נשנושבועי
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
ופרוש עלינו סוכת שלומך. {מתוך תפילת ערבית}
סטטוס שבועי:
הישיבה בסוכה מזכירה לנו שחוסן וביטחון אינם תלויים בכתלים ובדלתות שמחוץ לאדם, אלא בחוזק ובעוצמה שבתוך האדם.
ציטוט שבועי:
כל המסרים הערכיים של חג הסוכות צומחים איפוא מתוך הקיטוב שבין 'הארעי לקבע'. הארעי מסומל על ידי הסוכה, ואילו הקבע מתבטא בחג האסיף. מן המתח ביניהם עולים ערכים ומצוות של שלום: הכנסת אורחים, צדקה ועזרה לזולת, הסתפקות במועט והעדפת חיי הרוח על החומרנות. {רות גביזון}
סיפור שבועי:
'סוס מנצח..'
רבי מרדכי משריז, חיבב במיוחד את מצוות ארבעת המינים. כל השנה חסך פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לקנות אתרוג מהודר. ערב חג הסוכות לקח מעותיו ויצא לשוק לקנות לו אתרוג. ראה יהודי עומד ובוכה. למה תבכה יהודי? שאל את האיש. אני עגלון, עגלון עני, היום מת הסוס הזקן שלי ואין לי כסף לקנות סוס אחר. נשבר מטה לחמי. נכמרו רחמיו של רבי מרדכי, הוציא מכיסו את צרור כספו שנחסך בעמל רב עבור האתרוג המיוחל, ונתן מעותיו לעגלון האומלל לקנות בהם סוס חדש.
עם שובו לביתו שאלה אותו הרבנית: היכן האתרוג? הראה לי האתרוג המהודר. ענה לה רבי מרדכי: כל בית ישראל יברכו על אתרוג, ואנחנו נברך על סוס!
פרשה שבועית:
פרשת האזינו / 'שירה עברית'
"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי" {דברים ל"ב א'}.
שירת האזינו בנויה מארבעים ושלושה פסוקים {דברים פרק ל"ב}, והינה מחולקת, הגיונית, לפרקים פרקים. כלולים בה שבעים חרוזים, החותרים אל עמקי ההיסטוריה היהודית, העוסקים בקווים המנחים אותה וביצירת מסגרות, שלתוכן יוצקו כל קורות עמנו עד סוף כל הדורות.
החלק הראשון, כולל פסוקי פתיחה, הקוראים לטבע עצמו {האזינו השמים וגו'} להאזין לדברים, שתוקפם כתוקף חוקי הטבע.
החלק השני מבהיר את רצון האלוקים בהיסטוריה, בחפצו להעניק אושר ורוב טובה לאנושות, ואלו תלויים אך בה ובהתנהגותה. כן מובע בחלק זה הרצון לנשא את עם ישראל - כחלק מתוכנית היסטורית כוללת - אל פסגה רוחנית, כפי שאכן יקרה באחרית הימים.
החלק השלישי מתאר, במשפטים קצובים, את תהפוכות לב העם, את חסד האלוקים עליו במדבר, חסד, שעליו מושתתות הבחירה והברית, ואת אי הכרת הטובה של העם, את מרידתו והפרת הברית הגוררת אחריה את התוכחה כולה.
החלק הרביעי מתאר את הנפילה הגדולה - נפילתו המוסרית של עם ישראל, והסיבות שהביאו לכך. את נהייתו אחר האלילות לסוגיה, אחר הזימה, אחר תרבויות זרות. נפילה - המחייבת, בעצם, את השמדתו המוחלטת, חלילה.
החלק החמישי מבשר, כי למרות הכל ייגאלו בעתיד, על אף החטאים וחרף הבגידה, וכן קובע הוא את הסיבה לגאולה זו.
החלק השישי הינו תיאור הגאולה עצמה, כולל הנקמה בצוררי ישראל, שעמדו עלינו לכלותינו.
זוהי אפוא, מסכת הכוללת בקרבה את פשר העתיד לקרות, ואשר באו דבריה והתגשמו עד לפרק שלפני האחרון. העיון בה, הוא לבן דורנו מסע כואב ומלהיב כאחת, אל הזהות העצמית שלנו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שמחה שבועית:
'חג שמח' - צמד מילים שחוקות בסל מטבעות הלשון.
מי שמח? למה שמח? במה, ואיך לשמוח? מה האושר הפתאומי דווקא היום?
אולי זה עניין של מסורת להתבטא כך בחגים, ואולי זו מסורת לא להתייחס ברצינות למילים היוצאות מפינו... אולם בתורה מצינו ציווי מפורש לשמוח בימים אלו: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים.. "ושמחת בחגך והיית אך שמח!" {ויקרא כ"ג - דברים ט"ז}
צוו מוזר מאד. היאך ניתן לצוות על שמחה???
התורה ערה לשאלה זו. לכן היא מציעה גם אמצעים טכניים המועילים להצתת אש השמחה בלבבות, כגון: הפקודה השנייה לאחר הציווי על השמחה, היא, לארוז את כל חפציהם. את המיטה, את השולחן, את קעריות המזון ומה שבתוכם, ולצאת במשך ימי השמחה הללו אל - הסוכה.
לא רק לסוכות שזכו במקום ראשון בתחרות 'הסוכה הנאה והמרווחת'. הסוכה כפי שהיא מוגדרת בהלכה, אינה שם נרדף לדירת חלומות, היכול איכשהו לכפות סוג של שמחה.
השטח המינימלי של 'הדירה המשמחת' הוא פחות ממטר מרובע, הקירות צריכות לעמוד בתו תקן מינימלי שלא יתפרקו מעצמם ושיוכלו לעמוד ברוח מצויה. אין שום הנחיות ביחס לסוג הטיח והריצוף, הסיוד והאינסטלציה וחיבורי החשמל. ובכל זאת ישנם הוראות מחייבות וחד משמעיות ביחס לגג: שום גג, זולת ענפי עצים אבל בשום פנים ואופן גג מקורה.
דומה, שחכמי התלמוד אשר קבעו את הקריטוריונים, עשו הכל כדי להפיג את השמחה...
העוקב אחר מבנה הסוכה, יגלה שמידות המינימום שלה, הן בעצם מידות המקסימום, הן מספיקות במידה מקסימלית ליצור את מה שמבקשת הסוכה ליישם ולהבליט. הכינוי המקביל בלקסיקון החז"לי לסוכה, הוא: 'דירת עראי'. הסוכה מציעה לכל אזרח יהודי, הזדמנות מעניינת: בילוי שבועי בפנסיון המשקף נאמנה את כל הישגיו החומריים של האדם בעולמו.
האזרח היוצא אל הסוכה מחווילתו ברובע יוקרה, והדלפון הבא אליה מבקתת עוני (שיוויוניות!), לשניהם מצפה תענוג זהה: שינה עריבה מתחת לעלים הנדפים ברוח. שניהם יביטו על אותם שמים רחוקים וירח חיוור. לשניהם אותו מרבד נוצץ של כוכבים מקיר לקיר. לשניהם ההזדמנות לחוש ברמ"ח אבריהם, כמה ארעיים ובני-חלוף הם אשליות חייהם, ממש כקורת הגג שעל ראשם בשבוע זה.
תחושת הארעיות, היא המופת לראייה נכונה על העולם. מה קטנים ומגומדים, המאבקים והמאוויים, השאיפות והאכזבות, ההישגים החומריים, התקוות ומפחי הנפש היומיומיים, כאשר הם נראים במימדם הנכון?
כי מן הארעי נפתח חלון אל הנצח הקיים לעד. מן הארעי שבמבנה עולמנו, עולים כוחו וגבורתו של הבורא, המחיה וממית, מוריש ומעשיר, המשווה קטון וגדול.
שונות אמנם דפנות הסוכה ומחצלות הפאר והמרבדים שבסוכת העשיר, מקרעי הבד המהוהים של סוכת העני. אולם במבט למעלה אל הגג, מסתבר, שהכל שווים. אותם עלי ירק של הארעי, אותן חלונות אל אותו רקיע. רקיע התחושות העמוקות, המאפשר לאדם לגלות את עצמו, את אישיותו הנעלמת, את הנעלה והאלוקי שבלבבו, המעניקים טעם לקיומו, ולשמחתו אין קץ.
תחושת הארעיות, היא המתג המשתק את שאון הקיום ודאגותיו. המתג המפעיל את תיבת הנגינה, ממנה בוקעים צלילי המוסיקה האחרת. צלילי עולם הרוח הגדול, העשיר והיפה. העולם שבו נוצצים רק הטוב והישר, הנכון והאמת. שבו מוקעים הרוע והעיוות, הכחש והמירמה. עולם שבו פועלים מאזני צדק האלוקי ואמות מידותיו המדוייקות.
בעולם שבו הכל ארעי: העושר והדלות, היש והחסר, הנצחונות והתהילה - אין מקום לשמחה. זו עולם של מרדפים אחר הבלתי מושג. "הכל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל... ולשמחה מה זו עושה" {קהלת א', ב' - מגילה הנקראת בשבת חול המועד סוכות}. בעולם זה קשה להצית שמחת אמת, לא ע"י במות בידור ולא ע"י זיקוקי די-נור. לא חדוות יחיד ולא שמחה מאורגנת. אבל בעולם הרוחני, נמשך הקונצרט כל העת, כאן יכול האדם בכל רגע להשיג מאוויו. להעפיל אל גבהים, ולהאזין להד החוזר מכל מעשה טוב, מכל החלטה נכונה. כאן, אפשר להאזין למנגינת תבל כולה, לשירת הטבע ולזמירות בעלי כנף. כאן, אפשר לגלות אפילו את... הזולת, ובאור שונה לחלוטין.
ברכת 'חג שמח', באה להזכיר את ימי העבר, זמן יציאת מצרים, שבו שהה כולו זמן ממושך באותו עולם רוחני מופלא, בו ענני כבוד נפרשו מעליו ולרגליו. 'חג שמח' - הוא ביטוי לציפיה כמוסה, שאכן נצליח להסיט את המתג, ולהאזין לשירת היקום ולשירת האדם. 'חג שמח' - הוא תפילה כנה, שאכן ניטול בידינו את כינורה של הנשמה ונפרוט על מיתריו את מיטב הזמירות שבחביון הלב.
שבת שלום - חג שמח לכל בית ישראל בכל מקום שהם – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
התורה היא גשר מסתורי המחבר בין היהודים לבורא עולם, דרכה הם מתקשרים זה עם זה, ובעזרתה הקב"ה מקיים את הברית שכרת עם עמו לשמור אותו ולהגן עליו. {הרב עמנואל פלדמן}
סטטוס שבועי:
בשמיני עצרת, כשאנו מסיימים את תקופת החגים, אנו מתפללים תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה, כשהגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע. לאחר שסיימנו 'לזרוע' את ההחלטות הטובות שקיבלנו על עצמנו לקראת השנה החדשה, מילאנו את חלקנו בהשתדלות ליצירת השינוי. כעת אנו מצפים להגשמה של ההשתדלות הזו, ל'נביטה' ול'צמיחה' של אותם זרעים, ובעזרתו יתברך, הוא ישפיע עלינו מברכתו.
ציטוט שבועי:
לא נותקה עוד השלשלת / עוד נמשכת השלשלת / מני לילות שמחת תורה / אלי לילות שמחת מסדה / {יצחק למדן}
סיפור שבועי:
'ריקודי עם..'
רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג שהיה נערץ על הכל בשל גאונותו הרבה, מסירותו חסרת הפניות לרווחת האומללים ביותר, דבקותו היהודית ומנהיגותו האמיצה. הודות לכך התפרסם כרב גדול עוד לפני מלחמת העולם השני.
הדבר לא נעלם מעיני הגרמנים ימ"ש, והם נתנו לרבי 'יחס מיוחד' באושוויץ, שכלל אלימות יתרה ואכזריות מוגברת. הרבי סיכן את בריאותו היקרה בכך שלא אכל מזון לא כשר או כזה שאולי הכינו אותו יחד עם מזון לא כשר, ודרך קבע היה משתמש במנת המים הזעומה שלו כדי ליטול את ידיו לפני אכילת לחם. כל זאת, כאשר בד בבד הוא מעודד את כל האחרים לשמור על חייהם באכילת כל דבר שעליו הם יכולים להניח את ידיהם הלא-נטולות, כשר או לא כשר. מעריציו ובני עדתו השתדלו להגן על הרבי וסיכנו את חייהם כדי לסייע לו בכל דרך שיכלו. הם היו מוצאים לעתים קרובות דרכים שיאפשרו לו לשמור את השבת ואת החגים האחרים, כשהם לוקחים על עצמם את מכסת העבודה שלו בנוסף על זו שלהם.
פעם התאפשר לרבי להימנע מעבודה בשני ימי החג האחרונים של סוכות (שמיני עצרת ושמחת תורה), הודות לתוכניותיהם המתוחכמות של שכניו לדרגש. אבל איכשהו הגיעה לנאצים ימ"ש ידיעה על התחבולה, והם אילצו את חסידיו לעמוד ולהתבונן כיצד הם מכים אותו בצורה כל כך אלימה, עד שאף אחד לא האמין שהרבי יעמוד בהשתוללות האכזרית וייצא ממנה חי. הקלגסים לא הרשו לאף אחד לבוא לעזרתו של הרב הלברשטאם, אפילו אחרי ש'גמרו איתו'. הם הצעידו את כולם לעבודה, מותירים את הרבי עם שבור ורצוץ כפשוטו על רצפת הצריף.
כשהגיע הלילה, חזרו האסירים היהודיים לצריפים בכבדות ובחשש, בהנחה שהם עומדים להתאבל על מותו של הרב שלהם. במקום זה, הם גילו שהאדמו"ר הצליח, באופן נסי ממש, לגרור את עצמו אל העמוד, להיאחז בציפורניו ולהתרומם כמעט לעמידה. הם מצאו אותו מתנודד קדימה ואחורה כששפתיו לוחשות בצרידות.
רבי, מה אתה עושה?! שאלו אוהביו. תן לנו להביאך לדרגש, כדי שתוכל לנוח.
הרבי ביטל את דבריהם בתנועת יד. בניי, היום שמחת תורה, הוא מלמל. בואו, תרקדו איתי.
שמחה שבועית:
'חג האהבה' / הרב משה גרילק
מה פשר שמחה זו, המקיפה את הכל, שמחה עד כלות, כאשר זקנים וצעירים חוברים יחד לחבוק את ספר התורה ולרקוד עמו ללא הפוגה שעות ארוכות והאור בעיניהם?
ודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה. התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו 'משהו' עלום שהעניק לעם זה את טעם קיומו המוזר והמופלא. ובכל זאת דומה, כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית - מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבולות ההיגיון המקובל.
ננסה עתה להזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמענו או ראינו אי פעם ריקודים מסוג זה עם 'הברית החדשה'? גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמים ובתמונות. האם זכור לנו מראה המון מוסלמים משולהב החובק את הקוראן בעת מצעדים דתיים? האם מצאנו שמחת המונים למשל ב-4 ביולי בארה"ב עם מגילת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, את הטובה שבדמוקרטיות, ואת העשירה במדינות תבל.
ואילו אצלנו - צאו נא בליל שמחת תורה אל כל קהילה יהודית ברחבי העולם, תהא זו בתל אביב או בניו יורק, במוסקבה או ביוהנסבורג, בבואונוס איירס או בלונדון, ואיפה לא - ותמצאו את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה. רוקדים מעגלים מעגלים והוא בתווך, בבתי הכנסת, בחצרות בתי התפילה כאשר צר המקום בתוכם, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם אל רשות הרבים. כדי לשמוח עם ספר, עם גווילי קלף???
לאורך ההיסטוריה שלנו, בעבר אפל, בשעות מצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל שלא יאומן. בגיטאות, ביערות ובמחבואים בתקופת השואה האיומה, ואפילו במחנות השמדה. האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר???
והמפליא מכל. חג שמחת תורה כלל אינו מצווה. הוא לא כתוב בתורה. לא נדרש ע"י הנביאים, אף לא חודש על ידי חכמי התלמוד. חג זה הומצא על ידי ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום גמרה של תורה, בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה, במחזור השנתי ומתחילים את הקריאה שוב מ'בראשית'. זהו אפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם שמפכה אי שם במעמקי נשמת העם.
נוסיף לפליאה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו אנו רוקדים, והתמיהה תגדל. תרי"ג המצוות הכלולות בו תובעות לעצמן את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות, כאשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה ומשניאה אותו על עמי תבל. גם קללות נמצא בספר הזה, תוכחות איומות, וסבל איום שהובטח לעם אם לא ישמור ברית אלוקיו. אם כן, לשמחה מה זו עושה? כלום ראינו מימינו אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות מס הכנסה???
התשובה טמונה במילה אחת 'אהבה'.
כך מצאנו בתלמוד מסכת סוטה דף כ"א: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה', אהבה - זו תורה.
אימרה זו קולעת אל לב הנושא ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. המחפש פשר לשמחת התורה של היהודי, יוכל לתת לה ביטוי והסבר רק בשפת האהבה. האהבה הינה הידיעה האינטואטיווית הברורה, הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: 'זהו זה'.
כמו שקרה לאדם הראשון.
האלוקים ערך לפניו תצוגה של כל חיות ובהמות העולם. בכל אלה לא מצא בת זוג שתפיג את מועקת בדידותו. אולם כאשר התיצבה לפניו, אחר התרדמה, חוה, אמר בהתרגשות: "זאת הפעם" {בראשית ב', כ"ג}.
ב'זאת הפעם' גלומה אהבת היהודי לתורה. בצמד מילים אלו אנו שומעים את הדברים הבאים: בלעדיה אני לא שלם, חסר שלווה, בודד, בלא מנוחה, ללא כיוון ודרך, אני - לא אני. עתה מצאתי את עצמי, אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי. אך לא אוכל להסביר במלוא הדיוק הלשוני מדוע דווקא 'היא' ולמה בדיוק 'זה...'
התורה היא אפוא היהודי עצמו. בלשון הנביאים, חז"ל, ובשפת כל הבאים אחריהם, הושוותה התורה בוואריאציות שונות לכלה שהובאה אל החתן – האדם.
היא המרווה לצמאון רוחו, והשלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה ע"י כל לומד תורה, אם במעט אם בהרבה. היא מתאשרת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות, גם באפילת בונקרים ובגיטאות. כי לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מספר מעצב, פרקים בעבר העם וקודקס החוקים והמצוות. הם יודעים כי היא 'החיים' עצמם. כפשוטם ולא כמליצה נאה. בלעדיה, הם - לא הם. ועל כן יודעים הם את האהבה המולידה את השמחה. השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בלבותיהם, שמתפרצת ומתגלה ביום זה, בו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.
רגש אהבה ושמחה זה, מאחד את כל לומדי התורה בכל הדורות. באותן מילים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמים לפני אלפי שנה וכך יאמרו זאת צעירי התלמידים גם היום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין תרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה, אותו יצרה התורה. על כן, אמת הוא.
בכל מקום, בכל מצב ובכל דור - אחד הוא: 'אהבה'.
מועדים לשמחה – שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם. {רבי משה בן מיימון}
סטטוס שבועי:
אהבת הכלל והפרט אינה מצטמצמת במעשה חיובי יחיד כלפיהם. אהבה כנה ואמיתית מחייבת חשיבה מיוחדת ועבודת לב, עד שיתרגל האדם לחוש במצוקת זולתו הקרוב והרחוק, גם אם לא נתבקש לעשות זאת. הסתכלות זו תקרין על כל מעשיו, ותביא להטבה מוגברת למען האחר, כדי לסייע לו ולגרום להרווחתו.
ציטוט שבועי:
הציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ ישראל. {בנימין זאב הרצל}
סיפור שבועי:
'אני מאמין!'
יום ג' 14 ביוני 1923 ברלין.
אלפרד קר, גרהארט האופטמאן, אלברט איינשטיין ואחרים מסובים היו לארוחה על שולחנו של המו״ל שמואל פישר. קר התבדח קצת על עניין הא-לוקים. אמרתי לו, שדבריו עשויים לפגוע באיינשטיין שהוא בעל אמונה עמוקה. מה? אמר קר, זה מן הנמנעות! אם כן עלי לשאול אותו מיד.
ובכן - אמר - פרופסור - איינשטיין היקר, אומרים עליו, שאתה מאמין אדוק?
איינשטיין ענה בנחת: ודאי! הדבר תלוי בכך, היאך אנו רואים את הדבר. מבקשים אנו באמצעינו הדלים לחדור לצפונות הטבע, הננו מוצאים, שמעבר לכל הסיבות שעודן מובנות לנו, יש משהו דק שאינו ניתן להשגה ולהסברה. יראת הכבוד מפני הנעלם הפועל מעבר לכל דבר שבהשגתנו - היא האמונה שלי. מבחינה זו אני באמת רליגיוזי. {מתוך: יומנו של הרוזן קסלר}
פרשה שבועית:
פרשת בראשית / 'ראשית כל'
"בראשית ברא אלוקים" {בראשית א' א'}.
שוב עומדות רגלינו על קרקע ה'בראשית', צופים ברגע הפתיחה המרתק. ושוב, אנו לא מבינים דבר. גם השנה כנראה, לא נפצח את סודו הנפלא של ה'מפץ הגדול' ולא נחדור אל הרגע העלום שלפני…
אם כן, מדוע נכתב בכלל הפרק הלא מובן הזה, המתאר את בריאת העולם? מדוע הוצב בפתח התורה והתנ"ך? ובכלל, מה חשיבותו העליונה בתורה עצמה, זו השואפת לחנך את האדם ולא לתאר את האלוקים ופעולותיו.
היא הנותנת.
שכן, רק אם נצא מהנחה זו, יש טעם להמשך, רק הידיעה שהעולם נברא על ידי אלוקים – ישות רוחנית מעבר ליקום – שהינו כל יכול ומושלם, שבראו מתוך חרות גמורה, מעניקה משמעות לדיבורים על מוסר, על טוב ורע, על יושר, עוול וצדק, ובעיקר, על אחריות האדם למעשיו. כי האדם נברא בצלמו, והוא הטועם מחרות האלוקים.
אולם, אם לא הופיע העולם, חלילה, מחביונו של הבורא, כי אז המוסר הינו האשליה הגדולה ביותר עלי האדמות. חומצות, מולקולות וגזים אינם לא 'טובים' ולא 'רעים'. אם החומר בעולם הוא מציאותו היחידה, כי אז אין כל ממשות במוסר כערך בפני עצמו. ערכים, מחשבות על טוב ורע, עמדות מוסריות הם, לכל היותר, השקפות של מייצגיהם, ותו לא. זו הדילמה הגדולה, אותה ביטא כראוי הפילסוף האתיאיסטי ברטרנד ראסל: 'איני יודע כיצד להזים את ההנחות בדבר יחסיות המוסר. מאידך, קשה לי להאמין שכל מה שלא נכון באכזריות הפראית הינה העובדה, שאין אני מחבב אותה'.
זו בעייתו החמורה של האתיאיסט. שכלו כופר באלוקים ולבו הומה אחריו.
