובד את עצמו.
לכאורה, מצוות הרמת הדשן 'לא מתאימה' לכהן, שתפקידו הרם הוא הקרבת קרבנות, הבאת הכפרה לבני ישראל, התייצבות לפני האלוקים – כשגרירו של העם.
לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת פסולת? עבודה זו צריכה להימסר לידי קבלני ניקיון!

משום כך באה המצווה של הרמת הדשן בבגדי כהונה דווקא. ללמד את העם כולו, שרק זה המוכן לעשות את המעשים 'הפחותים' ביותר, ראוי לתואר הנעלה: עבד ה', הנאמן לתורה ולרוחה. כי אין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש - מצוות!

 

אולם עדיין נותר להבין, מדוע יש צורך בהחלפת בגדים? מדוע אחרי הסרת הדשן מעל המזבח מתבקשת הוצאתו החוצה אל מחוץ למחנה בבגדים שחוקים דווקא?
וזו התשובה:

תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה שתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. זיכרון המעשים שכבר נעשו, עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה, שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, ואינו עובד את עבודת כל יום ביומו, כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.

"והוציא את הדשן" - יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול תעשה בבגדים פחותים. כלומר, אל נתגאה במעשים שעשינו כבר, העבר ייסוג מפני העתיד החדש, המוטל עלינו כל יום ביומו.

 

תרומת הדשן כמצווה, ניקוי המזבח כחובת הכהן – דבר יום ביומו – מגלמים בחובם את המלחמה נגד השיגרה השוחקת, את חינוך האדם לרעננות תמידית, שמעשיו היום, אסור להם להיות רק חיקויו של האתמול ושכפולו. כל יום עומד בפני עצמו במלוא ייחודיותו. רעננות זו תישמר, רק אם לא ננוח על זרי הדפנה של ההישגים שכבר הושגו בעבר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל  – 'פרשה ופשרה'}

 

חירות שנתית:

 

'הרמת כוסית'

 

בליל הסדר נשיק ארבע כוסות יין לחיי החירות, לה זכינו לפני למעלה משולשת אלפים שנה. בערב זה נחגוג את זיכרון הגאולה ההיא, ואגב כך נחדש בתודעתנו את המשמעויות הגלומות במושגים:
גאולה, חירות והשגחה עליונה. וכל פן שלה יזכה מצידנו לכוס יין אדום.

 

שכן, ארבע כוסות אלו הם כנגד ארבעת הדברים הבסיסיים, המאפיינים את המונח 'חירות' ביהדות. ארבעה רבדים, הכלולים בארבע לשונות גאולה, המופיעים בתורה בהקשר של יציאת מצרים. וכנגד ארבע לשונות אלו קבעו חז"ל את חובת שתיית ארבע כוסות בליל הסדר. ואלו הם:

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים.
והצלתי אתכם מעבודתם.
וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
ולקחתי אתכם לי לעם.
והייתי לכם לאלוקים. {שמות ו' ו'-ז'}

 

כאשר נרים הערב את הכוס הראשונה, כאשר נברך עליה ונלגום ממנה כשיעור שציוו אותנו חכמים,  נעלה בתודעה את רובד החירות הטמון בפסוק הראשון שציטטנו: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

 

הסבל הוא נושא משפט זה ולא עצם העבודה הקשה. זהו סבל הנובע מן העובדה שאין לעבדים אלו כל מעמד בעיני משעבדיהם. עליהם לא חלה 'אמנת ג'נבה' כלשהי, כנהוג כלפי שבויי מלחמה. הם – אבק אדם, ותו לא. הוא בעל ערך כל עוד ניתן לנצלו לעבודת פרך. ובעיקר גדול היה הסבל, משום שלאחר שנים רבות של עבדות, זה היה גם דימויים העצמי של בני ישראל במצרים – ירוד. גם בעיני עצמם היו חסרקי ערך אנושי.

החירות האלוקית היא חירות מסבל זה. גאולת מצרים זקפה קודם כל את קומתם כבני אדם. היא החזירה להם את הכבוד העצמי. הם לא היו עבדים שניצלו פירצה בחומת השיעבוד וברחו אל המדבר ואל החופש.

 

הם נגאלו. משמע, מישהו גאל אותם, חפץ בהם ורצה בטובתם. הם שבו, איפוא, להיות בני אדם, גם בעיני עצמם. ועל כן, לא שבו עוד אל גלות הסבל הזה לעולם, למרות אלפיים שנות גלות, שטרם הסתיימו. בכל מקום על פני תבל , אליו גלו בני ישראל מאז, לא טעמו עוד את תחושת האפס הזאת שהייתה מנת חלקם במצרים. למרות הדיכוי, ההשפלה, העבודה הקשה ויסורי התופת במרתפי האינקויזיציה, במחנות סטאלין והיטלר – נותרו גאולים בנקודה הפנימית ביותר שבלבם שם, לא יכול אף צורר להגיע אחר גאולת מצרים. זו הגאולה שלכבודה אנו משיקים עתה את הכוס הראשונה.

 

בעת הברכה על הכוס השנייה אנו מתמקדים בהיחלצות מן העבודה הקשה עצמה. כלשון הכתוב המכוון כנגד כוס זה: "והצלתי אתכם מעבודתם".

 

העבודה, ככל שהיא ערך חיובי מצד עצמו, שימשה בידי המצרים אמצעי לממש את פילוסופיית החיים שלהם. זו הפילוסופיה שיצרה מעמדות בחברה, מעמדות על ומעמדות תחת. חברה, שעבודת הכפיה של בני אדם 'נחותים' מעוגנת בה בחוק המדינה, ובמבנה הארגוני שלה. זו היא חברה המאמינה, שלא כל בני אנוש שווים, וקיימת זכות בסיסית לחלק מן הציבור לרדות בזולת ולשלוט בגורלו.
בבית העבדים הגדול שמצרים שמו, היו בני ישראל הנקלים והנחותים שבעבדים. עבדים, שגם עבדים ממעמדות 'עליונים' יותר ראו לעצמם את ה'כבוד' לרדות בהם. אדון ועבד: זו הייתה ההירארכיה המצרית ותמצית השקפת עולמה ביחס לזכויות האדם. אדון ועבד. פיהרר ואוטרפיהרר בלשון המאה העשרים. המאה ה'נאורה'.

 

בליל זה, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, נגאל במצרים לעד המושג אדם. המושג אדם, ולא רק המושג בני ישראל. גאולתו של האלוקים ביטלה, אחת ולתמיד, את החלוקה המלאכותית הזאת בין בני אדם, המרשה לאדם לשלוט בזולתו. זו המהפכה האלוקית שהכריזה לראשונה את האמת הגדולה, שכל בני אדם שווים וכולם נבראו בצלמו. ממנה, מגאולה זו, שאבו עוז ותעצומות רוח כל משחררי העבדים בעולם, מימי ספרטקוס ועד לינקולן. כי קול השיוויון והחירות מהלך מאז מקצה העולם ועד קצהו. ואם כי עדיין לא נפלו קול חומות העריצות בעולם, הרי, שאת מנגינת הגאולה ממצרים אי אפשר להפסיק עוד...
לכבודה אנו מוזגים כוס יין שניה בברכה בשם ומלכות.

 

הכוס השלישית נמזגת כנגד הפסוק: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים".

 

לגאול פירושו בעברית, לקנות. העברה מרשות לרשות. כוס זו מורמת על אופי הגאולה העברית. היא מוקדשת לגואל ברוך הוא עצמו. היא מעלה על נס שהגאולה לא הייתה אקט, בו בני אדם לקחו את גורלם בידיהם ופרקו עול אדוניהם מעל צווארם. בשתיית הכוס השלישית אנו מעניקים לגאולת מצרים את ההיבט המטאפיזי שלה. אנו מצהירים שנגאלנו, משום שהאלוקים חשף את זרוע עוזו. כך, יש לגאולה משמעות רחבה הרבה יותר מאשר השתחררות גרידא מעול הקולוניאליזם, למשל. ובעצם הגאולה הזאת, אנו עוברים לרשותו של אותו בורא גואל, כפי שאמר משה בשם האלוקים: "שלח את עמי ויעבדוני". לא סתם שחרור, כי אם עבדות מסוג חדש. עבדות משחררת במישור הרוחני.

 

הכוס הרביעית מוקדשת לבחירת ישראל: "ולקחתי אתכם לי לעם".

 

גאולה זו הייתה הבסיס ליצירת העם היהודי. לא גאולה סתם הייתה גאולת מצרים. הייתה זו גאולה שעיצבה את העם בצלמה ובדמותה. עם שצמח מתוך הענות, מכוח ההבטחה שהבטיח האלוקים לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. עם שדווקא הוא נבחר לגאולה זו. עם, שזכר המאורעות הכבירים הללו יהיו טבועים בנשמתו לעד. והם יהפכו אותו, עקב כך, לעם מיוחד במינו. עם, שישא את בשורת גאולת מצרים לכל העולם כולו, עד סוף הדורות.

ובעת שתיית הכוס הרביעית, אנו מכריזים כלפי גואלנו יתברך, וקבל עם ועולם, אנו נאמנים לבשורה הזאת, ולעד נמשיך, אי"ה, לשתות מיין הנצח.
{מעובד מתוך הגדתו של הרב משה גרילק ז"ל – 'הגדה ופשרה'}

 

שבת שלום – פסח כשר ושמח לכל בית ישראל בכל מקום שהם – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzG

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתורין שלהם, ולא ביטלו את המילה {ילקוט שמעוני}.

סטטוס שבועי:
חג הפסח נועד להשיב את זיכרון עם ישראל אל אותם ימים מורכבים מחושך ואור כאחד. אל הפינה בו נדרסה ואבדה החירות לראשונה בתולדותינו. שם באותה פינה אפילה, בקע האור הגדול שהחזיר לעם את חירותו האבודה. מי שמאזין לסיפור יציאת מצרים כפי שהאזינו לו דורות עברו, ימצא שם גם את חירותו שלו. את חירות הפרט, חירות העם, ואת חירותה של האנושות כולה.

ציטוט שבועי:
אי אפשר לברוח מהזהות. כמו בני ישראל מול פרעה, כך גם אני מול הקומוניזם ידעתי: אתם יכולים לשים אותי בכלא, אבל אני זה שבוחר בזהותי. לכן גם בתא הקטן – אני חופשי! {נתן שרנסקי}

סיפור שבועי:

'הסיפור הנכון' / הרב ישראל מוצן, בולטימור

שאלתי פעם ילדה יהודייה מה זה בית כנסת? היא ענתה: המקום שאליו המשפחה שלי הולכת כשמישהו מת!

אנחנו אוהבים יהודים מתים. באיזה יום בית הכנסת שלנו הכי מלא? האם בחג פורים השמח? לא, דווקא בחגים שבהם אומרים תפילת 'יזכור' על הנפטרים. מה האירוע שהכי מאחד אותנו? מתן תורה בחג השבועות? לא, יום השואה. יום לזכר שישה מיליון יהודים מתים. מה גורם לאנשים לבוא לבית הכנסת? לימוד תורה? לא, יום הפטירה של ההורים שלהם, להגיד קדיש.

סיפור יציאת מצרים מבקש להעביר את הערכים לדור הבא אחרת, מתוך שמחה להתמקד בעתיד - בילדים.
התחלנו לערוך בקהילה שלנו לימוד תורה משפחתי, במוצאי שבת. התבוננתי בילדים ובהורים לומדים ביחד והתרגשתי. זה אירוע של עתיד, לא של עבר. ככה מתחברים נכון אל הסיפור.

לידה שנתית:

'סיפור עם'

בית העבדים במצרים דמה למחנה ריכוז מן הדגם המוכר לנו. מבעד לקלסתר פניו האנטי מוסרי נשקף לנו פרצופה המעוות של אושוויץ. למרות אלפי השנים המפרידות, שניים אלו הם אחד. אם לא בהיקפם וממדיהם, הרי במלוא מובן המילה, ברוחם הסוטה ובסגנונם האכזרי.
שכן, לשם איזה צורך – שואל פרופסור אנדרה נהר – מסרב פרעה לספק לעברים את התבן, שבלעדיו אין ביכולתם לייצר את הלבנים? ועוד דורש מהם, כי יספקו בסופו של כל יום את מכסת הלבנים כמקודם?

כאן לא מדובר על התועלת שבעבודה. מתברר שעבודה זו הכפויה, לשמה נועדה – לדכא את האנשים המספקים אותה. ("למען ענותו בסבלותם" – אומר הפסוק שמות א' י"א). ועל כן אנו נכנסים לתחום החשוך והמעורפל של עולם מחנות הריכוז.
ההקבלה איומה, מפחידה. 'הטבעת הבנים הזכרים – מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם... העבודה המשפילה, היא בחזקת הצגה. הקרבנות, הם השחקנים, ואילו הנוגשים, הינם בגדר צופים נהנים... במצרים כבאושוויץ – השוט הוא הסימן להשגחה פעילה, ולהשתתפותו של הצופה במשחקו של הקרבן' ('משה' – א. נהר עמ' 104).

והנה, דווקא באושוויץ מצרית זו, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, הוכתרו בני ישראל המוכים, המפוררים, חסרי תוחלת החיים, לראשונה, בתואר 'עם': "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" {שמות ו' ז'}.

זה, איפוא, הרגע המתאים ללידתו של עם חדש, שאין בדומה לו. 'עם שאינו תלוי באותם התנאים, אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם' {רש"ר הירש על התורה}.
עם, שגיבושו מתחיל, במקום בו נעלמים עמים אחרים. המפגין בנוכחותו, את חירותו המוחלטת מחוקי ההיסטוריה הרגילים, את אי תלותו בסיבות החומר, זו היא ההאצלה מחירות האלוקים, הכל יכול, חוצר החוקים כולם. ולא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים, את בריאת העם – לבריאת העולם.
'הופעתו של עם אברהם' – ממשיך רש"ר הירש – 'יעורר מחדש את תודעת החירות וישחרר את האנושות מכבליה'.

כאן טמונה אמת חיינו. כאן הפתרון וההסבר לכל הקורה אותנו מאז.

מהות הלידה המשונה של העם הזה, ששברה כל הגיון, וודאי טבועה באופיו לעד. ואם כי משולה כנסת ישראל ליונה, הרי מעניין, מאלף ואקטואלי סימן הנץ שמצא בנו – תוך התבוננות בתעודת עם ישראל – דווקא סופר קתולי, SAINT- IVES DALEYDRE) ):

'כאותו נץ בעננים, אין אומה קטנה זו מתעוררת לחיים אלא כשהיא נתונה לטלטולי סערות, המכריעות ספינות אדירות. היא מגלה את כנפיה ומחדשת אוניה, כוחותיה ומירצה, עוצמת יסודותיה הראשוניים. היא רוכבת בחריצות על משבי הסערה, בעוד גופים מדיניים גדולים יורדים תהומות, כשהם מתנפלים זה על זה באיוולתם. מה שעשוי להרוס כל קבוצה אנושית אחרת, נוטה להחיות את זו ולהחזיר לה את צורתה המקורית'.

דברים אלו יפים לכל זמן, גם לתקופתנו אנו.
כי "ויוציאנו ה' אלוקינו משם" וכו'. מכל שם ובכל דור...
{מתוך הגדתו של הרב משה גרילק ז"ל – 'הגדה ופשרה'}

 

שבת שלום – חג כשר ושמח לכל בית ישראל בכל מקום שהם – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ומה עלה לנו מכל שיווי הזכויות שלנו בגולה? מברלין - ערש ההשכלה החילונית וההתבוללות - נפתחה הרעה, רעה שלא הייתה כדוגמתה בכל ההיסטוריה שלנו, ונתפשטה ברוב ארצות הגולה. ושוב נתחדשו הגיטאות, והגיטאות הפכו לבתי מטבחיים, והיינו 'כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה'. {הרב משה אביגדור עמיאל}

סטטוס שבועי:
לאחר השואה, המונח 'גבורה', ניתן בחברה הישראלית בעיקר לפרטיזנים ולמורדי הגיטאות ודומיהם.
במשך השנים ובפרספקטיבה של הזמן, המושג 'גיבור' קיבל משמעויות מגוונות ורחבות יותר.
כיום כולם מסכימים שגבורה היא ביטוי של התנגדות ל'רע', ולהילחם להישאר ב'טוב'. זוהי גבורה שמקורה בכוחות הנפש, והיא גבורת הרוח היהודית. כמו שנוכחנו בשנה האחרונה לחוות ולראות את גיבורי שבי החמאס.
הנאציזם נלחם ביהדות ובשורשיה, והיהודים השיבו מלחמה בהחזיקם בה ובערכיה. אמנם באופן רשמי המלחמה הייתה נגד הגזע היהודי, והתכלית הייתה להשמיד את היהודים מעל פני האדמה, אולם מאחורי הצהרות אלו עמדה האידיאולוגיה הנאצית שהאויב הראשי שלה – היא היהדות.

ציטוט שבועי:
העבר שלנו, מורשתנו, מוצאנו, אינם אסון כמו שאמר היינה, ועוד פחות מזה שפלות, אלא סבל, סבל הרואי, סבל שנובע מהמעשה ההרואי של מסירות הנפש של עם שלם למשהו שנראה לו נעלה לאין שיעור, ובעצם מעלה לאין־סוף. אף יהודי לא יוכל היום להיטיב עם עצמו יותר מאשר אם יחיה עם זיכרון העבר. {ליאו שטראוס}

סיפור שבועי:

'אלה שלא נכנעו'

כה אמר לי פינטשע שטייער קומנדנט מבנדין:

אנו יודעים, שבלבוש כזה שלנו אי אפשר לצאת החוצה... ואנו מבינים היטב, שעם הפיאות והזקן לא נוכל להירשם לעבודה ולא נשיג מנת הלחם מן היודנרט... ברור לנו בהחלט שאם יתפסו אותנו הזונדרס, אין בידינו שום כרטיס ושום תעודה ושום סגולה והם ישלחו אותנו ישר לאן שישלחו... אבל כאלה אנחנו. עכשיו הזמן של גזירת השמד, כי האשמדאי הנאצי רוצה חלילה לעקור כל זיק של אמונה מלבות בני ישראל וכל אלה הן גזירות של שמד, ועל שעה כזאת מצווים: 'יהרג ואל יעבור'!
{אפרים לונדנר – 'גשר לעולם מופלא'}

זיכרון שנתי:

'בין ה1 באפריל ל7 באוקטובר' / רוברט וולטש

ה -1 באפריל 1933 ייזכר כיום חשוב בתולדות יהודי גרמניה ואף בתולדות העם היהודי כולו. למאורעות היום ההוא יש לא רק צד פוליטי וכלכלי, כי אם גם צד מוסרי ונפשי. על ההשלכות הפוליטיות והכלכליות דובר כבר הרבה בעיתונות, ותוך כדי כך עירפלו כמובן המניעים התעמולתיים את הראייה העניינית. ענייננו הוא לדבר על הצד המוסרי.
ככל שגם מרבים כיום לדבר בבעיה היהודית, הרי איש זולתנו לא יכול לבטא מה שמתחולל בנפשם של יהודי גרמניה, ומה שיש לומר מנקודת מבט יהודית בקשר למאורעות. היהודים אינם יכולים לדבר היום אחרת אלא בתור יהודים. כל השאר חסר משמעות ...

טעותם הפטאלית של יהודים רבים, כי ניתן לייצג אינטרסים יהודיים תחת מסווה אחר, סולקה. יהדות גרמניה למדה ב- 1 באפריל לקח, שהעמיק לחדור בה הרבה יותר ממה שמניחים אפילו אויביה המושבעים והצוהלים היום. אנו חיים בזמן חדש, המהפכה הלאומית של העם הגרמני היא סימן ברור לחלוטין, שעולם המושגים הישן התמוטט. עובדה זאת עלולה להיות מכאיבה לרבים, אך בעולם זה יכול להתקיים רק מי שרואה את פני המציאות כמות שהם.
אנו עומדים בעיצומה של תמורה כבירה בחיים הרוחניים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים. דאגתנו היא: כיצד מגיבה היהדות?

ה-1 באפריל 1933 יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם היהודים אינם כאלה, כפי שהם מתוארים על ידי אויביהם. היהדות המותקפת חייבת להגיע לידי תודעה עצמית. גם ביום זה של התרגשות חזקה ביותר, כאשר רגשות סוערים ביותר מרעידים את לבנו לנוכח מחזה חסר תקדים של נידוי כללי של האוכלוסייה היהודית כולה במדינה תרבותית גדולה, עלינו לשמור בראש ובראשונה על דבר אחד: שיקול דעת.
עם זאת שאנו עומדים אובדי עשתונות אל מול המתרחש בימים אלה, אסור לנו בכל זאת להתייאש ועלינו למסור דין וחשבון לעצמנו ללא כל אשליה עצמית. בימים אלה יש להמליץ שהיצירה שעמדה ליד עריסתה של הציונות, 'מדינת היהודים' לתיאודור הרצל, תופץ במאות אלפי עותקים בין יהודים ולא יהודים ... היום מאשימים אותנו, כי בגדנו בעם הגרמני. העיתונות הנאציונל סוציאליסטית מכנה אותנו 'אויבי האומה' ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם.

מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות. עם כל המרירות הממלאת אותנו למקרא קריאות החרם הנאציונל סוציאליסטי והאשמות חסרות שחר, הרי על דבר אחד יכולים אנו להודות לוועד החרם.
בסעיף 1 של ההנחיות לביצוע החרם נאמר: 'הכוונה היא ... כמובן, לחנויות הנמצאות בידיהם של בני הגזע היהודי. לדת אין כאן כל חשיבות. אנשי העסקים, בין שהמירו את דתם לקתוליות או פרוטסטנטיות, או פרשו מן היהדות, נחשבים אף הם, לפי רוח הוראה זו, כיהודים'. זוהי תזכורת לכל הבוגדים ביהדות. כל הפורש מהציבור כדי לשפר את מצבו האישי, לא יקבל את שכר בגידתו.

בנקיטת עמדה זו נגד המתכחשים ליהדות יש משום תחילת ההבהרה. היהודי המתכחש ליהדותו, אינו אזרח טוב יותר מאחר המודה בה בגלוי. ההתכחשות היא חרפה, אך כל עוד שהסביבה נתנה על כך פרס, נראתה כיתרון. אולם היום שוב אין בכך יתרון. ליהודי ניתן אות כסימן ליהדותו. הוא מקבל את הטלאי הצהוב. 

בשבת התנסו יהודים רבים בחוויה קשה. לא מתוך הכרה פנימית, לא מתוך נאמנות לעדתם, לא מתוך גאווה על עבר מפואר והישגים למען האנושות, כי אם על ידי הטבעת הפתק האדום והאות הצהוב, עמדו שם לפתע פתאום כיהודים. מבית לבית עברו הקבוצות, סימנו חנויות ושלטים, צבעו את שמשות החלונות, במשך 20 שעות הועמדו יהודי גרמניה במידה מסוימת בפני עמוד הקלון. לצד סימנים אחרים וכתובות נראה לרוב בחלון הראווה גם מגן דוד גדול, מגנו של המלך דוד. הכוונה הייתה שלילת הכבוד. יהודים, קבלו אותו את מגנו של דוד, ושאוהו בכבוד!

פרשה שבועית:

פרשת שמיני / 'סיבה ומסובב'

"כל מפרסת פרסה ושסעת שסע מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, גרה לא יגר טמא הוא לכם" {ויקרא י"א, ג'-ט'}.

נקבע כאן מפורשות הכלל, שכל חיה או בהמה המצויידת בשני סימני טהרה (מעלת גרה ומפריסת פרסה) מותרת באכילה. האחרות אסורות. התורה מסמנת את החיות בקבוצת הביניים, שלהן רק סימן טהרה אחד אשר גם הן אסורות.
פסוקים אלו קובעים בוודאות, שרק ארבע חיות שייכות לקבוצת הביניים, שלהן סימן טהרה אחד: גמל, שפן, ארנבת וחזיר.

מאז הוכרז חוק זה בתורה, נתגלו יבשות חדשות, ובהן מיני חיות חדשות, אולם דברי התורה קיימים כאז כן עתה. אף חיה אחת, חוץ מארבע אלו הנזכרות לעיל, לא נמצאה שיהיה לה אחד משני הסימנים ללא הסימן השני.
וכי משה רבינו היה זואולוג או צייד חיות? - כיצד ידע חוקים אלו, ואף פרסמם? משיב התלמוד: מכאן תשובה לאומר: 'אין תורה מן השמים!' {חולין דף ס'}.

בדומה לכך החוק בדגים. רק אלה שיש להם סנפיר וקשקשת מותרים באכילה. מן הניסוח המיוחד של חוק זה מסיקים חכמי התלמוד, כי כל אימת שיש לדג קשקשת, תמיד יש לו גם סנפיר, לכן הוא מותר באכילה. ושוב אנו מוצאים כי מאז ניתן חוק זה, נתגלו נהרות, אגמים וימים חדשים, ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור, ולא נמצא דג אחד עד היום הזה שתהיה לו קשקשת ללא סנפיר.

כלל קצר זה קשור במבנה הפיסי של הבהמות והחיות. והנה, מבנה פיסי זה יוצר חלוקה מעניינת לפי תכונות:

המותרות באכילה הן חיות הבית המתורבתות, אשר מזונן צמחי בלבד, ואינן מגלות עצמאות יתר, ונוחות לקבל את עולו של האדם.
לעומת זאת, האסורות באכילה הן חיות טורפות האוכלות בשר או שקצים ורמשים, המפגינות עצמאות פראית, שאינן ניתנות לאילוף, ומתחמקות מכל עול ושלטון.

עובדה שאין להכחישה היא, שבידי משה היו ידיעות מפורטות אודות סוגי החי השונים ועל תכונותיהם האופייניות. ידיעות ברורות, תכליתיות ומדוייקות עד להדהים.
עובדה היא, שמשה היה סגור ומבודד עם עמו במדבר. לא עמדו לרשותו כל אמצעי מחקר שהם, רגלו לא דרכה על יבשות שאיש בזמנו לא ידע אפילו על קיומן, ולא הייתה לו כל אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים ולבדוק את סנפירי כל הדגים.
עובדה היא, שמשה ידע לפני 3000 שנה את אשר ידוע לנו היום, לא בדרך המחקר וההוכחה האמפירית, אחרי אלפי שנות התנסות והתבוננות, כאשר מרחבי תבל הדום לרגלינו, ומעמקי הים גלויים לפנינו.

קיימת רק אפשרות הגיונית אחת לגבי זיהוי מקורו של ידע זה: תורה מן השמים.

חז"ל הסבירו את החלוקה הזאת, כי התורה רצתה להרחיק את היהודי מכל מזון העלול להשפיע השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית. כלום מקרה הוא שאין היהודים, כציבור, מגלים נטיות של אכזריות? כלום מקרה הוא שאלפי שנות גלות, מצוקה וסבל לא השחיתו אופי זה? גם בתנאי לחץ קשים, תססו חיי חברה ערים בקהילות ישראל, פעלו אגודות לעזרה הדדית ופרחה היצירה הרוחנית, מתוך אהבת האדם וכבודו, אהבת אלוקים ועבודתו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – קיץ בריא - חודש טוב – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

 

 

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מדינת ישראל זה הדבר הכי חשוב שקרה לנו ב-2000 השנים האחרונות, אבל עדיין לא קראתי את הפרק האחרון של הסיפור כך שאינני יכול להגיד כיצד הוא מסתיים. {הרב יונתן זקש}

סטטוס שבועי:
ארץ ישראל הייחודית והמיוחדת לעם ישראל, ניתנה לנו, ועוברת אלינו מדור דור, מאז הבטחת בורא עולם לאבותינו.
זו מתנה השייכת לעם היהודי, ואינה תלויה בהחלטות אומות ומעצמות, אלא בידי בורא עולם שנתן, נותן, ויתן לנו את הארץ בשלמותה, כאשר תבוא העת לחננה.

ציטוט שבועי:
שליחותה של מדינת ישראל כבר אינה רק במאמץ להבטיח מקלט לכל יהודי בעולם המבקש לחיות כאן, אלא באחריות להמשכיותו של העם היהודי המתכווץ הן בשל ריבוי טבעי נמוך והן בשל נישואים עם לא יהודים, המובילים לכך שהילדים הנולדים כתוצאה מנישואים כאלה, אינם נחשבים ליהודים, גם אם הילדים עצמם מגדירים עצמם יהודים. {יוסי ביילין}

סיפור שבועי:

'זוכרים!'

אהרן הרשקוביץ הי"ד. בן שיינדלה ורפאל, נולד ביום ו' בטבת תרפ"ב בבוקרשט, בירת רומניה.
זוועות המשטר, השותף לנאצים, עקרו מנפשו את האמונה בעתיד היהודים ברומניה, ואחרי מלחמת  העולם השנייה יצא ב'נתיב הבריחה' לאיטליה, והפליג ארצה ב 1946 באוניית-המעפילים 'הגנה'.
אהרן היה עצור זמן-מה במחנה עתלית ושם למד לדבר ולכתוב עברית ובמכתביו להוריו כתב שהוא נהנה גם מהחיים במחנה, באשר הרגיש אדמת מולדת תחת רגליו. בנובמבר  1946 שוחרר מהמחנה ובמכתביו הביע התפעלות מכל מראה עיניו. התיישב בגבעתיים ועבד כפועל בניין.

אהרן התייצב לשירות בחודש פברואר 1948  ושירת באחד הגדודים בחטיבת 'אלכסנדרוני'. הוא השתתף בכל פעולות הקרב של יחידתו (כיבוש יאזור, קאקון ועוד).
במכתבי ההרגעה להוריו הדואגים לו כתב בין השאר: 'ודאי אין המלחמה חברת-ביטוח, אבל כשם שעברנו את מלחמת הנאצים כך נעבור את מלחמתנו זו. אין לנו שתי דרכים. ננצח ונמשיך את העבודה. המוות בשדה הקרב אינו גרוע מהמוות במחנות הגרמנים, אבל בקרב למען המולדת יש יותר סיכויים לחיים טובים'. ואכן המשיך בקרבות מתוך הבנה ומסירות.
בעת מבצע 'חורב', נערך מבצע 'חיסול' נגד 'כיס פלוג'ה', שבו הייתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה'כיס', באזור עיראק אל-מנשיה. כוחות 'אלכסנדרוני' פרצו לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים ותקפו נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. חלק מהכוח נלכד בתוך הכפר. בקרב זה נפל, ביום כ"ו בכסלו תש"ט. נקבר בפלוג'ה. הי"ד. יהי זכרו ברוך.
ביום י"ז בכסלו תש"י הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

זיכרון שנתי:

'מראה לעולם' / אוליבר שריינר (סופר דרום אפריקאי ופעיל זכויות האדם) - מאי 2012.

אכן קשה לאומות העולם לחיות בנוכחות היהודים. זה מטריד ולא נוח ביותר. היהודים הביכו את העולם כאשר עשו דברים שהם מעבר לכל דמיון. הם הפכו לנציגי המוסר עלי אדמות מאז אותו יום שאבי אביהם אברהם, גילה לעולם סטנדרטים אתיים גבוהים ליראת שמים.

הם העניקו לעולם את עשרת הדיברות, אשר עמים רבים מעדיפים לקרוא עליהם תיגר. הם הפרו את חוקי ההיסטוריה בכך שנותרו לחיות כנגד כל הסיכויים זו עובדה היסטורית. הם ממשיכים להתקיים לאחר שכל אויביהם - ביניהם אימפריות עצומות כמו רומא ויוון נעלמו לנצח. והם מכעיסים את העולם עם שובם למולדתם אחרי 2000 שנות גלות ולאחר רצח של שישה מיליון אחים הם בנו מדינה דמוקרטית כהרף עין, כאשר רוב רובן של אומות העולם לא יכלו להקים במשך מאות בשנים.
הם בנו מונומנטים חיים כגון החובה להיות קדושים ואת הזכות לשרת את אחיהם בני האדם. הם נתנו את ידם לכל מאמץ של האנושות לקידמה בין אם בפסיכולוגיה, במדע, ברפואה או בכל תחום אחר, ללא כל פרופורציה לגודל מספרם באנושות. והם נתנו לעולם את התנ"ך וגם את 'המושיע'.

היהודים לימדו את האומות לשנות את העולם, שלא לקבל אותו כפי שהוא, ובנוסף גילו לעולם את רעיון האמונה בא-ל אחד. ואע"פ כן רק אומות ספורות היו מוכנות להאזין להם ולאמץ את המסקנות המתבקשות מכך. אלא שאומות העולם הבינו כי ללא היהודים הם אבודים.... ובעוד התת מודע שלהן מנסה להזכיר להם עד כמה כל מושגי הציוויליזציה המערבית נוסחו לראשונה על ידי היהודים, הם עושים הכול על מנת לדכא אותו.
הם מכחישים כי היהודים בקיומם מזכירים להן להם את המטרה הנעלה של החיים והצורך להיות מכובד, והם עושים הכול כדי לחמוק מהמסקנות המתבקשות. זה קשה מדי עבורם וזה מביך לחיות כך.

אז אומות העולם החליטו שוב לצאת לדרך 'שלהם' ולמצוא מקל בו יחבטו ביהודים. במטרה: להוכיח כי היהודים עצמם אינם מוסריים וכי הם אשמים ברצח ובהשמדת עם כמו אחדים מקרבם.
וכל זאת כדי לכסות ולהצדיק כישלונם כאשר אפילו לא מחו בשעה שהובילו מילוני יהודים אל בית המטבחיים של אושוויץ ודכאו, וכך על מנת להשקיט את נקיפות המצפון המתעורר בנוכחותם היהודים הם מצאו להם 'מקל'.

אין דבר המספק יותר מלחזות ביהודים הנאבקים באומה אחרת (שאזרחיה מאוימים ע"י מנהיגיהם) כנגד מיטב איחוליהם של אומות העולם, מנסים היהודים להגן על עצמם על מנת לשרוד. בסיפוק גדול הן מתירות לשכתב את ההיסטוריה וזאת על מנת לתדלק את השנאה של עוד ועוד אנשים כנגד היהודים. למרות העובדה שהעמים מבינים היטב כי השלום בין הצדדים יכול היה לשכון לפני זמן רב, אילו רק היו מתירים ליהודים סיכוי הוגן. תחת זאת, הם קופצים בשמחה על עגלת השנאה רק כדי להצדיק את קנאתם ביהודים ואוזלת ידם בהתמודדות בסוגיות המוסריות שמעלים לפניהם היהודים בקיומם.

כאשר מביטים היהודים במחזה הביזארי התרחש לעיניהם בהאג, הם יכולים רק לחייך כנגד במשחק המלאכותי, כאשר העולם באופן פרדוכסלי מאשר פעם נוספת את מיוחדותם. זה אותו צורך המוטבע באומות לקעקע את היהודים שגידלו אותם.
חקר ההיסטוריה של אירופה במאות האחרונות מלמדת אותנו שיעור יחיד ומיוחד: במקום שאומה קיבלה את היהודים והתייחסה אליהם בהגינות ורחמים אומה זו שגשגה ואומה אשר דכאה אותם ועינתה אותם אומה זו גזרה את דינה לקללה.

פרשה שבועית:

פרשת תזריע – מצורע / 'חופש הביטוי...'

"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" {ויקרא י"ג, מ"ו}

הלשון הועמדה השבוע לדין. היא נאסרה, לשון זו, המתגלגלת בפינו ויורה מילים לכל עבר, ללא חסך וללא מחשבה – והואשמה כחוק. גזר הדין ניתן בפרשתנו, בהתייחסות מפורשת לכל סעיף מסעיפי האשמה.

תרבות הנאבקת מרות על טהרת הלשון, מזכירה ללא הרף לנאמניה שהדיבור יוצר את מהות האדם, ואין לזלזל בו. שהפה הנקי מצביע על הנפש הטהורה והמעודנת, ושהמילים הן הן המעצבות את הנפש. הדבר נעשה במחזוריות של יחסי הגומלין, הקיימת בין המחשבה ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט והמטמיע את הנאמר ברקמות נשמתו של המבטא אותן.
מדובר בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה, המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת, המסכסך באמצעות הרכילות, בין בני אדם. חברה מקראית זו רצתה לחיות בלא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין. והיא ידעה ש'החיים והמוות ביד הלשון', פשוטו כמשמעו.

זהו כוחה ההרסני של הלשון, שהמדבר לשון הרע מתעלם ממנו.
גזר הדין בפרשה תואם להיקפו ולעומקו של החטא: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" {ויקרא י"ג, מ"ו}.

כך שומרת חברת העילית על שלמותה, על בריאותה ועל איכותה.
היא נוטלת את המדבר לשון הרע, מי שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו ממנה - אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות הבלתי נסבלת של ימי ההסגר, את ערכה של החברה. שיחוש עד כמה הוא זקוק לה. או-אז יקלוט את גודל חטאו, כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.

לאחר ימי ההסגר עדיין לא תמו ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית להבנת אישיותו: "ולקח למטהר שתי ציפורים... ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וגו'" {שם י"ד, ד'}.

"ציפורים חיות": לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.
"ועץ ארז": לפי שהנגעים באים על גסות רוח.
"ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו וירפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב" (רש"י שם ע"פ המדרש).

בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן שהוא מקריב את המקור לצרעת חטאו: גסות הרוח ותחושת הבוז כלפי הסובבים אותו. תחושה זו היא שהתירה לו לזלזל בהם בלשונו. הבא, איפוא, שני, תולעת ואזוב. זכור נא, שמעט ענווה רצויה מאד, למען יצירת גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך. לטובתך היא.

זהו. כך היו המחשבות באותו עולם רחוק ומוזר. אכן, עולם מוזר מאד בעינינו, בני 'דור הדעה' של התקשורת ההמונית והמתוחכמת.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzG

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
קולות השתיקה - הם למעלה מקולות הדיבור. {הבעל שם טוב}

סטטוס שבועי:
התכונה הייחודיות של המין האנושי היא תכונת הייעוד והמטרה. כל בן אנוש, נושא עימו מרגע היוולדו את תחושת בקשת הייעוד. האדם לא ינוח ולא ישקוט עד שיציב לעצמו מטרה כלשהי וינסה לעמוד בה. כל חייו יעמדו בסימן הצלחה או כישלון לפי אותו יעד או יעדים שהציב .
זהו אחד החלקים החשובים ביותר של הגדרת האדם כ'אינדיבידואליסט' – אדם העומד בפני עצמו, שאינו דומה לשום אדם אחר ואין לו תחליף. אילו היה אדם מסויים במין האנושי זהה לאדם אחר באופן מוחלט, כי אז יתכן שלא הייתה משמעות לחייו. ולכן: 'כל המקיים נפש אחת – כאילו קיים עולם מלא'.

ציטוט שבועי:
ההיסטוריה היהודית מזמנת חזיון ייחודי של עם, יחיד במינו במובן זה, שקורותיו החלו עם מושג ברור של ההיסטוריה ועם נחישות מודעת להגשים בעולם תכנית מנוסחת היטב, ואחר כך, לא לוותר כלל על מושג זה. {חנה ארנדט}

סיפור שבועי:

'ביטוח לאומי!'

ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ביקר אצל האפיפיור. בתוך הדברים שאל ראש הממשלה: מה ההבדל בין הארץ הקדושה לארץ המובטחת?
ענה לו האפיפיור: הארץ, קדושה לכל הדתות. אבל היא מובטחת רק לעם היהודי!!!

פרשה שבועית:

אחרי מות - קדושים / 'מתמודדים'

"קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'" {ויקרא י"ט, כ'}.

עמי תבל עיטרו בהילת ה'קדוש' את הנזיר המתבודד במנזר מרוחק ואת הפקיר השקוע במדיטציה לסוגיה על אחת מפסגות ההימלאיה. אולם לא כן גורסת היהדות.
כל מעשיו של היהודי, הכוללים זהירות במאכלות אסורות, התרחקות מכל מגע מטמא ועבודת הקרבנות, רק מקרבים אותו אל גבול הקדושה. היא עצמה, כלומר הקדושה עצמה, היא עימות עם עצמו, עימות שכולו ברכה.

לאחר ההצהרה בדבר הקדושה, באים ההסברים. לפניכם דוגמאות מספר:

"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשוק את רעך... לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר... לפני עוור לא תתן מכשול... בצדק תשפוט עמיתך... לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך... לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך..." {שם, י-ט"ז}.
ועד לפסוק המפורסם: "ואהבת לרעך כמוך" {שם, י"ח}.

זוהי מפת הקדושה העברית. כולה דרישה לקידוש חיי המעשה ולהעלאתם בדרגה. לא בריחה אל הרים ואל יערות, אל חיים בהרמוניה עם ציפורי יער וקולות בראשית, גם לא נסיגה אל עולם הרפיון המנותק מן המציאות הסובבת. אלו הן דרכים קלות. הקדושה היהודית תושג דווקא בהמולת החיים עצמם, אגב השתתפות פעילה בהם.
בפני האדם השואף לקדושה, ניצבת הדרישה: שליטה והתגברות על רגשות הלב, על האנוכיות המקננת בקרבו, וכן התקשרות עמוקה יותר אל הזולת ואל החברה.
החובה לממש פתיחות זו היא בכל מישורי החיים, בחקלאות, במסחר, בחברה ובשאר תחומי החיים. במנזר השתקנים קל לשמור על הפה לבל ידבר סרה בזולת, אולם הפה איננו קדוש, מאחר שלא עמד במבחן.

