נשנושבועי
גרילק יהונתן
טרם מותו, ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות, כדי לקיים מצוות, תיחום ערי מקלט בעבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט.
היה זה מעשה חסד המתאים לגודל לבו של המנהיג המסור, הפועל לתקנת עמו – עד לנשימתו האחרונה.
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה, בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
כך נדרשו שתי המילים 'מזרחה שמש', המופיעות בסופו של הפסוק: 'אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים' (מסכת מכות דף י'). כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני חומך.
אנו לומדים עד כמה מאור הפנים כלפי הזולת, החיוך החם והלבבי - הוא דבר רצוי וחשוב ביותר. אנו מתכוונים לחיוך בה"א הידיעה. למאור הפנים שהוא... זריחת השמש, השיניים בלובנן.
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה'אני' שבנו, את הביטוי הקרוי 'אישיות'. ברור, איפוא, שלהעניק כבוד, פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לו לאדם, יש לה ערך של מעשה חסד, רק אם האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצית להיטיב לו.
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי, גם הוא ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים, נקשרים שני חלקי הנשמה - של המחייך ושל המחוייך - והיו לאחד. שני החלקים הללו, הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים בהתקשרותם ממד לשלמות.
כמוה - כשמש, בכוחה להצמיח את אחדות הנבראים עם בוראם. את זאת הנחיל לנו משה במצווה האחרונה שזכה לקיים עלי אדמות.
{'מעובד
מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
איך יכול אני לשכב על מיטה, שעה שכל כך הרבה יהודים חסרים גג ומחסה לראשם? {רבי חיים סלובייצ'יק מבריסק – מלחמת עולם הראשונה}
סטטוס שבועי:
אומה לא יכולה להיות קשורה אל עבר שחלף, ללא ממשות של ההווה המחבר את העבר לעתיד. עם שיש לו רק הווה - אין לו עבר, לא יהיה לו עתיד, וההווה שלו חסר משמעות. לעומת זאת, מי שניזון מהעבר, העתיד שלו ודאי, כשההווה מקשר בין לקחי העבר לתקוות העתיד.
ציטוט שבועי:
הדבר ברור ופשוט, והוא צריך להיאמר באוזני כל העולם ובאוזני העם היהודי: 'ירושלים לנו תהיה'. {חה"כ שמואל מיקוניס יו"ר מפלגת מק"י – יולי 1948}
סיפור שבועי:
שקיעות מוגבלת...
רבי מנחם, נכדו של רבי שלמה זלמן הידוע בכינויו - בעל התניא, התגורר תקופה בבית סבו. ערב אחד כשישב ולמד בחדרו, כה שקוע היה בלימודו, עד שכאשר פרץ בנו התינוק בבכי, הוא לא שמע אותו כלל, והמשיך בלימוד.
הסבא, שהיה בקומה העליונה, שמע את קול הבכי, ירד, לקח את התינוק בזרועותיו והרגיע אותו. לפתע הבחין בכך הנכד, והתנצל בפני סבו באומרו שהיה שקוע בלימוד, ולא שמע את קול הבכי. אמר לו בעל התניא: ידעתי בני ידעתי, אולם - וכי אתה חושב שאני הייתי שקוע בלימוד פחות ממך?!
אך דע לך כלל: בכל מצב שלא תהיה - כשיהודי בוכה, כשיהודי בצרה, אי אפשר שלא לשמוע, אי אפשר שלא להתייחס...
פרשה שבועית:
פרשת עקב / 'אומרים ישנה ארץ'
"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת." {דברים ח' ז'-ט'}
משה רבינו מאריך בתיאור חמודותיה של הארץ המובטחת, ומונה אחת לאחת את שבחיה הטבעיים:
משה 'ראה' בארץ רק נחלי מים, עיינות ותהומות, אך לא נהרות. להשריש בליבם את האמת, שברכת היבול תלויה בגשמי מרום, הממלאים את העיינות והתהומות. תחושת תלות זו מהווה מחסום של ממש, מפני ההתנשאות והיהירות. היא בולמת את חלום ה'אני ואפסי עוד'. אין חברה המחוסנת מפני הצורך לענווה. ענווה, המשפרת את היחסים בין איש לרעהו ומנעימה את החיים.
אין בארץ נהר כנהר הנילוס שמימיו משקים את שדות המדינה. נהר המתעתע באדם ומדיחו לחשוב שאפשר לצעוד לבד בעולם, ללא אלוקים. עד כי הנילוס עצמו הפך ל...אלוהים. הנילוס בעבר, הדולר, הנפט, הכוח, הלאום והבידור - היום.
זהו גם סוד הברזל והנחושת המצויים בארץ. הם צורך קיומי ראשוני לאדם. הוא זקוק להם למען התפתחותו החומרית ולמען רווחתו. מהם ייצור כלי עבודה וכלי בית, לשימושו ולהנאתו. על כן מדגיש אותם משה. אולם, הכסף והזהב הינם מותרות. כלי הכסף, הזהב ותכשיטי האבנים היקרות משרתים את גאוות האדם, לא את קיומו. הם תורמים לפער חברתי. הם מפתחים את הקנאה המשחיתה בלבות העורגים לרוכשם, ואין לאל ידם. הם הביאו לעולם את הרדיפה אחר המותרות, את הריצה על מסלול ההישגיות החומרית, תוך הקרבת האישיות הרוחנית הפנימית. משמע, עוד צעד מרחיק מן האושר. על כן, יאמרו פרשנים, לא יימצאו אלו במדינת הפשטות העברית.
ומכאן אל הארץ ש"לא תחסר כל בה" (שם). גם זאת הבטיח להם משה.
גם אם תיקלע הארץ לעתים למצוקות שונות, ורמת חיי אזרחיה לא תהיה תמיד המשופרת ביותר. ובכל זאת, תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון ממה שיש. זו יכולה להתקיים רק כשלאדם ולחברה יש מטרות נעלות מעבר למטרות החומריות.
כיצד ניתן לשמר שביעות רצון מעין זו שתמנע את ההשתקעות בחומרנות כתחליף עלוב לאושר ולסיפוק?
זאת גילה לנו משה בפסוק המסכם את קטע שבחי הארץ: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (שם י').
הסוד טמון בברכה. האדם המברך, הוא אדם היודע שלא הכל מגיע לו. אין הוא ממורמר אם חסר לו מהנאות החיים. מכיר הוא טובה, ושמח על כל מה שיזכה לו. מערך הברכות מחזק בלבו תדיר את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניקים לו. הוא נע כל ימיו במסלול שביעות הרצון.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הוי אוהב את המוכיחך, כדי שתוסף חכמה על חכמתך. {מסכת דרך ארץ זוטא ט' ב'}
סטטוס שבועי:
העלאת זכרונות מבית אבא, הצפת תחושות מבית הסבא, ויכולת להתחבר אל הזרם הנצחי, אל מסלולה המיוחד והנסי של האומה היהודית, על מאות ואלפי שנותיה המופלאות, חסרות הפשר הטבעי, הוא מתן הזדמנות לקשר מחודש אל השורשים העמוקים ביותר שלנו, כפרטים בתוך שרשרת אנושית רצופת חוליות מהודקות.
ציטוט שבועי:
חיים על פי דרישת הזמן ובלי מסורת-זהו עץ בכלי שורשים,שכל רוח מצויה עוקרתו.חיים על מסורת ובלי הסתגלות לדרישת הזמן-זהו עץ עם שורשים,אבל בלי פרחים ופירות. {מנחם אוסישקין{
סיפור שבועי:
!!!בואי אמא
בוניה שוֵוי. נותרה בסוף מלחמת העולם השניה, אלמנה מבעלה, ושכולה מבתה, עם שלושה בנים קטנים . בכדי להינצל מהגרמנים נמלטה מזרחה, לאוזבקיסטן. כששבועות של טלטולים עברו עליה ועל ילדיה . מפעם לפעם ירדה בוניה באחת התחנות כדי להשיג מעט מים או תפוח־אדמה.
יום אחד עצרה הרכבת בכפר מרוחק, והחלה לחפש מקום מגורים כלשהו ועבודה . כשהצליחה לייצב מעט את מצבם הפיזי החלה לקנן בליבה דאגה חדשה . מה יהיה על שלושת ילדיי?, חשבה בעצב. ברוך־שלום, הבכור, יגיע עוד מעט למצוות. מי ילמֵד אותו להניח תפילין? ומניין אשיג לו תפילין? המחשבות הללו לא נתנו לה מנוח.
יום אחד הבחינה באדם שפניו חבושות . מיד חשדה שזה חסיד שמסתיר את פניו, כדי שלא
לחשוף את זקנו. ואכן , היא לא טעתה. זה היה חסיד חב"ד בוניה הזדהתה וחלקה את דאגתה בעניין חינוך ילדיה.
החסיד העלה רעיון: בעיר סמרקנד פועלת ישיבה מחתרתית , הרחק מעיני הק־ג־ב, אם תרצי, אקח עמי לשם את בנך הבכור. בוניה קפצה מרוב שמחה. מי פילל בתקופה אפֵלה כזאת שבנה ילמד בישיבה. היא נפרדה מברוך־שלום בדמעות, מתוך ידיעה ברורה כי היא מפקידה אותו בידיים טובות. כעבור כמה שבועות הבחינה שוב באותו יהודי עובר בכפר ונחפזה אליו בהתרגשות. הלה שמח לבשר לה על הצלחתו של בנה בלימודיו. ליבה התרונן. ואז צץ רעיון חדש במוחה. אולי גם בני השני, אייזיק'ל, יוכל להצטרף לישיבה בסמרקנד?, אמרה לחסיד בקול רועד. גם הוא צריך לקבל חינוך יהודי. אנא, קחהו עמך. דמעותיה של האם המסו את ליבו, אך הוא הניד בראשו לשלילה . זה מסוכן. מנהלי הישיבה מסכנים את חייהם. הם עלולים להישלח לסיביר או גרוע מזה. זאת ועוד, אמר לה . לבנך אין מסמכי זיהוי. הוא גם צעיר וזקוק לך. קשה היה להניא את האלמנה הנחושה מרצונה. 'בעניין חינוך יהודי אין גיל צעיר', אמרה בפסקנות. אלא שהוא עמד בסירובו .
בוניה החליטה לעשות מעשה . למחרת המתינה בתחנת הרכבת , וכשראתה את החסיד מתקרב לרכבת , לחשה לאייזיק: רואה את החסיד? רוץ מהר והסתתר מתחת לספסל בקרון שבו הוא יֵשב. היצמד אליו ואל תעזוב אותו. האם חיבקה את בנה ושילחה אותו לרכבת. בעיניים דומעות הביטה באייזיק העולה לרכבת. ברוך השם , גם אייזיק'ל יגדל כיהודי!
בוניה נותרה לבדה עם יענקל'ה בן השבע, בנה הקטן. בשעות הערב, לאחר שסיימה את עבודתה המפרכת , צפו בליבה געגועיה לשני בניה . היא התנחמה שהשניים עושים חיל בלימודיהם. או־אז הייתה נותנת את דעתה ליענקל'ה הקטן. הרי הוא כבר אמור ללמוד גמרא ב'חדר', חשבה. ומה עכשיו? אין ברירה, הרהרה, חייבים לשלוח גם אותו לישיבה .
בפעם הבאה שראתה את החסיד שטחה לפניו את בקשתה החדשה . יענקל'ה שלי, בן השבע,
הוא כבר צריך ללמוד חומש, משנה, גמרא... אנא, קח אותו לסמרקנד.
הפעם התשובה היתה נחרצת לחלוטין. בשום אופן לא! כבר הסתכנתי פעם אחת, ולא אעשה זאת בשנית. בוניה החליטה לחזור על ה'מבצע' שעשתה בפעם הקודמת.
למחרת התייצבה שוב בתחנת הרכבת, עם יענקל'ה הקטן. רוץ!, ציוותה עליו. לא, אימא! הפתיע אותה יענקל'ה , אני נשאר איתך ! יענקל'ה, הדבר קשה לי לא פחות, אמרה האם ברוֹך, אבל האמן לי — זה הדבר הטוב ביותר עבורך. אני מבטיחה לך שאעבוד קשה, אחסוך כסף, ואבוא במהירות לסמרקנד כדי להיות איתכם. בשעת הדברים הדפה את יענקל'ה הקטן אל הקרון. רק כשהתרחקה הרכבת הרשתה לעצמה לתת דרור לדמעותיה. געגועיה יהיו בלתי־נסבלים, ידעה, אך כאם יהודייה — זה המעשה הנכון לעשותו.
חלפו כמה שבועות. בוניה הצליחה להשיג כסף לנסיעה, ובלב הומה עלתה לרכבת הנוסעת לסמרקנד, נסיעה ארוכה שנדמתה בעיניה כנצח . המולה גדולה קידמה את פניה בסמרקנד. המוני נוסעים באו ויצאו. רגעים מספר עמדה על מקומה תוהה ונבוכה. לאן תפנה בעיר הזרה , וכיצד תדע את כתובתה של הישיבה המחתרתית . פתאום שמעה קול קורא באוזניה : אימא! אימא!... לרגעים חשבה שהיא הוזה. האם דמיונה מתעתע בה , או שמא זה באמת קולו של יענקל'ה , בנה הקטן? ואז הבחינה בו. כן! זה יענקל'ה שלה , שרץ לעברה, ונאסף בזרועותיה בחיבוק אוהב.
מה אתה עושה כאן , יענקל'ה: אימא, כל היום אני לומד, אבל בכל פעם שבאה לכאן רכבת אני בא לתחנה
וממתין לך. הרי הבטחת לי שתבואי, ואימהות לעולם אינן משקרות... ידעתי שתקיימי את הבטחתך!
פרשה שבועית:
פרשת ראה / 'ניתוח לב'
"וזה דבר השמיטה: שמוט כל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו" {דברים ט"ו, ב'}
השמיטה, כפי שאנו יודעים, מצוותה להוביר את שדות הארץ. אולם לשמיטה פן נוסף. מלבד שמיטת קרקעות יש בשנה זו גם שמיטת כספים.
על פי דין תורה אסור לנו לגבות בתום שנה זו את חובותינו. עלינו לומר לכל הלווים: הכסף שלווית ממני - שלך הוא.
מעשה גבורה זה מטרתו: 'ללמד את נפשנו במידות המעולות: מידת הנדיבות ועין טובה' (ספר החינוך מצווה תע"ז) . בחתירה לעומק הנפש נגלה כי ויתור זה גורם לאדם שישליך את אלילי כספו, ולא יאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא הרכוש (אורים ותומים).
כלומר, כדאי הוא הקרבן, שכן הרווח עולה על ההפסד. הוא משלים את מעגל שחרורו של האדם מן השעבוד לרכושו. לאחר פעולה גואלת שהחלה בשמיטת הקרקעות ומסתיימת בשמיטת החובות, האדם שב להיות אדון לרכושו, הוא שולט בכסף, ולא הכסף שולט בו.
אך למרות שנצטווינו לוותר על החובות המגיעים לנו, וגם מכירים אנו בתועלת מצווה זו, איננו מוותרים על החובות, אלא לפני סוף שנת השמיטה אנו הולכים לבית דין, ובאמצעות מסמך הפרוזבול אנו כן גובים את חובותינו.
מה קרה לפתע? מה התרחש בדרך אל הביצוע המעשי של המצווה?
כאן, נזדקק למעט היסטוריה.
התורה ידעה היטב, כי דרישה זו קשה במיוחד. האדם קשור בכל נימי נפש לממונו. קשה מאד לשחררו מאזיקים אלו. בעקבות כך, חששה התורה שהעם ימצא דרך כשרה כיצד להתחמק מביצוע מצווה זו של וויתור על חובות: הוא פשוט לא ילווה בשנת השבע. כך גם לא 'ייכשל' בגביית החובות.
חשש זה מובע בפסוק הבא: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" {דברים ט"ו, ט'}
בפועל לא עמד העם לאורך זמן בלחץ הצו. הוא בחר לא להלוות. מספר ההלוואות לעניים בשנה זו ירד לשפל.
הלל, מתקן הפרוזבול, ראה בדאגה עמוקה הידרדרות מסוכנת זו במוסריותו של העם. הלל ידע שאדם המתרגל לא להלוות לנזקק בתקופה מסויימת, מקשיח אט אט את לבו. 'מנהג' אי הגשת העזרה בשנת השבע עלול להתפשט על פני שאר השנים.
מה עשה?
כדי לשמור על מידת החסד לבל תיפגם, ניצל הלל הלכה עתיקה מהלכות שמיטת כספים. הלכה, הקובעת שחוב אשר נמסר לגבייה באמצעות בית דין, לא חל עליו דין השמיטה, והוא ניתן לגביה. הלל, בתקנת הפרוזבול, איפשר לכל אדם מישראל למסור את חובותיו לבית דין.
הלל הציל עד ימינו את לב העם, והיה למגן התורה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אם אתה חייב תמיד לנצח, לא תוכל תמיד להיות צודק. {רבי נחמן מברסלב}
סטטוס שבועי:
בשנים האחרונות גברה שנאת ישראל בעולם. המדינה היהודית הפכה להיות גורם עיקרי להגברת השנאה הן ליהודים החיים במדינה והן ליהודים בעולם כולו. שנאה זו הינה אבסורד בלתי רציונלי. מדינת ישראל הינה המדינה היחידה בעולם המוקפת במדינות אויב, המצהירות בגלוי על רצונן ועל שאיפתן להשמידה ולהשליך את תושביה לים. זהו המשך עצוב לגורלו של העם מאז גלה מארצו.
ציטוט שבועי:
אין היהדות והאנושיות מתייחסות זו לזו כשני הפכים, אלא היהדות מתייחסת אל האנושיות כחלק מן השלם. {פרופסור יוסף קלוזנר}
סיפור שבועי:
יחי ההבדל / הרה"ר הרב ישראל לאו
באחד מימי חול המועד סוכות לפני שנים, התקיים באקדמיית 'ואן ליר' בירושלים סימפוזיון, שנושאו היה 'הנוער והמסורת היהודית'. משני עברי המתרס עמדו: אלוף משנה במיל מרדכי בר און, המכונה 'מורלה', מי שהיה ראש לשכתו של דיין כרמטכ"ל, ששימש מג"ד וקצין חינוך ראשי של צה"ל ולימים גם חבר כנסת. וחבר הנהלת הסוכנות, ומצד השני אני – רב עיר.
מרדכי בר און פתח בדברים: מעביר אני אתכם אחורה לאמצע שנות ה- 60. נבחרת ישראל בכדורגל נוסעת אל מעבר למסך הברזל למוסקבה. אז, בימים ההם, שהישראלים לא יכלו להגיע לשם, צעדו בסך צעירים מישראל, נושאים שמות עבריים (בן גוריון חייב אותם לעברת את השמות) עם מקטורנים כחולים ועליהם סמל המנורה, כשכולם רואים בהם את המכבים של ימינו, לא פחות, ומחכים בכיליון עיניים לבואם בשבת לבית הכנסת הגדול 'קול יעקב'. כולם אכן הגיעו בזמן לתפילה מצוידים כראוי בכיפות, אך אבוי לבושה, מישהו מהם קיבל עלייה לתורה, ונאלם דום. האכזבה הייתה קשה. הצעיר ממדינת ישראל, עם השם הצברי ושם משפחה העברי, לא ידע להגיד את הברכה של העלייה לתורה. 'כבוד הרב', התוודה בפניי אותו שחקן שנים מאוחר יותר, זה היה עשר שנים אחרי הבר מצווה, כשחלק מאיתנו לא עשו בכלל בר מצווה. מאיפה שנדע?
האירוע המביש חולל סערה במדינה. שר החינוך והתרבות זלמן ארן, לשעבר אהרונוביץ, המכונה 'זיאמה', מזכ"ל ההסתדרות בימים שלפני קום המדינה, חבר נפש של בן גוריון, לא הסתפק בצקצוק לשון. הוא בא עם רעיון של הכנסת תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים במדינה. הכינו פלטפורמה, גייסו תקציבים ועבדו חזק בנושא.
באותו סימפוזיון סיפר בר און, שבתוקף היותו קצין חינוך ראשי, הוא קיבל זימון לשר החינוך והתרבות. היות שאנחנו השנה פותחים בתודעה יהודית כמקצוע מחייב בבתי הספר, אמר לי שר החינוך, מספר בר און, עלה בדעתי, שמנהל בית הספר הגדול ביותר בארץ הוא אתה. צה"ל הוא בית הספר הגדול בארץ, ואתה כקצין חינוך ראשי – המנהל שלו. החברה שבצבא כבר לא יקבלו 'תודעה יהודית' בבית הספר, תכין מערך של הרצאות, אני אדאג לתקציב, המטרה היא שחייל ישלים ב – 3 שנים את כל מה שהחסיר ביסודי.
ממשיך מורל'ה ומספר: הסתכלתי עליו קצת משועשע, וקצת בדאגה. האם הגיל עושה את שלו? האם לעת זקנה ושיבה הוא מתחיל לפחד מעולם האמת? אמרתי רק שלוש מילים: 'הגם שאול בנביאים?'
ואז ארן ענה לי: שלא תחשוב בי לרגע שאני חוזר בתשובה. אני רחוק מזה מאד, ואתן לך סיפור מחיי להמחיש זאת: בשנת 1917, במלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. שדה הקרב היה אדמת פלחה חרושה בלי מחסה ובלי מסתור, ולהק מטוסי קרב גרמניים מתקרב ומתחיל לירות בנו ממכונות ירייה מהאוויר. אין לנו הגנה, אין נ"מ, אין לנו מטוס להניס אות, אנחנו חשופים בשדה פלחה לפיירשמידט ולמסרשמידט. לפתע אני חש - כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי, וכמו גייזר סילון אדיר של דם זב ממני. נפגעתי.ביד ימין, אני מנסה למשוך את את החפירה מהחגור, בכדי לחפור שוחה כי המטוסים חגים הלא... ביד שמאל ניסיתי לעצור את זרם הדם. נכשלתי בשתי המשימות. באותו רגע בלתי נשכח קול פנימי לוחש לי: 'זיאמה זאג עפעס' – זיאמה אמור דבר מה. התפלל. זה הזמן. ואז קול שני אומר לי – 'זיאמה זיי ניט קיין היפאקריט' – אל תהיה צבוע. בגיל 17 הפנית לו עורף וזרקת את התפילין, עכשיו כשאתה זקוק לו אתה נזכר בקיומו? ולא, לא התפללתי...
עכשיו אתה מבין שאני רחוק מעניין החזרה בתשובה, אני פשוט רוצה 'שהם ידעו'. אני ידעתי, למדתי בישיבה, בחיידר, אלה – לא יודעים כלום!
ואז אני ממשיך מורל'ה, פונה לשר החינוך ואומר לו: אדני, אפשר גם לספר לך סיפור אישי? 29 באוקטובר שנת 56, מבצע קדש יוצא לדרך. לפנות ערב אני עומד בקומנדקר, נוסע כמג"ד שמוביל גדוד של טנקים אחרי. ידי האחת אוחזת בשמשה וידי השנייה מניפה דגל ירוק לכוון את הטנקים אחרי... ואז... פגז ישיר פגע בקומנדקר שלי, וריסק אותו לרסיסים שעפו באוויר, ואני הושלכתי עשרות מטרים על הארץ. גופי מלא רסיסים, שאת חלקם ניתן לראות בפניי עד עכשיו, ואני שרוע על הארץ, והסימן היחיד שיש בידי שאני עדיין חי הוא, שהצלחתי לשמוע את הטנקים דוהרים, ועד מעט הם רומסים אותי. באותן שניות בלתי נשכחות, קול פנימי אמר לי 'מורלה התפלל'. ואתה יודע מה?! מר ארן, לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך... '
'כנראה שזה ההבדל בין שני הדורות שלנו. אתה שייך לדור שידע להתפלל ולא רצה, אני שייך לדור שרצה להתפלל ולא ידע איך'.
כשהוא סיים את דבריו, עמדתי בעניים דומעות ולחצתי את ידו. כל מה שהכנתי לומר לא היה רלוונטי יותר. פנינו לרדת מהבמה, כשלפתע מהיציע נעמד צעיר, חסיד ברסלב על פי מראהו, ואומר בקול: סליחה שאני מתפרץ, אני הנכד של זלמן ארן...
פרשה שבועית:
פרשת שופטים / 'איזה מזל..'
"קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" {דברים י"ח, י'-י"א}.
מול עולם האופל של ההורוסקופים, החתולות השחורות ושאר אמונות ההבל הגורמות לנו להאמין שאנו אבודים וכוחות מיסטיים סתמיים עושים בנו כרצונם - קיים עולם האור, שבו קובע האדם את גורלו, על פי מוסריותו והתעדנות נשמתו.
המאמין בכל אלו או בחלק מהם, חי בעולם אפל. האדם חש עצמו מופקר לרצון כוחות עוורים סתמיים, החורצים את גורלו, בלא שתהיה לו כל השפעה אישית עליהם. זוהי כניעה לכוחות הפועלים בטבע. 'תמונת העולם' של אדם זה, היא של עולם קר, אכזר וחסר רחמים, שהוא מיטלטל בו ונתון לרצונם המוחלט של המזלות למיניהם. זהו עולם, שאין בו מקום לחירות אישית ומוסרית. החתול השחור, המדיום או הכוכבים, הם אלו המכתיבים את אשר יקרה.
זו השקפת עולם מסוכנת. היא שוללת כל ערך מן המעשה הטוב. במקום לשפר התנהגות, חשוב להזהר מחתולים שחורים... זהו עולם חסר שחר וחסר תקווה.
משום כך, הוא מוקע על ידי התורה והיהדות הניצבת בקוטב המנוגד. תמונת העולם הנגדית שהיא מציבה שונה לחלוטין. נדגים אותה באמצעות סיפור תלמודי, בתרגום חופשי:
שמואל, אחד מחכמי התלמוד, ישב יחד עם אבלט (חכם נכרי וחוזה בכוכבים) בעת שחלפו על פניהם מספר אנשים שהלכו אל האגם. אמר אבלט לשמואל:
הרואה אתה?! אדם זה לא ישוב. נחש יכיש אותו והוא ימות.
ענה לו שמואל: אם בן ישראל הוא, ילך ואף ישוב.
ואכן, חזר האיש בריא ושלם מן האגם. קם אבלט ופתח את אגודת קני האגם שבידי האיש, וגילה שם נחש מת, מבותר לשניים. הנחש נפגע בשעת קצירת הקנים.
שאל שמואל את האיש: איזה מעשה עשית, שבזכותו זכית להנצל?
הנוהג בחבורתנו, השיב האיש, שבכל יום, אחד מבני החבורה אוסף מכולם את המזון שברשותם לקופה משותפת. בשעת הסעודה בצוותא, מתחלקים בשווה.
היום הבחנתי באחד מבני החבורה שלא הביא את מנת האוכל מביתו. כאשר עבר הגובה, עשיתי עצמי כאילו כבר נטלתי את מנתי.
הכריז שמואל: 'צדקה תציל ממוות' {מסכת שבת דף קנ"ו}.
אם נבדוק סיפור זה, נבחין שלמרות שהיתה אמת בתחזית הצופה בכוכבים, אין האדם כפוף לה, ובידו לשנותה. מעשה החסד שעשה, הוא שהפר את נבואת האסטרולוג. שכן, אף אם היה בדבריו קורטוב אמת, בוודאי לא שיקפו את כל האמת. את העתיד קובע האדם במו ידיו, חרף הכוחות הפעילים ביקום, ובוודאי חרף אמונות ההבל הממלאות את חלל העולם.
זוהי התגלית החשובה. המעשה המוסרי הנכון, המעשה המעדן את הנשמה ומעלה אותה לספירה גבוהה יותר, הינו תעודת השחרור שבידי האדם. השחרור מעול האסטרולוג, מפטפוטי מגדת העתידות ומן השעבוד לקוראות בכף היד.
יש לכל הקורה בחיי הפרט והכלל משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה. הבורא, הפועל בתוך המאורעות מתוך חרות גמורה, מציב אתגרים בפני האדם. באמצעותם, ניתנות בידו היכולת והרשות להתקדם במסלול החינוך הרוחני, ולקבוע בכך כיצד יראה העתיד המזומן לו מאת ההשגחה העליונה ובהתאם למעשיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
התגלות ה' בעולמו – בשני תחומים היא: הטבע וההיסטוריה. לא ראי זה כראי זה,
הצד השווה שבהם שהארת פנים והסתר פנים משמשים בהם בעירבוביא. {הרב יואל שוורץ}
סטטוס שבועי:
קיימים מספר גורמים הקשורים לעברו ולעובדת קיומו הפלאי של עם ישראל. חבירתם של
הגורמים הללו ליחידה אחת, הופכת את התופעה לנס מבחינה סטטיסטית. זוהי מציאות
החורגת לחלוטין מהמקובל.
ציטוט שבועי:
ירושלים הייתה שלנו כאשר עוד לונדון הייתה ביצה. {חיים ויצמן במכתב ללורד בלפור}
סיפור
שבועי:
ייעוץ אישי!
מעשה שהיה
שבאו אל רבה הנערץ של ירושלים, הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל וסיפרו לו על
אחד השוחטים שבירושלים ששולח את בניו ללמוד בבית ספר אינו יהודי.
כבוד הרב - אין זה מין הראוי ששוחט כזה ימשיך לשמש בתפקידו!
אכן כן נענה הרב, אולם אי אפשר להעבירו מתפקידו אלא אם כן תמצאו לו פרנסה אחרת ואז
תשתדלו לשכנעו לעזוב את מלאכת השחיטה...
עשו האנשים כאשר נתבקשו ומצאו לשוחט משרה אחרת. כאשר הציעו לפניו את המשרה החדשה, אמר
השוחט כי בטרם הוא מחליט הוא מבקש להתייעץ עם רבי יהושע לייב דיסקין.
בא השוחט לפני
הרב ושטח בפניו את צדדי הספק. נענה רבי יהושע ואמר: לא כדאי לך לעזוב את מלאכת השחיטה
בה אתה מיומן ופרנסתך מצויה לך ברווח...
כשנודעה להם תשובתו של הרב חזרו חברי המשלחת אליו ותמהו: והרי הרב עצמו אמר לחפש לו
משרה אחרת ומדוע הרב אמר לו להישאר על מכונו?...
ענה להם הרב: כאשר בא אלי יהודי לשאול בעצתי, אני נותן לו את העצה הטובה ביותר בשבילו ללא כל שיקול אחר שמעורב בכך!...
פרשה
שבועית:
פרשת כי תצא / 'הנצחה משפחתית'
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. {דברים כ"ה ט'-י'}
מיתוסים רבים מלווים את מצוות החליצה. איש לא בדק את משמעותה, וכלל לא
עולה על הדעת שמדובר באקט של גמילות חסדים שאין טהור ממנו.
כדי להבין פשר מצווה
זו, כמה מלים על... המשפחה.
אכן, היהדות רואה בה חובה, תפקיד וייעוד. להעמיד צאצאים זו חובה, לחנכם כראוי הוא התפקיד, לדאוג במלוא המסירות שיעבירו הלאה את המורשת ואת התרבות שלנו, הוא גדול היעודים.
פרשת ייבום, המחייבת
את האח לשאת את אלמנת אחיו, מתחילה ברגע שאדם מת בלא שהצליח למלא מסכת תפקידים זו.
אמנם הוא נשא אשה, ויחד ניסו להקים בית. אך הוא מת בלא בנים. זהו מצב הניתן לתיקון
גם לאחר המוות.
למות בלא למלא את התפקיד - הוא כאב שקשה לשאתו.
נושא זה קיים ומורגש היטב גם בחברה נטולת אמונה. אצל הכול קיימת השאיפה
ל'הגשמה עצמית'. אם שאיפה זו התגשמה, היא מעניקה לאדם מוות שליו יותר, בעוד הרגשת 'אי
ההגשמה' גורמת מועקה המחריפה את כאב ההולך למות.
אנו עדים לכמיהה
העמוקה להיות זכור לטוב. פילנטרופים תרמו ותורמים למוסדות, לבתי חולים, לאוניברסיטאות,
ובלבד שיישאו את שמם לדורות. זוהי התאווה העזה לחיי עולם. זוהי הזעקה לזכות בקורטוב
מן הנצח, גם בנפשו של האדם הנאור ביותר. ואכן, יודעת נשמתו במעמקיה על עצמה, יותר מאשר
מוכן הגוף להרשות לה לדעת.
כדי לנסות לעקוף את מה שקטע המוות, ולאפשר לנפטר להשלים ולהגשים את הבסיסי שבתפקידיו,
מצווה התורה על האח, הקרוב אליו קירבה גנטית ורוחנית ועל האלמנה שנותרה לבדה, להביא
יחד בן לעולם. הם יעשו זאת מתוך תחושת חסד ואהבת אמת המקננת בלבבות שני אנשים אלו כלפי
האח-הבעל המת. הם יביאו בן, אשר יקום במקום המת. בן, אשר יהיה דור ההמשך שלו כאן, בעולמנו.
זוהי גמילות חסדים בטהרתה. היא תושג, רק אם התקשרות זו בין השנים תהיה
מתוך גובה מוסרי רב. מתוך נכונות נפשית מופלאה להתעלות מעל מאוויים, הנאות ורצונות
אישיים. מתוך רצון אחד ויחיד להרים תרומה נכבדה למען הבעל המת.
החליצה באה במקום
הייבום. היא המענה לזעקה העומדת בחלל העולם, לכאב הקיים של האח-המת שלא נרפא.
הם, הניצבים עתה יחד, מצהירים במעשה החליצה: רצינו למלא כלפיך את חובותינו
האנושית, אך אין אנו יכולים.
אני שולפת את נעל
אחיך כמעשה סמלי. הנעל היא סמל הכבוד והאדנות. חליצתה היא הכנעה. אחיך מוכן לעשות הכול,
ובלבד שתאמין שלא רוע לב, מנע מאתנו את המעשה שיכול היה לרפא את כאבך.
אני אף יורקת, כדי להראות קבל עם וכלפיך, את הבוז העמוק כלפי כל אדם, שזכרו של המת
וטובתו אינם נחשבים בעיניו. הקשר בעבר בינינו מקבל מעתה משמעות עמוקה יותר. גם אחיך
העומד לידי מסכים אתי ואינו נעלב, כי הוא יודע שאין יריקה זו מכוונת כלפיו, חלילה.
רק מתוך כבוד עמוק לחיים, אני עושה זאת, ובכך אני מרשה לעצמי לפתוח דף חדש בחיי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אדון הסליחות, בוחֵן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות. חטאנו לפניך – רחם עלינו. {מתוך סליחות}
סטטוס שבועי:
קשה לבקש סליחה, להודות שהגענו לאן שהגענו. אבל זה מה שמבקשים מאיתנו - הכרה בכך שלעתים ירדנו מידי. כולנו בני אדם כולנו טועים לעתים. החכמה היא, לא להתעלם. וכן, לבקש ולהתפלל שיהיה לנו את הכוח והעוז לומר את המילה - סליחה!
ציטוט שבועי:
באותם הרגעים שאדם עובר את הגשר המבדיל בין החיים והמוות, מעמידים אותו לפני כסא המשפט של היחיד הרוחני. וזהו סוד 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. {ד"ר נחמן סירקין}
סיפור שבועי:
חישוב מסלול מחדש...
רבי חיים מצאנז המכונה 'דברי חיים', השמיע בפני חסידיו משל: אדם נכנס ליער סבוך, ובמשך כמה ימים לא מצא את הדרך לצאת מן היער. לפתע ראה מרחוק אדם ההולך לקראתו. שמח שהנה מצא מישהו שיורה לו את דרכו. כאשר התקרב אליו, פנה אליו התועה: זה כמה ימים שאני מסתובב ביער ללא תכלית ואיני יודע מהי הדרך הנכונה. האם תוכל לסייע לי למצוא את דרך המלך?
השיב לו האיש: לצערי גם אני איני יודע במדויק את הדרך, ואני כבר תועה כאן ימים רבים. דבר אחד אני יכול לומר לך. אל תנסה ללכת בשבילים שבהם כבר הלכתי, משום שאינם מובילים לשום מקום. בוא נלך יחדיו ונחפש את הדרך בצוותא.
אמר להם הדברי חיים: הדרך שהלכנו עד עכשיו אינה הדרך המושלמת להשגת היעדים, בואו ביחד נחפש את הדרך הבטוחה ליעד הנכסף.
סליחה שבועית:
הם באים בהמוניהם אל בתי הכנסת מבעוד ליל. להתפלל, להטהר, לבקש סליחה.
נכנעים, בושים, מהורהרים, אבל בטוחים, ללא צל של ספק, כי יש מי שממתין להם. שמצפה לסליחה שלהם, ויענה עליה ברוחב לב את התשובה הנכספת, במילה אחת - סלחתי!
כך הוא הבטיח. המסורת מספרת, שהקב"ה הראה למשה רבנו את סדר הסליחות, ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
סליחה, סליחות, לסלוח. אלו מילים שגרתיות, שקל לפלוט אותן כל עוד לא מתכוונים אליהם ברצינות.
לומר: סליחה מה השעה? זה דבר פעוט. להפטיר 'סליחה' לאחר דריכה מקרית על רגלו של האחר, זהו דבר של מה בכך. אבל לבוא אל הזולת ולהתנצל בכנות, על עלבון כבד שהטחנו בו בשעת מריבה, לזה דרוש אומץ לב ואופי.
ככל שהפגיעה בשני חמורה יותר, ככל שאנו פחות צודקים, קשה יותר בקשת הסליחה.
זאת משום שכל עולמנו בנוי מסביב לנקודה אחת – אנחנו. ואם נבקש סליחה, אם נודה ששגינו, יפגע מוקד עולמנו.
ברגע ההיסטורי הכאוב של עמנו, כשאבות אבותינו עמדו מבויישים לאחר חטא העגל, בשעה שנדמה היה שאין עוד תקוה. דוקא אז גילה האלוקים למשה את סוד הסליחות.
תגלית המציעה, לשנות את המבט. להחליף את הכיוון. להסתכל על העולם מנקודת המבט האמיתית שבה האלוקים נמצא במרכז.
אם אנחנו בני האדם נופיע בתמונה במקומנו הנכון, עולמנו לא יתמוטט גם אם שגינו. ואז כמה קל יהיה לבקש 'סליחה'...
פרשה שבועית:
פרשת כי תבוא / 'אבני דרך'
"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ... והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד" {דברים כ"ו, ב'}.
האבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עמדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי ארץ כנען. והנה, מורה יהושע לשנים עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר: "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל... וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן... ויעברום עמם אל המלון ויניחום שם..." {יהושע ד, ה'-ח'}.
בהתאם למסורת שבתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען, הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום - בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת.
מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?
מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.
על אבנים אלו כתבו את התורה "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" {דברים כ"ו, ח'}. ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, קפא העם תחתיו במנוחה, צופה בכותבי התורה.
יום צליחת הירדן נוצל, איפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.
שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה 'בשבעים לשון'.
בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזון התורה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול.
מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. {תהילים ח' ה'}
סטטוס שבועי:
הבחינה בראש השנה אינה שפיטה של מי אנחנו בתור אנשים. אלא זאת הערכה רחומה של מה עשינו וכיצד ניצלנו את הפוטנציאל שלנו במשך השנה. על פי זה, הקב"ה קובע אילו אמצעים צריכים להינקט כדי להחזיר אותנו למסלול מימוש הפוטנציאל הגלום בנו. בורא העולם עושה זאת מתוך כבוד ואהבה כלפינו, ומתוך רגישות אדירה והתחשבות בנסיבות שהוא העמיד, מעמיד, יעמיד בפנינו.
ציטוט שבועי:
באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולנתינת דין-וחשבון לפני הדן יחידי כל באי עולם על 'מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש'. העם אשר בראותו את עצמו מוקף משבעים זאבים טורפים, נואש מתשועה על ידי עצמו ויחליט כי אין כחו אלא בפה, יעביר באחד בתשרי את כל מעלליו בשנה הקודמת, יבוא ברנש לשפוך מרי-שיחו לפני האב, אשר הגלה את בנו מעל שלחנו, יעתיר לבו כי יתן פחדו על כל מעשיו ואימתו על כל מה שברא, כי עולתה תקפץ פיה וזדון הזאבים יעבור מן הארץ, ובדרך אגב יזכור גם את צרת נפשו, ויבקש כלאחר יד גם על 'שמחה לארצו וששון לעירו'… {משה לייב לילינבוים}
סיפור שבועי:
סגירת מעגל!
התקיעות של ר' יואל-חיים וייספינגר היו שם-דבר בירושלים הישנה. רבים היו נוהרים לבית-הכנסת שבו שימש 'בעל-תוקע', כדי לשמוע ממנו את קול השופר. חמישים שנים רצופות שימש בתפקידו זה, ובכל שנה ושנה היה קול השופר הולך וחזק. יודעי סוד היו מספרים בשבח שופרו המיוחד של ר' יואל-חיים, שופר עתיק שידע גלגולים רבים.
לאחר יום-הכיפורים שנת תרע"ד נפטר ר' יואל-חיים לעולמו. והניח שני בנים, שמעון ולייבל. השאלה הייתה, מי יירש את השופר. בסופו של דבר נמצאה פשרה: שמעון הבכור קיבל את חנות המכולת הקטנה של ר' יואל-חיים, ולייבל הצעיר, שהיה גם תלמיד-חכם, זכה בשופר הנחשק.
חלפו הימים, שמעון מכר את המכולת הקטנה ושם פעמיו לארצות הברית. שם הקים עסק קטן, אשר עד מהרה התפתח והתבסס יפה. ושמעון היה לאיש אמיד ומכובד.
בארץ-ישראל פרצה המלחמה בין תורכייה העותומנית לבין אנגליה. לייבל שהיה נתין אנגלי, שיצא יום אחד לרחוב, נתפס בידי חיילים תורכים ונאסר, ולאחר מכן הוגלה למצרים. מכל חפציו לא נטל עמו לייבל דבר, מלבד מהשופר.
באותה עת הגיעה לשערי הארץ ספינה שהביאה מוצרי מזון לתושבי ירושלים, נדבת יהודים טובים מארץ האפשרויות. לספינה נלווה גם אחד מראשי קרן הסיוע, הלוא הוא מיסטר סם ווייט, או בשמו המקורי - שמעון וייספינגר, מיודענו.
כששמע סם-שמעון את שאירע לאחיו, שינה מיד את מסלול הנסיעה המתוכנן והדרים מצרימה. הוא פגש שם אדם דל ועלוב, חסר פרוטה, וכמעט לא הכיר בו שזהו אחיו. בו-במקום שלף את ארנקו והעניק לאחיו סכום נכבד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו.
כשעמד שמעון לעלות על הספינה, לא ידע לייבל כיצד להודות לו על עזרתו. המלים נעתקו מפיו. בלב נרגש הושיט לאחיו נרתיק ישן ובלוי. עיניו של שמעון ברקו מהתרגשות. הוא ידע מה נמצא בתוך הנרתיק - השופר היקר!
כל הדרך חזרה כמעט לא הניח שמעון מידיו את נרתיק השופר. שוב ושוב הביט בו וליטפו, כמחזיק אוצר יקר. כשהגיע הביתה, היה נרגש מאוד, ולחבריו ומשפחתו שקיבלו את פניו סיפר בראש ובראשונה על השופר. אבל כשביקש להראותו להם, כמעט התפלץ - לא היה שם לא שופר ולא נרתיק.
שוב חלפו שנים. מצב הפרנסה בירושלים הורע מאוד. לייבל נאלץ ליטול את משפחתו ולנדוד בעיירות פולין. בעיירה אחת מצא את מקומו ונתמנה לרב המקום. נדמה היה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל אז פרצה מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים כבשו את פולין והחלו במלאכת ההשמדה הרצחנית לייבל עבר את כל אימי השואה ובניסי-ניסים נשאר בחיים. לאחר המלחמה נדד ממחנה-עקורים אחד למשנהו, כשמשאת פניו היא ארץ-ישראל.
בערב ראש-השנה הגיעה החבורה לביתו של איכר גוי, איש טוב ונדיב, באחת מעיירותיה של איטליה. שופר לא היה ברשותם, ועל כך הצטערו מאוד, אבל להתפלל ולשפוך שיח לפני קונם - יכלו גם יכלו. לבם של הפליטים היה מלא תקווה, שלא יארך הזמן ויעלו על אונייה שתובילם לארץ-ישראל.
ראש-השנה חלף ולייבל וחבריו עמדו לעזוב את בית האיכר. אבל זה ביקשם לשבת רגע. יש דבר שמעיק על מצפוני וברצוני להשתחרר ממנו, אמר. לפני שנים רבות בהיותי מלח באונייה שהפליגה מארץ-ישראל לאמריקה הפליג יהודי עשיר, שהחזיק בידיו כל העת נרתיק ישן וכמעט שלא נפרד ממנו. הנחתי שבתוך הנרתיק מוצפן ארנקו השמן של האיש. כשהגענו לניו יורק, ניצלתי את ההמולה והצלחתי להעלים את הנרתיק. אך כשפתחתיו, התאכזבתי קשות. כל מה שמצאתי בתוכו היה החפץ המוזר הזה, ובדברו הציג לפניהם האיכר - שופר!
אני מבין שזה חפץ-קודש יהודי, הוסיף ואמר, וכבר שנים אני מחפש יהודים כדי להחזיר את הגניבה. עתה הנני משיב לכם. בני החבורה הביטו בו מופתעים, מצטערים על שלא סיפר להם זאת קודם ראש-השנה. הם לא הבחינו שלייבל החוויר כסיד ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. היה זה השופר של אביו!
כשהתעשת, הושיט ידו אל השופר, וסיפר לבני החבורה את סיפורו המופלא. עכשיו הגיע תורם להישאר משתאים והמומים.
לאחר תלאות ויסורים הגיע לייבל סוף-סוף לירושלים מולדתו, ומצא שם את אחיו. אחרי השואה גברו בשמעון רגשות ההזדהות עם ארץ-ישראל. חיסל את עסקיו בנכר ועלה לארץ. הוא גם חדל מלהיקרא סם ווייט וחזר להיות שמעון וייספינגר הישן והטוב. רק דבר אחד העיב על שמחתו - העובדה שלא שמע דבר בדבר גורלו של אחיו.
הפגישה בין האחים הייתה נרגשת. הם סיפרו זה לזה את כל הקורות אותם, ואז אמר שמעון שיש דבר שמציק לו קשות - היעלמותו המוזרה של השופר העתיק. נשימתו נעתקה כששלף לייבל את השופר וסיפר על גלגוליו.
{מתוך חב"ד ישראל}
חג שנתי:
הגעת ליעד?
ראש השנה הוא יום חידוש הבריאה. מדי שנה אנו שבים אל אותו יום קדום על סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית ביום זה בריאת העולם. וכשם שלפני הבריאה הראשונה שקל הבורא, כביכול, האם לברוא את העולם? כך בכל שנה הוא שוקל מחדש לברוא את העולם לשנה נוספת.
אופי שיקול הדעת מושתת על אופי השיקול בעת הבריאה הראשונה. בבריאת העולם נברא כל פרט בהתאם למטרה שהוצבה לו מראש. גם עתה חוזר הקב"ה ושוקל: האמנם כדאי לחזור ולברוא את העולם? האם כל אחד מבאי העולם יוכל למלא את התפקיד המיועד לו? אם התשובה לשתי הנקודות הללו - חיובית, ממשיכים לדון אלו כלים יוענקו לנברא ה'חדש', כדי שיוכל להפיק מהם את מירב התועלת המיוחלת.
בחלוקה זו כלולים: בריאות, אושר משפחתי, הצלחה רוחנית וגשמית, הצלחה במישור החברתי ועוד. אנו, שראייתנו מוגבלת, אין לנו אפשרות כלשהי להבין כיצד נערכת חלוקה זו. לעתים אנו אפילו עלולים לשאול: מדוע פלוני זוכה לעשירות ואילו אחרים, 'טובים' ממנו, סובלים מקשיי פרנסה? נוסף לכך, איננו יודעים מה טומן לנו העתיד בחובו, משום כך, אין אנו מבקשים בקשות מפורטות: תן לנו עושר, תן לנו כבוד, שהרי אין זה מן הנמנע, שדוקא אלו יהיו לנו חלילה לרועץ.
אם כך, מהי בקשתנו האמיתית?
לכל נברא ניתן תפקיד בבריאה. כל אדם זכאי לקבל את כל הדרוש לו למילוי תפקידו. בתנאי שהוא מכיר בשלטון הבורא, ובבואו לעולם כדי למלא את השליחות שיועדה לו .
אי לכך עיקר תפילות ראש השנה מתמקדות בהמלכתו מחדש של בורא העולם הוא 'מלך מלכי המלכים, המלך היושב על כסא רם ונישא'. ובכך אנו אומרים ומבקשים: אתה השליט הכל יכול, המנהיג את העולם וקובע את גורלו, ואנחנו נתינך הממלאים את פקודותיך. חפצים אנו להמשיך בתפקידנו, לכן, אנא, הקצב לנו את כל הדרוש לנו, כדי שנוכל לעבוד אותך בנאמנות ללא דאגות וללא הפרעות.
פרשה שבועית:
פרשת נצבים / 'נאום – ובחרתם בחיים'
"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם" {דברים כ"ט, ט"ו}
תאריך ההתכנסות חל ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים. רבים מבין יוצאי מצרים מצאו במשך השנים הללו את מותם במדבר. משה דיבר אל דור חדש שצמח במדבר. דור, שבחלקו הגדול לא חווה אישית את יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
והנה, משה פונה אל המעטים, הזוכרים עדיין כחוויה אישית את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני, ואל בניהם, הניזונים מפי השמועה - באותה מטבע לשון. אל שניהם הוא אומר בו זמנית. עקב ידיעה משותפת זו, הוא תובע מהם נאמנות מוחלטת לברית ה'.
ברגע אחרון זה, לפני הסתלקותו, גילה להם משה את האמת הטמונה ברציפות ההיסטורית - את המסד, שעליו חייבת להתבסס המסורת מיום זה והלאה.
"אתם ידעתם", הבנתם וחשתם כאילו בחוויה אישית, את שעבוד מצרים ואת הגאולה ממנה. פעם אחר פעם האזנתם לחוויות ולנסיונות, שחוו והתנסו בהם אבותיכם. אבותיכם, אשר סיפרו לכם את הקורות אותם בהתלהבות ובהשתאות, הביאו לכך שאין לכם צורך לחוות אישית, כדי לחוש את המאורעות הגדולים ולדעת את אמיתותם.
הקירבה הטבעית הקיימת בין אב לבנו מצמיחה את ההזדהות הנפשית, עד כי הבן חש עצמו כמשתתף פעיל במה שעבר על האב. הוא גם יודע: אב לא ישקר לבנו בנושאים הקובעים את חייו ואת גורלו.
על כן, אמר משה לצעירי העם: "אתם ידעתם" - הלא אתם קיבלתם מאבותיכם, 'והקבלה הנמשכת היא כמראה העין' (דברי רבי יהודה הלוי בספר ה'כוזרי', מאמר ראשון כ"ה). בעבורכם, ראייתו של האב היא כאילו 'אתם ראיתם'. אם תעבירו לבניכם את המסר באותה עוצמת התרגשות, כפי שקיבלתם מאבותיכם, יהיו גם בניכם שותפים לחוויה הראשונית.
בעת כריתת הברית הפכה בשורת הר סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מיישותם. ברית אלוקים היתה לחוק טבע בעבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים - הבורא, לבין הכוחות המפעילים את היקום.
בעת המפגש האחרון המתקיים בינו לבין דור יוצאי מצרים ובניהם - מבהיר להם משה את מהות הברית ואת מהות המסירה ההיסטורית ככוח פעיל, חי, תוסס, ובעיקר - ככח קובע בחייהם. דווקא מפגש זה בין אלו שחוו בפועל את האירועים, לבין הדור הראשון החי על פי הזיכרון ההיסטורי, ממחיש את עתיד העם כולו. עם שמהיום והלאה יהיה עתידו תלוי בהעברה המדוייקת והבלתי אמצעית של המסר הנובע מהר סיני.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
שבת שלום - כתיבה וחתימה טובה לכם ולמשפחתכם ולכל בית ישראל בכל מקום שהם. יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
'שחורה אני ונאוה בנות ירושלים': ר' לוי בר חיתא אמר: שחורה אני כל ימות השנה, ונאוה ביום הכפורים... {שיר השירים רבה א' ל"ו}
סטטוס שבועי:
בתוככי הקשת המופלאה של חגי ומועדי ישראל, קיים מועד הבולט ונישא מכולם. לכל אחד ממועדי הקודש אופי משלו, וכל אחד תורם את תרומתו לטיפוח הרוחניות של האדם מישראל. עולה על כולם הוא יום הכיפורים. מבין כל המועדים רישומו של יום זה ניכר ביותר, ומשקלו בבניין עולמו הרוחני של היהודי נכבד מכולם.
ציטוט שבועי:
יום כיפור הגיע, ואני צמתי. ההרגשה שאני יהודי החלה לפעפע בתוכי. להולדתי בפולין לא היתה עוד שום משמעות בעיני. מעכשיו השתייכתי לעם אחר. {בן אברהם – להיות חפשי}
סיפור שבועי:
עומדים זקופים!