על כן, פותחת התורה בסיפור בריאת העולם על ידי אלוקים. זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישה המוסרית מבני אנוש. זו אמת המידה, לאורה יבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו, מעשיו הטובים והרעים כאחד. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה, כפי שהיא נפרשת והולכת מן הפרק הבא, פרק ב' בספר בראשית, בו אנו צופים באדם הראשון ובכישלונו הגדול.
יצוין, שכיום לא נדחית עובדת הבריאה במשיכת כתף אינטלקטואלית מלאת בוז. רוברט יסטרוב, ממדעניה הבכירים של רשות החלל האמריקנית, מטעים בספרו 'האלוקים והאסטרונומים' שככלות הכל כנראה הצדק עם התנ"ך. מצוקתו גלומה היטב בדבריו הבאים:
'עבור איש המדע אשר חי באמונתו בדבר כוחו של ההיגיון, הסיפור מסתיים כחלום רע. הוא טיפס על הרי הבערות. הוא כבר בדרך לפסגה הרמה ביותר, ואז, כאשר דחף עצמו מעבר לסלע האחרון, מברכת אותו קבוצת תיאולוגים, היושבת שם זה מאות שנים'.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - חורף בריא - חודש טוב - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בדבר שהאדם משוחד, לא יוכל להכיר את האמת, אם היא נגד רצונותיו. {רבי אלחנן וסרמן}
סטטוס שבועי:
האדם, ניחן בבינה ודעת מתת עליון, המקשרים בינו לבין בוראו.
כל אחד ואחד, אם יחשוב באופן נקי עם השכל שקיבל, יידע היטב מה עליו לעשות עם עצמו, ומה מוטל עליו. מה יכול להוציא אותו מקשייו, מדכדוכיו או מסתם עצלות מבלבלת. שימוש נכון וחכם יקדם ויהפוך אותו לאדם מאושר יותר, רוחני יותר.
לא צריך קורא מחשבות, ולא מגיד עתידות. צריך רק לעצור מדהירת החיים המטורפת ולראות את החיים בעין קצת יותר רוחנית.
ציטוט שבועי:
כי דור בדור ימרוד, זה מדרך הטבע, אבל דור לא ידע את קודמו - זו הקללה של הדור שלנו. {ברל כצנלסון}
סיפור שבועי:
'מיגון העורף...'
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באחד הלילות הראשונים, התעוררה אשת החפץ חיים משנתה, ולתדהמתה המרובה נוכחת לראות כי בעלה איננו במיטתו... מיד קמה לחפשו, ומצאה אותו כשהוא ישן על גבי ספסל כשידיו תחת מראשותיו.
לשאלתה על שום מה עזב את מיטתו הרכה ושכב על הספסל הקשה, הוא השיב: אחינו בני ישראל הפליטים מתגלגלים בחוצות ונאנקים מרעב ומקור, ובנינו הצעירים שוכבים בחפירות בחזית המלחמה והמוות מרחף נגד פניהם, ואיך יערב לי לישון על מיטתי במנוחה ורווחה?!...
פרשה שבועית:
פרשת נח / 'רשת חברתית..'
"כי השחית כל בשר את דרכו…" {בראשית ו' י"ב}.
במה קלקלו בני הדור ההוא והחריבו את העולם?
בכל! הפסוקים, כדרכם, מקצרים. הם מתמצתים את הנושא כולו במילים ספורות.
אולם במדרשים מצויים תיאורים עסיסיים, המעלים תמונה 'מרנינה' ממוסריות חברת הקדומים הטרום-מבולית. אנו נצטט משהו ממעשי הקדמונים, למען נדע, במה מואשמים הם, ומדוע יצאו חייבים בדינם:
"ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" {שם, ב'}
'ויראו בני האלהים' – רבי שמעון בר יוחאי קרא להם בני דיינים. אמר רבי שמעון בן יוחאי: כל פרצה, שאינה מן הגדולים (מן השכבה המנהיגה את העם), אינה פרצה.
'כי טובות הנה…' משהיו מטיבין אישה לבעלה (לפני החופה), היה הגדול נכנס ובועלה תחילה…
'ויקחו להם נשים…' – אלו נשי אנשים (נשות רעיהם).
'מכל אשר בחרו…' זה זכר ובהמה. רב הונא בשם רבי אמר: דור המבול לא נימוחו מן העולם, עד שכתבו גמומסיות (שטר כתובה והסכם נישואין) לזכר ולבהמה.
אמר רבי שמלאי: בכל מקום, שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם, והורגת טובים ורעים. {מדרש רבה בראשית, כ"ו}.
מדרש זה מתאר את השלבים הראשונים של ההידרדרות המוסרית. בראשית הייתה פילוסופיית החיים, שטענה לנהנתנות לשמה. שיטת חיים, המושתתת על ה'בא לי' כערך עליון. בפילוסופיה זו היכולת להפיק את רצון הלב, ההזדמנות לספק את היצר, הן הערך הקובע. אם אני 'יפה', 'גדול', 'בן אלוהים', תוצר המעמד העליון, שכיסיו נפוחים מכסף, אזי זכותי הטבעית לכפות את רצוני על נשים ככל שאבחר. והיכן הבעל? מה עם התא המשפחתי שנהרס? ועם האנדרלמוסיה והבלבול החברתי, הבאים לעולם? נו, באמת?! איפה אתה חי? הזמנים הלא השתנו!
המדרש מתאר גם את המשך ה'התקדמות': כפיית 'השבחת הגזע' על האנושות, וגם בממלכת החי; זכות חיים רק ל'יפים' ול'יפות' ; הרג החלשים ודיכוי המכוערים; חמס וגזל רכוש הזולת גם בעזרת מערכת חוקים גמישה ומתאימה; ובעיקר, יצירת מערך חברתי מחייב בשם 'המוסר החדש'.
'מוסר', שטען, שאין לו לאדם אלא דחפיו. עליו החובה לספקם בלא הצבת מחסומים בפניהם. להיות טבעי – זו הייתה מילת הקסם. להיזהר מכפייתיות, להתעלם מרגשות האשם, העלולים להתעורר בלב, שכן אלו אינם אלא שרידיו של המצפון, שאותו אנו דוחים מכל וכל.
זהו, בתמצית, פרצופה של החברה ההיא. כך עולה מן הקלסתרון, שהכינו לנו חז"ל. חברה, שבעיני המקרא אין לה כושר קיום, ומנגנון ההרס, שהיה טמון בקרבה, הביא כליה על היקום כולו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
שלושה סימנים יש באומה זו - רחמנים ביישנין וגומלי חסדים. {מסכת יבמות דף ע"ט}
סטטוס שבועי:
זכותנו על ארץ ישראל היא לא שכר ותגמול על משהו מהעבר ההיסטורי שלנו. ארץ ישראל היא מעבדת ייצור שאברהם וצאצאיו קיבלו, על מנת ליצור בה עם, שיהווה דוגמא ומופת לעולם כולו.
ציטוט שבועי:
בישראל ממשיכים הבחורים המקדישים את עצמם ללימוד התורה באותה מסורת עתיקת יומין, ואין איפה תימה שזכו להתחשבות מצד השלטונות. {מרים בן פורת}
סיפור שבועי:
'דרושים יהודים'
הגנרל באקדמיה הצבאית הרוסית, סיים מסירת הרצאה מעמיקה לקצינים מבריקים על אסטרטגיות לחימה. הוא שילב בדבריו תחזיות עתידיות לגבי מצב המלחמה בעולם, שעד כמה שהן נשמעו רחוקות מהמציאות, הן היו הגיוניות לפי ניתוחו של הגנרל.
אחד הקצינים הרים את ידו ושאל: האם תהיה מלחמת עולם שלישית?
הגנרל מהנהן בראשו לחיוב. כך גם השיב הגנרל לשאלה האם רוסיה תיקח במלחמה זו חלק.
מי יהיה האויב? מסתקרן קצין אחר לשמוע את תחזיתו של הגנרל החכם.
ככל הנראה סין, משיב הגנרל בכובד ראש.
דממה משתררת באולם הרחב. המשתתפים היו בטוחים שהתשובה תהיה אמריקה. מה פתאום סין?!
מספר שניות עוברות והרחש החל להתגבר ברחבי האולם. למראה ידו המונפת של אחד הקצינים שרצה לשאול משהו, חבט הגנרל בידו על השולחן וכולם השתתקו.
גנרל, פנה הקצין ביראת כבוד, אנחנו בסך הכל מאה וחמישים מיליון איש, הסינים הם מיליארד איש. איך אנחנו מנצחים מלחמה כזו, או לכל הפחות איך אנחנו שורדים אותה?
לכמויות הלוחמים בעידן המודרני, משיב הגנרל, אין כמעט משמעות. אתם יכולים לקחת כדוגמה מצוינת את המזרח התיכון. כבר שבעים שנה שמדינות בעלות אוכלוסייה של עשרות מיליוני אנשים מנסות להשמיד מדינה קטנה של כמה מיליונים, מדינת ישראל, ואף פעם זה לא מצליח.
קהל המאזינים מעכלים את מה ששמעו בדממה.
שוב מונפת יד אל על. הגנרל מעניק אישור לשואל בניע ראש.
תגיד, מברר הקצין, יש לנו מספיק יהודים...?
פרשה שבועית:
פרשת לך לך / 'חינוך גופני'
"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים... ויאמר אליו... התהלך לפני והיה תמים" {בראשית י''ז, א'}.
על סף שנתו המאה נודע לו לאברהם, שהוא בסך הכל בתחילת הדרך. חיים עשירים היו מאחוריו, חיים מלאי פעילות רוחנית שהביאוהו אל קרבת אלוקים שאין דומה לה. ועם זאת מתברר לו שעדיין לא הגיע אל הייעוד האלוקי. עובדה - רק עכשיו בגיל מתקדם שכזה מצווה עליו האלוקים את הציווי הנ"ל.
משמע, בכל חייו עד כה חסרה היתה לו... התמימות, שהיא השלמות. הוא, האיש המורם מעם, מחדש האמונה המונותיאיסטית, שהייתה למהפכה הרוחנית הגדולה אשר שינתה את פני החברה האנושית עד לבלי הכר. הוא, שכפועל יוצא מאמונתו הבהירה באלוקים, הגיע אל אהבת האדם במיטבה והפליא במידת הכנסת האורחים שלו - מתברר לו לפתע שסך חייו עד היום על ניסיונותיהם הקשים, על מאבקיו הבלתי נלאים לשלמות אישית, לא היו אלא הכנה. הכנה בלבד, כשלבים בסולם עלייתו אל הפסגה הרוחנית אליה חייב היהודי להעפיל במשך חייו:
'דבר זה חשוב משתי בחינות. הנה אלה אומרים: דיו לאדם שיצא ידי חובתו מבחינה מוסרית ואנושית; בכך יצא גם ידי שמים, וזו גם תמצית שאיפת היהדות. ואחרים סבורים – היהדות היא תחליף לאנושיות. והנה נאמר כאן שאברהם היה בן תשעים ותשע, כאשר נכרתה עמו ברית מילה שהיא ברית היסוד של היהדות, ואלמלא נאמר כך, היינו סבורים שכל המעלות שנאמרו באברהם עד כה היו תוצאה של הברית שנכרתה עמו בנעוריו. אך לאמיתו של דבר כל אלו קדמו לברית המילה. ההגשמה המלאה של ערכי היהדות קודמת למצווה הנאמרת והיה תמים. בריתו של אברהם אבינו היא השלמה נעלה של ערכי האנושיות. עליך להיות אדם בטרם תשאף להיות יהודי. סגל לעצמך את כל ערכי האנושיות ורק אחר כך תוכל להיות יהודי' (רש''ר הירש על הפרשה).
הנה פְּגשו הצו "היה תמים", בגיל בו נח כבר האדם על זרי הדפנה של פעילותו רבת השנים. בגיל, בו מקדיש הוא את שארית ימיו להרהורים פילוסופיים הטבולים בנוסטלגיה על העבר. בגיל זה נקרא אברהם להמשיך במסע אל השלמות.
מהי אותה שלמות ותמימות הנדרשת מאברהם הישיש? הרי הפסוקים לפניכם: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" {בראשית שם}.
זוהי מצוות ברית המילה המוכרת לנו כל כך. מה טמון במצווה זו המובילה את האדם היהודי אל ייעודו, אל תמימותו? דומה, שבהבנת המושג ערלה, הניתן לקליפת עור המוסרת מן האדם בעת ברית מילה, אנו מצליחים להסיר את הערלה מעל פני הרעיון הגלום בעומק מצווה זו.
'נשווה את הביטויים: ערל שפתים {שמות ו', י"ב} ערלה אוזנם {ירמיה ו', י'}. יתר על כן ערלה: פרי של שלוש שנים הראשונות; מכל אלו יתברר ש'ערל' הוא מצב של אובדן שליטה: אבדה לאדם שליטה על עצם שמטבעו הוא מסור לשלטונו. אדם הוא ערל אוזן, ערל שפתיים אם אבדה לו השליטה על אזנו ושפתיו ואין הן נשמעות לרצונו. אדם הוא ערל לב אם אין הוא שולט על יצר לבו. הערל הוא במצב של עלפון גמור, של אובדן השליטה על עצמו. איזהו ערל בשר? מי שאינו שולט על גופו ובשרו. הגוף לא נוצר להיות שליט. הגוף נוצר להיות בשר מבַשֵר ומשרת את הרוח (רש''ר הירש על הפרשה).
ואם זו הערלה, באה מצוות ברית המילה להסיר את הערלה. כלומר:
'הגוף הערל איננו חתום באות הכניעה. משנכרתה הערלה, נחתם כל הגוף באות הכניעה לרוח – היא הרוח המקיימת את חוק המוסר האלוקי. וברית ה' תלויה בראש ובראשונה לא בשעבוד הרוח אלא בכניעת הבשר. ברית ה' עם ישראל איננה מכירה בפיצול נפש האדם – כאילו חובה על הרוח להרקיע לעולמות עליונים, ואילו הרשות בידי הגוף לשקוע במ''ט שערי הטומאה. אלא התנאי הראשון לברית ה' היא הכניעה המוסרית של כל כוחות הגוף, טהרת הגוף היא יסוד לקדושת חיי הרוח' (שם).
זוהי אמת היהדות – מלחמה נגד הפיצול בין הגוף ותשוקותיו לבין הרוח וחזונותיו. זוהי התרבות היהודית המאזנת בין הכוחות המנוגדים שבאדם. זוהי התרבות המתייצבת מול תרבות המזרח ותרבות המערב כאחת. מול תרבות המזרח, שאינה יודעת כיצד לשלוט בתשוקות הגוף, שאינה מסוגלת להפעילו נכונה למען נהנה גם מברכת ההנאה הגופנית שטבע בנו האלוקים (על כן בורחת רוח האדם במזרח, תוך דיכוי הגוף, אל מנטרות ערטילאיות המתאיידות בשמי הנירוואנה), ומול תרבות החומר המערבית המשועבדת לתשוקות הגוף, בהתירה לו להשתולל עד אבדנו, בלא שום כוונה להשליט עליו את ערכי הרוח – ניצבת היהדות כמאחדת את הכוחות המנוגדים הללו. ובאמצעות מערך מצוותיה מצליחה היא להשליט את יסודות הרוח על הגוף וכוחותיו ובכך מעניקה לגוף את האיזון ואת ההרמוניה.
היטיב להבהיר את הבשורה היהודית הזאת, הלא הוא הקשר ההרמוני בין הגשמי והרוחני שבאדם – אחד מגדולי ההגות היהודית בדור הקודם:
'אומרים החכמים בעיניהם: מה אתם רוצים? למה אתם מסבכים את הדברים אשר הם די פשוטים? העיקר הוא שתהיה בן אדם ישר, איש חסד ורחמים אוהב צדק ומשפט, ואז כולם על מקומם יבואו בשלום.
לא יבואו! הניסיון הנורא של ההיסטוריה האנושית מוכיח עליו! הגיונית היא הדרישה להיות ישר ואוהב צדק ומשפט. ולבו של כל אדם נורמאלי פתוח לקולו של החסד והרחמים, ולמרות זאת: איה השלום? למה להעלים עין מן המציאות אשר כל איש ואיש מכירה? הנה כוחות כבירים, נוראים ופראיים תוססים בקרבה של כל הבריאה, וגם בקרבו של האדם. באשר גם הוא חלק מן הבריאה וה'חיה הצהובה' הרוצה להתקיים ויהי מה, היא רק מנמנמת בחדרי חדרים של כל בן אדם, ויהיה בעל 'תרבות גבוהה'. ואוי לו ואוי לכל העולם אם היא מתעוררת מתנומתה והיא מנתקת את המיתרים של יושר ושל צדק ומשפט, של חסד ורחמים... הלא ימינו כבר דברו!
מה הוא הכישלון הגדול של התרבות האירופית? מה מבדיל בין התרבות האירופית ובין התרבות היהודית? הלא יש חכמה גם בְּאדוֹם, וגם חסד ורחמים נמצאים שם וגם אהבת צדק ומשפט? והרי התשובה: התרבות האירופית אינה תרבות גופנית. והתרבות היהודית יסודה תרבות גופנית. לתרבות האירופית הרי הגוף הוא עניין של ספורט בלבד ולתרבות היהודית הגוף הוא עניין של – קדושה. בריתי בבשרכם! התרבות האירופית מתנכרת לכוחות הבלתי מרוסנים של הבריאה ושל הגוף הבריאתי, או מסתפקת לעשות מהם נושא חשוב של האמנות. שם באמנות, היא מגלה את הטרגיות של האדם שנולד חצי מלאך וחצי חיה, ושם היא מציגה לנגד עיני קהל המסתכלים את ה'רשע הגדול' אשר עם כל 'תרבותו', מתנכר הוא לכל טוב ורע, ואת ה'חושק הגדול' אשר לא יכול לעמוד בפני חשקו, וקהל המסתכלים מרגישים 'חמלה ופחד' כפי דרישת אריסטו, ולא יעלה על לבכם כי אין זו רק אמנות אלא בכל רגע ורגע יכולה היא להיות מציאות נוראה המבעירה את הבערה על כל העולם. אין לאמנות ואין לכל שאר החזונות היכולת לרסן את ה'חיה הצהובה' שבתוך כל בן אדם, יען כי היא חלק הבריאתי שבו, כי כולם אינם מטפלים בה באופן ישיר מן הלידה, וגם מלפני הלידה עד יום המוות. התרבות האירופית היא מזיגה של היווניות והנצרות, של האלהת הגוף ושל המתת הגוף ומן המזיגה הזאת יצא הספורט. טיפול כזה אמנם אינו מספיק.
כל חינוך אמיתי שואף לפתח ולתקן את אופיו ואת תכונתו של החניך. אולם החינוך האירופי הוא בעיקר חינוך שכלי וגם חינוך חזוני, מלבד החינוך הלאומי. אכן הניסיון ההיסטורי מראה כי כל אופיו של האדם וכל תכונתו הם כאלו רק על פי תנאי: כלומר כל עוד שהגוף מתנמנם. ואין אופי ואין תכונה מתקיימים בפני פרוץ הגעש. ואחרי ההתגעשות לעתים קרובות האדם עצמו עומד ומתבונן ומתפלא: מה עשיתי, ואיך יכולתי, כי הוא אינו מכיר את... גופו, והוא לא קיבל חינוך גופני (ד"ר יצחק ברויאר, נחליאל עמ' ק"ב-ק"ג).
את תחילת החינוך הגופני קיבל אברהם על סף שנתו המאה. הברית נחתמה דווקא באבר ההולדה של האדם. ובכך היה מסר כפול. זהו האבר המבטא מצד אחד את התשוקה במלוא עוזה, ואין כמוהו כעד נאמן אילו אסונות הביאו על עצמן הבריות שלא ידעו לרסנו, לשלוט עליו, לשמור על גבולותיו. והמסר השני הטמון בו הוא שעיקר תפקידו של אברהם הוא להעביר ברית זו לתולדותיו היוצאים ממנו. למען תיבנה החברה האנושית על היסודות הבריאים של האיחוד בין הגוף והרוח. הגוף המקודש על פי דרישות הרוח.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
מה ערך יש לחיי האדם, אם פוגע הוא בפרוטה של הזולת. {רבי אברהם ישעיה קרליץ}
סטטוס שבועי:
כאשר אנו חיים את חיינו והמאורעות מתרחשים להם, איננו רואים תמיד את היעד, ולעיתים נשגב מבינתנו כיצד מתאימים כל פרטי ההתרחשות לתמונה הכוללת. אבל כאשר יגיע התהליך לסיומו, נוכל לראות כיצד כל דבר שהתרחש הינו בעל משמעות והגיון.
ציטוט שבועי:
ישראל בנויה על רקע ציוני יהודי, וזה יותר משלושים שנה נוצר בה אנטגוניזים לדת וניתוק מערכי היהדות. {עזר ויצמן}
סיפור שבועי:
גורל אחד!
10.8.42
היהודים המעטים, שהכרתים אישית לפני המלחמה, היו ברובם מומרים. הם היו כאן מרובים למדי, ורבים הגיעו בימי הגטו. תנועה זו של התנצרות, המקיפה מאות ואולי אלפי אנשים, ראויה לתשומת-לב יתירה. ההתנצרות הרי לא נתנה להם כבר מאומה מבחינת ביטחונם או הטבת גורלם. המומרים, שכולם כמעט מאנשי האינטליגנציה, התרכזו מסביב לעדתה של כנסיית 'כל הקדושים'. וכבר נעקרו משם כולם, כמדומה.
היום נצטוו לעזוב את הגטו כל כמרי העדה, עם ההגמון גולדאבסקי בראשם. {מלחמות הגטאות עמוד 79}
פרשה שבועית:
פרשת וירא / 'עימות מאומת'
"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" {בראשית ט"ו, י"ח-כ"א}.
בברית בין הבתרים הובטח לאברהם שזרעו יירש חבל ארץ רחב ממדים.
שני פרקים לאחר מכן צומצמה ההבטחה לגבולותיה הצרים של ארץ ישראל המערבית בלבד:
"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוקים" {שם י"ז, ח'}.
מה גרם לשינוי? מדוע הוצרו לפתע גבולות ההבטחה תוך תקופה כה קצרה?
בין שתי ההבטחות אירע מאורע ששינה את פני ההיסטוריה: אברהם הוליד את ישמעאל.
נמצא שהבטחת האלוקים קויימה במלואה, אם כי בצורה מפוצלת. את השטח שבתוך גבולות ההבטחה ירש רק זרעו של אברהם, שעמו נמנה גם ישמעאל שזכה במנה הגדולה במרחב הקרוי 'המרחב השמי'. לעומת זאת, על ארץ ישראל המערבית ליפול כולה אך ורק בידיו של יצחק. על כן, בעת הציווי על ברית המילה, משמיע האלוקים את ההבטחה בתוספת נוסח: "ונתתי לך לזרעך אחריך (ביטוי החוזר פעמים אחדות בפרשה זו) את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען" {בראשית י"ז}.
בעתיד אמור זרעו של יצחק לזכות גם בגבולות ההבטחה, אלו שנפלו בינתיים בחלקו של ישמעאל.
ישמעאל לא הסתפק במה שהובטח לו. חלוקה זו לא נראתה לו. הוא לטש את עיניו דווקא לחלקת אלוקים קטנה זו, שארץ ישראל שמה, ארץ שאותה חמד ובה חפץ. הוא החליט להוציאה מידיו של יצחק בכל האמצעים, כמיטב שאיפתם של בני בניו בימינו.