פרשה זו דורשת דווקא את ההתמודדות האישית. היא מביטה בחיים ובאדם בעין אופטימית ביותר. היא מאמינה ביכולתו לבנות בתוך תוככי המציאות, אישיות מוסרית מקודשת.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
קיים באדם חיבור מופלא של גוף עם נשמה. ביטוייה של הנשמה יכולים להעלות את האדם לשיאים בתחום הרוח על ידי בחירה חופשית שהיא מיוחדת רק לאדם, אולם כוח בחירה זה יכול גם לדרדר את האדם למעמקיו של שפל מוסרי, אם ייתן לצד החומר שבו לגבור על הרוח.

ציטוט שבועי:
אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. {ז'אן-פול סארטר}

סיפור שבועי:

'תיקון עולם'

מדען אמריקאי לפני עשרות שנים ישב בחדר עבודתו, כשלפתע ניגש אליו בנו בן השבע, נחוש לעזור לו בעבודתו.
האב, ניסה לבקש מבנו שילך לעיסוקיו ומשחקיו, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא לקח מפת העולם, גזר אותה לחתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק. אתה אוהב פאזלים הוא אמר, קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך.
אותו מדען חשב שייקח לילד ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן שמע את קולו של הבן קורא לו: אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל.
בהתחלה, התקשה להאמין, איך זה ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה. אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת.
להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.

איך עשית את זה? שאל המדען את בנו, הרי לא ידעת איך נראה העולם.
אבא, ענה הילד, אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר לקחת את המפה ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם!!!

פרשה שבועית:

פרשת אמור / 'מוכנים ומזומנים'

"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם" {ויקרא כ"ג, כ"א}.

'עצם היום הזה' – הוא חג השבועות – יום מתן תורה.
למעשה, אין אנו חוגגים בחג השבועות את יום מתן תורה עצמו. החשבון הינו פשוט למדי:
בהתאם למסורת שבידינו התרחש מעמד הר סיני ביום השבת. אנו מוצאים בתלמוד (שבת דף פ"ז) שבני ישראל יצאו ממצרים ביום החמישי בשבוע. אם כך, הם החלו בספירת העומר למחרת היום, הוא יום השישי בשבוע. מכאן תוביל אותנו ספירה עקבית של חמישים יום בלוח השנה אל יום השישי בשבוע, ואילו התורה ניתנה בשבת שלאחריו, ביום החמישים ואחת! מדוע איפוא אנו חוגגים מאז את יום החמישים לספירה כיום מתן תורה?
זאת ועוד, חג מתן תורה כלל אינו מוזכר בתורה. הוא מכונה חג הביכורים או חג השבועות. שם אחרון זה מתקשר ישירות אל מצוות ספירת הימים והשבועות המסתיימת ביום זה, בלא כל איזכור של המאורע הכביר של מעמד הר סיני, ששינה עם ועולם.

אין אנו חוגגים את זכרונו ההיסטורי של מעמד הר סיני. חגינו חל ביום סיום הספירה שלקראת המעמד הנכבד ההוא. חג מתן תורה חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת התורה.

המון העבדים שיצאו ממצרים, לא היה ביכולתם לקבל את התורה. תחילה היה צורך לשנות את האווירה, ליצור את האטמוספירה הרוחנית הראויה, ולשנות את סולם העדיפויות. העם זקוק היה לפסק זמן כדי להתכונן כראוי למפגש עם האלוקים. ארבעים ותשעה ימי הספירה סיפקו לו הזדמנות פז להיערכות נפשית בצורה הדרגתית ויסודית לקראת המאורע הגדול. קליטה והפנמה נכונה של דברי התורה תלויות בהתבוננות מעמיקה ומתמשכת, המכשירה את הלבבות לקראת מתן תורה מתוך תחושת התעלות ונקיות הדעת והנפש. אלה הכינו את הנשמה להבנת המעמד ההוא על כל עומקיו. ההכנה היא העיקר.
ועל כן, יום החמישים לספירה, היום שלפני מתן תורה – הוא איפוא יום החג. יום החג לדורות.
ביום זה על האדם לעצור (ואכן, החג נקרא בפי החכמים – 'עצרת') ולבדוק את המלאי הרוחני שרכש בימי ההכנה. ביום חג זה הוא מאזין לקולות העולים מלבו, המלמדים אותו אם התעדן כראוי, אם חידד את תחושותיו בימי ההתבוננות שנקבעו לו. עליו לברר, אם יהיה ביכולתו לקלוט ולהתפעם נכונה מדברי התורה ולהתחנך לאורם.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

 

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יְרוּשָׁלַ͏ִים הָרִים סָבִיב לָהּ, וַיהוָה סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. {תהילים קכ"ה ב'}

סטטוס שבועי:
הכותל המערבי, הקיר של הלב היהודי במשך אלפיים שנות גלות, שריד לתקופת הזוהר של העם היהודי.

הכותל הוא שריד. גם אנו שרידים. כשעומד היהודי מול הכותל, שריד מול שריד, כאשר דמעותיו של היהודי נוטפות על אבניו, יודע הוא, כי קיר זה בקרוב - יהיה לבית ה'.

ציטוט שבועי:
בעצם נולדתי בירושלים, אלא שהמקרה ההיסטורי גרם שבא טיטוס הרשע וגירש אותנו מירושלים. ומשום כך נולדתי בבוטשאטש. {ש"י עגנון}

סיפור שבועי:

'אחת ויחידה'

ערן כץ מומחה זיכרון ישראלי מחבר הספר 'סוד המוח היהודי', הוזמן לוועידה בארצות הברית.

לאחר אחד הדיונים, עצר אותו חוואי ממדינות הדרום, והצביע על התג שענד, תג שנשא את שם המשתתף והעיר ממנה הוא מגיע. אתה מירושלים האמיתית? שאל.

החוואי התכוון לשאול אם הוא אכן מגיע מבירת ישראל, ולא מאחת העיירות הרבות באמריקה שנושאות את השם 'ירושלים'.  כץ הבין וענה לו בהתאם. מירושלים האחת והיחידה! השיב.

פרשה שבועית:

פרשת בהר / 'שיוויון חברתי'

"וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו ... יובל היא שנת החמישים... לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה... בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו..." {ויקרא כ"ה, י'-י"ג}.

בשנת תשל"ו (1976) נערך בפילדלפיה קונגרס, בו נטלו חלק הומניסטים מכל חלקי תבל. הכנס דן בדרכים לטיפוח יחסי ידידות ואחווה בין עמים.
הנציג הישראלי – ד"ר אהרן משה רבינוביץ – מן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית – הרצה בקונגרס על מצוות היובל. הוא הציגה כנקודת מוצא לכינון צדק סוציאלי בעולם, וכאמצעי לשמירת חרות הפרט.
הרצאתו קצרה תשואות. הכל לחצו את ידיו, תוך הסכמה לדבריו. במיוחד הפתיע הנציג המצרי, הסופר מוחמד עלי נאשף, אשר קם לעיני כל הנאספים, לחץ את ידי המרצה הישראלי (היה זה למעלה משנה לפני ביקורו של סאדאת בירושלים) ואמר:
ידעתי יפה שהעם בישראל הוא עם נאור ותרבותי, שההומניזם הוא נר לרגליו. אין לי כל ספק, שמשטר ליברלי שולט במדינת ישראל, וכי פוליטיקאים מבין שונאיכם מנסים להשמיץ אתכם, ולהשחיר את פניכם בתעמולה אנטי ישראלית, הרוויה שנאה ואיבת אדם (ידיעות אחרונות, י"ח תמוז תשל"ו 16.7.76).

ממה התלהב מוחמד עלי נאשף? מה טמון במצוות היובל, אשר קסמה למתקני חברה רבים? מה מצא בה למשל זאב ז'בוטינסקי, המגדירה כ'תנופה נועזת להפליא של מחשבה רפורמטורית'... כ'התשובה התנ"כית האדירה, העל האנושית בכל התפיסות הסוציאליות שידועות בכלל בתולדות המחשבה האנושית'?

בפרשה זו, נפרשת לעינינו יריעת מצווה זו בכל היקפה.
לאחר כיבוש יהושע, חולקה הארץ על פי הגורל. כל שבט זכה לנחלתו (מלבד שבט לוי). לאחר מכן התפצלה נחלת השבט עצמו וחולקה בין ראשי בתי האב של כל שבט. וכל אחד מבני ישראל זכה לקרקע, לאדמה פרטית, שהייתה רכושו.
זהו לדעת הכל מצב מבורך, אידיאלי לפרט ולחברה:
זו ההכרזה על הזכות הטבעית, שכל בן אדם זוכה לה עם לידתו, הזכות בה"א הידיעה של האדם, שהמהפכה הצרפתית שכחה להתקינה: זכות האדם לחלקת אדמה, יסוד הייצור והחיים בכלל (ד"ר קורט סלומון 'המשטר החברתי והכלכלי לפי התורה כיסוד השלום בארץ ובעולם').

אולם, יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה היא מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. היא דינמית בעצם טבעה. ההתפתחות היא חלק ממנה. בני ישראל, המתנחלים החדשים, החלו בוודאי גם לסחור בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו. נחלות החליפו ידיים. ותוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. ארץ, בה נחלות רחבות ידיים הפכו לרכושן הפרטי של יחידים. כשרון המעשה, היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית, שיצרה בו זמנית את הפער החברתי. כי לעומתם גדל בהתמדה ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. יתכן שכשלון היבול בשנה מסוימת, או מחסור זמני במזומנים, גרם להם למצב בו נאלצו למכור את שדותיהם. ואולי אפילו מצאו את עצמם לאחר זמן מעבדים את שדותיהם שלהם, שאדונים חדשים להם. אך עובדה היא, שחיי הכלכלה התוססים ומלאי התהפוכות יצרו מעמד חדש של אזרחים. אזרחים, שעלולים היו לשקוע עד כדי מכירת עצמם לעבדות, כתיאור הפרשה עצמה (שם).

עד שנת החמישים...

עד כי בא היובל... עד כי נעצרו גלגלי הכלכלה החופשית, בבת אחת וביום אחד. לא במהפכות דמים, ולא בכוח הזרוע, כי אם בצו התורה הקבוע בחוקי מדינת התורה.
השופר ביום הכיפורים של שנת היובל תקע את תקיעת החופש והחרות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל 'מדינת היובל' הקדומה, בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות:
כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעבדה מחדש, הרכוש הבסיסי – האדמה – שבה להיות רכושו של בעליה האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים, שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חרות, ובדרכם הביתה זכו לברכתו החמימה של אדונם.

החופש חייב להיות מלא ומושלם כמו הנקיות, אשר כתם אחד, ולו הזעיר ביותר, מבטל את עצם מהותה. נוטל ממנה את הזכות להיקרא בשם זה. כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים, האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו. איזה רגע נפלא ומשכר!

ומה אחר כך? בתום שנת השוויון, האחווה והחרות?
הכל התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חפשי. מאבקי הכישרון והתושייה, ההתמודדות, החריצות והמעשה, יצאו שוב למרוץ מכשולים חדש עד... שנת החמישים הבאה.

זהו סיפורו של ה'יובל' היהודי, בקצרה.
אך, מה המפליא בו? למה סחפה ההתלהבות את באי הקונגרס בפילדלפיה?
אכן, עוד לפני הקונגרס האמור הצית חוק היובל את דמיונם של הוגים, שחיפשו תרופות לבעיות הכלכלה ולתחלואי החברה האנושית. ואין זה מפתיע שחזרו אל פרשה זו, פעם אחר פעם, בחיפוש אחר פתרון ראוי לשמו.
כי אכן מניחה פרשה זו את הבסיס הנאות שאי אפשר שתתהווה ממנו פרולטריות. ואנו מעיזים לומר, שמשטר הרכוש המקורי התנ"כי היא שיטה מושלמת לשם המטרה העיקרית והיחידה כמעט, למנוע התהוות פרולטריון חסר רכוש: שיטת היובל רוצה לעשות ולהחזיק את כל האנשים בני חורין, בלתי תלויים בבעלי רכוש (ד"ר קורט סלומון, שם).

או בלשונו של הנרי ג'ורג' (כלכלן ומתקן חברה אמריקאי, 1897-1839), בספרו 'משה המחוקק':
נתגלה למשה שהגורם האמיתי לשעבוד ההמונים במצרים, הוא הוא הגורם לשעבוד ההמונים בכל מקום; בעלותם של מעטים על הקרקע, על אותה קרקע שממנה ועליה צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס... ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי, המחוקק לא לשעה אלא לדורות, ביקש משה למנוע תקלה זו... ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה, אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות. זו הרעה אשר הייתה הסיבה לנפילת רומא, אשר גרמה לשעבוד איכרים בפולניה ולעונייה של אירלנד... משה דאג, בדרך זו (באמצעות מצוות היובל), למנוע גם את אפשרות המונופוליזציה.

על כן, אין להתפלא למקרה תגובת הצירים, שהשתתפו בקונגרס ההומניסטים הנ"ל. אמנם, אין אנו בקיאים ברזי הכלכלה. שפת סתרים זו זרה לנו. ועם זאת, ברור לנו, כי לו היינו בין הצירים באותו קונגרס, גם אנו היינו בין המריעים לשמע הרצאה זו. זאת, אנו אומרים בלא להתחשב באמונתנו הכלכלית, אם קפיטליסטית, אם סוציאליסטית.

במצוות היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של משאבי תבל.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
התורה קובעת לכל מעשינו את שורת הדין שכל העובר עליה עושה עוול. אך תורה זו עצמה מצפה מאצילות רוחנו שנגביל את עצמנו לפנים משורת הדין, נוותר על זכותנו לטובת רענו, ונעשה את מה שנראה לנו על פי הנסיבות שהוא הישר והטוב בעיני ה'. {רבי שמשון רפאל הירש}

סטטוס שבועי:
מעמד מתן תורה בהר סיני הינו העובדה המקובלת ביותר בכל הדתות המערביות. דתות אלו מקיפות ציבור בן מיליארדים, ומהוות את עיקרו של העולם התרבותי. ערכיה של כל חברה תרבותית כל שהיא הקיימת כיום בעולם, בנויים על יסודות תורת משה מסיני.

ציטוט שבועי:
יש לראות בתורת משה, גם היום, את חוקת העולם התרבותי. אנשי הרוח במאה שלנו לא יכלו למצוא מוסריות מושלמת יותר. עשרת הדברות – על שלושת סדרי צוויהם הגדולים המתייחסים לחובותינו כלפי אלוקים, כלפי החברה והמשפחה, וכלפי הזולת, מבחינת חייו רכושו ואושרו – נותנים לנו נורמת חיים הקיימת כבר 3000 שנה, ואין צורך לשכללה. {פרופסור לואיס לה פייר}

סיפור שבועי:

'חוויה רב פעמית' / פרופסור גרשם שלום

כשאני שואל את עצמי, האם זכיתי אי פעם במה שניתן לכנות 'חווייה' ביחסי ליהדות ובהתנסות בה, יש לי תשובה אחת בלבד. זה היה הזעזוע באביב 1913, כאשר ביום ראשון אחד, בכיתתו של בלייכרודה, למדתי את הדף הראשון של התלמוד במקור ('מאימתי קורין את שמע בערבית?' ופירוש רש"י עליו) ואחר כך בו ביום, קראתי פירוש רש"י לפסוקים הראשונים בספר בראשית.
זו הייתה פגישתי המסורתית והישירה הראשונה לא עם התנ"ך, אלא עם המהות היהודית במסורת.
מכל מקום, קבעה פגישה זו את הוקרתי ליהדות ואת נטיותיי אליה יותר מכל פגישה אחרת, שנזדמנה לי אחר כך בתחום זה. היינו לומדים אז כל יום ראשון לפני הצהרים חמש עד שש שעות, ועד מהרה הזמין אותי בלייכרודה להשתתף בשיעור, שנתן בביתו פעמיים בשבוע בערב לכמה מבני עדתו, ושם שנינו כל מסכת ביצה.
תלמוד אין 'קוראים' אלא 'שונים'. וכך למדתי מפי בלייכרודה ארבע שנים כמה פרקים במסכת שבת ובמסכת גיטין, ואחר כך נמצאו לי עוד הזדמנויות להשתתף בשיעורים כאלה אצל רבנים שונים, שבהם נלמדו פרקים שונים בתלמוד עם פירושי רש"י והתוספות.

אין צריך לומר, שמעולם לא שילמתי פרוטה בשכר לימודים אלה אצל יראי-שמים, לא אז ולא אחר כך. איש מבין מוריי האדוקים לא היה מקבל תשלום על שלימד יהודי צעיר 'לשנות'.

נמצא במינכן תלמיד חכם מצוין ששמו הלך לפניו. זה היה ד"ר חנוך ארנטרוי שמוצאו מהונגריה (כמוצאם של רבים מרבני גרמניה) ששימש כרבו של בית הכנסת הקטן 'אוהל יעקב', בו התפללו שומרי המצוות שבמינכן שלא רצו לא בבית הכנסת הגדול שבו הותקן עוגב, ולא ברב הליברלי פרופסור ורנר אשר הרוב המכריע של הקהילה דבק בו (ובאנטי ציונותו).
כפי שכבר סיפרתי, העדפתי את סדר התפילה של החרדים על מנהג הליברלים. רק בשנת 1919 נתמנה רב וגדול בתורה זה כרבה השני של הקהילה עצמה! זמן קצר אחרי בואי לעיר נודע לי שהוא יתן שיעור של שעה אחת בכל ימות החול וילמד מסכת כתובות שהיא מן המסכתות המעניינות והרב גוניות ביותר, ועל כן גם זכתה לכינוי הנפוץ 'ש"ס קטן' - מפני שאפשר להגיד כי אין לך נושא גדול בתלמוד שאינו נידון בו. הלכתי לבקש רשות מן הרב להשתתף בשיעור זה. הסברתי לו את הרקע שלי, את לימודיי ואת רצוני העז להיות מצוי אצל המקורות. הוא ניאות לבקשתי. היינו לא יותר מקומץ סטודנטים שלמדו בחורף בביתו אחרי הצהרים ובקיץ בבית הכנסת אחרי תפילת שחרית. כל ימי שבתי במינכן השתתפתי בשיעור זה ונהניתי מאוד מתורתו.

שני רבנים אלו, בלייכרודה וארנטרוי, היו מורי נעוריי שאת זיכרונם אני שומר עד היום מתוך הכרת טובה עמוקה.

פרשה שבועית:

פרשת במדבר / 'ריקודגלים'

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" {במדבר א', ב'}.

זו הייתה פעולת ההתארגנות הראשונה: ספירה מדויקת של בני ישראל. הדגש הושם על הדיוק. כך העלה, למשל, מניין שבט שמעון את המספר הבא: "תשעה וחמישים אלף ושלש מאות" [59,300] {שם, כ"ג}, ומספר הגברים מבין עשרים ומעלה בשבט זבולון היה "שבעה וחמישים אלף וארבע מאות" [57,400] {שם, ל"א}, וכך הלאה, כל שבטי ישראל.
ספירה זו לא הייתה מפקד אוכלוסין, למען הארכיב, או לפרסום בשנתון ממשלתי כלשהו. ספירה זו מצביעה - לדעת רש"י, המסתמך על המדרש – על 'חיבתן של בני ישראל'. כל יחיד נמנה עם שבטו. איש לא נשכח. ההמון הנדכא החל לקבל צורה ולזכות לייחודיות. העבד הפך לאישיות מכוח עצמו, וכל יחיד בישראל זוכה להערכה ולמקומו בעם.

מכאן עוברת הפרשה לתיאור 'טקס הענקת דגלים' לשבטים:
"איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" {שם ב', ב'}.

כל שבט זכה לדגלו שלו. דגלו של ראובן היה: 'אדום ומצויר עליו דודאים' (מדרש רבה במדבר ב', ז'). צבע דגלו של שמעון היה: 'ירוק ומצויר עליו שכם' (שם) ועל דגל לוי היו מצוירים ה'אורים ותומים' על רקע הצבעים אדום, לבן ושחור (שם במדרש, המפרט את צבעי כל הדגלים).
פעולה זו העניקה את ההכרה והזהות העצמית לשבט, לקבוצה ולעדה. העם הוא אחד, אולם, בלא טשטוש הקבוצות השונות, המרכיבות אותו, כולן בעלות ערך עצמי, לכולן הזכות להניף ברמה את דגליהן על צבעיהם המיוחדים. אינטגרציה, אין פירושה התמסמסות בתוך הרוב וויתור על הייחודיות.