כשהגיע יום הכיפורים בשטוטהופ, הוצאו כל היהודים אל ככר נרחבה של חולות ורוח. עמדו היהודים שורות שורות מדמדומי השחר עד שעה מאוחרת אחר הצהרים. ולבסוף הביאו להם מרק של בשר גזר ותפוחי אדמה, חם ומעלה ריח שאנשי המחנה לא ראו ולא הריחו כמותו, זה שנים. לכל אחד ואחד מלוא הכף לתוך ספל הפח, כאוות נפשו.
הריח הנפלא של בשר-גזר-תפוחי אדמה כה גירה את אנשי המחנה היגעים, הקפואים והרעבים זה שנים, וכה כבש אותם עד שקשה היה לעמוד בנסיון. עודדו האנשים זה את זה, לכבוש את היצר, לא להיפתות לנוגש המסית, להראות לעין כל, כי גם ברעב המחנה לא מכרו את יום קדושתם. היו אחדים בין הנחשלים ותשושי הכוחות שלא עמד בהם רצונם ונכבשו לריח המשכר שלא ידעו דוגמתו, כבשו עיניהם בקרקע ואכלו.
כל יתר האסירים וביניהם גם אנשים שלא היו צמים עד כה ביום הכיפורים. לא נכנעו, צמו ועמדו על רגליהם עד צאת הכוכבים. והריח המסית, נודף, מיתמר ועולה. {ד"ר מ. דבירז'צקי – בין הבתרים}
מחילה שבועית:
זכה ומועילה.
מה יעשה המבקש להתחרט מאותם פגיעות והתנהגויות בלתי הולמות שלו כלפי הזולת האלמוני, בו נפגש באקראי והתנגש בו באותה הזדמנות? כיצד יתקן את עיוותיו החברתיים, הבין אנושיים, הזרועים כאבני נגף על פני השנה כולה? וכי מסוגל הוא היום לזכור את כל מי שדחף או עקף בתור כלשהוא, את כל אלו שגזל את מקומם וזמנם ונכנס לפניהם? ומה בדבר הפעמים של חוסר התחשבות, של זלזול סמוי וגלוי בו נהג בחנות ברחוב, בבית ובעבודה, ואיפה לא?
אין הם נסלחים רק משום שהם טמונים בחיק העבר. העובדה שהנפגע האלמוני הספיק לשכוח את המקרה, לא משנה מבחינת ההלכה היהודית את בעייתו האישית של הפוגע. התנהגותו השלילית פוגעת בסופו של דבר, בו. אישיותו היא שנפגמה.
ובכן, מה יעשה? הלא אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו?
פתרון לכך מצוי בתפילה הקרויה 'תפילה זכה' (כשמה כן היא), שחלקיה לוקטו ממקורות שונים, וחוברו למקשה אחת. 'תפילה זכה' נאמרת בערב יום כיפור לפני תפילת 'כל נדרי'. התפילה שאינה אלא שיחה, שיחה אינטימית וגלוית לב בין האדם ובין קונו, בשעת דמדומים זו שלפני התקדש היום. בתפילה זו באחד מן הקטעים נאמר: 'והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא כנגדי, בין בגופו ובין בממונו... וכן לכל מי שהזיק לי בגופו או בממונו.. וכשם שאני מוחל לכל אדם, כן תתן חני בעיני כל אדם שימחלו לי במחילה גמורה'.
מי שחווה אי פעם חווית תפילה זו, מי שחש אי פעם בעמקי נפשו את מחילתו לכל אדם, בליווי תשוקה עזה שכל אדם ימחל גם לו, מי שהאנושות נגלית לו ברגע זה באור החדש הזורח מלבו, הנקי באותה שעה משאיפה ורצונות אנוכיים, יודע את תרגומה המעשי של המילה - 'טהרה'.
פתיחותו החברתית שנתגלתה בתחושת המחילה לכל, בשאיפה לתקן עיוותיו ולזכות למחילת הזולת, מורה על אפשרות פעולה ועשייה מעבר לשאיפה הצרה והאנוכית. מן הדאגה והרגישות לגופם וממונם של שאר הנבראים בצלם, עולה רוחו האמיתית של האדם המכילה בקרבה הרבה מעבר לעצמיותו המוגבלת.
טעמה המתוק של מחילה זו, היוצאת מלב מכיל ואוהב, רק היא ביכולתה לתקן את הפגם באישיותו שלו שנגרמה עקב התנהגות בלתי הולמת בין אדם לחבירו. ומסיים בתפילה ובקשה: 'וכשם שאני מוחל לכל אדם, כן תתן חני בעיני כל אדם שימחלו לי במחילה גמורה'.
פרשה שבועית:
פרשת וילך / 'מנגנון הגנה'
"לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם, והיה שם בך לעד" {דברים ל"א, כ"ו}
משה רבינו מגיע אל תחנתו האחרונה עלי אדמות, וכותב שלושה עשר ספרי תורה. הוא העניק לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל ספר תורה אחד למשמרת ולזכרון. את ספר התורה השלושה עשר ציווה משה להניח ליד ארון הברית. כידוע, היה הארון ספון בבית קודשי הקודשים שבמשכן ולאחר מכן בבית המקדש. הכניסה אל קודש הקודשים, האתר המקודש ביותר בבית המקדש, היתה אסורה בתכלית האיסור. רק אחת בשנה הותרה אליו הכניסה. וגם זאת לאדם אחד ומיוחד בלבד - הכהן הגדול. זה היה בשעת עבודת הקודש ביום הכיפורים.
אם כך הוא, הרי שהסיום לציווי של משה בנידון אינו מובן. מה פירוש: "והיה שם בך לעד"?
הרי לפי פשוטו של מקרא נאמר כאן, שבעצם הנחתו שם ישמש כעדות לאמיתות התורה. והרי איש לא יוכל להזין את עיניו בעותק מיוחד זה של ספר התורה, אם לעולם לא יוצא משם ולא יוצג ברבים לעיני הקהל הנאסף בירושלים. אם כן, מהי איפוא התועלת שתצמח ממנו? זאת ועוד, אם אמנם גלומה בו עדות, וכי עדות זו לא באה לידי ביטוי בעוצמה רבה יותר בשנים עשר הספרים שהופצו בין שבטי ישראל והיו פתוחים לעיונו של הקהל?
למעשה, זהו אחד ממנגנוני ההגנה שהפעיל משה, כדי לשמר את התורה מפני טענות זיוף. ברור היה לו, לאדון הנביאים, שתורה אשר מקורה הוא אלוקי, תמשוך לעד את תשומת לב הבריות - לחיוב וגם לשלילה. השנאה הכבושה אל התורה דחפה אנשים בכל הדורות, בני ברית ושאינם מבני ברית, לחפש אחר כל דרך כדי לפגוע באמינותו, בקדושתו ובערכו המוסרי של ספר התורה.
על פי צו האלוקים, לקח משה ספר תורה אחד והניחו למשמרת לעד בבית קודש הקדשים. באמצעותו יצליח לנטרל רבות מטענות ההבל שיעלו במשך הדורות נגד אי האותנטיות של הספר.
מובן מאליו, שעצם העובדה שהספר היה מוסתר מעין רואה בלי יכולת גישה אליו, מנעה כל אפשרות להתערב בכתוב בו, ובכך גם איפשרה לו להעיד על נוסח התורה שלא השתנה לעולם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
לאחי ואחיותי בארץ ובגולה. בפרוס עלינו יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה. שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה.
שבת שלום - צום קל ומועיל - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. {נחמיה ח', ט"ז}
סטטוס שבועי:
כל עוד האדם חי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה 'לכאורה' מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה, שהיא 'דירת ארעי', הוא מחדיר לעצמו את התודעה האמיתית, שהוא תחת חסותו של אדון כל.
ציטוט שבועי:
כשעמי-העולם עולים בימי הסוכות לבירת ישראל, הרי אינם באים כדי להכיר במנהג מיוחד, שכשהוא לעצמו אינו עולה בחשיבותו על שאר כל מנהגינו הלאומיים הרבים, או כדי להישמע לאיזו מצווה או תקנה מסוימת, אלא הם באים כדי להביא לידי גילוי את הסכמתם עם השקפת-עולמו של ישראל. משום שיודעים הם, כי עתידה של האנושות תלוי בעתידו של ישראל. {צבי פרץ חיות}
סיפור שבועי:
סוס לסוכות..
רבי מרדכי משריז היה סוחר טרם התמנותו לרב. בכל ריוח עסקי במשך ימות השנה, הפריש סכום מסויים למטרת קניית אתרוג יפה ומהודר.
לקראת חג הסוכות לקח את צרור מלא המעות שנאספו על ידו במשך כל השנה, ונסע לעיר המחוז לבחור אתרוג כלבבו. בדרך פגש בשואב מים שהוביל מים בעגלה הרתומה לסוס, כשהוא בוכה.
שאלו רבי מרדכי: מדוע אתה בוכה?
ענה לו שואב המים: סוסי מת, ומטה לחמי נשבר.
ללא אומר ודברים, הוציא רבי מרדכי את כספו שיועד למען קניית האתרוג המהודר ומסרו לשואב המים.
כשחזר לעירו, באו מכריו ובני משפחתו לחזות ביופי והדר האתרוג שקנה.
אמר להם רבי מרדכי: השנה כל העולם יברכו על אתרוג, ואני אברך על סוס...
רגל שבועי:
משפחה מיוחדת במינה...
כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת, ולא ניתן לקיים את המצוה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו, משלימים האחד את רעהו. מצוות ארבעת המינים מרמזת לארבע שכבות הציבור שמהן מורכב עם ישראל. כולם יחד נושאים בעול שליחותו ההיסטורית.
האתרוג, שיש בו טעם וריח, רומז לאותם אנשים שיש בהם גם חכמה וגם מעשים, הדר הם לכל רואיהם, בדרכיהם הישרות והמתוקנות ובחכמת התורה שבהם.
ההדס מכוון כנגד אותם אנשים נפלאים שיש בהם מעשים טובים, ריחם הטוב נודף למרחוק, אך הם לא זכו לטעמה הערב של חכמת התורה.
הלולב, שבא מעץ התמר הערב יש בו טעם, הוא כנגד אותם אנשים שיש בהם חכמה אך אין בהם מעשים, ריחם אינו ערב, ואין רוח הבריות נוחה מהם.
וישנם גם כאלו, חסרי טעם וחסרי ריח, בדומה לערבה. אין בהם לא חכמה ולא מעשים, חייהם נעדרי תוכן.
ובכל זאת, בהגיע חג הסוכות, כולם שווים לטובה, הם נאגדים באגודה אחת, ומונפים בחיבה של קודש מעלה ומטה ולכל ארבע רוחות השמים.
דומה כי יש במצווה מיוחדת זו לימוד גדול, הן לכל אדם במישור האישי משפחתי, ובמישור הכלל ישראלי.
בכל משפחה כוחות שונים, כל ילד וכוחותיו, כל ילד וכשרונותיו, וכל אחד מהם בדרך בה בחר לו. לא תמיד אנחנו מסכימים עם הדרך, לא בהכרח שהדרך בה הוא בחר לצעוד מהווה מיצוי לכשרונותיו וליכולתו, ובהחלט שאין חובה לאהוב את דרכו. אך הוא נותר חלק מהמשפחה, הוא מהווה יחידה בתוך הפסיפס המגוון שממנה מורכבת המשפחה על כוחותיה. ככזה גם שמור לו מקום של כבוד כיחידה עצמאית השייכת למשפחה. בלעדיו, תהיה המשפחה חסרה מרכיב חשוב ושוב לא תהיה מושלמת. עם חסרונו של אחד ממרכיביה, תמצא המשפחתיות פגומה.
חובה עלינו לזכור, לכבד כל אחד כמות שהוא, על מעלותיו ומגרעותיו, כישוריו וכוחותיו, לייחד לו מקום בלבנו, ולדעת שהוא חלק מאיתנו לטוב ולרע, וכל עוד הוא מצוי במסגרת המשפחתית, מקומו איתן וכוחו רב.
בדיוק כבארבעת המינים, שאילו חסר אחד מהם, אפילו תהיה זו הערבה, תהיה המצוה פגומה ובלתי שלימה. כי שלושת המינים גם אם משובחים הם, עדיין אין בהם שלימות, כל עוד הערבה איננה חלק מהם.
במשפחת עם ישראל מצויים בני אדם מכל הסוגים והגוונים עד לאין ספור. כל אחד מצוייד בכשרונות משלו ובאפשרויות ייחודיות לתרום לחברה האנושית. אולם קיימת דרישה אחת המשותפת לכולם: על האדם להשתדל שכל מעשיו יצטיינו באיכות, שהפעולות שהוא עושה בחייו תהיינה בבחינת 'הדר', כפי שדורשת מצוות נטילת ארבעת המינים.
פרשה שבועית:
פרשת האזינו / 'לא נשכח'
"כי אנוכי ידעתי את מריך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם" {דברים ל"א, כ"ז-כ"ט}.
כהקדמה לשירת האזינו (דברים פרק ל"ב), משה רבינו משמיע באוזני בני ישראל משפטים, הכוללים בקרבם דבר והיפוכו.
המעניין הוא שהם משקפים נאמנה את שהתחולל בקורות חיי עמנו בכל דורותיו.
משה אומר להם בפסוקים אלו: ברור לי שמיד אחרי מותי תפרקו את עולה של התורה מעל צוואריכם. כבר היום אני יודע שאין החוק הזה מתאים לאופייכם, ואני משוכנע שתבגדו בו. ועל כן אבקשכם, שמרו על... ספר התורה המונח בארון הברית. כך תמיד תדעו שאינכם צועדים בדרך התורה.
מה יכול להיות יותר חסר הגיון מאשר להעניק לעם חוקים המנוגדים קוטבית לאורח מחשבתו וליצרי המרי המקננים בקרבו, עד שהמחוקק עצמו מודיע לעם שבמאות הבאות העם יתרחק מהם וידחה אותם כליל. כקו הגנה אחרון, כדי להמריצם לשמור בכל זאת על חוקה זו, אין המחוקק הזה מוצא עדים אחרים להעיד בו, אלא את השמים ואת הארץ.
מנקודת התצפית של דורנו נראים הדברים מרשימים ביותר. במבט היסטורי לאחור מתברר שמשה הכיר את עם ישראל טוב יותר מאשר העם הכיר את עצמו. תולדות עם ישראל - מימי עובדי העבודה זרה בדור שאחרי יהושוע בן נון, מנחיל הארץ, ועד דורנו - הן סיפורו של המתח הגדול הקיים בין התורה לבין הניסיון המתמיד להשתחרר מעול המצוות, לחיות ככל העמים ולתת ביטוי חילוני לאישיות הלאומית והפרטית שלנו.
משה ניבא, איפוא, מראש מה יקרה!
ל'בשורת' המרי המתמיד, הצמיד משה גם בשורת הפוכה - נאמנות לתורה על כל מרכיביה: "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" {שם כ"א}.
לפנינו אוסף ניגודים בולט בפסוק אחד.
"וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". תמיד תמיד, בכל דור, ישארו בנים לעם שיקיימוה בנאמנות, למרות כל מה שיעבור עליו, על אף רצונו העז של העם להתחמק ממנה ומחוקיה, ועל אף נסיונות השכחת התורה המכוונים. אכן, שוב חיזוי מראש של מציאות היסטורית שהתגשמה.
"כי לא תשכח מפי זרעו", מהווה עדות והוכחה לאמת נבואתו של משה.
תולדות עמנו עמוסות אין ספור נסיונות, הן אכזריים והן מפתים, כדי להשכיח בכל מחיר את לימוד התורה וקיומה, מלב אלו, שחפצו לשמור עליה בכל תנאי. קידוש ה' היהודי, הוא הסיפור הנפלא, שכתבו העקשנים היהודים, שלעולם לא נשברו. וכי לא היו עינינו קרועות בהפתעה למראה צעירים יהודים, הלומדים תורה מתחת לאפה של יבסקציה שונאת דת, ואחרי עשרות שנות ניתוק מוחלט?
אך משה ענה לשאלות אלה עוד בטרם נשאלו, עוד לפני שהיתה היסטוריה. משה כלל לעיניהם את ההפכים הללו בפסוק אחד, ולימדם את סוד ייחודו של הגורל היהודי. הוא הזכיר להם את העובדה, שתישכח תורה מישראל, בצמוד להבטחה 'כי לא תשכח מפי זרעו', ובהבלטת סתירה זו, לכאורה, גילה להם את ההסבר לפלא הנצח של העם היהודי, החי וממשיך לחיות למרות כל העובר עליו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
חג שמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. {ויקרא כ"ג מ"ב}
סטטוס שבועי:
ההנאה שאנו חשים בעת בילוי והתפרקות שייכות לגוף. לנפש האדם אין בהן חלק. כוחות הגוף
באים באופן זה על סיפוקם, לפחות באופן זמני, אולם לנפש לא באה על סיפוקה. התורה ביקשה
להעניק לנו חג שבו השמחה תהיה שלמה ואמיתית; שמחה שתקיף את כל חלקי האדם, שמחה שתשתף
גם את הנפש בחוויותיה.
ציטוט שבועי:
הלילה הזה, ליל הושענא-רבה, מזכירני דברים טובים – רגשי קודש וחזיונות נעלים, השמורים
במעמקי לבי מנעורי. {מנדלי מוכר ספרים}
סיפור שבועי:
בליל שמחת תורה (תש"ג) הלכתי להקפות. השרידים של בחורי הישיבה והלמדנים נאספו,
וכיבדוני בהקפה הראשונה, אמרתי בפניהם כמה דברים:
השירה והריקוד הם בבחינת עבודה. השמחה היא תודה
למי שגוזר לחיים ולמוות. כאן, בתוך העדה הקטנה, בבית הכנסת הדל והנחרב, אנו מצטרפים
אל כלל ישראל. אל קהל הקדושים והטהורים לאלפיהם ולרבבותיהם, בשמחתנו זו אנו מודים לדורות
הקודמים, המפוארים, שכדאי היה לחיות בזמנם. מרגישים אנו, שבשירתנו אנו מקדשים שם שמים,
ואף אנו, נשמה יהודית תועה, חש אני כאן בשורש! יודע אני, שהעם היהודי יחיה, ככתוב:
"כימי השמים על הארץ".
{מתוך יומנו של ז. קלמנוביץ, גטו וילנא}
מגילה שבועית:
בחג זה אנו קוראים את מגילת קהלת, המשננת באוזנינו: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל
הבל". ההצלחה, העושר, השפע, היבול הרב - אינם אלא הבל, העתיד להימוג כעשן ברוח.
נשאלת שאלה מחייבת המציאות: האם אנו אמורים ליהנות מתוצרת השדה והכרם, או לראותה כ"הבל
הבלים"? באיזה אופן עלינו להסתכל על ההצלחה החומרית שזכינו לה?
זמן האסיף הוא רגע הסיפוק של האיכר: חודשי חריש
וזרע, עידור, דילול, ריסוס, מעקב וטיפוח באים אל תכליתם. הפרי ממלא את האסמים. עם שמחת
היבול גואה בלב גם תחושת הרכושנות, והגאווה מתלווה אליה כצל: 'כוחי ועוצם ידי עשו לי
את החיל הזה'. האדם טופח על שכם עצמו על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו
הטוב. מי שמצליח פעם אחת, ממהר לחלום על הצלחות נוספות, רחבות ומקיפות יותר. הוא שוקע
בתכנונים שצועדים על הקו הדק שבין מציאות להזיה.
שבוע של ניתוק מהנוחיות הביתית, מצמיח מבט בריא
על הרכוש שנותר בבית. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" {ויקרא כ"ג מ"ב},
כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא ידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית
בלבד. במשך שבוע רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמיים, תכולים במשך היום ושחורים בלילה,
והוא חש כיצד הם סוככים על חייו.
שמחה שבועית:
ושמחת בחייך!
"למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" {ויקרא כ"ג, ל"ט}.
מהי הסוכה ביסודה? - סוכת זיכרון לחיינו
במדבר.
למטרה זו נבחר חודש תשרי. שכן הוא חל בעונת האסיף,
כפי שנאמר: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך."ושמחת בחגך...
והיית אך שמח" {דברים ט"ז, י"ג-ט"ו}. רגע האסיף הוא הרגע המתאים
לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע ימים, בדירת ארעי.
מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת
הרכוש המצטבר, עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה
גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה'אגו' על הצלחותיו, מיומנותו,
מאמציו ומזלו. בלא להרגיש כלל, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים, אלו 'שלא הגיעו'. ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
אלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם, השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון,
גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. היא אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושמחה
מעל פניה של האנושות. הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור
הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן
הושג, מאחר שחברינו הקרוב השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה על דפנותיה
הארעיות וסככה הקל. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת
החברה - למען השמחה.
היא מצווה על העני והעשיר כאחד - "כל האזרח
בישראל" - לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור במשך שבוע
אחד, מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם, השמים מציצים בשווה
מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר
בבית.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית.
ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות
וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כל אלו, חל כרסום בתחושת הבטחון
המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה,
ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
.
פרשה שבועית:
פרשת וזאת הברכה / 'מסיבת סיום'
את פרשת 'וזאת הברכה' קוראים
בחג שמחת תורה. ביום זה אנו מסיימים את קריאת חמשת חומשי התורה ומתחילים לקרוא שוב
מ'בראשית'. כידוע, ביום זה עורכים בכל קהילות ישראל הקפות ושמחים בשמחת התורה.
מה פשר שמחה זו המקיפה את כולם? שמחה שבה זקנים וצעירים חוברים יחדיו לחבוק את ספר
התורה ולרקוד עמו ללא הפוגה, שעות ארוכות?
ידוע לכולנו כי ספר התורה הוא התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו 'משהו'
עלום שהעניק לעם את טעם קיומו המופלא. אך דומה, כי הקשר הנפשי לספר התורה, הסוחף ומלבב בו זמנית - מיוחד ואין
שני לו.
בכל קהילה יהודית בעולם תפגוש ביום זה את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה.
רוקדים מעגלים מעגלים וספר התורה בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מהכיל את
המתכנסים, אזי רוקדים בחצרות בית התפילה, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם את החוצות,
את רשות הרבים.
גם בעבר האפל, בשעות מצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל לא יאמן, גם בתקופת אסון
האסונות שניתך על עמנו בדור זה, רקדו ושמחו עם ספר התורה. בספרי הזכרונות מן השואה
מתואר כיצד חגגו החוגגים חג זה בגיטאות, ביערות ובמחבואים, ואפילו במחנות ההשמדה.
שמחים ביום שבו מסיימים את קריאת פרשיות התורה במחזור קריאה שנתי. זהו איפוא חג הספונטאניות
היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם, המפכה אי שם במעמקי נשמת העם.
התשובה למופע זה, החובק את נפש האומה, טמונה במלה אחת: אהבה.
כך מצאנו בתלמוד: '"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" {שיר השירים ח'} –
'אהבה זו תורה' (מסכת סוטה כ"א).
המחפש פשר לשמחת תורה של היהודי, יוכל לתת לה ביטוי ולהסבירה רק בשפת האהבה. זוהי שפה מיוחדת במינה. מקורה של האהבה לא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה הלוחשת בלב האדם את מלת הקסם: 'זהו זה'.
התורה היא, איפוא, היהודי עצמו. בלשון הנביאים
ובלשון חז"ל הושוותה התורה ל'כלה'. היא המרווה את צמאונו, היא השלמתו ההכרחית.
עובדה זו אושרה עד ימינו אלה על ידי כל לומד תורה. היא מוכחת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה
גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות - גם באפילת בונקרים
בגיטאות שבמלחמת העולם השניה. לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם
הרבה מעבר לפרקים בעבר העם או רשימת חוקים. הם יודעים כי היא החיים עצמם. לכן, מכירים
הם את האהבה המולידה את השמחה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
מועדים לשמחה - שבת שלום - פתקא טבא - חג שמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
טועים רבים בחשבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים כל אחד כפי דרכו בביתם, ויפתחו שערי הרחמים פתאום... כל ייעודי הנביאים יבואו ויקראו אותם ממקום שבתם. אבל לא כן הוא, אלא... יתד שלא ימוט להגאולה שלמה לקנות שדות בכסף ולהושיב עליה בני עמנו להתפרנס מתבואת הארץ. {רבי אליהו גוטמכר}
סטטוס שבועי:
למרות הצרות והרדיפות, למרות הפיזור בכל פינות תבל, למרות ההתנגדות מצד אומות העולם, לעתים במקל נועם, ולרוב במקל חובלים, למרות הכל – עם ישראל חי וקיים. תרבותו הייחודית צוברת תאוצה, והוא ממשיך, כשפניו אל הנצח.
ציטוט שבועי:
כאן במשלוח הזה אני חוה עם הבל בני, אם תראו את בני הגדול קין בן אדם תגידו לו שאני... {דן פגיס - כתוב בעיפרון בקרון החתום}
סיפור שבועי:
הוצאת חיבה...
מעשה ברבי יעקב שמשון שפירא משפיטבקה (מתלמידי המגיד ממזריץ'), שעלה לארץ ישראל (בשנת תקנ"ד – 1794), ולאחר שסייר במקומות הקדושים ושהה זמן מה בערים העתיקות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה, חזר לעיר מגוריו במטרה להעלות לארץ את בני משפחתו.
בהיותו סמוך לעירו, חנה ר' יעקב שמשון באחת האכסניות, ונוכח לדעת שגופו רזה וכחוש, ופניו נפלו מאד מחמת הטלטולים והתלאות שבדרך. החליט אפוא להתעכב באותו מקום כמה ימים, אכל ושתה בשפע ודאג לנוח ולאגור כוחות, עד שחש עצמו בריא ושלם כבימים שלפני הנסיעה.
שאלוהו מלוויו: רבנו, מה ראית להתעכב במקום זר כדי לשוב לאיתנך? הרי ביתך אינו רחוק מכאן, מדוע לא תמהר לשוב הביתה לאשתך ולילדיך המצפים לך בכיליון עינים?
השיב רבי יעקב שמשון: אילו שבתי לעירי כשגופי רזה וכחוש ופני נפולות, מה היו הבריות אומרים? ראו מה עלה לרבי שלנו ששהה זמן מה בארץ ישראל! על ידי כך נמצאתי גורם, שלא במתכוון, להוצאת לעז על ארץ ישראל. אולם עכשיו, כשאני חוזר לעירי ומראה פני טוב ומרנין, יהיו הכל אומרים: ראו כמה טובה השפעת ארץ ישראל על הגוף והנפש...
פרשה שבועית:
פרשת בראשית / 'אמנות הפיתוי'
"והנחש היה ערום מכל חית השדה.." {בראשית ג' א'}.
הפיתוי הוא נחש חלקלק ומפותל. הוא בוחר היטב את מטרותיו. זוחל לאט בלי לעורר תשומת לב, ולפתע מפתיע בנקודת התורפה.
כך ינהג תמיד. ממש כבעת התערבותו הראשונה בחיי האדם, כאשר בא לפתות את האשה. האשה אשר לא שמעה ישירות מפי האלוקים את איסור עץ הדעת, כי אם מפי בעלה, היתה בעקבות כך מטרה נוחה יותר לכיבוש.
הנחש אינו מספר על כוונותיו הסמויות. הוא מסתיר היטב את המטרה שלקראתה ברצונו להוביל. בתחילה הוא יוצר את האווירה הנוחה למזימותיו, משפץ מעט את העובדות כדי להתאימן לתכניתו. הוא מוכיח אהדה והזדהות עם הקרבן, הבאות לביטוי בדבריו המחוכמים לאשה: "אף כי אמר אלוקים: לא תאכלו מכל עץ הגן" {בראשית ג', א'}.
שימו לב לטכניקה: שיטות שכנוע כשל סוכן מכירות ותיק.
בדבר האלוקים המקורי נאמר מפורשות: "ויצו ה'... לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת... לא תאכל ממנו" {שם ב', ט"ז-י"ז}.
דברי האלוקים הם קודם כל צו, פקודה ברורה. תחילתם בקביעה ברורה שהכול מותר. כל עצי הגן מותרים באכילה. כך משתמע מן הביטוי החוזר: "אכול תאכל", המרמז על שפע בלתי מוגבל. האיסור מתמקד בעץ אחד הניצב בתוך הגן.
אך הנחש החלקלק מטעים את דבריו באוזניה. הם מסתלפים מעט תוך כדי השיחה. כבדרך אגב, הוא מחדיר הערכה שונה למהות האיסור: "אף כי אמר אלוקים" - אמר ולא ציווה. האיסור אינו כה חמור. "לא תאכלו מכל עץ הגן", כלומר, האם כל העצים אסורים עליכם? נימת רחמנות עולה ממנו. האומנם הכול נאסר עליכם?
האשה מכחישה את דבריו, אולם קורטוב מהם נדבק בה: "מפרי עץ הגן נאכל" {שם ג', ב'}. עתה נעלמו המילים "מכל" ו"אכול תאכל". "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו" {בראשית ג', ג'}. גם כאן כבר בוצע התיקון: לא עץ בודד הוא האסור, אלא מפרי העץ אשר בתוך הגן.
זהו הפרינציפ החוזר על עצמו במיליוני וריאציות מאז ימי קדם ועד ימינו. להתעלם מן המותר, לחשוב רק על האסור ועל המגביל, במטרה להוכיח שזו גזירה שלא ניתן לעמוד בה.
בשלב הבא זוחל הנחש עמוק יותר. האדם כבר מאמין שבלעדי האיסור חייו אינם חיים. זאת ועוד, באיסור תלוי אושר נכסף, ורק כוונותיו הזדוניות של 'המחוקק' הן המונעות אושר זה. "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" {שם ה'}.
עתה הדרך פתוחה וקצרה. העץ הופך לטוב למאכל ולתאווה לעיניים. לפתע כבר לא ניתן לעמוד בפיתוי: "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" {שם ו'}.
ואז, בחלוף התשוקה, נפקחות העיניים. מקסם השווא מתפוגג. העולם שונה לחלוטין. במקום התאווה עולה הכעס הנורא על הנחש המפתה, אשר כבר זחל חזרה למאורתו, ומשם אורב הוא להזדמנות הבאה.
האם כבר נתקלתם בו אי פעם?
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – חורף בריא – חודש טוב – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
שיאה של 'ואהבת לרעך כמוך', הוא בין איש לאשתו. {רבי חיים ויטאל}
סטטוס שבועי:
עמים רבים, שהוגלו מארצם, נעלמו בתוך מספר דורות כתוצאה מהתבוללות. אנו שמרנו על ייחודינו במשך אלפיים שנה ללא כל סימני שקיעה. לתופעה זו אין אח ורע בתולדות העמים.
ציטוט שבועי:
אם צודקת הסטטיסטיקה, הרי אין היהודים מהווים יותר מאשר אחוז אחד מן הגזע האנושי, פירור של אבק כוכבים, אבוד בתוך נוגהו של שביל החלב.
ראוי היה שבקושי נשמע על היהודי, אבל שומעים עליו היטב: שומעים עליו מאז ומעולם! הוא הבולט ביותר על כוכב לכת זה. חשיבותו המסחרית אינה עומדת ביחס לנפחו המצומק. תרומתו לרשימה העולמית של שמות גדולים בספרות, במדע, באמנות, במוסיקה, ברפואה ובכלכלה היא מעבר לכל פרופורציה ביחס לחולשת כמותו המספרית. {מרק טווין}
סיפור שבועי:
הפקת לקחים...
אל חדרו של רבי עקיבא איגר נכנס עשיר שירד מנכסיו ובפיו בקשה: ילווה לי הרב מאה זהובים!
בדיוק באותה עת לא היה כסף בידי רבי עקיבא, אך כיצד יתכן לשלוח את האיש המבקש בידיים ריקות? לקח הרב אחד מתכשיטי הזהב של אשתו, נתנו לאיש ואמר לו: לך משכן את התכשיט הזה, וקבל תמורתו מאה זהובים.
נטל האיש את התכשיט והודה לרב. הלך ומשכן אותו וקיבל תמורתו מאתים זהובים.
משחלף זמן רב, והלווה עדיין לא פדה את המשכון, החליטה הרבנית, אשתו של רבי עקיבא איגר, ללכת ולפדות בעצמה את תכשיטה הממושכן. ושם נודע לה כי תמורת התכשיט קיבל האיש לא מאה אלא מאתים זהובים.
כועסת ורוטנת שבה הביתה ופנתה לבעלה: אדם תמים אתה, ואת תמימותך מנצלים אנשים בלתי הגונים.
למה את מתכוונת? התפלא הרב.
אני מתכונת לאותו יהודי שריחמת עליו ונתת לו את תכשיט הזהב שלי, הלה, לא די בכך שעד היום לא פדה את התכשיט, אלא קיבל תמורתו מאתים זהובים ולא מאה, כפי שהורית לו!
שמע רבי עקיבא את דבריה ועצב כיסה את פניו. זוהי אשמתי, אשמתי בלבד, אמר.
כנראה, זקוק היה האיש למאתיים זהובים, אך התבייש לבקש סכום שכזה, ולכן ביקש מאה...
מאותו היום והלאה העניק רבי עקיבא איגר לכל המבקש ממנו סכום כפול ממה שביקש...
{רבי עקיבא איגר נלב"ע השבוע לפני 178 שנים. יהי זכרו ברוך}
פרשה שבועית:
פרשת נח / 'אקולוגיה רוחנית'
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ" {בראשית ז', י"ז}.
מה קרה? מהן הסיבות שגרמו למי המבול לשטוף את תבל כולה ולהכחיד את כל החי - האדם, הבהמה, החיה, העוף והרמש?
המיתוסים מדווחים על סכסוכי אלים וזעפם. מסורות קדומות אחרות תולות מבול זה במחזוריות חוקי טבע לא נודעים. חוקרים שסיפורי המבול גירו את דמיונם, העלו השערות אין ספור: מתאוריות בדבר הרי קרח שגיאים שנמסו לפתע בעטיין של סיבות עלומות ועד לאפשרות שציר העולם עצר, משום מה, מסיבובו המהיר, ויצר בכך תנאים להתפרצות המים האדירה שהשמידה את היקום...
ואילו המקרא מדבר על חטאת האדם, על מחשבותיו שהיו: "רק רע כל היום" {בראשית ו', ה'}, על "כי השחית כל בשר את דרכו" {שם שם, י"ב}. המקרא מתאר את השלבים הראשונים של ההידרדרות המוסרית: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" {שם שם, כ'}. בראשית היתה פילוסופיית חיים שטענה לנהנתנות לשמה. בפילוסופיה זו, היכולת להפיק את רצון הלב וההזדמנות לספק את המאוויים, הן הערך הקובע. אם אני יפה, גדול, תוצר המעמד העליון, שכיסיו נפוחים מכסף, אזי זכותי הטבעית לכפות את רצוני על נשים ככל שאבחר. והיכן הבעל? מה עם התא המשפחתי שנהרס? ומה עם האנדרלמוסיה והבילבול החברתי הבאים לעולם? נו, באמת?! איפה אתה חי? הזמנים השתנו! התורה רואה בהם את הגורמים הישירים לשינוי הגיאולוגי שהביא את השואה על האנושות כולה.
בכך מדגיש המקרא פעם נוספת את מה שכבר ידוע לנו מפרשת חטאו של אדם הראשון: קיים קשר אמיץ בין מעשי האדם לבין יכולת קיומו של היקום. האדם מכתיב בהתנהגותו המוסרית, לא רק את גורלה של החברה האנושית, כי אם גם את המתחולל במערכותיו הפיסיקליות של העולם. זוהי תלות רוחנית, חוק אקולוגי מובהק. חוק זה הוא אחד מאמונות היסוד הטבועות במקרא מתחילתו. אמונת יסוד המודגשת היטב בבקשתו של האלוקים מן האדם הראשון:
'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך' {מדרש קהלת רבה, ז'}.
קול זה, שהושמע באוזני אדם הראשון, מהלך על פני התנ"ך כולו. קול האומר כי גורלו של העולם הופקד בידי האדם לשבט או לחסד. שכן אם הוא מקלקלו, אין מי שיתקן אחריו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
צורך הנפש אל המוסר, כצורך הארץ אל האור. {רבי יהודה אלחריזי}
סטטוס שבועי:
עם ישראל היה תמיד קטן במספר. קטן אך יציב! כדוד הקטן הניצב מול גלית, כך ניצב עמנו לאורך כל שנות ההסטוריה מול עול המציק. נצחונו הניסי של דוד על גלית, מסמל את הנצחון הבלתי פוסק של האומה על כל הקמים עליה.
ציטוט שבועי:
ערכנו נמדד במה שאנו מוכנים לחלוק עם אחרים. {משה מונטיפיורי}
סיפור שבועי:
מנוחה כואבת...
מספר ימים לאחר שלקה רבי אברהם ישעיהו קרליץ המכונה ה'חזון איש' בהתקף לב, נשמעה דפיקה בדלת ביתו. אחותו שפתחה את הדלת נתבקשה מן היהודי שבפתח כי ברצונו לדבר עם הרב. נכנסה אל חדרו של אחיה והבחינה בחולשתו. דרשה מאחיה במפגיע כי ינוח תחילה ובינתיים האדם שבחוץ ימתין עם שאלתו. הקשיב בקולה ה'חזון איש' ושכב לנוח. אולם מייד התיישב וביקש ממנה לקרוא ליהודי פנימה.
תביני, אמר לאחותו שניסתה למחות, אלי לא מגיעים אנשים סתם כך. הם באים עם לב כואב בגלל בעיה שמציקה להם. ואיך אוכל לנוח כשבחוץ עומד אדם שלבו כואב?
פרשה שבועית:
פרשת לך לך / 'מהפכת היחיד'
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" {בראשית י"ב, א'}.
ביום בהיר, ללא הודעה מוקדמת, קלטה רוחו של אברהם את קול האלוקים המצווהו. באותם ימים גר אברהם בחרן, שאליה נמלט מאור כשדים. במולדתו הוא נרדף עד צוואר, על כי הפיץ את האמונה בא-ל אחד. כאן, בחרן, נהנה מחופש דת. כאן זכה למעמד מכובד ולהשפעה גוברת על האוכלוסיה.
והנה, לפתע פתאום קיבל אברהם פקודה שעקרה אותו מסביבתו החדשה שבה התערה.
מדוע? הלא ההצלחה האירה לו פנים כאן בחרן. וכי בכנען יצליח יותר?
מסתבר, שאין מדובר בהגירה נוספת בחייו, כי אם בעליה.
'לך לעצמך, בבדידות... בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה'.
ההגירה הראשונה מאור כשדים אולי היתה לצורך הצלה, ולעומתה, במצוה זו ההליכה היא מטרה לעצמה.
הבה נתאר לעצמנו את תמונת ההתרחשות. ללא צורך קיומי, ללא סיבה גלויה לעין, קם אברהם ומודיע לידידיו הרבים שהוא נוטש את העיר ואת מעמדו הרם בה, כדי לגור בארץ זרה לו.
נטישת האדם המורם מעם הותירה בוודאי את רישומה על תושבי העיר התמהים ואינם מבינים מדוע הוא עוזב אותם.
בעצם השתאות זו כבר השיג האלוקים חלק ממטרתו. שכן, הליכתו של אברהם היתה קריאת תיגר, העתידה להדהד מסוף העולם עד סופו.
זהו המרד השני של אברהם. את הראשון הכריז בעצמו, במאבק שניהל נגד התרבות האלילית ששלטה בימיו. זעם השלטונות הבריח אותו לחרן. בהליכתו מחרן ביטא את התנגדותו לשלטון עצמו, למושג 'שלטון' כפי שנתפס באותם ימים.
צאתו לכנען היתה מצעד מחאה שנערך על ידי אדם בודד, כיחיד ולא כעם. בה בשעה, שהכל ממהרים לקנות בארצותיהם זכויות אזרח, קם אברהם, מבלי שאיש יכפה עליו, רק בציות לצו עליון, ומוותר על זכויות אלו.
עצם הליכתו זו זועקת באוזני אנשי עירו המשתאים, ובאוזני הדורות כולם, את המחאה הגדולה נגד שיעבוד רוחו וגופו של האדם לצורת משטר כלשהי. הליכתו השיבה ליחיד את ערכו. הכריזה את האמת הבהירה שהיחיד הוא הבסיס של היהדות ושל החברה האנושית. והאדם, כל אדם, הוא בעל נשמה, צלם אלוקים. ועל כן, הוא מטרה בפני עצמה, ולא רק אמצעי להשביע את תאוות השלטון של העריצים.
יחידי חתר אברהם נגד זרם בני דורו לעבר ארץ ישראל, והוריש לאנושות את תכונת אומץ הלב להיות במיעוט.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
ההכרח להשתמש בעונשים, להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל. אבל העונש צריך להיעשות מתוך יגון עמוק, נקי מרגש צרות עין. {חזון אי"ש}
סטטוס שבועי:
תופעת עם ישראל חורגת ממערכת ההסתברות ומכל המקובל אצל עמים אחרים. דבר והיפוכו משמשים בערבוביה: קטנים אך מפורסמים, חלשים אך גם חזקים, עתיקים אך גם רעננים כצעירים, מוכים ויחד עם זאת נושאים בגאון את לפיד החיים.
ציטוט שבועי:
מערכת ההלכה היא סימפוניה אדירה ובה צלילים רבים ושונים, ובכך גדולתה ויופייה. {השופט מנחם אלון}
סיפור שבועי:
בורסת היהלומים!!!
ר' שלמה קרליבך נשא הרצאה בפני חברי מועדון יהלומנים של מנהטן. אחד המשתתפים הביע תמיהה שמשותפת לכמה מחברי המועדון.
ר' שלמה! אנחנו אוהבים את השירים שלך ,וגם הסיפורים החסידיים שלך נחמדים מאוד ,אבל דבר אחד בך מפריע לכמה מאיתנו, אנחנו פשוט לא יכולים להבין, מדוע אתה מתעסק כ"כ הרבה עם מסכנים ומשוגעים?
ר' שלמה סקר במבטו את יושבי החדר וענה:
אתה יודע, אני בטוח שכל מי שיושב כאן היום הוא מן המומחים הגדולים והנחשבים בעולם בתחום התכשיטנות. אני צודק?
היושבים בקהל מיהרו להנהן לאות הסכמה.
אז תגידו לי, שאל ר' שלמה, האם אי פעם נפל לידיכם יהלום ששווה מיליון דולר וזרקתם אותו בטעות לאשפה?
ענו לו: יהלום גולמי של מליון דולר לזבל? היינו מבינים תוך שנייה מה יש לנו ביד! אנחנו מומחים!
אמר להם: אתם יודעים ,חברים, אגלה לכם סוד - גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם צריך אולי להוציא מהבוץ ולנקות וללטש קצת. אבל אחרי שעושים את זה הם כ"כ מאירים, ממש כמו המרגליות הכי טהורות, הכי זכות והכי מושלמות שתראו בכל הקריירה שלכם.
יהודים יקרים סיים ר' שלמה, הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים - כל אחד...כל אדם...הוא יהלום גולמי.
פרשה שבועית:
פרשת וירא / 'שרשי הסכסוך'
"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" {בראשית ט"ו, י"ח-כ"א}.
בברית בין הבתרים הובטח לאברהם שזרעו יירש חבל ארץ רחב ממדים.
שני פרקים לאחר מכן צומצמה ההבטחה לגבולותיה הצרים של ארץ ישראל המערבית בלבד:
"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוקים" {שם י"ז, ח'}.
מה גרם לשינוי? מדוע הוצרו לפתע גבולות ההבטחה תוך תקופה כה קצרה?
בין שתי ההבטחות אירע מאורע ששינה את פני ההיסטוריה: אברהם הוליד את ישמעאל.
נמצא שהבטחת האלוקים קויימה במלואה, אם כי בצורה מפוצלת. את השטח שבתוך גבולות ההבטחה ירש רק זרעו של אברהם, שעמו נמנה גם ישמעאל שזכה במנה הגדולה במרחב הקרוי 'המרחב השמי'. לעומת זאת, על ארץ ישראל המערבית ליפול כולה אך ורק בידיו של יצחק. על כן, בעת הצווי על ברית המילה, משמיע האלוקים את ההבטחה בתוספת נוסח: "ונתתי לך לזרעך אחריך (ביטוי החוזר פעמים אחדות בפרשה זו) את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען" {בראשית י"ז}.
בעתיד אמור זרעו של יצחק לזכות גם בגבולות ההבטחה, אלו שנפלו בינתיים בחלקו של ישמעאל.
ישמעאל לא הסתפק במה שהובטח לו. חלוקה זו לא נראתה לו. הוא לטש את עיניו דווקא לחלקת אלוקים קטנה זו, שארץ ישראל שמה, ארץ שאותה חמד ובה חפץ. הוא החליט להוציאה מידיו של יצחק בכל האמצעים, כמיטב שאיפתם של בני בניו בימינו.
ישמעאל התחיל בפעולות מחאה עוד בהיות יצחק נער קטון. הוא חש היטב בעלייתו של יצחק העלול לדחקו מעמדתו הבכירה בבית אברהם ועל כן:
"ותרא שרה את בן הגר... אשר ילדה לאברהם, מצחק" {בראשית כ"א, ט'}.
ישמעאל האמין בכל לבו שהוא היורש ולו מגיעה הארץ על ברכותיה הרוחניות. לכן הוא ניסה להרוג את יצחק המתחרה המסוכן: 'אמר לו ישמעאל ליצחק: נלך ונראה חלקנו בשדה. והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק' {מדרש רבה בראשית נ"ג, י"א}.
כבר בתחילת העימות בין ישמעאל ליצחק הוכרו העורמה והרצח כאמצעים לגיטימיים להכרעה במאבק. באותו יום הפכה ארץ ישראל לאדמת מריבה, עד היום.
חכמינו צפו את כל העתיד להתרחש. הם ידעו שכל האמור בספר בראשית הוא גרעין ההיסטוריה ובו טמון אילן התולדה כולו. אין תולדות עמנו אלא השתקפות של מאורעות 'בראשית'.
על כן הם ידעו, צפו ובישרו, שכאשר לאחר הגלות הארוכה יתחיל התהליך של שיבת ציון, יתקוממו נגדו הערבים. הם יעשו הכול כדי למנוע את שובם של יהודים לארץ ישראל.
המקורות הם רבים. נציין את הבולטים שביניהם:
'ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך, והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם, עד שתסתיים אותה זכות (המילה, שגם הם, הישמעאלים, נימולים), כאשר ה' יפקוד את עמו' (עפ"י הזוהר, פרשת וארא).
'ובני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד עם כל עמי העולם לבוא לירושלים... ויתאספו כל העמים ויעשו עצת שלום ביניהם ויפנו לישראל להשמיד, מפני שהקימו מלכות, ותהיה עת צרה ליעקב אמנם לשבר לא יבואו, אלא שממנה יוושע' (זוהר וארא).
איש מחוזי הציונות לא העלה מעולם על דעתו בראשית הדרך, שהתרכזותם של היהודים בארץ ישראל תגביר את המאבק הבינלאומי נגדם. הם האמינו, שההיפך יקרה, ההיפך הגמור מהמתרחש במציאות.
ההסבר הפוליטי-היסטורי גרידא אינו נושא בחובו את הפשר ואת הפתרון לבעייתנו הכאובה. לעומתם, חכמינו זכרונם לברכה, שצפו באלמנטים הרוחניים הרוחשים בעוצמה במעמקי התהליכים ההיסטוריים, ידעו מראש, שאת שובם של בני ישראל לארץ החלומות תלווה: א'. התנגשות אלימה מכאיבה. ב'. בני ישמעאל יהיו המובילים בין המתנגדים לנו. ג'. הם יצליחו לגייס לעזרתם חלקים גדולים של האנושות.
והכל מתחיל מפרשיות אלו בתורה...
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אהבה מעוורת את העיניים מראות חסרונות והשנאה מעוורת את העיניים מראות יתרונות. {רבי משה אבן עזרא}
סטטוס שבועי:
מבט מעמיק אל תקופות שונות בהסטוריה היהודית מורה, שלעתים קומץ אנשים, ששמרו בנאמנות על התורה ומצוותיה, היוו את הגרעין ששמר על נצחיות העם. לא אחת עבר העם שמדות וגזרות קשות שהמעיטו את מספרו, אולם אותו גרעין נבט שוב ושוב, וממנו צמח לאורך הדורות האילן הגדול של היהדות.
ציטוט שבועי:
היהודי ראה את כולם, הכה את כולם והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו??? {מרק טווין}
סיפור שבועי:
למען השקופים.
רבי ישראל מסלנט הזדמן פעם לשבות בעיירה שבה התגורר אחד מתלמידיו, שהיה עשיר ומכניס אורחים. התלמיד הזמין את רבו לסעודת השבת, אך רבי ישראל התנה עמו שהוא ינהל את שולחן השבת והכול ייעשה על-פי הוראותיו.
אותו תלמיד נהג להאריך בשולחן השבת, והסעודה הייתה מסתיימת אחרי חצות הלילה. באותה שבת הורה רבי ישראל להזדרז בהגשת המנות, קיצר בדברי תורה ובזמירות, והסעודה נסתיימה מוקדם. לאחר ברכת המזון ניגש רבי ישראל למטבח וביקש את סליחת הטבחית, שנאלצה להגיש את המנות זו אחר זו, בלי מנוחה. הטבחית הגיבה: הלוואי שהיה הרב בא כל שבת. בכל יום שישי אני עובדת כאן מחמש בבוקר ועד אחרי חצות הלילה. הערב אוכל לנוח מוקדם.
פנה רבי ישראל לבעל-הבית ואמר לו: עכשיו הבנת למה קיצרתי בשולחן השבת?
פרשה שבועית:
פרשת חיי שרה / 'מוסר עבודה'
"אולי לא תאבה האשה ללכת" {בראשית כ"ד ה'}
חששו של אליעזר היה טבעי. הוא רצה באמת ובתמים לדעת כיצד עליו לנהוג במקרה שהנערה המיועדת תסרב לעזוב את בית הוריה בארם נהריים ולא תאבה להגר לארץ כנען.
אך מילה אחת בשאלתו של אליעזר חשפה את סגור ליבו.
המילה 'אולי' מביעה חשש וספק. אולם היא תופיע כשצד הספק הוא בעצם הצד שהדובר רוצה שאכן יתגשם בפועל.
אליעזר גילה את צפונות הלב המקווה, שאכן לא תאבה האשה ללכת ותבכר להישאר בביתה.
ומדוע ירצה אליעזר שלא תתקיים בקשת אברהם? תשובת המדרש: 'בת היתה לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו, להשיאו בתו' (רש"י שם, ל"ט בשם המדרש).
אליעזר יצא לשליחות זו בלב כבד. בתחושה שמשאלתו האישית לא באה על סיפוקה. בהרגשה שחלום מתוק שטיפח במשך שנים רבות נגוז.
אנו פוגשים אותו ליד עין המים, בשעה שהוא מתפלל מעומק הלב לאלוקי אברהם ומבקשו שיצליח את שליחותו. אנו מתבוננים בו כאשר תפילתו מתגשמת ורבקה נבחנת במידת החסד. אנו משתאים לנוכח האדם המשתאה והמתלהב למראה הנערה, המדגימה שיעור מוחשי במידת ההטבה בעת השקותה את כל הגמלים {שם י"ז-כ"א}. איתו יחד אנו קדים, כאשר בשמחתו משתחווה הוא לאלוקים ואומר: "ברוך ה' אלוקי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדני" {שם שם, כ"ז}.
אנו יושבים לצידו, סביב שולחן המשא ומתן, בבית בתואל, אבי רבקה. אנו מבחינים כיצד מנהל הוא בכשרון רב ובמסירות נפש את המשא ומתן. רואים את המאמצים הכנים שהוא משקיע כדי להשיג את מבוקשו: שנערה מצויינת זו, אכן תבוא עמו לכנען להיות אשה ליצחק.
למדים אנו גדולת נפש מהי. אנו מכירים את גבולות המסירות והנאמנות. ברגע שיצא אליעזר לשליחות, ידע שאפס הסיכוי שבתו תהיה אשתו של יצחק. כשהבין, שכנראה, טובת ביתו של אברהם, כלומר, טובת המסר האלוקי היוצא מבית זה, מחייב אשה אחרת ליצחק, מבצע הוא את שליחותו נאמנה, כאילו מדובר בבנו שלו.
מעניין, בסיומה של השליחות, כשכבר ביצע אותה, חש גם אליעזר שכאשר שאל את אברהם: "אולי לא תאבה האשה ללכת", דיבר אצלו האינטרס הסמוי ולא ההיגיון האובייקטיבי. עתה, בבית בתואל, כשהשתחרר מרצונו הפרטי, השקיף אף הוא על שאלתו המסתייגת במבט מאוזן יותר.
אות אחת שהושמטה בדבריו, מלמדת אותנו פרט אחרון זה. כששחזר אליעזר בבית בתואל את המאורעות אמר כך: "ואומר אל אדני (אברהם) אלי לא תלך האשה אחרי" (שם שם, ל"ט).