ישמעאל התחיל בפעולות מחאה עוד בהיות יצחק נער קטון. הוא חש היטב בעלייתו של יצחק העלול לדחקו מעמדתו הבכירה בבית אברהם ועל כן:
"ותרא שרה את בן הגר... אשר ילדה לאברהם, מצחק" {בראשית כ"א, ט'}.
ישמעאל האמין בכל לבו שהוא היורש ולו מגיעה הארץ על ברכותיה הרוחניות. לכן הוא ניסה להרוג את יצחק המתחרה המסוכן: 'אמר לו ישמעאל ליצחק: נלך ונראה חלקנו בשדה. והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק' {מדרש רבה בראשית נ"ג, י"א}.
כבר בתחילת העימות בין ישמעאל ליצחק הוכרו העורמה והרצח כאמצעים לגיטימיים להכרעה במאבק. באותו יום הפכה ארץ ישראל לאדמת מריבה, עד היום.
חכמינו צפו את כל העתיד להתרחש. הם ידעו שכל האמור בספר בראשית הוא גרעין ההיסטוריה ובו טמון אילן התולדה כולו. אין תולדות עמנו אלא השתקפות של מאורעות 'בראשית'.
על כן הם ידעו, צפו ובישרו, שכאשר לאחר הגלות הארוכה יתחיל התהליך של שיבת ציון, יתקוממו נגדו הערבים. הם יעשו הכול כדי למנוע את שובם של יהודים לארץ ישראל.
המקורות הם רבים. נציין את הבולטים שביניהם:
'ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך, והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם, עד שתסתיים אותה זכות (המילה, שגם הם, הישמעאלים, נימולים), כאשר ה' יפקוד את עמו' (עפ"י הזוהר, פרשת וארא).
'ובני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד עם כל עמי העולם לבוא לירושלים... ויתאספו כל העמים ויעשו עצת שלום ביניהם ויפנו לישראל להשמיד, מפני שהקימו מלכות, ותהיה עת צרה ליעקב אמנם לשבר לא יבואו, אלא שממנה יוושע' (זוהר וארא).
איש מחוזי הציונות לא העלה מעולם על דעתו בראשית הדרך, שהתרכזותם של היהודים בארץ ישראל תגביר את המאבק הבינלאומי נגדם. הם האמינו, שההיפך יקרה, ההיפך הגמור מהמתרחש במציאות.
ההסבר הפוליטי-היסטורי גרידא אינו נושא בחובו את הפשר ואת הפתרון לבעייתנו הכאובה. לעומתם, חכמינו זכרונם לברכה, שצפו באלמנטים הרוחניים הרוחשים בעוצמה במעמקי התהליכים ההיסטוריים, ידעו מראש, שאת שובם של בני ישראל לארץ החלומות תלווה: א'. התנגשות אלימה מכאיבה. ב'. בני ישמעאל יהיו המובילים בין המתנגדים לנו. ג'. הם יצליחו לגייס לעזרתם חלקים גדולים של האנושות.
והכל מתחיל מפרשיות אלו בתורה...
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
תעודתו של האדם בעולמו על פי היהדות, היא להפוך גורל ליעוד. {הרב יוסף דב סולובייצ'יק}
סטטוס שבועי:
חיי אדם אינם גורם פונקציונלי, שכאשר אינו מביא תועלת, ניתן לוותר עליו. כאשר מדובר במכונה, ניתן להתייחס אליה מזווית ראיה של רווח או הפסד. אם עלות התפעול של המכונה יקרה מידי, וההוצאות גבוהות מהתפוקה שהיא מניבה, במצב שכזה מפסיקים את פעילותה. לא כן ביחס לבני האדם, הם אינם נמדדים לפי 'כושר הייצור' שלהם. אין לנו מאזנים או קנה מידה המסוגלים למדוד את היישות שנופחה באדם על ידי הבורא, את הנשמה.
ציטוט שבועי:
מתוך הרבבות הלומדים תורה, ייצאו לבסוף האליטות של הדור הבא. הסיכוי שמתוכם ייצאו בעתיד אנשים כעגנון וכאומן, גדול יותר מזה שייצאו אנשים כאלה מחלקים אחרים של האוכלוסייה היהודית. {זאב גלילי}
סיפור שבועי:
ישראל לפני הכל!!
הרב מסלוצק היה חולה ושכב במיטתו על ערש דווי. באו בני משפחתו וביקשוהו: אבא, תקרא לפרנסי העיר, ותבקש מהם שלאחר פטירתך ידאגו לנו לפרנסה ולכל הצרכים, שלא נישאר לבד.
השיב להם הרב מסלוצק: בתורה נאמר שמשה רבנו ביקש מנהיג שידאג לעדה לפני מותו, אבל לא נאמר שהוא ביקש מן העדה שידאגו לבניו לאחר מותו… המנהיג צריך תמיד לחשוב על טובת הכלל לפני טובתו שלו.
פרשה שבועית:
פרשת חיי שרה / 'חברון מאז ולתמיד'
"ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ, לבני חת" {בראשית כ"ג, ז'}.
אברהם האבל, אברהם העשיר ונשוא הפנים, המכובד על הכל {"נשיא אלוקים אתה בתוכנו" - שם, ו'}, עמד פתאום כעני בפתח. אברהם זה, שאלוקים הבטיח לו את ארץ כנען לא הייתה לו, בארצו שלו, אף פיסת קרקע אחת לקבור בה את אשתו. גר היה בארץ, ועל גרים נאסר להחזיק בנכסי דלא ניידי.
משום כך, חייב היה אדון הארץ לעתיד לבוא בדברים עם שליטיה הנוכחיים. להכנס איתם למשא ומתן ולשטוח בפניהם את בקשתו לאחוזת קבר בארץ מגוריו.
וכך נראה אברהם, בחיר האלוקים, בעת המו"מ:
אברהם היה צריך לכל, שאפילו מכר לו עפרון את השדה, לא היה אברהם רשאי לעשותו בית קברות שלא ברשות כל בני העיר. ולכן הוצרך לקום כדי להשתחוות לכולם, אפילו לאותם שלאחריו (חזקוני על הפרשה).
לא נעים וגם נורא. סיטואציה טרגית, שאליה נקלע אברהם ביום אבלו על מות אשת נעוריו. שוב כפתה עליו מציאות החיים את העימות עם אמונתו בהבטחת האלוקים, שהבטיח לו בעלות על ארץ זו. כלומר, האיש, שאמונתו עמדה במבחנים קשים ביותר, לא זוכה עדיין לנוח על זרי הדפנה של נצחונותיו הרוחניים, וברגע לא צפוי, בא עליו ניסיון נוסף. פטירת רעייתו הפכה לעוד שעת מבחן.
נזכור נא, כי כבד היה הניסיון לרוחו של אברהם. הוא נחת עליו מיד אחרי ניסיון העקדה הנורא ובשעה, שרוחו סערה למראה מתו, המוטל לפניו.
ואברהם - עמד גם בניסיון זה:
בוא וראה ענוותנותו של אברהם אבינו! שהבטיחו הקב"ה לו ולזרעו את הארץ, ועכשיו לא מצא קבורה אלא בדמים מרובים, ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ולא קרא עליו תגר (מדרש הגדול).
והנה, ממעמקי הניסיון עצמו, בקעה גם תחילת מימוש ההבטחה: "כי לך אתננה" {בראשית י"ג, י"ז}. קניית מערת המכפלה בכסף מלא הייתה פעולת ההשתרשות המעשית הראשונה באדמת המולדת. למרבה האירוניה, הקבר הראשון יצר את הקשר החי הממשי הראשון עם האדמה. קשר שמאז לא נותק.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
נוח לו לאדם שיסתכל לתוך עצמו ויראה מה מתרחש בו, משיסתכל בשמים ויראה מה מתרחש בהם... {הרבי מקוצק}
סטטוס שבועי:
עם החפץ בחיים, עליו לשמור מכל משמר על חיבורו הרוחני. ניתוק מן המקור פוגע בהוויתו האמיתית, וגורם לניתוקו המוחלט מן השורש. גם אם הכל עדיין ממשיך לתפקד לכאורה, ואולי אף להתפתח, אולם זה לא זה. הנתק מן השורשים, כמוהו כעץ הנכרת משורשיו.
ציטוט שבועי:
עם שאין לו עבר - אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו. {ברל כצנלסון}
סיפור שבועי:
'סגירת מעגל' / סיון רהב מאיר
אם לא הייתי שומעת את הסיפור הזה עם פרטים ושמות, הייתי חושבת שזו אגדה. אבל פרני ויסמן שיתפה אותי בעלילה הבאה, שהחלה לפני יותר מ-100 שנה.
אני עולה מארצות הברית. התחתנתי עם אביתר, צבר ישראלי, שסבתא שלו ניצולת שואה. הם תמיד סיפרו לי שההורים ושני אחים נרצחו באושוויץ, ועשרה אחים שרדו. תשעה מהאחים החליטו לעלות יחד לארץ, ואחות אחת נסעה לארה"ב. היא לא סיפרה לאף אחד שהיא יהודייה, התחתנה עם גוי ולא גילתה לו מי היא, והודיעה שאחרי השואה – לא תביא ילדים לעולם. כשהמשפחה ניסתה ליצור קשר היא סירבה. היא ובעלה גם ציוו לשרוף גופותיהם אחרי מותם. שוב ושוב שמעתי במשפחה את הסיפור על האחות אדל. יש להם יותר מ-350 צאצאים פה בארץ, ארבעה דורות, אבל היא נותרה חתיכה חסרה בפאזל.
לפני כשנתיים ביקשו שאצא לארה"ב לגייס תלמידות לתוכנית חינוכית בארץ. הסכמתי אחרי שבעלי אמר לי: 'אפילו אם תביאי נשמה אחת לישראל, זה דבר גדול'. בנו לי מסלול של הרצאות ברחבי ארה"ב, ואחת מהפגישות הייתה חמש דקות מביתה של אדל בפלורידה. לא האמנתי. הגעתי, דפקתי בדלת וביקשתי את אדל שוורץ. העוזרת אמרה שאין שם אישה כזו, אבל הבנתי שהיא שינתה גם את שמה. נכנסתי וראיתי מישהי שכל כך דומה לאחים שלה. חיברתי אותה אליהם בשיחת וידאו, והם התחילו לבכות בהונגרית, אפילו העוזרת בכתה.
לפני שנפרדנו תפסתי לה את היד ואמרתי לה: 'אדל, היטלר נגמר, המלחמה נגמרה, יש לך משפחה ענקית, את לא לבד, לא משנה כמה רחוק ברחת – את יכולה לחזור. אל תיתני להיטלר לנצח, בואי לפחות להיקבר בארץ ישראל'. נפרדנו בהתרגשות, ושמרנו על קשר, היא שנולדה במשפחה הזו וברחה רחוק, ואני שנולדתי רחוק והצטרפתי למשפחה הזו.
לפני כשבועיים קיבלנו הודעה ממשרד עורך דין אמריקאי. אדל נפטרה, בגיל 102. מתברר שהיא שינתה את דעתה ובמקום להישרף, ביקשה להיקבר בקבורה יהודית. עשינו מאמצים להביא אותה לארץ ישראל, שממנה ברחה כל חייה. הלוויתה התקיימה בניר עציון, בחלקה של המשפחה. כולנו הגענו, וזה היה אחד המעמדים העוצמתיים בחיי. ראינו בעיניים את הפסוק מספר דברים,: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹוקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". איך אמר לי אז בעלי? אם תיסעי לארה"ב ותביאי לפה רק נשמה אחת, זה דבר גדול...
פרשה שבועית:
פרשת תולדות / 'שנאה רב פעמית'
"ויזרע יצחק בארץ ההיא... ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק... ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" {בראשית כ", י"ב-ל"ג}.
גרר - מולדת האנטישמיות הקלאסית. שם למד היהודי ששונאים אותו, שמקנאים בו על הצלחותיו. שמגרשים אותו ו...מבקשים את קרבתו. היחס הדו-ערכי כלפי היהודי בכל הדורות בא לידי ביטוי כבר בחייו של יצחק. מאז לא השתנה דבר.
היא נולדה אז, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית, טעם שם לראשונה מתבשיל השנאה שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.
ואולי משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר ועל משטמת בני עמו.
מן ההתייחסויות של אבותינו נלמד את היחס הנכון לאמת ולשקר, לטוב ולרע. פרשתנו, מביאה אותנו אל שורשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר למעמדנו בעולם ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי מעשי האבות סימן לבנים.
ועל כן, יצחק הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו, את היהודי - הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום שאליו יגיע, בכל מדינה שבה יתיישב, ייחשב לזר, בלי להתחשב במאמציו להיטמע בקרב יושביה. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו ויעלה מעלה מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית.
אך כמו היום - כן כבר אז. הצלחת הזר מעוררת את קנאת האחרים, את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו, שכן היא פוגמת בשלוות רוחם. הקנאה מפעפעת בליבם פנימה ואט אט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה היא מקננת במסתרים, אולם לאחר זמן היא הופכת גורם פעיל במערכת היחסים בינו לבינם.
כדרכה של קנאה זו, היא חסרת היגיון. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר" {שם כ"ו, ט"ו}.
למה? אם אתם, הפלשתים, שונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים! מדוע הינכם סותמים את הבארות ומדוע אתם ממלאים אותם בעפר? לשם מה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתימחק כל זכר לפעילות של אברהם ושל יצחק? כלום אינכם זקוקים למים?
אולם, זו היא תכונת הקנאות האנטישמית. היא זועקת: 'גם לי וגם לך לא יהיה'.
שימו לב! בכל הדורות התעמולה מנסה להצדיק את שנאת היהודי. היא מצליחה לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה, התיווך, על ידי הלוואות בריבית קצוצה, הונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר, משמע, איש העבודה העושה את הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ, כפי שנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" {שם}.
שוב צליל מוכר. היהודים מוצצים את לשד העם והארץ, מרוקנים אותה מכל טוב, מבריחים את הונה לחו"ל.
אולם כשיצחק רחוק מהם לאחר שגירשוהו, מתבהר מעט המבט. אז הם לומדים להבין כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין אובייקטיבית יותר. הוא מנתח את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו שסולק ממנה, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קרבתו ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו.
כאלה הם יחסי הדחייה והקירבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה. ממש כפי שבפרשתנו משכימים אבימלך ופיכול שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך" {שם כ"ו כ"ח}.
אך, אם נדמה היה שאבימלך או עמו 'חוזרים בתשובה' מיחסם הבוטה כלפי יצחק, שמעו נא את המשך דבריו בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום" {בראשית כ"ו, כ"ט}.
הצרת הצעדים, סתימת הבארות והריב עליהם, עד לבקשה שיעזוב את הארץ, מצטיירת בעיני המושל כ'עשינו עמך רק טוב'.
צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו.
אנו, נשואי השנאה הזאת בכל הדורות, חייבים להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת לנו מסגרת זו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אדם שאין לו שעה אחת משלו בכל יום - אינו אדם. {רבי נחמן מברסלב}
סטטוס שבועי:
חידה אחת אפופת מסתורין מעסיקה זה רבות בשנים מוחם של היסטוריונים, חוקרים, סופרים והוגי דעות. ההיסטוריה זורמת בקצב הזמן, העולם הולך ומשתנה, תרבויות מתנוונות ונכחדות, אימפריות קמות, צוברות עוצמה ושוקעות. עמים חדשים עולים על בימת ההיסטוריה, משחקים את תפקידם ונמוגים אל ערפילי הזמן, אישים רבי השפעה נשכחים, שינוים ותמורות חלים ללא הרף בתולדות האומות.
העמים כמו האדם, הם בני תמותה. האדם סופו למות, זהו חוק הביולוגיה. העמים סופם לשקוע, זהו חוק ההיסטוריה. אך דבר אחד אינו משתנה, אינו נעלם ואינו נכחד. הוא ניצב מזדקר לעין, מתעקש לרשום את שמו בכל אחד מדפי היסטוריה. הוא אינו בן תמותה. זהו העם היהודי.
ציטוט שבועי:
לשם מה להישאר יהודי? שאלה זו עשויה לגעת גם ליהודי הדתי, אלא שבמלוא חריפותה היא עולה בנוגע ליהודים הרוצים להישאר יהודים, אבל אינם מקבלים את אמונת אבותיהם. {ליאו שטראוס}
סיפור שבועי:
'דו קיום!'
משלחת של מנהלי מפעלים מארה"ב סיירה במדינות שונות בעולם על מנת ללמוד ולראות סגנונות ניהול שונים, ושיטות מגוונות ומעניינות כיצד לשווק את מוצרי מפעליהם לאוכלוסיות השונות. כחלק מהמסע, הם ביקרו גם בישראל.
ביום האחרון לביקור פנה המדריך בקול צופן סוד ואמר לאנשי המשלחת: היום אקח אתכם למקום המרתק ביותר במדינת ישראל, לטעמי.
הנוכחים לא הבינו איזו אטרקציה מזומנת להם. להפתעתם הרבה, הוביל אותם הנהג לשכונה ירושלמית ישנה וצפופה, שרחוקה מאד מלהרשים תיירים.
אוטובוס המשלחת עצר ליד בניין גדול ורוחש פעילות, שבפתחו יוצאים ונכנסים מאות אנשים צעירים ברובם. המדריך שאל את המנהלים: מה לדעתכם אמור להיות שטחו של מוסד חינוכי בן ששת אלפים תלמידים?
הנשאלים ערכו חישוב של אולמי הרצאות, חדרי מחשוב, שטחי גינון, מעונות סטודנטים, חדרי סגל ומשרדי הנהלה, והגיעו למסקנה שיש צורך בשטח בן 150,000 מ"ר. וכמה אנשי צוות אמורים לעבוד במוסד כזה? הוסיף המדריך לשאול. תשובותיהם נעו בין שלושת מאות וחמישים לארבע מאות איש.
ובכן, אמר המדריך, ברוכים הבאים לישיבת 'מיר'. בישיבה הזאת לומדים כששת אלפים תלמידים, ושטחה הוא כ-3,000 מ"ר בלבד. לכל תלמיד מוקצה חצי מטר מרובע בערך. את צוות הישיבה מאיישים כעשרים איש, ובראשה עומד מנהל אחד ויחיד האחראי על הכל: מקבלת תלמידים, דרך קביעת החומר הלימודי ועד לניהול התקציבי.
המנהלים עמדו המומים. המדריך ערך להם סיור בישיבה: אולמות הלימוד היו מלאים עד אפס מקום, והלומדים היו כה שקועים בלימודם, עד שחלקם אפילו לא הבחינו בהם. הם עברו קומה אחר קומה. בכל פינה אפשרית או בלתי אפשרית, בכל חדר מדרגות ובכל חצי מטר פנוי, ישבו אנשים ולמדו. היה זה מחזה מדהים ומחשמל, שהותיר אותם ללא מילים. בתום הסיור נקבעה להם פגישה עם ראש הישיבה. אבל אל תבהלו ממצבו הגופני, אמר המדריך, האיש מתמודד עם מחלות רבות.
הם נכנסו לבית הפשוט, המרוהט בריהוט בסיסי ביותר. הרב נתן צבי פינקל זצ"ל, שעקבות מחלת הפרקינסון המשבשת את כל מערכות גופו, ניכרו בו היטב, דיבר עימם אך בקושי, אבל קיבל אותם במאור פנים. אחד מהמנהלים האורחים אזר אומץ: כולנו פה מנהלים חברות ומפעלים, ואיננו מצליחים להבין כיצד מוסד כזה מתנהל, מה הסוד פה?
ראש הישיבה חייך את חיוכו המפורסם והשיב בשאלה: ידידי היקרים, התדעו מה ההבדל בין אדם לבין בהמה? כשבהמה רוצה משהו, היא תנסה להשיג אותו, גם אם תדרוך בדרך על כל מי שנמצא בסביבה. לעומת זאת, האדם מסוגל לוותר על רצונותיו כדי לא להזיק לזולתו. האדם מסוגל אף לגרוע הנאה מעצמו כדי להיטיב לחברו. כאן בישיבה חיים בני אדם, וכאשר חושב כל אחד כיצד יוכל גם זולתו לחיות לצידו, או אז אין לאף אחד בעיה!
המשלחת יצאה מוקסמת מהסיור, ובדברי הסיכום אמר ראש המשלחת: למדתי מראש ישיבת מיר את תובנת חיי. במקום להציק, להתנגד ולרטון, צריך להשתדל לאפשר גם לאחרים, ואפילו למתחרים, לחיות במחיצתי.
פרשה שבועית:
פרשת ויצא / 'עבודה בעיניים'
"ויאמר להם יעקב: אחי מאין אתם? ויאמרו: מחרן אנחנו. ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור? ויאמרו: ידענו. ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן. ויאמר: הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו" {בראשית כ"ט, ד'-ז'}.
יעקב הופיע בחוצות חרן בעוד היום גדול. שם, במבואות העיר, פגש רועי צאן הרובצים בשלווה עם עדריהם מסביב לבאר, שאת פיה סתמה אבן גדולה. הוא ניגש אל הרועים ופתח איתם בשיחה.
הקורא דיאלוג קצר זה, מבחין כיצד מנסה יעקב, הזר שבא מרחוק, לקשור קשרים עם תושבי העיר, הראשונים שנקרו בדרכו. הוא פונה אליהם בביטוי של חיבה: 'אחי'. לעומת זאת, בולטת הסתייגותם בתשובות הקצרות והלקוניות שהם עונים לשאלותיו הטורדניות, המפריעות את מנוחת הצהריים שלהם.
על כן, תמוהה עד מאד הטפת המוסר המשתמעת משאלתו האחרונה. הוא קורא להם: "השקו הצאן ולכו רעו", משל היה ממונה על יחסי העבודה במדינת חרן. כלום לא הבחין שבכך הוא מגביר את ההסתייגות ממנו?
אלא שיעקב לא יכול היה לסבול בטלה זו באמצע היום. על הנזק שהתערבותו עלולה לגרום, לא חשב באותו רגע. תכונת היושר והנאמנות שהייתה טבועה עמוק באופיו, פרצה החוצה למראה הרועים המזלזלים במלאכתם, אם כשכירים הגוזלים את מעבידם, אם כעצמאיים 'התופסים שלווה' בשעה הלא הנכונה.
מובן שיעקב לא היה מטיף מקצועי המטיח בפני אחרים את פגמיהם, בעוד גם הוא עצמו נגוע בהם. צדיק היה, והצדיק דורש ותובע תחילה מעצמו. אכן, מהותו של יעקב הייתה נאמנות מוחלטת לחובה שהוטלה עליו. מעולם לא עשה את מלאכתו רמיה. בעבודה מתוך יושר ראה חובה אלוקית עליונה כמיטב מסורת בית אברהם. הוא הוכיח זאת בפועל במשך עשרים שנות הנפתולים בבית דודו לבן, שעלילותיו ומזימותיו כלפי יעקב העניקו לו את התואר ה'מכובד': רמאי. ובכל זאת עבדו יעקב באמונה. עשה את שהוטל עליו בלב שלם וכראוי.
הנה, כך נשמעו הדברים כאשר כבר לא יכול היה לשאת את ההתנכלויות וכל הטמון בלבו פרץ החוצה.