אומות העולם התבוננו בדגלים וקנאתן התעוררה:
'וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין… ואומרים האומות: הדבקו לנו, בואו אצלנו. ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין… שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל' (במדרש שם ב', ד').
הקורא מדרש זה תמה על תמיהת העמים:
מה המיוחד בסידור המחנות במדבר והענקת הדגלים לשבטים? לכל יחידה בכל צבא בעולם, יש דגל – נס היחידה. גם כל קבוצת כדורגל, המכבדת את עצמה, מניפה את דגלה – אל על. מה מקום כאן לקנאה?

אולם, העמים הבינו. הם שמו לב ליחס ולאיזון, שנוצר בעם. היחס, שנשמר בין היחיד, שזכה למלוא ערכו, אם כי ידע היטב את מקומו בתוך הכלל. ואת האיזון בין השבטים, שתפסו כל אחד את מקומו הראוי והייחודי בפסיפס הלאומי, למרות שלטונה המוחלט של התורה והנבואה ממרכז המחנה, הוא אוהל מועד, בו שרתה השכינה.
זהו האיזון החברתי, שאחריו תרה האנושות כבר אלפי שנים. האנושות, המיטלטלת בין משטרים טוטליטריים, הרומסים את היחיד עד עפר, ואין מייחסים לו ערך מלבד תועלתו ל'מדינה', ל'עם' וכולי, לבין הדמוקרטיות הרופסות, שבהן אין כל מרכז, איש הישר בעיניו יעשה. בהן הכל מותר עד להרס עצמי.
זו הקנאה: 'שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל'. גם גדולה וגם גדר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

מתנה שנתית:

'ספר הספרים' / מגנוס קרינסקי עורך ה'סגנון העברי'

בשבתי בחדר שאין בו תנ"ך, לו גם יהיה מלא כל מיני ספרים אחרים, הנני מרגיש הרגשה לא נעימה, מעין אותה ההרגשה של היהודי החרד, הלן בבית שאין בו מזוזה. אין אנוכי מבין, אין אנוכי משיג, איך כותבים עברית, אם אין תנ"ך בקרבתנו, ומה גם אם אין הוא אצור בזיכרוננו, אם אין לנו נגיעה ישרה אל נביאינו וחוזינו הראשונים והגדולים.

על שולחן עבודתי מונח תמיד התנ"ך. דיה לי סקירה אחת בדברי הנביאים לקבל מהם השפעה רוחנית ומוסרית. בבוקר בבוקר, בטרם שאני שותה התה שלי, בטרם שאני קורא בעיתונים של שחרית, הנני קורא בכתבי קודשנו, אם הרבה ואם מעט. וכל כך הסכנתי לקריאה זו, עד שהייתה לי למזון רוחני, שאי-אפשר לי להתקיים בלעדיו אף יום אחד.

...פותח אני את התנ"ך, והעבר שלי מתהפך להווה חי, אני חי בתוכו, והנני בעצמי חלק ממנו. העבר שהיה לי לפני רגע, כמת, כצל חיוור, כהד רחוק וגווע, נעשה לי עתה בקראי בתנ"ך, לחלק מעצמותי, מהווייתי, מתוכי ומברי. הצללים לבשו עצמות ובשר, ואני מרגיש את נשמת חייהם הממשיים.

...לא ספר סתם לי התנ"ך, כי אם אוצר של נשמות, אוצר של תנחומים, אוצר של זיכרונות, אוצר של תקוות והבטחות. ויודע אני כי מאות דורות של אבות מסרו את נפשם וחייהם על כל אות ואות שבספר זה, פליטתנו היחידה לנו עתה מימי קדם.  

חודש טוב – שבת שלום – חג שמח – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. {תהילים י"ח ל"ח}

סטטוס שבועי:
תולדות עמנו כתובים בדם. עם ישראל עבר ועובר תקופות טרגיות ועגומות, ולמרות זאת תמיד בסוף יצאנו מנצחים את חורשי רעתינו, ודווקא הרוצחים ההם, נקבעו בדעת האנושיות כפושעים וסדיסטים.
סוד נצחונינו התמידי, לאו דווקא טמון בכח הפיזי של היהודים. ההיסטוריה מלמדת אותנו, שכשסמכנו רק על כוחנו ועוצם ידינו, לא תמיד הגענו להישגים הרצויים לנו.
כוחנו האמיתי נעוץ באמונה בצדקת הדרך, ובמוסר היהודי. את זה יכולים להעריך ולהבין רק עם נרדף, מעונה וסובל כעם היהודי.
המצפון היהודי היה מעולם נקי, ויישאר כך גם בעתיד, משום שהוא יונק את כוחו מהתורה ומהמוסר היהודי, ברצונו או שלא ברצונו, במודע או שלא במודע.

ציטוט שבועי:
אם אי־פעם תשכח שאתה יהודי - יימצא הגוי שיזכיר זאת לך. {ברנרד מלמוד}

סיפור שבועי:

'יש מחיר...'

סמית חלק בית עסק בשכנות לחנות של משה היהודי. לעתים קרובות סבל הוא מפריצות וגניבות.
ניגש סמית לשכנו היהודי ושואל – מה יש לך על משקוף הדלת? האם זה מכשיר אזעקה נגד פריצות?
לא – עונה משה השכן. זו מזוזה, יש בה קלף קטן ומסוגל לשמירה.
מעניין, אומר סמית, נראה שזה עוזר לך, כי אף פעם לא פורצים אצלך לעסק, אולי אתה יכול לתת גם לי מזוזה כזו?
לא – משיב השכן היהודי, זה רק ליהודים ואתה נוצרי.
אבל אנחנו חברים, אומר סמית, וגם שכנים טובים. אולי בכל זאת?
לאחר שכנועים ותחנונים, התרצה משה והביא לו מזוזה.

לאחר כשבועיים מגיע סמית לשכנו, ומחזיר לו את המזוזה.
מה קרה? שואל משה. זה לא עובד?!
כן זה עובד עונה סמית. אבל מאז ששמתי את המזוזה ,כל רבע שעה מישהו דופק בדלת ומבקש תרומה למגבית היהודית, לבתי ספר יהודיים, לבית הכנסת, לקרן היסוד, לישיבה וכדו'.  
עשיתי חשבון שהגנבים לוקחים פחות...

פרשה שבועית:

פרשת נשא / 'אימון בוקר'

"וידבר ה' אל משה לאמר. כה תברכו את בני ישראל... יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" {במדבר ו' כ"ב-כ"ז}.

כל בוקר, בטרם לכתו לעבודה, עורך היהודי אימון קצר... באהבה.

מדובר באימון, הבא לחזק בליבו את האהבה לזולת. אורכו של התרגיל הוא בערך חמש דקות. הוא משולב בתפילת שחרית בבית הכנסת, אותה מתפלל היהודי מידי יום ביומו. ואם מבצעים תרגיל זה בתמידות, כראוי וכיאות, בדיוק ובהתאם להוראות, אזי זוכים שרירי הלב האנושי לעיסוי, המסייע להם לשמור על גמישותם ורכותם, גם כאשר יוצאים לשוק החיים עצמם. שוק זה מוכר לנו. הוא שוק פרוע. משתוללים בו יצרי אנוש קטנוניים, ואינטרסים אישיים הנותנים בו את הטון. ואלו הורסים כידוע כל חלקה אנושית טובה. מי מאיתנו אינו מרגיש בהתנפחות ה'אגו' הזה, המחפש רק את טובת עצמו גם במחיר דריכה על הזולת והשפלתו. דריכה עליו, בכל אשר נפנה. בחרושת, במסחר, במשרד ובכל מקום בו נפגשים יחידים וקבוצות למאבק על הפרנסה, המעמד, הקריירה וכדומה. אכן, זוכים מבצעי התרגיל היום יומי הזה למקדם בטחון מופלא, המעניק להם סיכוי סביר ששום עורק אנושי לא ייסתם על ידי טרשת האנוכיות, האכזריות והאטימות המטמטמת.

לתרגיל זה קוראים: ברכת כהנים!

למעשה, הוא צוו מפורש בתורה. צוו, המופיע בפרשתנו. ואם נתבונן בו לאט ונקרא כל מילה הכתובה בו, במקצב הראוי ובשימת הלב הנכונה – נבין מדוע אדירה כל כך האנרגיה האצורה בו, ולמה בכוחו לשמר את רעננות לבו של היהודי ואת טריותו המלבבת.
התרגיל מתבצע בצורה הבאה. הכהנים שבין המתפללים יוצאים מבית הכנסת בשעה שהחזן חוזר על תפילת ה'שמונה עשרה', נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים – במילים שצוטטו לעיל. שם, על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל, ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: 'כהנים!' ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו.

כנהוג לפני כל מצווה, גם במצוות ברכת הכהנים פותחים הכהנים בברכה. ברכה, לפני שיאצילו על העם את ברכתם. ברכה זו, עד לגבול מסוים, דומה לשאר הברכות שקבעו חז"ל לומר לפני עשיית מצווה. גם במקרה שלפנינו אומרים הכהנים את המילים המוכרות לנו, הפותחות כל ברכה וברכה:
'ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל...' וכאן, בנקודה זו באה התוספת, אותה לא נמצא בשום ברכה אחרת מברכת המצוות. זו המילה: 'באהבה'. הנוסח המושלם של הברכה הוא, אפוא, כך: 'וציוונו לברך את עמו ישראל ב א ה ב ה'.

זהו חידוש, אותו לא מצאנו בשום מצווה אחרת. לא מצאנוהו במצוות נטילת לולב, כאשר אנו מברכים, '... וציוונו על נטילת לולב'. שם, לא נאמר שעלינו להוסיף את המילה 'באהבה'. גם לא כאשר אנו מברכים על הישיבה בסוכה, או על אכילת מצה בחג הפסח, או בכל שאר הברכות הידועות והמוכרות לכל היהודי.
וזו השאלה: וכי בשאר המצוות, אין חובה לעשותן באהבה?! ואם כן, מדוע רק כאן, בברכת הכהנים, נוספה המלה הזאת? ועוד שאלה הזקוקה להבהרה: היכן בכלל ציוותה התורה את הכהנים לברך את עם ישראל 'באהבה'? בפסוקים שצוטטו לעיל – אין רמז לכך! ואם כן, היכן 'ציוונו' על דבר זה?

אולם, דווקא תוספת מילה זו פותחת לפנינו את השער להבנת נפשו של האדם, ולאמצעי כיצד היא מסוגלת להתקשר לזולתה. חכמינו זכרונם לברכה, אשר טבעו מטבע ברכה זו במסכת סוטה (דף ל"ט), הבינו כי האהבה היא היא המפתח לאפשרות שהברכה בכלל תחול.
את המקור לקביעה זו אנו מוצאים בדברים הבאים (שם בגמרא דף ל"ח):'אמר רבי יהושע בן לוי: אין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל'. אל תקרי יבורך, אלא יברך'.
ביאור הדברים: לאחר הסעודה היה נהוג להעניק את הזכות לברך לאחד המסובים. נהוג היה שברכה זו נאמרה כשהמברך מחזיק בידו כוס יין, ממנו הוא שותה לאחר ברכת המזון. ועל כך אומר רבי יהושע בן לוי שאת תפקיד המברך מטילים רק על מי שהוא טוב עין. כי 'על כרחך לא תינתן הברכה אלא לטוב עין. כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך. והוא כוונת ברכת הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה. דהיינו בכוונה, בעין טובה וברצון הלב' (המהרש"א, אחד ממפרשי התלמוד).
כלומר, ברכת המברך לא יכולה לחול, אלא במידה שהמברך אכן מעוניין שתחול. זהו תהליך רוחני דינאמי, סמוי מן העין, הקובע את איכות הברכה. הוא מתחולל בלב פנימה. אנו בהחלט מכירים תהליך זה. בוודאי כבר נפגשנו בו. שמענו בימינו נואמים שהרגשנו כיצד דבריהם הרעידו נימים נסתרים בלבנו. הם גרמו לנו הזדהות, זעזוע, התרגשות, התלהבות, נכונות לפעול ועוד. בדרך מסתורית כלשהי חשנו באותו רגע שהדברים יצאו מעומק נשמתו, שהוא היה אמיתי, כאשר השמיע אותן באוזנינו, והוא מאמין בהן בכל לבו, ללא שום סדק או ערעור. ועל כן, הדביקו המילים שיצאו מפיו את לבנו באותן תחושות, אמונות ומסרים. זאת, בניגוד למי שפונה אלינו רק בשפתיו. אותן מילים בפי נואם אחר עלולות היו להשאיר אותנו אדישים לחלוטין. חוק מסתורי הוא מחוקי הנשמה, בו טמון סוד התקשרותה אל הזולת.

על כן, בבוא התורה לצוות את הכהנים לברך את העם. אין היא רוצה מהם את ברכת השפתיים בלבד, כי את ברכת הלב. אם הלבבות לא יתעוררו ולא ינועו האחד כלפי רעהו בשעת הברכה, לא יכול לחול על עם ישראל השפע האלוקי המופיע בסוף ברכת כהנים זו ('ואני אברכם'). הכהנים חייבים, אפוא, לפתח בליבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידיהם אכן יזכו לברכה הראויה. כלומר, הם חייבים לאהוב אותם. לתרגל בליבם תכונה זו של אהבת ישראל. שכן, כאמור, רק אם מדה זו כובשת את לבם יש ערך וכוח והשפעה לברכתם. מדה זו, כדברי המהרש"א שצוטט לעיל, יכולה להתעורר רק בליבו של האדם אשר הוא טוב עין. רק אם קיימת בליבו זרימה בסיסית של רגשות חיוביים כלפי הזולת, כיחיד וכחברה.

כל בוקר, בימי חול, שבת ומועד, פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם שיברכוֹ. ואז, מרכינים המתפללים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים 'אמן', כנגד הכהנים הנושאים בפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד, נפתחים, באותה שעה, איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מן הקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בליבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ועין טובה.

לו היינו נוטלים אל תוך חיי המעשה שלנו מעט ממה שאנו חייבים לחוות בשעת ברכת כהנים, היו חיינו משתנים עד לבלי הכר. כולנו יודעים ומכירים את מצוקת נפשנו הגדולה. את אי היכולת שלנו להשלים עם טובת הזולת – בכל מישורי החיים. כולנו חשים שבכך אנו, למעשה, מונעים טובה רבה מעצמנו. כפי שאמר אחד מגדולי המוסר בדורנו:
מי שחינך את עצמו לשמוח בהצלחת חברו ומחק את הקנאה מלבו, חי חיי שמחה ללא הרף. הרי הצלחות האדם, המשמחות את לבו – מעטות הן. ואם הוא מוסיף עליהן גם את השמחה על הצלחות חבריו וידידיו, מוסיף הוא לעצמו אין סוף שעות אושר. לצערנו, גורמת הקנאה בלבנו לעצבות למראה הצלחתו של הזולת. מי מפסיד? האדם עצמו!

ברכת כהנים, כל בוקר, היא התרגיל. בה טמון המנוף האדיר שבכוחו לשנות מצב זה. אם, כמובן, ישכיל האדם היהודי להיות מודע למירב התועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. אם יחושו בעליל – הכהן המברך והציבור המתברך – כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב. או אז, אם ייקחו פירורים מרגשות אלו שהתעוררו בליבם באותה שעה, אל שוק החיים. אל חיי המאבק בחוץ, במשרד, בסדנה, על הכביש ובכל מישורי החיים – תשתנה דמות החברה ואיכות חייה.
תשתנה – עד לבלי היכר. 
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
עם ישראל, באמצעות היותם עם אחד ומיוחד, הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו לרבים ועצומים מהם, לצד שהם - כל אחד נותן נפשו על אחיו. {רבי חיים בן עטר – 'אור החיים'}

סטטוס שבועי:
כל אחד מבני אנוש קיבל בלידתו תפקיד מוגדר השייך רק לו. כך הוא גם אצל כל יחיד מישראל, לכל אחד ייעוד ייחודי במסגרת היותו יהודי. תפקיד שרק הוא יכול למלא. במקביל לתכונות הייחודיות של כל אדם, הוא מקבל תפקידים מסויימים, שאותם רק הוא מסוגל לבצע. כמו כן הוא נתקל בניסיונות ואתגרים שונים ומשונים, שגם הם ייחודיים רק לו.

ציטוט שבועי:
מה זה יהדות? שאלה זו כלל איננה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה יצור מיוחד הוא זה. שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. {לב טולסטוי}

סיפור שבועי:

'פקודה בלתי חוקית...'

בעיצומם של ימי מלחמת העולם השנייה, באחת מעיירות פולין נכנסה פלוגת אס אס לרכז את יהודי העיירה לקראת שילוחם למחנות עבודה מחנות המוות.
לאחר כמה שעות הכרוז עבר בחוצות העיירה והכריז שמחר בשעה 5:00 בבוקר בדיוק על כל תושבי העיירה היהודים להתכנס בכיכר המרכזית כשלכל אחד ניתנה הזכות להביא מזוודה קטנה עד עשרה ק"ג.

כולם צררו לעצמם צרור קטן, ככל אשר ידם מגעת. רובם קיוו וייחלו שיגיעו למחנות העבודה ואולי פריטים בעלי ערך, יהלומים ותכשיטים יסייעו להם שם. לפיכך הכל עשו כל מאמץ כדי לתכנן אלו חפצים בדיוק יטלו עימם, מהם שתפרו יהלומים ותכשיטים לנעליהם ולשרווליהם .

באחד הבתים בתוך כל הלחץ והבלגן ביקש יהודי מבנו שיגהץ לו חולצה.
חולצה? מגוהצת? עכשיו?! – השיב הבן בהשתוממות. הלוא אנו יוצאים לדרך לא ידועה, ומי יודע האם ומתי נחזור. חולצה מגוהצת? זה מה שבוער עכשיו?!
תגהץ לי בבקשה חולצה שב וביקש האב, כשעיני הבן מביטות אליו בתדהמה. אבא אנחנו הולכים אל הלא נודע, לא חבל להשקיע עכשיו זמן בגיהוץ חולצות? לא יותר כדאי לצרור את המזוודה הקטנה, להיערך לימים הקשים הבאים עלינו? זעק הבן מנהמת ליבו.

האבא לא השיב דבר, אלא שב והורה לו לגהץ עבורו חולצה. הבן אמון על דברי אביו, למרות תמיהתו הגדולה, וביצע את הוראת אביו.
לאחר שסיים את הגיהוץ, הושיט לאביו את החולצה המגוהצת והנקייה.

וכשהתמיהה הגדולה עומדת בחלל האויר, נענה האב ואמר לבנו:
ראה בני, יודע אני היטב לאיזה דרך אנו הולכים, ומי יודע אם נשוב ממנה. אלו מבינינו האורזים לעצמם כלי כסף וזהב ויהלומים ותכשיטים, אינם מבינים שבתחנה הראשונה יבזזו מהם הנאצים את רכושם, ולא ישאירו להם דבר וחצי דבר.

לא כן אתה בני יקירי. הותרתי לך אוצר יקר – אוצר של מצוות כיבוד הורים. תעודת ביטוח שמימית 'למען יאריכון ימיך'. חפצתי שתקיים מצוות כיבוד אב באופן הנעלה ביותר, בלי טיפת היגיון, בלי קורטוב הבנה. פשוט לכבד את אבא כי כך ציוותה התורה. אני משוכנע, סמוך ובטוח שזה המפתח וזו הדרך לשמור עליך ולהגן על חייך. אוצרות של זהב ויהלומים ניתן לשדוד ולבזוז, אך פוליסת ביטוח חיים של כיבוד הורים – תעמוד ותגן עליך בכל מצב ובכל תנאי.

לימים סיפר אותו הבן בחתונת נכדו: דעו לכם, שאם אני עומד כאן, שריד יחיד למשפחתי ולעירי, הניצול היחיד ששרד את התופת ועוד זכיתי לעלות ארצה ולהקים משפחה לתפארת – אני מאמין בכל ליבי שהכל בזכות אותה חולצה שגיהצתי רק כדי לקיים את מצוותו של אבא, אותה מלאכה שהייתה תמוהה ובלתי מובנת בעיניי באותה שעה, ובכל זאת ביצעתי את המשימה. התברר, שהאוצר שנתן לי אבא – היה האוצר הטוב ביותר שבאמת הגן עליי ושומר עלי עד היום הזה.

פרשה שבועית:

פרשת בהעלותך / 'נגד הקונספציה'

"והיית לנו לעיניים" {במדבר י', ל"א}.

המסע הגדול למדבר החל. שלא כמצופה נמשך המסע ארבעים שנה. מסע שהפך לכור מבחן לעם ישראל, ובו נחשפו אופיו ותכונותיו לטוב ולרע. בטרם יצאו לדרך, קיים משה שיחה עם חותנו יתרו. שיחה קצרה המלמדת על תחושת האחריות העמוקה של משה כלפי עמו ועל כשרון ראיית הנולד שבו נתברך.
וכך התנהלה השיחה: "נוסעים אנחנו אל המקום, אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה איתנו והטבנו לך..." {שם כ"ט}.
אולם יתרו משיב בשלילה. האיש שנפלאות יציאת מצרים וקריעת ים סוף טלטלו אותו מביתו שבמדין והביאוהו לנטוש את מעמדו ואת כהונתו, לנדוד אל המדבר, לשהות שם בצל גדולת חתנו - חפץ עתה לשוב לביתו: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" {שם, ל'}.
אך משה מפציר בו: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים" {שם, ל"א}.