'אלי' נכתב כאן חסר ומנוקד בקובוץ, בניגוד לכתיב המילה בעת השמעת השאלה בתחילת הפרשה. שם נכתב 'אולי' מלא בשורוק. השמטת אות זו כאן מלמדת על השוני שחל באליעזר. בתחילת השליחות, כשעדיין לבו סוער, לא הבחין בעובדה שרצונו הוא המכתיב את השאלות. ואילו עתה ידע: אמרתי לאדוני לאברהם: "אלי לא תלך האשה", כי רציתי שאלי תבוא, אל ביתי אני רוצה את יצחק.
כך צופן הכתיב המלא והחסר את תנודות הנפש של גיבור הפרשה.
יפה שיחתו של אליעזר, יפה גם נשמתו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
מעט אור דוחה הרבה מן החושך {רבי ישראל בעל שם טוב}
סטטוס שבועי:
אומה אחת קטנה וזעירה ממשיכה להתקיים לאורך כל הדורות, למרות שלפי כל כללי ההיגיון לא היה לה סיכוי להתקיים לאורך זמן. בצמתים רבים של ההיסטוריה היהודית, בעתות משבר, ניצבו תמיד רואי השחורות שניבאו כי הסוף הגיע.. חוזי השחורות ניבאו ש'זהו'. ממשבר כה קשה, מהתבוללות כה נרחבת, לא ייתכן שהעם יתאושש. הפעם זה סופי! ואכן, מאז ועד היום קיומו הנצחי של עם ישראל מהווה עדות חותכת, שלא ההגיון והסטטיסטיקה מכתיבים את קיומו.
ציטוט שבועי:
כשנפרדתי מסבי, צבי מלצר, על סף רציף תחנת הרכבת בווישנייבה, בלארוס, בדרכנו לארץ ישראל ב־1934, הישיר מבטו אל עיניי ואמר לי: 'תמיד תישאר יהודי - המשך להיות יהודי לאורך כל חייך ופעל כיהודי לאורך כל דרכך' – ובכך קבע את עתידי. {שמעון פרס}
סיפור שבועי:
'איש אמת'
רבי יעקב אבוחצירא היה נוהג לנסוע מפעם לפעם לכפרים שבמחוז תפילאלת. מכיוון חשש שכתבי היד שלו יאבדו אם ישאירם בביתו,על כן נהג לקחתם עמו בדרכים. פעם אחת פשטו שודדים על השיירה שבה נסע, בזזו את רכוש הנוסעים וחטפו מידו את תרמילו.
ראש השיירה שהכיר בערכו, וידע שספריו היו בתרמיל ניגש אליו נרעש ונסער, ובבכי קורע לב ביכה את הכתבים שנגנבו. שמע רבי יעקב את דבריו, נפנה לקרן זווית והתפלל בבכי מר.
משסיים את תפילתו פנה אליו ראש השיירה ושאל, האם כדי להשיב את הספרים התפלל הרב בסערה שכזאת? ענה לו הרב: התפללתי לפני הקב״ה וביקשתי ממנו שאם חידושי אמת הם, אזי יימצאו, ואם לא, אזי ראוי שייעלמו מן העולם.
פרשה שבועית:
פרשת תולדות / 'את צודקת'
"ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד... ויעקב איש תם יושב אהלים. ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" {בראשית כ"ה, כ"ז-כ"ח}.
לכאורה, עשתה רבקה מעשה שלא ייעשה. היא קידמה בעורמה את בנה האהוב על חשבון זכויותיו של בנה הבכור. היא דחפה אותו למעשה רמאות, להונאת האב הזקן שכהו עיניו. וכי חשבה רבקה לרגע קט שיש תוקף לברכות רוחניות שהושגו במרמה? וכי לא ידעה שעד מהרה ישוב עשיו מן הציד, יתייצב בפני אביו, ואז תתגלה התרמית והברכות שהוענקו ליעקב יהפכו לו לקללה? כלום לא הביאה בחשבון מה יקרה בעוד שעה כשיתברר ליצחק שבירך בטעות את יעקב?
פסוק זה מעלה ויכוח מהותי ארוך ומתמשך שניהלה רבקה עם יצחק. על חינוך, על עתיד הילדים ועל הציפיות מהם. למעשה, הוא נסב על עתידן של שתי האומות העומדות לצאת משני האחים.
כשגדלו הנערים, התגלו תכונותיהם המנוגדות, הקוטביות:
עשיו מרגיש טוב מאד בעולם התרבותי הרוחש מסביב. לבו אינו נמשך במיוחד אחר אידיאל האלוקים האחד ששמע מפי אביו וירשו מן הסב אברהם. רבקה, האם, ידעה בנבואה שתקוות בית אברהם יכולה להישען רק על יעקב. זה פשר אהבתה ליעקב, אהבה רוחנית עליונה שהיא מעבר לאהבת אם טבעית.
לא כן יצחק.
אף הוא ידע על מעללי בכורו, והם הכאיבו לו מאד. עם כל זאת אהבו. הוא רצה לאהבו למרות הכול. זו אהבה שונה מאהבתה הטבעית של רבקה. "ויאהב יצחק את עשיו". היתה לו ליצחק מטרה באהבה זו, היה זה ניסיון של האב לקיים קשר כלשהו עם הבן המשרך את דרכיו. בסתר לבו האמין וקיווה שבסופו של דבר יצליח להצילו ולהשיבו הביתה אל אמונת אברהם.
בגלל תקווה זו לא שעה לאזהרותיה החוזרות ונשנות של רבקה ולטענתה ששבוי הוא בקסמי נכליו של בנו הבכור, המחפים על האמת.
מה נותר לרבקה לעשות? כיצד תקרע את מסכת ההונאה שטווה עשיו במשך שנים ארוכות? באילו אמצעים תשכנע את בעלה הצדיק שהאהבה היתירה שלו כלפי עשיו מקלקלת את השורה, שעשיו אינו אלא רמאי ולא על ראשו צריכות לחול ברכות האלוקים?
קיימת רק דרך אחת: להמחיש בפני יצחק בצורה ברורה את העובדה המצערת שקל לרמותו ולהוליכו שולל. אז יבין מה עולל לו עשיו, מדוע הוא כה אוהב אותו.
השליחות הוטלה על כתפי יעקב שקיים את צו אמו.
כשהתייצב עשיו לפני אביו ובידו המטעמים שהכין לו, התגלתה תרמיתו של יעקב, ויצחק הבין שהולך שולל. זה היה רגע של אמת שגרם לו בעתה:
"ויחרד יצחק חרדה גדולה" {שם כ"ז, ל"ג}. 'ראה גיהנום פתוח מתחתיו' (רש"י בשם המדרש).
מול עיניו נפער גיהנום הטעות שטעה כל חייו בהקשר לטיבו של עשיו, והלב נצבט. אך עם זאת, היתה בחרדה זו גם הארת פתאום שכפתה עליו את ההודאה בצדקת גישתה של רבקה. והוא נתן לכך ביטוי, כאשר אישר באזני עשיו את הברכות שהעניק ליעקב: "גם ברוך יהיה".
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
חודש טוב - שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא
מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
עמים אדירי כח ירדו מן העולם, לאחר שנעקרו מעל אדמתם. הם איבדו את זהותם הלאומית, לאחר שהושכחה שפתם. התבוללותם בעמים אחרים היתה תמיד רק שאלה של זמן. רק עם אחד, למרות טלטלות העבר, והתפזרותו בהווה - יש לו עתיד, כל עוד ישאר נטוע בתורתו הייחודית.
ציטוט שבועי:
העם העתיק והיחיד ששרד את העתיקות, העם היהודי שבמהלך רוב ההיסטוריה שלו סבל מגלות ודיכוי, אבל לעולם לא ויתר על התקווה לגאולה. {אלי ויזל}
סיפור שבועי:
נקיון כפים.
כששב רבי איסר זלמן מלצר בערב שבת קודש, מבית המרחץ לביתו, נזכר כי היות ולא הספיקו בגדיו להכנס לתא אחד, השתמש גם בתא הסמוך. שמא, חשב, מאחר שהשתמשתי בשתי תאים, תפסתי מקום של אדם אחר...? אין לי עצה אלא לשלם לבעל המרחץ כרטיס נוסף.
ראה אחד מתלמידיו את צערו והציע שילך הוא לשלם לבלן. אולם ר' איסר זלמן דחה את עזרתו באומרו: הרי דין מפורש הוא כי הגוזל מחברו לא די לו שישיב את הגזילה, אלא שעליו גם לפייסו. אם כן, מחוייב אני בעצמי לעשות כן.
פרשה שבועית:
פרשת ויצא / 'מוסר עבודה'
"ויאמר להם יעקב: אחי מאין אתם? ויאמרו: מחרן אנחנו. ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור? ויאמרו: ידענו. ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן. ויאמר: הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו" {בראשית כ"ט, ד'-ז'}.
יעקב הופיע בחוצות חרן בעוד היום גדול. שם, במבואות העיר, פגש רועי צאן הרובצים בשלווה עם עדריהם מסביב לבאר, שאת פיה סתמה אבן גדולה. הוא ניגש אל הרועים ופתח איתם בשיחה.
הקורא דיאלוג קצר זה, מבחין כיצד מנסה יעקב, הזר שבא מרחוק, לקשור קשרים עם תושבי העיר, הראשונים שנקרו בדרכו. הוא פונה אליהם בביטוי של חיבה: 'אחי'. לעומת זאת, בולטת הסתייגותם בתשובות הקצרות והלקוניות שהם עונים לשאלותיו הטורדניות, המפריעות את מנוחת הצהריים שלהם.
על כן, תמוהה עד מאד הטפת המוסר המשתמעת משאלתו האחרונה. הוא קורא להם: "השקו הצאן ולכו רעו", משל היה ממונה על יחסי העבודה במדינת חרן. כלום לא הבחין שבכך הוא מגביר את ההסתייגות ממנו?
אלא שיעקב לא יכול היה לסבול בטלה זו באמצע היום. על הנזק שהתערבותו עלולה לגרום, לא חשב באותו רגע. תכונת היושר והנאמנות שהיתה טבועה עמוק באופיו, פרצה החוצה למראה הרועים המזלזלים במלאכתם, אם כשכירים הגוזלים את מעבידם, אם כעצמאיים 'התופסים שלווה' בשעה הלא הנכונה.
מובן שיעקב לא היה מטיף מקצועי המטיח בפני אחרים את פגמיהם, בעוד גם הוא עצמו נגוע בהם. צדיק היה, והצדיק דורש ותובע תחילה מעצמו. אכן, מהותו של יעקב היתה נאמנות מוחלטת לחובה שהוטלה עליו. מעולם לא עשה את מלאכתו רמיה. בעבודה מתוך יושר ראה חובה אלוקית עליונה כמיטב מסורת בית אברהם. הוא הוכיח זאת בפועל במשך עשרים שנות הנפתולים בבית דודו לבן, שעלילותיו ומזימותיו כלפי יעקב העניקו לו את התואר ה'מכובד': רמאי.
ובכל זאת עבדו יעקב באמונה. עשה את שהוטל עליו בלב שלם וכראוי.
הנה, כך נשמעו הדברים כאשר כבר לא יכול היה לשאת את ההתנכלויות וכל הטמון בלבו פרץ החוצה:
"ויאמר ללבן: מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי?... זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני... ותחלף את משכורתי עשרת מונים" {שם ל"א, ל"ו-מ"א}.
די בפסוקים אלו כדי להציב בפנינו את דיוקנו של 'הפועל העברי הראשון' במקרא. חלק מהתנהגותו אף הפכה לנורמטיבית מבחינת ההלכה.
דיוקן זה, הוא המעניק את הרקע ואת ההסבר לביקורת על מוסר העבודה הירוד של הרועים ביום בואו לחרן.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אוי לו לאדם שאינו מכיר ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר. {רבי ירוחם ליבוביץ}
סטטוס שבועי:
ההיסטוריה נותנת אישור מוחשי וחותך לאמיתות התכנית הנבואית הקושרת את גורל ארץ ישראל בגורל העם היהודי. וכדאי להעמיד דברים אלו לנגד עינינו, כי כלל ידוע הוא - ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
ציטוט שבועי:
לא רק אלוקים בחר בנו, אלא אנחנו גם בחרנו בו. {דוד בן-גוריון}
סיפור שבועי:
נתינת אמת
ר' דונש, מגדולי עשירי רוסיה מלפני כמאה שנה, נוהג היה לפזר מממונו להחזקת תורה וחסד. הנתינה החביבה עליו ביותר היתה לרבי יוסף יוזל הורוויץ הידוע בכינויו 'הסבא מנובהרדוק'.
באחד הימים הקיש על דלת ביתו רב צעיר. ר' דונש הכניסו לביתו וכיבדו בכבוד רב. הרב שטח באוזניו את צרכיה המרובים של ישיבתו ועירו. ר' דונש הקשיב לדבריו בסבלנות וקצב את תרומתו. ציפיותיו של הרב גבוהות היו מן התרומה שניתנה לו. כשנפרדו לחץ הרב הצעיר בעדינות את ידו של ר' דונש הגביר ושאל בנימוס:
האם יואיל כבודו להסביר לי דבר מה?
בשמחה רבה השיב ר' דונש.
ראשית, מודה אני לך על שהואלת לתרום מממונך עבור עניי עירי והחזקת ישיבתי. אך ברצוני להתעניין, מדוע כאשר נכנס אליך הסבא מנובהרדוק, אתה פותח בפניו את אוצרותיך ברוחב לב, ואילו לי הענקת סכום קטן יותר?
ר' דונש חייך חיוך רחב והשיב: הבדל גדול קיים בינך לבין הסבא. כפי שרואות עיני, באת אלי בבגדי שבת. מן הסתם אף רחצת וסכת את גופך טרם לבישתם. על דלת ביתי נקשת במתינות, ואת ידי לחצת בעדינות, כראוי לאדם העומד בפני עשיר. אתה מדבר עימי בכבוד רב, ולא נחה דעתך עד שקראתני: רבי. אלא שיודע אני, כבוד הרב, שאיני תלמיד חכם, שהרי לא למדתי הרבה מימי. נמצא שאם אתה מכבדני, הכבוד בא בעבור עושרי. מתוך כך מתאבן ליבי ומתקשה אני לפזר את כספי לצדקה.
לעומת זאת, כאשר נכנס אלי הסבא, בבגדי חולין הוא בא. נוקש הוא על דלת ביתי כפי שהוא מורגל.. בטרם מספיק אני להתיישב לצידו, הוא מייסרני בדברי כיבושין בניגון מוסרי, וכך הוא אומר: דונש'ל, חביבי... הרי יותר מכסף אין לך כלום! מה תיקח איתך למעלה?
באותם רגעים מבין אני עד כמה פחות הוא ערכו של כספי, ומיד מתרחב ליבי ואני פותח בפניו את אוצרותי. שהרי אם לא זכיתי לתורה, לפחות אזכה לתמוך בלומדיה.
פרשה שבועית:
פרשת וישלח / 'אמנת ישראל'
"כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה" {בראשית ל"ד ז'}.
נשיאותו של אביו של שכם נטעה בלבו של שכם את התחושה שהכל מותר לו. לכן, גם לאחר שביצע בדינה את זממו, לא שילחה לחופשי.
יעקב, האב, שמע "כי טימא את דינה בתו" {בראשית ל"ד, ה'}, אך בניו לא היו באותה עת בבית. על כן "והחריש יעקב עד בואם".
בשוב האחים, "כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה" {שם ז'}. "וכן לא יעשה" לאזרחית מקומית בעלת מעמד וזכויות. עובדת היותה בת יעקב, נערה יהודיה, היא שהתירה לו לאותו בן לנהוג בה כפי שנהג. אמת זו, שכבוד עם ישראל מונח על כף המאזניים, היא שהדריכה את האחים בכל מעשיהם לאחר מכן.
ואז החל משא ומתן מוזר. שוביה של דינה, שכם ואביו חמור, באו אל מאהל משפחת יעקב לשיחה. אף על פי שהתכוונו רק לחפש דרך כיצד לספק את יצרי הבן שרצה להמשיך להחזיק בנערה, הם שוחחו בעיקר על פיתוח מסחר והתיישבות. בפיהם היו הצעות קליטה מפתות, שאמורות היו, לדעתם, להקסים עולים חדשים אלו, שמקרוב באו, מארם נהריים:
"בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תיקחו לכם. ואיתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה והאחזו בה" {שם ט'-י'}.
זו היתה הצעת השילוב והקליטה בחברה השכמית. לכאורה, הצעה הוגנת, ליברלית וכנה. אולם עובדת מעצרה של דינה והחזקתה כבת ערובה בשכם, העיבה על שיחות 'חופשיות' אלו. בני יעקב חשו בבירור בלחץ הדיפלומטי 'העדין' המופעל עליהם. התנאים המוקדמים למו"מ כבר הוכתבו מראש בצעד אלים ומשפיל.
על כן, נהגו האחים בערמה. למראית עין הסכימו לנדיבותם של תושבי העיר, אך התנו את קבלת האינטגרציה בוויתור שכמי 'קטן':
"אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר" {שם ט"ו}.
בעיני שכם וחמור לא נראתה הבקשה כמוזרה. הם אצו לשכנע את הגברים בעיר להסכים לדרישה זו, ואף הסבירו להם את כדאיות הקרבן לטובת משק המדינה.
אכן, המוזר התרחש. האנשים נכבשו לטיעונים. כאב ברית המילה יחלוף, ואילו הרכוש הקורץ יישאר לעד. כך צפו הרי שומרון בטקס ברית מילה ציבורי של כל זכרי שכם.
ההמשך ידוע. שמעון ולוי פשטו ביום השלישי למילה על העיר הכואבת והחבושה: "ויהרגו כל זכר. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב, ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" {שם, כ"ה-כ"ו}.
וכאן, אחרי השחרור האלים של אחותם, שבוצע תוך הונאת החוטפים ושפך דם רב מעל הדרוש לצורך השחרור, צפות השאלות המלוות כמעט כל מבצע צבאי:
האומנם היה הכל כשר במבצע זה של שני האחים? האם לא היה היקפו מוגזם?
תגובתו של יעקב למבצע אכן היתה צוננת:
"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני" {שם, ל'}. גם התדמית המוסרית של בית יעקב ספגה מהלומה. מצב זה מסוכן למשפחה.
מדוע אם כן, שתק יעקב בעת שהגו הבנים את תכנית המילה? זאת ועוד, הלא את הצעת המילה העלו כל האחים, ואילו את הטבח ביצעו רק שמעון ולוי?
תקוות יעקב ושאר האחים היתה שבני שכם ידחו על הסף הצעה כה "יהודית" כברית מילה, וממילא יוכלו לדרוש בכל תוקף להשיב להם את דינה. לא עלה על דעתם לבצע טבח בתושבי עיר זו, למרות הכעס הנורא עליהם. היה זה, איפוא, מבצעם הפרטי של שמעון ולוי.
שמעון ולוי ענו לאב השולל את פעולתם תשובה פטריוטית:
"הכזונה יעשה את אחותנו" {שם, ל"א}. 'אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר' {מדרש רבה בראשית פ' י"ב}.
יעקב לא ענה להם מטוב ועד רע. למרות שלא הסכים עמם, לא יכול היה לדחות לחלוטין את הצדק הבסיסי הטמון בתגובתם האלימה. גם הוא חש, שמעבר ל'מעמד הרוחני של ישראל בעמים' חייב בית יעקב, אם חפץ חיים הוא, ליטול לעתים את החרב בידו ולהגן על כבודו שהוכפש. זאת למען יירתעו אלו הנוהגים בו כפי שנהג שכם, שניצל את עובדת היותה נערה יהודיה זרה וחסרת זכויות אזרחיות.
רעיון זה עורר בלבם את ההכרה שכל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצידו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעזו אחרים לעשות כדבר הזה. בנות יעקב לא תהיינה עוד הפקר.
אכן, יעקב שתק באותו רגע, אך לפני מותו הוא ערך איתם את החשבון המוסרי שהבהיר להם מה דעתו על הדם הרב ששפכו: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" {בראשית מ"ט, ה'-ז'}.
אל לו למקרה זה להפוך לנחלה בישראל. יעקב מדחיק את עצמו ממעשיהם של שמעון ולוי וקובע נחרצות כי לא יעשה כזאת בישראל.
גרילק יהונתן
מדוע נמשלו ישראל כזית? - אלא כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינן מתערבין עם האומות {שמות רבה ל"ו{
סטטוס שבועי:
נס פך השמן אירע, לפני 2,171 שנים. אם נשפוט לפי להבות החג שידלקו בשבוע הקרוב בישראל, ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, אוסטרליה, ארגנטינה, קנדה, בלגיה, הונג קונג, ועוד אלפי מקומות אחרים שבהם מתגוררים יהודים - כנראה הנס עדיין בעיצומו...
ציטוט שבועי:
בעיני היוונים
מה שיפה – קדוש; בעיני היהודים, מה שקדוש – יפה! {דניס פרגר}
סיפור שבועי:
חנוכיה לו יש!
כסלו תש"ד (1944) במחנה ברגן בלזן, מלחמת העולם לקרא סיום אך במחנה הנודע לשמצה, זה לא הורגש. חנוכה מתקרב ולר' שמעלקה הנודע בכינויו ה'טשאבער-רב' לא היה שמן.
כל מי שהוא פגש בימים אלו נשאל על ידו: האם תוכל להשיג מעט שמן? האם אתה מכיר מישהו שעובד במטבח?
אולם תמיד נענה בשלילה.
ר' שמעלקה ידע היטב מה יקרה אם הוא לא יצליח למצוא שום שמן. רק חוט דק של תקוה החזיק רבים מחבריו לסבל בחיים. ברגע שחוט זה ייקטע, הם ייכנעו ליַם הייאוש העמוק והקודר שמאיים להטביעם. גם אם ימצא שמן שיספיק רק כדי להדליק את הנר הראשון של חנוכה לכמה שניות, זה כבר יספיק. אבל בלי נרות חנוכה בכלל? זו בכלל לא אופציה.
באחד הימים בזמן העבודה, הורו לו לעבור לצריף האחרון, שבו נפטרו מספר אנשים בלילה הקודם ע"מ לפנותם. בעודו חוצה את השדה הפתוח, נתקעה רגלו בחור קטן באדמה הקפואה. בדק ר' שמעלקה היטב שאיש אינו צופה בו, ורכן לבדוק במה מדובר.
להפתעתו הוא שלף מתוך האדמה צנצנת קטנה, שבתוכה נוזל קרוש כלשהו. שמן, הוא לחש. שמן לחנוכה!
ר' שמעלקה הכניס שוב את ידו לאדמה, ולשמחתו גילה שהמחבוא טומן בחובו הפתעות נוספות. הוא הוציא חבילה עטופה בזהירות ופתח במהירות את מעטפת הנייר. בתוכה היו שמונה כוסיות זכוכית ושמונה פתילי כותנה דקים.
לא היה ספק שאסיר יהודי כלשהו הטמין את החנוכייה הקטנה ואת השמן. אולם מי הוא? והיכן הוא? האם הוא הועבר למחנה אחר? האם הוא נפטר?
למרות שר' שמעלקה רצה מאוד שמן עבור הצריף שלו, הוא קיווה בכל מאודו שהיהודי שהטמין את הדברים האלה עדיין חי. אולי הוא עדיין במחנה והוא יחזור למחרת כדי לחפש את האוצר שהוא הסתיר.
החזיר ר' שמעלקה בזהירות את המטמון. אולם במשך כל שאר אותו יום והלילה שבא אחריו, הוא שאל כל יהודי שהוא פגש את אותה השאלה: מצאתי מעט שמן וחנוכייה. אולי אתה החבאת אותם?
האסירים נעצו בו עיניים עצובות, משוכנעים שהזוועות האחרונות שנחשף אליהן בעבודתו שבשו את שכלו. לא רבי, הם אמרו, בזה אחר זה. לא החבאתי שום שמן. לא החבאתי חנוכייה.
למחרת, כששבו לצריף לאחר מסדר הערב, ראו לתדהמתם חנוכייה קטנה ניצבת על אחד הדרגשים, ולהפתעתם הגדולה, הייתה מלאה בשמן!
ר' שמעלקה אמר את הברכות והדליק נר ראשון של חנוכה. הקבוצה עקבה בדממה אחר מלחמתה הנצחית של השלהבת הזעירה באפלה המקיפה אותה. חלקם חייכו, אחרים בכו. כולם הרגישו ניצוץ מתוק של תקווה מתעורר בליבותיהם המרירים.
הנס הפרטי שלהם חזר על עצמו בכל אחד מלילות החג
ולאחר כמה חודשים, באפריל 1945, התרחש נס גדול עוד יותר. גרמניה נכנעה. המלחמה הסתיימה.
ר' שמעלקה היה אחד מברי המזל ששרדו את המלחמה. אחרי שמחנה ברגן בלזן שוחרר, הוא שב להונגריה, ושימש שם כמנהיג רוחני לניצולים אחרים.
מספר שנים אחר כך, נסע ר' שמעלקה לביקור בארה"ב, וביקר שם מכר מהעבר – רבי יואל טייטלבום, הרבי מסאטמר. וכך, בעודם מעלים זיכרונות, ציין הרבי מסאטמר שגם הוא היה בברגן בלזן.
הייתי שם שנה לפניך, אמר הרבי מסאטמר. הצילו אותי בכ"א בכסלו תש"ד, ארבעה ימים לפני חנוכה. לפני ששמעתי על תכנית ההצלה, התכוננתי כבר לקראת החג. שיחדתי כמה פקידים במחנה ואספתי קופסא של שמן, כוסיות ופתילות, שקברתי אחר כך בשדה. תמיד הרגשתי רע שהחנוכייה הקטנה שלי מעולם לא באה לידי שימוש.
חייך ר' שמעלקה ואמר: החנוכייה שלכם באה לידי שימוש. היא האירה את אפלתם של מאות יהודים ועזרה לפחות לחלק מהם לשרוד את המלחמה.
חג שבועי:
הבטחת איכות!
קיים כלל שלא ניתן לעוררין: בכל מקרה של התמודדות בין כמות לאיכות, ידה של האיכות על העליונה.
אין כעם היהודי היכול להעיד על חוקיות זו. על העדיפות המכרעת של האיכות על כל צורה של ריבוי כמותי.
כלל עקרוני זה מהווה יסוד במשנת היהדות עוד מימות ראשית העם. הוא אומת פעם אחר פעם, דור אחר דור, כשניצב אבי האומה העברי מול עולם עוין וניצח, כשעמד אליהו בהר הכרמל מול ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל וכן כשהתייצב דוד מול חרבו של גלית הפלשתי.
האמת הוכיחה שאינה נרתעת מפני כמויות. איכות הקריאה בשם ה' שברה כל חנית אויב וכל דעה כוזבת, כדרך שניצוץ קטן מכלה ערימת פשתן גבוהה וגובר עליה בקלות.
עם ישראל אינו מתאפיין בריבוי מספרי. התורה מעידה עליו: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי אתם המעט מכל העמים" {דברים ז', ז'}.
אמנם אנו עם חלש, קטן ולמוד סבל, וסביבנו מתנשאים עמים רבים, חזקים ויהירים, אלא שלמרבית הפלא, דווקא עמנו שרד למרות הצרות והתלאות שעברו עליו. אפילו הקיסר אדריינוס נאלץ להודות: 'גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים' {מדרש אסתר רבה י'}. עינינו רואות, שלמרות הכול, הכבשה התקיימה, מתקיימת ותוסיף להתקיים לנצח, ואילו שבעים הזאבים חולפים מן העולם בזה אחר זה.
העיקרון של עליונות האיכות מופיע במהדורה נוספת, בימי חנוכה, שנוסדה לזכר הנס של 'מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים'. המאבק בין מתתיהו ובניו לבין היוונים ועוזריהם הצטיין ביחסי כוחות בלתי שקולים. כשקידש מתתיהו מלחמה על יוון, לא עמדו לצידו אלא קומץ זעום של אנשים.
לא זו בלבד שהיוונים עלו במספרם עשרות מונים על קומץ החשמונאים, אלא שגם מבחינת העוצמה לא ניתן כלל להשוות בין הכוחות. היתה זו מערכה של גיבורים מול חלשים ושל רבים מול מעטים.
נצחונותיהם של החשמונאים לא היו טבעיים. הנצחונות מהווים חלק מהניסים והנפלאות, התשועות והנחמות שנעשו לאבותינו. הנס מעצם מהותו חורג מכל כללי ההסתברות ופורץ את גדרי הטבע, אך אף על פי כן גם לניסים יש סדר משלהם. גם כאן קיימת חוקיות. אחד מן הכללים הראשיים של חוקיות זו קובע שיד האיכות הרוחנית על העליונה, גם אם לפי החישובים הטבעיים לא מגיע לה נצחון.
פרשה שבועית:
פרשת וישב / 'נחשים בקריה'
"הבור ריק אין בו מים" {בראשית ל"ז כ"ד}
היה זה רבי יהושע לייב דיסקין (1817-1898), הקנאי והקיצוני שבין רבני ירושלים. חריפותו וגאונותו המפורסמות הביאו לביתו משלחת נכבדים מקהילת לונדון. הם באו להציע לו רבנות מכובדת זו.
ההצעה היתה מפתה לכל הדעות. היו בה את כל המרכיבים המבטיחים חיים טובים בהווה.
בירושלים היתה הדלות אורחת קבועה בביתו. הוא חי בצמצום שאין לתארו. הצעת הרבנות הלונדונית הבטיחה לו מגורים מרווחים ונאים, ממש מלכות. כן ציפתה לו משכורת מכובדת ביותר שתגאל אותו ממצוקתו. זאת, נוסף לכבוד ולתהילה שיוענקו לו בשפע במקום הכהונה המכובד.
אולם הרב דחה את ההצעה הנדיבה מכל וכל. היא כלל לא באה בחשבון. הוא, את ארץ ישראל לא יעזוב.
אבל מדוע? נזעקו האורחים החשובים שלא הבינו את סירובו של הרב.
חייך רבי יהושע לייב ושיבר את אזניהם:
הלא את סיפור מכירת יוסף למצרים אתם בוודאי יודעים. אני מקווה, שזכור לכם כי ראובן, האח הבכור, הוא שנתן לאחים את העצה להשליך את יוסף לבור. אמנם היה הבור "ריק אין בו מים" {שם, כ"ד}, אבל כפי הבנת חז"ל את הפסוק, היו בו נחשים ועקרבים. ובכל זאת, הכתוב משבח את ראובן וקוראו מציל: "וישמע ראובן ויצילהו מידם" {בראשית ל"ז, כ"א}.
לעומת זאת, יהודה, המשיך הרב, טען באוזני האחים: "מה בצע כי נהרוג את אחינו" {שם כ"ו}. הוא העלה את הרעיון החלופי למוכרו לאורחת הישמעאלים שעברה בסמוך. מכירה, אשר בסופו של דבר הושיבה את יוסף על כס המלכות במצרים והפכתו למושל רב עוצמה והשפעה.
והנה, למרות שיהודה הציל בפועל את חיי יוסף בהעלותו אותו מתוך הבור המלא נחשים ועקרבים שסכנת מוות בו, נחשב יהודה לחוטא כי הוא העלה את רעיון מכירתו.
דומה, המשיך הרב, שהתהפכו היוצרות. ראובן, שסיכן את חייו של יוסף, זכה לתואר 'המציל', ואילו יהודה שהצילו, נודה וגם גונה.
אולם, סיים הרב ובת צחוק מתפשטת על פניו, מתברר, שטוב יותר בור מלא נחשים ועקרבים בארץ ישראל, מארמון מלכות מלא כל טוב בחוץ לארץ.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - חנוכה שמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אדם שמדליק נר מנר, הנר דולק וחבירו אינו חסר. {במדבר רבה}
סטטוס שבועי:
נרות חנוכה, המרצדים על אדן החלון, הינם אות לגבורתה של הרוח היהודית. רוח שמולה קרסו אימפריות אדירות. רוח המובילה את האומה אל הקיום הנצחי ואל ספר היסטוריה ייחודי שהוענק לאומה זו בלבד.
ציטוט שבועי:
יש שתי דרכים להתבונן בעולם – או שלא רואים שום נס, או שהכל נס. {אלברט איינשטין}
סיפור שבועי:
'נקודת אור'
חייהם של הנאצים שומרי המחנות היו מלאי הומור. האסירים סיפקו להם אינספור משחקי התעללות. אחד האהובים עליהם ביותר, היה האכזריות הבאה: הנאצי היה זורק פרוסת לחם לעבר קבוצת יהודים גדולה. והם, מזי הרעב, שכל חלומותיהם ודמיונותיהם סבבו סביב האוכל, התנפלו, דחפו, ואף רמסו את כל מי שניסה להגיע לפניהם אל הלחם.
הנאצים אהבו את המחזה הזה. הם נהנו לראות כיצד היהודי, המכובד או החשוב של אתמול, משיל מעליו את כבודו האנושי, ורובץ על הרצפה כשהוא מחפש נואשות פירור לחם.
לא כולם היו כאלו. היו מועטים שהעדיפו לרעוב ולשמור על כבודם. לא לתת לרוצחים להתענג על הכבוד היהודי המושפל. כזה היה גם אותו יהודי הדור צורה, שעליו מספר סופר השואה משה פראגר.
רב יהודי זה, הזכיר לחבריו האסירים בהתנהגותו האצילית את היותם בני אדם. הוא היווה עבורם את התקווה ואת העובדה שהיהודי שונה ממה שמרצחיו ניסו לראות בו.
אך יום אחד, מספר הניצול, השבר הנורא הגיע. הנאצי זרק כמה פירורי מרגרינה. זה לא היה רק מעדן, אלא מעט שומן, שמשמעותו תוספת חיים. המחזה המזוויע חזר על עצמו. אלא שהפעם, למרבה החרדה, אף הרב האציל, כן, אף הוא, נדחף ונרמס כדי לזכות במרגרינה. הנאצי שהבחין בחידוש, נהנה וצחק בכל פה. קח לך עוד יהודי ארור, קרא לעבר הרב, וזרק לו פירורים נוספים. ואני עם מעט מחברי, מספר הניצול, ליבנו נחמץ מבושה ומכאב על התרסקות התקווה שהרב נטע בליבנו. כי אם אושוויץ הכניעה אותו, מה הסיכוי שלנו להיוותר עם צלם אנוש...?
כך נכנסנו לצריפי השינה שבורי גוף מהעבודה וליבנו מרוסק. כשאך הסתלקו הנאצים, והרב, זה שכל כך אכזב אותי, קם, פניו זורחות משמחה, ובקול חרישי הוא קרא: אחים יקרים, חנוכה היום! הבה נדליק נרות חנוכה!
בזריזות שלא תאמה את חולשתו, קפץ מהדרגש, הוציא בזהירות את המרגרינה, כמו יהלומים, ותלש כמה חוטים מבגדו לפתילות. אסיר אחר הקריב כפתור מפח שהיה לו, והרב שם עליו בחרדת קודש את ה'יהלומים' והדליק את הלהבה הדקיקה...
ומה אספר לכם, מה חשתי אז? תבינו בעצמכם...
פרשה שבועית:
פרשת מקץ / 'חלום ושברו...'
"ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוציאתני מן הבית הזה" {בראשית מ', י"ד}.
יוסף קיווה להשתחרר מן הכלא בעזרת שר המשקים. שר זה, חשב יוסף, בוודאי מכיר לו טובה על הפתרון האופטימי שהעניק לחלומו. פתרון שבו בישר לו שעתיד הוא לשוב למשרתו הקודמת בארמון פרעה. על כן, ביקשו שכאשר ישתחרר: "זכרתני אתך" {שם}
בקשה לגיטימית. כלום ניתן להתקיים בלי קשרים ופרוטקציה?
שר המשקים שכח אותו. כך נוספו לו שנתיים בכלא. התלות הזאת באדם, התקווה שממנו תבוא הישועה, מצביעה על פגימה כלשהי באמונה ובבטחון באלוקים. אצל אדם בגובה רוחני כשל יוסף, זהו פגם משמעותי. יוסף נועד לגדולות. תפקידים רמים מצפים לו בקרוב. ולכן, לא יכולה הפגימה שבלבו להישאר ללא תגובה של ההשגחה העליונה.
והעונש? שתי שנות מאסר. שנת מאסר עבור כל מילה מיותרת שהשמיע: 'זכרתני' ו'הזכרתני'.
יוסף האמין, שביכולתו של שר המשקים להביא לשחרורו. סופו של תהליך זה היה מפח נפש ושנתיים מאסר. ימים ולילות אלו הוקדשו על ידו לתיקון הפגם ולנטיעת הביטחון המלא בבורא, כיאה לנצר אברהם.
שחרור אישי זה שהושג בעמל נפשי רב, הועיל ליוסף רבות כאשר תפס את רסן השלטון כמשנה למלך פרעה. במצב הקשה שנקלעה אליה כלכלת מצרים, ובמאמץ לקדם את פני הרעב, יכול היה יוסף לפעול בלי להיכנע ללחצי חצר שונים, עמוסים באינטריגות של 'שמור לי ואשמור לך'.
במבט לאחור היו שנתיים אלו בכלא כדאיות ליוסף.
אמנם, אילו הזכירו שר המשקים לפני פרעה אז, והיה משתדל להוציאו מבית האסורים, היה שחרורו בא על ידי חלום זה, אבל לא היה מתגדל על ידו. באותה שעה הוא היה צריך את חסדי פרעה, ולא פרעה צריך לו.
כיצד יתגדל?
אמר הקב"ה: מוטב שימתין יוסף לחלום אחר, חלום שבו יתגדל ויתעלה. זהו חלומו של פרעה.
זוהי דוגמה לקוצר השגתו של האדם. יוסף רצה ששר המשקים ימליץ עליו. אולם, מתברר, שלמזלו שכח אותו השר המשתחרר. לו היה מזכירו בפני פרעה, והיה הלה משחררו מן הכלא, מה היה קורה אז? שום דבר! יוסף המשוחרר היה הופך לעוד נתין מצרי עלום שם. והנה, דווקא השנתיים הנוספות בכלא, הן הן שהעלוהו לגדולה והושיבוהו על כסא המלכות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
חנוכה שמח – חודש טוב - שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: בן אדם כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעצם היום הזה {יחזקאל כ"ד, א'-ב'}.
סטטוס שבועי:
'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. דע כי האדם
נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע'.
{ספר החינוך}
המעשים שעושה האדם מסוגלים להשפיע על פנימיות נפשו
ועל רגשותיו. כשם שנפשו של האדם משפיעה על מעשיו והתנהגותו, כך יכולים גם מעשי האדם
לעצב את נפשו ואישיותו. חינוך עצמי טוב דורש פעילות חיובית, התנהגות רצויה ועשיית מעשים
טובים בפועל. זו גם חשיבותם של האימונים הרבים בצבא – רק על ידי פעילות חוזרת ונשנית
חודרים הדברים לאישיותו של האדם, והופכים לחלק מזכרונו, מנפשו ומאופיו.
ציטוט שבועי:
כשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של
עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו... נע
ונד אנוכי. בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים
הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש
לדעת לאן אני הולך...
{עזר ויצמן ברייכסטג הגרמני, תשנ"ו – 1996}
סיפור שבועי:
שבת במחנה...
השמש נוטה לערוב. עצי טרבלינקה עוטפים צל
כהה הנופל על צריפי העץ הלבנים ומבהיקים בקרני האור האחרונות. העבודה נגמרה זה עתה
והבחורים... שבורים ורצוצים, צמאים ורעבים הוחזרו לצריפיהם, אין כוח להוציא אנחה...
מנחם קופץ לפתע מהמיטה, מכסה ראש בידיו ומכריז: 'יהודים! דומני כי שבת היום, אכן שבת
היום!'. הכל שותקים, קופאים, כאילו אין בכוחם להגיד ולשמוע כי שבת היום, אך מנחם פותח:
'מזמור שיר ליום השבת...'
כהרף עין מתרוממים כולם ממיטותיהם ומתחילים אף הם
באמירת מזמור ליום השבת. אך מנחם מפסיק פתאום, כי הוא נזכר במשהו. הוא מוציא מתחת לכותנתו
שני נרות קטנים וגפרור ומעמידם על הרצפה ומדליקם... מנחם מכריז בהתלהבות... 'הבה נקבל
את פני השבת כהלכתה...' המתפללים משקיעים עצמם בתפילה... במקום שבו התפללו נתקדש פתאום
והפך לתוכן יחידי של חייהם.
{מרדכי אליאב – אני מאמין}
תענית שבועית:
מי - מה - מתי - ולמה!
בעשרה בטבת תקנו
צום, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה
התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. "ויהי בשנת התשיעית
למלכו, בחדש העשירי בעשור לחדש, בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם, ויחן
עליה; ויבנו עליה, דיק סביב." (מלכים ב' כ"ה, א')
גם בימי בית שני, אמנם המצור התחיל בתאריך
אחר, אך תחילת חורבן בית המקדש ומלכות ישראל הייתה בעשרה בטבת.
ומכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, הצטרפו
עוד שני מאורעות שחלו סמוך לאותו יום לעניינו של הצום , יום פטירת עזרא הסופר ותרגום
התורה ליוונית.
על עזרא הסופר אמרו חכמים, שהיה ראוי
שתינתן התורה על ידו אלא שקדמו משה רבינוו. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה
מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי. כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים
לתורה שבכתב, ומצד שני הוא מתקן עשר תקנות כלליות, ופותח בזה את המסורת של חכמי התורה
שבעל פה, ומשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל
ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני.
תרגום התורה ליוונית נעשה בימי מלכות יוון. גזירה זו היתה קשה כיום שנעשה בו העגל,
שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטשה הייחודיות שבה.
כמו כן, הרבנות הראשית לישראל קבעה לפני כשישים וחמש שנים את
יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לזכר קדושי השואה הי"ד, לאמירת
קדיש לעילוי נשמת אלו שנספו ולא נודע יום עקידתם.
פרשה שבועית:
פרשת ויגש / 'רגע קטן של איש גדול'
"לא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו" {בראשית מ"ה א'}
בארמונו של יוסף עומדים אחד עשר אחיו, אבלים וחפויי
ראש. זה עתה השיב אותם משמר המלך מהדרך לארץ כנען. אחיהם הקטון נתפס, כשבאמתחתו גביע
הכסף הפרטי של המושל המצרי {בראשית מ"ד, י"ב-י"ח}. האחים מודעים היטב
לסכנה הנוראה המרחפת על ראש אחיהם הקטן. האב, יעקב, לא הסכים להפקידו בידיהם, בעת שירדו
בשנית לקנות תבואה במצרים. האב חשש פן יקרה לו אסון כפי שקרה לאחיו יוסף {בראשית מ"ב,
ל"ח}. והנה, אבוי, האסון שחרד מפניו - התרחש למגינת לבם.
האווירה
בחלל הארמון היתה דחוסה, טעונה במתח רגשי רב. יוסף, שאחיו לא ידעו מאומה אודות הסוד
הגדול של זהותו האמיתית, כבש את התרגשותו הפנימית. הוא שמר על הבעת פנים קפואה וגאה,
שלטונית וזועמת בשל הפגיעה באימון שאזרחי כנען אלו פגעו בו במעשה גניבת הגביע.
העמדת פנים זו עלתה לו במאמצים אדירים. שכן בלבו
פנימה ידע, ש'המשחק' מתקרב לשיאו - לסיומו. אולי כבר בדקות הקרובות, יחשף בפניהם ויגלה
להם את זהותו. כך, תתאחד מחדש משפחת יעקב על בסיס אחווה מחודשת.
אחיו
המושפלים, שעמדו נבוכים מולו, היו נסערים לא פחות. הם התבוננו במושל העויין בזעם עצור.
גם הם כבשו בקושי רב את המתחולל בקרבם. עתה, כשהשיבו אותם תחת משמר, כגנבים מושפלים,
אל ארמונו של המשנה למלך מצרים, הם החליטו 'ללכת עד הסוף'. הם גמרו אומר להגן על בנימין
ולא לוותר. הם חייבים להשיבו לאביו, ויהי מה.
יהודה צעד צעד קדימה והיה לדובר של אחיו, הן בזכות
מנהיגותו הטבעית, והן משום שהוא היה האח שערב אישית כלפי אביהם לשלומו של בנימין. עתה,
עליו להשתדל בכל כוחו להשיב את בנימין לאביו.
יוסף
ידע שעלולה לבוא התפרצות, אשר תגרור תגובות שרשרת, העלולות להוליך לאסון. הוא היה מודע
היטב לעובדה שאחיו של בנימין הם גיבורי חיל.
אולם הוא לא נכנע. התביעה הברורה שהיתה כלולה בדבריו
המאופקים של יהודה לשחרר את בנימין, לא שיכנעו אותו. הוא החליט להפוך את בנימין לעבד.
אך, כשהזכיר יהודה מה עלולה אי שיבתו של בנימין לכנען לגרום לאב הזקן, התחולל השינוי.
יהודה
אמר: "ועתה כבואי אל... אבי והנער איננו אתנו... והיה כראותו כי אין הנער ומת,
והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה" {בראשית מ"ד, ל'-ל"א}.
לשמע מילים אלו, חש יוסף שהוא עומד על סף הבכי וההתפרצות:
"ולא יכול יוסף להתאפק" {שם מ"ה, א'}.
המילים
האחרונות של יהודה גרמו להפסקת 'המשחק' של יוסף. איזכור שם האב המיוסר, המצפה בכליון
עיניים לשובם של בניו, האבל על יוסף האבוד והחרד בכל נימי נפשו לגורל האח הנותר, בנימין
- המס כליל את לבו של יוסף.
הצער
ועגמת הנפש שהוא עלול להסב לאביו, אם ישאיר אצלו את בנימין, הסעירו את רוחו. הגעגועים
העזים לאב האהוב, לפתו את לבו בעוצמה בלתי ניתנת לכיבוש. הוא חש שאינו יכול לעמוד במתח
שגזר על עצמו. האירועים שהוא עצמו יצר, גברו עליו.
אך ראה זה פלא, בעוד אנו מצפים להתפרצות הר הגעש,
יוסף מתאפק. וכך מספר הכתוב: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא: 'הוציאו
כל איש מעלי', ולא עמד איש אתו, בהתודע יוסף אל אחיו" {שם א'}.
ברגע
סוער זה, כשהגעגועים לאביו השתלטו על לבו, לא התערפל מבטו. הוא הצליח לכבוש את הסערה
לעוד דקות מספר, ובלבד שלא לבייש את אחיו בפני המצרים. הדבר מעיד על חינוך אישי בלתי
פוסק, על שנים של תרגול ושל משמעת פנימית. רק אלו מסוגלים להצמיח תגובה כה רגישה כלפי
הזולת.
היה זה רגע 'קטן'בחייו של אדם גדול, בחייו של יוסף, שרגשות הזולת היו כה יקרים ללבו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הלוא פרוש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. {ישעיהו, נ"ח, ז'}
סטטוס שבועי:
אמונה בדרך המיוסדת על עקרונות בלבד, אינה מתאימה לטבעו של האדם. אין כל אפשרות לעסוק בתחום הרעיוני בלבד, ויחד עם זאת להעשיר את הנפש ביסודות המוסריים וברעיונות עמוקים. יהדות המתבססת על רעיון בלבד, אין ביכולתה להחזיק מעמד כמה דורות.
ציטוט שבועי:
התורה ביחד עם הארץ יהיה הבנין שלם. אתם תינוקות עמלים תמיד לעשות את הבנין שלם לכן אין מבטלים תינוקות של בית רבן מתלמוד תורה אפילו לבנין בית המקדש שהוא עליון על הכל. שובו לעבודתכם ולתורתכם מפני שזה הבנין החזק והנצחי ביותר. בלעדיו אין שום ערך ליתר עבודתנו. שובו לתלמוד תורה שהוא כנגד כולם. {חיים נחמן ביאליק בנאום לילדי תל אביב}
סיפור שבועי:
אינטרס אמריקאי!
אני שמח על ההזדמנות להסביר לרב למה הכרתי במדינת ישראל. ההכרעה לטובת שש מאות וחמישים אלף יהודים הרוצים מדינה משלהם, כאשר סביבם עשרות מליוני ערבים התנגדים בכל תוקף לקיום המדינה, היתה בניגוד לאינטרס המדיני של ארה"ב. ההתנגדות בארה"ב למהלך זה היתה כה עזה, עד שאחד העיתונים בעיר מגורי יצא בכותרת 'טרומן הבוגד'.
בילדותי הייתי בשכנות עם משפחות יהודיות ומאוד הערכתי אותן, בשבתות הייתי מדליק ומכבה את האור בבית אחת המשפחות היהודיות , וכתמורה הייתי זוכה בפרוסת חלה של שבת.
אבא היה קורא איתי תנ"ך מידי יום ראשון, וכאשר קראנו יחד על המלך כורש מפרס שנתן ליהודים רשות לחזור ולבנות את ביתם בארץ יהודה ואת בית המקדש בירושלים, אמרתי לעצמי יום יבוא ואהיה נשיא של ארה"ב (חלומו של כל ילד באמריקה - כלשונו) וגם אני אתן בית ליהודים.
החלום התגשם, וכאשר הנשיא שלכם, חיים וייצמן, הגיע אלי ובידו ספר תורה שהעניק במתנה, וביקש שאתן הוראה לשגריר ארה"ב באו"ם לתמוך בהקמת מדינת ישראל, נזכרתי בחלומות נעורי.
כמובן שהחלק הרגשי הזה לא היה עומד מול האחריות כלפי האינטרסים של אמריקה והיה אסור לי לעשות זאת, אזי מדוע בכל זאת הוריתי לשגריר להצביע עבורכם? הסיבה היא, כי רק אני וסטאלין יודעים עד כמה העולם בסכנה (הדבר היה לאחר החרבת הערים היפניות הירושימה ונגסאקי על ידי פצצת אטום) מלחמה אטומית יכולה לפרוץ כל רגע ולהחריב את העולם.
ולכן כיון שאני מאמין, שכמו שלפני שלושת אלפים שנה, אתם היהודים הצלתם את האנושות, על ידי התורה שלכם, כך גם היום, העם היהודי יצליח להאיר ולרפא את הלבבות האכזריים שבתקופתנו ולהציל את העולם מאבדון מוחלט.
ולכן הוריתי אישית לתת לכם מדינה כי זה אינטרס של אמריקה...
{תמליל מפגישת חבר הכנסת הרב שלמה לורנץ עם הנשיא טרומן}
פרשה שבועית:
פרשת ויחי / 'להיות אדם'
אדם הראשון מופיע במקרא כדמות עילאית, השונה מאיתנו בתכלית: אין הוא ילוד אשה. הוא בחיר היצירה, שהאלוקים עצמו נפח בו נשמת חיים. אין ביכולתנו - קרוצי החומר, שאופקינו הרוחניים מצומצמים - להקיף את דמותו הרוחנית במלואה. אנו מתבוננים בפרשת חייו של אדם הראשון מנקודת הראות שלנו בלבד, ממבטנו אנו.
אדם הראשון, עם בריאתו מצא את עצמו בגן עדן. גן מופלא, אשר בו תנאים אידיאליים לחיים מאושרים וחסרי דאגות.
לפתע התנפץ האושר אל סלע הפיתוי. פיתוי של נחש ערמומי שינה את חייו ואת חיי אשתו בתכלית. הם גורשו מגן עדן, כדי לטעום את טעמו המר של המוות הממתין מאז לכל חי אי שם בסוף הדרך. בגלותם הם חווים את צער הלידה, סובלים מקשיי פרנסה, ועליהם אף להיאבק ללא הרף נגד איתני הטבע. הם הושלכו לתוככי מערבולת של מאבקי הכוח הנוראים, שהטביעו את הדורות שאחריהם בדם שנשפך במלחמות אין-ספור. רגע הפיתוי, שאדם הראשון לא עמד בו, מהווה אות פתיחה להיסטוריה האנושית, כפי שאנו מכירים אותה.
למקרא סיפורו של אדם הראשון, חולף הרהור בלב: כלום אין תקווה לאדם? כלום עליו לדרוך בנתיב הכשלונות?
והנה, בסופו של ספר בראשית, מופיע הקוטב השני בדמותו של יוסף.
הוא היה אב-טיפוס של אדם הסובל מילדות קשה: נער בן שבע-עשרה, יתום מאם, הקשור בעבותות אהבה אל אביו, שלפתע, מושלך אל ארץ אחרת, אלילית, מנוכרת ואכזרית. נסיונות עזים מטלטלים אותו, אך הוא נותר שלם בדרכו, דרך בית אבא.
הוא מוטל לצינוק. בודד, מושפל, מוכה ומבוייש. אכול געגועים גוברים אל אביו, המצוי הרחק ממנו. הזמן חולף, ולפתע חל שינוי במצבו. מבור תחתיות מטפס הוא אל סולם ההצלחה, אל מנעמי השלטון אל השררה של הגדולה שבממלכות. והנה, למרבית הפלא, גם היא אינה משחיתה אותו.