"ויאמר ללבן: מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי?... זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני... ותחלף את משכורתי עשרת מונים" {שם ל"א, ל"ו-מ"א}.
די בפסוקים אלו כדי להציב בפנינו את דיוקנו של 'הפועל העברי הראשון' במקרא. חלק מהתנהגותו אף הפכה לנורמטיבית מבחינת ההלכה.
דיוקן זה, הוא המעניק את הרקע ואת ההסבר לביקורת על מוסר העבודה הירוד של הרועים ביום בואו לחרן.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אם ישאלוני למה לא היית כמשה רבינו, אדע מה להשיב. אולם אם ישאלוני למה לא היית זוסיא - יסתתמו טענותי. {רבי זוסיא מאניפולי}
סטטוס שבועי:
השפעת החברה על היחיד מתאפיינת בלחץ חברתי המכתיב לו כיצד לנהוג. החברה יוצרת מסך של זלזול כלפי מי שנוהג בניגוד למוסכמות המקובלות באותה חברה. במקביל, היא מחלקת פרסי הערכה למי שהולך בתלם שהיא קבעה. מסיבות אלו קשה לחיות בניגוד למקובל בחברה. רק אדם בעל שורשים חזקים ונחישות אידיאולוגית, יעמוד איתן במטלה זו.
ציטוט שבועי:
מאחר שכמה מאיתנו רצו להיהפך לאינטלקטואלים מערביים, כלומר לאמץ את ערכי האוניברסליות וזכויות האדם, התרחקנו יותר ויותר מקהילות המוצא שלנו. לבסוף נשארנו עם תחושות של אשמה, של אובדן. {הפילוסוף אלבר ממי}
סיפור שבועי:
'אחים לדרך..' / מרטין גריי
...ראיתי אותם: רבקה הצועדת זקופה מאוד בין אחי, אוחזת אותם בידיה. ואמי מאחריה. מהדקת כמה מלבושים אל חזה. עומדים היו באמצע הטור.. אט אט ירדתי. קדימה, מרטין.
הרחוב היה מלא אבק ושמש. האוקראינים היו מצווחים, יורים באוויר לעבר הגגות. אחרי כן הטיחו כמה כדורים בגובה איש, והטור נתקף רעד, התנודד. הם הניחו לי לחצות את הרחוב, כאילו לא ראו אותי. וכי מה הייתי בשבילם? אחד מאותם 400,000 ראשים המתמסרים בלי קרב... אוקראיני אחד הדף אותי, דחף אותי לתוך הטור..
אל תבכי, אימא.
התייצבתי על ידה. לקחתי מידה, אחד לאחד, את המלבושים שעדיין הייתה מהדקתם אל חזה כאילו היו רכושה היקר ביותר. צררתי אותם לחבילה. החלקתי על ראשיהם של אחי.
אני כאן, רבקה.
היא הייתה שקטה משל כאילו הגיעה סוף סוף אל קצה הדרך. דחפתי אותם אל מרכז ההמון: אין להישאר בשוליים, שם סופגים מהלומות. והתחלנו ללכת ברחוב זמנהוף. שלום לרחוב מילא. שלום לרחוב זמנהוף. צועדים היינו על בגדים קרועים, על גבי ספרים קרועים. עקפנו רהיטים מנופצים.. כבר היינו ברחוב דז'יקה, ואני ראיתי את האומשלג פלאץ ואת בית החולים.
ראיתי כבר את הקרונות. את השוטרים היהודים החובטים בשורות שנתהוו מול הדלתות, החובטים במנסים להתרחק.
לא הוליכו אותנו אפילו לבית החולים. זקוקים היו לראשים, קרובים היו כבר לגמר עבודתם, הם רצו להזדרז. לא היו עוד לא 'ימין' ולא 'שמאל'. עלינו כולנו לקרונות.
חיכינו במחנק. הגניחות, הצעקות, הקריאות לעזרה. צריך היה לנסות שלא לשמוע.
ואז החרשתי. לקחתי את אמי ואת רבקה בכתפיהן. הקפתי אותן בזרועותיי. אחיי היו בינינו. נאחזים ברגלינו. אימא בכתה חרש ודמעותיה נשרו על ידי. מזמן לזמן פורצות היו זעקות טירוף, וסופת פרא הייתה עוברת את הקרון. או אז הייתי מזדקף כדי לגונן על בני ביתי.
הקרון שלנו התגלגל לעבר טרבלינקה, והנסיעה ארכה כל הלילה.
היינו קרוב למאה וחמישים במספר. צפופים לבלי יכולת לזוז. בחום הקיץ הפולני הזה שאין לו סוף, ובתוך זיעת הפחדים. לידי היה איש אחד מתפלל, ומעל לכתפי היה מישהו מגדפו ומנסה להכותו. הצווחות הוטחו אל דפנות הקרון, התגברו והדהדו. פעמים, בקרן זווית, בכיו של ילד. חיבקתי את כתפי אימא ורבקה, ואחיי היו דבקים אלי.
אחר כך בא הצמא. אנשים הכו זה את זה כדי להגיע אל האשנב המסורג. אנשים היו מוכנים לרצוח נפש בעד לוגם אוויר.
אחר כך באו הריחות, ריחות הפחד הפיזי, השתן והצואה.
אחר כך נפלו אנשים, ואחרים יצאו מדעתם. באור היום המפציע ראיתי את ידיה הצפודות של אישה הקורעת את עור פניה.
לפתע נעצרה הרכבת והצעקות נדמו. צעדים, קולות, רעשים של קרונות מתנתקים ומתרחקים להם. ההמתנה, השמש היוצאת מנרתיקה, המחממת את היערות והאפרים. רעשים, עוד טלטלות, עוד קרונות. אנו מתגלגלים לאיטנו. ואחר כך, בתוך שאון פסיעות עסקניות, הקרון נעצר.
חריקה. צווחות. האור מנקר את העיניים. הקרון מתרוקן תחת מטר מהלומות ועלבונות.
זוהי טרבלינקה.
כאן מתחיל זמן אחר!!!
פרשה שבועית:
פרשת וישלח / 'ועידת פסגה'
"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" {בראשית ל"ג, ד'}.
הם נפגשו, האחים, שתהום כה עמוקה כרויה ביניהם. יעקב, שכאמור חשש מפני פגישה זו, הקדים ושלח אליו משלחות פיוס עמוסות מתנות {"ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו?" - שם ל"ב, י"ג}. גם התפלל לפני האלוקים, שישמרהו מפני חרבו של זה {"הצילני נא מיד אחי? כי ירא אנכי אתו" - שם, י"א}. ולאור דברי המדרש, אף התכונן למאבק מזויין אם עשיו, הקרב ובא בראש ארבע מאות לוחמים, יכפה עליו את המאבק.
והנה - נפגשו. לאיטם התקרבו זה לעבר זה. והמפתיע התחולל.
רבות נאמר ונכתב על פסוק זה, ועל המפנה הדרמטי שהתרחש בו. רבות נחקר מובנם של חיבוקים ונשיקות אלו, ונעשו ניסיונות לרדת לעומקם, למסתתר מאחוריהם. האומנם היו בהם הפלת מחיצות האיבה והכרזת 'לא עוד מלחמה', או שמא אינם, אלא מעשה הונאה, הבא להרדים את יעקב ולפגום בערנותו, לבל יחשוש ממזימות אחיו?
שתי האפשרויות כאחת, מצאו את ביטויין בדברי חז"ל:
'ויש שדרשו? לומר, שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע: עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו' (רש"י ל"ג, ד' בשם הספרי).
מחלוקת חכמים. מחלוקת, המנסה לחשוף את צפונות הלב, החבויים מתחת לאיתותי השלום הללו.
אכן, מחלוקת זו הינה - כמקשה אחת - הערכת מצב נכונה. היא מורה לנו על היחס האמביוולנטי של עשיו כלפי יעקב. יחס, הנע בין רצון להשמיד ולהרוג מתוך שנאה כבושה, לבין הכרה בעליונותו הרוחנית והמוסרית של האח הצעיר. עליונות הטומנת בחובה ברכה לכל, גם לו עצמו - לעשיו הבכור. הפסוק מותיר אותנו במכוון בערפל בנקודה זו, כדי שלא ניחפז בהסקת מסקנות לגבי מהות הקירבה, שהתגלתה ברגע הפגישה. שכן, הכל טמון בה. גם הונאה, גם רצון להרדים, גם רגע של רחמים אמיתיים, וגם רגע של פיוס. כן, זוהי הדו ערכיות במלוא הדרה, השולטת מאז ביחסי יעקב-עשיו. מאז ועד היום.
'מאז ועד היום' - הוא המסר החשוב ביותר של פרשתנו:
'ויש בה (בפרשה) עוד רמז לדורות: כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשיו' (רמב"ן, בתחילת פרשת וישלח).
ציר הפרשה אינו סובב רק על הפגישה הפרטית של יעקב ועשיו. אין היא רק בבואה לנפתולי יחסיהם האישיים. פרשה זו היא דגם, אב טיפוס לכל אחד מאלפי 'המפגשים' בין 'יעקב' ו'עשיו' שבהיסטוריה (עמי אירופה מייצגים בתפישת חז"ל את צאצאי עשיו). 'מפגשים', שהדו-ערכיות והחשדנות שלטה בהם, ועם רגעי החסד, החיבוקים והנשיקות, שהיו לפרקים שזורים בהם, הרי הצמיחה תוצאות נוראות. חקוקים הדברים בתולדות עמנו ובולטים היטב גם בימינו. ימינו ממש.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוקינו ולהפר בריתו איתנו. לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך. {מתתיהו החשמונאי – חשמונאים א' ב'}
סטטוס שבועי:
הסביבון - אף על פי שעומד הוא על רגל אחת, ונופל - הוא קם שוב ושוב ומסתובב, בזכות מי שמסובב אותו מלמעלה.
עם ישראל - אף על פי שהם סובבים בין האומות, למרות גזירות השמד, הצרות, ההתנכלויות, הפרעות והרדיפות, שהן מנת חלקו בשנות גלותו, למרות הכל - הוא שוב קם ועולה. מישהו לאורך הדורות ממשיך לסובב אותו מלמעלה, ולקיים אותו לעד. 'נצח ישראל לא ישקר'!
ציטוט שבועי:
ברגע שהתחילו לראות את עצמם כשליטים אבסולוטיים, מבלי הבין שמלכותם מבוססת על מלכות התורה - הפסידו את אמון העם. {דוד פלוסר}
סיפור שבועי:
'רוח המפקד'
בראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו, המעטים, להילחם עם ההמון החזק הזה, ואנחנו עייפנו, לא אכלנו היום.
ויאמר יהודה: נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל נצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאוה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו. ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, והוא יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם. {מכבים א' ג', י"ז-כ"ו}
פרשה שבועית:
פרשת וישב / 'ישראל לפני הכל'
הבור ריק אין בו מים {בראשית ל"ז כ"ד}
היה זה רבי יהושע לייב דיסקין (1817-1898), הקנאי והקיצוני שבין רבני ירושלים. חריפותו וגאונותו המפורסמות הביאו לביתו משלחת נכבדים מקהילת לונדון. הם באו להציע לו רבנות מכובדת זו.
ההצעה הייתה מפתה לכל הדעות. היו בה את כל המרכיבים המבטיחים חיים טובים בהווה.
בירושלים הייתה הדלות אורחת קבועה בביתו. הוא חי בצמצום שאין לתארו. הצעת הרבנות הלונדונית הבטיחה לו מגורים מרווחים ונאים, 'ממש מלכות'. כן ציפתה לו משכורת מכובדת ביותר שתגאל אותו ממצוקתו. זאת, נוסף לכבוד ולתהילה שיוענקו לו בשפע במקום הכהונה המכובד.
אולם הרב דחה את ההצעה הנדיבה מכל וכל. היא כלל לא באה בחשבון. הוא, את ארץ ישראל לא יעזוב.
אבל מדוע? נזעקו האורחים החשובים שלא הבינו את סירובו של הרב.
חייך רבי יהושע לייב ושיבר את אזניהם:
הלא את סיפור מכירת יוסף למצרים אתם בוודאי יודעים. אני מקווה, שזכור לכם כי ראובן, האח הבכור, הוא שנתן לאחים את העצה להשליך את יוסף לבור. אמנם היה הבור "ריק אין בו מים", אבל כפי הבנת חז"ל את הפסוק, היו בו נחשים ועקרבים. ובכל זאת, הכתוב משבח את ראובן וקוראו מציל: "וישמע ראובן ויצילהו מידם" {שם כ"א}.
לעומת זאת, יהודה, המשיך הרב, טען באוזני האחים: "מה בצע כי נהרוג את אחינו" {שם כ"ו}. הוא העלה את הרעיון החלופי למוכרו לאורחת הישמעאלים שעברה בסמוך. מכירה, אשר בסופו של דבר הושיבה את יוסף על כס המלכות במצרים והפיכתו למושל רב עוצמה והשפעה.
והנה, למרות שיהודה הציל בפועל את חיי יוסף בהעלותו אותו מתוך הבור המלא נחשים ועקרבים שסכנת מוות בו, נחשב יהודה לחוטא כי הוא העלה את רעיון מכירתו.
דומה, המשיך הרב, שהתהפכו היוצרות. ראובן, שסיכן את חייו של יוסף, זכה לתואר 'המציל', ואילו יהודה שהצילו, נודה וגם גונה.
אולם, סיים הרב ובת צחוק מתפשטת על פניו, מתברר, שטוב יותר בור מלא נחשים ועקרבים בארץ ישראל, מארמון מלכות מלא כל טוב בחוץ לארץ.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
מסקנה שבועית:
'נצחון האור'
בדרך כלל מוגדרת 'גלות' כגרוש עם מביתו ומארצו. גרוש זה מטרתו כפולה, השפלת העם המנוצח מחד גיסא, ומחיקת זהותו הלאומית מאידך גיסא.
גלות יוון אינה עונה להגדרה זו משתי סיבות. א'. היא התרחשה בתוך גבולותינו, עת ישב העם היהודי בארצו, ב'. השלטון היווני לא ביקש להגלותינו לארצות נכר וגם לא ביקש למחוק את תודעתנו הלאומית.
גזרות היוונים לא נועדו לפגוע בסמליו הלאומיים של העם היהודי, אלא באמונתו. לא בכלכלתו, אלא בערכיו. לא באורח חייו, אלא בתרבותו. קביעה זו עומדת בבסיס המאבק שניטש בין ישראל למלכות יון.
קיומה הפיזי של אומה מותנה אמנם בייחודה הטריטוריאלי, אלא שייחודיות זו אינה מספקת. כדי להתייחד כאומה היא נדרשת לאמות-מידה ערכיות ומוסריות המיוחדות לה. ייחודיות ערכית זו חיונית לחוסנה הלאומי של האומה כאוויר לנשימה, עד שניתן לומר כי כשם שאין מדינה ללא גבולות, כך אין מדינה ללא ערכים. כשם שגבולותיה של המדינה מייחדים אותה מחברותיה, כך ערכיו של העם מייחדים אותו מעמים אחרים.
גזרות היוונים נועדו לקעקע את יסודות המוסר היהודי, החל בתחום האמוני שבין האדם לאלוקיו וכלה בדפוסי ההתנהגות שבין אדם לחברו. מלכות יון ביקשה להגלות את העם היהודי מ'ארצו' הערכית ומ'ביתו' המוסרי. הם הציבו בפני העם היהודי קוד מוסרי משלה, חדשני, צעיר ומפתה, ומשלא הסכימו לקבלו ביקשו היוונים לכפותו על עם ישראל בכח הזרוע ובחוד החרב.
הקרב בין הצדדים ניטש סביב השאלה איזו דרך חיים אמיתית יותר, היהודית העתיקה או היוונית המתחדשת. זו המעמידה את הרוחניות כבסיס לערכיה או זו המציבה את החומריות כיסוד לבניינה. זו הסוגדת לגוף או זו המכתירה את הנשמה.
מאז נצחון החשמונאים הספיקו אתונה וספרטה להעלם, גם מקדשם העתיק של היוונים חרב, אוצרותיו נשדדו ואף התושבים המקוריים של יוון הוחלפו באחרים. אלא שמבט מעמיק מוכיח כי למרות נצחון החשמונאים, לא הוכרע המאבק בין תרבות יוון לתורת ישראל. תורתה של יוון התפשטה בעולם, אומצה בידי האימפריה הרומית ובעקבות זאת כבשה לאחר שנים רבות את העולם המערבי כולו. העם היהודי על כל רבדיו וגווניו נאלץ להתמודד עם תרבות זו על כל מאפייניה.
מלחמת תרבות זו ידעה עליות ומורדות. בתקופות מסויימות נראה היה כי יד היוונים על העליונה, ובתקופות אחרות התברר כי לא נס לחה של תורת ישראל. בעקבות ה'אמנציפציה' האירופית הפכה המרת הדת לפתרון מעשי וההתבוללות אכלה בעם היהודי מכל עבריו, עד שנראה היה כי תם, חלילה, זמנה של היהדות. שואת אירופה הנוראה שבאה כ'תיקון' גרמני לאמנציפציה, איימה להכחיד לא רק את היהדות, אלא אף את היהודים. אלא שתקופה קצרה לאחר מכן התהפך הגלגל. אל ארץ ישראל התקבצו ובאו בניה האובדים, והיהדות החלה לחדש את נעוריה.
מאבק האיתנים בין החושך של יוון לבין אורה של היהדות ממשיך להתנהל עד עצם היום הזה. בזירת ההאבקות נותרו שתי התפישות, גם אם המתאבקים התחלפו. בעוד שבעבר התנהל המאבק בעיקר בין העם היהודי לאומות העולם, כיום הוא מתרחש גם בתוככי עם ישראל, בין המצדדים במרכזיותו של האדם לבין המצדדים במרכזיותה של הרוח האלוקית.
עובדה אחת ברורה - בעוד שמייצגיה של היהדות ותפישתה נותרו מייצגיה המקוריים, בני בניהם של המכבים מטהרי המקדש, הרי שאת התפישה היוונית מייצג כיום רוב העולם כולו מלבד יוון העתיקה, הם מזמן כבר אינם איתנו. עובדה זו יש בה כדי להעיד על סיכויי ההצלחה של היהדות, הנותרת נצחית ובלתי מנוצחת.
שבת שלום – חנוכה שמח – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
היוונים ביקשו לעקור בשנאתם הרבה, לא רק את עם ישראל ממעמדו החומרי, כי אם את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים לחיות על פי שרשי התורה. היוונים ראו בזה צרה לתרבותם הם. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
'לשנה הבאה קבעום יו"ט בהלל והודאה' (מסכת שבת דף כ"א עמוד ב'). שאל רבי ישראל מטשורטקוב, מדוע לא קבעו מיד את היו"ט באותה שנה, אלא חיכו לשנה הבאה?
ותירץ, כי החזיון אשר מתגלה אחר כל מלחמה היא רציחה ואכזריות, ומידות אלו יתרשמו עמוק בנפשם ויביאו להשחתת המוסר והמידות. מנהיגי ישראל שבאותו דור חששו שמא המידות הרעות הנובעות מהמלחמה נקלטו גם אצל הישראלים, לכן לא רצו לקבוע יו"ט לזכר הניצחון, כי ניצחון כזה מוטב שישכח מהר, כי תוצאותיו קשות ורעות ועלולים לגרום לנפילה מוסרית. אבל לאחר עבור שנה נוכחו לדעת שהיהודים במידותיהם הטובות עובדים ויודעים אשר שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא נמלטו, רק ה' לחם את מלחמתם. אז קבעום יום טוב.
ציטוט שבועי:
עם תחיית החג הזה תקום לתחייה, לא רק זכר החשמונאים, כי אם גם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו. {חיים נחמן ביאליק}
סיפור שבועי:
'באו חושך לגרש...' / חיה אילון
נר ראשון של חנוכה, יום פטירתה של סבתי. נרות החנוכייה מרצדים על אדן החלון הגבוה ונר נשמה מטיל צללים עצובים על השיש במטבח.
הסיפור, אותו אהבה סבתי לספר כל שנה בחנוכה צף שוב מול עיניי.
הייתה זו התקופה הקשה ביותר של יהודי רוסיה. סטאלין האיש שהתרגום המילולי של שמו הוא 'איש הברזל', הצדיק את כינויו, והשליט ברוסיה טרור משטרתי.
'רק בדם נשמן את גלגלי המהפכה', הצהירו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. די היה בפעולה חשודה, חיוך לא במקום, או אמירה תמימה שניתן היה לפרשה באופן נוסף ממה שהמדובר התכוון, כדי לשלוח אדם אל מותו, או ל'חינוך מחדש' בסיביר.
מחנות הריכוז החדשים שנבנו בסיביר, אף פעם לא היו צרים מלהכיל את רבבות האדם שנשלחו לשם, כיון שאנשים מתו בהם כזבובים, ומהר מאוד התפנו שם מקומות לעצורים חדשים. רווחה אז אימרה על מחנות הריכוז: 'מי שלא היה שם, יהיה שם, ומי שהיה שם לא ישכח זאת לעולם'.
הנ.ק.וו.ד גלגולו הראשון של הק.ג.ב הטיל את חיתתו על אזרחי המדינה, מכוניות כהות שייטו בכבישים הריקים, נעצרו בפתחו של בית זה או אחר, ואף פעם לא שבו ריקות.
כל משפחה גרה בחדר, וחלקה מטבח ושירותים עם שכנים, במצב כזה קשה היה להסתיר דברים משכנים שהסתובבו בין הרגליים.
אזרחים רבים ששו להלשין על שכניהם, חלקם כדי לקבל חסינות למקרה שיתפסו בעבירה על החוק, וחלקם עבור טובות הנאה. משפחה יהודית בתור אובייקט שנוא, הייתה יעד אטרקטיבי להלשנות שכנים אנטישמיים, או קומוניסטים יהודים, שרצו להגיע לצמרת תוך כדי טיפוס על גוויות אחיהם .
סבי יצחק וסבתי פריידל גרו בתקופה זו בעיר חרקוב. הם ניהלו חיים יהודיים במחתרת, והקפידו על שמירת שבת. מאחורי ארון הבגדים הכבד, הייתה גומחה קטנה, בה הוטמנו ספרי הקודש, נרתיק התפילין והחנוכייה.
היה זה בנר הראשון של חנוכה, השולחן בביתו של סבי היה עמוס בספרי קודש, סבי התעמק באותיות הקטנות כדי להחליט היכן להדליק את החנוכייה, מאחורי הוילונות הכהים שבחדר, או ליד הדלת הסגורה.
חנוכיית הפח עמדה במרכז השולחן כשבתוכה נעוצים שני נרות.
סבתא פריידל עמדה במטבח ובישלה על פרימוס מרק חם, שהיה מזונם העיקרי בימים אלו. רגליה כאבו מעמידה הארוכה בתורות הבוקר, אך היא שמחה שהצליחה להשיג מעט ירקות על סף ריקבון, מהם תוכל להכין ארוחה מחיית נפשות.
דפיקה רמה נשמעה בדלת הבית, היא נפרצה בגסות, וזוג שוטרים פרץ פנימה בחמת זעם. פריידל הרגישה שנשמתה פורחת מקרבה, אינסטקטיבית היא קפצה מחלון המטבח שבקומה השניה, עומדת על גגון רחב של הקומה הראשונה, כשהיא על סף עלפון. סבא יצחק קפץ ממקומו בבהלה, חוקרי הנ.ק.וו.ד צעדו פנימה למרכז החדר, שוברים את השקט המפחיד בנעליהם המסומרות.