בדבריו של משה ניכר שהוא זקוק לחותנו המדייני, הוא חפץ בו כ'יועץ לתפקידים מיוחדים'.
והדברים תמוהים.
המדייני הנכרי - אף כי הכיר באלוקי ישראל ובתורתו - יהיה לעיניים לעם ולמשה? וזאת בשעה שהשכינה שורה על המשכן, ומשה המנהיג חוסה בצל הנבואה האלוקית המובילה אותו? לאיזה זוג עיניים נוספות זקוק הוא?

אכן – 'עיניים' הוא יתרו. עיניים חשובות.
ליתרו הייתה תכונה ומעלה החייבת להיות לנגד עיניהם של ישראל בכל מסעיהם. זו מעלה שאיש מבני ישראל באותו דור טרם בורך בה. זו תכונת ההליכה נגד הזרם שהפגין יתרו בעצם בואו אל המדבר.
ועל כן טען משה באוזניו: אנו זקוקים לך, כי אתה סמל חי ליכולת ההתגברות על קשיים וליכולת להתמודד עמם. לעם ישראל עצמו לא הייתה ברירה. מסלול המדבר הוא עתה עבורו מסלול החיים היחיד. אולם עצם היותו כפוי יוצר את החשש שקשיי הטלטולים יעוררו בקרבו את המרירות. הקשיים עלולים להרתיעו מהמשך הדרך. על כן, מסוגלת דוגמת חייך, יתרו, לשמש מופת, להיות ל'עיניים'. נצביע עליך כדי לשאוב עידוד בשעות הקשות שתבואנה. באת למדבר מרצונך החופשי, בהותירך מאחורי גבך מעמד מכובד, משפחה ותנאי מגורים נאותים. באת עקב הכרת האמת שבלבך בלא להתחשב בקשיים.
ולנו תהיה אור בעיניים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

 

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה

הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם

וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה

הָשתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב

וְאִמְרוּ אָמֵן

 

ניתן לקבל את ה'נשנוש שבועי' גם בוואטסאפ.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ כנסו לקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/DdfGr0FKJY61qzGtoWPAdE

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב. {תהילים צ"ד י"ד}

סטטוס שבועי:
אוכלי עמינו לא הניחו באמת אף פעם את חרבם. פיהם מדבר שווא, ידיהם מסואבות בדם. אין בהם שום גילוי דעת של חרטה על העבר, וכל שכן על קבלתם להבא. שאיפתם היחידה הייתה והינה, שבחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה. בראש מעיינם - להשית הרס וחורבן.
לעומתם, העם היהודי מאז ולעולם, עסוק בלהאיר לכדור הארץ ולדרים עליו, מוסר ותורה, שלום ואחווה, בנייה ותקומה.

ציטוט שבועי:
צירופי מקרים הם הדרך של האלוקים להישאר אנונימי. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:

'במעלות קדושים וטהורים'

בשנת 1982, ישראל שוב הייתה במלחמה. חיילים גויסו, ויחידות המילואים הופעלו. בין המגויסים היה גם חייל מילואים, סטודנט שהתפרנס מהוראה, בשם שלמה אומן - בנו של פרופסור ישראל אומן חתן פרס נובל. בערב י"ט בסיוון (השבוע לפני 43 שנים), בקרב קשה במיוחד, שלמה נהרג.

הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת 'נצח ישראל' שהתגורר בשכנות למשפחת אומן ופרופסור אומן התפלל ולמד בישיבתו, הלך ללוויה. לאחר הלוויה ביקש ממלווהו שהוא רוצה לבוא כבר עכשיו לנחם.
הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: הרב, אני כל כך מעריך שהרב בא לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה.
השיב לו הרב גוסטמן: אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, אחד מכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים.

ואז הוסיף הרב: אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו: אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל. מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמיימי הקדוש.
הרב גוסטמן המשיך: מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי, תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת.
הגיב פרופסור אומן ואמר: חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, הצליח לנחם אותי...

פרשה שבועית:

פרשת שלח / 'פרשנות אובייקטיבית...'

"אפס כי עז העם יושב בארץ" {במדבר י"ג כ"ח}

 תחילתה של הפרשה בשליחת מרגלים לתור את הארץ. משה בוחר על פי ה' שנים עשר איש "איש אחד למטה… כולם אנשים ראשי בני ישראל המה…" {שם ב'-ג'}. הם יוצאים בשליחותו לעמוד על טיב ארץ כנען, במטרה לתכנן כראוי את כיבושה. לראות, כדברי משה, "את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה… הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים (ערים פרוזות בלא חומה) אם במבצרים" {שם י"ח-י"ט}

זו הייתה שליחות מודיעינית לגיטימית, המקובלת על כל צבא העומד בפני משימות כיבוש.
אולם, החטא היה כרוך בעקבי מרגלי המדבר. חטא, שהוליד את המשבר הגדול, שגרם למוֹת כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות, שעוד ניכרו שנים רבות לאחר מכן.

המרגלים שבו מן הארץ. הם שהו בה ארבעים יום, תרו אותה בכל שיכלו. הם הופיעו במחנה ועל כתפיהם מוטות, הנושאים את מיטב פרי הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל.
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב..." {שם כ"ד-כ"ט}.
הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, המדויק בפרטיו. אולם, הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומצנעת בדבריהם. מילה, המסגירה את נבכי ליבם.

מילה זו הינה המילה – "אפס", "אפס כי עז העם".
הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עז העם", בעוד את הערכת המצב ישאירו בידי משה. לא. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת, כי לא נוכל לנצחו בקרב, כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו, העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה, שמטרתה להניא את לב העם מעלות ארצה ומלכובשה.

והם הוסיפו: "וגם ילדי הענק ראינו שם" {שם}.
להגביר את אפקט הפחד. וכן גם "עמלק יושב בארץ הנגב" {שם}. והמילים, כמשתמע מן המדרש הבא, נבחרו בקפידה:
מה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו, מזכירין לו הרצועה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל (ילקוט שמעוני במדבר, תשמג).
לאמור, ניצול אמצעי הפחדה מרומזים, העלאת שמו המעורר חלחלה של אויב, שאותו כבר פגשו בשדה הקרב מיד בצאתם מארץ מצרים (שמות פרשת בשלח).

וכך, למרות הדיוק במסירה 'אובייקטיבית' של מראה עיניהם בארץ, טמנו בלבבות את זרע הפורענות, שהכשיר את הרקע לדיבור גלוי יותר.
כי 'כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחין בטובה ומשלימין ברעה' (מדרש).'וכל לשון הרע, שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו' (מסכת סוטה ל"ה.).

זהו סגנון הדיבור של: 'כן, אבל…' – המפיל חללים.

{מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. {תהילים ע"ט י"ג}

סטטוס שבועי:
מבעד להיסטוריה היהודית, מבצבצים מעשי ניסים רבים, משכבר הימים. כשאנו נזכרים במעשים מופלאים אלו, הם מעוררים בליבנו למרות מרחק השנים, התפעלות רבה, וממילא הודיה מרובה.
בימים האחרונים זכה עם ישראל לחוות ניסים היסטוריים נדירים, במאבק דרמטי של מעטים מול רבים. אין צורך כבר להיזכר ולהתרפק על זיכרונות העבר בשביל להודות. ההווה גדוש בהתרחשויות על טבעיות, מפתיעות ומרשימות, בקצב מהיר, שעליהם אין אנו מספיקים להודות.  

אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת. אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת, נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ.

ציטוט שבועי:
חובתנו כמדינה להגן לא רק על הגבולות הטריטוריאליים של הארץ, אלא גם על המורשת ההיסטורית של העם. {שמעון פרס}

סיפור שבועי:

'אחים לחיים'

הערבים פוצצו את צינור המים לירושלים. בשכונותיה העתיקות של ירושלים היה מצוי כמעט בכל בית בור עשוי בטון שאגר את מי הגשמים, וכדי להשתמש במים היה צורך לשאוב אותם במשאבה ידנית. מי הבורות שימשו בעיקר לשטיפת רצפות ולכביסה מפני שלא היו נקיים דיים. אם היו רוצים להשתמש בהם לשתייה ולבישול היה צורך לרוקן את הבור בסוף הקיץ, לשטוף היטב את הלכלוך שהצטבר בקרקעיתו, לשפוך מעט נפט למניעת התפתחותם של זבובים ויתושים, ולהתקין מסננות במרזבים שבגגות הבתים. אנשי ירושלים לא עשו זאת מפני שלא היה להם צורך בכך, הם שאבו מים לבישול ולשתייה מהבור המרכזי של העיר, ובמי הבורות שלהם השתמשו ליתר הצרכים.
בשל המחסור החמור במי שתייה שנוצר בימי המצור התחלנו להשתמש במי הבורות ולסנן אותם קודם השתייה.

בכל יום למשך כמה שעות היו מחלקים את מי השתייה מהבורות הללו לפי הקצבה. ניצלנו את פסקי הזמן הקצרים בין ההפגזות והלכנו להביא את הקצבות המים לישיבה בפחים גדולים. ההקצבה הייתה מינימלית ממש והדרך הייתה בחזקת סכנה. בישיבה היה משטר חזק של חיסכון במים בשל הסכנה בהבאתם. כל בחור קיבל שתי כוסות מי שתייה ליום. שמתי את המים שלי בכלי כלשהו והנחתי אותו על יד החלון. כמובן שאף אחד לא נגע במים שאינם שייכים לו.

יום אחד נכנס לחדרי נער כבן שלוש עשרה, וביקש ממני מים לשתייה. את שתי הכוסות שקיבלתי ליום זה שמרתי לרגע בו אהיה מוכרח לשתות, ולכן אמרתי לו שארד איתו למטבח הישיבה ואבקש כוס מים עבורו.
הנער הביט בי ולפתע אמר: 'אני הבן של מרגוליס מגטו קובנה'.
איני יודע כיצד זיהה אותי, אך ברגע שאמר לי את שמו מיד נתתי לו את כל המים שנותר לי ליממה הקרובה. לא היה איכפת לי מכלום. העיקר שהנער ישתה. אי אפשר לתאר מה זה היה בשבילנו שרידי האש לשמוע שמישהו בפרט ילד, שנותר בחיים. הייתה זו תחושה של מעין תחיית המתים.
{'יסור ייסרני' – הרב יצחק אלחנן גיברלטר}

פרשה שבועית:

פרשת קורח / 'ניגוד עניינים..'

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם..." {במדבר ט"ז ג'}.

קורח הוא האיש שקרא תיגר על הנהגת משה ואהרן, שהפריח את סיסמת השוויון - "כל העדה כולם קדושים" {שם}, ומכוחה תבע מן ההנהגה יתר ענווה - "מדוע תתנשאו על קהל ה'" {שם}. תביעה שהשמיע אדם שכל מחאתו נבעה מהתנשאות ומגאווה (אמנם לפי מדרגתו), מתחושת קיפוח ומקנאה, על כי נמנע ממנו תפקיד, לו היה ראוי לפי דעתו.

חז"ל שואלים: קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
התואר שטות מוענק למעשה חסר תועלת. ואכן, כך היא הפלגנות, שהרי אין למחלוקת שום יסוד, בסיס וגוון קונסטרוקטיבי. אף שמץ של יצירה ובניין אין בה, אלא כולה הרס.
הכול פונים, מאז ומעולם, אל יצר הפלגנות, אל ההתנצחות, אל הריב ואל התככים, היוצרים גם אצל המנצח מרירות, התקשחות, שחיקת המוסר האישי והחברתי. כלומר, גם המנצח - מנוצח.

קורח לא היה בודד.
הוא עמד בראש קואליציה של ממורמרים. בנקודה זו טמון שורש הבעיה ושקרו של המרד הקדוש.
מי היו שותפיו למאבק?
זהותם נחשפת בפסוק: "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן... ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה, קריאי מועד אנשי שם" {שם, ב'-ג'}.
דתן אבירם ואון בן פלת היו בני שבט ראובן. אף כי לא הורגש הדבר מעל פני השטח, רטנו חלק מבני שבט זה על כי נלקחה ההנהגה משבטם - בכורו של יעקב, והתחלקה בין שבט לוי (כהונה) לשבט יהודה (מלכות). בהצטרפם עתה למרד קורח, נתנו ביטוי לתסכולם העמוק.
לדעת פרשנים, מאתיים וחמישים נשיאי העדה שחברו אף הם למרד, היו בכורים. עד לחטא העגל הם נשאו בנטל ההנהגה והכהונה, ולפתע נדחו, בעטיו של החטא, אל שולי התפקידים הבכירים, הרחק מן הזרקורים. עתה מצאו את ההזדמנות להיפרע ממשה ומאהרן ש'פגעו בהם'.

בפיהם חזון אחד: החלפת ההנהגה הקיימת והקמת שלטון העם... אך בלב כל אחד משותפי המאבק קיננו שאיפות מנוגדות בתכלית. קורח הלוי ביקש את כתר המנהיגות לעצמו. דתן ואבירם, בני ראובן, חפצו להשיב את השלטון לשבטם ולדחוק את הנהגת הלויים. ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה חלמו על ימי מלוך כת הבכורים, בתקווה לשלח לבתיהם את שבט לוי ואת שבט ראובן גם יחד.
על כן, היה איחודם איחוד שווא, נעדר אמת. 'איחוד' שבטעות יסודו. שכן אם יצליחו במשימתם וימגרו את השלטון, או אז תפרוץ ביניהם המחלוקת הגדולה. אז ייחשפו רצונותיה האישיים של כל קבוצה, החפצה לנצל את שותפיה למטרותיה היא, לטפס על גבם, אל הגדולה המיוחלת.
מה פלא, איפוא, שליכוד כוחות כזה מסביב לקורח נכשל. למרות מערך הפעולה האחיד שיזם - אבדו האיש ו'שותפיו'.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה}

 חודש טוב - שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מי שאינו מושל בכעסו - כל שכן שלא ימשול בזולתו. {רבי שלמה אבן גבירול}

סטטוס שבועי:
הגורל שלנו שונה מכל העמים, משום שהיעוד שלנו שונה מכל העמים.

ציטוט שבועי:
התבוללות היא האיום האסטרטגי הגדול שלנו. עם קטן לא יכול להרשות לעצמו להיעלם. {פרופסור עדה שפיצר}

סיפור שבועי:

'אסטרטגיית יציאה'

הרב שמואל צבי קובלסקי רב בית המדרש סוכטשוב בבני ברק הילך ברחובה של עיר מלווה בתלמיד, כשלפתע נשמעו קולות רמים מאחד הבניינים הסמוכים. משהתקרבו לשם הבנו מיד במה מדובר. היה זה ויכוח שפרץ בין שני שכנים על כותל מסויים שבנו ביניהם, והנידון היה על מי מוטל לשלם את הוצאות הבנייה. כמובן כל אחד הטיל את חיוב התשלום על זולתו.

הרב קובלסקי סירב להתעלם, וניגש אליהם בחיוך לבבי ומרגיע: ראו. להתחיל לריב ולהתקוטט כל אחד יכול, לא צריכים בשביל זה אומנות מיוחדת. החכמה היא לדעת איך לסיים את הריב...
משפט זה לכשעצמו, הצליח להשרות במידה מסויימת אוירה של פיוס, ולהמאיס את המריבה בעיניהם.

כעת ניגש הרב לעצם העניין ושאל את הראשון: כמה תהיה בכל זאת מוכן לשלם? הלה נקב בסכום מסויים.
פנה הרב לשני ושאל, כמה יהיה הוא מוכן לשלם? גם הלה נקב בסכום כל שהוא.
ומכיוון ששני הסכומים היו רחוקים מלכסות את עלות בניית הקיר, את כל היתרה הוסיף הרב קובלסקי מכיסו הפרטי ובלבד שהשלום ישוב לשרור בבניין.

פרשה שבועית:

פרשת חוקת / 'מרגיש אחר'

"זאת חקת התורה אשר צוה יהוה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" {במדבר י"ט ב'}.

האדם בהתייחסותו האישית לגורל, לזולת ולאלוקים, הופך הוא את העולם לטוב או לרע.

פרשתנו היא פרשת סיפורה של פרה יוצאת דופן. פרה המזמנת לאדם פגישה מרוממת עם האלמוות בעודו חי.
פרה זו כשרה לתפקידה רק כשהיא "אדומה תמימה" {שם}. כלומר, שתהיה תמימות באדמימות. שאם היו בה שתי שערות שחורות - פסולה (רש"י) .
פרה זו חריגה לכל הדעות. אומות העולם לעגו לה בכל הזדמנות, במיוחד כששמעו מה היהודים עושים עמה. גם שלמה המלך, שהמקרא הכריז עליו ש"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" {מלכים א', ה', י'}, הודה בעומדו מול פרה זו ואמר: "אמרתי אחכמה והיא (מצות פרה אדומה) רחוקה ממני" {קהלת ז' כ"ג}.

מדוע?
משום שבמצווה טמון פרדוקס, והסתירה הפנימית היא מהותה.

תפקיד הפרה האדומה לטהר את האדם מישראל מטומאה, שנטמא בה כשנגע במת. טהרה זו נחוצה לו, כדי שיוכל לבוא בשערי המשכן או המקדש.
למרבה הפלא, בעוד פרה זו מטהרת בהזיית אפרה את הטמאים, הרי טימאה את הכהנים הטהורים שהתעסקו בהכנתה למצוות הטהרה.
עלינו להסיק איפוא, שבאפר הפרה האדומה טמונים בו זמנית כוחות מנוגדים בתכלית. כלום ייתכן הדבר, גם טומאה וגם טהרה במחיצה אחת?

רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: חייכם! לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי. אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה' (מדרש תנחומא, שם).
בדבריו יצאה לאור אמת גדולה המתייצבת מול התפיסה האלילית שעדיין שלטת בחברה האנושית.

אין בעולם, טען באוזניהם, כוחות מאגיים אפלים השולטים באדם בצו גורל עלום כלשהו, שאין להשתחרר ממנו. לא קיימים כוחות דמיוניים, המכתיבים את מהות חייהם של הבריות וכופתים אותם באזיקי טומאה כלשהי. המציאות החומרית ניטרלית היא. אינה טובה ואינה רעה. האדם במחשבתו ובמעשיו יוצר את הטומאה או את הקדושה. במוסריותו או באי מוסריותו קובע הוא את איכות חייו. בהתייחסותו האישית לגורל, לזולת ולאלוקים, הופך הוא את העולם לטוב או לרע. ובעיקר, בציותו לחוק האלוקי שהוא מעניק בו ערך למציאות חייו.
אין המת מטמא בעצמיותו, ואין סגולת המים לטהר. האדם, בציותו למצווה, הוא המעניק לה את הסגולה הזאת.

הוא גילה שהפרדוקס עצמו בא לרמז על ההרמוניה האלוקית שבה מתאחדים ההפכים.

על כן אין תשובה מלאה והסבר מקיף למצוות פרה אדומה. שכלו של האדם והגיונו קולטים אך ורק את המציאות המוחשית, את עולם העובדות המעשיות, וכלפיהן הוא מסוגל לקבוע את יחסו הנכון, אבל לא כלפי מה שמעבר להן.
אולם על לבו של אדם אין חלות מגבלות ההיגיון. במערכות נשמתו הוא מסוגל לחוש בעוצמה רבה את מה ששכלו אינו מסוגל להסביר לו. וכאשר קיים היהודי בתקופת בית המקדש את מצוות ההיטהרות מאפר הפרה, הוא ידע והרגיש כי הביאה אותו הזאה זו מחדש אל שערי האלמוות, בעודו חי.
שכן, מה פשר האלמוות בתפיסת היהדות?  - הביטוי העליון של החירות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
שמע האמת ממי שאמרה. {רמב"ם}

סטטוס שבועי:
ארץ ישראל אינה רק בית קיבול, מסגרת ושטח מחיה בשביל הקוממיות המדינית. הינה ערך נשגב בפני עצמו - קניין על טבעי לעם על טבעי.

ציטוט שבועי:
התורה יצאה מנצחת בעבר מכל משבר שלה עם העם. {ד"ר יצחק ברויאר}

סיפור שבועי:

'סיוע הומניטרי'

היה זה בשנותיו המאוחרות של הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל. כאשר התגורר בשכונת בית וגן. באחד מלילות החורף הירושלמיים הקפואים, בעודו יושב ולומד בביתו, התדפק על דלתו יהודי, כשפנתה הרבנית לפתוח, עמד שם רוכל עם מזוודה מלאה בסוודרים, תוך שהוא מציע אותם למכירה.