מלווה אותו רצון להיטיב לאחיו על אף שמכרו אותו לעם המצרי שבו משל במשך שמונים שנה תמימות, להיטיב לאוכלוסיית העולם הרעבה - לכולם. בדורות העבר, בעת שמושלים התעמרו בבני עמם, ניצב יוסף הצדיק כסמל למושל האידיאלי, כסמל לאדם!
לאחר מות יעקב אבינו, ניצב יוסף מול אחיו החוששים מנקמתו, ומרגיע אותם: "ויבך יוסף בדברם אליו... ויאמר אליהם יוסף: 'אל תיראו, כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה... אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם', וינחם אותם וידבר על לבם" {בראשית נ', י"ז-כ"א}.
יוסף, חותם את ספר בראשית. האיש, שלעולם לא נכנע לגירויי הרגע ולמידות הנפש המנסות לערער את הדרך. האיש, שלא הלך שבי אחר עיניו. האיש שחי תמיד לאורו של חזון בית אבא, הוא החזון האלוקי. האיש שלא שמר טינה לזולת.
אם יכול היה לצמוח אדם כזה, הרי ללא ספק גדול הוא האדם, ויש תקוה לאחריתו!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו, דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו. {רבי משה חיים לוצאטו – מסילת ישרים}
סטטוס שבועי:
עם ישראל קיים אלפי שנים. עברו עליו תקופות קשות רבות. הוא גורש ממקום למקום, עבר צרות רבות וניתכו עליו גזירות קשות. לא היה עם בתבל שהתנסה באשר התנסה העם היהודי. והנה, למרות הקשיים הבלתי ניתנים לתיאור, עבר העם את כל המכשולים, ונותר חי וקיים לעד. בזמן הרדיפות מספרו מתמעט, אולם תמיד צומחת הישועה, ולאחר החושך מגיע גם האור.
ציטוט שבועי:
לפני מדינת ישראל הועמד תפקיד חדש. במשך תקופה ארוכה, לאחר גסיסת המרכז היהודי בארץ- ישראל, נמשכה היצירה היהודית הרוחנית בגלויות השונות. עם שיבת ציון החדשה החלה לפעום יצירה יהודית גם בארץ-ישראל. לאחר השואה, לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, התרכזה כמעט כל היצירה הרוחנית היהודית במדינת ישראל.
ואשר לגולה, התגלה כאמור התהליך של התבוללות מהירה. אנשי הרוח היהודיים נדדו לשדות זרים, ומבחינת היצירה הרוחנית שלושה רבעים של העם היהודי נידונים לעקרות לאומית. לא זכינו לחזיון של יצירה רוחנית לאומית משותפת בדומה ליצירה של התלמוד הירושלמי בארץ-ישראל והתלמוד הבבלי בגולה, תוך מגע מתמיד ושיתוף רוחני מלא. {יו"ר הכנסת קדיש לוז ביום הולדתה ה-20}
סיפור שבועי:
דירת אירוח!
אחד הגנבים שהיו כלואים באגף האסירים הפליליים בירושלים, ריצה עונו ושוחרר לעת ערב. מאחר והתגורר הרחק מירושלים ולא היתה לו פרוטה בכיסו, סר לבית של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, אותו הכיר מביקוריו בבית הכלא, כדי לקבל ממנו דמי כיס...
קבלוהו רבי אריה וזוגתו כאורח נכבד... העניקו לו סכום מסוים, אך הוסיפו ואמרו לו כי לא יתירו לו לנסוע קודם שיסעד ליבו.
ה'אורח' הרגיש בטוב, ובתום הארוחה אמר לו רבי אריה: מודה אני לך על שביקרתנו, ועל ידך נזדמן לי במפתיע לקיים שתי מצות: 'הכנסת אורחים' ו'גמילות חסדים', אך במטותא ממך, השעה מאוחרת ולמה תטרח לנסוע בשעות הלילה? התכבד והשאר עמנו הלילה. הציעו לו מטה והתברכו בו.
באשמורת הבוקר, מתעורר רבי אריה משנתו כדי להכין עצמו לילך לתפילת 'ותיקין', והנה מתברר לו שאותו 'אורח' גנב את גביע היין ופמוטי הכסף ונסתלק לו...
לאחר שובו מהתפילה, סיפר ר' אריה לרעייתו מה שאירע, ואמר: אני מוחל לו לאותו גנב במחילה גמורה כדי שלא ייענש בגללי. הבה נבטיח האחד לשני ונקבל בלבנו, שמקרה מצער זה לא ימנע בעדנו מלארח גנבים בביתנו גם להבא...
פרשה שבועית:
פרשת שמות / 'כוכב נולד'
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" {שמות ב', י"א}.
משה הוא אחד האישים הבודדים בתנ"ך שסיפור לידתם מתואר בהרחבה. התורה מקדישה עשרה פסוקים {שמות ב', א'-י'}, המתארים את לידתו, את הנחתו בתיבה על שפת היאור ואת אימוצו על ידי בת פרעה שמצאה אותו בוכה.
לעומת זאת, התקופה שהחלה ברגע האימוץ ועד ליום שבו יצא מן הארמון אל אחיו, לא זכתה בתורה ל'כיסוי'. חיי נעוריו אינם נסקרים.
בעיני ספר שמות פותחות תולדותיו בפסוק: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" {שמות ב', י"א}.
סביר להניח כי בטרם יצא משה אל אחיו, שמע על צבא העבדים הגדול הבונה ערי מסכנות לפרעה. התורה פותחת ברישום תולדותיו רק ברגע שידיעה זו באה לידי ביטוי מעשי. רגע המפנה הראוי לציון הוא רגע יציאתו אל אחיו. להדגיש, כי הרגע שבו: 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם' (רש"י שם), הוא הרגע שבו נולד המנהיג היהודי. רגע שהשתתפות אמיתית בצרת הרבים היא סימן ההיכר שלו.
גם לאחר פסוק מפתח זה מקמצת התורה בתארה את האיש. היא מעניקה לנו שלוש אנקדוטות הבאות לרמז מדוע הוטלה שליחות הגאולה דווקא עליו ומדוע הוא המנהיג הנבחר.
ציר שלושת הסיפורים הקצרים הוא התערבותו של משה בסכסוכים {שמות ב', י"א-י"ט}. בראשון, מכה משה איש מצרי הנוגש בעבד עברי. בשני, הוא מתערב ומנסה להשלים בין שני עברים ניצים וגוער ברשע. ובסיפור השלישי הוא מושיע בנות נכר חלשות מידי עושקיהן.
בכל המקרים אנו מבחינים בעמידה ללא חת על משמר הצדק, ללא התחשבות בשאלה מה יעלה בגורלו האישי. במקרה הראשון היתה התוצאה בריחה ממצרים, מלווה בסכנת מוות. במקרה השני נפל קרבן להלשנה, ובמקרה השלישי, עת צעד את צעדיו הראשונים במדין, הוכיח עד כמה לא חשובה לו רווחתו האישית כשמדובר בעשיית צדק.
שלושת המקרים משלימים זה את זה ויוצרים תמונה שלמה של אישיותו. המקרה השלישי מלמד על שני קודמיו, ובו אנו מבחינים במציל עשוקים שאינם מוכרים לו, כבר ביומו הראשון בארץ זרה. חוש הצדק, הטבוע בו, מניע אותו להושיט עזרה בכל מקרה ובכל מקום שבו מתגלה הצורך בכך.
להשלמת תמונת התורה, מן הראוי להזכיר גם דברים המרומזים בכתובים, אשר חז"ל חשפו אותם למעננו.
האלוקים נגלה למשה במראה הסנה {שמות ג', ב'}. בפסוק מקדים נאמר: "וינהג את הצאן אחר המדבר".
'אחר המדבר - להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים' (רש"י שם). זוהי עוד תכונה הנחוצה למנהיגות אמת.
אפיון נוסף באישיותו של משה הוא סירובו לצאת לשליחות שהטיל עליו ה' {שמות ד', י"א}. סירוב זה נבע מן החשש שהאח הגדול, אהרן, ייפגע אם תוטל השליחות עליו, האח הצעיר.
כך, חוברים יחד חוש צדק מפותח, רתיעה עמוקה מפגיעה ברכוש הזולת, רחמים אין-סופיים על הבריות, וענווה - ליצירת המנהיג האידאלי.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם. {רבי שמשון ב"ר רפאל הירש}
סטטוס שבועי:
אחד העקרונות העמוקים ביותר בנפש האדם הוא הצורך להיות שייך, להיות קשור. תורת ישראל אינה רואה בקשר שבין היחידים צורך בלבד. היא רואה בו דרך ויעד. המסגרת המשפחתית מספקת לכל אדם הזדמנויות אין ספור להשגת תכלית זו. החיבור המשפחתי דורש שותפות, עזרה הדדית, התחשבות ונשיאה משותפת בעול. כל אלו מסייעים לאדם לתקן את מידותיו ואת תכונות נפשו, ולהיות שותף לתכלית העליונה של תיקון עולם. על פי מבט זה ניתן להבין את מרכזיותה של המשפחה היהודית בחיי העם.
ציטוט שבועי:
בכל עם ועם נחשב האדם למשכיל כשהוא לומד את תולדות עמו ואת מסורתו. ואילו אצלנו, העם היהודי, הופך האדם למשכיל ברגע שהוא סוגר את הגמרא. {חיים נחמן ביאליק}
סיפור שבועי:
זמני קבלת קהל?!
דלתו של רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, הייתה פתוחה לפני הציבור בכל עת. פעם אחת שאלוהו מקורביו מדוע אין הוא קובע שעות קבלה, כדי שלא יפריעו לו בכל שעות היום והלילה.
השיב רבי שמואל: יהודי נדרש ללכת בדרכי הבורא. בברכת המזון אנו אומרים שהקב"ה 'זן ומפרנס אותנו תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה'. מכאן שאין לקב"ה 'שעות קבלה', אלא הוא דואג לברואיו בכל עת.
אם כן, מדוע אפוא אתם מציעים לי דרך חדשה של קביעת זמנים מוגבלת?!
פרשה שבועית:
פרשת וארא / 'עם מנוסה'
"למה זה הרעתה לעם הזה.." {שמות ה' כ"ב}
האלוקים ציווה על משה להורות למלך מצרים לשלח את בני ישראל מעבדות לחירות.
משה ואהרן הופיעו בארמון כשלבם חדור אמונה בבשורת האלוקים, אך פרעה הגיב לעומתם: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל" {שמות ה', ב'}.
מי הוא זה שבשמו אתם מפירים את הסדרים המקובלים במדינה זו, מתסיסים את המוני העבדים ומשבשים את עבודתם?
פרעה גם מיהר להוכיח למנהיגים בלתי קרואים אלו, מיהו בעל הבית האמיתי בארץ זו. הוא ציווה לאמור:
"לא תאספון לתת תבן לעם ללבון הלבנים... הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו. כי נרפים הם" {שם ה', ז'-ח'}.
מעתה על עובדי הכפיה, הבונים את ערי המסכנות, לדאוג גם לחומר הגלם לתעשיית הלבנים. עם זאת, עליה להשלים את מכסת הלבנים 'הקבועה בחוק'.
התעללות חדשה זו הוסיפה ממד של סבל:
"ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, והנוגשים אצים לאמור: כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" {שם ה', י"ב-י"ג}.
מאותו יום התרוצצו בני ישראל ביום ובלילה כחיות נרדפות בחיפוש אחר התבן הארור. הם הופקרו לשרירות לבו של כל נוגש.
וגרוע יותר, אם לא הצליחו עובדי הכפיה להשלים את חוק הלבנים היומי, היו המצרים נוטלים את בניהם הנולדים להם, וכובשים אותם בבניין.
מהו הפלא, שכאשר פגשו עבדים רווי סבל אלו את משה ואהרן, הטיחו בפניהם את כל הזעם שהצטבר בלבם על התערבותם הבלתי רצויה בחצר פרעה. הם ראו בהם את האשמים הישירים להרעת תנאי חייהם:
"ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה... לתת חרב בידם להרגנו" {שם ה', כ"א}.
רוחו של משה סערה למראה הסבל הגובר. הוא שב אל האלוקים: "למה זה הרעתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך" {שם ה', כ"ב-כ"ג}.
אתה האלוקים, אומר משה בנהמת לב, עוסק בתכנון גלובלי של גאולת עם, ובאותה שעה, כביכול, מתעלם מזעקותיהם של ילדי ישראל. כלום אין ערך לייסוריו של הפרט?
וכי נדרש מן האדם ציות עיוור? כלום עליו להתעלם מההיגיון ומהמתרחש במציאות?
אולם לא בציות עיוור מדובר כאן, כי אם בליטושה של הכרת האמת. הניסיון מבחן הוא לאדם עד כמה מהווים הערכים והאמיתות שבהם הוא מאמין חלק ממהותו. אדם שחונך על חובת העזרה לזולת, עלול להיקלע למצב שבו הגשת העזרה תסב לו צער והשפלה.
העמידה בנסיונות החיים מבחינה בין מי שערכיו ואמונותיו מעצבים את המציאות שאליה הוא נקלע, לבין מי שנגרר אחר המציאות, כמשה, ברגע זה, שסבלו הגובר של העם העכיר את האמת שנגלתה לו במראה הסנה והרהר אחר מידות האלוקים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
שוברים כוס בחופה בכדי להזכיר שלהחריב את הנישואין מספיקה תנועה אחת לא נכונה, שניה אחת של חוסר איכפתיות. {רבי יהודה אריה לייב אלתר ה'שפת אמת'}
סטטוס שבועי:
צירוף האמונה והמבט הרוחני לעולם המעשה, בכוחו לעדן את מהלך החיים ולהזכיר לבני האדם, שמעל לכל ההויה החומרית ניצב מנהיג המנווט את עולמו בכל שעה ושעה.
ציטוט שבועי:
והלא ענין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה, ועוד בימי רבי שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר. ואף בחשכת פזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה.
{זלמן שז"ר - מודפס על שטר של 200 שקל}
סיפור שבועי:
ושבו בנים לגבולם!
ד"ר מקס נורדאו, ממיסדיה של ההסתדרות הציונית העולמית, שמו היה מאיר שמחה. אבל הוכר כמקס נורדאו, רופא הילדים מפריז.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו נאום ארוך בגרמנית, בו שילב כמוטו פעמים אחדות, את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל על ידי ציר צעיר מירושלים, איך הגיע אדוני לפסוק זה, ועוד בעברית, שכלל אינו תואם את הרקע החינוכי המתבולל שלך?
ענה לו ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חב לו את כל זהותי היהודית. אדם שאינני זוכר את שמו. יהודי שבעצם היה אז בן 8. ומעשה שהיה כך היה: יש לי קליניקה לילדים בפריז. לפני כמה שנים, נכנסה אלי אשה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 חיוור פנים, חולה כבר תקופה ארוכה. בזמן שאני לוקח כרטיס לפתוח לפציינט החדש, ניסיתי לדובב את הילד בשפת המדינה, והוא בקושי מגמגם צרפתית. שאלתי את אמו מדוע הילד לא דובר צרפתית?
ענתה האם: הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב'חיידר', שזה בית ספר ליהודים בלבד. נזפתי בה קשות - כך מביאים רק אנטישמיות, פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? נבהלה האם וענתה במבוכה שהוא עוד צעיר אבל הוא עוד יגדל וילמד את השפה. פניתי לילד בזעם: ב'חיידר' הזה, מה למדת? ולפתע אורו עיניו, וביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחיידר:
יעקב אבינו על ערש דווי מזמין את יוסף בנו ומצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו – אל נא תקברני במצרים. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה ורבקה ושם קברתי את לאה. "ונשאתני ממצרים, וקברתני בקבורתם. ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל בארץ כנען..." מה פתאום, לפתע, באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?
אומרים חז"ל, שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר לו - אני מטריח אותך לשאת אותי ממצרים לחברון. ואני בעצמי לא טרחתי עבור אמך בפטירתה. למרות שהייתי קרוב מאד ליד בית לחם, קברתי אותה על אם הדרך. אבל דע לך שזה לא בגלל רשלנות וחוסר אכפתיות. אלא כשרב הטבחים של נבוכדנצאר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, לגלות שלאחר חורבן בית ראשון, אז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. "רחל מבכה על בניה" והאלוקים יענה לה - "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך...ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם".
הוסיף ד"ר נורדאו ברטט - לא ידעתי את נפשי, הסבתי פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש ולא תיכלם. אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזער מדברי ימי עמך. מכל כתבי הקודש הללו, כלום. והנה פה, ילד חולה , חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב על יוסף, על ירמיהו ועל רחל, הכל חי לנגד עיניו.
מחיתי את דמעותי לפני שהסבתי את פני אליהם ואמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, איתם יהיה לנו עתיד מזהיר.
כשנתבקשתי לנאום בקונגרס, ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד שאת שמו אינני זוכר, אבל את המילים האלה שאמר, לא אשכח לעולם - "ושבו בנים לגבולם".
פרשה שבועית:
פרשת בא / 'אין להם אלוהים'
"בעשור לחודש... ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר לחודש הזה ושחטו אותו כל עדת ישראל... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" {שמות י"ב, א'-ז'}.
ישראל שניצבו והתבוננו משתאים בהתפרקותה של ארץ השעבוד, נקראו עתה לתרום את חלקם למאמץ הגאולה. רגע לפני השיא בדרמה המצרית, בטרם בוא מכת בכורות שהכתה בהלם נורא את מצרים, פנה אליהם הצוו האלוקי הנ"ל.
מצווה זו היא המצווה הידועה כמצוות קרבן פסח. מצווה שקיימו בני ישראל בקפדנות, ברוב עם, למשפחותיהם, עד לחורבן בית המקדש. המצווה הוענקה לעם על אדמת מצרים דווקא לפני גאולתו. מכאן מוביל העיון אל הקשר העמוק בין קיום המצווה לבין אפשרות הגאולה בכלל.
המטרה של גאולת מצרים היתה לשחרר את האנושות מהשעבוד לתפיסות האליליות. והנה התברר, שעם ישראל עצמו שבוי אף הוא, על סף גאולתו, בידי אותן קונספציות. שנות המגורים, הגלות והמצוקה במצרים פעלו את פעולתן. השפעת הסביבה המצרית, אורח חייה האלילי, החומרי והמופקר, הטביע את רישומו בליבות העבדים העבריים. על כן, כל עוד קיימות צלקות אליליות בנפשם, עדיין לא נגאלו. הכול נעשה למען יידעו ויבינו כי אין ערך לגאולת הגוף, אם נפשם עצמה משועבדת. אין טעם מלא בחיים חומריים עצמאיים, אם רוחם שרויה בגלות התרבות הזרה. אך בעוד גאולת הגוף נתונה בידיו של האלוקים, תלויה פדות הנפש ברצונו של האדם ובמעשיו. עליו, איפוא, לשחרר את עצמו, אם רצונו שיוציאו האלוקים ממצרים.
השה היה אחד מאלוהי מצרים. לו הם סגדו, בו האמינו ובו נהגו כבוד. מפניו חששו, ולעולם לא פגעו בו.
עתה הוטל על בן ישראל לשחוט במו ידיו את השה האליל. לשחוט אותו בתאריך שנבחר מראש, הוא יום ארבעה עשר בניסן. זהו תאריך מפתח בעוצמתו של מזל טלה על פי הכללים האסטרולוגיים שהיו ידועים באותם ימים.
שיא כוחו של אליל זה, באמונה המצרית, היה בחודש ניסן. כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשירי לחודש, ועוצמתו פגה לאטה מן העשרים בו. כך שביום החמישה עשר המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו, בהתאם לאמונה זו, ושליטתו ביקום ובאדם מלאה.
דווקא בתאריך זה, בסופו של יום ארבעה עשר בניסן, מצווה היהודי לשחטו! להוכיח את אפסיות כוחו ואת אי שליטתו. להפגין בעצם פעולת השחיטה, האכילה ומריחת המשקופים בדמו, את ההתגברות על האמונה בכוחותיו האלוהיים המקננת בסתר הלב. השחיטה לא תתבצע בגניבה, בחשכת הליל, או הרחק מאין רואים. ההיפך, המעשה ייעשה ברוב עם ובפומביות מודגשת.
אם נבין ונקלוט עד כמה שלטה השפעת האמונה בכוחותיו האלוהיים של השה בלבבות בני ישראל, נבין ונקלוט את המהפכה הנפשית, שגרמה להם שחיטתו. היא שחררה אותם בבת אחת מתלות רוחנית באמונות זרות, ובאותה פעולה הם יצאו אל החופש מהפחד מפני האדונים המצריים.
ומה שחשוב מכול: עוד בהיותם על אדמת מצרים למדו חירות מהי. הבינו שהיא הרבה מעבר לחירות פיזית גרידא, מהקמת מסגרת מדינית ריבונית. הם למדו כי ניתן להיות בן חורין גם כאשר הידיים נתונות בכבלים. את הרוח רק האדם עצמו יכול לכלוא ולא זולתו.
רק כאשר טעמו מחופש זה, ראויים היו גם לגאולת הגוף בפועל. ואכן, אז באה מכת בכורות ופתחה לפניהם את הדרך אל הדרור ואל הגאולה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
עץ חיים היא למחזיקים בה {משלי ג' י"ח}
סטטוס שבועי:
כפי שהחורף מהווה הפסקה שנתית במחזור החיים של העץ, כך תקופות של תרדמת וחוסר פעילות, הם שלבים במעגל החיים האנושי. כפי שעם בואו של האביב, השרף נושא החיים מטפס בהיחבא בתוך האילנות אל הענפים הפונים כלפי מעלה, כך גם לנו מופיעים כוחות חדשים, עמוק מתוך המאגרים הרוחניים שלנו, כל עוד אנו מכוונים את מטרותינו כלפי מעלה.
אימרה שבועית:
אל לו לאדם להתייאש בזמנים בהם נראה כאילו צמיחתו הרוחנית נעצרת - לרוב, אחרי תקופת ה'שפל' מגיעה תקופת התעלות שנושאת בחובה הזדמנויות חדשות לצמיחה. {הרב שלמה וולבה}
סיפור שבועי:
משל לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין! שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה! שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך! אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך!!! {תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה':}
פרשה שבועית:
פרשת בשלח / 'תרגיל מר'
"וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם... וילונו העם... לאמור מה נשתה" {שמות ט"ו, כ"ב-כ"ג}.
הם עמדו שם המומים מעוצמת המאורע הכביר שחוו זה עתה. קריעת ים סוף! עתה, מול ים הגאולה ולמראה הארמדה המצרית ששקעה במצולותיו, גאתה בלבם התפעמות אדירה שהפכה בפיהם לשירה, היא שירת הים. ובכל זאת, צצו מיד בעיות ותלונות שאינן מובנות על רקע רגעים גדולים אלו.
השאלה המתעוררת למקרא פרשת המים המרים היא כפולת פנים.
מדוע האלוקים הכול יכול אינו מספק להם מים לשתיה? מדוע מחכה הוא לתחושת המחסור, לטרוניות הנלוות ולנרגנות הטבעית המתעוררת? מצד שני, התנהגותם הפסימית והנמהרת של בני ישראל תמוהה מאד. הן זה עתה חזו במפלתו המוחצת של אויבם המצרי וצפו בחורבנה המוחלט של ארץ משעבדיהם. זה עתה ראו בעיניה את נס קריעת ים סוף ואמונתם באלוקים לוטשה כבדולח הטהור, עד כי גם הכתוב עצמו מעיד עליה: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" {שם י"ד, ל"א}. אם כן, כיצד נמוגה אמונתם מיד עם תחושת המחסור הראשון? מדוע הופיעו תלונות, טענות ומענות?
המפתח להבנת הדברים טמון בפסוק הבא:
"ויצעק (משה) אל ה', ויורהו ה' עץ וישלך אל המים... שם שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו" {שם ט"ו, כ"ה}.
פסוק זה מורכב משלושה נושאים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. הנושא הראשון מתאר את המתקת המים המרים באמצעות כפיס עץ. חלקו השני מבשר על החלת חוק ומשפט מסויים על בני ישראל, בהזדמנות זו. ואילו המילים האחרונות מדברות על ניסיון כלשהו, שבפניו הוצבו בני ישראל: "ושם ניסהו".
אולם הכללתם בפסוק אחד מרמזת כי הם אינם נושאים נפרדים זה מזה. קיימת זיקה בין חלקי הכתוב השונים. אנו מבינים שהמתקת המים תלויה בחוק ובמשפט, ושניהם תלויים ב'ניסיון' אשר את צופנו עלינו לפענח.
המים המרים שבהם נתקלו בני ישראל בדרכם, היו להם מי ניסיון. הם נועדו לבחון את כושר עמידתם הערכית. לבדוק עד כמה איתנה אמונתם באלוקים ובאמת שאותה הכירו על שפת ים סוף. עצם ההעמדה המתמדת בניסיון היא 'החוק והמשפט' לעם ישראל.
זהו מובנו המילולי של הכתוב, אך מהי משמעותו הפנימית-הרוחנית?
ניסיונות המדבר, כמבחני המקרא כולו וכניסיונות החיים בכלל, מטרתם אחת: ליצור אדם בן חורין. אדם הפועל בעולמו מתוך חירות רוחנית מלאה. חירות שהיא בבואה מחירותו של האלוקים עצמו אשר טבע ביציר כפיו ניצוץ ממהותו הנעלמת.
בעת המבחן מגלה האדם, שקיים פער בין אמונותיו ההכרחיות לבין התנהגותו המעשית. בני ישראל היו משוכנעים שלאחר מאורעות ים סוף איתנה אמונתם, על כל המשתמע מכך, לעד. והנה, בניסיון המים המרים גילו, כי לא כך הוא, והינם משועבדים לתנאי הסביבה הלוחצים. עצם גילוי עובדה לא נעימה זו הינו אקט משחרר. הוא מעורר תקווה, שאולי בניסיון הבא יעמדו ביתר כבוד ורוחם תינתק, לפחות במעט, מכבלי האינסטינקטים. כך מהווה כל ניסיון תוספת תרגול, סוג מיוחד במינו של התעמלות רוחנית. התעמלות המחזקת את שרירי הנפש ומעצבת את רוח האדם, כפי שהוא נתפס בהשקפת המקרא, שבהשגת חירות זו הוא רואה את תכליתו עלי אדמות.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. {מלאכי ג' כ"ד}
סטטוס שבועי:
במהלך המחשבה של אדם חוקר, חייבת להיות נקודת מוצא להישענות איתנה. בדיוק כמו צבא הלוחם בשורות הראשונות של החזית, הצריך להישען על העורף, כך גם על החקירה הרוחנית של האדם למצוא עוגן ונקודת מוצא.
ציטוט שבועי:
אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך המומתים בימי הרעה, עוז כזה, תעצומות נפש... לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה וב'אחד' למות מות קדושים... אם לא תדע לך כל אלה, אל בית המדרש סור... אולי גם כיום תראה בו עיניך יהודים המנשים את עמלם בדף של גמרא, מה נקלה ועלובה זו המראה בעיני זר לא יבין... ומי יודע, אם לא נחלי דמעותיהם הביאונו עד הלום, וב'מותם' - ציוו לנו את החיים, החיים עד העולם... {חיים נחמן ביאליק}
סיפור שבועי:
על ערש דווי...
כשחלה רבי ישראל סלנטר {אבי תנועת המוסר}, העמידו בני הקהילה אדם לשמשו בעת מחלתו.
ביומו האחרון, כאשר שכב על ערש דווי וידע כי שעותיו ספורות, פתח לפתע בשיחה עם שמשו, שהיה אדם פשוט, ודיבר איתו על הפחד הקיים בלב הבריות להישאר לבד עם נפטר. רבי ישראל הסביר לשמש כי פחד זה הינו פחד שווא, שכן המת אינו מסוגל להזיק.
כעבור שעות אחדות נפטר רבי ישראל, כשבחדר אין איש מלבד השמש.
כששעתו מתקרבת, והוא עסוק בדיבוק נפשו בבוראו, חש לטובתו של אותו אדם פשוט שישב לידו וסעד אותו בימיו האחרונים. חשש שמא בעת פטירתו ייבהל האיש ויצטער, וביקש להפיג את פחדיו.
פרשה שבועית:
פרשת יתרו / 'דור הY'
"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" {שמת כ' ב'}
אין מקום לשני אלים ביקום. לא תיתכן מציאות של כח אלוהי נוסף. כל הכוחות המצויים בעולם נובעים מהיישות העליונה האחת והיחידה. אין גם מקום לשאלה המתריסה: אז מי ברא את האלוקים? שכן לבקש סיבה לסיבה הראשונה, כותב פראנק באלארד, אינו אלא לבקש כי מה שהוא ראשון יהיה באותו זמן גם שני. פירוש הדבר לדרוש, כי הסיבה הגדולה של הכול תהיה באותו זמן לא סיבת הכול, בהיותה עצמה מסובב. הנחה כזו יש בה גיחוך עצמי במידה מספקת עד כדי הצדקת ביטולה המיידי והגמור.
אכן, כל אדם המקבל על עצמו את עול מלכות האלוקים, וה'אנוכי' ממלא את כל יישותו, משוחרר ממילא מכפיפות ובשעבוד לשאר הכוחות המצויים בתבל.
בימי קדם היו העצמים השונים נחשבים לאלוהים. כיום בסך הכל השתנו המושגים ותו לא. בעבר סגדו לעץ ולאבן, והיום רק השמות התחלפו. הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד - הינה סקירה בוודאי מקוצרת, בלתי שלמה של פנתיאון האלים של בן זמננו, ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלו?
איסור עשיית פסל ותמונה כולל גם את האיסור לומר: 'אלוהינו למעשי ידינו'. כלומר, להעניק ערך מוחלט ליצירה או למחשבה אנושית בכל תחום שהוא וכך להשתעבד לה.
קראו נא את דבריו של הפרשן רבי יצחק עראמה שחי לפני מאות שנים. קראו נא את דבריו, משל בן דורנו היה:
'ויש בכלל זה העבודה זרה הגדולה, המצויה היום בעולם, מציאות חזקה. והיא: התכוונות כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים, שהמה להם האלוהים האדירים, אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוקים ממעל... וזה גופה של עבודה זרה'.
מפליא עד כמה דבר לא השתנה במרוצת השנים. עדיין אנו דורכים על אותו מקום רוחנית ומוסרית. למרות ש'התקדמנו', אמנם זנחנו את אלילי הכסף והזהב, אך הפכנו את הכסף והזהב עצמם לאליל!
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המידה... וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי הנפש המשכלת וחסר משקל המידות. {רבי אברהם ישעיהו קרליץ – ה'חזון איש'}
סטטוס שבועי:
לאורכן של שנות ההיסטוריה היהודית, ניסו רבים וטובים לרדת לשורשיה של תופעה, שימיה כימיו של עם ישראל - תופעת האנטישמיות. סבל ממושך עבר על העם היהודי כתוצאה משנאתם של עמים אחרים כלפיו. היו תקופות ששנאה זו היתה כבושה, ולא התפרצה כלפי חוץ, אך עם זאת, תשתית של שנאת-ישראל היתה קיימת בכל התקופות.
ציטוט שבועי:
קודם כל, לפני היותו כל דבר אחר, הוא יהודי. לא ישראלי, אלא יהודי. {אריאל שרון}
סיפור שבועי:
באישון לילה...
אחד מתלמידי רבי ישראל מאיר מראדין הידוע בכינויו - ה'חפץ חיים' הבחין כי מדי לילה בחצות, נכנס רבו לבית הכנסת, ומשתהה שם זמן רב והחליט לעקוב אחריו.
תפס עמדת תצפית בעזרת הנשים והמתין לבואו של ה'חפץ חיים'. בחצות נכנס הרב לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש, התחיל לבכות ולהתייפח מול ספרי התורה וכה אמר: 'ריבונו של עולם, הרי אני כהן, וכהן עלול לבוא בנקל לידי כעס. אנא, עזרני שאוכל להתגבר על הכעס...'
פרשה שבועית:
פרשת משפטים / 'כבוד הגנב...'
"שנים ישלם" {שמות כ"ג, ג'}
פרשתנו עוסקת בהנחת היסודות החברתיים למדינה העתידה לקום ביום שבו יתנערו בני ישראל מאבק המדבר ויכבשו את ארץ כנען. היא דנה במשפט שישרור בה. מטרתה להורות כיצד לטפל בגנב, בשור המשתולל בחוצות, במכה רעהו או במזיק לרכושו, במקלל אביו, במוצא אבידה, בדיני הלוואה, באיסור שוחד ושקר. בכל הסבך החברתי שמעלה מציאות החיים האפורה.
עם זאת, אין זו מסכת חוקים יבשה. אין היא
באה לדאוג רק לסדר הציבורי, לשמור על ה'שקט התעשייתי' בקרב נאמניה. הניסוח אינו פורמלי
ומקצועי סתם. בפסוקי הפרשה שזורות מילים המוליכות גלי חום אנושי אל לב החוקים. מילים
המצביעות על התעניינות החוק גם באדם הניצב מאחורי המעשים שנעשו - אם באדם החוטא, אם
באדם הנפגע. מטרתן לעורר מודעות מוסרית בלב הקורא - הלומד, וכך להפוך את הבריות ל'מלומדים
ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת' (ספר החינוך מצווה ס"ו).
זהו איפוא חוק מחנך. חוק שאינו נובע מאופי העם ומתרבותו,
כי אם להיפך, מבקש לעצב את האופי לאור הסטנדרטים שלו.
מהו עונשו של הגנב?
"שנים ישלם" {כ"ג, ג'}. כלומר, כפול
מערך הגניבה. אם היתה הגניבה יהלום בשווי עשרת אלפים שקל, ישלם הגנב סך של עשרים אלף
שקל. וכך, בכל חפץ גנוב - מגבת, מכונית, ואפילו תפוזים מפרדס בצד הדרך, תמיד -
"שנים ישלם".
הסיבה המחנכת פשוטה. יחוש נא הגנב את הטעם המר של חסרון כיס באותו סכום שחש הנגנב בעטיו. אולי יעורר אותו צער זה להבין את עוגמת נפשו של הזולת.
כאשר גונב השור גם טובח אותו או מוכרו, הוא נדרש
לשלם פי ארבעה ולעתים פי חמישה (שם כ"א, ל"ז).
מדוע החמירה התורה בהטלת העונש? מסביר רבי
עקיבא: 'מפני מה אמרו: אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמישה, מפני שנשתרש בחטא'.
ניתן לגנוב חפץ אחד כמה פעמים בזה אחר זה. כל פעולה
המרחיקה יותר את החפץ הגנוב מרשות בעליו, היא תוספת גניבה ותוספת חטא. כאשר הגנב שוחט
את השור, הוא הוסיף עוד על גניבתו ומתחייב בתשלום נוסף. כך מבטא הפסוק את ערכו של כל
מעשה ומעשה.
החוק מבדיל בין גונב שור וטובחו או מוכרו, המשלם
פי חמישה, לבין גונב שה וטובחו או מוכרו, המשלם רק פי ארבעה.
מדוע?
התבזותו של גונב השה היא נקודה לזכותו ביום הדין.
בשעת הגניבה נשא אותו על כתפיו כדי לברוח במהירות, וודאי עורר את לעגם של הבריות, בעת
שהבחינו בו. ישלם נא פחות, שכן חסה התורה על כבודו של ה...גנב.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הסידור הוא הספר העמוק והקשה ביותר מכל הספרים שבתורה שבעל-פה. {הרב שלמה וולבה – עלי שור}
סטטוס שבועי:
כל המנסה להשלות את עצמו שהאנטישמיות מקורה בסיבות כלשהן, ידפדף נא בספרי ההיסטוריה היהודית וימצא שכל אותן ה'סיבות' לא היו אלא מסווה לשנאה עיוורת - שנאה ליהודים מפני היותם יהודים.
שנאו יהודים משום שהיו עניים, ושנאו אותם בגלל עושרם. רדפו אותם בגלל הסתגרותם בד' אמותיהם וקינאו בהם מפני שהצליחו לעלות ולהשתלב בכל רבדי החברה. הסיתו נגדם ונידו אותם בגלל דביקותם בדתם, ובזו להם כאשר נטשו את התורה ואת המצוות וניסו להתבולל. לעגו להם בעת שהיו חלשים וגינו אותם בעת שהיו חזקים. דבר והיפוכו שימשו לאותה מטרה. לא ניתן למצוא שום הגיון עקבי באנטישמיות, אין לה סיבה ואין לה הסבר.
ציטוט שבועי:
כשאח
נגד אח - המנצח תמיד מפסיד. {מרדכי בן דוד}
סיפור שבועי:
אין על אבא...
כאשר החליף רבי יהושע לייב דיסקין את דירתו בירושלים, שכר אדם שיוביל בידיו את הכתבים הרבים של חדושי התורה שהיו בביתו. הכתבים הונחו בשתי תיבות, ורבי יהושע לייב ציוה את נושא התיבות:
החזק את התיבה הזו למעלה, ואת האחרת – למטה, ואל תהפוך חלילה את סדרן.
בסדר גמור, השיב הפועל.
לכל אורך הדרך לחש רבי יהושע לפועל: הזהר, אל תחליף את התיבות, אל תהפוך את סדרן. אנא, במטותא ממך, הקפד על כך מאד.
נושא התיבות לא הצליח לעצור את סקרנותו, ושאל:
רבי, מה כל החרדה אם ישתנה בידי סדר התיבות? למה זה כל כך חשוב?
הסביר לו רבי יהושע לייב: התיבה העליונה מכילה את כתבי תורתו של אבי, בתיבה התחתונה מונחים כתבי ידי שלי, ואין זה הוגן שאפילו שעה אחת יהיו כתבי אבי תחת הכתבים שלי...
פרשה שבועית:
פרשת תרומה / 'מראה לחיים'
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה, ח'}
החיד"א (רבי יוסף חיים אזולאי, מגדולי התורה וממנהיגי הישוב בארץ ישראל לפני למעלה ממאתיים שנה), מוצא הקבלה נפלאה בין פרטי המשכן לבין העבודה הרוחנית הפרטית של כל אדם מישראל בכל הדורות.
הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה, ח'}, מחזק את משמעותה של קבלה זו. עשיית המקדש (או המשכן) תביא להשראת השכינה 'בתוכם', בתוככי ליבו של כל אדם.
במשכן עמד מזבח הנחושת, ועליו דלקה אש תמיד. להורות על ההתלהבות התמידית הרצויה בעבודת ה'. תפילות נרגשות, לימוד תורה בחשק רב ועשיית מצוות מתוך שמחה יוקדת.
על המזבח ירדה אש מן השמים, אולם עם זאת, מצווה להביא אש משלנו ולהזינה בעצים. ללמד, שאמנם בכל יהודי טמונה נקודה זכה וצרופה, נשמה טהורה ועליונה הלוהטת מעצמה, אולם אין להסתפק בכך. עלינו לעורר את עצמנו לעבודת ה' ולהזין את ההתלהבות על ידי שמיעת דברי התעוררות ולימוד ספרי קודש.
מידות המזבח הן חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב ושלוש אמות גובה. המספרים מצטרפים לשלוש עשרה, כמנין 'אחד'. להורות שתהיה כל כוונתנו ל'ה' אחד' לבדו!
על המזבח מקריבים קרבנות, מלשון קירבה. לרמוז לנו שמוטל גם עלינו לקרב בריות לתורה ולהאהיב עליהן את האמונה והמצוות.
בכל יום היה עולה כהן למזבח ומסיר את הדשן, כלומר, את האפר שהצטבר מאש הקרבנות. להורות שהיצר הרע פועל באדם ומעלה בו הרהורים רעים. לכן, האדם חייב ללחום כנגדם ולהסירם מלבו מדי יום ביומו בעקביות ובמסירות.
בקודש הקודשים, שהוא המקום הפנימי ביותר, היה מונח ארון הברית ובתוכו לוחות הברית, לרמוז שישתדל האדם להשריש בלבו פנימה את התורה הקדושה ולהרבות בלימודה ככל יכולתו.
על הכפורת שעל ארון הברית ניצבו הכרובים, ופני פעוטות להם. לרמוז שמעשי האדם יהיו זכים כמלאכים וכתינוקות שלא חטאו.
הכרובים פורשים את כנפיהם, להורות שישתדל האדם לסוכך בכנפיו על בני משפחתו, ללמדם, להשפיע עליהם טובה ולקדמם ברוחניות. בארון הברית היו קבועים בדי הארון (המוטות) שבאמצעותם נשאו אותו. הם רומזים לתומכי התורה ומורים לאדם שישתדל לתמוך בלומדי התורה ולסייע להם. בזכות מצוה זו יקויים בו הפסוק: "לא יסורו ממנו" {שמות כ"ה, ט"ו}, פסוק שנאמר על המוטות. משמעות הרמז היא, שגם לעתיד לבוא יהיה חלקו של תומך התורה צמוד לחלקם של הלומדים, והוא יזכה יחד עמם לעתיד לבוא בכל הטוב הצפון לצדיקים שהוא תמך בהם.
המנורה המאירה היא רמז למידות הנפש הנעלות. שש נרותיה משני צידיה פונים אל הנר האמצעי, לרמוז שעל האדם לנקוט דרך אמצעית, בלי לנטות במידותיו לכיוון הקיצוני.
גם את המנורה מצוה לדשן ולהיטיב את נרותיה. הדבר מורה שגם את המידות יש לזכך בעמל תמידי.
השולחן עמד לנוכח המנורה. מידותיו של האדם ניכרות ביתר-שאת בשבתו ליד שולחנו. שם נבחנים מידותיו ונימוסיו. על השולחן ניצב לחם הפנים, לרמוז שגם לחמנו יהיה כולו קודש, לחם שהושג ביושר וראוי להגישו לפני ה'.
במשכן עמד מזבח הקטורת. מובא בתלמוד שלא היו צריכים להתבשם בבשמים בכל שטחה של ירושלים, כי ניחוח הקטרת הגיע לכל מקום, וחשו בו עד יריחו. להורות שעל האדם לנהוג בשלמות המידות ובהתנהגות נאותה, עד שהכל יהנו ממנו, יתבשמו מריחו, יקלסוהו וישבחוהו. בזכות זאת הוא יקדש שם שמים בהליכותיו, ושם שמים יתאהב על ידו.
מי הכיור שימשו לרחצה ולטהרה. מכאן ילמד האדם שעליו להשפיע על זולתו חסד והטבה, טהרה וקדושה, שנמשלו למים חיים. על האדם להיות מקור טובה וברכה עבור הסובבים אותו.
אם כה יעשה האדם וכך ינהג, הוא יהיה בעצמו מעין משכן להשראת השכינה, ויתקיים בו הפסוק: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. {מגילת אסתר ט',כ"ח}
סטטוס שבועי:
בפורים אנו רואים אנשים בתחפושות שונות: זה מחופש לליצן, זה למפלצת, זה לחיה, זה לסתם משהו/מישהו לא ברור. אבל לא יעלה על הדעת לכעוס ולהתעצבן, משום שזו רק תחפושת!
גם בחיים אנו פוגשים הרבה אנשים 'מחופשים': זה מחופש לקמצן, זה לגס רוח, זה לחצוף, זה לסתם אחד שלא איכפת לו מכלום חוץ מעצמו. אולם אין זו דמותם האמיתית של האנשים. זו רק 'תחפושת'. עמוק בתוך הלב, כולם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי. אין צורך לכעוס ולרגוז. צריך פשוט בעדינות, להסיר מהם את ה'תחפושת' ולחשוף את פנימיותם המיוחדת.
ציטוט שבועי:
פורים - היום בו כולנו מכסים פנינו במסיכה נוספת... {מני סילבר}
סיפור שבועי:
'רשועים ארורים...'
במוצאי פורים נפגשו שני קבצנים וסיפרו איש לרעהו בשמחה גדולה על הסכומים הנאים שכל אחד ואחד מהם הצליח לקבץ במהלך הפורים.
אמר האחד לחברו: אכן, המן היה רשע גדול, ובכל זאת הוא עשה לנו טובה גדולה, שבזכותו הצלחנו לאסוף תרומות יפות כל-כך.
השיב הקבצן השני: פרעה היה רשע גדול הרבה יותר מהמן, עוד מעט חג הפסח, והוא יאכל את כל מה שקיבלנו בפורים...
פור שבועי:
המן, ראש השרים של אחשורוש, מלך פרס ומדי, שלח אגרות לכל מדינות המלך. ובהן נאמר שביום י"ג בחודש אדר הקרוב יהיה דם היהודים הפקר, וניתנת רשות לכל מי שלבו חפץ: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, ושללם לבוז" {אסתר ג', י"ג}. את התכנית שתכנן היטלר לבצע במשך שנים, זמם המן לעשות ביום אחד. בסופו של דבר סוכלה התכנית השטנית על ידי שרשרת של אירועים מופלאים.
באירועים אלו היו מעורבים מרדכי, נציג היהודים בחצר המלך, ואסתר המלכה, אחייניתו של מרדכי. בחסד ה' התהפך הגלגל, והיהודים קיבלו רשות לעשות באויביהם כטוב בעיניהם. ואמנם, באותו יום, י"ג באדר, נחלו היהודים ניצחון גדול, והצליחו לגבור על אלו שזממו להרגם.
לזכר נס זה נקבע חג הפורים, הנחוג על ידי עם ישראל בכל העולם כולו, בכל שנה ושנה מתוך שמחה מיוחדת. פרט מעניין מאוד הוא התאריך בו חל החג ‑ י"ד באדר. כאמור, הניצחון התרחש בי"ג באדר ולא בי"ד באדר. מדוע, איפוא, לא קבעו את החג ביום הניצחון, אלא ביום שלאחריו? כידוע, בירושלים חוגגים את חג הפורים בט"ו באדר. הסיבה לכך היא, שבעיר הבירה שושן נמשכה המלחמה יומיים. הניצחון היה בי"ד באדר, ונקבע, שבכל עיר שהיתה מוקפת חומה כדוגמת שושן, יחגגו את חג הפורים בט"ו באדר במקום בי"ד. גם כאן נשמר העיקרון שהחג נקבע ביום שלמחרת הניצחון על האויבים. מה הניע את חכמי הדור לקבוע את החג 'ביום שנחו בו היהודים מאויביהם', ולא ביום שניצחו את האוייבים?
הסיבה לכך נעוצה במהותה של תורת ישראל. היהדות אינה חוגגת חגיגות ניצחון. איננו צוהלים על מפלת האויב, גם אם היה זה אויב מסוכן ואכזרי שסיכן את עצם קיומנו. שמחתנו נושאת אופי שונה לחלוטין. אנו משבחים ומודים לה' על הצלתנו. חג הפורים הוא דוגמה אחת לגישה זו, וכך נוהגת היהדות גם ביחס לחגים נוספים.
ולכן קבעו חז"ל שאת מסיבת ה'נצחון' יערכו יום אחרי מפלת האויב, ביום בו מתאוששים ונערכים היהודים להמשיך את קיום העם ותורתו לדורות.
שערי ניצחון הקימו רומאים, צרפתים ועמים רבים נוספים. עם ישראל אינו חוגג את ניצחונו, הוא חוגג את המשכיותו!
פרשה שבועית:
פרשת תצוה / 'מול שלהבת'
"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד" {שמות כ"ז, כ'}.
הפרשה פותחת בפסוקים העוסקים בעניין העלאת האור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן היא תעמוד במשכן, שעדיין לא הוקם.
פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו" {שם, כ"א}.
הפרוכת חצצה בין קודש הקודשים לבין שאר חלקי המשכן. בקודש הקודשים עמד ארון העדות. בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן. הכניסה למקום זה היתה אסורה בתכלית. רק אחת בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת. ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?
תשובה: 'המנורה נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה'.
פילוסופיית חיים שלמה נלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה. זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי, כאילו הוא זקוק לקשר זה. דעה פסולה זו פוגמת בחרותו המוחלטת של האלוקים ומכחישה למעשה את חרותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי. מחשבה זו היא הרת אסון. שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם. ואם כן, שוב אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו של האדם לטוב ולרע.
המדרשים לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו. הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מהשמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם.
כשאר כלי המשכן, גם הנר סמל הוא לאדם.
סמל - בעצם מקור אורו אשר בא מ'שמן זית זך'. שמן הזית שונה מכל המשקים המתערבים זה בזה, 'השמן אינו מתערב. כך ישראל אינן מתערבים עם שאר העמים' (שמות רבה, פרשה ל"ו). חוק העם כחוק השמן. העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח. הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה הוכיחה את 'חוק השמן היהודי'.
אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות. היא שאפשרה לנו 'להאיר לכל' באור מיוחד. התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו. תרומת היהדות לתרבות העולם הינה מקיפה ועמוקה מאד.
בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה "מערב עד בוקר" {שם פסוק כ"א}, דברים חשובים גם באוזנו של היחיד בישראל.
היא לחשה לו כי הנר מאיר לאדם, בכוחו לגרש אפילה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: 'שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום'. היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים והיא המאירה לו בשבילי עולם אפלים לבל יכשל.
שלהבת הנר רמזה על תענוג ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: 'כי כל מי שעושה מצווה, כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחייה את נפשו' (מדרש).
מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחייה אותה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - פורים שמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים {מסכת בבא מציעא דף נט ע"א}
סטטוס שבועי:
שונאים אותנו בתואנות אין ספור: על היותנו טובים מדי ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. מואסים בנו הן במשטר מלוכני, הן במשטר דיקטטורי והן במשטר דמוקרטי. כאשר משתררת אנרכיה, אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז. רואים בנו אחראים לכל כשלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. בכל שעה ובכל מצב, מצויה עילה לשנאת ישראל. למה???
ציטוט שבועי:
האתגר והמאמץ להבטיח שנכדינו יישארו יהודים וילדינו ימצאו עניין ביהדותם, הם מעניינה של מדינת ישראל. {זבולון המר}
סיפור שבועי:
ברגע האמת...
רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל מפוסקי ההלכה בדור האחרון הסתובב נסער ונרגש, ליבו כואב ועצוב, במסדרונות בית החולים, 'שערי צדק' שם נפטרה אשתו האהובה ממחלה אנושה.
הוא עולה במעלית, והנה באחת הקומות נכנס תלמיד של הרב. התלמיד, שלא ידע על מות הרבנית, ניגש אל הרב כשהוא מחייך ושמח, ומבשר לרבו: מגיע לי מזל טוב! בשעה טובה אשתי ילדה בן!.
הרב חייך אל תלמידו את חיוכו המשמח, חיבק אותו ואיחל לו 'מזל טוב' ועוד כהנה וכהנה ברכות ואיחולים. ונפרד ממנו בלי לספר לו מאומה על פטירת הרבנית.
כעבור מספר שעות התפרסמה הידיעה כי הרבנית אוירבך נפטרה.
כששמע התלמיד את הבשורה הקשה התפלא מעצמתו ומגדלותו של רבו. הוא לא הבין איך הצליח הרב לשמוח בשמחתו, לחבקו ולברכו מבלי שאפשר יהיה לחוש כלל כי הרב איבד את אשתו היקרה.
פרשה שבועית:
פרשת כי תשא / 'החטא ועונשו'
"והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה, עד בואו האהלה... וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל, וקם כל העם והשתחוו..." {שמות ל"ג, ח'-י'}.
עם עצוב ומבויש, שאינו יודע לאן יוליך את חרפתו, עמד עתה למרגלות הר סיני. עם, שעננת החטא אפפה אותו מכל עבר. עם שבזעם שחלחל בקרבו, לא הצליח להבין הכיצד נכשל? מדוע התפתה? כיצד נסוג אל בערות הסגידה למעשה ידיו - לעגל שיצר? בכאב לב הוא חש כיצד הסיר מעל עצמו את אמיתות מעמד הר סיני שרכש אך שבועות מספר קודם לכן.
גם משה הניצב מולם, אינו אותו משה שהכירו קודם לכן. עתה הוא מוכיח איכויות שלא שיערום. מנהיג המסוגל למען האמת המוחלטת, לשבור ולנתץ את לוחות הברית, מעשה ידי האלוקים, ובאותה שעה עצמה מגונן הוא על העם כולו. מודיע הוא לאלוקים, שאם בדעתו לכלות את עם ישראל בעקבות החטא הכבד: "מחני נא מספרך אשר כתבת" {שמות ל"ב, ל"ב}. אין הוא רוצה שיוזכר שמו בספר התורה, באם אכן חלילה ייענש העם באופן כה קשה.
למרות החטא הנורא, קובע משה: אני חלק מן העם! אם התמורה הינה אובדנו של עם ישראל, המתבוסס עתה בחטא הבגידה בבורא, משה אינו מעוניין כלל להבנות מכך ולהוותר לבדו.
העם מלא הערצה מודע לכך וחש את הדברים. הוא רואה עין בעין את מסירות נפשו של משה למענם. העם נוכח גם בגובה מדרגתו של מנהיגם הדגול שעמד במבחן, בעוד הם נכשלו כה מהר.
משה שב אל האלוקים, האומר לו: "סלחתי כדבריך". לאחר ארבעים יום נוספים הוא יורד מהר סיני ובידו לוחות הברית השניים. אך עתה אירע מאורע מאוד משמעותי: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו" {שמות ל"ד, ל'}.