העונש על החזקת כל ספר מהספרים המונחים בשולחן עמד על חמש שנות מאסר, תוספת של חנוכייה וגלויה מארץ ישראל שהוטמנה בין הספרים, יכלה להגדיל את העונש למאסר עולם או אפילו למוות. בקלות יוכלו החוקרים לתפור תיק שלם ומרשים למהפכן, הריאקציונר, המנהל פעילות אנטי-סובייטית חבלנית.
השוטרים גררו כיסא לפינת החדר, הושיבו עליו את יצחק ואחד מהם הניח את ידו על ליבו. הייתה זו שיטה סובייטית ידועה, השוטרים היו מחפשים בבית, וכשהתקרבו למה שרצו לגלות, היה ליבו של החשוד דופק בפראות, ומאותת להם לחפש שם היטב, עד שימצאו את מבוקשם.
החיפוש החל. לא היה בעצם מה לחפש, הכל היה על השולחן, גלוי ונראה, ספרים אסורים, חנוכייה מוכנה להדלקה ,ומכתב מארץ ישראל מבצבץ מבין דפי אחד הספרים.
המשחק נגמר, יצחק ראה את המוות פוסע לעברו בצעדים בטוחים.
השוטרים פנו לעבר הארונות העליונים, והחלו לחפש שם מוצגים מפלילים, הם השליכו את תכולת הארון על השולחן. הספרים כוסו בשכבה דקה של סדינים דקים ובהירים. הסוכנים עברו לארונות התחתונים והחלו לחטט שם. הם השליכו בגסות מגבות וכלי בית לכוון השולחן הכבד שעמד במרכז החדר. ערמה גבוהה של חפצים מגובבים, הלכה וכיסתה את תכולת השולחן.
בסיום בדיקת הארון, היה השולחן עמוס בחפצים רבים, שקברו מתחתם בקבורת בטון, את המוצגים המפלילים.
החיפוש המשיך, השוטרים כמו כלבים רעבים התרים אחר עצם, עקרו קורות עץ מרצפת החדר, קדחו חורים בקירות הבית, פרמו את שמיכות הפוך הכבדות, ודקרו את המזרונים מכל הכיוונים. הם הגיעו גם למדף העליון המוסווה מאחורי הארון, ששימש כמחבוא לספרי קודש, אך המדף היה ריק.
לאחר שעות ארוכות של חיפושים, עזבו את הבית בטריקת דלת, בלי שמצאו את מאומה.
לאחר שפריידל העיזה לצאת ממחבואה ולהיכנס הביתה, היא מצאה בית לאחר פוגרום, ומצאה גם את יצחק בעלה, שכבר הייתה בטוחה שהובל למאסר.
הם לא מצאו כלום הרגיע אותה.
שניהם צנחו על כסאות העץ משותקים מחרדה, ליבם סרב להאמין לנס שהתרחש, שעה ארוכה חלפה עד שהעזו לקום ממקומם, ולצנוח לסוף הטוב של חלום הבלהות.
החנוכייה הודלקה עוד באותו ערב.
סבא יצחק ברך את הברכה "...שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן ה-ז-ה" וחש שהברכה חוברה בדיוק עבורו. הוא פיזם בלחש את הפזמון : "מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח" כשהוא מודה ומשבח על הנס שארע לו.
חרקוב האירה בשלל אורות ,אך חנוכייה קטנה מאחורי תריס מוגף ,הפיצה את האור הזך ביותר. {מתוך אתר: 'אש התורה'}
מסירות שבועית:
מועדי ישראל אינם התרפקויות נוסטלגיות על העבר בלבד. הם משדרים לקח עכשווי, מסר אקטואלי - אלינו ועבורנו.
במשך עשרות שנים הפכו היוונים את בית המקדש למקום פולחן. הם הציבו פסל על המזבח, דיכאו את העם, סגרו בתי כנסיות, אסרו את לימוד התורה, גזרו מוות על מקיימי מצוותיה וכפו את העם לאכול טריפות.
לפתע החלה התקוממות! החלה בה משפחה אחת מהכפר מודיעין שבפאתי השפלה - מתתיהו וחמשת בניו. עשרות הצטרפו לבני המשפחה, והיו למאות, והמאות לאלפים. הם ניצחו את הגדוד שנשלח לדכאם, לאחר מכן את החטיבה שנשלחה מולם, ואחר כך את הצבא היווני כולו, על שישים אלף לוחמיו וחמשת אלפים פרשיו.
מתתיהו הכהן הגדול ויחידי הסגולה שבאותו דור, התעוררו במסירות נפש לעשות הכול כדי להשיב את עבודת בית המקדש למקומה. לנוכח המאמצים הגדולים שעשו, סייעו בידם משמיים להשיג את מבוקשם.
מסירות נפש - משמעותה שבירת חוקי הטבע. כללי הטבע גורסים שהדבר היקר ביותר לאדם הוא חייו. אדם המוכן בצורה טבעית לתת הכול, ובלבד שיתאפשר לו להמשיך לחיות את חייו הרוחניים, חורג מגדרי הטבע. החשמונאים הוכיחו, שהם מסוגלים להתגבר על טבעם ולוותר אפילו על חייהם הארציים, רק בכדי לא להמרות את רצון הבורא.
מסירות נפשם של החשמונאים התבטאה לא רק בנכונותם לוותר על היקר מכל – על החיים, אלא גם בעצם הכרזת המלחמה על צבא האוייב, שהיה גדול מהם בכח ובכמות. למרות היותם מודעים היטב לעוצמת אויביהם, החליטו החשמונאים שהם ישיגו את מבוקשם, ויהי מה.
תמצית מסירות נפשם של החשמונאים הייתה ההחלטה האמיצה לעשות ככל היכולת, ואף יותר מהיכולת.
המכבים הבינו שעליהם לפעול בצורה חריגה, שלא תתחשב בשום מגבלות. לפיכך, קידשו מלחמת חורמה על היוונים ועל עוזריהם, בעוז, שלא כדרך הטבע.
חובת מסירות נפש היא הלקח שעלינו להפיק מחנוכה. זהו הדלק הרוחני שעלינו להצטייד בו כדי לעמוד על משמר יהדותנו. חג החנוכה נועד למלא את נשמותינו ולבנו בנכונות להקרבה עצמית גשמית למען ערכי הרוח.
פרשה שבועית:
פרשת מקץ / 'בית ספר לחיים'
"ויהי שם בבית הסהר" {בראשית ל"ט, כ'}
מדוע ישב יוסף עשר שנים בכלא המצרי?
אכן, זכורה לנו היטב ההתרחשות, שארעה בפרשה הקודמת. הוא המאורע, שבמרכזו ניצבת אשת פוטיפר. זו האישה, שגאוותה נפגעה, כשדחה יוסף את חיזוריה, אנו זוכרים גם את תגובתה המרושעת בטפלה עליו האשמות שווא, ובזעמה הגדול לא שקטה, עד שהושלך אל בור הכלא.
ובכל זאת, מדוע גזר עליו מי שגזר תקופת מאסר כה ארוכה?
בעיני בשר היה יוסף חף מפשע לכל הדעות. קרבן לעלילה שפלה, שבדומה לה התנסו מיליוני בני אדם, במרוצת הדורות, במשטרי עריצות שונים, אולם, לאחר אמות המידה המקראיות אין טעויות סתם. אין יסורים בלא עוון, ואין מצוקות בלא סטיה וחטא קודמים. חייבת להיות משמעות למאורעות הנוחתים על האדם. ועל כן, אף כי הלשנת אשת פוטיפר הוציאה לפועל את גזירת הושבת יוסף מאחורי סורג ובריח, לא זו הייתה הסיבה העמוקה לעונש הכבד.
אכן, המדרש הבא מאפשר לנו הצצה אל מעבר לפרגוד:
'שעל ידו נגרם צער לעשרה אחיו, ונענש עליהם. שנה לאח שנה לאח' (ספר הפרשיות על פי המדרש הגדול).
מדהים!
יוסף, שאחיו התעמרו בו ומכרוהו לעבדות, חטא אף הוא כלפיהם, ובעצם הוא שגרם להם למעשיהם. הוא הסב לעשרת אחיו צער מיותר. חלומותיו המלכותיים הם שדחפו אותם למעשים שלא יעשו. בעיניהם, הייתה בחלומות אלו התנשאות, שלא במקומה. התנשאות מעוררת קנאה, המפירה את שלוות הרוח.
עליו לכפר, אפוא, על חטא זה. פירוש: עליו ללמוד ולהכיר, מה פרש הדבר לצער את הזולת. זו משמעותה של הכפרה: להבין מושג צער האח והידיד, כפי שהמקרא מבין מושג זה. לא רק להבין, כי אם לחוש אותו בכל היקפו, בכל עומקו ועל כל רבדיו.
עשר שנות הכלא, היו לו עשרה כלי מדידה למוד בהם את מידת הסבל, שגרם לאחיו. שנה לאח, שנה לאח. לא יאמן. באותן שנים קלט. שבעיני ההשגחה העליונה, שקולה שנת סבל ובדידות אחת בבור הכלא המצרי, כנגד עוגמת הנפש, שגרם לאח אחד.
היה זה שיעור עצום לאדם כמו יוסף. זהו ביטוי חריף וקיצוני למושג 'הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה' (מסכת יבמות דף קכ"א עמוד ב').
אישיותו הותכה בכור ההיתוך של הכלא וצורפו כל סיגיה. בית ספר טוב היה זה. שנות ייסורי נפש, חרטה ובדיקה אישית, הולידו מהפך. עשר שנים קשות אלו הצמיחו אדם חדש. חזק יותר ואציל יותר. אדם, שכלי החישה שלו לקלוט את צרכי הזולת וכאביו התחדדו לאין שעור.
הייתה זו גם הכנה מועילה לקראת המלכות, המצפה לו בעתיד. התכונה, שרכש בימי הענות, תעמוד לו, בשעה שינהיג את מצרים הרעבה, כאשר יצטרך להתמודד עם אוכלוסיה חסרת מזון, שקועה בבעיות של אבטלה, וכדומה. או אז, יזכור גם את האדם הסובל מאחורי הגרפים הכלכליים והתל"ג (תוצר לאומי גולמי) של הכלכלה המצרית.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
חנוכה שמח – שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
על האמת לנקר במוח, כמו היתוש לטיטוס. {רבי מנחם מנדל מקוצק}
סטטוס שבועי:
הכשרות הינה סממן יהודי מובהק, היא מייחדת את המשפחה ומוסיפה לה מקור השראה. כל אדם מצפה שביתו יהיה בית חם שניתן להתעלות בו, שהוא יהווה מקלט מפני שטף החיים החיצוני. הכשרות יוצרת אווירה ביתית נינוחה ומגינה על הבית מחדירת גורמים בלתי רצויים.
לפי היהדות יש חשיבות רבה לסעודות שהאדם אוכל על שולחנו. מפורסם הוא הביטוי שהשולחן נחשב כ'מזבח'. משמעות הדברים היא שאכילת האדם שונה לחלוטין מאכילת בעלי החיים באבוס. לאכילת האדם יש פרמטרים גבוהים יותר, ונוסף על האנרגיה שהיא יוצרת, בכוחה להעניק לאדם חוסן רוחני ועדינות נפש.
ציטוט שבועי:
כאשר נפגשים יהודים ממזרח וממערב לאחר נתק של אלפיים שנות גלות, ומגלים שהספרים שבידיהם והתורה שבעל-פה וההלכה זהים, הם מתחברים. הם שייכים לאותו קולקטיב. {מיה ברון}
סיפור שבועי:
'זכות כפולה'
יהודי בן אחת העיירות בגרמניה נזקק לנדוניה בשביל לחתן בנותיו, ולרש אין כל. יעצו לו ידידיו ללכת לברון ר' יעקב (ג'יימס) רוטשילד המתגורר בפרנקפורט.
שמע לעצתם ונסע לפרנקפורט עיר מגוריו. כאשר הגיע לעיר שאל עוברי אורח כיצד יוכל לפגוש את רוטשילד, והשיבו לו - רק בבית הכנסת.
הלך הלה לבית הכנסת של הברון, המתין עד לאחר התפילה בציפיה לפגוש את ר' יעקב. לאט לאט התרוקן בית הכנסת ממתפלליו, ולפתע ניגש אליו יהודי מבוגר ושאל, במה הוא יכול לעזור לו.
השיב לו מיודענו, שהוא ישמח אם יוכל לומר לו היכן מתגורר רוטשילד, משום שבבית הכנסת הוא לא ראה אותו.
ענה לו הזקן, שבשמחה, יבוא איתו ויראה לו את ביתו של רוטשילד.
בדרך שאלו המלווה, לשם מה הוא נזקק לרוטשילד, וסיפר לו היהודי על מצבו הכלכלי הקשה, ושבנותיו בגרו ואינו יכול לשדכן כי אין לו נדוניה.
בהגיעם לבית רוטשילד, אמר לו המלווה: הנה הבית, הדלת פתוחה, תיכנס לבית ותמתין. נכנס היהודי לבית כפי שהודרך, והמתין.
לאחר כמה רגעים יוצא אליו אותו מבוגר חביב וקורא לו להיכנס. מתברר שהמלווה מבית הכנסת הוא הברון רוטשילד בכבודו ובעצמו.
אמר לו ר' יעקב: דע לך שדרכי לתת סכום קבוע לסיוע עבור נדוניה כי זה מה שהקצבתי, אולם לך אני אתן כפול. והסביר דבריו: תמיד שולחים לי מכתב בקשת תרומה ל'הכנסת כלה', ואני שולח את התרומה, אבל אתה כיון שזיכית אותי לעשות חסד לא רק בממוני אלא גם בגופי, להראות לך היכן המקום והדרך, הגדלת לי את מצוות החסד - ולך אני נותן כפול.
פרשה שבועית:
פרשת ויגש / 'הכי אחי'
"ויגש אליו יהודה..." {בראשית מ"ד י"ח}.
המפגש, בפתח הפרשה, היה רווי מתח. הוא העלה לשיא את 'התעללות' יוסף באחיו. בכל מעשיו עד כה, חתר יוסף אל רגע זה. המתחולל עתה, הוא המבחן שהחליט לכפות עליהם, טרם יגלה להם את זהותו האמיתית. שני הצדדים, במיוחד יהודה ויוסף, התעלו בהתנצחות זו אל המיטב שבאישיותם. ואנו, על יהודה נספר.
תמונת המצב ברגע העימות הייתה כדלהלן:
מושל זועם על גניבת הגביע. אנשי יוסף, רדפו אחרי האחים והאשימום בפשע. הללו, דחו על הסף את האשמה ובמו פיהם קבעו את דין הגנב אם ימצא:
"אשר ימצא אתו מעבדיך... ומת" {שם מ"ד, ט'}.
כה בטוחים היו בצדקתם. אולם, לחרדתם הגדולה היה ה'גנב' בנימין, צעיר האחים (שלא ידע כי בפקודת יוסף הוטמן הגביע באמתחתו).
האחים הובלו אחר כבוד אל ארמון המושל שפסק כי "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא והיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" {שם, י"ז}.
האחים עמדו הלומי רעם. העונש היה כבד מנשוא. הם הבטיחו לאב הזקן, שמאן לשלוח את בנימין מצרימה, כי ישיבהו בכל מחיר. במיוחד, הגדיל יהודה, שאמר:
"אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו... וחטאתי לך כל הימים" {שם מ"ג ט'}.
עתה, עמדו חפויי ראש לפני המושל, בלא מוצא מן הסבך אליו נקלעו. ויהודה, שאחריותו הייתה רבה ביותר, נטל את יוזמת הפעולה לידיו: "ויגש אליו יהודה ויאמר!"
רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה... רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס. {מדרש רבה בראשית צ"ג, ו'}.
יהודה החליט להילחם. להילחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של האחרון הוכחה. הכל תלוי עתה במוצא פיו. הוא פתח בנאום ארוך, הארוך ביותר בספר בראשית, נאום, שכולו פיוס וניסיון להבקיע מבעד למעטה הקשיחות אל לבו של האיש. יהודה פתח בסיפור השתלשלות המאורעות עד רגע זה. הוא סקר את התנהגות המושל איתם, את חשדותיו והתנכלויותיו {פסוקים י"ח-כ"ט}. לאחר מכן החל, בתיאור העלול לקרות עתה. את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן - המתאבל עדיין על בנו יוסף שנעלם - אם גם בנה השני של רחל לא ישוב לביתו {פסוקים ל'-ל"ב}. ולבסוף, מציע יהודה למושל את ההצעה הבאה:
"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו" {שם, ל"ג}.
זו נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם, אם בתמורה ישוחרר אחיו הקטון. וזאת, למרות שלכאורה הוכח פשע בנימין, ובמקרה כזה נקי יהודה מהבטחתו.
אכן, המדרש הסוקר את כל שלבי חייו של יהודה, רואה במעשהו זה את הפסגה. הייתה זו נכונות לשאת בסבל האיום של העבדות, במשטר בו הכלב היה חשוב מן העבד, סבל, לא ליום אחד בלבד, כי אם לכל החיים. סבל של יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה. כשאיש אפילו לא יראה אותו, ולא יהיה מי שיעריך הקרבה זו מצידו.
יוסף ראה, יוסף שמע ויוסף הבין:
האחים מכירים עתה בכל נימי נפשם שחטאו במוכרם אותו לעבד לפני שנים רבות. יהודה, המוכן עתה למסור את נפשו (וקשה מסירות נפש זו אף מן הנכונות למות) למען חירות בנימין - הוא ההוכחה לכך. עתה יתגלה לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע נהג איתם כך ובא עליהם בעלילות.
נספח היסטורי לפרשה: באותו מועד נכרתה ברית אחים בין יהודה ובנימין. ברית, שעמדה במבחן קורות הימים, עד ימינו. נחלתו של שבט בנימין שכנה בסמוך לנחלת שבט יהודה. כאשר קרעו עצמם עשרת השבטים ממלכות בית דוד והקימו את מלכות ישראל בשומרון - נשאר רק בנימין נאמן למלכות שבט יהודה. עשרת השבטים גלו ונעלמו. העם היהודי כיום מוצאו בעיקר משני שבטים אלו שהרגע ההוא, בארמון יוסף, כרך את גורלם יחד - לנצח.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אל מקום שאדם בורח בשעת צרתו, ניכר ששם שורשו. {רבי צדוק הכהן מלובלין}
סטטוס שבועי:
מאבק מתמיד יש לעם היושב בציון, עם שכניהם הערבים על אותה פיסת קרקע. מלחמת דמים אכזרית שגבתה קרבנות רבים והרטיבה את רגבי הארץ בנחלי דם ודמעות.
שנים נקפו מאז תחילתו של אותו מאבק עד שדווקא בצד ה'ישראלי', היו שהחלו תוהים: על מה אנו נלחמים? אולי, יש צדק בטענתם של הערבים. הרי הם טוענים לבעלות במשך אלף שנים ויותר. מדוע, איפוא, קוראים אנו לארצנו בשם החיבה 'מולדת', שעה שבני ישמעאל נולדו בה, ואילו רוב היושבים בה מהצד היהודי הגיעו לכאן הם או אבותיהם מגלויות פזורות בארבע כנפות תבל?
למאמינים באמיתות התנ"ך, אין כל קושי להתמודד עם תהייה זו. אנו מאמינים באמונה שלימה, כי הבורא נגלה לאברהם אבינו והבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" {בראשית י"ג ט"ו}.
זכותנו בה באה מכח התורה. ללא התורה אין לנו שום זכות טענה וביסוס בארץ הזו על כל גדותיה.
ציטוט שבועי:
כל כך נפלאות הכלכלה בשיטה של תורת משה ורציפות כל חלקיה, שתוך עיון בה מדמים לשמוע הרצאה על פיסיקה יותר מאשר ספקולציה של השכל האנושי. {פ.ג. פרודון}
סיפור שבועי:
'כשהלב בוכה...'
מי שלא ראה את עבודתו והשתתפותו הנפשית של רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק זצ"ל, אחרי השריפה הגדולה בשנת תרנ"ה (1895), לא ראה רחמים מימיו.
ר' חיים לא נח ולא שקט יומם ולילה, כשהוא משקיע את כל כוחותיו בשיקום משפחות ה'נשרפים'. כל אותם הימים שלאחר השריפה, לא היה רבי חיים ישן בביתו, אלא הולך למסדרון המשופע של בית הכנסת וישן שם על הרצפה. כל הפצרותיהם של בני ביתו שינוח בביתו ועל מיטתו לא הועילו,
והיה משיב להם: אינני יכול לשכב על המיטה, בשעה שכל כך הרבה יהודים אין להם קורת גג לראשם... {מתוך: מרביצי תורה ומוסר}
פרשה שבועית:
פרשת ויחי / 'שכר חמורים'
"יששכר חמר גרם, רבץ בין המשפתים... ויט שכמו לסבל" {בראשית מ"ט, י"ד-ט"ו}.
יששכר זכה ל'מחמאה' מפי יעקב. ובעת הברכה העניק לו את התואר – 'חמור':
אכן, הולם תואר זה את אופיו ומהותו של יששכר. הוא השבט, שהקדיש את עצמו ללימוד התורה ולהפצתה. השבט שהצטיין בתקופת הבית הראשון במספר הגדול של תלמידי החכמים, שיצאו מבין בניו, שזכה להעמיד לשירות העם מאתיים ראשי סנהדרין. הוא לא היה מעפיל אל הישגים אלו, אילו לא היה ניחן בתכונות החמור:
'מה חמור זה גרמיו ברורים, כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו'
'מה חמור זה עצמותיו חסונות וסובל בהן כל משא ואינו ניזוק ואינו מתעייף, כך יששכר נושא משאה של תורה ועולה ואינו ניזוק ולא ייעף'.
'מה חמור זה אינו בועט באדונו ואין בו גסות רוח לעולם, כך הוא יששכר מלא תלמידי'. {בראשית רבה}
כי רק תכונת הבהירות ללא שיעור, כוח סבל, התמסרות מוחלטת, נכונות מתמדת לשאת בעול וענוות אמת, מצמיחים יודעי תורה במובן הנכון של המילה. רק אז: 'יששכר' - יש שכר.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כאשר יהודי פוקח בבוקר את עיניו ואומר 'מודה אני לפניך', הוא צריך להרהר קמעא, מי הוא 'אני' ומי הוא 'לפניך'.. {רבי משה מסאסוב}
סטטוס שבועי:
החיים מלאים בחלומות ובשאיפות, אך על האדם לדעת לא לוותר על הערכים האמיתיים.
ציטוט שבועי:
כי דור בדור ימרוד, זה מדרך הטבע, אבל דור לא ידע את קודמו - זו הקללה של הדור שלנו. {ברל כצנלסון}
סיפור שבועי:
'שבתרבות...'
מה פשר השקט הזה?
האדם שצעד לצידו במרץ – משך בכתפיו. אין לו מושג.
בוא ניכנס לפונדק המקומי, נלגום מעט וננסה להבין מה מתרחש.
השניים היו הצאר הרוסי ושלישו האישי, שמעת לעת התחפשו ושוטטו בכפרי המדינה כדי למשש את הדופק אצל האזרחים הפשוטים.