אמרה לו הרבנית: בחפץ לב הייתי קונה, אבל הארון מלא בסוודרים, כך שאין לי צורך בכך.
אמר לה אותו רוכל: אם כך, אז לפחות שאקבל ברכה מהרב.  
האזין הרב אברמסקי לדברים ומיד כשהכניסה הרבנית את הרוכל לחדרו, הכניס הרב את ידו לכיסו והוציא משם סכום כסף נכבד ומסרו למוכר הסוודרים, כמובן שלאחר מכן גם בירכו בחום רב להצלחתו. כשסיים הרב, יצא הרוכל מביתו שמח וטוב לב.

לאחר שיצא האורח, פנתה הרבנית לרב בשאלה: מדוע נתת לו סכום כה גדול?!,
ענה לה הרב: היהודי הזה מסכן הוא, אם באמצע החורף ועוד בשכונה הכי קרה בירושלים, מסתובב לו יהודי מבית לבית למכור סוודרים, כשברור לכל בר דעת, שכל תושבי בית וגן כבר הצטיידו מזמן בסוודרים לכל המשפחה, אם כן בטוח שמדובר באדם מסכן, שככל הנראה כבר התדפק על הרבה דלתות ובכל בית סירבו לקנות ממנו, מי באדיבות ומי בפחות אדיבות, כך שמזוודתו עדיין מלאה ולמעשה לא הרוויח כלום, אך בביתו יש לו כנראה אישה וילדים, שמחכים שאבא יביא כסף כדי שיהיה להם מה לאכול. אך מה הם יראו במקום זה, שאבא שם על השולחן מזוודה עם סוודרים במקום אוכל? לכן דבר ראשון צריך לתת לו כסף שיהיה להם מה לאכול ואחר כך כמובן לברך אותו. 

פרשה שבועית:

פרשת בלק / 'השנאה משבשת..'

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" {במדבר כ"ב ו'}.

בלק טען כי עצם קיומו של עם ישראל מהווה סכנה לאנושות, למדינות התרבות, ובגללו ייהרגו אנשים, נשים וטף או שיהפכו לפליטים גולים מארצם.
מיד עם בואו של בלעם לעיר בירתה של מלכות מואב, הוא משתכנע ב'אמת דרכו' ובחשיבות השירות הנעלה שהוא מתכונן לבצע למען האנושות הסובלת. בלק הציע בפניו, מוחשית, את הבעיה. את הסכנה הטמונה בעצם קיומו של עם ישראל. כה נאמר בכתוב: "וילך בלעם עם בלק ויבואו קריית חצות" {שם ל"ט}.

עם ישראל מהווה סכנה לאנושות, למדינות התרבות. הוא גורם סבל לאנשים חפים מפשע, ובגללו ייהרגו אנשים, נשים וטף או שיהפכו לפליטים גולים מארצם.
בלעם מכין עצמו לרגע הקללות הגדול. בריכוז נפשי עצום מנסה הוא לקלוט בראי לבו את קרני השמש הנבואיות, שיבעירו למענו את האש הרצויה לו להשמדת העם.
ולמען קדם את המטרה מבקש בלעם מבלק: "בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים... אולי יקרה ה' לקראתי" {שם כ"ג, א'-ג'}.
אולי יקרה הנס, אולי יניח ה' לבלעם לעשות בעם הזה כרצונו. ואז: "ויקר אלוקים אל בלעם" {שם ד'}.
האלוקים נראה אליו. רוחו של בלעם זכתה לנבואה. ומה היו מילותיו הראשונות? הנה הן לפניכם:
"ויאמר אליו: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" {שם ד'}.
כמה אוויל היה בלעם באותה שעה, כאשר האמין, שגם את האלוקים ניתן לקנות, כשהחליט שאין האלוקות פועלת בהתאם לעקרונות מוצקים של צדק ושל יושר מוחלטים. כשקיווה, שניתן לקנות אצלו באמצעות שוחד, 'צדק' שונה.

אכן, ידע בלעם הגדול, שהוא עושה עתה שטויות. אולם שנאתו לעם ישראל הייתה כה עמוקה וכה תהומית, שכדי לממש אותה, ניסה הכל...
וראו נא לאילו מחוזות נפש מסולפים הובילה אותו שנאתו.
בעומדו על אחד מהרי מואב, בצפותו בעם ישראל ששכן למטה בערבה, נזכר בטיעון חשוב. כנאמר בפסוק: "וישת אל המדבר פניו" {שם כ"ד, א'}. 'שהזכיר להם את עוון העגל, שעשו במדבר' (שפתי חכמים על רש"י, שם).
בלעם תובע, איפוא, מן האלוקים שיעשה צדק בעולם.
מדוע, שאלה רוחו של בלעם, מדוע אינך מעניש את העם שמרד בך, שיצר עגל זהב והשתחווה לו? הלא גזרת עליו כליה בעטיו של חטא זה! מדוע אינך ממצה איתו את הדין?

אברהם אבינו הוא ניגודו ההיסטורי של בלעם. הזכרנוהו כדי להבליט את הניגוד התהומי בין השניים.
גם אברהם דרש צדק מן האלוקים, אולם צדק הפוך. כשהודיעו האלוקים, שבדעתו להביא כליה על ערי הרשע סדום ועמורה, שכן "חטאתם כי כבדה מאד" {בראשית י"ח כ'}. התחנן אברהם וביקש מן האלוקים שיאריך אפו ולא ישמידם.

כך עומד ה'צדק' ה'בלעמי' מול הצדק ה'אברהמי'. אברהם דורש מן 'השופט כל הארץ', שיעשה משפט ולא ישמיד את ערי הפשע והחטא, ואילו בלעם תובע מיצוי הדין הקיצוני דווקא כלפי עם ישראל. מסביב שולטת התרבות האלילית במלוא מובן המילה. ובכל זאת, אסור לסלוח לעם ישראל גם אם נכשל בו רק פעם אחת.

'צדק' זה ממשיך לשלוט מאז בעולמנו. עמים יטבחו איש את רעהו, והעולם יקבל עובדה זו ב'הבנה'. העולם 'המזועזע' יביע מיצוי הדין לא עם הרוצחים בפועל, חלילה, כי אם אתנו - ישראל.
כלומר, עוד בלעם חי!

היודעים אתם, מה ההבדל בין אברהם לבלעם? מדוע כל אחד מהם חש בלבו צדק מסוג שונה?
למדנו בפרקי אבות:
'מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה', ואילו 'עין רעה... מתלמידיו של בלעם הרשע' {פרק ה' משנה י"ט}.

אין צדק אובייקטיבי צומח מלבו של אדם. תמיד תמיד תהיה דרישת הצדק בבואה למידותיו ולתכונותיו. הצדק של 'עין טובה' ידרוש חנינה גם לרשעים, ו'עין רעה' כעינו של בלעם, תתבע צדק ומיצוי דין עם הצדיקים דווקא. מאז ועד עצם היום הזה.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – צום קל ומועיל – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
...שלום שלום - לרחוק ולקרוב אמר ה'... {ישעיהו נ"ז י"ט}

סטטוס שבועי:
העם היהודי, הינו ייחודי בכל הוויתו. עם שגיבושו החל בנקודה העלובה ביותר בחייו. בנקודה שבה עמים אחרים נעלמים. עם שהפגין חירות מלאה מחוקי ההיסטוריה שכילו בנסיבות דומות ממלכות ואומות אדירות. בעצם חיותו הוא מכריז על אי תלותו בתנאים חומריים.

ציטוט שבועי:
מעולם לא הרגשתי חזק ומאושר יותר מהיום. מאז שאני משתייך שוב לעדה היהודית הגדולה מן העבר ההווה והעתיד, עם התודעה הנאמנה ואורח החיים היהודי שלה. {ד"ר נתן בירינבוים}

סיפור שבועי:

'שותף סוד'

בעיירה נירעדהאז בהונגריה לפני מלחמת העולם השנייה כיהן כרב הרבי מטאהש. לימים במונטריאול קנדה.
בבית הכנסת בעיירה עבד יהודי שתפקידו היה לנקות ולסדר את בית המדרש ואת המקווה.
לאחר תקופה בה התרשל ממלאכתו ולאחר התראות חוזרות ונשנות, החליטו ראשי הקהל לפטרו. זימנוהו לשיחה והודיעוהו חד משמעית כי בשל רשלנותו סיים את תפקידו והם פונים מיד לחפש אדם אחר לתפקיד.
בצערו הרב פנה לרב, ובכה והתאונן שבביתו ילדים רכים ואין לו פרוטה לפורטה. קרא הרב לראשי הקהל ושאלם מה פשר הפיטורין. הם הסבירו לו שהוא לא עושה את המוטל עליו. בית המדרש והמקווה אינם נקיים. הזהירו אותו מראש, ולכן נגזרה הגזירה, והם מחפשים מישהו אחר שימלא את התפקיד בנאמנות.

הרבי ריחם עליו וביקש מהם, שהוא ישוחח ברורות עם השמש ויסביר לו את מהות תפקידו ואת מחוייבותו לתפקיד ויבהיר לו את האחריות שהוא נוטל על עצמו, ולכן מבקש שיתנו לו הזדמנות נוספת של שלושים יום לתקן את מעשיו.
מפני כבודו של הרב לא יכלו ראשי הקהל להתנגד, ולכן הוחלט שהרבי ידבר עם השמש, ובאם מעתה ימלא את תפקידו כראוי, ישאירוהו על כנו. אבל אם לא יהיה שינוי ולא תיראה התקדמות, הרי הוא מפוטר ללא שום טענות ומענות.

עברו כמה ימים ולפליאת כל בני הקהילה לא היה גבול. מאותו יום בית הכנסת והמקווה היו נקיים ומסודרים להפליא. תמהו לעצמם הממונים - אם הוא יודע לנקות כל כך טוב, מדוע לא עשה כך קודם לכן... בכל מקרה, החליטו להשאירו על כנו בשמחה.

באחד הימים הוצרך אחד מראשי הקהל לנסוע לשמחה בעיירה רחוקה, וחזר משם בשעת לילה מאוחרת. כשעבר ליד בית המדרש והמקווה, הופתע לראות שבשניהם דולק האור והדלתות פתוחות, דבר המעיד שוב על רשלנות פושעת של השמש...
הדבר חרה לו מאוד. מיד הוא נכנס לבית המדרש וראה כי אין שם איש. להפתעתו הוא שמע קולות מהמקווה. הוא פנה לעבר המקווה, והנה הוא רואה  את רב העיר בכבודו ובעצמו עומד כששרווליו מורמים, אוחז בידו דלי מים ומנקה את המקווה במרץ רב...
אכן נודע הדבר!

פרשה שבועית:

פרשת פנחס / 'תכנית מנהיגות'

"יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" {במדבר כ"ז, ט"ז-י"ז}.

הביטוי "אלוקי הרוחות" הוא נדיר בפיו של משה. מה משמעותו? לאילו רוחות הכוונה?

נפנה לדברי חכמים:
'שכן מבקש משה מלפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע, לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה... בבקשה ממך, אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו' (ילקוט שמעוני פנחס תשע"ו).

הרוחות בדברי משה הן 'רוחות' בני ישראל. משה הכיר היטב את עמו: 'אין דעת בניך דומין זה לזה'. כל יהודי – מפלגה. אומה של אינדיבידואליסטים. המנהיג – כפי שהוא מצטייר בתפילת משה – חייב להיות מצויד בכישרון האזנה מושלם, המסוגל לקלוט רחשי לב של כל אזרח ואזרח, על תהפוכות דעתם המשתנה – 'לפי דעתו'.
המנהיג הזה נמצא. הוא יהושע המשרת: "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" {שם י"ח}.
'כאשר שאלת, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד' (רש"י שם).

משה מדגיש בתפילתו-בקשתו עוד תכונת מנהיגות:
"אשר יצא לפניהם" {שם י"ז}.
'לא כדרך מלכי אומות העולם, שיושבים בבתיהם ומשלחים את חיילותיהן למלחמה. אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג' (רש"י שם, בשם המדרש).
גם זו, אפוא, תכונת המנהיג העברי: אחרי!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
שלושה סימנים יש באומה זו – רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. {מסכת יבמות, דף ע"ט.}

סטטוס שבועי:
זהות המבוססת בלעדית על ישראליות לא ממש מחזיקה מעמד לטווח ארוך - במיוחד בתפוצות. בניגוד ליהדות שהוכיחה את עמידותה לאורך השנים בגולה, הזהות הישראלית שלא שונה במהותה משאר הזהויות הלאומיות, נעשית לקשה להעברה לדור הבא, בעיקר כאשר יוצאים מהטריטוריה הפיזית של מדינת ישראל.

ציטוט שבועי:
משטר המבוסס על אי-אפלייה בין גזעים, דתות וקיבוצים אתניים, מעלה את היהודים לשלבים גבוהים. החיזיון עשוי להיראות כאישור לטיב התכונות האינטלקטואליות, האמוציונליות והאתיות שדרך החיים היהודית מטילה, והמתמידות זמן מה גם לאחר שעוזבים דרך חיים זו. אולם הוא אינו יכול שלא לחדד את המתיחות האנטי-יהודית. הקשר בין האמנציפציה והאנטישמיות המודרנית הוא סיבתי ומהותי, והדבר כולל את האנטישמיות על כל גילוייה. {אליעזר ליבנה}

סיפור שבועי:

'אמנה לאומית'

בימי מלחמת העצמאות, אחד מבאי ביתו של רבי אברהם ישעיה קרליץ הידוע בכינויו ה'חזון אי"ש', ראה שהרב כתב בשולי חומש דברים על הפסוק שבו התורה מצווה להשמיד את עמי כנען, "לא תחוס עינך" וגו' {דברים ז', ט"ז} את הדברים להלן:
'למדנו, שעשו ישראל נגד טבעם  של הרחמים, אף שהיו ז' העמים שנואים מאוד בתועבותיהם וגם באו במלחמה עם ישראל, שהרי ישראל פתחו בשלום תחילה, מכל מקום גברה מידת החסות (הרחמים) והחנינה בלב ישראל ועשו על פי הדיבור ולא כאוהבי מלחמה והתגרות חלילה'.

שאל אותו התלמיד מה פשר שורות אלו שבהן הביע את דעתו כי בני ישראל לחמו נגד שבעת העמים בניגוד לטבעם הרחמני רק משום שכך הצטוו מפי עליון.
הסביר לו החזון אי"ש: בימים אלה (תש"ח - 1948) מתרחשת מלחמה כבדה בין היישוב היהודי לבין הערבים העטים עלינו מכל עבר. אבל עם זאת, אסור לטפח שנאה כלפי הערבים כערבים. מלחמה לחוד, ושנאה לחוד. במלחמה - הבא להורגך השכם להורגו בכל הנחישות ובכל הכוח והעוצמה. אך אין כל היתר להתעמר באזרח הערבי ולהשפילו. כי, אנו לא אוהבי מלחמה והתגרות, ותמיד פותחים בשלום תחילה.

פרשה שבועית:

פרשת מטות-מסעי / 'ללחום או לשרוד...'

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמיך" {במדבר ל"א, ב'}.

משה נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל. הוא התבקש לנקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים.
בלק, מלך מואב, קרא לבלעם לקלל את עם ישראל. משנכזבה תוחלת בלעם, הציע לבלק פתרון לבעיית הנוכחות העברית המאיימת על גבולות ארצו - הכשלת העם בזנות.
בלק שקיבל רעיון מקורי זה, הפקיר את בנות עמו לפיתוי בני ישראל. הוא מצא שותף נלהב למזימתו - את מדיין. אף מדיין תרם את נשות שבטיו למבצע ההכשלה. הנזק, שנגרם לעם ישראל היה עצום. המגפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש.

עתה הגיעה שעת הנקמה. והנה, תביעת הנקם הייתה סלקטיבית. על מואב, יוזם הפגיעה בבני ישראל, לא יצא הקצף. נגדו - לא הוכרזה מלחמה. הזעם הופנה כלפי מדיין, השותף הנלווה לתועבה, שבאיבתו כרת ברית בלתי קדושה עם מואב כדי לפגוע בישראל. מדוע התמקדה הנקמה כולה בו, בעוד מואב יצא נקי?
אין להתנפל, איפוא, על אויב סתם. חייבים לקחת בחשבון גם את מניעי איבתו העמוקה. אם כי שווים היו מואב ומדיין בעוצמת השנאה כלפי עם ישראל, שונים היו במניע למעשיהם.
מואב פחד. הוא חשש כי עם ישראל יכבוש את ארצו. פחד זה הניעו לפעול נגד העם שיצא ממצרים. זהו פחד לגיטימי ומובן, והוא מהווה נקודת זכות ביום הדין והחשבון. אך מדיין בא בשם האיבה בלבד, אנטישמיות לשם אנטישמיות. בני ישראל לא סיכנו את ארצו, ועל כן יצא דינו לכף חובה.

מותו של משה היה תלוי בתוצאות מערכה צבאית זו. אוזנו הייתה קשובה היטב לפיסקה הכלולה בצו הנקמה: "אחר תאסף אל עמך" {שם}. הוא ידע, איפוא, שמבצע זה יהיה האחרון בחייו. ואם כך, הרי -במשה עצמו תלוי תאריך פרידתו מן החיים. ברצותו יקרב יום זה, וברצותו ירחיקו. קיום מצוה זו נתון בידיו. הוא יכול לנקוט טקטיקות של השהיה, להרבות בהכנות למבצע, להרוויח זמן. משה ניצב לפני מבחן אישי עליון.
ומשה החליט. טובת הכלל קודמת. מלחמה זו היא לטובת עם ישראל. מטרתה לנקותו כליל מן הטומאה המדיינית שדבקה בו. הוא לא התמהמה, הכין את הכול למלחמה ובכך חתם במו ידיו את גזר דינו.

אולם העם סירב לצאת למלחמה. היה צורך לגייסם בעל כורחם:
"וימסרו מאלפי ישראל" {שם ל"א, ה'}.
ברגע המשבר התגלתה חיבת העם למנהיגו. בעתות רגיעה ושלום ירדו לחייו, אולם עתה מוכנים הם אפילו להפר מצווה אלוקית, ובלבד שהאיש יישאר במחיצתם תקופת חיים נוספת. אף הם עמדו, כמסתבר, במבחן. במבחן האנושי של הכרת טובה למנהיג, שכה הרבה להיטיב עמהם.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אוֹי כִּי בָתֵּינוּ שִׁנּוּ, וּבְתוּלוֹתֵינוּ עִנּוּ, וּפָנֵינוּ נִשְׁתַּנּוּ וְגַם הֻשְׁחֲרוּ כְּמַחֲבַת. וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. {מתוך קינות לתשעה באב במוצאי שבת}

סטטוס שבועי:
כל דמעה הזולגת ביום תשעה באב  – מקורה בהלמות הלב היהודי המתגעגע, שהשאיר פינה חמה בלבבו, לאלוקיו. מפינה זו יונקים כל געגועיו ותפילותיו - וממנה תקוותו.

ציטוט שבועי:
האם גם השנה, כבכל שנה, נדלג ברגל קלה על פני תשעה באב? בקרן זווית, בספריית בית הספר האזורי, ינקה הספרן את ספרי התנ"ך לקראת שנת הלימודים הקרבה ובאה. בין 'רות' הסיפור המקראי, ובין 'קהלת', ספרות החכמה, בכה תבכה בלילה מגילת איכה, ודמעתה על לחייה. אמנם לא כל רעיה בגדו בה - אך דווקא אותו ציבור חלוצי, שעשה יותר מכולם למען תתגשם תקוותו של הפסוק המסיים אותה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" {איכה ה' כ"א}. דווקא הוא לא השכיל להשיבה אליו. "על זה היה דווה לבנו, על אלה חשכו עינינו" {שם י"ז}. {בארי צימרמן}

סיפור שבועי:

'ים של דמעות'

במלחמת ששת הימים, כאשר הצבא הישראלי שיחרר את הכותל המערבי, החיילים היהודים פרצו בבכי. הם עברו זה עתה קרב עקוב מדם, בו איבדו חללים רבים וזכו להיות היהודים הראשונים שנגעו בכותל, לאחר 19 שנות פירוד.
שניים מהחיילים, לא הצליחו להבין על מה כולם בוכים. כן, הכותל הוא מבנה היסטורי חשוב, אבל האם יש מישהו שבוכה על החומה הסינית?! לפתע התחיל אחד מהם לבכות בצורה בלתי נשלטת.
על מה אתה בוכה? שאל אותו החייל השני. והוא ענה: אני בוכה על זה, שאני לא מסוגל להבין על מה כולם בוכים...

פרשה שבועית:

פרשת דברים / 'הרכב יחיד..'