בפניו הקורנות של משה, השתקף עתה האור הנאצל של הרוחניות. היה זה האור שנברא עם בריאת העולם, אך הבריאה הגשמית לא היה ביכולתה להכילו. גנזו איפוא האלוקים לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י בראשית א', ד').
דרשו חכמי המדרש: כמה גדול כוח העוון! עד שלא חטאו ישראל, נאמר עליהם: "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר" {שמות כ"ד, י"ז}, וישראל לא הזדעזעו. וכשחטאו, אפילו את פניו של משה לא היו ביכולתם לראות, שנאמר: "ויראו מגשת אליו".
מכירים אנו תחושה מעין זו. כאשר בן משקר לאביו הידוע כאיש שונא שקר ורודף אמת - אין ביכולת הבן להרים את ראשו אל אביו ולהישיר אליו מבט, והוא יתחמק מעיני האב הנוקבות.
במצב הנוכחי לא עמד בבני ישראל העוז להישיר מבט, להתבונן כמימים ימימה. הבושה וייסורי המצפון מנעו זאת מהם. זהו איפוא מחיר החטא!
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל לבו {קהלת ז', ב'}
סטטוס שבועי:
במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה ה'סיבות' הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית ששלטה באירופה בימי הביניים, החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית. חומות הגיטו נפלו, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לאדוני הארץ בלבוש, בשפה ובמנהגים - תוסרנה המחיצות המפרידות בין יהודים לגויים, ותיעלם השנאה לחלוטין. רעיון זה, שפשט בארצות מערב אירופה, הביא לתנועות התבוללות וטמיעה.
תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא נוצרה שיטה חדשה לשנאת ישראל הנושאת את השם: 'אנטישמיות'. אמנם השנאה היתה מאז ומעולם, אולם השם החדש, ועמו התגברות תופעות השנאה, הפכו למציאות מאיימת.
ציטוט שבועי:
אני רוכש כבוד נוסף לאדם שמחבק את המקורות שלו. {אסף אמדורסקי}
סיפור שבועי:
זכרון צרוב!
רבי גרשון ליבמן זצ"ל ראש ישיבות נובהרדוק בצרפת, הלך ברחובה של עיר, ולפתע ניגש אליו קשיש ובמבטא רוסי כבד אמר לו כי הוא יהודי. שאל אותו הרב ליבמן: מה אתה יודע על יהדות? ולמרבה הצער לא ידע היהודי כמעט מאום. לא קריאת שמע, לא תפילה לא שבת ולא יום כיפור! כלום ממש! רק פסוק אחד הוא ידע לדקלם "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". הרב ליבמן נדהם: פסוק בסיסי של קריאת שמע לא ידע הקשיש, אבל לדקלם פסוק מתוך פרשת התוכחה – ידע גם ידע…
ביקש הרב ליבמן מאותו יהודי לספר לו כיצד הוא מכיר את הפסוק. נאנח אותו זקן והתחיל לספר: בתקופת מלחמת העולם השניה נכלאתי במחנה ההשמדה 'בירקנאו', יחד עם יהודים נוספים. הנאצים ימ"ש, היו מעבידים אותנו בעבודות קשות עד מאד, באכזריות איומה ובלא טיפת אנושיות כלל, אותם ארורים חיפשו כל הזדמנות להתעלל בנו, כשהם מתמוגגים מהנאה למראה היהודים הנאנקים תחת סבל שאין לתאר… ופעמים רבות עד מוות ממש. '
'תחביב' נורא היה לנאצים במחנה, שהיה ממוקם ליד גבעה. הם היו מבקשים מן היהודים לטפס על הגבעה כשעל כתפיהם משאות כבדים מאד. וצריך להבין שהיהודים היו במצב של תת תזונה, בשערי מות, ממש עור ועצמות ותו לא, וכך היו חיות הטרף הנאציות עומדים בצד הגבעה, ונהנים ומתמוגגים למראה היהודים המנסים לטפס כשמשא כבד על כתפיהם, ומחמת כובד המשא וקושי הדרך – מתגלגלים ומתדרדרים למטה בשברון עצמות ומות אכזרי מאין כמותו. מעטים ממש זכו לצאת בחיים מ'תחביב' אכזרי זה.
אני, שהייתי בריא ובעל גוף – הצלחתי לעמוד בזה. יהודי נוסף שהיה עימי הצליח אף הוא לשרוד את התעלול הנורא הזה, היה זה יהודי שברירי ורזה, שכולו היה אוסף של עור ועצמות. התפלאתי מאד, כיצד הוא מחזיק מעמד???
באחת העליות עם המשא הכבד, התקרבתי אליו וראיתי שהוא מלמל דבר מה. התקרבתי יותר ושמעתיו ממלמל בכוונה גדולה את הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". בכל פעם שהיה היהודי החלוש עולה על הגבעה, היה שב ואומר את הפסוק, וחוזר על כך שוב ושוב, וזה מה שהחזיקו. פסוק זה הוא הסימן היחיד שנותר לי מיהדותי, לאחר עשרות שנים תחת השלטון הקומוניסטי שמחק ממני כל שריד מיהדותי. את הפסוק הזה אני לא מסוגל לשכוח, סיים היהודי את דבריו.
מי היה היהודי הפלאי הזה? שאל אותו הרב ליבמן בהתפעמות, והזקן ענה: הכל קראו לו הקלויזנבורג רבה!!...
{האדמו"ר מקלויזנבורג (רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם) זצ"ל איבד במלחמת העולם השניה את אשתו, 11 ילדיו ואת רוב בני קהילתו. האדמו"ר עבר את אימי המלחמה, שרד את מחנות ההשמדה ואת צעדת המוות, תוך שהוא מחזק ומעודד את היהודים שהיו סביבו. בכוחות על אנושיים, המשיך בפועלו מיד עם תום המלחמה. כבר בשהותו במחנה העקורים הקים מוסדות תורה וחסד בשם 'שארית הפליטה'. לאחר מכן חידש ושיקם בארה"ב ובישראל את חצר חסידות 'צאנז' האדמו"ר נישא בשנית ונולדו לו שבעה ילדים נוספים. הקים בנתניה את 'קרית צאנז' ואת בית החולים 'לניאדו'}
פרשה שבועית:
פרשת ויקהל-פקודי/ 'אתגר לאומי'
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" {שמות ל"ה, כ"א}.
המרפרף בפסוקי הפרשה, מבחין שבוני המשכן היו חייבים להיות מקצועיים מאד בתחומם, מעולים ומיומנים.
מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים אלו? האם מקרב בני ישראל עצמם? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים? הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות, כדי לבנות את המשכן. משכן בו עמדה מנורת זהב שכולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים. משכן בו הציבו את שולחן לחם הפנים, את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות. ובנוסף לכך את עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד. זאת, מלבד הנסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ. כל אלו לא היו 'הצד החזק' של העבדים הנרצעים והמושפלים, אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי. עבדים, שעסקו כל יומם במלאכות הפשוטות, הבזויות והמפרכות ביותר, בחומר ובלבנים. כיצד אם כן, 'יצוצו' לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?
הפתרון לשאלה זו הוא, שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם מה צריך לעשות ומה מצפה מהם האלוקים. הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.
תשובתם היתה יכולה להיות אחת מן השתים. הם יכלו לענות לו: 'משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. עבדים היינו, מדוכאים ומושפלים עד עפר. חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין...' אם אמנם כך היו עונים, ספק אם ניתן היה לבוא אליהם בטענות. אולם עם זאת, הם לא היו הופכים לעם ישראל, על כל המשתמע ממושג נעלה זה. הם היו מגלים שלמעשה נותרו עבדים בלבם, למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם. היה מתברר, שדור 'קטן' הוא דור זה. דור שהחזון להמריא לשחקים, לתפקידים מרוממים ולמטרות נשגבות, הוא מהם והלאה. ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!
במחנה ישראל אירעה תופעה הפוכה. הצורך לבנות משכן שחרר בקרבם כוחות רדומים, אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם קודם לכן. הם שמעו את רצון ה' והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם. האתגר הצית את דמיונם. הם החליטו מתוך התלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.
איך? באילו כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. האנשים התנערו מעפר עבדותם והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים. וראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.
רעיון זה גלום בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" {שמות ל"ה, כ"א}. לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם, כל אלו שנענו לאתגר, כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב.
באותו רגע הם הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים. מבטם על עצמם השתנה. המלאכה שנטלו על עצמם אכן הצליחה, והם זכו להקים את המשכן.
היענות העם לאתגר הרוחני שהוצב בפניו, הפכה אותו לעם הנצח. הוא חדל לחיות בהווה, תוך דאגה יום-יומית ואפורה לקיום ולהישרדות. חייו הפכו אמצעי למטרה נעלה יותר, לאתגר מקיף וכולל יותר, אתגר – 'עם סגולה', התובע ממנו להיות לפיד המוסר בתוככי ג'ונגל העמים.
כל עוד יהיה העם נאמן לאתגר זה - לא יכלה ולא יאבד, שכן הוא חי בנצח של עצמו!
ומכאן, לאדם עצמו. מעשים גדולים שיחקקו על לב האנושות, אינם מסוגלים לצמוח מתוך חיי שגרה אפורים. רק התמסרות לוהטת לרעיון ולאתגר, מהווה תמריץ המגלה לאדם מיהו באמת ומהם הכוחות הטמונים בו, כוחות שטרם התגלו עד כה. הדברים אמורים בכל תחום חומרי, ובעיקר באתגרים רוחניים, בהם 'השמים הם הגבול'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - חודש טוב
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אל תיתן למי שאתה עכשיו להפריע למי שאתה יכול להיות. {רבי שלום דובער שניאורסון מלובביץ'}
סטטוס שבועי:
לשווא נחפש סיבות לשנאת ישראל. גם אם תמצאנה סיבות לשנאה זו, הסיבות אינן גורם לשנאה, ההפך הוא הנכון. הסיבות הן פרי מחשבות של אלו שביקשו להצטדק ולהסביר את שנאתם לישראל. מסיבה זו משתנות גם הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.
ציטוט שבועי:
ישראל בנויה על רקע ציוני יהודי. וזה יותר משלושים שנה נוצר בה אנטגוניזים לדת וניתוק מערכי היהדות.
החגים אצלנו הם טור אהלים על חופי ים כנרת וים המלח... הקרבנו את ערכי הרוח בעבור הנאות גשמיות וסמלים חיצוניים. יש בארץ הזאת רעב למשהו אחר... בבתי הספר יש כישלון חינוכי ציוני טוטאלי. לך תסביר לנוער למה עליו לחיות בת"א ולא בניו יורק...? המנהיגות שלנו לא הבינה את חשיבותה של היהדות בבנין עמנו. היא זנחה את החינוך. את משמעותו העמוקה והערכית.... {אני מחפש את היהדות שלי / עזר ויצמן}
סיפור שבועי:
'קרבן עולה'
היה זה בימי דעיכתו של גטו ורשה. בני משפחת אלבום – ישראל, חיה ובתם היחידה, תמר – התחבאו בבונקר. שם הם היו בטוחים יחסית, אך כעת התעוררה בעיה, שכן הם רוקנו את מאגר המזון הזעום שהיה להם. מישהו ייאלץ לצאת לרחובות ולנסות להשיג קצת לחם כדי להציל את המשפחה. האפשרות ההגיונית היחידה הייתה תמרל'ה. היה הרבה פחות סיכוי שהחיות הנאציות יבחינו בילדה קטנה מאשר במבוגר. מוקדם בבוקר, לפני עלות השחר, תמרל'ה זחלה החוצה כדי להתחיל בחיפוש אחר מזון לעצמה ולהוריה.
לרוע מזלם בדיוק באותו בוקר הגרמנים ערכו את אחד החיפושים המפורסמים שלהם. פרצו לבתים ואסרו כל יהודי שנראה ברחובות, ואת כולם דחפו ל'אומשלאגפלאץ', היעד המוכר לגיהינום של טרבלינקה.
שמע הפשיטה הגיע לבני משפחת אלבאום. הם הפכו משותקים מפחד לתמרל'ה, שכן שעות חלפו והיא לא שבה עדיין. הם לא יכלו שלא לחשוב שאולי גם היא נתפסה, חלילה. הם הביטו בכניסה לבונקר ונבעתו לשמע כל צליל זעיר שבא מן הכניסה.
הדקות והשעות נקפו לאטן, תמרל'ה הקטנה והיקרה הייתה האור היחיד בחושך המעיק של חייהם לא שבה עדיין. אהבתם העזה אליה הייתה הדבר היחיד שנתן להם עוז וכוח להמשיך, וכעת היה עליהם להתמודד עם המסקנה הבלתי נמנעת, שהיא נתפסה ומוחזקת ב'אומשלאגפלאץ' תחת איומי הרובים הגרמניים.
ישראל וחיה הבינו שאין להם כל אפשרויות סבירות להציל את בתם מן המפלצות הנאציות האכזריות. כל שיכלו לקוות להשיג היה לסכן אף את עצמם. ואז הגה ישראל רעיון. הוא זכר שמכר שלו בשם פרלשטיין היה חבר במשטרה היהודית של הגטו. הוא אפילו הכיר את בתם ולפעמים גילה אליה חיבה. אולי הוא יוכל להיעשות למציל ילדתם, כך קיוו. נרגשים ומפוחדים רצו דרך קירותיהם של כל המבנים שבדרך למשכנו של פרלשטיין. במבנה הזה, רח' דז'ילהה מספר 9, גרו רוב השוטרים היהודיים ומשפחותיהם.
כשהגיעו ליעד, דפקו נואשות על דלת משפחת פרלשטיין, והנה נפתחה להם הדלת ע"י מכרם המופתע בכבודו ובעצמו. בקצרה סיפרו לו את תפיסתה של תמר, והסיפור מאוד נגע ללבו.
חשב השוטר היהודי איך לסייע בעדם, ולפתע אורו עיניו. הוא הוריד את כובע השוטרים מראשו, הוציא מכיסו את תעודת הזהות שלו מטעם המשטרה. ותחב את שניהם לתוך ידו של ישראל הנדהם.
קח את אלה ורוץ ל'אומשלאגפלאץ', לפני שמאוחר מדי. אמור לשוטרים שם שבתך נמצאת בין הנתפסים, והם יעזרו לך לשחרר אותה ולקחת אותה משם. יש בינינו חוק לא כתוב – לא חוטפים ילדים של שוטרים.
ישראל חבש את כובע השוטרים ותחב את המסמך בכיסו. ובדרכו החוצה, אמר לו פרלשטיין: שכחתי דבר אחד. השעה כבר מאוחרת. זה אומר שכבר ספרו את הנאספים ב'אומשלאגפלאץ'. לכן תצטרך לתפוס ילד אחד בדרכך להחליף את בתך, כדי שלגרמנים תהיה המכסה שלהם ולא יבחינו כי קרה משהו.
ישראל קפא על עומדו בדלת הכניסה כאילו אחזו שיתוק. הסתובב לאטו ופנה אל אשתו ואל השוטר. ביד רועדת הסיר מראשו את כובע השוטרים והוציא מכיסו את מסמכי הזיהוי, ופרץ בבכי מר: 'בתי היקרה, בתי היקרה – לא אוכל. אסור לי, בתי. רק אותך מותר לי להקריב. לא אף אחד אחר. רק את שלי. רק את שלי...'
פרשה שבועית:
פרשת ויקרא / 'שיקום נפשי'
בן דורנו אנין הטעם נבעת למקרא עבודת הקרבנות. תיאורי הפולחן וחובותיו שייכים, לדעתו, לתקופה הפרימיטיבית בחיי העם. למעשה, בכל הדורות ידעו שעבודת הקרבנות היא עיקר גדול וחשוב בתורת ישראל. עיקר, שמוטל עלינו לבאר את תוכנו.
כבר במושג 'קרבן' עצמו טמון משהו מן הפתרון. שורש מילה זו הוא האותיות קרב. כלומר, להיות קרוב, להתקרב. מושג זה עומד בניגוד גמור למושג קרבן בשפות אחרות, שבהן משמעות המילה היא (בשפות לטיניות לפחות, למשל, באנגלית OFERING ) הגשת מנחה, מתנה או תקרובת. אין זה רק ניגוד מילים, כי אם ניגוד של תפיסות עולם.
האידיאה הישראלית ביטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כפי שמעריכה אותו האלילות. בפולחן האלילי תלוי גורל חיי האלוהות... ואילו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על אלוקי, ואין 'גורל' הא-ל תלוי בו בשום בחינה... הוא אינו אלא. גילוי החסד האלוקי כלפי בני האדם. אין לא-ל "צורך" בו.
אולם ישאל השואל המודרני: כלום זו באמת הדרך הראויה להתקרב לאלוקים!? על ידי שחיטת כבשים?!
ובכן, האדם מתקרב אל האלוקים תוך כדי התמודדות קשה ומתמדת עם הכוחות המנוגדים, הסוערים בלבו. כל שלב של התגברות על אינסטינקטים ועל יצרים אלו, באמצעות עשיית הטוב, הצדק, היושר ומערך המצוות כולו - מוסיף נדבך של שלמות ושל אחדות לאישיותנו. זוהי אחדות, השואבת מאחדותו של האלוקים עצמו.
כאשר האדם חוטא, נפרם אריג אחדות עדין זה. החטא הוא החטאת המטרה. הוא מעשה שנעשה שלא בהתאם להכרת האדם. למענו נוצר הקרבן, באמצעותו יש ביכולתו לזכות להתקרבות מחודשת.
מול מעשה מעמידים מעשה. מול מעשה החטא, שכל אישיותו של האדם השתתפה בו, מעמידים כתגובה מעשה מתקן. מעשה שכל חלקי אישיותו של האדם יטלו בו חלק. הוא - מעשה הקרבן, המשרת היטב את האדם המשתוקק לתקן את האחדות שנפגמה.
זעזוע ההקרבה יעורר את דמיון האדם להכיר בבהמיות המעשה. המעשה שנעשה בניגוד להכרה. זהו, איפוא, התהליך המטהר של האישיות. זהו מסע אל פנים האדם המשתקם והולך.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. {מסכת פסחים דף קט"ז:}
סטטוס שבועי:
חירות אינה באה לידי ביטוי בחוסר תלות בזולת, אלא בהשתחררות מכל גורם המונע מהאדם לחיות ולפעול על פי מצפונו. הגורם הקרוב והמסוכן ביותר של האדם, אלו הם דחפיו הפנימיים שלו עצמו. החירות האמיתית מתחילה בהשתחררות מכבלים אלו - מרצונותיו ומתאוותיו המכתיבים לו את דרכו בחיים, בניגוד לשכלו ומצפונו.
ציטוט שבועי:
החירות אינה הזכות לעשות את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו חייבים. {אברהם לינקולן}
סיפור שבועי:
והיא שעמדה!!!
היה זה ערב רגיל ככל הערבים. שכבנו על הדרגשים, אלף-מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח!
כיצד הם ידעו שהיום חג הפסח? לאיש מאיתנו לא היה לוח שנה או כל קשר עם העולם החיצון. במחנה הנאצים הפשיטו אותנו ערומים כביום הוולדנו ונטלו מאיתנו את כל החפצים. עד היום אינני יודע מי זכר וחישב כי היה זה חג החירות.
חיש-מהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע... החלטנו לקרוא את ההגדה. בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו.
אני הייתי הקטן שבחבורה, בן עשר בלבד. נעמדתי וקראתי בקול גדול: 'טאטע איך וויל ביי דיר פרעגן די פיר קשיות' (אבא, אשאל אותך את ארבעת הקושיות), "מה נשתנה הלילה הזה..." וכולם אמרו אחריי. היינו עבדים, המצב שלנו גרוע בהרבה ממה שחוו בני-ישראל ממצרים, אבל היינו נחושים לחוג את חג החירות!
לפתע נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס. מה קורה כאן? הוא צעק. כולכם לחזור מיד למיטות!
כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף, ממשיכים לומר את קטעי ההגדה...
הקצין המשיך לערוך ביקורת מצריף לצריף, וכשסיים שוב הגיעו לאוזניו קולות השירה וקריאת ההגדה. נזעם כולו הוא מיהר לעבר הצריף שלנו. אמרתי לכם לחזור למיטות! הוא נבח. אם תצאו מהמיטות שוב, אירה בכולכם!
ידענו שזה לא היה איום סתם. עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך. כאשר אני הורג יתוש, אני חש נקיפות מצפון יותר ממה שחשו הם כאשר הם הרגו יהודים. זמן קצר קודם לכן, מפקד המחנה העניק 'מתנה' לבנו בן השש עשרה, שתחביבו היה יריה בחץ וקשת: הוא העמיד ארבעים יהודים אל הקיר, כאשר ה'מטרה' הייתה לפגוע בעיני היהודים. כולם נהרגו במקום.
הקצין יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. ידענו היטב כי לא היה זה איום של מה בכך, אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא קטעי הלל...
בשעה עשר בלילה, בכל מחנה, היו כבים האורות. בצריף השתררה חשיכה מוחלטת, מלבד אור קטן ומעומעם. בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו.
המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה.
עד עצם היום הזה אני חושב לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1,200 איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם כיהודים לא מאמינים. אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו, תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע בו הנשמה היהודית האירה, למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג החירות: הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת... {הרב ניסן מנגל}
פרשה שבועית:
פרשת צו / 'תודה רבה'
"וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה" {ויקרא ז', י"א-י"ב}.
אדם הנקלע לסכנת חיים, ונחלץ מאימת המוות שאפפה אותו – חש בשמחה המציפה את כל ישותו. הוא מלא הכרת תודה המחפשת ביטוי ופורקן. בעולם האמונה היהודי, הביטוי הנאות הוא הבעת תודה להשגחה העליונה הגואלת והפודה. תחושה של הבעת התודה מוסיפה נופך של שלימות להרגשת הרווחה המקננת בלבו של הניצול.
לקרבן ההודאה קראו 'שלמים'. לא היה זה קרבן הבא לשם כפרת עוונות. ודווקא משום כך, ביטא הוא בעיני מקריבו את עומק המשמעות של היהדות.
בחיי השגרה האפורים מאבד האדם, את הרגש הנכון לחייו, את ההבנה האמיתית לסוד קיומו. אין הוא מעריך את מלוא ערכן של מתנות חייו. רוב ימינו חולפים עלינו אגב טרוניות על מה שאין לנו. אולם, אדם זה עצמו, אם ניצל ממצולות ים, אם שוחרר אחרי שנות ישיבה בצינוק, אם נחלץ מאש תופת בשדה הקרב או נרפא ממחלה קשה – זוכה תחושת הקיום שלו למימד חדש בעיניו. הוא חש שהוא חי, וטעם חדש עולה בחיכו, טעם שלא ידעו מעולם. הוא נהנה מחדש, בהנאת אמת, מן החיים עצמם. בשעה כזאת גם לנשום מלוא הריאות אוויר צח עשוי להיות חוויה מרגשת. התבוננות שקטה בנוף, או ישיבה בחברת קומץ ידידים – מרטיטות את לבו של הניצול. לולא סכנת האבדון, בה היה נתון, לא היה חש תחושות מעין אלו. הסכנה וההצלה ממנה הפכו אותו לאדם אחר, לאדם חי יותר, המפעיל כוחות רבים שלרוב הם רדומים. הוא הפך לאדם שלם יותר.
אך כל אלה אינם אלא השיכבה החיצונית של רגשות הלב. אם האדם מסתפק בהם ותו לא, הוא מחסיר מעצמו טובה רבה. הוא מאבד איכות נוספת, שלימות מקיפה וגבוהה יותר.
אולם, אם גם יודע הוא, שברגע זה זכה למגע ידה המלטפת של ההשגחה העליונה – אושרו רב יותר. אם חש הוא בכל נימי לבו, שכח עליון חשב עליו וגאל אותו – תגבר השמחה לאין ערוך. וכך, תהפוך עצם ההצלחה לאמצעי כדי להשיג מודעות גבוהה יותר, לתחושת קרבה למקור ההוויה עצמה, לרגש נעלה יותר של שלימות. רגש, הדוחפו להביע את תודתו על ידי קרבן תודה הקרוי 'שלמים'. כי בעצם הקרבת הקרבן, מוסיף הוא שלמות לנשמתו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
סדר שבועי:
'לידה לא טבעית...'
בית העבדים במצרים דמה למחנה ריכוז, מן הדגם המוכר לנו. מבעד לקלסתר פניו האנטי מוסרי נשקף לנו פרצופה המעוות של אושוויץ. למרות אלפי השנים המפרידות, שניים אלו הם אחד. אם לא בהיקפם וממדיהם, הרי במלוא מובן המילה, ברוחם הסוטה ובסגנונם האכזרי.
שכן, לשם איזה צורך – שואל פרופסור אנדרה נהר – מסרב פרעה לספק לעברים את התבן, שבלעדיו אין ביכולתם לייצר את הלבנים? ועוד דורש מהם, כי יספקו בסופו של כל יום את מכסת הלבנים כמקודם?
כאן, לא מדובר על התועלת שבעבודה. מתברר שעבודה זו הכפויה, לשמה נועדה – לדכא את האנשים המספקים אותה. {"למען ענותו בסבלותם" – אומר הפסוק שמות א' י"א}. ועל כן אנו נכנסים לתחום החשוך והמעורפל של עולם מחנות הריכוז.
ההקבלה איומה, ומפחידה. הטבעת הבנים הזכרים – מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם... העבודה המשפילה, היא בחזקת הצגה. הקרבנות, הם השחקנים, ואילו הנוגשים, הינם בגדר צופים נהנים... במצרים כבאושוויץ – השוט הוא הסימן להשגחה פעילה, ולהשתתפותו של הצופה במשחקו של הקרבן' ('משה' – א. נהר עמ' 104).
והנה, דווקא באושוויץ מצרית זו, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, הוכתרו בני ישראל המוכים, המפוררים, חסרי תוחלת החיים, לראשונה, בתואר עם: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" {שמות ו' ז'}.
זה איפוא, הרגע המתאים ללידתו של עם חדש, שאין בדומה לו. 'עם שאינו תלוי באותם התנאים, אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם' (רש"ר הירש על התורה).
עם, שגיבושו מתחיל, במקום בו נעלמים עמים אחרים. המפגין בנוכחותו, את חירותו המוחלטת מחוקי ההיסטוריה הרגילים, את אי תלותו בסיבות החומר, זו היא ההאצלה מחירות האלוקים, הכל יכול, יוצר החוקים כולם. ולא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים, את בריאת העם – לבריאת העולם.
'הופעתו של עם אברהם, יעורר מחדש את תודעת החירות וישחרר את האנושות מכבליה'. (רש"ר הירש שם)
כאן טמונה אמת חיינו. כאן הפתרון וההסבר לכל הקורה אותנו מאז.
מהות הלידה המשונה של העם הזה, ששברה כל הגיון, וודאי טבועה באופיו לעד. ואם כי משולה כנסת ישראל ליונה, הרי מעניין, מאלף ואקטואלי סימן הנץ שמצא בנו – תוך התבוננות בתעודת עם ישראל – דווקא.
'כאותו נץ בעננים, אין אומה קטנה זו מתעוררת לחיים אלא כשהיא נתונה לטלטולי סערות, המכריעות ספינות אדירות. היא מגלה את כנפיה ומחדשת אוניה, כוחותיה ומירצה, עוצמת יסודתייה הראשוניים. היא רוכבת בחריצות על משבי הסערה, בעוד גופים מדיניים גדולים יורדים תהומות, כשהם מתנפלים זה על זה באיוולתם. מה שעשוי להרוס כל קבוצה אנושית אחרת, נוטה להחיות את זו ולהחזיר לה את צורתה המקורית.' (SAINT – IVES DALEYDRE סופר קתולי)
דברים אלו יפים לכל זמן, גם לתקופתנו אנו. כי 'ויוציאנו ה' אלוקינו משם וכו' – מכל שם ובכל דור.
{מתוך: 'הגדה ופשרה'}
שבת שלום - פסח כשר ושמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות. הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד. { הראי"ה קוק זצ"ל}
סטטוס שבועי:
הבית הוא המקום שבו אנחנו מתחילים לעצב את הזהות שלנו ולגלות את ערכינו. זרעי העתיד שלנו, אלו שמבטיחים את המשכיות קיומנו, נזרעים בבתינו אף יותר מאשר בבתי הכנסת שלנו. התורה כולה באה רק אחרי שאנחנו מבינים את קדימותה של המשפחה.
ציטוט שבועי:
אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי. אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה. {נתן שרנסקי בעת בקראת גזר דינו בבית המשפט הסובייטי}
סיפור שבועי:
זכרון ארוך...
לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת, וכמה אמריקאים יודעים זאת. והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים - וכל יהודי יודע בדיוק באיזה יום יצאו ואיזה לחם אכלו ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמשה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים, בציון, בארץ ישראל. {דוד בן גוריון, מתוך נאומו לפני ועדת פיל}
מועד שבועי:
הגילוי שבגלות.
חג הפסח, מלא בסמלים רבים שהמרכזי שבהם הוא - אכילת המצה.
למצה ישנן שתי משמעויות: מחד, היא נקראת בתורה 'לחם עוני', ומאידך היא נחשבת כסמל החירות. בליל הסדר אנו מזכירים את שני צדי המטבע: את הגלות, ולעומתה, את היציאה לחירות.
מהלך זה מלמד אותנו לקח חשוב. הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל ישנן תקופות של עליה ופריחה, ולעומתן ישנן גם תקופות של ירידה וקמילה בהן גובר הסבל ושוררת מצוקה.
בתקופת הפריחה הכל מתנהל למישרין. לכל עם יש דרכים משלו כיצד לנצל את העושר ואת השובע שנפלו בחלקו. ואכן, אומות העולם הצליחו ליצור בתקופות הזוהר שלהן יצירות תרבות למופת. גם עם ישראל על פי נקודת ראותו ידע לנצל את שנות השובע בדרכו שלו: להגדיל תורה ולהאדירה.
אולם השוני בין ישראל לאומות העולם בא בעיקר לידי ביטוי בתקופות של ירידה. אצל כל האומות מהוות תקופות אלו מעין 'כתם שחור' - שנים של חוסר התקדמות, נסיגה והתפוררות. אולם לא כן דרכו של עם ישראל. אין אומה עלי אדמות שמנת הסבל שלה דמתה, ולו אף במקצת, לשל עם ישראל. הגלות הפכה לסמלו של העם היהודי. אולם, ראה זה פלא, עם ישראל אינו מחשיב את הגלות כפרק שלילי הפוגע בהמשך דרכו, הוא הצליח להפוך את הגלות לתקופה של יצירה אדירה, לתקופה של התרוממות נפשית ורוחנית, לתקופה של צירוף פנימי.
משום כך מזכירים אנו את הגלות, באותה מידה בה אנו מזכירים את החירות. המרור, המסמל את הגלות, אינו פחות מהמצה והיין, המסמלים את החירות. מעבר לכך, המצה עצמה מסמלת אף את הגלות בהיותה 'לחם עוני'. אמנם אנו שואפים, מתפללים ומקווים לזכות לחירות, כשם שכל אדם מעדיף את העושר על פני העוני. אולם במבט לאחור, אין להצטער על הגלות, ואין לראות בה כישלון, נהפוך הוא, דווקא בה ניתן למצוא את שיא גילוי הנצחיות האמיתית של עם ישראל. גם בגלות, למרות הצרות, הנסיונות והקשיים, שאבה האומה את חוסנה הרוחני, והיא שעמדה לה עד עצם היום הזה.
מועדים לשמחה - שבת שלום - חג שמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים. {תהילים ט' י"ג}
סטטוס שבועי:
השואה מדגישה עובדה מעניינת: כל אימת שאנו מוצאים רוע גדול בעולם, הוא תמיד מכוון כנגד יהודים. לכל הרודנים בעולם מטרה משותפת: להטפל אל היהודים. סטאלין והיטלר במאה הקודמת הם רק הדוגמאות האחרונות בשורה ארוכה של אנטי יהודיות מסוכנת. איכשהו, אויבי החופש, השלום, האהבה, הטוב והמוסר, הם תמיד אויבי היהודים.
ציטוט שבועי:
ללא אמונה אין טעם ותוכן לחיי הגיטו וסבלותיו. {אדם צ'רניאקוב, יו"ר היודנראט – גטו ורשה}
סיפור שבועי:
נצחון הרוח!
ביקרתי היום ביקור מוזר בעולם שמתחת לאדמה. בבוקר באו אלי שני צעירים... מאנס רוזנשטרייך והנדלס ואמרו לי כי היום ב-5 אחה"צ תהיה פגישה ברחוב נאלבקי 35... ובכן, בחמישה רגעים לפני 5 אני מגיע לשער נאלבקי 35. בחור צעיר בכובע יהודי עומד בשער ומחכה. הוא צועד קדימה ואני אחריו. אנו נכנסים לחדר בקומה הראשונה. היה שם בית מדרש. משם עברנו לחדר סמוך ובו תנור. מורה הדרך שלי נכנס לתנור ונעלם. אני נשאר עומד בחוץ. מיד נשמע הקול: בוא! אני זוחל ונכנס אחריו לתנור. שם נמצא פתח המוליך למרתף. אני יורד בסולם של חבלים מטה מטה, אין סוף לדבר. לבסוף עומדות רגלי על הקרקע. מביט אני סביבי ורואה אולם מרווח נקי ומואר באור החשמל, שולחן ארוך מקרשים לא מהוקצעים, ומרחוק נישא אלי כקול מקהלה נאה, והניגון מוכר לי יפה, קול ניגונם של לומדי תורה. שומע אני ומשתאה. במקום להסביר לי דבר, מכניסים אותי ל'שטיבל' שני, ומה שעיני רואות שם מזכיר לי את תיאור התנאים שהיו לומדים תורה במערות, ואת תקופת האנוסים בספרד. אלא שלנגד עיני המציאות כמו שהיא, אמת לאמיתה. מסביב לשולחן הארוך יושבים לפני ספרי הגמרא הפתוחים כ-20 (עשרים) בחורים ולומדים בחשק, בעיון ובכל ההתלהבות הם עומדים במסכת נדרים דף נ"ב, בר"ן האומר: 'וקשה לי...' והם עוסקים בשאלה אם 'אזלינן בתר שם' או 'אזלינן בתר עצם'. הפנים חוורות, העיניים מנצנצות בברק של מעלמא הדין. הם שקועים ראשם ורובם בעולם אחר. בחורים אלה נשארו רובם בלי הורים, בלי משפחה ובלי רבי. {הלל זיידמן}
פרשה שבועית:
פרשת שמיני / 'כולם שווים'
"ויקחו... איש מחתתו... וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" {ויקרא י', א'-ב'}.
בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו בעיצומו של אחד הרגעים המרוממים והמסעירים ביותר שידעו בני ישראל. רישומו של המאורע המזעזע נטבע עמוק בתודעת העם לדורותיו. אותו יום היה ראש חודש ניסן. הוא התאריך שבו נחנך המשכן, שזה עתה הושלם והוצב על מכונו. המחנה כולו עטה חג ושמחה לקראת מעמד חנוכת המשכן.
ביום זה הקריב אהרן לראשונה את קרבנותיו ואת קרבנות העם {ויקרא ט, א'-כ"א}. עבודת המשכן, על תועלתה הרוחנית, החלה בתום מעשה ההקרבה שבו צפה העם בדומיית קודש, לעת בה נשא אהרן "את ידיו אל העם ויברכם" {שם כ"ב}. העם חש בהשפעה המבורכת שהחלה לזרום מהמרכז החדש לחייו הרוחניים.
הפסוקים מתארים את המשכו של המעמד, את כניסתם החגיגית והרצינית של משה ואהרן לאוהל מועד. הם שהו בו והתפללו למרום שישרה אלוקים את שכינתו הגלויה על העם, ושתחודש הברית שנפגמה בעטיו של חטא העגל. כאשר יצאו מהמשכן, שוב נשאו את עיניהם אל העם המכונס מסביב והעניקו לו את ברכתם האלוקית.
ואז באה השעה הגדולה:
"וירא כבוד ה' אל כל העם" {שם, כ"ג}.
ממרחק הזמן, המקום ודרגתו הרוחנית הלקויה אין אנו יודעים בדיוק מהו כבוד ה', אולם מצאנו במקורות, כי היתה זו נקודת שיא מרוממת של התגלות, שעוררה בנפש האדם רגשות התעלות וגיל, שמקורם בקרבת אלוקים.
ולבסוף, כשיצאה "אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" {שם, כ"ד}, ידעו שנרצה עוונם, כי נפלו המחיצות ושוב נשקו שמים לארץ. אזי פרצה מאליה, ממעמקי מהותם, השירה:
"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" {שם, כ"ד}.
רינת קודש שהזכירה להם את הרגעים המופלאים, כשהיו ליד ים סוף בעת בקיעתו ולמרגלות הר סיני.
חז"ל ראו ביום זה יום כלולות, שהשמחה שורה בו כביום שנבראו שמים וארץ. יום שבו, כביכול, מתקשרים בני ישראל עם אביהם שבשמים בקשר בל יינתק.
ואז, לפתע הלם המוות. הוא פלש בעוצמה לתוך השמחה. בני אהרן מתו לעיני העם כולו. הכול התנפץ בבת אחת. אפלה שררה פתאום, בצהרי היום.
אין ספק שכוונתם היתה רצויה, שהרי הם קרויים 'קרובי' גם לאחר שחטאו. כוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש: 'אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה' {מדרש תורת כהנים}.
תחושת ה'יחד' שהושגה קודם לכן, נפגמה. התגלתה נקודת תורפה זעירה, העלולה להתפתח במשך הדורות לעיוות נורא. עיוות היווצרותם של מעמדות 'עליונים' הרואים עצמם מכורח תפקידם נעלים מעל המון העם. השלכותיה של הרגשה זו ברורות. על כן הוחנק באיבו הגילוי הזעיר ביותר שלו.
עונשם נועד להיות עונש מרתיע לתועלת העם כולו דווקא ברגע חנוכת המשכן. הם עלו קרבן על מזבח חטאם למען ישמעו וייראו. במותם תרמו לעם את הגדולה בתרומות.
אין ל'מיוחסים' זכויות יתר עקב מעמדם. ההיפך, רום מעלתם דורש מהם ניקיון רוחני מוחלט.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הנביאים - בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו - בשוב ה' את שיבת ציון. {הראי"ה קוק זצ"ל}
סטטוס שבועי:
לא קל לשאת את עוּלה של ארץ ישראל. לא פשוט להיות ראויים למולדת עתיקה, קדושה ותובענית זו. יש לנו את הזכות על הארץ המובטחת. אבל גם להבטחה יש מחיר...
ציטוט שבועי:
זכותנו לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט הבריטי ולא מהצהרת בלפור, היא קודמת להם. היושב ראש של הוועדה המלכותית או אחד מחבריו אמר באחת הישיבות, שהמנדט על ארץ ישראל הוא ה'בייבל' של הציונות. אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: התנ"ך הוא המנדט שלנו. {דוד בן גוריון בפני ועדת פיל}
סיפור שבועי:
אוניברסליות יהודית!
ההיאחזות הזאת... חייבה מאמצים עצומים, התמדה, כושר פעולה וכוח ארגון. הושקע בה מרץ כלל ישראלי של כל חוגי העם, של כל קיבוצי היהודים, של כל הנתונים ההיסטוריים של דורות קודמים. ביטא הדבר הברון רוטשילד, כשזיגמונד זימל, יהודי מברלין, בעל בית חרושת לעורות וחרד למצוות, עסקן יהודי בקהילתו, בא אליו להשתדל בדבר עזרה למושבות בגליל העליון - יסוד המעלה וראש פינה - שנוסדו על ידי יהודי פולין ורומניה.
אמר לו הברון רוטשילד : האין אתה מתרשם מן המופלא שבדבר, שיהודי מפרוסיה בא בשם יהודי רוסיה להשתדל לפני יהודי מפאריס לטובת יהודי רומניה ופולין המתיישבים בארץ ישראל? {מתוך: במאבק הדורות}
פרשה שבועית:
פרשת תזריע-מצורע / 'תורה ומדע'
"אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו" {ויקרא י"ב, ב'-ג'}.
על המושג "תזריע וילדה זכר", קובע התלמוד: 'איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר' (מסכת ברכות דף ס'). מעבר לכל המשמעויות העולות ממאמר זה, קובע הוא קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה, הרואה קשר ברור, בין ההתנהגות בשעת ההפריה, לבין קביעת מינו של הילוד.
אולם, בקביעה זו טמונה עוד אמת מדעית שהיתה נלעגת בימי קדם. היא באה לידי ביטוי בהיר יותר בקטע התלמודי הבא: 'שלושה שותפים יש באדם. אביו... אמו... והקב"ה נותן בו רוח נשמה' (מסכת נדה דף ל"א, א').
מידע זה של חז"ל, על השותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה לו למדע רק בשנת 1875, משעה שניתן היה לחזות באמצעות מכשירים בתהליכים הביולוגים המתרחשים בעת ההפריה. עד אז התפלגו אנשי המדע באמונותיהם בנידון, בין האמונה שהאם היא היוצרת את הוולד לבין הטוענים שהוא יצירתו של האב.
מסקנה:
'נמצא, שבמובן העקרוני צדקו חכמינו, שקבעו כ-1500 שנה לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הוולד, ולא בהתהוותו בלבד' (פרופסור ישעיהו לייבוביץ – התפתחות ותורשה עמ' 33).
והנה, עוד פיסת מידע מדעית העולה מן הציטוט שצוטט לעיל. היא קשורה לשותף הראשי, המעניק את הנשמה:
'בסתירה גמורה להשקפה זו (של אריסטו) הם (הכוונה לחז"ל) מקבלים את הדעה (הנכונה) שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה ('משעת פקידה נשמה ניתנת בו' – מסכת סנהדרין ל"א). ובזה הקדימו בהרבה את בני זמנם היוונים שהרבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי (פלוטארכוס, DE PLACIT' PHILOS' VIS) ושהורישו פלפולים אלה לאבות הכנסייה, לאסכולאסטיקנים של ימי הביניים, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה' (האנציקלופדיה העברית, כרך ג' עמוד 88, ערך אמבריולוגיה).
ומכאן, אל הקביעה בדברי חז"ל בדבר מציאותה של תודעת העובר:
'דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו... צופה ומביט מסוף על העולם ועד סופו... ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים' (מסכת נדה דף ל', ב').
ואילו המדע טוען:
'הרעיון, כי עובר בן ששה חדשים הוא בעל תודעה, היה מעורר תגובות לעג לפני עשר או עשרים שנה. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. בעוד עשר שנים, ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים' ('החיים המסתוריים של התינוק טרם לידתו' – ד"ר תומס ורני וג'ון קלי עמ' 168).
כלומר, קיומה של תודעה במוחו של עובר הינה, אפוא, תגלית חדשה שהתגלתה רק בשנים האחרונות. היא לא היתה ידועה, לא בעבר הקרוב ולא בעבר הרחוק. שוב הקדימו חז"ל את תגליות המדע.
נחזור ונצטט מן הספר המרתק שהבאנו מדבריו לעיל:
'רוב הפרטים הידועים והמבוססים – שאושרו על ידי מחקרים פיסיולוגים, נוירולוגים, ביו כימיים ופסיכולוגים – תקפים מן החודש השישי של העובר ברחם אמו ואילך, לפי כל אמות המידה, הריהו יצור אנושי מעורר פליאה בשלב זה. הוא מסוגל כבר לזכור, לשמוע ואפילו ללמוד. התינוק בטרם לידתו, הוא בעצם מהיר תפיסה, כפי שהדגימה קבוצת חוקרים במבחן קלאסי בנושא זה' (שם עמ' 14).
מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת בהרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין. עובדה שהיתה ידועה לחז"ל, כפי שאנו רואים במאמר התלמודי הבא:
'ומלמדין (במעי אמו) אותו כל התורה כולה, כיון שבא לאוויר העולם בא מלאך על פיו ומשכח כל התורה כולה' (מסכת נדה ל', א').
למרבה הפלא, גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע. לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו בצורה מרתקת את כוח זכרונו של העובר, והוא מתייחס גם לשכחה המאפיינות את התינוק עם הופעתו בעולמנו:
'אי יכולתנו לזכור אירועים מסוימים או מצבים, אין משמעותה שהתנסויות אלה והרגשות המוסיפים להן צבע, אבדו ללא תקנה. גם זיכרונות מודחקים עמוק בתודעתנו ממשיכים להדהד רגשית. מכל מקום, אחד הגורמים העלולים לגרום להם לחמוק מן הזיכרון ההכרתי הוא תהליך הכולל שימוש באוקסיטוצין. סוג של הורמון המפקח, כפי שנוכחנו, על התכווצויות חבלי הלידה. האוקסיטוצין משמש, אפוא, כמווסת פעולות שריריות... מחקרים מאוחרים מראים כי כמויות גדולות של אוקסיטוצין גורמות לשיכחון אצל חיות מעבדה. אפילו בעלי חיים מאומנים היטב מאבדים את כשריהם תחת השפעתו. הסיבה לכך אינה ברורה, די הצורך. אולם ידוע לנו כי אשה אחוזה חבלי צירים בהשפעה האוקסיטוצין מזרימה את ההורמון למערכת גופו של עוברה. כיון שרק מעטים מאיתנו מסוגלים לזכור את אירועי הלידה, ניתן להסיק מכך, כי מחמת החשיפה לאוקסיטוצין בעת צירי הלידה נמחקים – כמו אצל חיות המעבדה – זיכרונות הלידה שלנו' (שם).
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
צורך הנפש אל המוסר, כצורך הארץ אל האור. {רבי יהודה אלחריזי}
סטטוס שבועי:
מבט מעמיק לאחור, מבעד לכל הגלויות עד לימי האבות, מוכיח בבירור כי לא ניתן לתלות את האנטישמיות במצב נתון כלשהו. אנו מוצאים אותה בתנאים שונים, אף בתנאים הסותרים זה את זה. היא פרחה והכתה בנו במצבים שהם קוטביים האחד למשנהו. ולצערנו ממשיכה להכות בגלים עד ימינו אנו.
ציטוט שבועי:
ארץ כי תחרב, יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית. אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? {אחד העם}
סיפור שבועי:
היום לפני...
לדעת רבים, רוטנבורג היא העיר היפה ביותר בגרמניה. ב-'עיר האדומה' והיפה הזו, התרחש אחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי.
200 שנים לאחר מסעי הצלב בהם הושמדו קהילות יהודיות שלמות במרכז אירופה, היה נדמה כי שקט בא לאזור. אך הוא היה מדומה.
בעיר הקטנה רוטינגן, לחם הקודש שנשמר במרתפי הכנסייה, נצבע בכתמים אדומים, כפי הנראה על ידי תולעים מפרישי צבע. אחד מתושבי העיר, לורד רינדפלייש ('בשר בקר'), שהיה כנראה שוחט במקצועו, החל לזעוק שהיהודים מחללים את לחם הקודש וגורמים לו לדמם כפי שעשו לישו. מאות ואלפי בווארים משולהבים הצטרפו לקריאותיו וכאשר כתמי 'הדם' הופיעו בכנסיות נוספות, היה זה לדברי רינדפלייש אות משמיים.
בז' באייר ה'נ"ח (אפריל 1298) יצאו הנוצרים הקתוליים מכנסייתם לאחר דרשת יום א', והשמידו את הקהילה היהודית ברוטינגן. משם יצאו רינדפלייש וההמונים שחברו אליו לקהילות היהודיות הסמוכות. קהילת נוישטאט הושמדה כאשר יהודים רבים מאבדים עצמם לדעת בכדי לא ליפול בידי ההמון צמא הדם. במהרה עשרות קהילות יהודיות בכל אזור בוואריה (גרמניה ואוסטריה) הושמדו לחלוטין!
בעיר רוטנבורג הנמצאת לא הרחק משטוטגרט של ימינו, התנפל ההמון על הקהילה היהודית שהחזירה מלחמה כנגד המוני התוקפים. פעמיים עמדה הקהילה היהודית והניסה את ההמון, אך בפעם השלישית נכנעה. קהילת רוטנבורג הגדולה והאמיצה, הושמדה גם היא עד היסוד.
במשך חצי שנה השתוללו כנופיות רינדפלייש בבוואריה ובאוסטריה והחריבו והשמידו ושרפו כמאה וארבעים קהילות יהודיות ביניהם קהילות וירצבורג, במברג ונירנברג.
אומדן היהודים שנהרגו בפרעות נע בין 20,000 (ביינארט) ל- 100,000 (לוינסקי).
מקורות מאוחרים מספרים כי לאחר חצי שנה שבה עשה רינדפלייש כרצונו, הקיסר אלברכט האוסטרי, שם סוף להשתוללות, עצר אותו והוציאו להורג.
אחת הקינות שנכתבה לזכר האירוע הנורא הזה מספרת:
"צר לי ומר לי עלייך רוטנבורק המהוללה
בני הולכים לאש בשירים ומחולה
ליחד ולקדש בוראם ושמו להללה
שלמה אלף עולות ביום אחד העלה
ואני כעשרים אלף – בתוך הגולה".
{יובל מלחי} יהי זכרם ברוך!
פרשה שבועית:
אחרי מות - קדושים / 'חיים שכאלה'
"קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'" {ויקרא י"ט, כ'}.
עמי תבל עיטרו בהילת ה'קדוש' את הנזיר המתבודד במנזר מרוחק ואת הפקיר השקוע במדיטציה לסוגיה על אחת מפסגות ההימלאיה. אולם לא כן גורסת היהדות.
כל מעשיו של היהודי, הכוללים זהירות במאכלות אסורות, התרחקות מכל מגע מטמא ועבודת הקרבנות, רק מקרבים אותו אל גבול הקדושה. היא עצמה, כלומר הקדושה עצמה, היא עימות עם עצמו, עימות שכולו ברכה.
לאחר ההצהרה בדבר הקדושה, באים ההסברים. לפניכם דוגמאות מספר:
"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשוק את רעך... לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר... לפני עוור לא תתן מכשול... בצדק תשפוט עמיתך... לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך... לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך..." {שם, י-ט"ז}.
ועד לפסוק המפורסם: "ואהבת לרעך כמוך" (שם, י"ח).
זוהי מפת הקדושה העברית. כולה דרישה לקידוש חיי המעשה ולהעלאתם בדרגה. לא בריחה אל הרים ואל יערות, אל חיים בהרמוניה עם ציפורי יער וקולות בראשית, גם לא נסיגה אל עולם הרפיון המנותק מן המציאות הסובבת. אלו הן דרכים קלות. הקדושה היהודית תושג דווקא בהמולת החיים עצמם, אגב השתתפות פעילה בהם.
בפני האדם השואף לקדושה, ניצבת הדרישה: שליטה והתגברות על רגשות הלב, על האנוכיות המקננת בקרבו, וכן התקשרות עמוקה יותר אל הזולת ואל החברה.
החובה לממש פתיחות זו היא בכל מישורי החיים, בחקלאות, במסחר, בחברה ובשאר תחומי החיים. במנזר השתקנים קל לשמור על הפה לבל ידבר סרה בזולת, אולם הפה איננו קדוש, מאחר שלא עמד במבחן.
פרשה זו דורשת דווקא את ההתמודדות האישית. היא מביטה בחיים ובאדם בעין אופטימית ביותר. היא מאמינה ביכולתו לבנות בתוך תוככי המציאות, אישיות מוסרית מקודשת.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בר יוחאי מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת - במערת צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך. {מתוך פיוט 'בר יוחאי' לרבי שמעון לביא זצ"ל}
סטטוס שבועי:
ספירת העומר משמשת כמשל לחיים עצמם. דרכנו סלולה. העולם הזה הוא פרוזדור המוליך לטרקלין. אנו סופרים את 'ספירת העומר' של חיינו: מתקרבים בכל יום למטרה, לעולמנו הנצחי. מצרפים עוד מעשה חסד, ומוסיפים עוד זכויות. יש תכלית לימים העוברים, ישנה מטרה לשנים החולפות, יש כיוון מוגדר לשנים הבאות. דואגים אנו לדפדף דף ועוד דף בספר חיינו, לבנות את עצמנו, ולשאוף להגיע ליעד הנכסף - להיות אדם שלם.
ציטוט שבועי:
האמת אינה תלויה בכוח והצדק אינו צמוד לרוב. {מנחם בגין}
סיפור שבועי:
'איך שגלגל מסתובב לו'
עבדתי אז כסוהר בשב"ס, אחרי שגמרתי את הצבא ועבדתי במשמר הגבול. בהתחלה הביאו את אייכמן לכלא יגור, על יד חיפה. העבירו אותו לכלא רמלה, שם עבדתי, ושם שהה בששת החודשים האחרונים לחייו.
היינו יחידה של 22 סוהרים, שכונו 'סוהרי אייכמן', ונבחרנו בקפידה כדי לוודא שלא היו לנו מניעים לנקמה. זה היה בסך הכול 16 שנים אחרי השואה, והרבה מהסוהרים היו במחנות או איבדו את משפחתם שם. הם לא היו מתאימים לתפקיד. 'הדירה' של אייכמן, כפי שכינינו אותה, היתה אגף מיוחד בקומה השניה, אבל לאף שומר אשכנזי לא הותר להיכנס לשם. היו שם חמישה חדרים, כל אחד מהם משקיף לבא אחריו.