על כוסית משקה גדולה ליהגו השניים על דא ועל הא, עד שצדה עינם איכר שנראה להם מתאים. הם הזמינוהו למספר כוסיות משקה על חשבונם, ולאחר שסברו שהוא שתוי מספיק, ביררו בעדינות מדוע מרכז העיירה – הלב העסקי שלה – שומם ושקט.
בגלל היהודים, השיב האיכר בפשטות.
למראה מבטי התמיהה הסביר: היום זה יום השבת שלהם. הם סוגרים מוקדם את העסקים עד מחר בלילה, הם יושבים בבתים שלהם ויש להם כל מיני טקסים.
הצאר שחשש ממרד כלשהו – נשם לרווחה. אולם הסקרנות התעוררה בו. בוא נלך לראות שבת יהודית, ציווה על שלישו. השניים צעדו בין בתי העיירה הקטנה שרוב תושביה היו יהודים, חיפשו בית מספיק נגיש שמחלונותיו יוכלו להביט פנימה ולראות שבת יהודית מהי.
מהחלון נגלה לעיניהם בית פשוט אך נקי להפליא. אבי המשפחה יושב כמלך בראש השולחן, בניו ובנותיו כשתילי זיתים סביבו, רעייתו מגישה מיני מטעמים שריחם המגרה הגיע עד לחוטם המלכותי בחוץ ועורר את תאבונו.
לאחר רגעים אחדים החלו האב ובניו שרים בהרמוניה יפה וקולם המתוק נישא אל החלון.
היהודים האלה, רטן הצאר הרוסי באוזני מלווהו. תראה איזה חיים טובים יש להם, אבל כל הזמן הם יספרו לך כמה קשה הגלות…
פרשה שבועית:
פרשת שמות / 'זכויות מיעוטים'
"וימררו את חייהם בעבודה קשה" {שמות א', י"ד}
ספר 'בראשית' מסתיים בתיאור ההיאחזות וההשתרשות של בני יעקב בארץ מצרים. ספר 'שמות' פותח בקורות היורדים הראשונים לארץ הנילוס. זהו סיפורו של מהפך, ואלו הן תולדות הנפילה מרום הכבוד והפסגה, בימי שלוט יוסף, אל תהום שעבודו של פרעה, כפוי הטובה. פרעה, "אשר לא ידע את יוסף" {שם ח'}
כבדים היו ייסורי מצרים. זו הייתה הגלות הראשונה בסדרת גלויות עם ישראל. קשים ונוראים היו העינויים ועבודת הפרך, כמובא בפסוקי הפרשה: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבדה קשה" {שם, י"ג-י"ד}.
המדרשים נותנים, אף הם, ידם לתיאור זוועות אותה תקופה. אכן, למקרא ייסורי ישראל במצרים, שותפים אנו להתלבטות פרשני כל הדורות, הדנים בשאלות הנוקבות: למה ייסורים? מדוע גלות? מדוע גלות כה קשה וכה אכזרית? מדוע כך ולא אחרת?
אולם, מעבר לטעמים, לסיבות ולאילוצים שבדבריהם הרי במבט לאחור - אנו חייבים להודות - תרמו ייסורים אלו משהו לאופיו של העם המתגבש והולך. לפחות לגבי תוצאה חינוכית אחת אפשר לומר, שלא הייתה מושגת בלעדיהם. בדיעבד, לא היו הייסורים לשווא.
כוונתנו לקביעת היחס הנכון כלפי קבוצת המיעוט החלשות בחברה. קבוצות אלו הן בדרך כלל חסרות מגן. הן נתונות, ברוב המקרים, למרמס 'החוק'. הרוב החזק בכל מדינות העולם בימים ההם, אוזניו היו אטומות לזעקת המיעוט החלש. פשוט לא נתפס בהגיונו, שיש למיעוט זכויות. כך היה המצב, לא רק בימי יציאת מצרים, כי אם גם אלפי שנים לאחר מכן. גם ביוון היפה, הנאורה והפילוסופית לא היו הדברים מובנים מאליהם. גם בה לא היה לעבד מעמד של אדם. שלא לדבר על רומא, למרות חוקיה המרשימים.
והנה, בשחייה נגד זרם הדעת המקובל בעולם, הציבה התורה את ייסורי מצרים כזיכרון מחייב לנהוג כראוי בעבד ובגר. החוויה המשותפת של הגלות הקשה משמשת, אפוא, רקע ליצירת מצב חברתי טוב יותר.
הנה מספר דוגמאות:
"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שם כ"ב, כ'}.
"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שם כ"ג, ט'}.
כך גם לגבי שמחת החג:
"ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והגר והיתום והאלמנה, וזכרת כי עבד היית במצרים" {דברים ט"ז, י"א-י"ב}.
או בחובת מנוחת השבת:
"למען ינוח עבדך ואמתך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" {שם ה', י"ד-ט"ו}.
וכדוגמה אחרונה - חובת ההענקה (פיצויים) לעבד המשתחרר:
"העניק תעניק לו, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" {שם ט"ו, י"ד-ט"ו}.
דרישת התורה אינה נובעת, אפוא, מנימוקים הומאניים כגון: 'כל בני האדם שווים', זכויות היסוד של הפרט וכדומה. אלו, לא היו משכנעים באווירה התרבותית של אותם הימים, אך הזיכרון הלאומי של סבלנו שלנו {"ואתם ידעתם את נפש הגר"} יועיל לנו אולי להתחשב יותר בחלש, כשנגיע לשלטון בארץ המובטחת.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
המקנא . . . שונא מה שהבורא חפץ. {רבי שלמה אבן גבירול}
סטטוס שבועי:
האדם מורכב מגוף ונשמה. מזיגה זו יוצרת ניגודים, מאבקי יצרים מול כמיהה לערכים רוחניים. כשהנפש חשה בריקנות גוברת, בחסר רוחני עקב העדר תרבות איכותית המעשירה את הנפש, ובהעדר תכנים המקנים מימד של נצח לחיים, או אז חש האדם תחושה של תלישות ובדידות.
ציטוט שבועי:
אנשים חושבים שביטחון ישראל בא ממה שאני עושה מהשעה שמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. ואני אומר שביטחון ישראל בא ממה שאני לומד תורה מארבע בבוקר עד שמונה בבוקר. מזה אני מקבל את הכוח, ומזה בא הביטחון. {צבי קמיל – זוכה פרס בטחון ישראל, ולשעבר יו"ר הועדה לביטחון גרעיני של מדינת ישראל}
סיפור שבועי:
'נאום פרידה...'
כאשר מפקד המחנה אמון גת לקח אותם להורג, ביקש אחד מן הבחורים להגיד כמה דברי פרידה. אני עמדתי אז למולם, ושמעתי כל מילה. זה שנאם לפניהם היה שמו ישראל אייזנברג. היה במחנה מי שהכירו בפנים שלו.
הוא לא דיבר הרבה. רק אמר לחברים שלו, כי הם צריכים לשמוח משום שהם הולכים למות על קידוש השם... מיד הוא אחז בידיו של בחור אחד והתחילו לשמוח יחד. 'העיקר שנהיה בשמחה', קרא לכל אחד ואחד מהם. והם כולם התחילו לשיר ולרקוד, כאילו אש נדלקה בהם. הם הוציאו את פאותיהם, שהיו מוסתרות עד כה מתחת לכובעיהם. הם לא הסתכלו כלל מה שמתרחש מסביב. הם רקדו ושרו, ואני חשבתי שאשתגע בו במקום... שצעירים כאלה ילכו למוות כמו אל הריקוד?!.. והרי כך, ברקידה, הם קפצו לתוך הבור, כשמטר היריות ניתך עליהם. {מתוך עדות קאפו במחנה פלאשוב}
פרשה שבועית:
פרשת וארא / 'תמונה משפחתית'
"הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי..." {שמות ד', ב'}.
משה ניסה, לא אחת, להתחמק משליחות הגאולה. עוד בעת מראה הסנה, הוא הביע ספיקות בדבר יכולתו האישית לגאול את העם. אולם האלוקים שכנעו באותות, כי הגיעה עת הגאולה. והוא – משה – נבחר להיות הגואל.
הספיקות הללו לא סרו מלבו כליל, גם כאשר כבר התייצב לראשונה בפני פרעה בדרישה: "שלח את עמי" {שם ה', א'}. כאשר דרישה זו לא הביאה את הגאולה, כי אם עוד החמירה את תנאי הגלות {שם ד', י"ט}, נפגש משה לראשונה באופוזיציה שהתנגדה לדרישותיו מפרעה. שוטרי בני ישראל ערכו אז את ההפגנה העברית הראשונה בהיסטוריה, נגד ההנהגה החדשה לעם.
הם פגשו במשה ואהרון ליד הארמון 'בצאתם מאת פרעה' והשמיעו את טענותיהם: "ויאמרו אליהם: ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ועבדיו, לתת חרב בידם להרגנו" {שם כ"א}.
מילים כואבות אלו החזירו את משה אל עמדת המוצא שלו: אי האמונה ביכולתו לגאול את העם, שאינו רוצה להיגאל. הוא פנה בדברים הבאים אל האלוקים: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?! ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" {שם ה', כ"ב-כ"ג}.
מילים כדורבנות! מילים שהביאו לתגובה האלוקית החד-משמעית בתחילה פרשתנו, המבקרות את צורת פנייתו של משה, ועם זאת מצהירות בבירור, כי זו שעתה של הגאולה: "... אמור לבני ישראל: אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה..." וגו' {שם ו', ו'}.
אולם גם בבשורה חגיגית ונחרצת זו, לא היה כדי להסיר את כל הספיקות מלבו. המציאות האכזרית הייתה, שבני ישראל לא התרשמו במיוחד מן הבשורה שבפיו. העבדים המדוכאים המושפלים "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" {שם, ט'}.
מה פלא, אפוא, שלאחר התנסות מרה שכזאת עם העם, עדיין לא האמין משה שיצליח בשליחותו לפני פרעה? "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" {שם, י"ב}.
ברגע זה בא המפנה האלוקי. ההיגיון שבגישתו של משה הוא שחייב את השינוי. לא עוד ניסיונות לשכנע את משה לעשות את המוטל עליו, כי אם: בפקודה. כך היא משמעות הפסוק, שבא אחרי הספק האחרון הזה שהעלה משה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל ממצרים" {שם י"ג}.
'עתה הושם קץ כל ההיסוסים. עד כה ניתנה השליחות באמצעות הדיבור הרך, המכוון לרכוש את לב המאזין ולקרבו אל התוכן. תחילה היה על משה עצמו להיווכח בהכשרתו למשימה זו, אך מעתה – בצורה החלטית ובלשון פקודה: ויצוום! אל לכם עוד להרהר, האם מוכשרים אתם או לאו, רק צייתו, מכאן תחילתו של עצם סיפור הגאולה' (רש"ר הירש על הפסוק).
וכאן קורה בפרשה דבר מעניין. במקום להתחיל ולתאר את מסכת עשר המכות שירדה על מצרים, עוסקת היא, בלא שום סיבה הנראית לעין... במשפחולוגיה. הלומד את הפרשה, מצפה ברגע זה לתחילת המסע אל הגאולה, ואילו הפרשה מספרת לו מהו המקור המשפחתי, ממנו באו משה ואהרון. ולא סתם, היא מאריכה בתיאור "ראשי בית אבותם" {שם ו', י"ד}, קוראת בשמות כל בני ראובן, שהקימו משפחות במצרים, וכן את בני שמעון ולוי {שם פסוקים י"ד-כ'}.
לאחר מכן מספר הפסוק, מי היה אביו של משה, ומי הייתה אמו {שם, כ'}. אין הפסוק שוכח לציין, שיוכבד זו הייתה דודתו של עמרם בעלה – אחות אביו. בהמשך תיאור הקשרים המשפחתיים מספרים לנו הפסוקים, גם מי הייתה אשתו של אהרון וכן את שמות בניו ושאר קרוביו. ולבסוף באה 'התגלית' הגדולה של הפרשה, שעד עתה כאילו לא ידענו עליה, כנראה: "הוא אהרון ומשה, אשר אמר ה' להם: הוציאו את בני ישראל... הם המדברים אל פרעה מלך מצרים..." וגו' {שם כ"ו-כ"ז}.
שני הדברים הללו מפליאים את הלומד והמעיין. מדוע עוסקת הפרשה דווקא ברגע זה בפירוט יתר של 'המשפחה הלוחמת'? האם זהו 'תצלום משפחתי' עם מנהיגי העם החדשים, היוצאים עתה למילוי משימת הגאולה שהוטלה עליה?
זאת ועוד, מה צורך רואה הפרשה להדגיש את אופי פעולתם הציבורית של משה ואהרון? וכי הדברים הללו לא ידועים לנו, העוקבים אחר מעשיהם מתחילת ספר שמות ועד עתה? מה חידוש חידשה לנו התורה בדבריה: "הוא אהרון ומשה, אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל... הם המדברים אל פרעה מלך מצרים...".
הדברים הבאים יובילו אותנו אל הבנת העניין:
'הבה ונתבונן בסדר הדורות שלפנינו. אין הוא מצטמצם בייחוסם של משה ואהרן, אלא סוקר הוא בקצרה את שני השבטים שקדמו לשבטם. וכן עוסק הוא בשבטם, מלבד השתלשלות ייחוסם הישיר. גם יראה את ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם. וכך מואר שבטם בקשרו אל שבטים שקדמו לו: ומשפחתם וביתם בקשריהם למשפחות ובני קרובים מדור קודם ומבני דורם. עוד יוגד לנו הגיל הגבוה, אליו הגיעו האב והסב, ולא עבר, אפוא, זמן רב ממותם ועד קומם של משה ואהרון. ועל רקע חוג רחב זה של קרובים וידידים, יצביע הכתוב על שניהם ויאמר: הוא משה ואהרון – ביום דבר ה' אליהם! ואם נוסיף ונתבונן במקום, בו ניתנת לנו הוכחה זו על ייחוסם וקשרי משפחתם, נגיע אולי לידי הבנת חשיבותו ומטרתו של כל הפירוט הזה.
עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרון לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו לאחר מכן, לא הייתה נחוצה משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הנצחון, שליחות, אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם, ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעת חשיבות יתרה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקרבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם, ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם' (רש"ר הירש על הפרשה).
פרשה משפחתית זו נכללה, אפוא, בתורה כמנגנון הגנה נגד כוונות האלהתו של משה. במזרח הקדום של אז, היה אדם – בסדר גודל של משה – נהפך בנקל לאליל. הלא אויבו הישיר, פרעה, כיכב בתפקיד זה במלוא הרצינות:
'פרעה לא היה בן תמותה, אלא אלוהים. זה היה עיקרו של רעיון המלכות במצרים. כלומר, שפרעה הוא הוויה אלוהית, אלוהות שהתלבשה בגוף. לא נכון לדבר על האלהה, אלא עבודת אלוהים... המלך במסופוטאמיה היה אדם גדול, שחונן בכוחות על-טבעיים, אך נשאר אחד העם... נביאי ישראל דחו את שתי הגישות כאחת... הם ייחסו את כל הערכים העליונים והמקודשים לאלוקים' (פרופ' הנרי פראנקפורט).
על רקע זה מובן חששה של התורה, שעתיד עגום שכזה עלול להיות גם עתידו של משה. סוף-סוף המהפכה העברית, שהחלה עם מסע השחרור ממצרים, מטרתה הייתה גם שבירת המוסכמות האליליות ששלטו בצורה אבסולוטית בנפשם ובתודעתם של בני הדורות ההם. מוסכמות שהובילו אותם אל כל חיי הרשע, הזימה והאכזריות, ואל הכיליון העצמי של תרבויותיהן.
אולם תכונת האלהת האדם הינה, כנראה, תכונה עמוקה בנפש האדם. גם דורות רבים אחרי גאולת מצרים קרה הדבר, ויהודי עלום מן הגליל הפך לאליל:
'הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני אדם מעט ניצוצות אור, שאך שאלם ממשה, הפך האיש בעיני הגויים 'לבן אלוהים', ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלוקים. כבר הוריד תורה משמים – ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו, דודניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם, על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל האנשים, ביניהם נולד וחונך.
הוא אהרון ומשה: הם המדברים אל פרעה; 'הוא משה ואהרון'. בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשייתה של מלאכת הגאולה (שם רש"ר הירש).
'התמונה המשפחתית' שצולמה בתחילה הגאולה, נועדה, אפוא, למען נשמור על הפרופורציות, ולא ניסחף. כדי שלעולם לא נבוא – המתפעלים מעוצמתו הרוחנית והמעשית של משה ומקדושתו הנשגבה – לאבד את חוש האבחנה בין האלוקי לאנושי, עלינו לזכור ולדעת את הגבולות ביניהם.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
מי שאינו תופס מקום - יש לו מקום בכל מקום. {רבי ברוך מסטוטשיק}
סטטוס שבועי:
מתוך כשלושת אלפים וחמש מאות שנות קיומו של עמנו, במשך רוב תקופת קיומו, חסרו לו לחלוטין כל אותם תנאים יסודיים הדרושים להווייה הלאומית:
ללא שפה משותפת. ללא תרבות אחידה. ללא מוצא משותף. ללא ריבוי אוכלוסין. ללא מערכת הגנה צבאית. כל עם נורמלי במצב דומה היה מתפורר מיידית.
נוסיף על כך את היותנו 'כבשה בין שבעים זאבים'. בעלי הכוח והשיניים נעלמים ומפנים את מקומם ל'זאב התורן', ואילו ה'כבשה' הבודדת שורדת, והיא בלתי ניתנת לכיליון. למרות שאיבדה מיליוני קורבנות, האומה ככלל לא נעלמה מבימת ההיסטוריה.
ציטוט שבועי:
הכבוד שאנו רוכשים למקורות הוא מיסודות היהדות. הוא נמשך מכיבוד הורים אשר העניקו לנו את החיים, דרך הכבוד שנחלוק לאלה שלימדו אותנו ולו את הדברים הפעוטים ביותר... אך בעיקר ומעל כל אלה עומד הכבוד לאלוקים בורא האדם. כך יוצר המונותיאיזם העברי אחדות שלמה ואיתנה. {פרופסור הנרי ברוק}
סיפור שבועי:
'משפט צדק'
ההמון הזועם צבא על ארמונו של המושל. גרונם ניחר מצעקות ומשאלתם הייתה אחת: לחייב את הרב להסגיר את הרוצח לידי השלטונות.
שעות ספורות קודם לכן שגג יהודי מבני ירושלים והרג ערבי, מיד לאחר מעשה נמלט היהודי אל ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד וביקש מקלט. רבי יוסף חיים הסתיר אותו במחבוא גאוני.
לבני ביתו שהתפלאו מדוע הוא עושה זאת, השיב הרב: אילו ידעתי שהיו מוסרים את היהודי לבית המשפט והיה נעשה משפט צדק – הייתי מניח שיבוא על עונשו. אולם ההמון המוסת יקרע אותו כדג ולא בטוח שחלילה יהיה את מי להביא לקבר ישראל...
חכם עדיף מנביא. תוך זמן קצר התגודדו ערביי ירושלים מול בית המושל בצווחות מחרישות אוזניים שיחייב את רבי יוסף חיים לספר היכן הרוצח.
רבי יוסף חיים הובא אל המושל ונתבע לגלות היכן החביא את האיש. לממשלה יש משטרה וצבא שתפקידם לשמור על החוק, ענה הרב זוננפלד. יבצעו את תפקידם, יחפשו אותו ויעמידוהו לדין. אינני מחויב כאזרח לספק מידע מהסוג הזה.
אשליך אותך לכלא! איים המושל בפנים סמוקות מזעם נוכח הרב היהודי האמיץ.
רבי יוסף חיים פתח את מעילו והראה למושל את נרתיק הטלית ותפילין שהביא עמו: התכוננתי לזה, אמר בשלווה.
בניסיון אחרון שלח המושל יהודי מעשירי ונכבדי ירושלים אל רבי יוסף חיים, שיפעיל עליו את כוחו וישכנע אותו למסור את הרוצח.
היהודי הגיע לבית הרב זוננפלד והחל לצעוק עליו בקולי קולות שהוא מסכן את כל היישוב היהודי, וכי יתחולל פוגרום בעקבות סירובו להסגיר את הרוצח.
רבי יוסף חיים לא התפעל. שאלה אחת לי אליך, דיבר הרב בשלווה כשהייתה הפוגה בין הצעקות, אם זה היה אחיך או הבן שלך – גם היית מבקש למסור אותו לידי ההמון!?
פרשה שבועית:
פרשת בא / 'חדשות לבקרים'
"החדש הזה לכם ראש חדשים" {שמות י"ב, ב'}.
ברגע היציאה ממצרים העניק האלוקים לבני ישראל 'שעון' במתנה. לא שעון פשוט היה זה, כי אם אורלוגין של ממש. אורלוגין מקורי ביותר, שאת 'מחוגיו' יסובב - מידי פעם - עם ישראל עצמו. כך ידע תמיד ובכל מצב את ה'שעה' הנכונה, האמיתית והמדוייקת.
'אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך, שהיה לו אורלוגין והיה מביט בו וידע, איזה שעה ביום. כיוון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקב"ה: עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורים בידכם- אם אמרתם הן - הן. אם אמרתם לאו - לאו. מכל מקום יהא החודש הזה לכם!'{ילקוט שמעוני, פרשת בא, קצ}.
אורלוגין זה ידוע יותר בשמו 'קידוש החודש וסוד העיבור'. הכוונה היא למערכת המורכבת והמתוחכמת של חישובים אסטרונומיים, המאפשרת את קביעת השנה היהודית על חודשיה ומועדיה. על מערכת חישובים זו נאמר בתורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" {דברים ד', ו'}. אכן, כך הוא, שכן בניגוד ללוחות השנה האחרים, שחישוביהם מבוססים על מהלך השמש, (נוצרי) או על פי מולד הלבנה (מוסלמי), בנוי הלוח היהודי מתרכובת של שתי מערכות חישוב אלו גם יחד.
עובדה זו חייבה ידע אסטרונומי מפליג וחישובים מדויקים ביותר. המעוניין בידע זה יוכל למוצאו בתלמוד ובספרות ההלכה, הנלווית לו. המפליא הוא, שבדורנו - דור הלוויינים והשעונים האטומיים, הוכיחו כלי המדידה החדישים, שנשלחו אל החלל, את דיוק החישוב התלמודי (לגבי אורך הזמן שבין מולד למולד) עד לספרה החמישית אחרי הנקודה.
אולם, נשאלת השאלה: מדוע הייתה זו המצווה הראשונה, שציווה האלוקים את העם הנגאל? מדוע חייבת הייתה להגיע לאוזניו, עוד בטרם ייטוש את אדמת מצרים? ולמה קדמה גם למצוות חג הפסח, האמורה להנציח בצורה בלתי אמצעית את המאורעות הגדולים, שציותה התורה מיד אחריה?
הסוד כולו טמון במילת המפתח: "לכם". "החדש הזה לכם ראש חדשים". "לכם" זה, מורה על חובת המעורבות האישית של עם ישראל ובתי-הדין שלו בתהליך קביעת ראשיתו של כל חודש. לו הייתה המצווה רק חובת הידיעה המלאה של החישובים האסטרונומיים של מולד הלבנה, לא היה מקום למילה "לכם". הלא חישובים אלה אינם אלא קביעה אובייקטיבית של מצב אסטרונומי נתון, ותו לא!