"ואצווה את שופטיכם… שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק… לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש" {דברים א', ט"ז-י"ז}.

עקרון השוויון בפני החוק בולט היטב בציווי זה של משה רבינו.
מכל ההלכות הנובעות מפסוקים אלו, נציין את המתייחסות לשוויון של הקטן והגדול:
'שיהא חביב עליך דין פרוטה כדין של מאה. שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרונה.'
'שלא תאמר זה עני הוא וחברו (התובעו לדין) עשיר ומצווה לפרנסו את העני. אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.'
'שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכיוצא לחוץ אומר לו (לעשיר) תן לו, שאתה חייב לו' (רש"י ע"פ התלמוד).

פסוקים אלו, אמנם, מדברים בחובות השופט העברי. אולם, טוענים הוגי המוסר, כל אדם הוא בעצם שופט. בכל הליכות חייו הוא חותך דברים. דן את עצמו ואת הזולת וקובע עמדה.
פלס משפט הצדק חייב, אפוא, להיות תמיד בידו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופשרה'}

זיכרון שנתי:

'זכור תזכור' / אמונה ברוורמן

בין אם מדובר באבל אישי או לאומי, ימי הזיכרון לא נועדו עבור מי שלא יכול לשכוח.

כשאני רואה כיצד בטנו של תינוק עולה ויורדת עם כל נשימה, אני זוכרת. כשאני מבחינה במאמר על מחקר בתחום הסרטן, אני זוכרת.

ואני חושבת שככה זה גם עם ניצולי השואה. הטראומות היומיומיות והמתמשכות שלהם הותירו בהם את חותמן - באגירת מזון כשהם נזכרים ברעב, בסירובם לתמוך בקונצרטים של וגנר בישראל כשהם נזכרים באסוציאציה השלילית, או בציפיותיהם הגבוהות מילדיהם כשהם נזכרים בפוטנציאל שלא מומש – הם, אף פעם לא שוכחים!

ובאשר להוריהם של אלה שנהרגו על הגנת הארץ והעם, בין אם במלחמה ובין אם כקרבנות להתקפת טרור, הזיכרונות ללא ספק עדיין טריים, והתמונות חיות. הם לא צריכים בשביל זה יום מיוחד. ואולי לפעמים הם אפילו היו רוצים קצת לשכוח.

כן, יתכן שיש חכמה פסיכולוגית מסוימת בימי זיכרון. יתכן שאנחנו זקוקים ליום מיוחד שיוקדש אך ורק לזיכרון, יום שבו נוכל לשקוע בחופשיות בכאב ולתת לו ביטוי - לא לשמור אותו בפנים, לא עוד לקמוץ שפתיים.

שבת שלום – צום קל ומועיל – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם... מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה - לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְווָה. {ירמיהו כ"ט י"א}

סטטוס שבועי:
העם היהודי מאז ולעולם מתפקד כיחידה לאומית מגובשת גם כשהוא לא שהה במולדתו, ללא מסגרות שלטוניות ריבוניות, ללא דגל, שפה או צבא. האחווה היהודית הנדירה והידועה, הייתה והינה קיימת ופעילה, מעבר לגבולות טריטוריאליים וגאוגרפיים.

ציטוט שבועי:
ארץ כי תחרב, יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה וישובו ויבנוה שנית. אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? {אחד העם}

סיפור שבועי:

'עבודות בית'

בראשית שנות ה-30 עלה יהודי מכובד ואמיד מפולין לארץ ישראל.
מחמת קשיי הפרנסה בארץ, הוצרך לעסוק בעבודה בזויה. בני משפחתו באו לרבי מגור בעל ה'אמרי אמת' וביקשו ממנו שידבר על לבו לחזור לפולין, היות ועבודה זו אינה לפי כבודו.
השיב להם הרבי: בבית, אדם אינו מונע את עצמו מלעסוק גם בעבודות בזויות...

פרשה שבועית:

פרשת ואתחנן / 'נקודת המוצא'

"כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך ה' אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" {דברים ה' ט"ז}.

עיתונאית ערכה פעם, בעבר, סקר חינוכי, בין השאלות שהציגה לתלמידי תיכון מצאנו את השאלה הבאה: היכן מופיע בתורה הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"?
תשובתם הפסקנית הייתה: בעשרת הדברות!
ללא ספק, תשובה נבונה והגיונית. מתאים הוא פסוק זה מכל הבחינות שיפאר את לוחות הברית. הלוחות – שמבחינה פורמלית לפחות – הן בסיס לחוקה החברתית של התרבות המערבית. אך האמת היא כמובן שונה. פסוק נאה ומפורסם זה כתוב בספר 'ויקרא'. ואילו המצווה החברתית הראשונה ב'עשרת הדברות' היא דווקא מצוות כיבוד אב ואם.
השאלה היא: למה באמת? מדוע נבחרה היא לשמש ככותרת למצוות בין אדם לחברו ולא מצוות ו'אהבת לרעך כמוך'? כלום חשובה היא יותר? הלא צו כיבוד ההורים מוגבל רק לתחום הצר של המשפחה, בעוד אהבת הרע והידיד, היא מצווה כלל אנושית המקיפה את כל הברואים?

כולנו מרוממים ומהללים את המשפט היפה: "ואהבת לרעך כמוך". שלוש מילים אלו שובות כל לב. הן מועלות על נס בכל הזדמנות. משמשות רקע ועילה לשיחות רבות, לנאומים אין ספור ולהצהרות מלהיבות. אנו תמיד דורשים מן הזולת שיקיים אותן. הן מקשטות קירות בתי ספר ומועדוני נוער, והן מוצבות כמטרה חינוכית נעלה ונכספת.
למרות זאת - צא ובדוק עד מה דלה השפעתן על חיינו. אין להם כמעט זכר ברוב המגעים שבין אדם לאדם. שלוש מילים אחרות ירשו אותן: 'אדם לאדם זאב'.

אולם, התורה טבעה משפט זה ("ואהבת לרעך כמוך"), כדי שבני האדם יגשימו הלכה למעשה, משום כך הקדימה לו את מצוות כיבוד אב ואם, וקבעה אותה בעשרת הדברות.
נטול קשר הגיוני? למראית עין בלבד. עיון מדוקדק יעמיד אותנו על הבחנה דקה ומעמיקה בנפשו של האדם. אכן, גם המבט השטחי מגלה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" מגלמת בתוכה את המערכת המושלמת ליחסי האדם עם זולתו. אותו מבט גם יבחין שמשמעות דומה יש גם למצוות כיבוד אב ואם. תפקיד זהה להן. זו, במסגרת המשפחתית המצומצמת וזו ממלאת את כל מסגרות החיים.
אין המצווה השנייה מתקיימת ללא הראשונה. שכן, עיצובה הראשון של אישיותנו החברתית הוא בתחום המשפחה. בתחום זה מתקיימת הפגישה הראשונה עם הזולת: הלא הם האב והאם. שם, נולד הדו-שיח החשוב, הקובע את הגישה העתידה כלפי החברה כולה וכלפי כל פרט בה. על כן, הבנה נאותה ביחסי אב ובן, גישה הדדית נכונה, טעונה רגשות חיוביים – הינן בסיס איתן להצלחה חברתית (והצלחה אין פירושה דווקא קריירה!).
לעומת זאת, יחסים מעורערים, חוסר הבנה וקונפליקטים יוצרים בהכרח משקע ומבט מעוות על הזולת. מבט, אשר רישומו יהיה ניכר גם במגע עם שאר הבריות. שאל כל יועץ נישואין ויגדך ופסיכולוגיך יאמרו לך - אמת זו.

"כבד" פירושו להעניק כבוד לערך היקר ביותר בעיניך. לדת בה אתה מאמין. לאישיות הנערצת עליך. לעמך, למולדתך ולדגל שנשבעת לו אמונים. לאמיתו של דבר, מעידה תחושה זו, על אישיותו של מעניק הכבוד יותר מאשר על מקבלו. שונה באופיו הוא אדם המעריץ את הכח הגס והאלים, למשל, מרעהו המעמיד בראש סולם ערכיו את אצילות הרוח ועדינות הנפש. בפרפראזה ניתן לומר: 'אמור לי את מי או את מה אתה מוקיר - ואומר לך מי אתה'.

התורה דורשת מאיתנו שנכבד את הורינו, שנראה בהם ערך נעלה. מדוע?
מסביר ספר ה'חינוך': שראוי לו לאדם, שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה... ושייתן אל לבו כי האב והאם, הם סיבות היותו בעולם. ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו (מצוה כ"ז).
הסבר זה, מאיר באור מיוחד את החוב שאנו חבים להורינו. הוא מתחלק לשנים. החלק הראשון אינו נובע מן העובדה שהם העניקו לנו את עצם קיומנו בעולם, אלא מכך שאנו קבלנו חיים אלו – ללא תלות בכוונת פעלם (הם סיבת היותו בעולם). ועל כן, גם מי שהוריו לא חפצו כלל בהיוולדו, חיים בכבודם לפי כל גדרי ההלכה. כי הלא הוא נמצא כאן ויכול ליהנות מעצם העובדה שהוא חי. ואילו החלק השני הוא חובת הכרת הטוב על כל הטרחה שטרחו איתנו כדי לגדל אותנו ולהפכנו לאיש בין אנשים.
הבחנה דקה זו אינה פלפול או משחק מילים חסר משמעות. היא יסוד הגישה הנכונה, השונה מכל המקובל עלינו בשגרת המחשבה.

ניתן למצות גישה זו בכלל פשוט שהשלכותיו ברורות:
חיי כל אחד מאיתנו, אינם נתון טבעי מחויב המציאות. העולם היה ממשיך לנוע על צירו גם אם לא היינו נולדים. על כן, חיינו הם מתנה, מתנה נפלאה. לה זכינו בחסד ולא בזכות.
אם נטפח גישה זו בלבנו, היא תיצור את התחושה המעגנת של הכרת תודה כלפי מי שהעניק לנו טובה זו הקרויה: 'חיים'. הכרת תודה במחשבה, באומר ובמעשים. המעריך חסד זה של עצם חייו, המודה עליו בכל לבו, יגלה בכל פינה מפינות החיים שפע של טוב ואור, המוענקים לו. והכרת התודה של שפע זה תביאהו לגמול מטובו לזולת – לכל זולת.
אביך – כמות שהוא, אמך – באשר היא אמך. אין זה משנה מה ערכם ומעלתם. די לך בזה שהם 'סיבת היותך בעולם'. חכמים או טיפשים, ישרי דרך, בעלי מדות תרומיות או שפלים וחדלי אנוש – כבד תכבדם. אחרת, אתה עלול להפסיד את התכונה הנאצלת של הכרת הטוב...

זה המשקל שחכמי התלמוד העניקו למצווה. על השאלה עד היכן כיבוד אב ואם? מביא התלמוד בין שאר הדוגמאות, את הדוגמא המאלפת של דמא בן נתינה:
פעם אחת היה לבוש סירקון (בגד) של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו (את הבגד) וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו – ולא הכלימה (קדושין דף ל"א עמוד ב').
זו הייתה הכרת התודה אשר כבשה לב חכמינו כליל.

המגשים עקרונות אלו, ההופכים להוויית חייו, כבר פתר חלק נכבד מהבעיות החברתיות העלולות לצוץ בעתיד, בחייו.
במעט דמיון, ניתן לקבוע כמעט בוודאות, מה יהיה יחסו של אדם זה לאשתו, לבניו (בן טוב הוא גם אב טוב), לבוס, לסרים למרותו ולכל אדם שיבוא איתו במגע. בכל אשר יפנה, בכל עמדה שיתפוס בחייו יגלה סיבות להכיר תודה ולגמול מטובו הוא. בין אם יהיה שר בממשלה או עסקן מפלגה, נהג אוטובוס או פקיד קבלה, זבנית בסופרמרקט או שוליה במוסך – הוא יקרין ממנו אהבת הזולת וכבודו.
אהבת הרע היא רום הפסגה – כיבוד הורים נקודת המוצא. הראשונה – המטרה הנכספת, השנייה – הדרך האחת והיחידה המוליכה אליה.
אם לזאת התכוונו תלמידי התיכון שמצאו את "ואהבת לרעך כמוך" בעשרת הדברות – יפה כיוונו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל – 'פרשה ופישרה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
גדולים אנו, וגדולות הן משוגותינו, ומפני כך גדולות הן צרותינו - אך גדולות יהיו גם תנחומותינו. {הראי"ה  קוק}

סטטוס שבועי:
נצח קיום העם היהודי בתוככי החברה האנושית, שובר כל היגיון היסטורי. החיוניות שמתעוררת בנו לאחר תקופות קשות, יונקת את כוחה מאותם נפילות ותקומות, שהיו מנת חלקנו לאורך ההיסטוריה שלנו.
התקומה לאחר צרה, טבועה בנו לעד. היא מחזירה לנו לאחר תקופות שקיעה בכל פעם מחדש, את צורתנו המקורית, ואת העתיד הצפון לנו.

ציטוט שבועי:
מהי משמעות חיינו, מהי משמעות חיי כל היצורים בכלל? לדעת את התשובה על השאלות האלה פירושו - להיות דתי. אתה שואל: כלום יש בכלל טעם לשאול שאלה זו? אני משיב: מי שרואה את חייו הוא ואת חיי שאר הבריות כחסרי משמעות הוא לא רק אומלל - הוא כמעט אינו מסוגל לחיות. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:

'שומר הסף'

אחד משכניו של הרב שלמה זלמן אוירבך היה קשיש ערירי, ואושפז בבית החולים עקב מחלה. הרופאים החליטו שאין להם דרך לסייע לו יותר, ועל כן שיחררו אותו מבית החולים. השכן ר' שלמה זלמן חשש מצעד זה, משום שהיה סבור שהוא זקוק להשגחה רפואית ובדיקה מערכתית יותר.
בדאגתו פנה רבי שלמה זלמן אוירבך לעסקן מסויים, וביקש ממנו לטכס עצה כיצד להחזירו לבית החולים. הדבר כרוך ב'פיקוח נפש' ממש התחנן הרב.

רעיון נועז עלה בליבו של אותו יהודי, וניגש מיד להוציאו אל הפועל. הוא הביא את החולה לבית חולים. השכיב אותו על אחת המיטות וסיפר לרופאים שמצא את האיש מוטל ברחוב ואין לו מושג מיהו ומיהם קרוביו.. הרופאים בדקו את הזקן ואכן ראו שעליו להישאר בבית החולים להמשך טיפול ולהשגחה צמודה.

בתום הפעולה הגיע אותו עסקן לעדכן את ר' שלמה זלמן וסיפר לו בהתרגשות ובשמחה כי מילא את בקשתו והחולה אושפז שוב בבית החולים, ואף סיפר לו כיצד הערים על הרופאים בבית החולים. לפליאתו הרבה פני הרב אוירבך הרצינו, ובמקום להודות לו על הפעולה המקורית נראה היה כי אנו שבע רצון ממנה.

אכן עשית את אשר היה מוטל עליך ואני אסיר תודה לך על כך, אך מדוע אתה מחייך? אמנם פיקוח נפש התיר לך לשקר, אבל לא התיר לך לעשות זאת בשמחה ולהנות מהשקר.

פרשה שבועית:

פרשת עקב / 'צדק חברתי'

"...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {דברים י' י"ח-י"ט}

במצוות החמורות ביותר דיין של מילים ספורות כדי להרתיע את המאמין. אך במצווה זו של אהבת הגר, באיסור לצערו ולהונותו - לא חוסכת התורה במילים. שלושים ושש פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם. את יחסו של החזק, המבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות. השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן, היא דוגמה קלאסית לכך.
זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
משום כך מפליגה התורה באזהרותיה.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו? מהו המחסום שהיא מציבה בפניו?
"וגר לא תלחץ", אומרת התורה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ב}. מבהיר רש"י: 'כמה קשה כשלוחצים אותו...'
הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של היסורים, של הדיכוי וההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת זיכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
על כן, מזהירה התורה על אהבת הגר והחלש, שלושים ושש פעם. היא מכירה את נפשו של העבד שהיה לבן חורין ואת נפשו של העולה החדש שהיה לוותיק...

וכך כותב ספר החינוך על אודות מצווה זו:
ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם כל מי שצריך. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה' (ספר החינוך מצווה פ"ג).
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מה חכמה היא להתבודד ביערות - הבה ונתבודד בין אנשים. {הרבי מקוצק}

סטטוס שבועי:
חזון העתיד נפגש פעמים רבות באנשים מרי נפש עקב קשיי התקופה, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר, ולו בלבד.
הפער בין מאורעות גדולים בחיי העם היהודי, ומציאות חדשה שהולכת ונרקמת, לבין אופק צר של קטני אמונה, הנושאים נפשם רק אל התועלת קצרת הטווח - גורמת לחלקים רבים בעם לעוגמת נפש.
למרות זאת, צריך לקבל ולהכיל את כולם, ולאהבם כמות שהם. אכזבה ויאוש אינם מנת חלקנו!

ציטוט שבועי:
אל לנו לסמוך על היותנו כאן בארץ, ועל כך ששפת דיבורנו עברית. מפני שהעדר קשר למורשת היהודית ינתק אותנו מזיקה לעולם היהודי, וגם ממודעות לאומית. {זבולון המר}

סיפור שבועי:

'רגישות לכאב'

רבי אברהם ישעיהו קרליץ ה'חזון אי"ש', השתתף בשמחה משפחתית, וקודם שנכנס לרכב, עצרו אותו אנשים והשמיעו בפניו את לבטיהם וצרותיהם.  
כשנכנס למכונית ביקש מהנהג שיסע לאט. הרי עכשיו אנשים סיפרו לי על הצרות שלהם, חשוב שלא אראה כבורח מהצרות שלהם...

פרשה שבועית:

פרשת ראה / 'תכנית הבראה'

"עשר תעשר" {דברים י"ד כ"ב}

משה מכריז, בפרשת שבוע זו, מלחמה על… האנוכיות. הוא חושש מפני אמה הורתה של החמדנות, עליה התריע בפרשה הקודמת, על כן לוחם הוא מלחמת חרמה. עז רצונו לסלקה כליל מכל מערכות החיים במדינה העברית, העומדת לקום על חורבות כנען. על כן, עוסקת פרשתנו בפיתוח אמצעי לחימה יעילים נגדה. היא מציגה מערכת כללים, מצוות וחוקים, שביצועה המלא יכניע את האגואיזם. זו מערכת בהחלט כפייתית. היא מתערבת בחיי הפרט מעבר לנדרש, למען שמירת הסדר הציבורי. אך, יישומה יבנה את אופיו של כל אזרח במדינת התורה, ואף יעצב את דמותה התרבותית של החברה עצמה. אין היא שונה במהותה מכפיית הרגלי נקיון וסדר, שאנו כופים על ילדינו, בהעניקנו להם בכך יסודות ראשונים של תרבות, עידון ואיכות חיים. כי ב'הגבלה טמונה התרבות'. כך גילה וויל דורנט, ההוגה וההיסטוריון שעקב, בספריו המונומנטליים, אחר התפתחות התרבות האנושית.

מה היא נקודת התורפה שבאנוכיות, אליה כיוון משה את חיציו?
אל אהבת הממון. האהבה הגדולה הטבועה עמוק בלב כל אחד מאיתנו. האדם חש בטוב בחברת ממונו שרכש בזיעת אפיו. הוא ישמור עליו ועל ערכו מכל משמר. יצמידו בכל הצמדה אפשרית, עד כי יהיה צמוד אליו כעולל הנצמד לאמו הורתו. רצון שימור זה, מפתח בלבו מנגנוני הגנה נאותים. חזון אהבת הממון מחייב הקשחה מסויימת של הלב. צרכי הזולת, החברה והמדינה, חייבים להידחק לפינה רחוקה בתודעה וברגש (מי, למשל, אוהב לשלם מס הכנסה, למרות הידיעה הברורה שבכספי המס מקיימים את מסגרת המדינה, את צבאה ואת שירותיה לאזרחים?). על כן , מבחין האזרח ההגון רק בקיומו הוא. כאימרתו השנונה של רבי ישראל מסלנט, על האדם המתבונן בראי ומבחין רק בבואת עצמו. הסיבה: משום שזכוכית זו מרוחה מצידה השני בשכבת… כסף.
וכאשר חיים 'חיים שכאלה', נושב מהם קור עצום אל מערכות היחסים בין אדם לחברו. קור, הפורץ מבעד למעטה הנימוס המזוייף המכסה עליהן. התוצאה הסופית של מצב זה מוכרת לנו היטב. הלא היא כתובה באותיות של ניכור על מגילת חייו של בן אנוש המיוסר.