שמרתי עליו במשך שישה חודשים, מול החדר הפנימי ביותר, ועמדתי קרוב מאוד אליו, למקום שבו הוא נח, כתב את זכרונותיו, והשתמש בשירותים. הוא היה נקי מאוד, ורחץ את ידיו בצורה כפייתית. אחת הסיבות לשמירה הצמודה עליו הייתה החשש שינסה ליטול את חייו בעצמו, והיה עלינו למנוע זאת בכל מחיר. מחוץ לחדר שלי, היה חדר אחר שהשקיף לחדר שלי, עם שומר ששמר עליי ועל אייכמן. בחדר הבא אחריו היה קצין משמרת, ששמר על כולנו. בחדר האחרון נחנו במהלך החלפת המשמרות.
האוכל הובא פנימה במגשים נעולים כדי למנוע כל ניסיון הרעלה. ועדיין, לפני שנתתי לו את האוכל, הייתי חייב לטעום אותו בעצמי. אם לא התפגרתי תוך שתי דקות, היה קצין המשמרת מרשה להכניס את המגש.
היו שומרים שהיו להם מספרים על הידיים, אבל לא הרשו להם להיכנס לקומה השניה. לפני שהכלל הזה היה לגמרי ברור לנו, ביקש אחד הסוהרים מלמטה, בלומנפלד, שהיה ניצול מחנות, להתחלף אתי לילה אחד. תיארתי לעצמי שהוא רוצה רק לראות איך נראה האיש שהרג את המשפחה שלו. בכל אופן, היינו כולנו באותה יחידה, כך שאני חשבתי לעצמי, 'למה לא?' בלומנפלד התקרב לדלת התא והפשיל את השרוול. 'פעם אני הייתי בידיך, ועכשיו הגלגל הסתובב', הוא אמר לאייכמן, 'צוחק מי שצוחק אחרון!' זה היה אמצע הלילה ואייכמן זינק ממיטתו והתחיל לצעוק בגרמנית. אני, כמובן, לא יכולתי להבין את הדברים, אבל מאותו רגע והלאה ניתנו לנו הוראות ברורות: אסור להתחלף, אחרת נועמד לדין. {ר' שלום נגר מתוך: 'אש התורה'}
פרשה שבועית:
פרשת אמור / 'הספירה קדימה'
"וספרתם לכם ממחרת השבת... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" {שם, ט"ו-ט"ז}.
בתקופה שבין מוצאי יום ראשון של פסח (ט"ז בניסן) ועד ערב לפני חג השבועות (ה' בסיון), מברך כל אדם מישראל אחרי תפילת ערבית, ברכה על ספירת העומר, ואומר בפיו את המספר הסידורי של אותו יום.
בני ישראל יצאו ממצרים בפסח. לאחר מאות שנות סבל, שעבוד וגלות, נשמו מלוא הריאות חירות. ומיד, למחרת יום גאולה, בעוד שכרון החופש מסחרר, מודיעים להם באמצעות מצווה זו: לאט לכם, המטרה עדיין לא הושגה, טרם הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה. החופש שהושג אינו סוף הדרך כי אם תחילתה, הצעד הראשון. עתה, הנכם בדרך להר סיני, שם תקבלו עליכם את החוקה האלוקית ותזכו לחירות רוחנית. זו המטרה.
הספירה באה להחדיר רעיון זה אל התודעה. רצונה להגן על העם מפני העייפות המכרסמת בלב כל עם, המדמה שבחירות מעול זרים השיג את מטרתו העליונה. הספירה הזאת שנערכת יום יום, היא רענון של שאיפות הגאולים, לבל יסתפקו במינימום שהושג, אלא ימשיכו לחלום, ללחום ולהיאבק עד להשגת המקסימום, להגיע להתפתחות הרוחנית של העם, שתביא לאושר הנכסף.
בכוחה של ספירה זו לקרב נפשית למעמד מתן תורה. לא רק אז במדבר, כי אם בכל הדורות. היא מצביעה על הרצון הגדול על ההשתוקקות אל היום הנכבד שלבנו נכסף אליו. כעבד ישאף לצל וימנה תמיד מתי תבוא העת הנכספת. כיוון שהמניין מראה לאדם שכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
בדומה לאסיר הסופר בכיליון נפש את הימים שנותרו עד ליום שחרורו, כך ספרו בני דור המדבר את הימים עד ליום שבו יזכו לעבוד את האלוקים למרגלות הר סיני. בספירה זו הפקיעו את חג הפסח ממועדו העצמאי והפכוהו למבשרו של חג השבועות. כך נוצר הגשר והקשר בין שני חגים אלו. הספירה המאחדת לימדה, שאין להפריד בין גאולתם הגשמית לבין גאולתם הרוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. מהפכות רבות שקעו בגלל עייפות גיבוריהן שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה, משום שהמטרה האחרונה שנותרה להן היתה מאבקי שלטון מכוערים בין המשחררים.
ספירת העומר אומרת 'לא'! למה שהושג. היא רואה ביציאת מצרים שלב, שלב חשוב ויקר, אך לא ייתכן להחליפו בסולם עצמו, בסולם העלייה הרוחנית והשלמות האנושית הגלומה בתורה של חג השבועות.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה מהן נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו {מסכת קידושין מ"ט:}
סטטוס שבועי:
ירושלים נמצאת במרכז תפילותינו. כשאנו עומדים לתפילת הלחש, תמיד אנחנו מתפללים לכיוונה. ירושלים ומקום המקדש, היא הנקודה אליה מכוונות פיזית כל תפילותינו. כולנו פונים לאותה הנקודה, ולא משנה באיזה מקום בעולם אנו נמצאים, תוך שאנו מציירים בדמיוננו כאילו אנחנו עומדים שם.
נקודה זו היא לב התקוות היהודיות, לב החלומות היהודיים. זוהי נקודת ההתייחסות שלנו. זהו המקום בו שכנו שני בתי המקדש שהיוו תזכורת חיה לנוכחות הקב"ה בעולמנו. זהו המקום בו כל מי שרצה יכול היה להתחבר אל הנעלה והנשגב. זהו המקום בו יכולנו תמיד להיזכר שיש בחיים היבט משמעותי רוחני, שראוי לשאוף ולהתקרב אליו.
ציטוט שבועי:
לאט לאט התחלתי להתקרב אל הכותל, מישהו אמר שם :'שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה' ולא יכולתי לומר 'אמן', רק שמתי ידי על האבן והדמעות שירדו מעיני לא שלי היו, אלא דמעות של תקווה ותפילות של דורות, ניגונים חסידיים וריקודים יהודיים רבות בשנים, דמעות שצרבו ושרפו את האבן האפורה הכבדה... {צנחן ממשחררי הכותל}
סיפור שבועי:
מאשפות ירים...
בשנת חמשת אלפים מאתים שבעים ושבע לבריאת העולם כבש הסולטאן סלים את ירושלים מיד הממלוכים וישם משכנו בהר הבית, סמוך למקום בית המקדש. ויהי יום אחד והוא נשקף בעד חלון ביתו ותבוא אשה זקנה אחת ובידה סל מלא אשפה והיא משליכה אותו על גל אשפה סמוך לביתו. ויחר אפו מאוד וישלח להביא לפניו את האשה, וישאל אותה בחרון אפו, אי מזה תבואי ומה זאת עשית? ותען האשה ותאמר, מבית לחם אנוכי ומצאצאי הרומאים הקדמונים אנוכי וקבלה בידי מאבותי להשליך זבל ואשפה במקום זה, שהיה בו בית-מקדשם של היהודים, שלא יכלו אבותי הרומאים להחריבו ולערותו עד היסוד בו.
נכנסו דברי האשה אל לבו של המלך ויצו לעבדיו לפזר מעות הרבה על ערימת האשפה כדי שיקפצו עליה בני אדם ומתוך כך מפנים את האשפה. נתקבצו ובאו המון רב והיו מפקחים את הגל במגרפות ובקרדומות עד שלאחר שלושים יום נתגלה הכותל המערבי, שריד מחמדנו מימי קדם. באו והגידו זאת לסולטאן. מיד ציווה לכבד את הכותל ולרחצו במי בשמים. ואמרו, שדוד המלך צפה זאת ברוח קדשו, והוא שכתב בתהלות דוד בן ישי ומאשפות ירים אביון. {מתוך אגדות הכותל}
פרשה שבועית:
פרשת בהר - בחוקותי / 'עצרו את העולם..'
כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך... ובשנה השביעית שבת שבתון... שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור... והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" {ויקרא כ"ה, ב'-ז'}.
השביתה שהוכרזה היתה כללית והקיפה את כל המגזרים. המשק כולו היה משותק. לא היתה זו שביתת אזהרה בת יום אחד. השביתה נמשכה שנה שלמה, 365 ימים מלאים. במהלכה לא התנהל כל משא ומתן בין המעסיקים לפועלים.
בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם מפויסים כראוי. המתח המעמדי פג מעט, פריון העבודה אף עלה, למרות שאיש לא שילם לעובדים את דמי השביתה הארוכה.
אם כך, מדוע שבתו?
כי היתה זו השבתת מצווה.
אם נבחן בשים לב משפטים ספורים הכתובים בפסוקים האוצרים בקרבם את כל תורת השמיטה, נגלה מדוע טמונה במצווה זו בשורה חברתית מרעננת.
שש שנים התנהלו בארץ זו חיי כלכלה מקובלים, מירוץ אין סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. היא טיפחה את עושרה הטבעי - את החקלאות. זרעו בה שדות והפיקו רווחים נאים. שלטו בה חוקי היצע וביקוש, מסגרות תיווך שונות, תנודות שערים ומחירים. לעתים עם מעט רמאות המועילה לעסקים, אך מזיקה לנשמה. אורח חיים זה יצר את הצורך של כלל האזרחים להגיע לכסף, לרכוש, לחלקת אדמה, לעוד אחת ולעוד אחת... זו היתה איפוא, מדינה 'נורמלית' לחלוטין. מדינה עם סולם ערכי-כלכלי מקובל של רכושנות לדרגותיה, של מעמדות עם תרבות ה'מגיע לי', שהיא אמן הורתן של כל תחושות הקיפוח והתגוששות הקבוצות השונות עד להרס עצמי.
בתוך המולת חיים זו, בא פתאום השינוי. בפרוס השנה השביעית, נעצרה המכונה בבת אחת. הארץ על כל מחוזותיה שבתה. לא היתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית, כי אם עצירה מוחלטת לשנה שלמה.
צו רוחני כופה עצמו על המציאות: "ושבתה הארץ שבת לה'". בעלי השדות מנועים בשנה זו מהפקת רווח מרכושם. נאסר עליהם לחרוש, לזרוע, לאסוף יבול. שנה שלמה הם ניצבים מול רכושם, כאילו לא שלהם הוא. מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית נפסק. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה מלמדת אותם כי לאמיתו של דבר, היו עבדים לתרבות הצרכנית שיצרו במירוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני ממנה מלטש את המבט ומחזיר את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת מפגינה שהאדם אינו אדון הכול, והוא איננו רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף שזוכה בו איש השמיטה בארץ השמיטה.
פקודה קצרה ביטלה במחי יד את הרכוש הפרטי לשנה שלמה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך" {שם}. הקפיטליזם כערך עליון ספג מהלומה מוחצת. שדותיך, אומר צו זה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו בעבר, וכן העניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך או את מצרי שדותיך, פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם ללא רשותך, השדות והאילנות הם הפקר על פי ציווי התורה.
כך עוברות הנטיות הרכושניות, שכמדומה, הפכו למטרת החברה, משבר חריף. הן קולטות היטב את המסר שבפקודת הפקר זו. אנשי הרכוש במדינה זו מתרגלים בצורה מעשית את לבם, למען יבין, כי אין הרכוש ערך בפני עצמו. שנה אחת יחוש עובדה זו, וכך בשש השנים הבאות לא ישוב להיות עבד מוחלט לאדונו.
זו התכנית האנטי כלכלית של השמיטה, הבונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זו התכנית החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות וה'מגיע לי', ההורסים את רקמות החברה. היא אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה מדי פעם את שיווי משקלה המוסרי-משקי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
שקידה אינו תלוי בהארכת זמן, אלא במסירת האישיות, ונתינות הלב במתנה, לעיון התורה. {רבי אברהם ישעיהו קרליץ – החזון אי"ש}
סטטוס שבועי:
מתן התורה היה אירוע יוצא דופן ורב רושם, שהטביע חותם בל יימחה על האומה היהודית – חותם של אמונה ותכליתיות בחיים. ומאז, גם לאחר שלושת אלפים ושלוש מאות שנים, מהווים יסודותיה של התורה, את בסיסו המוסרי של העולם המערבי כולו.
ציטוט שבועי:
תורה שאדם לומד בצנעה - מכרזת עליו בפהרסיא. {ש"י עגנון}
סיפור שבועי:
יהי זכרו ברוך!
ביום השני של חג השבועות, נשרף גר הצדק אברהם בן אברהם על קידוש השם. אין מתאים יותר מיום זה מלהביא בקצרה את סיפורו של 'הגראף פוטוצקי', שמצא את דרכו אל היהדות ובחר לקדש את שם ה' ברבים במות גיבורים.
פוטוצקי הצעיר היה בן אצולה פיקח, שנשלח על ידי אביו לפריז כדי להרחיב את ידיעותיו במדעים ובהשכלה.
אירע והצעיר המלומד נקלע לבית מרזח. בעל בית המרזח היה יהודי מבוגר, שניצל כל רגע פנוי כדי לשקוד על תלמודו. הצעיר הסקרן שאל אותו לתוכן לימודיו, ולבקשתו ביאר לו הזקן פרשיות שונות מתוך התנ"ך, לצד סיפור מתן תורה ותולדות העם היהודי.
פוטוצקי הצעיר היה מוקסם מהדברים. הוא ביקש לשוב אל בית המרזח במועד מאוחר יותר, כדי לשוחח עם הזקן בענינים העומדים ברומו של עולם.
הביקורים הפכו תכופים יותר ויותר, ובלבו של הצעיר החל לנקר רעיון מוזר: לנטוש את דת אבותיו, הדת הנוצרית, ולהתגייר כדת וכדין. כשגילה את מחשבותיו באזני היהודי הזקן, נחרד הלה: הוא ידע היטב את העונש שיצפה לאציל הצעיר על מעשה כזה. הוא ביקש להניא את הצעיר ממחשבתו, אך הצעיר היה בשלו.
בטרם יעשה זאת, חשב פוטוצקי, עליו לנסוע לרומא ולהתחקות מקרוב אחרי הליכות חייהם של הקרדינלים ואף האפיפיור עצמו. רק כך, חשב, יוכל לקבל החלטה נכונה. לא חלף זמן רב והוא שב אל הזקן ובקשה אחת בפיו: ברצוני להצטרף לדת היהודית!
כשהוא מתרגש מטוהר כוונותיו של הצעיר, כתב הזקן מכתב המלצה לרבה של העיר אמסטרדם – שם לא היתה יד הכמרים תקיפה כל-כך – ובירך אותו בברכות חמות.
באמסטרדם, מיהר פוטוצקי להגשים את משאלת לבו, ונקרא שמו בישראל: אברהם בן אברהם.
גר הצדק התייעץ עם הרב כיצד יוכל להתעלות במעלות הקדושה והטהרה. הרב סיפר לו על אותם בני עליה בפולין ובליטא, היושבים בבית המדרש והוגים בתורה יומם ולילה. חפץ אברהם להצטרף אף הוא אליהם, ועשה את דרכו לעיר וילנא שבליטא, שם ישב בבית המדרש ושקד על התורה ועל העבודה.
אלא, שמשפחת פוטוצקי לא נחה ולא שקטה. השמועה גונבה לאזניהם שהבן-יקיר שלהם בגד באמונתם, והם החליטו לעשות כל מאמץ כדי למצוא את הבן ה'סורר', ולהשיב אותו אל האמונה הנוצרית. שלוחים נשלחו ברחבי המדינה, ותיאור הגראף הצעיר בידיהם; החיפושים קיבלו קנה מידה רחב.
כשראו זאת ראשי הקהילה בוילנא, קראו לאברהם והציעו לו להגר לעיירה קטנה בשם איליה. לשם, האמינו, לא יגיעו המחפשים.
אלא שהמציאות המרה הוכיחה אחרת: באחד הימים השתובב נער פוחז בבית המדרש; גר הצדק אברהם, שהדבר חרה לו, הוכיח את הנער. אבי הנער, בחמת זעם, מיהר אל השלטונות והסגיר את מקום מחבואו של הגראף האבוד.
שבועות של עינויים והתעללויות עברו עליו. הרים וגבעות הובטחו לו אם רק יואיל להכריז על הדת הנוצרית כדת האמת. אם לא יעשה זאת, איימו עליו, הוא יועלה חי על המוקד. אך הצעיר הנחוש סירב בתוקף. הוא הבהיר להוריו כי הוא אכן מעריך את רצונם הכן לסייע לו, אך משגילה את אמת האמונה היהודית, ממנה לא יסור.
היה זה היום השני של חג השבועות, היום בו יובל אברהם בן אברהם, הגראף פוטוצקי לשעבר, אל המוקד בככר המרכזית של העיר וילנא, בטקס רב רושם.
מנהיגי הקהילה היהודית הזהירו את היהודים שלא לצאת מפתח בתיהם, מחשש לפרעות שיפרצו מיד לאחר ההוצאה להורג. היהודים נשארו בבתיהם, ובתי הכנסיות שממו מאדם.
האש ליחכה במהירות את העצים. הכמרים ניסו לדבר על ליבו של אברהם, ברגעיו האחרונים, אך הוא לא שמע את דבריהם: ראשו היה למעלה מכך. בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו – ה' אחד" זינק הצעיר אל המדורה הבוערת, לעיניהם המשתאות של כל הצופים.
הצוררים לא הסתפקו בכך; הם רצו להינקם ממנו גם אחרי מותו, ולא להביא את אפרו לקבורה. אך אחד מתושבי וילנא סיכן את נפשו, שיחד את אחד התליינים וקיבל חלק מן האפר, אותו טמן בבית העלמין המקומי.
זמן לא רב חלף ואילן רב ענפים גדל מעל לקבר. תושבי העיר הקימו אוהל של ברזל לזכרו, לשם היו יהודי העיר וילנא נוהרים, ומזכירים את שמו בקדושה ובאהבה.
יהי זכרו ברוך.
פרשה שבועית:
פרשת במדבר / 'לבד במדבר'
שלושים ושניים פרקים לספר במדבר. שלושים ושתיים אבני דרך, המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות וייעוד ברורים.
בה נזכור שהמדבר היה ערש אומתנו. בו קם העם היהודי, ובו עוצבה דמותו הרוחנית. בו - ולא בארץ כנען. כאשר התקרב העם לגבולות הארץ כבר היתה רוחו איתנה, נושאת בשורתה של האמונה, יודעת את מטרתה ואת האופי של משטר החיים שברצונה להגשים. להגשים שם, במדינה, שתוקם על הריסות כנען האלילית, האכזרית והמופקרת. במדבר חושלה רוחו של העם. המדבר הוא אפוא בית היוצר לנשמת האומה.
העם נטש את מצרים. ממצאי תרבות אלילית על כל המשתמע ממנה לרוע, לאכזריות, לזימה ולגישה חומרנית לחיים. השפעתה של תרבות זו היתה עמוקה גם על הנדכאים שבין העבדים - בני ישראל.
לעומתה ניצבת הארץ המובטחת כנען. גם בה שגשגה תרבות אלילית מלאת חטא. והיא, בדומה למצרים, היוותה סכנה רוחנית כבירה לעם ישראל, החייב עתה להשתחרר מעול החושניות הפגנית כדי ליצור מוקד לפעילות רוחנית.
באילו כלים יוכלו עבדים חסרי תרבות עצמאית לפתח נוגדנים נגד השפעתן החזקה של התרבויות הגדולות? כיצד יוכלו לפתח אורח חיים מנוגד בתוך סביבה רוויית אלילות, הקרבת קרבנות אדם וזנות במקדשים?
במדבר! באיזור חיץ ניטרלי בין שתי הארצות.
המדבר הפך לפתרון האידיאלי. כי היו אלו ארבעים שנות ניתוק מכל מגע עם תרבויות אחרות. היתה זו שהייה במדבר ריק מכול. ימין ושמאל רק חול וחול. לא בית, לא סיעת בני אדם, לא משטר חברתי כופה, לא אורחות חיים שגובשו. מדבר נקי מכל השפעה זרה. לשכוח לאט לאט את תרבות מצרים, להרחיקה במודע מן הלב ומן המעשה, מן המחשבה ומן הרגש, ולקלוט בהכרה את האמונה החדשה הניצבת כאנטיתזה מוחלטת לעולם שמחוץ למדבר.
כן, דווקא משם. כי בו שררו תנאי ההתפתחות הטובים ביותר, בלא השפעות זרות ובאין מפריע.
והסיפור כולו כלול בספר 'במדבר'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
.
חג שבועי:
הישרדות!
העולם של ימינו שונה מאוד מכפי שהיה לפני מאה שנה. בתוך מאה השנים הללו קמו מדינות חדשות ונעלמו מדינות ישנות. מאות מיליוני בני אדם נדדו מארץ אחת לשנייה, החליפו שפה, תרבות, אורחות-חיים וסגנונות לבוש. אם היינו מביאים לכאן אדם שחי לפני מאה שנים - הוא לא היה מכיר בכלל את דמות העולם של ימינו.
כל זה קרה במשך מאה שנה בלבד. מי יודע אלו שינויים כבירים קרו בעולם במשך חמש מאות, אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההסטוריה.
חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על פני האדמה. הוא נדד בכל קצוות תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור- הארץ. אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו כולנו יהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב.
כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, ספר שעליו שמרנו במסירות נפש במשך כל הדורות. זהו ספר-התורה.
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה.
בזכות התורה זכרנו את ארצנו. מהתורה למדנו שארץ ישראל ניתנה לנו לנחלה. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו - והנה אנחנו פה.
כל זה קרה בזכות התורה, שניתנה לנו במעמד הר-סיני בחג השבועות. לכן
אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שניתנה לנו.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
האדם אי אפשר לו לעמוד במקום אחד. אם לא יעלה - על כרחך יפול. {רבי חיים מוולז'ין}
סטטוס שבועי:
כל עוד ההורים משקיעים יותר בירושה מאשר במורשת, אל להם לבוא בטענות על היטמעות ילדיהם בסביבה הנכרית. יש לנו הרבה מה לקבל מהעבר בכדי שנעביר הלאה לעתיד. הדברים הכי טובים שאנחנו יכולים להעניק לילדינו, אלו ערכים ולא חפצים...
ציטוט שבועי:
חזרנו אל הקדושים שבמקומותינו בכדי לא להפרד מהם יותר לעולם. {משה דיין}
סיפור שבועי:
אמת לאמיתה!
רבי יצחק מדרוהוביץ כונה 'שומר אמת', שכן כל ימי חייו עמל שלא לסטות מן האמת כמלוא נימה. פעם אחת בא לביתו יהודי וביקשו לשמור בעבורו סחורה מוברחת שהשלטונות חיפשו אחריה. סירב רבי יצחק, מחשש שיצטרך להוציא מפיו דבר שקר.
התחנן היהודי: רבי, זה הסיכוי היחיד שלי להינצל. אם יתפסוני, ייהרסו חיי. שאלו רבי יצחק: כמה שווה הסחורה? נקב האיש בסכום עצום. אמר לו רבי יצחק שהוא קונה אותה.
לאחר שהלך האיש, מיהר לשרוף את הסחורה, כדי שלא ייאלץ לשקר כשישאלוהו אם יש ברשותו סחורה כזאת. ושנים רבות עמל כדי להשיג את הכסף ששילם בעד הסחורה.
פרשה שבועית:
פרשת נשא / 'עם השבטים'
כל מי שמכיר את סוד הקיצור המקראי, המסוגל במלה בודדת, ולפעמים גם באות אחת, לכלול גופי הלכה רבים - יודע שהוא עומד כאן בפני תופעה חריגה.
התורה מתארת את קרבנו של כל נשיא שהיה דומה בכל פרטיו לקרבנות שהביאו שאר נשיאי השבטים בלא להחסיר אפילו פרט אחד. השאלה היא, מה יכולה להיות סיבת הדבר?
הבה נשמע מה בפי פרשניה:
'הקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד את מכבדיו. אילו היה מזכיר ומכבד את הראשון ואומר: 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר: 'וכן הקריבו כל שאר הנשיאים איש איש ביומו' - יהיה זה קיצור בכבוד אחרים' (רבינו בחיי).
זוהי דקות ההבחנה של התורה, ההתחשבות המרבית שלה בכבודו של אדם. כדי להזכיר לנצח את מעמדם הראוי בעם, מפרטת התורה מילים כה רבות. מכאן נלמד עד כמה מוטלת עלינו החובה לנהוג באותה צורה - לכבד את האדם באשר הוא אדם.
זאת ועוד, כל נשיא שלט על עצמו, ואף צמצם את רגשותיו כדי לא לפגוע בכבוד חברו וברגשותיו. ועל כך העניק להם הקב"ה כפי מידתם.
נשיאי העם במדבר נהגו בצורה הפוכה מזו המקובלת כיום. לא זו בלבד שלא רצו להיבנות כל אחד מכשלונו של חברו, ואף לא דאגו לכך שכל יוזמה חשובה תיחשב להמצאה שלהם, כדי להרוויח נקודות זכות בעיני דעת הקהל - אלא שהם עשו הכול כדי לא לפגוע ברגשותיו ובכבודו של המנהיג השני.
פרשה זו טומנת בחובה עוד נקודה חשובה שהתורה רוצה להבליט. היא חושפת בפנינו תכונה הבאה לידי ביטוי אצל הנשיאים מקריבי הקרבנות, תכונה שהיא מבקשת להנחיל, למען נפנים אותה בחיינו הרוחניים היומיומיים.
כל אחד מהנשיאים הביא בדיוק אותו קרבן. ובכל זאת, כל אחד הביא קרבן שונה לחלוטין. הקרבנות כולם היו שווים זה לזה מבחינה חיצונית, אך יחד עם זאת, בכל קרבן היה משהו שונה, ייחודי ומקורי, שהבדילו בתכלית משאר הקרבנות. ללמדנו, שעיקרו של הקרבן הוא המחשבה הנלווית לו, הכוונה הרוחנית שטמן בו המקריב. ואת אלו חצב כל נשיא מלבו ומתוך נשמתו, בהתאם לאופיו המיוחד, על פי גישתו הערכית, האישית.
כל מצווה ומצווה היא מעבדה ליצירה אישית ומקורית בלבו של כל אדם המוכן להשקיע בעשיית המצווה, והיא נמדדת בהתאם להשקעתו האישית. השקעה זו הופכת אותה למציאות ממשית, לנתח של חיי הנצח.
הנשיאים זכו להפעיל את תכונת המקוריות הזאת ברגע הגדול בחייהם, עת חנכו בקרבנותיהם את המשכן. בתמורה, כיבדה אותם התורה בפירוט מעשה קרבנו של כל אחד ואחד מהם. ללמדנו, שערכו הפנימי של מעשה הוא העיקר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הופעת היהדות בעולם לא באה בתור תוצאה של משברי יצירה, אלא בתור גילוי מתפרץ של שפע יצירה. {הרב יחיאל יעקב וינברג}
סטטוס שבועי:
היהדות מצויה בעימות מתמיד עם תפיסות יווניות קדומות, הטוענות שליקום אין תכלית. תפיסות אלו קובעות שלהיסטוריה האנושית אין כל מטרה, באשר היא מהווה תוהו ובוהו בלתי סביר. לדבריהם, אין בה אחידות, אלא היא בליל אין סופי של מקרים. לעומת זאת, היהדות דוגלת בהשקפה שקיימת תכלית ברורה לבריאה, וכל המתרחש בעולם מהווה מערך מושלם הצועד לקראת מטרה שנקבעה מראש.
ציטוט שבועי:
אהבתי את הניגון הענוג של לימוד הגמרא. זה ניגון הנוסך שלווה בנפש ומוציא את האדם מעולם החולין. בימות החמה כאשר הגוף כולו שרוי בעצלות כבדה והוא נמשך כל כולו אל הנהר, והעיניים משתוקקות להיעצם בנמנום קל לפני הגמרא הפתוחה – או אז באה אותה התגברות כארי, ועמה הניגון המרגיע המושך. {יהושע בר יוסף}
סיפור שבועי:
מאוחר מידי...
לביתו של רבי מיכאל דוב ווייסמנדל זצ"ל (מרבני סלובקיה טרום מלחמת העולם השניה) נכנס יהודי נסער ודומע. משהצליח מעט להירגע, פרק את אשר על לבו. בנו הבחור הגיע לבית בערב לא בהיר, והודיע שהוא מאורס. למי? לא פחות ולא יותר - לבחורה שאינה מהעם היהודי.
האב והאם ביכו תמרורים וניסו להניאו. הבן כצפוי הודיע שהוא נישא לבחירת לבו בין אם יבואו לחתונה ובין אם לא.
הרב ווייסמנדל שמע את הסיפור, הרגיע את האב, הושיב אותו וביקש לספר לו מעשה שהיה.
באחת מהערים בממלכה האוסטרו-הונגרית, היה בית העלמין מחוץ לגבול המדינה, הווה אומר - כל לוויה של נפטר כלשהו, חייבת באישורים למעבר הגבול לכל המלווים. מובן מאליו שבני העיר השתדלו להוציא כמה שפחות מלווים כי הדבר היה כרוך בהמון טרחה לכל אישור שהונפק.
צערם של בני העיר על שאין באפשרותם לערוך ליקיריהם לוויות נכבדות, גרם להם להגיע עד לקיסר פרנץ יוזף, הוא שנודע כקיסר רחום וחנון, הבין למצוקתם. בו במקום נתן בידי ראשי העיר כתב חתום בחתימתו האישית - כל לוויה מכל סוג שהוא, תורשה לצאת לבית העלמין ללא אישורים וללא הגבלה במספר המלווים.
בני העיר החלו לערוך לוויות מכובדות. אלא שלא תמיד היו נפטרים בארון...
סוחרים ממולחים ניצלו את ההזדמנות. אם ברצונם להבריח תה וקקאו, שהיו נדירים מאוד מחוץ למדינה והיה אסור להוציא אותם למכירה מחוץ לגבולות המדינה ללא אישור מיוחד מטעם המכס, וכמובן בתשלום מס יקר, הרי שכעת יערכו 'לוויה', ארון הקבורה מכיל מספיק מקום לאלפי שקיקי תה וכך יגדילו הכנסות.
משך תקופה ארוכה הפטנט הזה עבד נהדר, אולם באחת ה'לוויות' כאשר באו ה'מלווים' לצאת עם הארון, עצר אותם שומר הגבול והודיע שהוא רוצה לפתוח את הארון.
אבל יש לנו אישור חתום מהקיסר, מחו ה'מלווים'. השומר לא התרשם. יש לכם אישור, אבל אני רוצה לבדוק. ומה עם חילול כבוד הנפטר? זעקו בכאב ה'מלווים'. השומר הניף את מכסה הארון באחת וחשף את הסחורה האסורה. כבוד הנפטר לא חולל...
ה'מלווים' החלו לבכות תמרורים. יש להם משפחה שממתינה בבית, העונש על הברחה יכול להגיע לגזר דין מוות. הם מתחננים בדמעות שליש שירחם עליהם.
אך השומר לעג להם בפה מלא. אילו הייתם בוכים כאשר עברתם עם הארון, הייתי מתרשם שאכן יש כאן לוויה. אך כאשר אתם מפריחים בדיחות וחיוכים עם ארון הנפטר ביד, הבנתי שמשהו לא בסדר. עכשיו, חתם השומר, מאוחר מדי לבכות...
אמר הרב ווייסמנדל לאב: אני משתתף בצערך מכל הלב, אבל כעת זהו השלב שאין ביכולתי לעזור מאומה. בנך הוא בחור בוגר והוא ברשות עצמו. אבל, מה חשבת לעצמך? שתשלח אותו להתחנך בבית ספר ציבורי והוא יגדל יהודי לתפארת?
כעת מאוחר מדי לצערי, סיכם הרב בכאב רב. היית צריך לבכות על יהדותו קודם לכן - אז זה היה מועיל...
פרשה שבועית:
פרשת בהעלותך / 'מחאה חברתית?!'
"ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'..." {במדבר י"א, א'}.
המחנה הגדול מאורגן היטב. כל שבט שוכן על דגלו, במקומו הראוי. המשכן מצוי במרכז המחנה - מרכז לחיי המחנה. בידי העם נתונה עתה מערכת מצוות מקיפה ומושלמת. מערכת העתידה לתרום רבות לחינוכם ולהעלאת רמתם התרבותית. גם בעיות הפרנסה מצאו את פתרונן המלא (מן - לחם מן השמים). ואז, ואז, "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'..." {במדבר י"א, א'}.
הפסוק אינו מבהיר מה היתה התלונה. הפסוק אף מדגיש כי לא נאמרו דברים מפורשים. העם היה כמתאוננים. לחישות של אי שביעות רצון, תחושות עמומות של חוסר סיפוק. רוצים עוד, אף כי ה'עוד' אינו ברור די צורכו גם למתלוננים עצמם. מצב נפשי זה הצביע על תכונה של כפיות טובה.
מספר פסוקים לאחר מכן חוזרת התופעה על עצמה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" {שם ד'}.
שוב תאווה סתומה, בלתי מוסברת, תחושות אי נוחות ותשוקות בלתי ברורות. רוצים משהו ולא יודעים מהו. מה שברור, היש המצוי בידיהם אינו מספק אותם.
רק לאחר שהקיפה הנרגנות חלקים גדולים יותר מהעם, הוגדרו התביעות: "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר" {שם}.
ואז, באותו רגע הופכת התאווה לבשר בעיני העם שיצא ממצרים וזכה לחיי ייעוד, ליעד המרכזי, לחזות הכול. על מילויה של תאווה זו יש לנהל מאבק נמרץ. באותה שעה היה זה טעם הקיום של בני ישראל, טבעם החלש התגלה.
תשוקת הבשר מולידה עיוותים. היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים שבימים כתיקונם האדם בוש בהם. והנה הקולות המושמעים בצד הדרישה לבשר: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" {שם ה'}.
נתייחס לנקודה בדברי העם המתאווה: זו הסלקטיביות של זיכרונו. התאווה לבשר השכיחה מן הלב בבת אחת את כל אשר סבלו במצרים. באותם רגעי תשוקה נישאו העיניים בערגה אל בית העבדים, משל היה בית הבראה שבו מגישים לנופשים דגים בכל ארוחה, בתוספת קישואים, בצלים ושום. איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר! איזו התרפקות מרגשת על מצרים שכה שיעבדה אותם! וזאת, תקופה קצרה ביותר אחרי השחרור.
כיצד ייתכן הדבר? האם כה קצר הוא הזיכרון?
מסתבר שכן! במיוחד כשתשוקה עזה כובשת באותה שעה את הלב ומשבשת את מערכות ההיגיון כולן.
ובכל זאת, כיצד ייתכן הדבר? מהו ההיגיון שמאחורי התנהגותם?
חז"ל נדרשו להסבר מילה אחת. מילת מפתח. המילה 'חינם'.
'ומהו אומר חינם - חינם מן המצוות' (שם ברש"י).
בדברים אלו מפקיעים חז"ל את תלונות בני ישראל מן המישור המעשי 'הבשרי', ומעלים אותן אל המישור הרוחני. בכך חושפים הם את ההיגיון של תלונותיהם המוזרות על בשר ועל דגים ושל זיכרונות מלבבים מארץ השיעבוד. במילה חינם טמון הסוד. השמעת מילה זו היתה 'כשל' פסיכולוגי המצביע על התלונה האמיתית המקננת בעמקי הלב. תלונה שאותה הם מתביישים להביע בפה מלא. זו התלונה נגד עול התורה והמצוות, שהוטלו עליהם. עול הבא לכבול בכבלי תרבות את טבעם הפרוע. טבעם האנושי שנהנה מחופש גמור. חופש שלא הוצמדו לו כל בלמים בעת היותם עבדים במצרים. המעבר משיעבוד חיצוני אל הצורך בחינוך ובריסון עצמי היה קשה מדי בעבורם. הוא הוליד את המרי, הזכיר את השפע בארץ מצרים ואת הדגים שניתנו בחינם.
דרישת הבשר ברגע זה בשעה שהמן מטעים בפיהם כל טעם שבעולם, היא דרישה מגוחכת. אולם משנחשף הרובד העמוק של מריים, זה הטמון בתת התודעה, מוסברת התנהגותם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. {מסכת עירובין, דף ס"ה.}
סטטוס שבועי:
אלפי שנים חלפו, אולם הן לא הביאו בכנפיהן בשורות מרנינות. האנטישמיות נותרה כבעבר במלוא עוצמתה. ישנה גישה להתייחס לתופעות שנאה ואנטישמיות שמבודדים כל מאורע מיתר ההתרחשויות ומנסים להסבירו ולמצוא לו פתרונות מקומיים. עם ריבוי המקרים מתרבים גם נסיונות ההסבר, והמאמצים למציאת פתרונות הופכים למגוונים יותר ויותר.
בכל עת ובכל דור, בארצות שונות ובתנאי חיים שונים ומשונים, ניצב 'האנטישמי התורן', ובפיו דברים זהים אודות עם ישראל השנוא עליו ואודות התכנית שהוא יוזם לפתרון שאלת היהודים. השנים חולפות, דור רודף דור, השחקנים מתחלפים, אולם ההצגה נמשכת. התוכן קבוע, ואף התכניות דומות זו לזו.
ציטוט שבועי:
כל יהודי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסטי. {דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
היום לפני...
שם היו במבצר שש מאות גיבורי חיל מן השרים של עם פולין, וגם נתקבצו שם כשני אלפים יהודים, והיו בהם גיבורי חיל ומלומדי מלחמה. ויכרתו שניהם ברית, איש את אחיו יעזורו להלחם נגד שונאיהם, ובשבועה שלא ימעלו זה בזה. וחיזקו המבצר מאוד מאוד, וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי-זין, ויעמדו על החומה השרים והיהודים. ובכל פעם שקרבו לגשת אל המבצר... ויכו עם רב, וינוסו בפני בני ישראל; ובני ישראל אזרו חיל וירדפו אחריהם ויכו מהם כמה מאות איש. ויתאספו היונים עוד הפעם, עם כל בני הכפרים וערים הסמוכים להם לאלפים ולרבבות, ויקריבו אילי ברזל להפיל החומה, ובאו פתאום להלחם על המבצר בצעקות גדולות ומשונות כנהוג של הקאזקין, ויראו העומדים על החומה ויתמהו על ריבוי העם, ויחרד לבם. ואעפ"י כן ויורו המורים מן החומה ולא נתנו לגשת אל החומה, וינוסו מפני בני ישראל. גם בפעם הזו.
גיבורי ישראל, המגינים על חומות טולצ'ין הטילו חיתתם על הפורעים, שנתאספו בהמוניהם לפני המבצר. הלוחמים היהודים, שרובם ברחו לטולצ'ין מן הערים הנחרבות, ידעו מה צפוי להם, ובחרו למות במלחמה מאשר לנפול בידי הקוזאקים. השמועות המחרידות, שהגיעו על הטבח בעיר נמירוב, לא אפשרו כל אשליות, ושבועות רבים הגינו גיבורי ישראל בחירוף-נפש על חומות העיר, ואף הגיחו מדי פעם לתוך שורות הקוזאקים, שברחו בפניהם, כאילו נפלה אימת אלוקים עליהם. אולם כל מעשי הגבורה לא עמדו ליהודים, כי בסתר נרקמה כבר מזימת הבגידה. הפולנים הסכימו להסגיר את כל היהודים בידי הצוררים, וכשנתגלתה המזימה הזדונית, נתברר ליהודי טולצ'ין, כי אף עליהם נגזר למות על קידוש השם.
כאשר ראו גיבורי טולצ'ין, כי כלתה אליהם הרעה, השלימו עם גורלם והחלו להתכונן לקיום מצוות קידוש השם. בשאט-נפש ובבוז דחו את ההצעה להציל את חייהם ע"י שמד. בגן אחד סגור ומסוגר נתקבצו היהודים, וכאשר שלושת רבני העדה הזהירום שיקדשו שם שמים ולא ימירו דתם, השיבו פה אחד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, כשם שבלבכם אינו אלא אחד, כך בלבנו אינו אלא אחד". שלוש פעמים חזרו הצוררים על הפיתוי, אך איש לא נענה להם. אז נפתח השער, והרשות ניתנה למשחית. באומץ רוח ובקומה זקופה יצאו גיבורי טולצ'ין לקראת המוות. אלף וארבע מאות איש, אישה וילד נטבחו ביום ההוא בגן בידי הקוזאקים. את יתרם הובילו לשוקי העבדים, אולם איש לא קנה את חייו במחיר אמונתו. {מתוך 'יון מצולה' לר' נתן נטע הנובר, יומן המתאר את פרעות ת"ח ות"ט}
פרשה שבועית:
פרשת שלח / 'פרשנות מוטית'
"אפס כי עז העם היושב בארץ" {במדבר י"ג, כ"ח}
תחילתה של הפרשה בשליחת מרגלים לתור את הארץ. משה בוחר על פי ה' שנים עשר איש "איש אחד למטה… כולם אנשים ראשי בני ישראל המה…" {שם י"ג, ב'-ג'}. הם יוצאים בשליחותו לעמוד על טיב ארץ כנען, במטרה לתכנן כראוי את כיבושה. לראות, כדברי משה, "את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה… הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים (ערים פרוזות בלא חומה) אם במבצרים" {שם, י"ח-י"ט}.
זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית, המקובלת על כל צבא העומד בפני משימות כיבוש.
אולם, החטא היה כרוך בעקבי מרגלי המדבר. חטא, שהוליד את המשבר הגדול, שגרם למוֹת כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות, שעוד ניכרו שנים רבות לאחר מכן.
המרגלים שבו מן הארץ. הם שהו בה ארבעים יום, תרו אותה בכל שיכלו. הם הופיעו במחנה ועל כתפיהם מוטות, הנושאים את מיטב פרי הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל.
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב..." {שם, כ"ד-כ"ט}.
הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, המדויק בפרטיו. אולם, הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומצנעת בדבריהם. מילה, המסגירה את נבכי ליבם הבוגדני.
מילה זו הינה המילה – "אפס", "אפס כי עז העם".
הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עז העם", בעוד את הערכת המצב ישאירו בידי משה. לא. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת, כי לא נוכל לנצחו בקרב, כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו, העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה, שמטרתה להניא את לב העם מעלות ארצה ומלכובשה.
והם הוסיפו: "וגם ילדי הענק ראינו שם" {שם}.
להגביר את אפקט הפחד. וכן גם "עמלק יושב בארץ הנגב" {שם}. והמילים, כמשתמע מן המדרש הבא, נבחרו בקפידה:
'מה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו, מזכירין לו הרצועה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל' (ילקוט שמעוני במדבר, תשמ"ג).
לאמור, ניצול אמצעי הפחדה מרומזים, העלאת שמו המעורר חלחלה של אויב, שאותו כבר פגשו בשדה הקרב מיד בצאתם מארץ מצרים.
וכך, למרות הדיוק במסירה 'אובייקטיבית' של מראה עיניהם בארץ, טמנו בלבבות את זרע הפורענות, שהכשיר את הרקע לדיבור גלוי יותר.
כי 'כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחין בטובה ומשלימין ברעה' (מדרש).
'וכל לשון הרע, שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו' (מסכת סוטה ל"ה.).
זהו סגנון הדיבור של: 'כן, אבל…' – המפיל חללים.
מתוך מחנה המסיתים קמו שניים, שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. השניים – כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון. אף הם בין השבים מתור את הארץ. בשמעם את דברי המרגלים חשו, כי פורענות נוראה מתקרבת. על כן, בניסיון למנעה, פעלו מיד. הם התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים ובארץ, שהלך וגאה:
"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" {שם, ל'}.
זוהי שפת האמונה, המסוגלת להבחין גם באמיתות שמעבר לאופק הרגע והעכשיו. אף הם הכירו היטב את העובדות בשטח. גם הם פגשו בארץ את ילידי הענק, הבחינו במבצרי 'הבופורים' המרובים, וידעו, "כי עז העם". אולם, ההתייחסות לכל אלה היתה שונה. למרות הכל אמרו: "עלה נעלה"…
חכמי המדרש מתארים, כיצד הצליח כלב להשתיק את העם הנרגן והמתמרד. שתי מילים בפסוק שהוזכר, מילים הנראות מיותרות במבט ראשון – מרמזות על התכסיס שנקט. שתי המילים הן: "אל משה". מה פירוש "ויהס כלב את העם אל משה"? ממתי משתיקים מישהו אל מישהו אחר? אולם, כלב ראה, כי אוזני העם אטומות. הם כבר לא יקשיבו לקול התבונה, לא יטו און למילים, אם לא תהיה בהן הבעת גנאי והתנגדות למשה. על כן, פתח כך:
'השתיק את כולם לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור, שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו' (רש"י בשם המדרש).
כלב יצר, בדבריו, אפקט פסיכולוגי חיובי. הפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ. הזכרת מעשיו המופלאים של משה בעבר, ערובה הם לעזרת ה' לעם גם בעתיד.
כתגובה, הסירו המרגלים את מעטה הרמז, בו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש, שמא יצליח כלב להטות את לב העם, הניע אותם לדבר גלויות.
"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" {שם, ל"א}.
ובפסוק שלאחריו, דיברו בשלישית אל העם. הפעם ישירות אליו, בלא הקדשת שימת לב למשה, לכלב ולדברי המאמינים בהבטחת ה', כי אכן ינחלו את הארץ:
"ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אתה… ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" {שם ל"ב-ל"ג}.
הדברים נקלטו בלבבות, והאסון נחת. העם נשא קולו בבכי, ועל דור המדבר נגזר להישאר בו, ואל הארץ המובטחת – לא יבוא.
השאלה המכאיבה והמתבקשת מאליה היא:
כיצד יתכן קיטוב עמדות שכזה, בתוך מחנה המרגלים, בהערכת אותן העובדות? מדוע היתה מסקנת הרוב, שאין כל סיכוי לכבוש את הארץ, בעוד טענת כלב היא: "עלה נעלה"? האם ההגיונות כה מנוגדים?
חז"ל גילו לנו את צפונות התת-מודע של המרגלים בעת יציאתם לשליחות הריגול. צפונות, שהשתתפו השתתפות פעילה ביצירת 'קונספציית המרגלים'.
שכבות שונות מנפשנו משתפות פעולה, עד שהמעשה יוצא אל הפועל. ובכדי להבחין, איזו מיד הפעילה בקרבנו, עלינו לדעת, כיצד מתרקם מעשה…
…מעשה המרגלים. המסקנה ההגיונית השכלית (ה'שיטה') היתה שם: 'לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו'. האחיזה במציאות: 'ארץ אוכלת יושביה' – 'בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים' (רש"י) מצב המעורר את המידה: הכניסה הקרובה לארץ, והחשש, שיפסידו את משרותיהם כנשיאים (חז"ל). המידה שהתעוררה: רצון השררה והקנאה…
מקור המעשה נעוץ תמיד במידה. המידות הן הן מקור המעשים! השיטה או ההסברה השכלית, שניתנת כדי לנמק את המעשה, היא התולדה של המידה. אין 'שיטה', שאין מקורה במידות. מה שמפעיל את המידה הוא בדרך כלל מצב חיצוני. כמעט אין מידה מצד עצמה, בלי גורם מן החוץ.
ביותר אנו שמים לב לעובדה, כי תמיד מוצאת לה המידה, שהתעוררה לפעול, איזו אחיזה, המצדיקה את פעולתה, לכאורה… המרגלים מצאו בכל מקום בואם קוברי מתים (עלי שור)
זהו, אם כן, סוד ההגיונות המנוגדים שנחשפו בפרשה זו. ההיגיון כמשרתם הנאמן של המידות. היגיון, המצדיק את נטיות הלב ומסביר את העובדות, ובלבד שיתאימו לרצון הכמוס.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
תאמין בחיים ותחיה את האמונה. {רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובביץ'}
סטטוס שבועי:
העם היהודי נרדף, כפי שלא נרדף אף עם אחר על פני האדמה. פרנסתם ותחומי מגוריהם הוגבלו, הם הוכו, נשדדו, גורשו מבתיהם, עונו בכל סוגי העינויים האפשריים ונרצחו בכל המיתות שבן אנוש מסוגל להעלות על דעתו. כל זאת אך ורק מפני סיבה אחת ויחידה - עצם היותם יהודים.
ציטוט שבועי:
יהודי הוא זה הדואג שילדיו וצאצאיו יישארו יהודים. {שמעון פרס}
סיפור שבועי:
הנני מוכן ומוזמן...
הרב אריה לוין זצ"ל (הידוע בכינויו - רב האסירים) הלך עם נכדו ברחוב, בסמוך לאולם בו התקיימה שמחה. הבחין ר' אריה במשתתפים, ומתברר לו שזו שמחה של אנשים שהוא מכיר.
אמר ר' אריה לנכדו: בוא נכנס ונאחל מזל טוב.
אבל לא הזמינו אותנו ענה לו הנכד.
אמר ר' אריה: מי אמר שצריך הזמנה על מנת לשמוח בשמחה של מישהו אחר? אפשר להכנס ולשמוח איתם גם ללא הזמנה!
והוסיף: אילו היו נוהגים כך - לא היה נחרב בית המקדש! אילו קמצא, שבטעות לא קיבל את ההזמנה, היה נכנס סתם כך לבית המשתה של העשיר גם ללא הזמנה, היתה מתבררת הטעות וכל ההיסטוריה של העם היהודי היתה שונה...
פרשה שבועית:
פרשת קרח / 'איחוד לא מאוחד'
"וייקהלו על משה ואהרון ויאמרו אליהם רב לכם כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" {במדבר ט"ז, ג'}
קורח הוא האיש שקרא תיגר על הנהגת משה ואהרן, שהפריח את סיסמת השוויון {כל העדה כולה קדושים}, ומכוחה תבע מן ההנהגה יתר ענווה {מדוע תתנשאו על קהל ה'}. תביעה שהשמיע אדם שכל מחאתו נבעה מהתנשאות ומגאווה (אמנם לפי מדרגתו), מתחושת קיפוח ומקנאה, על כי נמנע ממנו תפקיד, לו היה ראוי לפי דעתו.
חז"ל שואלים: קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
התואר שטות מוענק למעשה חסר תועלת. ואכן, כך היא הפלגנות, שהרי אין למחלוקת שום יסוד, בסיס וגוון קונסטרוקטיבי. אף שמץ של יצירה ובנין אין בה, אלא כולה הרס.
הכול פונים, מאז ומעולם, אל יצר הפלגנות, אל ההתנצחות, אל הריב ואל התככים, היוצרים גם אצל 'המנצח' מרירות, התקשחות, שחיקת המוסר האישי והחברתי. כלומר, גם המנצח - מנוצח.
קורח לא היה בודד.
הוא עמד בראש קואליציה של ממורמרים. בנקודה זו טמון שורש הבעיה ושקרו של המרד הקדוש.
מי היו שותפיו למאבק?
זהותם נחשפת בפסוק: "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן... ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה, קריאי מועד אנשי שם" {שם, ב'-ג'}.
דתן אבירם ואון בן פלת היו בני שבט ראובן. אף כי לא הורגש הדבר מעל פני השטח, רטן חלק מבני שבט זה על כי נלקחה ההנהגה משבטם - בכורו של יעקב - והתחלקה בין שבט לוי (כהונה) לשבט יהודה (מלכות). בהצטרפם עתה למרד קורח, נתנו ביטוי לתסכולם העמוק.
לדעת פרשנים, מאתיים וחמישים נשיאי העדה שחברו אף הם למרד היו בכורים. עד לחטא העגל הם נשאו בנטל ההנהגה והכהונה, ולפתע נדחו, בעטיו של החטא, אל שולי התפקידים הבכירים, הרחק מן הזרקורים. עתה מצאו את ההזדמנות להיפרע ממשה ומאהרן ש'פגעו בהם'.
בפיהם חזון אחד: החלפת ההנהגה הקיימת והקמת שלטון העם. אך בלב כל אחד משותפי המאבק קיננו שאיפות מנוגדות בתכלית. קורח הלוי ביקש את כתר המנהיגות לעצמו. דתן ואבירם, בני ראובן, חפצו להשיב את השלטון לשבטם ולדחוק את הנהגת הלויים. ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה חלמו על ימי מלוך כת הבכורים, בתקווה לשלח לבתיהם את שבט לוי ואת שבט ראובן גם יחד.