אולם, מצוות קידוש החודש יושמה בצורה שונה. בית הדין הגדול שבירושלים ידע היטב, מתי הוא המולד החדש. מן המקורות עולה, שהידע האסטרונומי, שהיה בידי חכמים, היה מושלם. ובכל זאת, מחייבת מצווה זו, שהחודש יהיה לכם שלכם. מטרה זו תושג באמצעות קביעה סובייקטיבית, שלא על פי החשבון שבידם. על כן, ציפה בית הדין כל חודש לבואם של עדים, כדי שיעידו בפניהם, כי ראו את המולד החדש, והיום הוא יומו הראשון של החודש.
המשתמע מכך הוא, שהאדם נקרא לקבוע את אורך חודשי השנה ואת תאריכי חגיו, והצהרת בית הדין היא הקובעת מתי יחולו.
אלו הם פני הדברים בתקופה, שבה קוימה מצווה זו בפועל, בעת שעמד בית המקדש על מכונו בירושלים, וגם לאחר החורבן תקופת מה, המעיין במשנה ובתלמוד יבחין בהווי הציפייה שנוצר בעם, היושב בציון. בתחילת כל חודש היה חשוב לכל פרט אישית לדעת, מה תהיה החלטת בית הדין לגבי מועדי החגים השונים.
כאן אנו מגיעים אל התכנים הרוחניים של המצווה. שכן, מה יצרה ציפייה לאומית זו כל חודש? מה תועלת צמחה לנו מן האחריות, שהוטלה עלינו, לקבוע במו ידינו את ראשיתו של החודש?
היא יצרה את ההכרה, שאין לחוקי הטבע תוקף מוחלט ושליטה מלאה על האדם וגורלו, אף לא על תבל עצמה. אין אנו כפופים להם. להיפך, אנו, בני אנוש, אנו הקובעים את גורלנו בהתאם להתנהגותנו המוסרית. כתזכורת חודשית נמסרה בידינו קביעת תאריכי מועדינו, אף בניגוד לחישוב האסטרונומי, כדי להחדיר בנו את ההכרה:
'לו היו התחלות חודשינו והחגים, התלויים בהן, קשורים בדיוק לפרקי זמן פלנטריים אסטרונומיים באופן שמחזור הירח יכרוך אחריו מאליו את ה'מועד' והמועדים, הרי היינו, אנו ואלוקותינו כפופים, כביכול, לכורח העיוור, השליט בתהליכי הטבע. וכך היה מועד ראש החודש סיוע רציני לאליליות שבפולחן הטבע' (רש"ר הירש של הפרשה).
פולחן הטבע, שהוזכר בציטטה, הוא פולחן מצרים, שממנו צריכים היו בני ישראל בדחיפות.
מצווה זו אמורה לשמור את תחושת ההתפעמות, שהייתה מנת חלקם של בני ישראל בשעת הגאולה. תחושה זו היא סם חיים לעם, החפץ להאריך ימים. שחר החירות, שעלה לפתע באופק חייהם, קרע בפניהם שחקים חדשים. הם טעמו את טעמה הנפלא של ההתחדשות. התחדשות בכל רבדיה: הרוחניים, הלאומיים והאישיים. כיצד משמרים לעד רגעים כגון אלו? באיזה 'פטנט' ניתן למנוע את השקיעה בקיפאון השגרה והשעמום של חיים אפורים, בדורות שיבואו, שבהם תהיה החירות דבר המובן מאליו (הד להתלבטויותינו כיום)?
ובכן, רק על ידי חזרה שיטתית ומתמדת על חווית התחדשות זו תושג המטרה. היא תושג בעזרת הקביעה החודשית של ראש החודש החדש. האדם העברי ישא את עיניו אל הרקיע, שממרחביו נמוג כליל פס הכסף של הירח, והוא יתור אחר רגע מולדו החדש. הוא יצפה בתהליך של התחדשות הלבנה, החשוב לו לקיום אורח חייו הדתי. התהליך עצמו יטביע בו, ברבות הימים, משהו מתחושת ההתחדשות עצמה.
זהו האורלוגין האלוקי, שהוענק להם בטרם גאולה, למען יבינו בדיוק, גאולה מהי.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל, כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי. {ישעיהו ס"ה כ"ב}
סטטוס שבועי:
לפעמים אנו רואים עץ הגדל מוטה, עקום, ותחושת החמצה עולה בלבנו, כמה חבל שלא טיפלו בו כראוי, הזניחו את מראהו וצורתו. אותן שנות גדילה וצמיחה בהן ניתן היה לתקן, חלפו. ולאחר מכן כבר מאוחר.
כן הוא האדם. בשנות ילדותו ונערותו עדיין לא נקבעו בלבו דעתו והשקפתו. מידותיו עדיין ניתנות לעיבוד, לשיפור ולהטבה בדרך קלה. על כן משימים אנו דגש מיוחד על שנות הילדות והנערות, כדי שאותן שנים משפיעות תוכלנה לעצב את אישיותו, לעודד ולחזק את מידותיו ותכונותיו החיוביות.
אך לעולם לא מאוחר, ואף בגיל מבוגר יותר ניתן לשנות. אולם כאשר השנים חולפות, השינוי קשה יותר.
ציטוט שבועי:
אבותינו, עובדי אדמה, שחיו בחיק המולדת והבינו לשיחתם של אילנות ועשבים, הרגישו בחוש את התחדשות הטבע והצומח ויצרו את החג - ראש השנה לאילנות - בעונתו, עונת ירח שבט. {יוסף וויץ}
סיפור שבועי:
נטיעה ראשונה ביסוד המעלה
ב"ה, יום ב' לסדר "כי ילך מלאכי לפניך והביאך וכו' ", שנת ויתברכ"ו, עשרים ושנים בחודש שבט, פה צפת, תובב"א.
שלום לחותני היקר תודה לא-ל החיים והשלום פה עמי וכו'.
בשבוע העברה תודה לא-ל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים... ומאה רימונים. ועוד ניטע אם ירצה השם כמה מיני נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות, כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה, הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: "ויטע ד' אלהים גן בעדן"...
{מתוך מכתבו של ר' אלעזר פישל סלומון}
פרשה שבועית:
פרשת בשלח / 'חינוך פיננסי'
"וילונו כל עדת ישראל על משה ועל אהרון ויאמרו: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" {שמות ט"ז, ב'-ג'}.
חודש עבר, בדיוק חודש מן היום בו נגאלו מארץ מצרים, אשר כרעה תחת המכות הנוראות שהנחית עליה האלוקים. חודש פחות שבוע עבר מאז שחשו את עוצמת ידו הגדולה של האלוקים, שקרע לפניהם את ים סוף בעוד המצרים, הרודפים אחריהם, טובעים בתוכו. ואם כן, ידעו מה עצום כוחו של האלוקים, גואלם. הם ידעו זאת לא כידיעה פילוסופית אבסטרקטית, שאינה ניתנת להוכחה ממש. הם ידעו עובדה זו בידיעה מוחשית אותה חשו על בשרם. ואם כן, איך ייתכן, שאחרי פרק זמן כה קצר, שעה שקרקור הרעב הראשון מציק להם, צומחת בלבם התלונה, המשופעת בטרוניות המתאימות לפועלים שובתים בישראל שמפעלם נסגר.
איזה מילים!! – 'המקטר' הישראלי המצוי יש לו, לכאורה, ורק לכאורה, על מי לסמוך. בנושא זה הוא ממש שומר מסורת, אולם על התנהגות זו של העם מרחפת שאלה קשה ביותר: וכי שכח את כל מה שחווה רק לפני חודש? האם כה קצר הוא הזיכרון? אם קשה להם לבני ישראל, מדוע לא פנו בתפילה לאותו אלוקים, שהצילם עד כה? למה פנו ישירות למסקנות חד משמעיות של שחור ולבן (במצרים טבלנו בכל טוב, ועתה מזומן לנו רק המוות) חוץ מזה, מדוע באמת לא דאג להם האלוקים – המוציא אותם אל המדבר – למזון, בטרם יחלו התלונות, הטרוניות, והמחשבות הפסימיות? מדוע לא להיטיב עם העם לפני שהוא מתלונן, כדי שלא יתלונן?
אכן, באותן השעות של הרעב, בו נתקפו לראשונה מאז צאתם ממצרים, למדו והכירו בני ישראל שגאולתם טרם הושלמה. עצם הפחד מפני העתיד – והדאגה מחוסר הביטחון הכלכלי, והחשש שלא יהיה בידם לפרנס את משפחותיהם – מצביעים על שעבוד רוחם לתנאים ולנסיבות של החיים. לפתע נוכחו לדעת שסכנת הרעב כובשת את לבם כליל, ומדחיקה את כל הזיכרונות הגדולים של העבר הלא רחוק. כלומר הם יצאו רק לחופש מעולו של נוגש אכזר, אך לכלל גאולה ודרור אמיתי לא הגיעו. זאת רצה האלוקים ללמדם בתחילת דרכם כעם היסטורי. על כן, לא העניק להם לחם חסד מן השמים, סתם כך, כדי להנעים עליהם את השהות במדבר. רק אחרי שחשו בתחושות של רעב, רעב שהצמיח תלונות והביא אותם להכרה בעובדת גלות נפשם בתוככי מציאות החיים (כשהדאגה מיום המחר משתקת את כוחותיהם הרוחניים וחתירתם לערכים נעלים) – השפיע עליהם האלוקים ממרום את לחם הגאולה. הוא מזון המן, אשר יסייע בידם לבנות אישיות בת חורין כראוי. הבה נעקוב אחר השתלשלות העניינים:
"ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" {שם, ד'-ה'}.
בפסוקים אלו הונח הבסיס והאיתן לכלכלת המדבר. זו כלכלה שהינה אנטיתזה לתורות הכלכליות המוכרות לנו, הקומוניסטית והקפיטליסטית, כלכלה מדברית זו תוכננה כך שתוכל לשתול את יסודותיה וערכיה באופיו של העם, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. כך קיים סיכוי שעקרונות אלה ישלטו גם בתקופה שתבוא לאחריה, כאשר בני ישראל יכנסו לארץ ויעמדו ברשות עצמם – בתחום החיים המעשיים, היצירתיים. מהו הבסיס לצורך בעקרונות אלו? הבה ונראה:
סכנת הרעב האמיתי או המדומה מערערת כל עקרון ומבטלת כל החלטה טובה. וכל עוד לא נגאל האדם – לא מן הדאגה למחייתו – אלא מתוקף הדאגה למחייתו, אין מקום להגשמה מוחלטת של תורה ה'... כל עוד נרתם האדם לעול פרנסתו לבדו – הוא לבדו בכוחותיו המוגבלים – אין קץ לאותה דאגה. עלולה דאגה זו להפוך את עולמו למדבר – לא רק בלכתו במדבר – אלא גם בתוך תוכו של עולם מיושב, רב נכסים אך גם רב מתחרים. עלול האדם לחשוב, כי דאגתו צריכה להקיף, לא רק את יום המחר, כי אם גם את העתיד כולו גם את עתיד הבנים, הנכדים והנינים. מחשבה זו ממריצה אותו להוסיף כיבושים על כיבושיו, ללא מנוח וללא התחשבות, עד כי לא יוותר מקום בלבו לכל תכלית ומטרה אחרת" (רש"ר הירש על הפרשה).
בציטוט תמציתי זה כלולה בעצם כל מלחמתו של האדם, מאז שנגזר עליו ש"בזיעת אפיך תאכל לחם". דאגה כבירה זו ללחם בנתה – משחר ההיסטוריה – את תפישת עולמו. היא השחיתה את מידותיו, קבעה את סולם עדיפויותיו, בו הפרנסה והרווחה הכלכלית הן היעד העליון (כך התבטא באמצעי התקשורת צעיר ישראלי: מציונות אי אפשר לחיות... וירד לקליפורניה). היא דחפה אותו להישגיות חסרת מעצורים במישור האישי והלאומי כאחד. הדאגה והחשש מפני חוסר המזון משעבדים כליל את רוחו של האדם, מתירים לו לדרוס ולהשמיד את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה, יהא זה השכן; המפעל המתחרה, המפלגה השנייה או העם האחר הפוגע ב'מרחב המחיה' שלו. חברה המושתתת על ההישגיות חומרית כצווי עליון, עיקר מעייניה הוא במאבק המתמיד להשגת המזון בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית (כי לא נותר זמן לכך, גם במקרה והרצון קיים). אף יותר מכך, קיים ביניהם גם ניגוד מהותי. הנה, האידיאל היפה של השוויון והסרת הכבלים מעל ידי העובדים בתורה המרכסיסטית – הסתיים בגולאג סובייטי, בבית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.
אלו הם תולדות שעבודו של האדם למערכות כלכליות שיצר לעצמו במשך הדורות.
כלכלת המן במדבר, באה לגאול את בני ישראל מנטייה טבעית זו, המקננת בלב כל בן אנוש. תלונתם, שצוטטה לעיל, הבהירה להם עצמם, שגם הם נגועים בנגיף הפחד האנושי המצוי מפני המחר העלום. גם הם, אפוא, מועמדים לגלישה מסוכנת במדרון 'ההתפתחות' האנושית, שצוינה לעיל, על כן, ניתן להם המן כניסיון, כמערכת אימונים רוחנית, כתרגילי כושר יום-יומיים, שמטרתם לחזק את שרירי הלב ולמנוע התנוונות רוחנית זו.
כיצד היא פעלה:
הבסיס הראשון הוא: ההכרה המעמיקה שבלב, שגם דאגת הפרנסה, הראשונה בין כל דאגות אנוש, גם היא אינה מוטלת בראש ובראשונה על האדם לבדו, האדם רשאי וחייב לעשות מה שה' מטיל עליו ואילו ההצלחה מסורה בידי ה'... (שם ברש"ר הירש).
ועל כן: "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי" {שם}.
ההליכה בתורתי מותנית בכך, שאמצא אנשים המסתפקים בפרנסתם ובפרנסת נשיהם ובניהם דבר יום ביומו. העושים את חובתם היום ואוכלים היום בשמחה ובטוב לבב – ומשליכים על ה' את דאגת המחר. מי שברא את היום ואת פרנסתו, יברא גם את יום המחר ואת פרנסתו. רק הבוטח בה' ללא תנאי, מובטח שלא יעבור על תורתו, מחמת דאגות פרנסה אמיתיות או מדומות. מי שלא למד להשליך את פרנסת המחר על ה', סופו לסור מה' ומתורתו על ידי הדאגה לשנים רבות. ומכאן, מאמרו הגדול של רבי אליעזר המודעי: 'מי שברא יום, ברא פרנסתו... כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה אוכל למחר – הרי זה מחוסר אמונה' (רש"ר הירש שם).
במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, תרגלו בני ישראל, לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו כל בוקר. ומי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו לאכול באותו יום. ללמד את האדם מישראל את החובה לשקוד על פרנסתו, וחלילה שבטחונו בה' לא יביאהו לפרזיטיות ולרדיפת בצע. כל מי שהרבה ללקט מן נוכח לדעת, כשהגיע לביתו, שהעלה חרס בידו:
"וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו... ויאמר משה: איש אל יותר ממנו עד בוקר ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, וירום תולעים ויבאש..." {שם י"ח-כ'}
ניסיונו של העם בלוקטו את המן ששת ימים העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית, והנחיל לו בקשר לכך לקח בעל חשיבות מרובה – לדורי דורות. מגונות הן מידות העצלות, רדיפת הבצע, הקמצנות וקטנות האמונה המנוונת. משובחות הן מידות החריצות, ההסתפקות במועט, תכונות האדם השמח בחלקו והנהנה ממנו, בוטח בה' ומשליך עליו את יהבו (רש"ר הירש שם).
רשימה זו הינה נגיעה רופפת בלבד, בנושא בסיסי זה החשוב לחיינו העכשוויים, כפי שהיה חשוב לבני דור המדבר.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אם אין לך דבר ששווה למות עבורו - אין לך דבר ששווה לחיות עבורו. {הרב נח וינברג}
סטטוס שבועי:
המאבק אודות זכותנו על הארץ צובר תאוצה. העם כולו ללא יוצא מן הכלל נפגע לא אחת ממעשי טרור ושטנה המופנים נגדנו עקב המאבק הבלתי פוסק על ארצנו. הדרך שבכוחה לחזק ולחשל אותנו, היא הגברת זיקתנו לארץ. הכרת ערכה המקודש של ארץ ישראל תסייע לכולנו להמשיך לחיות בה ולצפות לגאולת האומה כולה ממסכת הייסורים שאנו עוברים.
ציטוט שבועי:
הביוגרפיה האישית מתחילה במשפחה, אבל משפחה אינה נושאת את עצמה ואינה מסתיימת בעצמה. היא מיוסדת על עם, היא מצטרפת לעם והיא ממשיכה חיי עם ויצירתו. {פרופסור אליעזר שביד}
סיפור שבועי:
'הבית הפתוח'
דלתו של רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט זצ"ל, הייתה פתוחה לפני הציבור בכל זמן ועת.
שאלוהו מקורביו מדוע אין הוא קובע שעות קבלה, כדי שלא יפריעו לו בכל שעות היום והלילה.
השיב רבי שמואל: יהודי נדרש ללכת בדרכי הבורא, כפי שנאמר בתורה: "והלכת בדרכיו". בברכת המזון אנו אומרים: "שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה". מכאן שאין לבורא עולם 'שעות קבלה', אלא הוא דואג לברואיו בכל זמן ועת.
פרשה שבועית:
פרשת יתרו / 'מסע אחר'
"וישמע יתרו כהן מדין… את כל אשר עשה אלוקים… ולישראל… ויבא יתרו… אל משה אל המדבר" {שמות י"ח, א'-ה'}.
'מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק!' (רש"י שם).
שני מאורעות אלו – לדעת חז"ל – הביאו את יתרו אל המדבר, אל משה, אל מחנה ישראל. מדוע דווקא אלו השניים דחפו את יתרו לעזוב את ביתו במדיין ולנדוד אל המדבר?
אכן, קשר עמוק.
יתרו, כידוע לנו ממקורות תורה שבע"פ, היה מגדולי הוגי דורו. הוא היה אדם, שחיפש כל ימיו אחר האמת. על מזבחה הקריב קרבנות רבים. הוא תר אחריה בכל דת אלילית, שהייתה בהישג ידו. הוא סגד לכולן, וכולן הנחילו לו אכזבה עמוקה. עד שהופיע משה בביתו ופתח את שערי לבו בפני אמונות היסוד של אבות האומה הישראלית.
כשהגיע לאזניו נס קריעת ים סוף, שוכנע סופית בכל יכולתו של אלוקי ישראל. כלומר, הוא אישית מצא את דרכו אל האלוקים. אולם, בצמוד לחדשות אלו הגיעו לאוזניו עוד ידיעות מן הכרוניקה המדברית: עמלק תקף את בני ישראל!
ידיעה זו יצרה בעיה. היא הדליקה 'נורה אדומה' בלבו של יתרו. הוא חש, שאם יכול אויב כלשהו לבוא לתקוף את ישראל, מיד אחרי נס כה מהמם ומשכנע כקריעת ים סוף – פירוש הדבר, שמשהו לא כשורה. אם נס, שהפיל את חיתתו על כל עמי הסביבה, לא הפחיד את עמלק, אם התרחשות, שעליה נאמר "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל ישבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד…" {שם ט"ו, ט"ו-ט"ז}, לא מנעה ממנו להתנפל על עם, החוסה בצל האלוקים – סימן הוא, שניתן לנטרל את ההתרגשות מן הנס. ניתן להתגבר על הפחד מפני העם, שניצל בדרכי פלא. כל הדרוש הוא תיאוריה 'מתאימה', שתעניק להתרחשות הסבר טבעי. הסבר, שיאפשר לאדם להשתחרר מעוצמתו המרעישה של המאורע.
אותה שעה הבין יתרו, כי אין די במסקנות ההגיוניות שהסיק. אם רצונו לבסס את האמונה, שקנתה שביתה בלבו, עליו לבוא ולשהות במחיצת בני ישראל, לחוות יחד איתם את חוויות מתן תורה, שכל הסבר טבעי לא יכול להיות להן.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
החושב מעט יטעה הרבה. {רבי יהודה אריה ממודנא}
סטטוס שבועי:
שכלו של האדם, דעתו ותבונתו מחייבים יחסי כבוד כלפי הבריות, הליכות דרך ארץ ומידות טובות. דרך זו היא דרך המלך המובילה אל התורה שהיא מסגרת החיים, אשר הוענקה לנו על ידי בורא עולם.
ציטוט שבועי:
על לקח אחד ואחד בלבד, מותר לומר, שההיסטוריה חוזרת בהדגשה: כי העולם בנוי על יסודות מוסריים; ובטווח ארוך ייטיב לטובים ובטווח ארוך ירע לרעים, אולם זה אינו מדע. אין זו אלא התורה הישנה, שהורו לפני זמן רב נביאי ישראל.. {ג'יימס אנתוני פראוד}
סיפור שבועי:
'תרופת הרגעה...'
אל ביתו של הרב בן ציון פלמן זצ"ל מרבני בני ברק נכנס גנב באישון לילה, וגנב את שעונו של הרב וארנקה של הרבנית ובו סכום של 3000 שקלים.
בבוקר כשהתגלה שמישהו הסתובב בבית, לא נלחצו בני הבית מידי לגודל הנזק הפעוט יחסית, אך ר' בן ציון היה נסער ומוטרד מאוד.
חלפו ימים והרב עדיין נסער ומתוח, אחיו ר' ישראל נתן לו שעון חילופי והציע לו את סכום הכסף שנגנב, אך ר' בן ציון משך בכתפיו ונופף בידו בביטול, כאומר 'זה לא הענין'. בני הבית נותרו מופעים ונבוכים, ואינם מבינים על מה הבהלה הגדולה, והרב לעומתם הצטנף בפינה, הוציא צרורות של מסמכים ומחשבון ישן, והחל כותב ומוחק, וחוזר ושוב מוחק, ומידי פעם מרים מבט מאוכזב.
חודש ימים חלף, ולפתע, ביום בהיר אחד, הגיע שליח מאת הגנב, כשבידו מעטפה ובה 3000 שקלים במזומן ושעונו של הרב. השליח התנצל בשם הגנב, סיפר על נקיפת המצפון העוברות עליו, וביקש סליחה בלא להותיר עקבות. הרב כששמע על החזרת הכסף, מיד נהרו פניו. את עת הרצון ניצל אחיו כדי לשאול: ילמדנו רבינו, אינני מבין מה מתרחש כאן. מלכתחילה – עם שעת הגניבה, לא הבנתי את פשר הדאגה והצער, שהיו מופרזים מידי בעייני כולנו. ועתה, עם השבת הכסף – הרי לא מדובר בזכייה בסכום עתק בלוטו, אלא בכמה אלפי שקלים בודדים. לשמחה – מה זו עושה?