מול מציאות חיים זו, מציב משה מערכת מצוות, שמטרתה להציל את בני ישראל… מעצמם. בחלקה, נסקור אותה בזה.
מערכת זו בנויה על האפקט הפסיכולוגי המצטבר. ביסודה, מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו, ולא ההיפך. ספר 'החינוך' ניסח הנחה זו כך:
'דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע… כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' {מצוה ט"ז}.
על כן, ניתן לחנך את האנוכיות המקננת בלב, באמצעות פעולות נתינה כפויות. אלו מופיעות במערך המצוות לפי הסדר הבא: 1. מעשר שני. 2. מעשר עני. 3. שמיטת כספים. 4. צדקה.
סדר, שנקבע, כפי שנראה להלן, תוך התחשבות עמוקה באופי האנושי.

המצווה הראשונה, 'מעשר שני', נוסחה כך:
"עשר תעשר את כל תבואת זרעך… ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם… וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו… ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה'… בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר… ביין ובשכר… ואכלת שם… ושמחת אתה וביתך" {דברים י"ד, כ"ב כ"ו}
כל בעל שדות, מטעים וכרמים, נאמר במצווה זו, חייב להפריש עשירית מיבולו ולהעלותו לירושלים. שם, היה עליו לאכלו הוא ומשפחתו. אם רב היה היבול ולא ניתן היה לשאתו דרך כה ארוכה – פדאו בכסף. עם כסף פדיון זה באמתחתו, היה עולה לירושלים, ושם מוציאו רק על קניית מצרכי מזון.
בעלי השדות חוייבו להפריש 'מעשר שני' זה בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור שנות השמיטה (שבע שנים).
אף כי מצוה זו לא 'פגעה' ברכושם של בעלי השדות, הגבילה היא את השימוש בעשירית היבול. די היה בהגבלה זו, הכופה על בעל התבואה לנהוג לפי כללים מסויימים (לאכול דווקא בירושלים), כדי לזעזע את תחושת הבעלות האבסולוטית שחש כלפי רכושו. מישהו אחר החליט עבורו מה יעשה בכמות התבואה המופרשת, היכן וכיצד. ואם נהג כך בעל השדות העברי למעשה, פעם אחר פעם, בוודאי השתנתה גישתו לרכוש. ללא כל ספק, השתחרר קמעה מן התלות הבלעדית בממונו.

והנה השלב הבא. זו – מצוות 'מעשר עני', הקשה יותר לביצוע:
"מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך" {שם, כ"ח}.
כאן נדרש מן האדם להפריש עשירית מן היבול, ולתיתו לזולת – לאביוני העם. חינוך הלב לנתינה, במצוות אלו, נעשה בשלבים. ארבע שנים ממחזור שנות השמיטה מתרגל היהודי עם מעשר שני בירושלים, השנתיים – השנה השלישית והשישית – מכה הוא באנוכיותו באמצעות מעשר הנתרם לטובת העניים.

אולם, הפדגוגיה המקראית לא נעצרת כאן. היא תובעת מחניכיה ביצועים מעולים יותר:
"מקץ שבע שנם תעשה שמיטה" {שם ט"ו, א'}.
מצוות 'שמיטת כספים' מחייבת את האדם להלוות כספים לרעהו, גם אם קיימת סכנה שהלה לא יפרע את חובו. אי פריעת החוב עלולה להיות בשנת השמיטה, השנה המשמטת את כל החובות. אסור לאדם, בהתאם לתורה, להיות 'בן בליעל', ובגלל חשש שמיטה זו, לא להלוות לאדם הנתון במצוקה.
זו כבר נתינה בדרגה גבוהה מאד. אדם המסוגל לה, שולט כבר, במידה ידועה, באנוכיות הטבעית. לבו, כבר רואה את צרכי זולתו. אישיותו פרצה בכך מתחומיה המצומצמים של ההתעניינות רק בעצמו.

מעתה, פתוחה הדרך לזינוק אל נתינה קשה הימנה, אל תרגול ברמה גבוהה יותר, אל מצוות 'צדקה' הכלולה בפסוק הבא:
"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" {שם, י'}.
בניגוד להלוואה שחוזרת לבעליה ברוב המקרים, הרי במצווה זו נדרש מן האדם 'שיתן ממנו תחילה (מראש) על מנת שלא ישוב עדו. וזה יותר קשה בטבע האנשים.'
כי קשה היא הפרידה הכפויה מן הרכוש.
אך, בפרידה זו מממונו, זוכה האדם ברכוש רב יותר. הדברים מוארים כראוי במדרש הבא:
ומנין שאם פתחת ידך לעני פעם אחת שסופך לפתוח אפילו מאה פעמים? תלמוד לומר: 'כי פתוח תפתח את ידך לו' (ספרי דברים ט"ו, ח'). ופירשו חז"ל: שזהו הבטחה, אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם אחת, אז תלבשו רוח נדיב ויפתח תמיד (מלבי"ם שם).

הוא שאמרנו, הכפייה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך. היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית. לכשתמצי לומר, ה'אגו' עצמו גדל והתעצם, תחום התעניינותו גדל והתרחב. חברה, המורכבת מפרטים שהשתלמו, ומשתלמים בתמידות בתורת נתינה זו, היא חברה מאושרת ובריאה, שאינה יודעת מצוקות רוח. ואיש בה אינו גורם, לעולם, סבל לרעהו.

מה פלא, איפוא, כי בעת הפרידה, שינן משה באזניהם ערכים אלו, למען ייטב להם באחריתם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב - בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אדם שאין לו שעה אחת משלו בכל יום - אינו אדם. {רבי נחמן מברסלב}

ציטוט שבועי:
לקראת החזרה לשגרת החיים והלימודים, וכדי שהאכזבה לא תהיה מנת חלקנו, כדאי לזכור בתחילת הדרך, ששגרת החיים מלווה בטרחנות, רגזנות וקיטורים. משא השגרה הינו מאתגר, אך זו הדרך היחידה להנחיל לנו ולסביבתנו חיים של גדולה וכבוד, תורה ודרך ארץ.

ציטוט שבועי:
דבר ראשון להכניס לילקוט, זה התנ"ך. זה הכי חשוב - בלי זה אין לנו כלום. {בנימין נתניהו}

סיפור שבועי:

'כי הם חיינו' / זאב גלילי

לפני שנים שמעתי הרצאה מרתקת מפי אהרון קציר מבכירי המדענים של ישראל, שנרצח בהתקפת מחבלים יפניים (ביניהם קוזו אוקמוטו). פרופסור קציר היה איש רוח במלוא מובן המילה. בצד היותו אדם מבריק ומצליח בתחום המדעי בו עסק (פולימרים) התמצא היטב במוסיקה, ספרות ופילוסופיה. כל הרצאה שלו הייתה חוויה רוחנית נדירה. ספרו 'בכוּר המהפכה המדעית' הוא ספר מופת לכתיבה פופולארית של נושאים מדעיים בצד ראייה מקיפה של עולם הרוח.

באותה הרצאה ששמעתי הזכיר קציר את הספר שבכותרת כספר ממנו למד את סוד הגניוס היהודי. מיהרתי אז לרכוש את הספר. בקריאה ראשונה לא הבנתי איך הסיק פרופסור קציר את המסקנה הזו. הספר נכתב על ידי מרק זוברובסקי, שהתבסס על פרוייקט מחקר שנערך על ידי הצבא האמריקני ערב מלחמת העולם השנייה.

הצבא האמריקני הכין עצמו לכל התפתחות אפשרית ובין היתר לכך שיצטרך להילחם במזרח אירופה. לכן הקים צוותים של סוציולוגים שחקרו את ההרכב האתני של האזורים השונים. הואיל והאוכלוסייה היהודית ערב מלחמת העולם הייתה משמעותית, הקים הצבא צוות שנועד לחקור את הסוציולוגיה של ה'שטעטל' (העיירה היהודית). עם הצוות הייתה גם הסוציולוגית הידועה מרגרט מיד ('התבגרות בסמואה').

הצבא האמריקני לא נזקק לממצאי המחקר, אך זוברובסקי פרסם אותו כספר. נדמה לי שנדרשו לי שנים כדי להבין למה התכוון קציר בסוד הגניוס היהודי. מן הספר עולה מסקנה ברורה: הדבר המרכזי ביותר בחברה היהודית במזרח אירופה, אך גם במקומות אחרים בעולם (החוקרים גבו עדויות מקשישים בארצות הברית וגם מיהודים בלבנון) הוא הלימוד, או בלשון יהודית 'תלמוד תורה'!

פרשה שבועית:

פרשת שופטים / 'גורלנו בידינו'

"קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" {דברים י"ח, י'-י"א}.

מול עולם האופל של ההורוסקופים, החתולות השחורות ושאר אמונות ההבל הגורמות לנו להאמין שאנו אבודים וכוחות מיסטיים סתמיים עושים בנו כרצונם - קיים עולם האור, שבו קובע האדם את גורלו, על פי מוסריותו והתעדנות נשמתו.
המאמין בכל אלו או בחלק מהם, חי בעולם אפל. האדם חש עצמו מופקר לרצון כוחות עוורים סתמיים, החורצים את גורלו, בלא שתהיה לו כל השפעה אישית עליהם. זוהי כניעה לכוחות הפועלים בטבע. 'תמונת העולם' של אדם זה, היא של עולם קר, אכזר וחסר רחמים, שהוא מיטלטל בו ונתון לרצונם המוחלט של המזלות למיניהם. זהו עולם, שאין בו מקום לחירות אישית ומוסרית. החתול השחור, המדיום או הכוכבים, הם אלו המכתיבים את אשר יקרה.

זו השקפת עולם מסוכנת. היא שוללת כל ערך מן המעשה הטוב. במקום לשפר התנהגות, חשוב להיזהר מחתולים שחורים... זהו עולם חסר שחר וחסר תקווה.
משום כך, הוא מוקע על ידי התורה והיהדות הניצבת בקוטב המנוגד. תמונת העולם הנגדית שהיא מציבה שונה לחלוטין. נדגים אותה באמצעות סיפור תלמודי, בתרגום חופשי:

שמואל, אחד מחכמי התלמוד, ישב יחד עם אבלט (חכם נכרי וחוזה בכוכבים) בעת שחלפו על פניהם מספר אנשים שהלכו אל האגם. אמר אבלט לשמואל:
הרואה אתה?! אדם זה לא ישוב. נחש יכיש אותו והוא ימות.
ענה לו שמואל: אם בן ישראל הוא, ילך ואף ישוב.
ואכן, חזר האיש בריא ושלם מן האגם. קם אבלט ופתח את אגודת קני האגם שבידי האיש, וגילה שם נחש מת, מבותר לשניים. הנחש נפגע בשעת קצירת הקנים.
שאל שמואל את האיש: איזה מעשה עשית, שבזכותו זכית להינצל?
הנוהג בחבורתנו, השיב האיש, שבכל יום, אחד מבני החבורה אוסף מכולם את המזון שברשותם לקופה משותפת. בשעת הסעודה בצוותא, מתחלקים בשווה.
היום הבחנתי באחד מבני החבורה שלא הביא את מנת האוכל מביתו. כאשר עבר הגובה, עשיתי עצמי כאילו כבר נטלתי את מנתי.
הכריז שמואל: 'צדקה תציל ממוות' {מסכת שבת דף קנ"ו}.

אם נבדוק סיפור זה, נבחין שלמרות שהייתה אמת בתחזית הצופה בכוכבים, אין האדם כפוף לה, ובידו לשנותה. מעשה החסד שעשה, הוא שהפר את נבואת האסטרולוג. שכן, אף אם היה בדבריו קורטוב אמת, בוודאי לא שיקפו את כל האמת. את העתיד קובע האדם במו ידיו, חרף הכוחות הפעילים ביקום, ובוודאי חרף אמונות ההבל הממלאות את חלל העולם.

זוהי התגלית החשובה. המעשה המוסרי הנכון, המעשה המעדן את הנשמה ומעלה אותה לספירה גבוהה יותר, הינו תעודת השחרור שבידי האדם. השחרור מעול האסטרולוג, מפטפוטי מגדת העתידות ומן השעבוד לקוראות בכף היד.
יש לכל הקורה בחיי הפרט והכלל משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה. הבורא, הפועל בתוך המאורעות מתוך חרות גמורה, מציב אתגרים בפני האדם. באמצעותם, ניתנות בידו היכולת והרשות להתקדם במסלול החינוך הרוחני, ולקבוע בכך כיצד יראה העתיד המזומן לו מאת ההשגחה העליונה ובהתאם למעשיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – בשורות טובות, ישועות ונחמות – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אם ישאלוני בעולם האמת למה לא היית כמשה רבינו? אדע מה להשיב. אולם אם ישאלוני למה לא היית זוסיא - יסתתמו טענותי... {רבי זוסיא מאניפולי}

סטטוס שבועי:
מידת הכרת הטוב הינה תכונה אצילית. רגש זה פועם בלב כל אדם המטפח אותה, ולאורו מתעדנים יחסיו עם הזולת ועם האלוקים. הבעת תודה סתמית, אינה חסרת משמעות. זו פעולה מובהקת של טיפוח האישיות.

ציטוט שבועי:
עם ישראל שרד בזכות המסורת, וחשוב להמשיך ולהעביר את המסורת המפוארת שלנו לעם כולו, על כל תפוצותיו. {אלכס גולדפרב}

סיפור שבועי:

'ברכה והצלחה'

לאחר מלחמת יום כיפור התחילה תופעה רחבה בחברה הישראלית, של חזרה לשורשים ולמקורות.
קצין אחד מני רבים שעשה את תהליך ההתקרבות מהחזית לבית המדרש, הזמין לביתו את אחיו לנשק שלחמו יחדיו באותה מלחמה נוראה.
במהלך הערב הגיש לשולחן אבטיח, ויצא מהחדר להביא עוד שתיה ושאר חטיפים.
מעבר לדלת שמע את חבריו דנים ומתלבטים מה מברכים על אבטיח. תמה בליבו מה נסגר איתם, והבין שברצונם לכבדו, ולכן לא מוכנים לאכול בביתו ללא ברכה, וכל אחד ניסה לגלות את ידיעותיו בנידון.

אבטיח הוא פרי אמר אחד מהנוכחים, ולכן מברכים עליו 'בורא פרי העץ'.
תלוי היכן מגדלים אותו הניף האחר את ידו בביטול. אבטיח גדל באדמה, ולכן מברכים עליו 'בורא פרי האדמה'.
ואני אומר קרא בהתלהבות אחד מבני החבורה, שמברכים עליו 'שהכל נהיה בדברו'.

שאר החברים שתקו והמתינו לבעל הבית, שבוודאי יפתור את החידה. בשובו סיפרו לו מה הנידון, והוא אמר להם שלפי ההלכה הברכה על אבטיח היא: 'בורא פרי האדמה'.

בשלב זה נראה כי העניינים שקטו, אך להפתעת כולם החבר שטען מקודם שמברכים 'שהכל נהיה בדברו', חלק על המארח הדתי וקבע בפסקנות: מברכים 'שהכל נהיה בדברו'! ואני אומר לכם שזה עובד...

הכל הביטו בו בחוסר הבנה. והצעיר המשיך: אספר לכם עובדה.

במלחמה, הייתי בקבוצת טנקים שלחמה בסיני. הפלוגה מנתה כעשרה טנקים, ועלינו הוטל לתקוף מוצב מצרי. המשימה לא נראתה קשה מדי, אך משמיים רצו אחרת. המצרים ירו ופגעו פגיעות מדויקות, ורוב הטנקים שלנו הושמדו.
כשראה מפקד הטנק שלי את המצב, צעק בייאוש: אולי מישהו יודע איזו תפילה, שנוכל לצאת מהתופת הזאת?
שתקנו. אף אחד מאיתנו לא ידע, להוציא חייל אחד שענה בהיסוס כי מכיר הוא תפילה אחת, אך אינו בטוח שהיא מתאימה לזמן זה, והיא: ברכת 'שהכל נהיה בדברו'.
למדנו את נוסח הברכה, וכשהיינו מוכנים לירות פגז, צעקנו יחד: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם - שהכל נהיה בדברו'.  
ירינו והפגז פגע בדיוק במיכל הדלק של הטנק המצרי, והטנק עלה בלהבות והושמד. טנק מצרי נוסף מכוון אלינו את הקנה, עמדנו לירות לעברו פגז נוסף, ושוב צעקנו: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם - שהכל נהיה בדברו'. נס נוסף התרחש - עוד טנק מצרי נפגע והחל עולה בלהבות.
כך השמדנו טנק אחר טנק. לפני כל הפגזה צעקנו: 'ברוך אתה' אלוקינו מלך העולם - שהכל נהיה בדברו', ובכל פעם נדהמנו מחדש מהפגיעה המדויקת ומההצלחה הברורה. המשכנו כך עד שהשלמנו את המשימה – בהצלחה.

סיים הבחור את המונולוג: אם זה עובד על טנק - ברור שזה עובד גם על אבטיח!!!

פרשה שבועית:

פרשת כי תצא / 'ממשיכים...'

"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". {דברים כ"ה ט'-י'}

מיתוסים רבים מלווים את מצוות החליצה. איש לא בדק את משמעותה, וכלל לא עולה על הדעת שמדובר באקט של גמילות חסדים שאין טהור ממנו.
כדי להבין פשר מצווה זו, כמה מילים על... המשפחה.
אכן, היהדות רואה בה חובה, תפקיד וייעוד. להעמיד צאצאים זו חובה. לחנכם כראוי הוא התפקיד, לדאוג במלוא המסירות שיעבירו הלאה את המורשת ואת התרבות שלנו, הוא גדול היעודים.

פרשת ייבום, המחייבת את האח לשאת את אלמנת אחיו, מתחילה ברגע שאדם מת בלא שהצליח למלא מסכת תפקידים זו. אמנם הוא נשא אשה, ויחד ניסו להקים בית. אך הוא מת בלא בנים. זהו מצב הניתן לתיקון גם לאחר המוות.
למות בלא למלא את התפקיד - הוא כאב שקשה לשאתו.

נושא זה קיים ומורגש היטב גם בחברה נטולת אמונה. אצל הכול קיימת השאיפה ל'הגשמה עצמית'. אם שאיפה זו התגשמה, היא מעניקה לאדם מוות שליו יותר, בעוד הרגשת 'אי ההגשמה' גורמת מועקה המחריפה את כאב ההולך למות.
אנו עדים לכמיהה העמוקה להיות זכור לטוב. פילנתרופים תרמו ותורמים למוסדות, לבתי חולים, לאוניברסיטאות, ובלבד שיישאו את שמם לדורות. זוהי התאווה העזה לחיי עולם. זוהי הזעקה לזכות בקורטוב מן הנצח, גם בנפשו של האדם הנאור ביותר. ואכן, יודעת נשמתו במעמקיה על עצמה, יותר מאשר מוכן הגוף להרשות לה לדעת.
כדי לנסות לעקוף את מה שקטע המוות, ולאפשר לנפטר להשלים ולהגשים את הבסיסי שבתפקידיו, מצווה התורה על האח, הקרוב אליו קירבה גנטית ורוחנית ועל האלמנה שנותרה לבדה, להביא יחד בן לעולם. הם יעשו זאת מתוך תחושת חסד ואהבת אמת המקננת בלבבות שני אנשים אלו כלפי האח-הבעל המת. הם יביאו בן, אשר יקום במקום המת. בן, אשר יהיה דור ההמשך שלו כאן, בעולמנו.

זוהי גמילות חסדים בטהרתה. היא תושג, רק אם התקשרות זו בין השנים תהיה מתוך גובה מוסרי רב. מתוך נכונות נפשית מופלאה להתעלות מעל מאוויים, הנאות ורצונות אישיים. מתוך רצון אחד ויחיד להרים תרומה נכבדה למען הבעל המת.
החליצה באה במקום הייבום. היא המענה לזעקה העומדת בחלל העולם, לכאב הקיים של האח-המת שלא נרפא.

הם, הניצבים עתה יחד, מצהירים במעשה החליצה: רצינו למלא כלפיך את חובותינו האנושית, אך אין אנו יכולים.
אני שולפת את נעל אחיך כמעשה סמלי. הנעל היא סמל הכבוד והאדנות. חליצתה היא הכנעה. אחיך מוכן לעשות הכול, ובלבד שתאמין שלא רוע לב, מנע מאתנו את המעשה שיכול היה לרפא את כאבך.
אני אף יורקת, כדי להראות קבל עם וכלפיך, את הבוז העמוק כלפי כל אדם, שזכרו של המת וטובתו אינם נחשבים בעיניו. הקשר בעבר בינינו מקבל מעתה משמעות עמוקה יותר. גם אחיך העומד לידי מסכים אתי ואינו נעלב, כי הוא יודע שאין יריקה זו מכוונת כלפיו, חלילה.
רק מתוך כבוד עמוק לחיים, אני עושה זאת, ובכך אני מרשה לעצמי לפתוח דף חדש בחיי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק ז"ל - 'פרשה ולקחה'}