על כן, היה איחודם איחוד שווא, נעדר אמת. 'איחוד' שבטעות יסודו. שכן אם יצליחו במשימתם וימגרו את השלטון, או אז תפרוץ ביניהם המחלוקת הגדולה. אז ייחשפו רצונותיה האישיים של כל קבוצה, החפצה לנצל את שותפיה למטרותיה היא, לטפס על גבם א-ל הגדולה המיוחלת.
מה פלא, איפוא, שליכוד כוחות כזה מסביב לקורח נכשל. למרות מערך הפעולה האחיד שיזם - אבדו האיש ו'שותפיו'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם כלום. {קהלת רבה פרשה ה' ט"ו}
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
ציטוט שבועי:
האמת היא ערך מוחלט. אין היא זקוקה לאישורם של אלה המורדים בה. אבל, אם גם המתכחשים לה מודים בה, אות הוא כי ניצחונה השלם הוא בלתי נמנע. {מנחם בגין}
סיפור שבועי:
הצוואה...
אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים, כותב את השורות הללו, שעה שגטו ורשה עומד בלהבות, והבית שבו אני נמצא עכשיו הוא מן האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, קבר למגיניו ולדרים בו. על פי קרני השמש החודרות מבעד לאשנב הקטן של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה..
עתה באה שעתי, וכאיוב יכול אני לומר - ואין אני היחיד שיכול לומר זאת: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.. בן ארבעים אנוכי, וכשאני משקיף עתה אל שנותיי שעברו, יכול אני לומר בבטחה, עד כמה שאדם יכול להיות בטוח בעצמו, כי חייתי חיים ישרים. לפנים האירה לי ההצלחה פנים, אך מעולם לא התנשאתי. ביתי היה פתוח לכל, והייתי מאושר כאשר יכולתי לגמול טובה לבריות. עבדתי את אלוקי בהתלהבות, ובקשתי היחידה אליו הייתה לעבדו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אין אני יכול לומר, לאחר כל מה שעברתי, כי יחסי לאלוקים לא נשתנה. אך יכול אני להגיד, בכל הביטחון אשר בי, כי אמונתי לא נשתנתה כמלוא הנימה. לפנים, עת שבעתי טוב, יחסי אליו היה כאל מי שמשפיע בלי הרף את חסדיו עלי, ותמיד נשארתי חייב לו בעד זה, עתה יחסי אליו כאל מי שחייב גם לי משהו...
אני גאה על שיהודי הנני. הייתי בוש להשתייך לאותם העמים שהולידו וטיפחו את אותם הרשעים, האחראים למעשים שנעשו בנו.
אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגד הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו.
אני מאושר להשתייך לאומלל מכול אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם.
אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל, אף על פי שעשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו... אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מייסרני.
ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך ייסורינו האין סופית, יש לנו, המעונים, הנרמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים, לנו המבוישים והמושפלים, הנכחדים במיליונינו, יש לנו זכות לדעת היכן מסתמנים הגבולות של סבלנותך.
ועוד עלי להגיד לך: אל נא תמתח את החבל יותר מדיי. כי הוא יכול, חלילה, להינתק. הניסיון בו נסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר, שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם ובחרונם הפכו לך עורף...
מחל לאשר ניאצו את שמך, לאשר הלכו אחרי אלוהים אחרים, לאשר נעשו אדישים כלפיך. כל כך ייסרתם, עד שאיבדו אמונתם כי אביהם אתה, כי אב אחד לכולנו.
ואם אינך אלוקי, אלוהיהם של מי אתה? אלוקי הרוצחים?
אין אני יכול לשבחך על המעשים שאתה סובל. אך אני מברכך ומהללך על עצם קיומך, על גדולתך הנוראה, שהיא כנראה כה אדירה, שכל המתרחש עתה כאין וכאפס הוא בעיניך. אך דווקא משום שהנך כה גדול ואנוכי כה קטן הנני, אבקש ממך, אתרה בך, למען שמך: חדל נא להראות את גדולתך על ידי זה שהנך נותן לייסר את האומללים.
אין אני מבקש כי תייסר את האשמים. הם יתייסרו לבסוף על ידי עצמם. כי במותנו מת מצפונו של עולם, כי עולם שלם נרצח עם מותו של ישראל.
העולם יאכל את עצמו ברשעתו שלו, הוא יטבע בדמו שלו.
אין המוות יכול לחכות עוד, ועלי לסיים את כתיבתי. מהקומות שמעלי הולכות ונעשות היריות חלשות מרגע לרגע. עכשיו נופלים אחרוני המגינים, ואיתם גוועת ורשה הגדולה, היפה, ייראת האלוקים, ורשה היהודית. השמש נטתה לשקוע, ואני מודה לאלוקים על שלא אראנה עוד.. בעוד שעה לכל היותר, אהיה עם אשתי וילדי, ועם מיליוני בני עמי האחרים שנספו. באותו עולם יותר טוב, בו אין ספקות, ובו אלוקים שולט יחיד הוא.
אני מת בשלווה, אך לא בסיפוק. מוכה, אך לא מיואש. מאמין, אך לא מתחנן. מאוהב באלוקים, אך לא עונה אמן בעיוורון.
הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו, קיימתי את מצוותיו גם כי ייסרני. אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס.
ואלה הם גם דבריי האחרונים אליך אלוקי החרון. לא יעזור לך מאומה. הכל עשית כדי שאעזוב אותך, כדי שאכפור בך, אולם מת אני כפי שחייתי, מאמין אמונה חזקה כסלע.
ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט, אשר ישוב ויאיר את פניו לעולם, ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר.
שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד. - בידך אפקיד רוחי!
פרשה שבועית:
פרשת חוקת / 'כיבוש משחית'
"כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו... והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך" {במדבר כ', י"ד-י"ז}.
עם ישראל נלחם באויבו והכה אותו עד חרמה. מול אויב אחר נסוג העם ולא נלחם. משנוכח שבדרכים דיפלומטיות לא ישיג את מטרותיו, נמנע מעימות צבאי.
המגע הראשון התקיים עם האדומיים. מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו. שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה:
"נעברה נא בארצך" {שם}.
הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. אזכור התלאות של בני ישראל במצרים ובמדבר לא עשו כל רושם ולא ריככו את לבו של המלך. דוגמא ראשונה לאדישות העולם לסבל יהודי. גם ההבטחות החגיגיות: "לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל" {שם י"ד, כ"א} - הבטחות הבאות למנוע כל נזק אפשרי, לא העניקו את רשיון המעבר המיוחל.
התשובה היתה שלילית ותקיפה:
"לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" {שם י"ח}. כדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל "בעם כבד וביד חזקה" {שם כ'}.
ועם ישראל נסוג. ויתר על רצון המעבר.
מדוע נסוג? האם פחד מפני עימות צבאי? שמא חשש שחייליו אינם אמיצים דיים?
לאו דווקא.
באותה פרשה {כ"א, א'-ג'}, אנו קוראים כיצד היכה צבא ישראל את הכנעני מלך ערד, שהעז לתקוף ואף שבה ממנו שבי: "וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה".
לא חוסר אומץ לב והעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.
זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר זמן גם למושלה של ארץ אחרת. שם, בניגוד ל'מקרה אדום', גרר הסירוב התקיף מלחמה:
"ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה וילחם בישראל" {שם, כ"ג}.
תוצאות העימות הצבאי היו:
"ויכוהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו וארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" {שם כ"ד}.
והשאלה המתעוררת מאליה היא: מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד את ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים שהנחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?
אכן, שיקולים כבדי משקל. אסור להן למלחמותיו של עם ישראל, שיתנהלו בהתאם 'למקובל'. עקרון יסוד שהוצב בתחילת הדרך, כי אסור לפגוע בריבונותו של עם על ארץ שהוא יושב בה בזכות. על כן, נסוג עם ישראל מגבולו של אדום, שכן אדום במולדתו יושב. אזהרה תקיפה אסרה כל התגרות בם:
"אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי יורשה לעשו נתתי" {דברים ב', ה'}.
משום כך, למרות סירובו של אדום להעניק זכות מעבר, צעד עוין ומרושע כלפי עם ישראל, אין הדבר מצדיק פגיעה מצדנו בריבונותה על ארצו.
שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי. ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד. בשעתו ניתנה למואבים, אולם האמורים גירשום. היא אינה שייכת, איפוא, לאמורים. ולכן, אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, גרר הסירוב את כיבוש ארצו בציוויו של האלוקים (עיין דברים ב', ל"א). ומעניין, תנופת הכיבוש של ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון: "כי עז גבול בני עמון" {במדבר כ"א, כ"ד}.
מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י מאיר את עינינו: 'התראתו של הקב"ה, שאמר להם אל תצורם' {דברים ב', י"ט}.
הנה שוב, בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.
חשוב היה, שעם ישראל ילמד שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו. חשוב היה, שידע כבר בצעדיו הראשונים שלא הכח מצד עצמו, גם לא החיפוש אחר 'מרחב מחיה' מהווים עילה למלחמה והצדקה לכיבוש. הנסיגות הללו מהגבולות האסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען, כי אם לשחררה. הארץ מיועדת לבני שם שעמהם נמנים בני ישראל. היא אינה של בני כנען שכבשוה.
כל עוד אמת זו חיה בלב העם, היא לא תהפוך אותו לכוח כובש העולה על במת ההיסטוריה, שנצחונותיו עלולים להביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בדבר שהאדם משוחד, לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו... {רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד}
סטטוס שבועי:
תופעת נצחיות העם היהודי מהווה כאחד הגורמים לאנטישמיות, אולם היא גם מסלקת מראש את אפשרות הצלחתו של רעיון השמדת העם. למרות זאת אין האנטישמים מתעייפים, ובכל דור ודור הם עומדים עלינו מחדש לכלותנו.
ציטוט שבועי:
היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ ישראל. {חנה סנש}
סיפור שבועי:
פגישה גורלית!
בפברואר 1940, לאחר פטירתו של הרב הראשי לרומניה, הרב יעקב יצחק נימירובר, התמנה הרב שפרן לתפקיד הרב הראשי של יהדות רומניה. הוא היה רק בן 29 בעת המינוי, והיה הרב הראשי הצעיר ביותר.
באותה עת היו ברומניה כ- 800,000 אלף יהודים. מצב של בני הקהילה לא היה קל, שכן החקיקה האנטישמית הכבידה מאוד על הקיום היהודי. בספטמבר 1940 נוצרה ברית בין גרמניה הנאצית לרומניה. יהודים רבים נהרגו בבירה בוקרשט, בינואר 1941, כשאנשי 'צלב הברזל' הפשיסטים ניסו לתפוס את השלטון. כחלק מן החקיקה האנטי-יהודית בוטל ארגון הפדרציות היהודיות בשנת 1942, הרב שפרן עזר להקים מועצה יהודית במחתרת וביתו הפך למקום המפגש הסודי של מנהיגיה.
רומניה הייתה מדינת הציר היחידה שניהלה דיאלוג עם ההנהגה היהודית, וב- 1942 כשתכננו הנאצים את גירושם של כל יהודי רומניה, הרב שפרן פנה לראש הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, ההגמון באלאן, שהיה גם חבר של השליט המדינה אנטונסקו, ויחד הם ניסו לפנות אליו בניסיון לשכנעו לא למסור את יהודי רומניה לידיהם של הנאצים.
כדי לסכל את הניסיון לגרש את יהודי רומניה למחנות ההשמדה, ארגן הרב שפרן קואליציה שכללה את משפחת האצולה של רומניה. המלכה האם הלנה, והמלך הצעיר, מיכאל. הוא אפילו הצליח לקבל עזרה מהוותיקן.
וכך סיפר הרב שפרן בעדותו על הפגישה הגורלית עם ראש הכנסייה האורתודוקסית ברומניה, ההגמון באלאן:
ישבנו והיינו במצב של ייאוש גמור. ידענו שהעניין של כיליון רציני. מה לעשות? מה לעשות? ידענו שהמטרופולין באלאן, שהוא ההגמון האורתודוכסי בסיביו, הוא אחד הקרובים לפי ההשקפה האנטישמית וגם באופן אישי של המרשל אנטונסקו. אבל הוא גר בסיביו, וסיביו זה מקום פורענות, מפני ששם נמצאים הגרמנים וגם הגסטאפו שלהם... איך להיפגש איתו? לנסוע לסיביו? לא רק העניין שאנשי הגסטאפו יוכלו למצוא אותי שם ולעצור אותי, אבל הם יכולים גם כן לעצור את באלאן. אם כן, מה לעשות כדי להגיע לבאלאן? אמרתי לנסות לעשות מעשה נועז שלא ייעשה באופן רגיל ולבקש, שאני אבקש ממנו להיפגש אתי בבוקרשט. הודעתי לו שאני רוצה להיפגש אתו בעניין דחוף מאוד, ואודה לו אם ייתן לי את האפשרות לראות אותו בבוקרשט.
כשקיבלנו את הידיעה מבאלאן שהוא בא לבוקרשט לראות אותי, יכולנו לומר שבוודאי ראינו את הנס, שהוא בא לשם זה להיפגש עם רב – אתחלתא דגאולה. הוא הודיע לי שהוא יבוא, והוא בא כמעט תיכף ומיד. אינני זוכר כמה זמן עבר...והבינותי שהעובדה הזאת שהוא בא והודיע לי שאני יכול לבוא תיכף ומיד זהו כבר סימן שעודד אותנו. באתי אליו באמת תיכף ומיד, אינני יודע אם עברה חצי שעה או שעה אחת מרגע של הידיעה בטלפון עד בואי אצלו. הוא לא קיבל אותי בסבר פנים יפות.
נפגשנו שנינו ביחידות, במשרדו של גנרל בויטויאנו. היה זה בית גדול עם חצר. אני מאוד התרגשתי, ואמרתי לו שכאן מדובר בחיי בני אדם שהם חפים מפשע ולא יכולתי לעצור את דמעותיי. אמרתי לו שהוא עתיד לתת דין וחשבון אם משהו יקרה והאנשים האלו שהם חפים מפשע הם יושמדו. ואמרתי לו: אתה מאמין שיש גם חיים לעתיד לבוא? ואני אעיד לפני הקב"ה שאתה אחראי!
הוא קם מכיסאו, ככה הסתובב בחדר, ולא ענה, הסתובב במשך כל כמה דקות, לא ענה. אחר כך התיישב בכיסאו, ליד השולחן ואמר לי: מה אתה דורש ממני לעשות? אמרתי: אני דורש שאתה תתקשר תיכף ומיד עם המרשל אנטונסקו, כדי לבטל את הגזירה הזאת. הוא חיכה כמה דקות, הוא לקח את השפופרת וטלפן למרשל אנטונסקו ודרש ממנו לקבל אותו תיכף ומיד. הוא אמר לו שהוא לא יכול לקבל אותו תיכף ומיד מפני שהוא עכשיו עסוק וטרוד, אבל הוא יוכל לבוא לארוחת הצהרים. אני נשארתי אצלו במצב מאוד קשה, נרגש, ואמרתי לו: הנה, כבוד ההגמון, עכשיו נמצאים יהודים בבית הספר הזה שנאסרו, והם עומדים על סף הגירוש לטרנסניסטריה. הם יהודים חפים מפשע, והם נאסרו שם בבית הספר הזה, מפני שהבנים או ההורים שלהם לא התייצבו כמו שדרשו מהם בשביל עבודת כפייה, והם רוצים לגרש אותם.
אנחנו דיברנו והשעה המכריעה הגיעה, והוא יצא לחצרו של הבית הזה, והמכונית חיכתה שם, אני ליוויתי אותו, ואמרתי לו: כבוד ההגמון, אתה יודע שעכשיו השליחות שלך היא שליחות לא רק חשובה, אלא שליחות שבה תלויים החיים של אלפי אנשים, נשים וטף, ואני מבקש ממך שתדע שאנחנו מתפללים בשביל ההצלחה של התפקיד שלך... אני נפרדתי ממנו, בכיתי, והוא נפרד ממני, והיה ככה, הוא בעצמו במצב נפשי לגמרי אחר מהמצב הנפשי שמצאתי אצלו כשראיתי אותו כשנכנסתי למשרדו.
זה היה בערך בשתיים עשרה וחצי. באתי הביתה ונפלתי לתוך הכיסא, וככה התעלפתי. ואשתי מצאה שהיה לי חום גבוה. זה מצב של התרגשות גדולה. בשעה שלוש בערך הוא מצלצל, והוא אומר לי: אדוני הרב הראשי, אני מודיע לך שדיברתי עם המרשל, והוא אמר שהוא יחליט, זה בוטל עכשיו. לא ידעתי את המלים שיכולתי לבחור במצב הזה, והודיתי לו. הגירוש בוטל.
פרשה שבועית:
פרשת בלק / 'צדקת האו"ם'
"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" {במדבר כ"ב ו'}.
בלק טען כי עצם קיומו של עם ישראל מהווה סכנה לאנושות, למדינות התרבות, ובגללו ייהרגו אנשים, נשים וטף או שיהפכו לפליטים גולים מארצם.
מיד עם בואו של בלעם לעיר בירתה של מלכות מואב, הוא משתכנע ב'אמת דרכו' ובחשיבות השירות הנעלה שהוא מתכונן לבצע למען האנושות הסובלת. בלק הציע בפניו, מוחשית, את הבעיה. את הסכנה הטמונה בעצם קיומו של עם ישראל. כה נאמר בכתוב: "וילך בלעם עם בלק ויבואו קרית חצות" {שם כ"ב, ל"ט}.
עם ישראל מהווה סכנה לאנושות, למדינות התרבות. הוא גורם סבל לאנשים חפים מפשע, ובגללו ייהרגו אנשים, נשים וטף או שיהפכו לפליטים גולים מארצם.
בלעם מכין עצמו לרגע הקללות הגדול. בריכוז נפשי עצום מנסה הוא לקלוט בראי לבו את קרני השמש הנבואיות, שיבעירו למענו את האש הרצויה לו להשמדת העם.
ולמען קדם את המטרה מבקש בלעם מבלק: "בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים... אולי יקרה ה' לקראתי" {שמות כ"ג, א'-ג'}.
אולי יקרה הנס, אולי יניח ה' לבלעם לעשות בעם הזה כרצונו. ואז: "ויקר אלוקים אל בלעם" {שם ד'}.
האלוקים נראה אליו. רוחו של בלעם זכתה לנבואה. ומה היו מילותיו הראשונות? הנה הן לפניכם:
"ויאמר אליו: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" {שם ד'}.
כמה אוויל היה בלעם באותה שעה, כאשר האמין, שגם את האלוקים ניתן לקנות, כשהחליט שאין האלוקות פועלת בהתאם לעקרונות מוצקים של צדק ושל יושר מוחלטים. כשקיווה, שניתן לקנות אצלו באמצעות שוחד, 'צדק' שונה.
אכן, ידע בלעם הגדול, שהוא עושה עתה שטויות. אולם שנאתו לעם ישראל היתה כה עמוקה וכה תהומית, שכדי לממש אותה, ניסה הכל...
וראו נא לאילו מחוזות נפש מסולפים הובילה אותו שנאתו.
בעומדו על אחד מהרי מואב, בצפותו בעם ישראל ששכן למטה בערבה, נזכר בטיעון חשוב. כנאמר בפסוק: "וישת אל המדבר פניו" {שם כ"ד, א'}. 'שהזכיר להם את עוון העגל, שעשו במדבר' (שפתי חכמים על רש"י, שם).
בלעם תובע, איפוא, מן האלוקים שיעשה צדק בעולם.
מדוע, שאלה רוחו של בלעם, מדוע אינך מעניש את העם שמרד בך, שיצר עגל זהב והשתחווה לו? הלא גזרת עליו כליה בעטיו של חטא זה! מדוע אינך ממצה איתו את הדין?
אברהם אבינו הוא ניגודו ההיסטורי של בלעם. הזכרנוהו כדי להבליט את הניגוד התהומי בין השניים.
גם אברהם דרש צדק מן האלוקים, אולם צדק הפוך. כשהודיעו האלוקים, שבדעתו להביא כליה על ערי הרשע סדום ועמורה, שכן "חטאתם כי כבדה מאד" {בראשית י"ח כ'}. התחנן אברהם וביקש מן האלוקים שיאריך אפו ולא ישמידם.
כך עומד ה'צדק' ה'בלעמי' מול הצדק ה'אברהמי'. אברהם דורש מן 'השופט כל הארץ', שיעשה משפט ולא ישמיד את ערי הפשע והחטא, ואילו בלעם תובע מיצוי הדין הקיצוני דוקא כלפי עם ישראל. מסביב שולטת התרבות האלילית במלוא מובן המילה. ובכל זאת, אסור לסלוח לעם ישראל גם אם נכשל בו רק פעם אחת.
'צדק' זה ממשיך לשלוט מאז בעולמנו. עמים יטבחו איש את רעהו, והעולם יקבל עובדה זו ב'הבנה'. העולם 'המזועזע' יביע מיצוי הדין לא עם הרוצחים בפועל, חלילה, כי אם אתנו - ישראל.
כלומר, עוד בלעם חי!
היודעים אתם, מה ההבדל בין אברהם לבלעם? מדוע כל אחד מהם חש בלבו צדק מסוג שונה?
למדנו בפרקי אבות:
'מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה', ואילו 'עין רעה... מתלמידיו של בלעם הרשע' {פרק ה' משנה י"ט}.
אין צדק אובייקטיבי צומח מלבו של אדם. תמיד תמיד תהיה דרישת הצדק בבואה למידותיו ולתכונותיו. הצדק של 'עין טובה' ידרוש חנינה גם לרשעים, ו'עין רעה' כעינו של בלעם, תתבע צדק ומיצוי דין עם הצדיקים דווקא. מאז ועד עצם היום הזה.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
לא תגורו מפני איש, ואל תתגרו באיש {הרב יוסף קאפח}
סטטוס שבועי:
צום שבעה עשר בתמוז ודיני האבילות בימי בין המצרים אינם באים להנציח את צער החורבן שקרה לפני אלפיים שנה. כאב לא מחזיק מעמד זמן ארוך כל כך. הוא נמוג. העניין בתשעה באב ובשלושת השבועות שקודמים לו, הוא להתחבר לכאב ממנו אנו סובלים עכשיו, מהאובדן שמשפיע עלינו עד היום.
ציטוט שבועי:
היכולת לחוש כי מאחורי כל דבר שאפשר לחוות נמצא משהו שמוחנו אינו מסוגל לתפוס. משהו שיופיו ושגיבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין ובהשתקפויות רפות, זוהי דתיות, במובן הזה אני דתי. {אלברט אינשטיין}
סיפור שבועי:
'מתנת נישואין...'
רבי אריה לוין פנה לכלתו - רעייתו לעתיד, ערב נישואיהם, ואמר לה, שיש נוהג בירושלים שהחתן קונה מתנה לכלה והכלה קונה מתנה לחתן. אבל מה אעשה ואני יתום עני ואת יתומה ענייה. אין לנו כסף לקנות מתנות. אבל את יודעת, יש משהו שאנחנו יכולים להעניק אחד לשני מתנה. זה לא יעלה לנו כסף וזה יחזיק מעמד זמן רב. מתנה יקרה מפז!
הבה ונקבל על עצמינו שבמהלך חיינו המשותפים תמיד נוותר אחד לשני. זאת תהיה מתנת הנישואין שלנו. מתנה בחינם שתחזיק מעמד שנים רבות ולתמיד...
פרשה שבועית:
פרשת פנחס / 'שלום במתנה'
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום". {במדבר כ"ה י"א – י"ב}
בלעם הבחין במידת הצניעות ששררה במחנה ישראל. חברה שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, מרמזת על איפוק ביחסי אנוש, על התעלות מעל החטטנות החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. במצב כזה, איש אינו בוחש בחיי הזולת, אינו מקנא בו, אינו מרכל עליו, אינו חושב בביתו, באשתו ובהצלחותיו. זוהי הצניעות במובנה הרחב, הצניעות במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב מולם על מרומי אחד מהרי מואב.
אין כח בעולם שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על ערכים. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע.
העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב'טהרת המשפחה הישראלית' באמצעות גירויו של היצר הרע, ואז ישווה עם ישראל לעמך בכול. אז תוכל לו. ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה שהוטלה עליהן. ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה.
למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם. במיוחד 'הצטיין' בכך נשיא שבט שמעון, שכמעט גרם אנרכיה מוחלטת במחנה ישראל:
כך התגלגלו המאורעות: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד" {במדבר כ"ה, ו'}.
פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון.
ואז יצא מן ההמון המתקהל - פנחס...
"ויקח רומח בידו ויבא אחר איש ישראל... וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה... ותעצר המגפה" {שם ז'}.
היה זה הרצח הפוליטי הראשון של נשיא שבט בישראל. רצח שעצר את המגפה ובוצע לעיני כול.
והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן, לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב'פרס האלוקים לשלום'. כה הם דברי האלוקים:
"פנחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום" {שם, י"ב-י"ד}.
כלום היתה מותרת אלימות זו? ודאי שלא! התורה והתלמוד תחמו היטב את גבולותיו הצרים של החוק, המתיר להרוג אדם.
אולם ברכתו של האלוקים העניקה לו לגיטימציה. לו ולא לזולתו. מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.
אלוקים העניק לו את השלום. מדוע?
במעשה שבו השיב פנחס את ההרמוניה ואת האיזון למחנה ישראל, פרץ את גדריו שלו: הוא הרג, במו ידיו, אדם! בכך הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.
ברכת השלום האלוקית היתה מידה כנגד מידה - להשיב את השלום לנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, שלמרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום וההרמוניה האישית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון... הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בעירבוביה. הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא, הוא כולו חייב, וגם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו... {הראי"ה קוק זצ"ל}
סטטוס שבועי:
אחת מהבעיות היהודיות של הדור האחרון הוא שיעור ההתבוללות ההולך וגדל בנישואי תערובת. הסיבות העיקריות לכך הן, האמונה ברומנטיקה המעודדת קשר רגשי כקריטריון יחידי לקשר זוגי, וחוסר ידע של ערכי מסורת והיסטוריה יהודיים, הזהות היהודית מיטשטשת והסיכוי לחינוך יהודי לילדים, קטן. {הסוכנות היהודית}
ציטוט שבועי:
השלום, בדומה לצדקה, מתחיל בבית... {יצחק בן-צבי}
סיפור שבועי:
'הדתת שרון..'
יומיים בטרם התמוטט ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוא התקשר כשעה לפני הדלקת הנרות בערב שבת היה הדבר. אני נכנס לצנתור בראשית השבוע הבא ואשהה יום אחד בבית החולים. עם שובי לעבודתי למחרת, מבקש אני ליצור עמך קשר ולקבוע פגישת עבודה בנושא כאוב שמדאיג אותי ביותר. בנוסף לבעיות הביטחון והכלכלה יש לנו שתי בעיות מהותיות, והן: הניתוק בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל, והניתוק של הנוער מן המסורת היהודית. אם חלק גדול של הנוער יודע כי 'מעריב' הנו שם של עיתון יומי ואינו יודע כי זו תפילה יומית שנאמרת בכל ערב זה אלפי שנים, אז יש לנו בעיה – דברי אריאל שרון.
הטלפון לתיאום הפגישה בין שנינו בשני הנושאים הללו מעולם לא צלצל. נפרדתי ממנו בשיחה זו באיחולי 'שבת שלום' ו'רפואה שלימה', ולא ידענו אז כי היתה זו שיחתנו האחרונה.
עד היום מפליא אותי כושר הראייה של מצביא דגול, אשר דואג לא רק לבעיה האיראנית, ליחסים עם סוריה, לשאלה הפלשתינית, לארגוני הטרור, לפער החברתי ולכל בעיות הפנים, אלא חושב על הצורך בהידוק הקשר בין ישראל לתפוצות ובהקמת גשר בין הנוער למורשת היהודית. {הרב ישראל מאיר לאו – הנחת יסוד}
פרשה שבועית:
פרשת מטות - מסעי / 'היורדים החלוצים'
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ... גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... לאמר... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה" {במדבר ל"ב, א'-ד'}.
ראשוני היורדים מן הארץ הם גיבורי פרשה זו. יורדים מיוחדים במינם, שירדו ממנה בטרם דרכה כף רגלם על אדמתה, עוד לפני שהעם עצמו ביצע את ה'עלייה הראשונה' אליה. כבר אז, בעת החניה מעבר לירדן מזרחה, ידעו הללו שברצונם לגור מחוצה לה.
כך נפער באותה שעה הפער הראשון בין העולים לארץ ישראל לבין המהגרים אליה.
המקנה הרב שזכו בו, הוא שהכתיב את התנהגותם. הוא היה המניע לשאיפותיהם, להחלטותיהם ולבקשותיהם. מקנה שכבר לא היה סתם רכוש, כי אם השקפת עולם. פנייתם אל משה היא מסקנה המתבקשת מאליה:
"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" {שם ה'}.
המנהיג הישיש שהביא את עמו אל גבול ארץ החלומות, האיש שהתחנן לפני האלוקים: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" {דברים ג', כ"ה}, קלט עתה את 'הבשורה': שאפנו לגאולה, ליציאה משעבוד מצרים, חפצנו לנטוש את המדבר הצחיח כי רצינו 'להסתדר בחיים'. חלומנו - להגיע אל המנוחה ואל הנחלה הארצית. נחלה, שתעניק לנו ביטחון וקיום בכבוד. זהו אופק חזוננו. ואם עומדים אנו מול ארץ רחבת ידיים, משופעת בכרי דשא למקננו, די לנו בה. חזון ארץ ישראל, העלייה אליה, הנהייה אחר 'הנשמה היתרה' הצפונה בתמציתה, אינם מדברים ללבנו. אנו זקוקים למקום מרעה למקננו. טוב לנו בגלעד ובבשן.
זהו כוחה של אהבת הממון ההופכת את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. לעתים, ערכם של כבשים הוא רב מערכו של טף, רב מערכם של בני אדם.
משה צפה בעיני רוחו בצרה החדשה המתרגשת על העם ממש לפני התממשות השלב האחרון במסע ייסוריו, רגע לפני הכניסה לארץ היעודה. בדבריהם ובבקשתם פגעו הם במורל העם המשנס עתה מותניים, האוזר חיל, המתכונן לקראת הקרב על כיבוש הארץ. הפחד מפני דמורליזציה הביא את משה להטיח בהם, מיד, דברים קשים:
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" {שם, ו'-ט"ו}.
דברים נוקבים, שהצמיחו את הפשרה הבאה: בני ראובן יזכו לנחלת עבר הירדן, אם יתגייסו לצבא העומד לכבוש את ארץ ישראל: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם" {שם, י"ז} "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן... ונכבשה הארץ... ואחר תשובו" {שם, כ"א}.
ארבע עשרה שנה שהו לוחמי הראובני והגדי בארץ ישראל המערבית. הם עזרו לשאר שבטי ישראל בכיבושה ובביסוס השלטון בה. ארבע עשרה שנות התמסרות למען העם כולו.
אולם, למרות מסירות הנפש שגילו בעת המלחמה על הארץ, על אף ההקרבה למען הכלל כולו, לא נמחק המניע לכל אלו: אהבת הממון. היא הטביעה בנפשם ריחוק מה מארץ ישראל, מקדושתה וממטרותיה הרוחניות. אנו מוצאים שלאחר שנים עמדו שבטים אלו על טעותם. אולם לא היה בכוחם לתקן מהלך היסטורי על גזר הדין האכזר, שנבע ממנו, גזר הדין שיצרו במו בקשתם.
בני גד ובני ראובן גלו תחילה מכל השבטים.
זרע הפורענות שהצמיח את חורבן ארץ הראובני והגדי לאחר מאות שנים, נזרע כאן, בעת הבקשה ה'תמימה' - "אל תעבירנו את הירדן"...
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בתי, אל תפחדי, כי עוד אזכרך ומארץ רחוקה אקבץ פזורך. עוד אבנך ונבנית ביפיך והדרך. {רבי חיים כהן - ארם צובה}
סטטוס שבועי:
תשעה באב נותן לנו הזדמנות להבין ולהרגיש מה אבד לנו. הוא נותן לנו הצצה כיצד יכולים להיראות חיים בהם העולם כולו כמה לרוחניות, לאור, לטוב אינסופי. כשאנו מתרכזים במה שאבד לנו, וכמה קשה לנו בגלות, ניתן גם לראות מה היה יכול להיות, ובכך לתת לנו תקווה וחזון לעתיד המזהיר במהרה בימינו.
ציטוט שבועי:
נודו למיללת על נהרות בבל, על שירה כי שבת מפי הנבל, על ארצה כי על יד חרב הגירו, על אל צורה באלהי זר המירו. {לורד ביירון}
סיפור שבועי:
הגברים בוכים בלילה...
זה לא חג, אני יודעת, אבל יש הרגשה מיוחדת בבית. אני ילדה קטנה כבת שלוש מלווה את ההכנות לליל תשעה באב ברגשות מעורבים. סידי לובש את הקופטאן הלבן, נועל נעלי בד, ג'דה גם היא מחליפה שמלותיה. סבא ניגש לארון הקטן ומוציא מגילה וסבתא ממלמלת: תשעה באב בהברה תימנית ובדגשים בב'. יש שקט מוזר בבית, גם ברחוב יגיע כפיים, אנשים הולכים לבתי הכנסת. אבא חזר מוקדם מהחנות בדוד ילין ואמא סיימה לבשל.
באותו ערב, אולי הייתי בת שלוש או חמש שנים, הלכתי עם סידי לבית הכנסת התימני 'הג'ורל', הלכנו ברגל מיגיע כפיים עד שכונת משכנות. סבא בנעלי הבד הרכות ובצעדים גדולים ואני בנעלי הליכה בצעדים קטנים נגררת אחריו. הרגשתי גדולה, זה היה כמו טיול ארוך רק אני וסידי, ולא ידעתי עדיין איזו חוויה מצפה לי.
כבר לפני שנכנסתי לבית הכנסת, שמעתי ניגונים בתימנית (בבית אצלינו כשהיה עצוב היו ניגונים מיוחדים, ג'דה היתה שרה כשעצוב היה לה). נמשכתי אל תוך האפלולית של המקום, ריח של ספרים עתיקים קידם את פני. ראיתי זקנים יושבים סביב סביב על רצפת בית הכנסת, אולי היו מזרונים או כרים, אני לא זוכרת בדיוק. בעיניים עצומות התחילו להתפלל, חלקם הביטו בספרים וחלק מהם התנודד לקצב השירה העצובה מצד אל צד. סידי ישב על הרצפה ליד הזקנים שהכיר ואני לידו. מציצה מעבר לכתפיים הרחבות של סידי.
פתאום ראיתי שהכתפיים שלו רועדות כל הזקנים התחילו יחד לקונן: "איכה ישבה בדד..."
סידי בוכה?
לא יכול להיות חשבתי.
כל הזקנים בכו. רעדתי, אולי היו לי דמעות בעיניים, דאגתי לסבא שלי. סידי בוכה כמו ילד קטן בקול רם ומנגב דמעותיו על חורבן ירושלים....
לפתע קלטתי שכולם בוכים. מה לעשות? רציתי ללכת, לברוח, אבל באיזה מקום הבנתי שזו התפילה והבכי בגלל תשעה באב, איך הם עשו את זה איך פרצו בבכי אמיתי ובקול, זה אני לא יודעת עד היום.
הזיכרון של תשעה באב בשבילי הוא סידי מתאבל על חורבן בית המקדש וירושלים, בוכה בבית כנסת תימני עם כל הקהל.
קשר עם מסורת ומורשת העם היהודי וההיסטוריה שלו מקופלים בחווית ילדות אחת, בתשעה באב בירושלים. {מזכרונות רות מרום לבית משפחת עצבה}
פרשה שבועית:
פרשת דברים / 'עוקף בג"ץ'
"ועשית הישר והטוב" {דברים ו', י"ח}.
שם, בערבות מואב, בעבר הירדן מזרחה, ניצב משה בטרם מותו ומשמיע את נאום חייו. שם, עמד עם שלם והאזין לו בקשב, שאין דומה לו.
שם, בערבות מואב שמעו דברים חדשים שלא ידעום עד לאותו יום. שם, הבינו לפתע את כל מה שלימדם עד עתה, באור חדש.
הוא ידע, כי זוהי פנייתו האחרונה אל עמו. הם ידעו, כי בקרוב לא ישהה עוד במחיצתם. עוד מעט תבוא השעה הקשה, בה יהיה עליהם להעפיל בלעדיו במעלה ההיסטוריה אותה יכתבו במו חייהם, בארץ ישראל.
המצוות שציווה משה את בני ישראל ברגעי חייו האחרונים, אינן נובעות מהשאיפה הבסיסית לסדר, משפט וצדק. הן נחצבות מעולמות עליונים יותר. מעולם האצילות עצמה. רוח של יופי וטהרה, מעבר להשגת אנוש פשוטה, מרחפת עליהם.
בספר שמות נאמר: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" {שמות כ"ב, כ"ד}.
בפסוק זה באה לידי ביטוי חובת העזרה לזולת. זו חובה אנושית בסיסית, ואם כי נושאת מצווה זו אופי מוסרי מובהק, הרי חלים עליה דברי האומרים שחברה מתוקנת חייבת להתבסס על זיקת גומלין בין הפרט לרעהו ובינם לציבור. רק כך ניתן לקיים חברה, ללא סכנת התפוררות. משמע, מעבר לצדק, בולט היטב הרצון האנוכי האומר, שכדי לקיים את הביטחון האישי, עלינו ליצור נורמות של עזרה הדדית.
אולם, בספר דברים, העלה משה מצווה זו לרמות אחרות:
"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו... כי קרא שמיטה לה'... פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע שנת שמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" {דברים ט"ו, א'-י'}.
לפנינו מצוות 'שמיטת כספים'. מצווה, האוסרת גביית חובות במוצאי שנת השבע. משה מוסיף ודורש מן האדם, לבל ימנע מהלוות לרעהו לפני שנת השמיטה. זאת, למרות שיודע הלווה היטב שגדולים הסיכויים שלא יראה את כספו בחזרה. 'קרבה שנת השבע', המפקיעה את החוב ופוטרת את הלווה מפרעון. במילים אחרות, משה תובע, בעצם, מן האדם בישראל שיוותר, במודע, על כספו שרכש בעמל רב.
בשם איזו נורמה בעולם יכול היה לבוא ולדרוש דרישה זו? ולא עוד, אלא לכנות את הסרבן המסרב לנהוג על פיה – 'בן בליעל' ורע לב? כלום נשללת כאן הזכות הטבעית וההוגנת של האדם להגן על רכושו?
משה, מדבר איתם באמת על עולם מוסרי מעבר לחוק ולמשפט. אל עולם זה חותרת התורה. זהו עולם המתמצה במשפט החוזר ונשנה בדברי הספר "ועשית הישר והטוב" {שם ו', י"ח}. עשיית המצוות וקיומן לא בעטייה של התועלת הנובעת מהן או לחברה, כי אם קיומן משום היותן הטוב והישר במהותן.
זו היתה החברה שחפץ היה משה להקים בארץ ישראל, החוק ישמש לה בסיס, שיאפשר קיום חברתי ויביא לרווחת הפרט. אבל העשייה האישית והציבורית חייבת לשאוף ולהתמקד אל מעבר לחוק. אל הרמה הדרושה המשתלשלת מן המוסר המוחלט עצמו, מן הישר והטוב שמקורם באלוקים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - צום קל ומועיל - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
למה נקרא שמה תבל: שהיא מתובלת בכל. שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום, שנאמר: "לא תחסר כל בה". {רבי שמעון בר יוחאי}
סטטוס שבועי:
האמונה העיקשת בבורא שהוא מקור כל הקיום, היא אבן פינה חשובה במונותיאיזם היהודי. בה בעת, לפי אמונה זו, ניתן לבני האדם גם חופש בחירה, אפשרות ליצור עולם מוסרי. בני אדם אולי אינם בוחרים את מה שקורה להם, אך הם תמיד בוחרים בין רע וטוב, נכון ולא נכון.
ציטוט שבועי:
אין אנו שוכחים לרגע כי בין שתומכים במהלכים שלנו ובין שמתנגדים להם - כולנו אחים, כולנו יהודים וגורל אחד לכולנו. {יצחק רבין}
סיפור שבועי:
קצר ולעניין!
רבי ישראל ליפקין מסלנט זצ"ל אבי 'תנועת המוסר' נהג לפקוד ריכוזים ועיירות יהודיים על מנת לעוררם להתנהגות טובה ומוסרית. כאשר הגיע רבי ישראל לאחת העיירות לשם חיזוק המוסר, אחד העשירים הזמינו לסעודת ליל שבת. שאלו ר' ישראל: והיאך סדר הנהגת הארוחה בביתך? השיב לו העשיר: ברוך ה', הנני מהדר בכל ענייני הכשרות, המבשלת שלי היא אלמנה מדקדקת במצוות, וגם אשתי מפקחת על עבודתה, ובשעת הסעודה אני מרבה בשירות ותשבחות , ועוסקים בדברי תורה.
הסכים ר' ישראל להתארח אצלו, אולם תנאי אחד התנה עמו, שכל הסעודה תנוהל על פיו. העשיר, שרצה מאוד לארח את ר' ישראל, הסכים בלית ברירה לתנאי. וכך, תיכף אחר המנה הראשונה ביקש ר' ישראל שיביאו את המנה השנייה, ואחר כך את השלישית, וכמעט ולא הספיקו לומר זמירות ודברי תורה, וכבר ביקש ר' ישראל לברך ברכת המזון.
לפני הזימון פנה בעל הבית לאורחו הנכבד ושאלו: ילמדנו רבנו, איזה פגם מצאת בהנהגת שולחני, שרצית שנקצר כל כך במשך הסעודה? ר' ישראל לא השיב, אולם ביקש להזמין את האלמנה המבשלת, ופנה אליה ואמר: אנא סלחי לי על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאלצת למהר ולהגיש במהירות מנה אחר מנה. בכתה המבשלת ואמרה: ברכות יחולו על ראש הרב, הלוואי וכבודו יתארח כאן בכל שבת. בעל הבית שלי, ישמור אותו ה', רגיל להאריך בסעודתו עד שעה מאוחרת, ואני שפחתך, רגלי כושלות מעבודת השבוע ובקושי אני מצליחה להגיע הביתה, וילדי היתומים כבר נרדמים. הפעם אולי עוד אזכה לראותם לפני שיירדמו, ואספיק לישון ולנוח מעט מעבודתי הקשה.
פנה רבי ישראל אל המארח ואמר: זאת התשובה לשאלתך. אמנם הנהגת שולחנך נאה מאוד, אך כל זה בתנאי שאיננה פוגעת באחרים.
פרשה שבועית:
פרשת ואתחנן / 'מולדת מיטלטלת'
דווקא בין החולות הנודדים של מדבר סיני ניתנה התורה. דווקא בתוך עראיות החיים יש לה סיכוי רב יותר להיקלט. רק כך היא עשויה להפוך למולדתו של עם ישראל.
נוודים חשופים במדבר, נרדפים על ידי זכרונות עבר עגום של שנות עבדות, ובלבם תקוות מעורפלות על בית ומולדת - בעתיד. ובינתיים, לא כלום. אוכלים לחם משמים, שוברים צמא במי סלעים, ועסוקים... במסעות. מסעות מפרכים, שהיו לנדודים אין סופיים במשך ארבעים שנה.
בתוך כל אותה ארעיות מופיעים בחייהם החוק, המשפט, הדת, התורה. זו היא השעה המתאימה ביותר לדברים אלו.
עמים אדירי כח ירדו מן העולם, לאחר שנעקרו מעל אדמתם. הם איבדו את זהותם הלאומית, לאחר שהושכחה שפתם. התבוללותם בעמים אחרים היתה תמיד רק שאלה של זמן.
וכאן, במדבר, מתכננים להפיח חיים בעם, לזכות אותו בלב מדבר שומם - במעמד הר סיני.
דווקא בארעיות המדבר גלומה הזדמנות יוצאת מן הכלל, חד פעמית! היא מעניקה סיכוי לקליטה מושלמת של בשורת התורה. הראש נקי מהבלי החומר, והעין אינה שותה בצמא נופי מולדת ירוקים, כך שהקליטה הרוחנית לא תשתבש.
כך הופך חוסר המולדת הממשית והמוחשית, את התורה עצמה - למולדת. למולדת מעצבת ומגבשת, מולדת היוצרת עם.
מולדת זו היא 'מולדת מיטלטלת'.
ואמנם, טלטלו אותה נוודי בני ישראל אל ארץ כנען, כדי לעצב בעזרתה מולדת ארצית מיוחדת במינה. לאחר שנים שבה טולטלה מולדת התורה אל מחוץ למולדת הגשמית, הארצית, היא המשיכה להפרות, להחיות, לעצב ולשמר זהות לאומית.
דווקא ארעיות המדבר יכלה להצמיח 'מולדת' שתעניק לעם את הנצח. מולדת אשר עקפה את חוקי ההיסטוריה ולעגה להם. מולדת הצפה פעם אחר פעם מעל משברי התקופות ואיפשרה את המשך הקיום היהודי, גם במרחביו העצומים והקודרים של מדבר העמים.
'מולדת יש רק אחת!' - התורה. רק היא מאפשרת חיים לעם הזה, גם אם תנאי השטח מתייצבים נגדו. יש לו קיום, הוא ישרוד, כל עוד הוא נטוע במולדתו הרוחנית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
המוות לא ניתן לעולם, אלא כדי שידעו בני האדם איך לחיות. {הרב משה צבי נריה}
סטטוס שבועי:
העם היהודי בתפוצה עומד בפני אתגרים גדולים. יהודי אירופה צופים בחרדה ובאי-ודאות בעלייתה של אנטישמיות חדשה ואלימה, אי לכך רבים לא חשים בנוח עם מוצאם ויהדותם. ליהדות ארצות הברית, ברובה המכריע, זיקה חלשה בלבד לחיים היהודיים, והדבר מתבטא בשיעור גבוה של נישואי תערובת, בשיעור ילודה נמוך ובשקיעת המחויבות לענייני העם היהודי. בה בשעה, התרבות המודרנית מגלה עוינות גוברת למסורת הדתית, ובכלל זה למסורת היהודית. מה יגרום לדור הבא של יהודי הגולה להשאר מחוברים?
ציטוט שבועי:
חוט שהוא כמעט בלתי נראה לעיניים, אבל אין אפשרות לנתקו, נמשך מאדמתה של ארץ זו ללבו של כל יהודי ויהודי, בכל מקום שהוא נמצא. {מקס נורדאו}
סיפור שבועי:
דין מוצא כדין חלמיש.
ביום השבת 24 באוגוסט כשהתחילה ההתקפה על ביתנו במוצא, הייתי בביתו של שטיינברג לבקש עזרה. פתאום שמעתי צעקות מביתנו ורצתי שמה. אך בטרם הגעתי למקום ראיתי קבוצות של ערבים נגשים אל הבית וזורקים אבנים.
אחי משה מקלב יצא לשאול מה הם רוצים. הם ירו בו והרגוהו על המקום וכן נהרגה ביריה גם אחותי רבקה, שעמדה על המרפסת. אבי ואמי יצאו לראות היכן אחי משה. אבי נהרג ביריה על המקום, ואמי נדקרה. התאמצתי להכנס לבית, הערבים הוסיפו לזרוק אבנים. כל הערבים התפרצו לתוך הבית. כאן הרגו ביריה את אחותי מינה, בת 24 שנה. בבית נמצאו עוד האנשים האלה: צפורה, מרים סירקיס, שרה שפניק, אחותי חנה, אחי מרדכי, ה' גלאזר ורבי זלמן שאך. אלה השניים האחרונים נהרגו בתוך הבית, הנשארים הצליחו להמלט.
הבית נשדד אחרי כן, הביזה לוקחה לכפר הערבי. שבתי הביתה לבקש את הפצועים, אך לא מצאתי נפש חיה, מלבד אמי ששכבה על הארץ פצועה קשה, לקחתי אותה לבית של שטיינברג.
בשלש שעות, כשעתיים אחרי הרצח, באו ערבים והבעירו אש בבתים. אני ופסח פרידמן, דוד אזיל וירחמיאל שטיינברג התאמצנו להוציא את גופות המתים מן הבית הבוער, אך ירו עלינו מן הכפר במרחק 500 מטר. {עדות חיים מקלב – מניצולי פוגרום מוצא, אב תרפ"ט}
פרשה שבועית:
פרשת עקב / 'אומרים ישנה ארץ'
"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת." {דברים ח' ז'-ט'}
משה רבינו מאריך בתיאור חמודותיה של הארץ המובטחת, ומונה אחת לאחת את שבחיה הטבעיים:
משה 'ראה' בארץ רק נחלי מים, עיינות ותהומות, אך לא נהרות. להשריש בליבם את האמת, שברכת היבול תלויה בגשמי מרום, הממלאים את העיינות והתהומות. תחושת תלות זו מהווה מחסום של ממש, מפני ההתנשאות והיהירות. היא בולמת את חלום ה'אני ואפסי עוד'. אין חברה המחוסנת מפני הצורך לענווה. ענווה, המשפרת את היחסים בין איש לרעהו ומנעימה את החיים.
אין בארץ נהר כנהר הנילוס שמימיו משקים את שדות המדינה. נהר המתעתע באדם ומדיחו לחשוב שאפשר לצעוד לבד בעולם, ללא אלוקים. עד כי הנילוס עצמו הפך ל...אלוהים. הנילוס בעבר, הדולר, הנפט, הכוח, הלאום והבידור - בהווה.
זהו גם סוד הברזל והנחושת המצויים בארץ. הם צורך קיומי ראשוני לאדם. הוא זקוק להם למען התפתחותו החומרית ולמען רווחתו. מהם ייצור כלי עבודה וכלי בית, לשימושו ולהנאתו. על כן מדגיש אותם משה. אולם, הכסף והזהב הינם מותרות. כלי הכסף, הזהב ותכשיטי האבנים היקרות משרתים את גאוות האדם, לא את קיומו. הם תורמים לפער חברתי. הם מפתחים את הקנאה המשחיתה בלבות העורגים לרוכשם, ואין לאל ידם. הם הביאו לעולם את הרדיפה אחר המותרות, את הריצה על מסלול ההישגיות החומרית, תוך הקרבת האישיות הרוחנית הפנימית. משמע, עוד צעד מרחיק מן האושר. על כן, יאמרו פרשנים, לא יימצאו אלו במדינת הפשטות העברית.
ומכאן אל הארץ ש"לא תחסר כל בה" (שם). גם זאת הבטיח להם משה.
גם אם תיקלע הארץ לעתים למצוקות שונות, ורמת חיי אזרחיה לא תהיה תמיד המשופרת ביותר. ובכל זאת, תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון ממה שיש. זו יכולה להתקיים רק כשלאדם ולחברה יש מטרות נעלות מעבר למטרות החומריות.
כיצד ניתן לשמר שביעות רצון מעין זו שתמנע את ההשתקעות בחומרנות כתחליף עלוב לאושר ולסיפוק?
זאת גילה לנו משה בפסוק המסכם את קטע שבחי הארץ: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" {שם י'}.
הסוד טמון בברכה. האדם המברך, הוא אדם היודע שלא הכל מגיע לו. אין הוא ממורמר אם חסר לו מהנאות החיים. מכיר הוא טובה, ושמח על כל מה שיזכה לו. מערך הברכות מחזק בלבו תדיר את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניקים לו. הוא נע כל ימיו במסלול שביעות הרצון.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק, 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד {אבות ב' ה'}.
סטטוס שבועי:
דמותו של היהודי הנודד ומראה ארצו, שהפכה לשממה, נעשו לסמל נצחי של העם היהודי. הזיקה בין השניים לא חלפה לעולם. תמיד היה נראה כאילו שניהם מצפים להתאחדותם מחדש. תקוות הדורות היתה שכאשר כף רגלו של היהודי הנודד תדרוך שוב על כברת הארץ האהובה עליו, שוב ישכון העם בארצו ושוב הארץ תתן את פריה.
ציטוט שבועי:
אני בן לעם היהודי שחלם אלפי שנים לחזור לנחלת אבותיו. הכותל המערבי הוא לי מוקד געגועיו של העם היהודי, ואבני הכותל השותקות, שהיו המלט והדבק של עם ישראל לדורותיו, מדברים אלי באותם רגעים יפים ועצובים, מכל חלום ושיר. {יצחק רבין}
סיפור שבועי:
התנתקות!
השעה היתה מאוחרת, אהוד גבע התנדנד בערסל שהיה תלוי בין שני עצי שקמה ענקיים שהיוו מקלט מרעש המסיבה המהדהדת מרחוק. אהוד היה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, איש נדל"ן מצליח המודע לכשרונותיו ומאושר מהצלחותיו. הוא סיים בהצטיינות מסלול סוער באחת מיחידות הקרב המובחרות, והגיע עם שני חברים נוספים לנסות את מזלו באמריקה.
מרחוק נשמעו צהלות וצווחות מאזור הבריכה. אהוד ידע שרוב המשתתפים כבר שתויים, ובאופן מסורתי ומעט פתטי קופצים לבריכה בניסיון להגיע ל'שיא חדש' של הנאה.