ר' בן ציון היה שרוי בהתרוממות הנפש ובשמחה, שגרמו לו לגלות את מצפוני לבו: הלא תבין אחי יקירי, כי מאז הגניבה אני נסער, כי לא מצאתי את הסיבה לגניבה. הרי אם אדם נוהג ביושר מלא בכספו, נושא ונותן באמונה ומרויח את המגיע לו – לא מזדמנים נזקים ותקלות תחת ידו, הגנבים לא מוצאים את הדרך לביתו וגם נחסכות ממנו עוגמות נפש רבות. ברגע שגנב ביקר בביתי הוכרחתי לבדוק האם יש כסף שהרווחתי שלא ביושר, איך הגעתי לנזק לא צפוי... לפיכך השקעתי שעות ארוכות בבדיקת כל החשבונות, כדי לבחון היכן נמצא הסכום הבעייתי, שהגיע לידי שלא ביושר. לאחר בדיקה מעמיקה גיליתי שאין סכום כזה ופליאתי גברה – אם כן, למה הזדמן לנו נזק כזה, איך קרה שהגנב הגיע לביתי? אי לכך הייתי מודאג וכאוב, נסער ומבולבל....
הרב עצר קמעא והמשיך: הדבר היחיד שמצאתי, הוא שפעם אחת, לפני כמה חודשים, הייתי זקוק לכסף בדחיפות, והפרשתי הלוואה בסך 3000 שקלים מהקופה בה מונחים כספי המעשר המיועדים לחלוקה לצדקה. כעבור חודש החזרתי את הסכום במלואו, והמשכתי להקפיד להפריש מעשר מדי חודש בחודשו, ולכן לא הבנתי מה קרה שנגנב כסף, הרי כבר פרעתי את חובי, ומאז ועד עתה – אני מקפיד מאוד לתת כספי מעשר בזמן? עתה הכל ברור, אף שברוך השם כל כספי ישר והגון, ואני גם מקפיד להפריש ממנו מעשר כהלכה – אך כיון שלוויתי מקופת המעשרות והשהיתי בידי 3000 שקלים למשך חודש – לפיכך כנראה נגזר עלי כי מאותו הסכום יילקח ממני, יישלל ממני לאותה תקופה בדיוק. עכשיו שהכל מבואר ומובהר, ברור שאני כה שמח ורגוע.
פרשה שבועית:
פרשת משפטים / 'משפט עברי'
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו...עזוב תעזוב עמו..." {שמות כ"ג ה'}
בתלמוד נלמדים מפסוק זה הלכות רבות. הלכות, היוצרות מסכת שלימה ומקיפה של תורת העזרה לזולת, כאשר הוא נקלע לקשיים.
אנו נעמוד, לצורך דיוננו, על שני פרטים. מתוך עיון מדוקדק בכתובים הסיקו חז"ל, כי מדובר בהם בשתי חובות, חובת פריקה הבהמה הרובצת על הקרקע באפס כוח, ועל חובת העזרה בטעינה על גב החמור, העומד שוב על רגליו ומוכן לצאת לדרך.
והיה, אם נזדמנו שתי המצוות יחד, בבת אחת, כגון שני חמורים אחד רובץ תחת משאו, והשני מחכה להטענה, חובת הפריקה קודמת לחובת העזרה לבעל הבהמה לטעון. וזאת, משום שעל ידי פריקת משא בהמה שכשלה, אני מקיים עוד מצווה, מצוות מניעת צער מן הבהמה, וצער בעלי חיים הלא הוא איסור תורה.
ועתה, שימו לב.
הלכה אחרונה זו עלולה להשתנות. יכול להיווצר מצב, בו יהיה האדם חייב לנהוג להיפך. כלומר, קודם לעזור בטעינה, ורק לאחר מכן בפריקה. הידעתם מתי? כאשר הנחלץ לעזרה שונא את בעל החמור, המצפה שיעזרו לו בטעינה.
אז, פוסקת ההלכה, עליו לעזוב את החמור הכושל ולמהר לעזוב לשונאו להטעין את המשא. למה? שואל התלמיד. מדוע במקרה של שנאה דורשת ההלכה לעזור דווקא לשונא?
והיא משיבה:
'לכוף את יצרו עדיף' (בבא מציעא דף ל"ב.)
אנו עוצרים ליד מילים אחרונות אלו, ולפנינו נדרשת התיאוריה ההלכתית על מושגים כמו: צדק, משפט, יושר וכל השאר. זו תיאוריה, השונה מהותית מהשקפת משפט העמים על המושגים המנויים לעיל. הבה נעמיד אותם, אפוא, זה מול זה.
הצדק המשפטי, הטבעי, מגמתו להגן על אדם ועל רכושו מפני התנכלויות הזולת או החברה, מטרתו העליונה: תן לכל אדם את שלו; דאג שיישמרו זכויותיו הצודקות. זו מהותו – לשמור על גבולות הצדק והיושר לבל יפרצו. הגישה היא מעשית, נכונה, ואין לה כל יומרות מחנכות.
אולם בהלכות העזרה לחמורים נופלים אנו מבחינים במוטיב נוסף, היוצר תיאוריה שונה לחלוטין.
כי בעוד שלאור ההשקפה המקובלת בדבר הצדק הטבעי, אני חייב תמיד לעזור קודם לפרוק את משא הבהמה הכושלת (כדי למנוע גם את צערה מלבד הושטת העזרה לבעל הבהמה). בעוד חובה זו הינה תמידית ולא תלויה כלל ברגשי לבי, בשנאותיי ובאהבותיי – הרי מגמישה אותה ההלכה, דווקא בהתאם לנטיות לבי. היא מעמידה בראש סולם עדיפויותיה את הצורך לכוף את יצר השנאה. כי הצדק ההלכתי, הוא לא רק משפטי כי אם מוסרי. יעדו העליון: לחנך אדם חדש, לעצבו, להביא לתיקון הרמה האנושית של הפרט ובאמצעותו – את החברה.
ועל כן, לגבור על קורטוב של שנאה בלב כה חשוב בעיניה, וההלכות נקבעות בהתאם.
בניסוח המטרות של שתי דרכי משפט אלה, נעוץ ההבדל הגורם לפסיקה השונה.
זה סודה של ההלכה היהודית. כאן טמון עיקר כוחה. לא די לדעתה בהסדרת היחסים בין אדם לחברו, כדי להביא לתיקון היחיד והחברה, העם והמדינה, על המשפט לחנך, לשנות גם את השקפת עולמו של האזרח, להפכו לטוב יותר, ולו יהא זה לפעמים תוך וויתור על תביעות טבעיות וצודקות.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
שנאת ישראל היא שנאת עולם - אולם לא בכל דור השנאה יוצאת לאור. {רבי נפתלי צבי ברלין}
סטטוס שבועי:
דרך החיים היהודית שאיפשרה לעמנו להתקיים, ולא להעלם מעל בימת ההיסטוריה, היא דרך התורה. במקומות שהיהודים עזבו את דרך התורה, תוך מספר דורות נטמעו ע"י התבוללות ונישואי תערובת, כפי שקורה לדאבוננו גם כיום בגולה, כשיהדות התפוצות מתמעטת מידי שנה.
שומרי הגחלת, הם אלו שבזכותם העם שיצא ממצרים קיים גם כיום. תורת ישראל ששמרה בעבר, היא זו גם שתשמור בעתיד על עמנו שלא ייכחד.
ציטוט שבועי:
לפעמים אדם מסתכל במציאות שמסביב לו, נותן את לבו ליופיה וקדושתה. נזכר בערכיה ובחינותיה. מתבונן במטרותיה ותכליותה, ונעשה בעצמו פועל בגבולותיה. דורש תיקונה, משתעבד לתעודתה, שש לניצחונה, משתתף בגורלה, עד שרוחה של זו שורה עליו - זוהי תפילה. {פרופסור אברהם יהושע העשל}
סיפור שבועי:
'הקשבה פעילה'
פרופסור ל'בריאות הנפש' בירושלים היה מפנה מטופלים לצדיק הירושלמי הרב אריה לוין זצ"ל, שהצליח לסייע ולהקל מעליהם במצבם המורכב והעגום.
פעם נפגשו, והפרופסור שאל את הרב: מה אתה עושה להם, כבוד הרב, כיצד אתה מטפל בהם?
ענה לו ר' אריה בענווה: אינני עושה משהו גדול. אני מקשיב להם!
פרשה שבועית:
פרשת תרומה / 'רב הנסתר..'
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה ח'}.
אנו שבים השבוע אל האלגוריה, אל הפירוש בדרך הסמל. במקרה שלנו זה גם מובנו העמוק של פשט הכתוב ומשמעותה של הפרשה. כי מדובר בפרשת סיפור המשכן על תבניתו המדויקת.
משכן זה, שמשך קיומו בחייו ההיסטוריים של העם, היה קצר מאוד, זכה ל'כיסוי' ולסיקור כה נרחב: חמש פעמים מספרת לנו התורה בספר 'שמות' את אותו סיפור. מקדישה לנושא ארבע פרשיות ('תרומה', 'תצווה' 'ויקהל', 'פקודי'). היא תורמת למשכן למעלה מארבע מאות (400!) פסוקים, שרובם אינם מחדשים מאומה, ובמקרים רבים הינם חזרה מילולית מדויקת על הפסוקים, אשר הופיעו בפרשה קודמת.
זאת ועוד, הואיל והתורה נצחית היא, חייבות פרשיותיה להיות אקטואליות בכל דור. אם כן, מה מסוגל הסיפור המפורט של בניית המשכן לתרום לבן דורנו, שבונה גורדי שחקים, ממריא אל החלל החיצון ועוסק בהנדסה גנטית?
אכן, מצאנו בעיון קודם לפרשה, ששתי השאלות יוצרות יחד את התשובה לתמיהת הפרשנות: הואיל ובמהות המשכן חייבת להיות כלולה משמעות רלוונטית גם לבני הדורות המאוחרים (כולל דורנו), טמונה בוודאי משמעות זו בפירוט הנרחב והממצה של הפרשיות ובירידת הכתובים אל פרטיו של מבנה המשכן.
המשכן, גילו לנו הפרשנים, נוצר לפי הדגם של היקום. בו משתקפת הבריאה כולה (קיימת גם התאמה בין פסוקי מעשי בראשית, לבין פסוקי בניית המשכן). אבני היסוד של היקום פשוטות הן במקורן ומשותפות לכל נוצר. המגוון האדיר והשופע של תופעות הטבע כולל אותנו, בני אנוש – שורשו במינון ובהרכב משתנה של אותם יסודות בראשית הפשוטים. כך, שכל המופיע לנגד עינינו, מן הגלקסיות האדירות, המשוטטות במרחבים האדירים של החלל, ועד לחרק, עד לגרגיר החול (ולאדם) – כפוף למספר חוקים פיסיקאליים בסיסיים.
עולם הרוח אינו שונה. מערכת חוקי המוסר שלו פשוטה אף היא. היא מתגלמת, במקביל לחוקי הטבע, בכל היש הנברא בעולם, כולל כמובן באדם.
על כן, המשכן הוא השתקפות של תבל ומלואה, על רזיה העמוקים. גם באדם, הוסיפו לנו פרשנים אלה, משתקפת בבואת הבריאה. אלו שלושה שהם אחד. כך, בבוא האדם לנסות להבין את עצמו, לעמוד על רז ערכיותו – עליו לחדור אל תעלומת המשכן. עליו לחשוף, מבעד למעטה הגשמי של פרטי המבנה, ושל כלי הקודש שהוצבו בו, את המהויות הרוחניות הגלומות בהם. כך יגלה האדם גם את עצמו.
כשם שבכל תופעות הטבע קיימים רבדים-רבדים, כך הוא במשכן ובאדם. כשם שחשיפת כל רובד מגלה שהינו מכסה, אשר הסתיר רובד עמוק ממנו, כך הם הרבדים בנפשו של אדם. עמוקים הם עד אין חקר.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו. {משלי י"ט, ג'}
סטטוס שבועי:
התרבות המערבית מסתייעת רבות ברעיון הדמוקרטיה שהפך לערך 'מקודש'. בד בבד ניתן לבקר אותו ואף לקלף ממנו שכבות שונות, במיוחד אלו שאינן תואמות לאורח החיים היהודי המסורתי. השפל שהגיעה אליו האנושות לנוכח חוסר הבלמים ואובדן הקווים האדומים מחייב בניית מסגרת חיים שונה, שבה מושם דגש על ביקורת בונה וחיובית, ועל שליטה עצמית המונעת הידרדרות.
ציטוט שבועי:
זכותנו לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט הבריטי ולא מהצהרת בלפור - היא קודמת להם! {דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
'שיוויון מגדרי'
בשנת 1933, בעת נסיעת נופש בים הבלטי, נפגשו על סיפונה של אוניית מטיילים, רבי אברהם יצחק בלוך והסופר הגרמני המפורסם תומאס מאן.
רבי אברהם יצחק, מגדולי ראשי הישיבות בדור שלפני השואה, בחר בנסיעה זו במסגרת חופשה קצרה בחברת מספר מתלמידיו.
בשהייתו על הספינה ירד גם לחדר המכונות בבטן האונייה, והתבונן בעיקר במלחים המיוזעים המבלים את ימיהם בחום הנורא של התנורים המוסקים. כשעלה על הסיפון פרש לאחת הפינות ושקע בהרהורים.
הסופר הגרמני התבונן בחבורת יהודים זו, ולאחר שהיית-מה קשר איתה שיחה, הציג את עצמו והחל לשאול שאלות בנושאי יהדות.
בעיקר התעניין בנושא השבת: העיון במקורות היהדות לימד אותו שהשבת אכן תופסת מקום מרכזי בעולמה. אבל אין הוא מבין אותה. היא קרויה עונג, והנה מבלה יהודי מספר שעות בבית הכנסת לאחר מכן מתענג על מאכלים טובים ובשארית היום ספון בביתו באפס מעשה. טיול מהנה ביערות, אמר הסופר, הוא דוגמא נאה לתענוג נעים ובריא המרענן הן את הרוח והן את הגוף ואף עוזר ללב לקליטת רעיונות נעלים ומקוריים. מדוע הוא אסור בשבת?
ענה לו הרב:
אבות האומה הורישו לצאצאיהם את מידותיהם התרומיות: ובעיקר ירשנו מהם את תכונת הרחמנות. אין הוא יכול להתאכזר כלפי זולתו, ואינו רוצה ליהנות מסבלם של אחרים.
זו הפעם הראשונה, שאני נוסע באונייה. ירדתי לבטן האונייה כדי לראות ולהכיר את המבנה שלה ואת דרכי הפעלתה. מאז מטרידה אותי המחשבה הבאה: אנחנו יושבים כאן על הסיפון בנוחות, נהנים מן האוויר הצח והמרענן ובעצם אנו מתענגים על חשבון מסיקי התנורים שכמעט ניצלים בחום הרב השורר בתחתית האונייה. למעשה, רוב תענוגות בני אדם בנויים כך - איש על חשבון רעהו.
לא לתענוגות כאלה התכוונה התורה. על כל פנים לא ביום השבת. הרי לנסוע לטייל ולהתענג ביער הוא על חשבון הנהג המוביל אותנו לשם.
זאת ועוד: החברה האנושית היא מעמדית. ערך כל אדם בעיני החברה הוא בהתאם למעמד שאליו הוא משתייך. אבל יום אחד - כל שבוע - כולם שווים, ביום השבת. וכמובן יש ליום זה השפעה מבורכת ומבריאה על השבוע כולו.
ועיקר העיקרים, לימדונו חכמינו: 'חביב האדם - כל אדם - שנברא בצלם' (פרקי אבות פרק ג' משנה י"ד). כל אדם ניחן ברגש אנושי, בנשמה להבין ולהשכיל את מטרות בריאות האדם עלי אדמות. אולם האדם בתבל משועבד הוא, מושפל ומדוכא, עד כי נדמה שאופיו האנושי הושחת כולו ונשמתו פרחה ממנו. ברם כאשר באה שבת באה המנוחה ואיתה מתעוררת הנשמה, אפילו בלבו של העבד הנח - בשווה לאדונו.
כי, סיים הרב, תולדות האנושות הן תולדות הסבל האנושי, משום שבני אנוש לא רצו ללמוד את תורת השבת, המורה על שוויון האדם למעשה ולא רק כרעיון מופשט.
פרשה שבועית:
פרשת תצווה / 'בחירה לא דמוקרטית...'
"ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי" {שמות כ"ח, א'}.
אהרון נבחר, בפרשתנו, לכהונה. הבחירה לא התנהלה על פי הליך דמוקרטי כלשהו. שום גוף מדיני, פוליטי ואפילו לא 'כנסייתי', לא החליט עליו כעל המועמד המועדף למשרה הרמה. גם משאל-עם לא נערך, כדי לשמוע מה בפי בני ישראל בנושא נכבד זה. הוא נקרא אל התפקיד הרם ע"י הצו האלוקי.
מכל הבחירות של ה'אתה בחרתנו' שבמקרא, זו הבחירה האלוקית המושלמת ביותר. הדברים מצאו את ביטויים במדרש הבא:
'ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך' – זה שאמר הכתוב: "אשרי תבחר ותקרב" {תהלים ס"ה}. אשרי מי שבחרו הקב"ה, אף על פי שלא קרבו, ואשרי מי שקרבו, אף על פי שלא בחרו. איזהו שבחרו? זה אברהם. שנאמר: "אתה הוא ה' האלוקים, אשר בחרת באברם", אבל לא קרבו, וקרב את עצמו. יעקב, בחרו הקב"ה... וקרב את עצמו. משה, בחרו הקב"ה... וקרב את עצמו. ויש שקרבן ולא בחרן. יתרו קרבו הקב"ה ולא בחרו. רחב קרבה הקב"ה ולא בחרה. אשרי אהרון בכפליים, שבחרו הקב"ה וקרבו שנאמר וכו' (ילקוט שמעוני שמות שעט).
מדרש זה מגלה, שמנקודת מבט מקראית, לא היה אדם שהתאים יותר לכהונה, מאהרון. בנשמתו התאחדו שתי הסגולות גם יחד. הוא היה גם נבחר וגם קרוב. הבחירה האלוקית מגבוה, הינה בדרך כלל שרירותית. אין האדם הנבחר מסוגל לרדת אל עומק סיבת בחירתו, הוא דווקא. כשם שאין בכוחו להבין מדוע דווקא הוא נולד להורים גבוהים, בלונדיניים ותכולי עיניים. אלו מצבים נתונים שאין לשנותם, ואין לאדם שליטה עליהם. הם נאצלים מחביון הבורא, הנעלם מכל חי.
אולם שונה היא הקירבה. קירבת הלבבות צומחת, כאשר קיימת הזדהות רוחנית ונפשית. האדם נמשך אל רעהו הדומה לו. בחברתו הוא חש בנוח. כך הוא גם קירובו של האלוקים – המקרב אליו את האדם באמצעות תכונתו המאפיינת של האדם ומהות אופיו הטוב. בחירתם של אברהם, משה ושאר גדולי האומה לא הייתה – ביחס לאהרון – בחירה הנובעת מאופיים המיוחד, הסגולי והנעלה. לעומת זאת – בחירתו של אהרון לכהונה, נבעה מקרבתו הטבעית והפנימית לתפקיד הנשגב.
כי מהי הכהונה במובנה המקורי, העברי?
המשכן הוא לא מקום פולחן, דוגמת מקדשי האומות, להבדיל, שמלאו בימי קדם את ארצות תבל. המשכן (וכן המקדשים) היה היכל ההיזכרות, שבא להזכיר לעם העברי את חובותיו, לאור אמיתות מעמד הר סיני. המשכן היה הר סיני נייד. כל מטרתו לדאוג לרענן בלבות בני ישראל את הנחיות עשרת הדברות, כפי שפורשו בהרחבה בחמשת חומשי התורה. כלומר, המשכן בא להשכין שלום בין הגשמי שבאדם לבין הרוחני שבו. בין שמים וארץ, בין אלוקים ואדם. אחדות זו, היא גם הבסיס להרמוניה ולאיזון, החייבים לשרור בין האדם לבין היקום.
זהו הסבר מהות המשכן על פי המקורות. עתה, הואיל ותפקידה המרכזי של הכהונה הוא לנצח ולפקח על תהליך ההתקרבות המתמיד שבין אדם לבוראו – אין כמו אהרון הראוי לביצוע המשימה.
כי אהרון היה אדם נטול אנוכיות. אישיות, שטוב ליבה השופע עבר על גדותיו. החשבון האישי, האנוכי והצר לא העיב מעולם על שיקולי החלטותיו, פעולותיו ומעשיו. היה זה אדם שמעולם לא קינא ברעהו למראה הצלחתו. גם לא כשאחיו הצעיר, משה, זכה – במעמד הסנה – בתואר המנהיג, הגואל ממצרים. ההיפך – כה השיב האלוקים למשה, שחשש שמא יקפיד האח הבכור:
לא איכפת לאהרון בדבר זה. לא די שאינו מיצר (מצטער) אלא עוד שמח... שנאמר: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו" {שמות ד', י"ד} לא בפיו בלבד, אלא בלבו – לבו יותר מפיו (מדרש תנחומא).
זוך נפשי זה התבטא, ביחסו ובגישתו אל הבריות. אהבת האדם שקיננה בלבו, אין לה אח ומשל. היא הביאה אותו לפעילות חריגה, שאינה מצויה במיוחד בקרב קהילת נבחרי העם המקובלים:
שני בני אדם, שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרון וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני ראה, חברך מטרף את לבו (אכול צער) ומתלש את שערו ואומר: אוי לי! איך אשא עיני ואראה בחברי? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי (שהרגזתי אותו חינם).
היה יושב אצלו עד שמוציא כל קנאה (כעס) מלבו.
שוב הלך אצל חברו ואומר לו כעניין הזה. כשפגשו זה בזה (שני היריבים מאתמול) גפפו ונשקו זה לזה (אבות דרבי נתן).
זהו אהרון. זה דימויו בעיני העם, עד כי הוצב לסמל, לדמות הראויה לחיקוי: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (פרקי אבות א' י"ב).
מה פלא, אפוא, שאדרת הכהונה תאמה בדיוק את כתפיו, והשתלבה היטב באופיו. הכהונה, שמטרתה להשכין שלום בין האלוקים לאדם, ולסייע לבן אנוש בכפרת עוונותיו, זו הכפרה המשיבה את השלום לנפשו של אדם.
אכן, בחירה תואמת שכזו יכולה להיעשות רק ע"י האלוקים. בהליך דמוקרטי לא היה האיש נבחר לעולם. לא רק משום שלא היה מציג את מועמדותו, לא רק משום שבעיני העם הצטייר כדמות מופת, כ'סבא טוב' העוזר לזולת, והמפיק חום אנושי ואהבה רבה, ואין מקום לאדם כזה בהנהגה – אם כי בעיקר לא היה נבחר, משום שבענוותנותו הרבה היה מסרב לקבל על עצמו את התפקיד המוצע, מתוך תחושה שאינו ראוי לו.
ועל כן, אנו יודעים, שדווקא משום כך, הוא הוא הראוי לה – לכהונה. הוא יערה לתוכה את תכני השלום האמיתיים, כפי שרק האלוקים מכירם עד תום. תכנים, שאהרון קלט שמץ מהם, מכוח אורחות חייו והתנהגותו עם הבריות. זו ההתנהגות שקירבה אותו אל האלוקים.
"ואתה הקרב את אהרון" – אמר האלוקים למשה. קרא אותו את התפקיד, קרב את האדם הראוי לקרב אלי את העם כולו.