הוא אהב את הבית שלו, את הבריכה, המכוניות, הנוף המרהיב של הרי הרוקי, אך בעיקר את העובדה שהוא זה אשר אחראי להתקדמותו המסחררת מדירת הסטודנטים הקטנה ברמת גן, לחוות הפאר באחד מפרבריה היוקרתיים של דנוור.
אהוד אהב מסיבות מהסיבה ה'לא נכונה'. היה זה זמן מצוין למנוחה, זמן איכותי לבדו עם מחשבותיו ותהיותיו. זמן של חשבון נפש אמיתי של אדם עם עצמו, חשבון שהיה עורך מדי פעם, עוד מהיותו בחור צעיר, לצורך התכוונות אל מטרות אותן נהג להציב לעצמו. גם הפעם, במסיבה שערכו הוא ואשתו קת’רין לכבוד חמש עשרה שנות נישואיהם, מצא את הזמן להתבודד ולחשוב על כלל חייו. היה זה נושא מיוחד, שכן היקרים לו מכל, אשתו ושני בניו היו המטרה במחשבותיו אלה.
אהוד היה ישראלי גאה. הוא אהב את ארץ ישראל ואהב להיות יהודי. על אף שניהל אורח חיים חילוני והיה רחוק מן המסורת, היתה טבועה בו בחוזקה 'גאוות יחידה' על היותו בן העם היהודי. משפחת גבע היתה ידועה כמיוחסת עד לרמב"ם עצמו, דבר שאהוד הזכיר כל אימת שמצא צורך להדגיש את ייחוסו כיהודי.
שני בניו האהובים , סטיב וג'ון כבר גדלו ואישיותם הבשילה מיום ליום. אהוד חשב לא פעם, איך לקרב אותם אל האדמה שממנה ינק, האדמה שמצמיחה יהודים כמוהו, ישראלים, בנפש ובדם. אך הזמן חלף והנערים גדלו, ולסטיבי כבר יש בר-מצווה בעוד חצי שנה.
מסיבת הבר-מצווה תהיה ענקית וקת’רין מתכננת להביא להקת רוק מקומית. אך אהוד ידע שאת הדבר ה'אמיתי' הוא לא יצליח לארגן. הטכס של עלייה לתורה ביום שבת בבוקר עם אבא ואמא וכל הדודים וכמובן סבא וסבתא, עיניהם הדומעות בנחת של ההורים, סוכריות הטופי שנזרקות מסביב, תחושת האושר של ילד בן 13 שהצליח 'לעלות לתורה', הטקס הפשוט והצנוע הזה בבית הכנסת השכונתי, אותו הוא לא יוכל לחוות עם בניו.
סטיבי ודאי יתנגד לטקס. אהוד ניסה פעמים רבות לדבר על לב בניו אודות שורשיהם היהודיים אך הם לא גילו התעניינות רבה. סטיבי אף נטה להתעלמות מכוונת בטענה שיהדותו של אביו גורמת לו לבעיות חברתיות שונות. אהוד נזכר בתקרית המצערת בה התנפלו כמה פרחחים מהחטיבה בה למד סטיבי והיכו אותו תוך קריאות בוז של 'יהודי, יהודי'. עבור אהוד, העלבון והפגיעה היו גדולים שבעתיים. בשיחה שהיתה לו עם מחנך הכיתה לאחר התקרית, נודע לו כי סטיבי החל לצעוק לעבר הפירחחים אני נוצרי, אני נוצרי!, אמא שלי נוצריה! ואף נישק את אחד הצלבים שהיה תלוי על חזהו של אחד המכים.
אהוד ידע שייתכנו בעיות מסוג זה כשנשא את אשתו. אך הוא לא ידע אז, עד כמה חשובה לו זהותו הישראלית ושורשיו היהודים. אהוד דמיין בעיני רוחו את בנו צועק אני נוצרי!, ונפשו לא ידעה מנוח. הוא ידע שסטיבי צודק, והוא אכן לא יהודי.
רעש המולת האורחים ברקע, ביקש לטשטש את תהיותיו. אך אהוד חש שדווקא כעת, חצי שנה לפני בר-המצווה של סטיבי אמורה להיות נקודת מפנה, איזשהו צעד ראשון לקראת דרך שתהווה את ההתחברות של בניו אל שורשיו הוא.
אהוד תמיד ראה עצמו כחוליה בשרשרת החיים. הוא השתדל להיות חוליה מצליחה בהעברת ידע וערכים. בניו שתמיד היו מושא לגאוותו, היום הם מושא לדאגתו. אהוד לא ידע עוד את הדרך לחבר אותם אל העם שלו, שכל כך אהב. עם שהעמיד את גבורת המכבים אל מול מעצמת היוונים כשניסתה למחות את זהותו. עם שממנו יצאו מורים, הוגי דעות, ובעלי מוסר כמו רבי עקיבא והרמב"ם. עם ששרד בגאון את תקופות האינקוויזיציה והשואה בהן נחרטו בדם מסירותו הבלתי מתפשרת לאמת ולצדק. עם שהביא לעולם עקרונות של חירות ואהבת אדם השזורים לכל אורך ההיסטוריה, בכל ארץ ועיר, מהגדולה ביותר ועד לאחרון הכפרים הנידחים, מרוסיה ועד תימן. בהביטו מעלה אל שמי הלילה זרועי הכוכבים, נרעד אהוד בזכרו שהינו חלק מעם שחרט על דגלו להעביר מסרים אלו מאב לבן בדביקות ובנחישות. עם שחוליותיו הדוקות זו לזו ברצף הרואי בן אלפי שנים של תכליתיות.
אהוד ידע היום, שיש התרופפות בחוליה שלו. אותה חוליה שעליה הוא אחראי. הוא לא אהב את העובדה שדווקא בחוליה שלו יש סיכוי סביר להתנתקות. הריאליות של עובדה זו הטרידה את מנוחתו ושיוועה לפתרון.
12 שנים אחרי...
אהוד התבונן בבנו הבכור.
סטיבי היה לבוש בטוקסידו, מחייך באושר אל אביו. חיוכו של אהוד היה מאולץ, ליבו היה כבוי. בנו בכורו שכה אהב מתחתן היום, אך החגיגה לא תהיה שלמה. אהוד נזכר בפניו של אביו ביום חתונתו הוא עם קת’רין. פנים חתומות של לוחם פלמ"ח ותיק, פנים שראו הרבה, אך לא אהבו את מה שראו כעת. יצחק גבע לא אהב את העובדה שבנו מתחתן עם גויה, הוא לא אהב את הצירוף של 'רב' עם כומר מתחת לחופה. כל ניסיונות השכנוע של אהוד אודות אופייה הטוב של קת’רין ושהכל יהיה בסדר, לא עזרו. יצחק רצה נכדים יהודים, נכדים אליהם ינחיל את מורשת אבותיו.
אהוד לא הבין אז מדוע נשמע אקורד צורם באיחולי חבריו ובני משפחתו כאשר הזמין אותם לחתונתו. אך היום כשסטיבי מתחתן עם בחירת ליבו, נשמע אקורד זה כאלף פעמונים המשתלבים בקול צלצול הפעמונים של כנסיית סנט מרטין.
סטיבי בחר להתחתן עם 'בת מינו' כפי שהגדיר את כריסטינה בחירת-ליבו.
הנתק היה מושלם, החוליה של אהוד התנתקה מעם ישראל וספינת העם היהודי תמשיך ללא משפחת גבע. {מתוך אתר 'אש התורה'}
פרשה שבועית:
פרשת ראה / 'סוכת הצלה'
"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך... והיית אך שמח" {דברים ט"ז, י"ג-ט"ו}.
לשמוח - זו הפקודה שמקבל האדם מישראל לקראת חג הסוכות:
כלום אפשר לצוות על השמחה? וכי מסוגל הלב להישמע לפקודה זו? הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן האין!
שלוש מילים בפסוק שצוטט לעיל, עלולות להטעות. הן מרמזות על כיוון השמחה שנדרשה אז, בימי המקרא. ואלו הן: "באספך מגרנך ומיקבך" {שם}
התורה ציוותה להקים את הסוכה בסתיו, בעונת האסיף. ימים אלו היו ימים טובים לישראל. בעל השדות ראה ברכה בפרי עמלו. עומרי תבואתו הניצבים בשדותיו, הרחיבו את לבו. אסמיו מלאו בר ובגיתו דרכו ענבים. השמחה היתה בהחלט במקומה.
אך כלום לשמחה זו התכוונה התורה?
כל מצווה הצמודה לעשייה היום יומית, אינה אלא ריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, כלומר, בזיכוכן. התורה לא ציוותה על האדם מישראל לעבוד ללא גדולות, היא שמה קץ וגבול לעבודתו. היא קבעה לו ימים שבהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
וכי לא מובן הדבר מאליו שהוא ישמח למראה פרי עמלו? האמנם צריך פסוק מיוחד על כך?
ברור הוא, ששמחת החג שונה היא. בשמחה מזן אחר אנו עוסקים כאן.
כי מהי הסוכה ביסודה? - סוכת זיכרון לחיינו במדבר, כפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" {ויקרא כ"ג, ל"ט}.
למטרה זו נבחר חודש תשרי, שכן הוא חל בעונת האסיף. "באספך מגרנך", מצמיח שמחה טבעית שאינה זקוקה לתמריצים נוספים, היא זקוקה לריסון והגבלה.
רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן, לפחות לשבוע ימים, בדירת ארעי.
מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה'אגו' על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו. בלא להרגיש כלל מתפתחת בו גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים 'שלא הגיעו' לשפע כה רב. ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
רגע האסיף, רגע ההצלחה, 'תורם' עוד תרומה 'חשובה' בתחום זה. ההצלחה מעלה את ערכו של האדם בעיני עצמו. ההישג החומרי הופך בכך מאמצעי למטרה.
ואלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג. שכן החבר הקרוב לנו השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה.
היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד - "כל האזרח בישראל" - לנטוש את הבית, את דירות הפאר ואת משכנות העוני המסמלים את המעמד השונה בין איש לרעהו, וללכת לגור שבוע אחד מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך שאינם מגינים לא מפני הגשם ולא מפני החמה. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מן הנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם בכלל. כרסום חל בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת. מבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אנשים רגילים להסתכל אל השמיים ולתהות מה קורה שם. עדיף שהם יסתכלו פנימה לתוך עצמם, כדי לראות מה קורה שם. {רבי מנחם מנדל מקוצק}
סטטוס שבועי:
'אלול' – מילה זו הרטיטה ומרטיטה נימי הלב של המוני בית ישראל בכל התקופות. מילה זו עוררה ומעוררת רבים וטובים למחשבות ותיקון מעשים. מילה זו כשלעצמה אוצרת בתוכה את מלוא עומק משמעותם של הימים הגדולים שבפתח. מילה זו מילאה וממלאה את ישותו והוויתו של היהודי המאמין, ומטביעה את רישומיה החזקים בו, על כל צעד ושעל.
ציטוט שבועי:
תאמין שאם קלקלת - אתה יכול גם לתקן. {אהוד בנאי}
סיפור שבועי:
סוד גלוי..
לפני שנים שמעתי הרצאה מרתקת מפי אהרון קציר מבכירי המדענים של ישראל, שנרצח בהתקפת מחבלים יפניים (ביניהם קוזו אוקמוטו). פרופסור קציר היה איש רוח במלוא מובן המילה. בצד היותו אדם מבריק ומצליח בתחום המדעי בו עסק (פולימרים) התמצא היטב במוסיקה, ספרות ופילוסופיה. כל הרצאה שלו היתה חוויה רוחנית נדירה. ספרו 'בכוּר המהפכה המדעית' הוא ספר מופת לכתיבה פופולארית של נושאים מדעיים בצד ראיה מקיפה של עולם הרוח.
באותה הרצאה ששמעתי הזכיר קציר את הספר שבכותרת כספר ממנו למד את סוד הגניוס היהודי. מיהרתי אז לרכוש את הספר. בקריאה ראשונה לא הבנתי איך הסיק פרופסור קציר את המסקנה הזו. הספר נכתב על ידי מרק זוברובסקי, שהתבסס על פרוייקט מחקר שנערך על ידי הצבא האמריקני ערב מלחמת העולם השניה.
הצבא האמריקני הכין עצמו לכל התפתחות אפשרית ובין היתר לכך שיצטרך להילחם במזרח אירופה. לכן הקים צוותים של סוציולוגים שחקרו את ההרכב האתני של האזורים השונים. הואיל והאוכלוסיה היהודית ערב מלחמת העולם היתה משמעותית הקים הצבא צוות שנועד לחקור את הסוציולוגיה של ה'שטעטל' (העיירה היהודית). עם הצוות היתה גם הסוציולוגית הידועה מרגרט מיד ('התבגרות בסמואה').
הצבא האמריקני לא נזקק לממצאי המחקר אך זוברובסקי פרסם אותו כספר. נדמה לי שנדרשו לי שנים כדי להבין למה התכוון קציר בסוד הגניוס היהודי. מן הספר עולה מסקנה ברורה: הדבר המרכזי ביותר בחברה היהודית במזרח אירופה, אך גם במקומות אחרים בעולם (החוקרים גבו עדויות מקשישים בארצות הברית וגם מיהודים בלבנון) הוא הלימוד, או בלשון יהודית 'תלמוד תורה'! {זאב גלילי}
פרשה שבועית:
פרשת שופטים / 'מבחן בג"ץ'
"שופטים ושוטרים תתן לך... ושפטו את העם משפט צדק" {דברים ט"ז, י"ח}.
מהי כוונתה של התורה באומרה פסוק זה? אם כוונתה לכך שהשופטים לא יטו משפט ולא יקחו שוחד, הן התורה ביארה במפורש ענין זה: "ושוחד לא תקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים" {שמות כ"ג, ח'}. הדרישה שמשפט השופטים יהיה 'משפט צדק', נוגעת לגישה הכוללת של הדיינים. התורה דורשת שהדיין יהיה מבורך במידות טובות וידון כל אדם לכף זכות.
אמנם דרישה זו נדרשת מכל אדם, אולם אצל הדיין היא הכרחית. בקיאות בהלכות, נקיות כפים ושנאת בצע - עליהן להבנות על בסיס של אישיות מושלמת. החיוב לדון לכף זכות מהווה גורם מרכזי בבנין של אישיות מושלמת.
הסיבה לכך נובעת מהעובדה ששורשי התופעה של לימוד החובה - מקורם בגרעין הרע שבנפש. אדם שבקירבו מפעפע הרצון להתקרב לרע, גם אם מסיבות שונות נטייה זו אינה מתבטאת במעשיו, היא באה לידי ביטוי בכך שהוא משתדל תדיר לחשוף נקודות רוע אצל זולתו. זוהי דרך שבה גרעין הרוע הטמון בו מוצא לו פורקן. אמור מעתה, זה הדן לכף חובה, מצביע על גישה שלילית בסיסית הטמונה בנפשו פנימה.
ידיעה זו חשף בפנינו שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר משלי: "בעלוץ צדיקים רבה תפארת, ובקום רשעים יחופש אדם" {משלי כ"ה, י"ב}. הצדיקים מפארים ומכבדים בני אדם על כל מעלה טובה הנמצאת בהם, ואילו הרשעים מחפשים את מומי בני אדם כדי להשפילם.
הווי אומר, שהחיפוש אחר מומי בני אדם מעיד על 'טיבו' של המחפש. ואכן, כך הגדירו חז"ל: "כל הפוסל, במומו פוסל" {מסכת קידושין דף ע'.}
מעתה מובן, מדוע עלינו לבדוק היטב את אישיותו של המועמד להיות דיין. מודעים אנו לעובדה שלפני כס המשפט אין מביאים אנשים בשל מעשים טובים שעשו... אך דווקא משום שמדובר בעבירות מסוגים שונים, חשוב שיראה הדיין את המעשים ואת העושים באור נכון, ובזכות זאת יוציא את דינם בצדק ובמישרים.
המערכת המשפטית רואה בשופט את השתקפותו של האלוקים עצמו, כביכול, כפי שנאמר: "עד האלוקים יבוא דבר שניהם" {שמות כ"ב, ח'}. מבט זה מוביל להבנה עמוקה ושונה של המושג 'משפט צדק'. מערכת משפט זו רואה את עצמה כמשיבה את האיזון הקוסמי שהופר בעטיו של חטא הנאשם.
"כי המשפט לאלוקים הוא". המשפט נתפס, במקורותינו כפעולה של תיקון העולם. האלוקים ברא עולם שלם ומתוקן, והאדם עיוות אותו בחטאיו ובסטיותיו. המשפט, בזכות הצדק שבו, משיב את מציאות האדם אל מצבו הראשון, אל השלמות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
חישבו ושיקלו הדבר טרם תוציאו אותו מפיכם, כי לא תוכלו להשיבו. {רמב"ם – אגרת המוסר}
סטטוס שבועי:
השנה נוטה אל קיצה. יום הדין קרב. מה עשינו במשך השנה שחלפה כדי שמצבינו הרוחני ישתפר? האם היינו אנו בחיינו, ובחיי משפחתנו, דוגמא ליושר ואמת, לצדקה וחסד, למוסר וטהרת המחשבה? האם הגשמנו את יעודינו, עד שיתקיים בנו הפסוק: "ישראל אשר בך אתפאר" {ישעיהו מ"ט, ג'}?
ציטוט שבועי:
עלינו לחנך בישראל כאילו היינו בחוץ לארץ, ובחוץ לארץ - כאילו היינו בישראל. {זבולון המר}
סיפור שבועי:
אף פעם לא מאוחר!
הוריו של מריאוש לא סיפרו לו מעולם שהוא יהודי. הוא נולד לאחר השואה, בשנת 1948, אבל עד שנת 1999 לא עלה על דעתו שהוא יהודי. בביתו לא נהגו מנהגים יהודיים או דתיים כלשהם, אביו היה אתיאיסט, ולכן גם לא איפשרו לו ללמוד שיעורי דת בבית הספר. כאשר הוריו לא רצו שהוא יבין את שיחתם, הם דיברו ביניהם אידיש, אבל הוא היה משוכנע שמדובר בגרמנית. בשנת 1956 פיטרו את אביו מהעבודה, אבל גם אז לא הבין שהסיבה לכך היא הדם היהודי הזורם בעורקיו. בשנת 1968, כאשר החל גל של אנטישמיות ואלפי יהודים משארית הפליטה גורשו מפולין, הפסיקו את לימודיו באוניברסיטה אבל גם אז לא הבין מה גרם לכך. דודיו, דוד לאופרד ודוד קוזלבוסקי, היו באים תמיד לבקר את המשפחה שלו בחודש דצמבר, אבל רק כיום הוא מבין שבאו לכבוד חג החנוכה.
מריאוש לא הבין או לא רצה להבין שהוא יהודי במשך 52 שנה, עד אשר ב-14 בינואר 1999, כאשר אימו שכבה על ערש דווי בבית החולים, הוא בא לבקרה. אמו שאלה אותו לשלום ילדיו, נכדיה, אבל משהו בדיבורה היה רווי מתח. משהו אחר עמד באוויר. אימו ביקשה לדבר איתו ביחידות. מריאוש, אמרה לו האם, אני יהודייה – וגם אתה. אם אתה רוצה, תהיה יהודי. אם לא, אל תהיה. להיות יהודי בפולין זה קשה מאוד. אימו הוסיפה ואמרה שהיא מצטערת שלא סיפרה לו מוקדם יותר, אבל היא פחדה ודאגה לעתידו. היה לה הסכם עם אחיה, דודו של מריאוש, שאם היא תמות הדוד יספר לו. ואז הוסיפה האם ואמרה שהוא נימול בהיותו ילד, ולא רק זאת אלא גם אשתו שלו היא בעלת שורשים יהודיים, כפי שדאגה לברר לפני שבירכה על נישואיהם.
מריאוש שב הביתה המום, וסיפר לאשתו על הגילוי. אשתו התקשרה מיד לאימה וגם היא התוודתה לפניה שהיא יהודייה. שבועיים יותר מאוחר מריאוש התייתם מאימו, אבל נשאר עם הסוד הקיומי באשר לזהותו ויהדותו. מריאוש איבד את אימו אבל הרוויח משפחה שלמה.
לאחר פטירת אימו החליט מריאוש להמשיך את המסורת המשפחתית אשר התגלתה לפניו ונסע עם בנו רדק בן ה-25 למושקוביץ שבהונגריה כדי לעשות לו ברית מילה. לאחר מכן, בהיותו בן 52, ביקש מריאוש לעלות לתורה כ'בר-מצווה', ולקבל שם יהודי – משה. מריאוש-משה, עורך דין, הוא כיום מראשי הקהילה היהודית בוורוצלאב בפולין.
פרשה שבועית:
פרשת כי תצא / 'אהבה ממבט ראשון?'
"כי תצא למלחמה על אויביך... וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" {דברים כ"א, י'-י"א}.
מפליא הוא שהתורה, הלוחמת מלחמה עיקשת נגד נישואי תערובת, מתירה לחיילנו לשאת אשה נוכרית.
אכן!
במלחמה, כידוע, פועלים היצרים ביתר תוקף. ההפקר שולט בכל. האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות שנותרו בעורף, ונדמה לאדם שהכל מותר. על כן, כשבנות האויב בימי קדם הסתובבו במכוון בשדות המערכה כדי לפתות את חיילי הצד שכנגד, עלול היה החייל לאבד את השליטה על יצרו.
נותן התורה הוא גם יוצר האדם על יצריו, והוא היודע שבמקרה שלנו אין לדרוש מן האדם ריסון מוחלט. הוא פשוט בלתי אפשרי.
אמנם, הפרשה מתחשבת ביצריו של החייל, ויודעת, כי הפעם אין לדרוש את בלימתם, אבל ההפקרות לא הותרה. התורה אינה מסכימה למעשה, שאין בו נשיאה באחריות. הדבר מסוכן. החייל עלול להדביק את העורף בחיידק אנטי חברתי זה. חשקת בה? "ולקחת לך לאשה". כלומר, הותרה לך אשה זו במסגרת הנישואין דווקא.
אבל בטרם נישואין כדאי לברר, אם זוהי אהבה או תאווה? האם הרגשות כנים או שזוהי הסתנוורות מיופי. על כן, העמידה הפרשה לרשות החייל 'המאוהב' סדרת תרגילים שיעזרו לו לוודא נקודה זו. טובה הוודאות קודם הנישואין. כך ימנע מצב בו יישארו שני אנשים פצועים בחלוף סערת הרגשות..
על כן: "והבאת אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה... ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" {שם, י"ב-י"ג}.
חודש מבחן למען ההחלטה השקולה והנבונה. חודש ללא סממנים חיצוניים מושכי לב, ללא שמלות פאר, ובהתנהגות אפורה של בכי בביתו. סוף סוף מדובר באשה נוכריה, בת לעולם זר, הבאה ממהות אחרת ומתרבות שונה. מן הראוי לברר את מידת ההתאמה ביניהם בעוד מועד.
ורק אם תחפוץ בה, למרות המבחן, הרי אז: "ולקחת לך לאשה".
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הקב"ה ברא שתי עיניים. עין ימנית בכדי שנראה את המעלות שבזולת, ועין שמאלית כדי שנראה את החסרונות שלנו ונתקן אותם. {רבי שלום דובער שניאורסון}
סטטוס שבועי:
עם חדירת קול שופר אלול לתוך בתי ישראל, מתעורר כל לב יהודי ומתבונן - מה למעלה ממנו ומה בקרבו. האדם מישראל מתפנה לחקור מהי תכלית חייו, הוא בודק את הדרך בה הלך עד עתה. הוא משתדל להכיר את בוראו ואת עצמו ביתר שאת. מתנער הוא מתעתועי דמיון הכרוכים בקלות דעת, ומתאמץ ליישר כל סטיה. מנצל הוא את השבועות הספורים שנותרו לו עד סוף השנה בריבוי פעולות רוחניות, בכדי לסיים את השנה בחותמת של שלימות.
ציטוט שבועי:
אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד. את האחרונה שבחרויות אנוש - לבחור את עמדתו ולבור את דרכו. {ויקטור פרנקל}
סיפור שבועי:
כסף זה לא הכל!!
קיווי ברנהרד, יהודי מדרום אפריקה, הוציא לאור לפני מספר שנים ספר, בו הוא מלמד כיצד ניתן ליישם תכונות מסויימות מעולם הנמרים ולתרגם אותם להצלחה בעולם העסקים הקשוח בעידן המודרני. הספר זכה להצלחה רבה והפך מהר מאוד ל'רב מכר' בקנה מידה בינלאומי, ובמקביל קיווי הפך מהר מאוד למרצה מבוקש בהרצאות עסקיות ברחבי העולם.
יום אחד מצלצל הטלפון במשרדו של קיווי, מעבר לקו מציג עצמו ג'ון, אחד הסמנכ"לים הבכירים של חברת מייקרוסופט, הוא מזמין את קיווי לשאת את נאום הפתיחה בכנס חשוב למנהלים של החברה מכל רחבי העולם, כולל מייסד החברה מר ביל גייטס.
קיווי ששמח מאוד על ההזדמנות, בדק מיד את התאריכים של הכנס, להפתעתו הוא גילה כי יומו הראשון של הכנס היום בו הוא אמור לשאת את נאום הפתיחה נופל לא פחות ולא יותר על שבת קודש, מיד השיב לג'ון כי הוא לא יוכל לשאת את הנאום מכיוון שהוא יהודי שומר תורה ומצוות והוא בשום אופן לא עובד בשבת.
מיד החל מסע שכנוע מצד ג'ון, נזרקו לחלל האוויר הצעות בסכומים כפולים ומשולשים מהסכום המקורי שהוצע לקיווי עבור הנאום, והוא בשלו. ניסיונות השכנוע לא פסקו, הוצעו לו סכומי כסף אדירים בכל קנה מידה, אך קיווי לא מוותר, הוא לא מוכן לשמוע על עבודה בשבת, ויהי מה. בלית ברירה הנהלה דחתה את פתיחת הכנס ליום ראשון בשבוע. כדי שקיווי יוכל להגיע ולהרצות בפניהם.
חודשים ספורים לאחר הכנס קיווי מקבל טלפון מאותו סמנכ"ל בכיר שהזמין אותו להרצאה, הוא מספר לו שלפני כמה ימים הוא נסע יחד עם ביל גייטס במטוסו הפרטי ובמהלך הטיסה הם דיברו על ההצלחה של הכנס ועל נאום הפתיחה המיוחד אותו נשא קיווי וג'ון בשיחתו מספר לבוס שלו על מה שקרה עם קיווי, על סכומי הכסף האדירים שהוצעו לו, ועל עקשנותו המיוחדת על שמירת השבת.
כששמע זאת הבוס מר גייטס הוא אמר: עכשיו אני מבין שבכספי אני יכול לקנות כל מטוס, יאכטה או בנין שארצה, בכספי אני גם אוכל אפילו לקנות כשרונות של אנשים, אבל לעולם לא אוכל לקנות בכסף שבת של יהודי...
פרשה שבועית:
פרשת כי תבוא / 'תסריט יהודי'
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה'... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך... יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך" {דברים כ"ח, א'-ח'}.
משה רבינו מסיים את נאומו המשתרע על פני ספר 'דברים'. הוא גמר להציב לפניהם את האתגר הלאומי הגדול: להקים בארץ ישראל, שאליה יכנסו בקרוב, את חברת המופת העברית...
ואז, ברגעי הסיום, הוא כבל את עצמו באזיקי הבטחות, שהוא, כבן אנוש, אינו יכול לקיימן.
שמעו את דבריו.
אם נפשט את הפסוקים הללו, נמצא, שאמר להם כדברים הבאים:
הנה דרשתי מכם, בנאומי הארוך, לקיים לעד את תרי"ג מצוות התורה.
מדובר כאן בתכנית אלוקית. כהוכחה, שאמת בפי, אני כובל את עצמי בהבטחות, שאין בידי בשר ודם לקיימן. אני מודיע לכם כבר עכשיו, שעתידה הפיסי-ארצי של מדינתכם, תלוי בקיום מצוות אלו. אני מדבר על הקיום הפיסי, פשוטו כמשמעו.
משה מגיש את שטר הבטחותיו לפרעון בעולם הזה. פה, כאן ועכשיו. 'נסו אותי', אומר להם האיש, נסו אותי! ואם יתקיימו דברי, תהיה זו הוכחה, שהצדק איתי ודבר אלוקים בפי.
"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה" {שם, י"ב}.
אנו מנסים להבין מדוע לא הסתתר מאחורי המגן הנוח של ההבטחות לעולם הבא, כפי שנהגו, להבדיל, יוצרי כל הדתות ללא יוצא מן הכלל? מדוע החליט להמר בנטילת סיכונים כה גבוהים על עצמו? כלום היה נוהג כך לולא ידע בבטחון מוחלט, שהאמת האלוקית יצוקה בדבריו?
ועם זאת, עמד משה במבחן ההבטחות, וגם אנו, לצערנו הגדול, מסוגלים להעיד, כי התקיימו דבריו עד תומם. כי משה מגיש לנו בפרשה זו עוד תסריט אפשרי של עתיד העם. זהו תסריט חיים שחור ומלא אימה, במקרה ויזנחו חלילה את דרך התורה. גם כאן כבל משה את עצמו בהבטחות בחיזויו את העתיד הצפוי, עד לפרטים קטנים, שאם יתגשמו, ישמשו הוכחה לאמיתות חזונו ונבואתו.
Isaac Agam
יהונתן,
ראש השנה שאנו חוגגים הוא ראש השנה הבבלי ולא יהודי. כך גם שמות חדשי השנה.
ואכן ע"פ התורה, אנחנו חוגגים אותו בחודש השביעי ולא בראשון ככתוב:
"ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא-קודש יהיה לכם-כל-מלאכת עבודה, לא תעשו: יום תרועה, יהיה לכם. (במדבר פרק א' 1).
אין כל מילה על ראש השנה ביום זה.
החודש הראשון ע"פ הלוח העברי הוא ניסן. שבו יצאו בני ישראל ממצרים כדברי ה' למשה ביציאת מצרים:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות ב' 2).
שים לב שה' חוזר על כך פעמיים כדי שחס וחלילה לא יחוג איזה יהודי את החודש הראשון, למשל, בחודש השביעי.
לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני היה ראש השנה יום חג. גם לא מאות שנים אחרי חורבן הבית השני.
אלא מה? ראש השנה הבבלי התקבל בכל המזרח התיכון ונחשב ל"כללי" והיהודים חגגו את ראש השנה ה"כללי" בהתנגדות המנהיגים הדתיים בדיוק כמו שכיום חוגגים רבים את ה-1 לינואר כראש השנה בכללית בהתנגדות מנהיגים דתיים.
מאחר ובלוח השנה העברי לא היה מניין שנים, היה נוח יותר ליהודים ועמים אחרים להשתמש בלוח הבבלי לציון תאריכי לידה, נישואין ומיתה ואחרים וכך היה.
במילים אחרות, ראש השנה הנוכחי בחודש השביעי נערך בניגוד לדעת הרבנים במשך מאות שנים.
אלא שהפעם ניצח העם את הרבנים. בסופו של דבר במאה השלישית לספירה מוזכר ראש השנה כחג בפעם הראשונה ולאט לאט הפך ל"לוח היהודי" אם כי גם באירן ובמקומות אחרים במזה"ת משתמשים בלוח הבבלי ושמות החודשים דומים.
העמים האחרים קיבלו את הלוח הרומי שהיה מדויק יותר ולא דרש חודש מעובר אלא יום מעובר אחד.
בסופו של דבר התקבל לוח זה ע"י הרבנים בלית ברירה.
אין ומעולם לא היה קשר בין ראש השנה ויום כיפור. שום "ימים נוראים" ושום "ימי תשובה". זו המצאה מאוחרת מאוד ביהדות ואין לה כל קשר ובסיס למקורות.
אם כי נכון שהראשון שהחודש השביעי שהוא כיום תשרי היה יום תרועה וחג. אבל לא ראש השנה.
לידיעתך.
איציק אגם
--
You received this message because you are subscribed to the Google Groups "ISO-BAinyanim marketplace" group.
To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to
iso-marketpla...@googlegroups.com.
To post to this group, send email to
iso-mar...@googlegroups.com.
Visit this group at https://groups.google.com/group/iso-marketplace.
For more options, visit https://groups.google.com/d/optout.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים. שפוך שיחה, דרוש סליחה, מאדון האדונים. {מתוך סליחות}
סטטוס שבועי:
בימים אלו, בהתכנס המונים לאמירת סליחות. אם נביט נכוחה על עצמנו ומקומנו ביקום. אם נתרגל לבטא בשפתינו, ולחוש בליבנו כי עלולים אנו לשגות, כי אנחנו רק – אדם. נפסיק להבהל ולחשוש מהבעת המילה 'סליחה'. גם באותם המקרים הבודדים בהם לא צדקנו, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו.
ציטוט שבועי:
האדישות כלפי הפליאה הנשגבת של החיים היא שורשו של החטא. {אברהם יהושע השל}
סיפור שבועי:
בבית של סבא
כשהייתי נער סיפרתי לאבא שלי שיש לי זיכרון עמום, ספק חלום, איך שפעם ישנתי בבית של סבא וסבתא, ומתוך שינה, לפנות בקר, שמעתי, או שהיה נדמה לי שאני שומע, קול שירה מהרחוב, והתעוררתי לרגע וראיתי איך סבא מאיר מתעורר, ניגש לחלון ושר משהו. ואבא שלי אמר: ודאי, זה לא חלום, כך השמש של בית הכנסת היה מעיר את סבא לסליחות. הוא היה עומד תחת חלונו ושר:
עורו נא כי בכל לילה, נשמתכם עולה למעלה, לתת דין חשבון מפעלה, ליוצר ערב ובקר.
וסבא היה מתעורר, ניגש לחלון, ועונה לו:
ימצא אותה מקושטת, בטלית ובטוטפת, כמו כלה מקודשת, תמיד בבוקר בבוקר.
{אהוד בנאי}
פרשה שבועית:
פרשת נצבים / 'כפיה דתית'
"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום" {דברים כ"ט, י"ג - י"ד).
ביום מותו של משה היו בני ישראל אחרי חוויה מזעזעת. הם שמעו את הקללות {דברים כ"ח}. הם עמדו מול הגורל היהודי המוזר. גורל, שממנו לא יוכלו להתחמק לעולם.
אלפי שנות קורות העם עברו לנגד עיניהם. תמונות תמונות חלפה היסטוריה זו לנגד עיניהם, בשעה שמשה דיבר. תמונות כל הגלויות, הצרות והיסורים, שינחתו על צאצאיהם.
באותם רגעים קשים, כשחייב היה משה להעמיד אותם על מלוא רצינותה של הברית שכרתו בסיני עם האלוקים - מהל בדבריו גם נטפי רוך, חיבה, נחמה ותקווה.
בידכם לכתוב כרצונכם את ספר עתידכם. בהתנהגותכם תקבעו האם ידמו קורות חייכם לחזות הקשה שבתוכחה או לפניה השוחקות והמאירות של מסכת הברכות, המקדימות אותה.
אבל, הוסיף משה ואמר, גם אם יבואו עליכם החורבן, הגלות, התפוצה והאסונות - הם יקיימו אתכם. באורח פרדוקסלי ונסתר, יתרמו דווקא הם לנצחיות העם ולאי הכחדתו, עד בוא גאולתו העתידה.
הבורא כרת עמם ברית, הברית היא ברית נצח. כפופים לה הדורות כולם.
הם שמעו את החזות הקשה והאזינו לדברי הברית והנחמה. בוודאי הבינו את האמור, הסכימו וקיבלו אותה עליהם כראוי.
אך לא כן בדורות מאוחרים יותר, אלו העלו השגות כלפי ברית זו. הציגו שאלות נוקבות, הדורשות תשובה:
באיזו זכות יכול היה דור המדבר לערוך הסכמים שיחייבו אותי - בן דור מאוחר יותר? ואם אין ברצוני לקיים מצוות, כלום קיימת הזכות להעניש אותי? הלא, אני לא חתמתי על הברית, ולא נשאלתי לדעתי? מדוע, איפוא, תקפה ברית זו גם כלפינו?
התשובה היא שברית זו אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים, הנחתמים ונכרתים בין הבריות.
ברית סיני שונה מכל אלו בתכלית. זו ברית בין אלוקים לבין עם ישראל. כשכורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת הברית הפכה בשורת הר סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית האלוקים היתה לחוק טבע עבורם.
ברית סיני הינה ה'צופן הגנטי' של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות. הוא עובר בתורשה מדור לדור. האדם כפוף לו, ולמען חייו התקינים, עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה ובין אם לא.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
יהי רצון מלפניך... שתהא השנה הזאת דשונה, גשומה, טלולה, שנת זול, שנת שובע, שנת רצון, שנת ברכה, שנת משא ומתן באמונה, שנה שלא יצטרכו בה עמך ישראל אלו את אלו, שנה שלא יגביהו שררה אלו על אלו. {מדרש תנחומא, פרשת אחרי מות}
סטטוס שבועי:
ימי הדין אינם בלימה של כוח היצירה שניתן לאדם. אלו הם ימי מאזן המקובלים בכל חברה. המאזניים, השיקול והדין, שומרים על העולם מאבדון.
ציטוט שבועי:
ראש השנה ויום כיפור הם חגים אופטימיים ופניהם אל האדם ותמונת עתידו. {אריה בן גוריון}
סיפור שבועי:
העבר אין - העתיד עדיין..
בערב ראש השנה, בין הערביים, נפגשו שני יהודים ירושלמים.
שואל ר' חיים: ר' צבי, לאן אתה ממהר? ומה האבן שאתה נושא?
ענה ר' צבי: מנהגי הקבוע, בשלהי השנה החולפת אלך לבית העלמין לקבור את השנה החולפת, ואכתוב: 'פ.נ.' (פה נטמנה) שנה פלונית.
ואתה, ר' חיים, לאן תלך? שואל ר' צבי.
אני קצת שונה. אני מניח אבן יסוד לבניין של השנה המתחדשת. בניין בן 365 קומות, והיום הנחת אבן הפינה.
והיכן האבן שלך? שואל ר' צבי.
אינך יודע? תמיד אני אחריך.
כשאתה מניח מצבה לשנה החולפת, אני בא, הופך את האבן על פניה וחורט 'פה נבנית שנה פלונית'.
חג שבועי:
ראש השנה.
תאריך בלוח השנה היהודי. היום המרכזי, שממנו מסתעפת השנה כולה - ואליו היא חוזרת עייפה, גדושת חוויות, עמוסת אירועים, מלאת זכרונות, ונופחת נשמתה במילים הפשוטות: תכלה שנה וקללותיה.
כהרף עין נחתם גורלה של השנה היוצאת וקללותיה. הרגע השני נושא עמו את הבשורה המבורכת ועמו תקוה כי: תחל שנה וברכותיה.
מחדש. מהתחלה. מבראשית. זו המשמעות של ימי ראש השנה.
בראש השנה נברא האדם. באותו יום חטא, באותו יום שב בתשובה, ובאותו יום נסלח לו - כך תיארו חז"ל את יצירת האדם בעולם.
כך הגיע האדם לעולם, כאשר על פתחו ניטש הקרב בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין היאוש והנצחון. כאשר לצידו - האפשרות, לפתוח תמיד דף חדש, ולחזור רענן אל תחילתו של המאבק - ולנצח.
לו לא היה 'ראש' לשנה, לו היו כל חיי האדם, יחידה אחת בת שבעים, או שמונים שנה - לא היה מקום ותקוה למאבקיו, לא היתה פינה לחלומותיו ולשאיפותיו. הגלגל היה ממשיך לנוע על המסלול הראשון שמצאנו עם לידתנו עד לרגע האחרון.
ה'ראש' אשר ניתן לשנה - הוא תרומתו של הבורא לקיומו של העולם ולחייו של האדם. מתנה זו מאפשרת לחזור תמיד אל קו ההתחלה ואל נקודת הזינוק. להתחיל שוב, לנסות שוב, להחליף אולי את שדה הקרב ולהסתער עליו - בכל כוחנו.
למאבק נולד האדם, וכל עוד יחיה ימשך המאבק. אין לנו מפלט מגורל זה. אי אפשר לברוח מן המערכה. אולם, ניתן לבחור את שדה המערכה.
מי שחפץ בכך מוצא את מאבקיו בתאוריות ובאידיאות אשר העולם סיפק למכביר כיד דמיונו של האדם. הוא יגלה שדות קרב ומערכות בכל דור ובכל מקום. הוא ימציא לו אלוהים לסגוד לו וימצא גם אלילים לנטשם ולנפצם. נפשו לא יודעת מרגוע, משום שנולד למאבק.
דור יעבור. ואלוהי האתמול יהפכו לאלילים ואלוהים חדשים יצוצו, והאדם ישתעבד להם בכל נימי נפשו. את כל אשר לו יתן בעדם ללא שוני וללא הבדל. תרבות יון רומי, נצרות איסלם, סוציאליזם, שלום, בטחון, כסף, אלילי הוליווד, כדורגל, כוכבי רוק וסמים.
ליד ערש המוות של כל אלילי האתמול, ניצב האדם ונפשו הרעבה שוב חותרת למאבק, למלחמה ולחיפושים גם אם אין עדיין יעד חדש.
מעל כל אלו - "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" {תהילים ב',ד'}. מלך העולם אשר ממשיך אלפי שנה ללוות את עולמו, להביט במאבקיו והשתתף בהם - ביצירת הפתעות. האחד והיחיד - אשר לא נעלם גם לא לרגע אחד מדרך חייו של העולם,
ברגע אחד הוא מופיע לעינינו. וברגע אחד הוא מאלצנו לחפשו ולבקשו. בהבטחתו החגיגית כי אכן נמצאנו אם רק נבקש: "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת..." {דברים ד',כ"ט}.
אולם למי שהדרך קשה. למי שלבבו ונפשו אינם פנויים לבקשו. מי שנכבש ע"י מאבקי חייו. עבורו אמרו חז"ל: 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב' - אלו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
בתקופת הימים הנוראים שאז יורדת ההשראה על נפשו של האדם, או אז ניתן למצאו בינינו, איתנו ובתוכינו.
שאל הרבי מקוצק את חסידיו: אמרו נא לי, היכן נמצא אלוקים? שתקו החסידים והשיב הרבי: בכל מקום בו נותנים לו להכנס.
ראש השנה הוא חג מלכותו של ה'. ביום זה חוגגת את נצחונה - האמונה בה' ובמלכותו. האמונה אשר צעדה עם ההיסטוריה אל כל יעדיה ואשר נותנת את האפשרות לכל אחד ואחת להתחיל הכל מבראשית. לפתוח דף חדש.
כל אשר חדר אלוקים ללבבו ולו רק פעם אחת - מצטרף אל רבבות מליוני העדים של כל הדורות אשר הכריזו: "ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד". {מתוך: 'דע את יהדותך'}
פרשה שבועית:
פרשת האזינו - שבת שובה / 'לחיי העם הזה'
שירת האזינו בנויה מארבעים ושלושה פסוקים {דברים פרק ל"ב}, והינה מחולקת, הגיונית, לפרקים פרקים. כלולים בה שבעים חרוזים, החותרים אל עמקי ההיסטוריה היהודית, העוסקים בקוים המנחים אותה וביצירת מיסגרות, שלתוכן יוצקו כל קורות עמנו עד סוף כל הדורות.
החלק הראשון, כולל פסוקי פתיחה, הקוראים לטבע עצמו {"האזינו השמים וגו'"} להאזין לדברים, שתוקפם כתוקף חוקי הטבע.
החלק השני מבהיר את רצון האלוקים בהיסטוריה, בחפצו להעניק אושר ורוב טובה לאנושות, ואלו תלויים אך בה ובהתנהגותה. כן מובע בחלק זה הרצון לנשא את עם ישראל - כחלק מתוכנית היסטורית כוללת - אל פסגה רוחנית, כפי שאכן יקרה באחרית הימים.
החלק השלישי מתאר, במשפטים קצובים, את תהפוכות לב העם, את חסד האלוקים עליו במדבר, חסד, שעליו מושתתות הבחירה והברית, ואת אי הכרת הטובה של העם, את מרידתו והפרת הברית הגוררת אחריה את התוכחה כולה.
החלק הרביעי מתאר את הנפילה הגדולה - נפילתו המוסרית של עם ישראל, והסיבות שהביאו לכך. את נהייתו אחר האלילות לסוגיה, אחר הזימה, אחר תרבויות זרות. נפילה - המחייבת, בעצם, את השמדתו המוחלטת, חלילה.
החלק החמישי מבשר, כי למרות הכל ייגאלו בעתיד, על אף החטאים וחרף הבגידה, וכן קובע הוא את הסיבה לגאולה זו.
החלק הששי הינו תיאור הגאולה עצמה, כולל הנקמה בצוררי ישראל, שעמדו עלינו לכלותינו.
זוהי איפוא, מסכת הכוללת בקירבה את פשר העתיד לקרות, ואשר באו דבריה והתגשמו עד לפרק שלפני האחרון. העיון בה, הוא לבן דורנו מסע כואב ומלהיב כאחת, אל הזהות העצמית שלנו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
לאחיי ואחיותי בארץ ובגולה.
לקראת השנה החדשה שלוחה לכם זאת הברכה.
שתכלה שנה וקללותיה - תחל שנה וברכותיה.
שכל מעשינו יהיו לשם שמים - לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.
'לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים ולשלום'.
חג שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו... עד שימחול לו. {רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ט}
סטטוס שבועי:
אין שום הסבר הגיוני לתופעת 'יום כיפור' בעם היהודי לגווניו. אין לכך הבנה, כיצד מפעיל אחד הימים שבלוח שנה העברי, את המיתרים הנעלמים של כל נפש יהודית. מהיכן צומחת לפתע, אותה תחושת הזדהות עמוקה, שהמילה 'כל נדרי' או 'תפילת נעילה', מפעימה את ליבו של כל יהודי באשר הוא.
ציטוט שבועי:
מה אהבתי את לילי יום הכיפורים. שערי השמים פתוחים והקדוש ברוך הוא כביכול מרכין עצמו לשמוע תפילתן של ישראל. והוא אינו צריך להרכין, שהרי הוא מכיר לבו של כל אדם, אלא מפני חיבתן של ישראל מרכין עצמו, כאב שמטה אוזנו כלפי בנו הקטן. {ש"י עגנון}
סיפור שבועי:
סדר עדיפויות..
רבי ישראל מסלנט (אבי תנועת המוסר) איחר פעם להגיע לתפילת 'כל נדרי'. הקהל ממתין וממתין, ור' ישראל איננו.
רץ השמש לבית הרב, והבית ריק מאנשיו. נחרדו קהל המתפללים שמא קרה אסון. החליטו בעצה אחת שיוצאים לחפש את רבי ישראל ברחבי העיר ולנסות למוצאו.
והנה במסגרת החיפושים הגיעו לאחד מבתי העיר, וראו מבעד לחלון את רבם הנערץ עומד כפוף מעל לעריסת תינוק ומנענעה.
נכנסו המחפשים לתוך הבית ופנו בתמהון אל הרב: כל העיר דואגת לרב ומחפשת אותו. כולם ממתינים לתפילת 'כל נדרי'.
הס, לחש רבי ישראל. היזהרו לא להעיר את התינוק שרק עכשיו נרדם. בדרכי לבית הכנסת שמעתי תינוק בוכה. דפקתי בדלת הבית ולא נעניתי. נכנסתי לבית ואין איש. כולם הלכו לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי'. איך יכולתי לצאת מכאן כשהתינוק לא רגוע? איך אוכל להתפלל 'כל נדרי' כשהתינוק ממשיך לבכות?
כפרה שבועית:
צומת T...
במרכז עבודת היום הקדוש ביותר בשנה עמדו שני שעירים - עיזים זכרים.
אחד נשחט והוקרב על גבי המזבח, ואילו חברו נשלח לעזאזל, למדבר שממה. שם הוא הושלך מאחד הצוקים הגבוהים, נפל לתהום והתרסק.
מדוע נבחרו לעבודת היום דווקא עיזים, ולא כבשים או בני בקר?
מין העיזים בכלל, והשעיר בפרט, מסמלים את העקשנות הטבעית, את הטבע שאינו 'מתכופף' לנוכח השפעה חיצונית, טבע שאינו נשמע לאיש!
הסמליות כאן היא ברורה: בתוככי כל אדם יושב לו 'שעיר' בזעיר אנפין. כל אחד מאיתנו ניחן בכח עמידה עקשני מול ההשפעות מבחוץ. תכונה איתנה זו היא איפוא חוט השדרה של אישיות האדם. ביד האדם לנצל אותה כרצונו, בין לטוב ובין למוטב. בכוחו להשתמש בכח ה'שעיר' שבו כדי לדחות בעקשנות ובעקביות את ההשפעות השליליות הבאות מבחוץ ומנסות לפתותו לפנות אליהן. אדם זה יקבל על עצמו את מרותו של בוראו וקונו ויקנא לה בעקשנות. לעומת זאת, באותה עקשנות יכול האדם לדחות בכל תוקף כל מרות שהתורה מטילה עליו ולסרב לקבל על עצמו עול שמים, לנוכח העובדה שעול זה מונע ממנו לנהל את חייו על פי רצונותיו ותשוקותיו. הוא יראה ב'טבע', כלומר, בתכתיבי הכוחות הטבועים בנפשו, את אדונו האמיתי, וידחה בשאט נפש את כל מה שנקרה בדרכו ואינו מאפשר לו ללכת בשרירות לבו.
שני שעירי יום הכיפורים מסמלים את שתי הדרכים הללו. מצד אחד עומד השעיר המוקרב על המזבח בבית המקדש. הוא נשחט לאלוקים, ומקבל את קדושת הקרבן. כך הוא האדם הבוחר להקדיש את ה'שעיר' שבו לאלוקים, לשעבד לו את כל עצמותו, זוכה הוא שגופו יתקדש בקדושה אלוקית. קורבנו האישי אכן ישיג את מטרתו - את הדבקות בבורא עולם.
מצדו השני של המתרס ניצב השעיר לעזאזל. הוא אינו נשחט, ומוציאים אותו מן המקדש כאשר הוא במלוא כוחותיו, ללא הגבלות כלשהן. דרכו פונה לעזאזל, אל המדבר שיד אדם לא נגעה בו, אל הטבע. בטבע המדברי אין חיי בחירה, אין התעלות. שם ניכרים חוקי הטבע, שם מוצא השעיר את מותו. הוא נדחה מעל פני הצוק, ואיבריו מתפרקים.
סמליות יש בדבר. זוהי דרכו של מי שהטבע הפך לאדונו ולמורה דרכו, במקום שהטבע ישמש אותו כעבד נאמן. סופו לטבוע במצולות החיים הטבעיים ולהתרסק ללא מטרה.
בכל שנה בזמן שבית המקדש היה קיים, הודגמו לנו שתי הדרכים מחדש, מאז שחרב המקדש, מדי יום כיפורים שבכל שנה, מפיל האדם פור על חייו: לה' או לעזאזל? האם יבחר בדרך המובילה אל המטרה, אל חיי קדושה וטהרה אל דבקות בה', או שמא יחטיא את המטרה ויגיע ל'ריסוק איברים' רוחני?
...והבחירה נתונה!
לאחי ואחיותי בארץ ובגולה. בפרוס עלינו יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה. שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
'והיה באחרית הימים', אז גם האנושות תבוא אל הסוכה – אל סוכת השלום הכללי. אז, אגודת אחים תקשר את האנושות הכללית. כאחים יבואו לחסות תחת ממשלת א-ל אחד. הסוכה תסיר מעל האנושות את כבלי שאול וחבליה אשר צעדיה תמכו אותו על שלט הדמיון התועה והמתעה לכבד כאלוהים את הקניין והרכוש. {רבי שמשון רפאל הירש}
סטטוס שבועי:
בחג הסוכות כאשר כל ישראל יוצאים מבתיהם, מהשגרה האפורה של ימות החול, האחדות קובעת לה את מקומה המיוחד. רק בשעה שכל ישראל מוקפים בדפנות של הסוכה, מאוחדים ומלוכדים המה פנימה, ללא כל פירוד ופילוג ביניהם. כך הם זוכים לשהות בצוותא תחת סוכת השלום הנפרשת עליהם מלמעלה ומגינה ומצילה אותם למטה.
ציטוט שבועי:
אין שנאה במקום שהשלום פרש את סוכתו בלב האדם. {הרמן כהן}
סיפור שבועי:
זה לא!
לרבי מיכל מזלוטשוב היו תפילין יקרות. הם היו חשובות לו ביותר, משום שבאו לו בירושה מאביו רבי יצחק זצ"ל שהיה ממאורי החסידות בדורו. פעמים רבות הציעו לו סכומי ענק על מנת לרכוש תפילין אלו, אך הם נענו בסירוב, למרות עוניו ודלותו.
בפרוס חג הסוכות לא הגיעו עדיין אתרוגים לזלוטשוב והדאגה מתחילה לכרסם בלב רבי מיכל. והנה בערב החג ממש הובא אתרוג יחיד, מהודר ויפה לעיירה, ומחירו בהתאם...
חשב לעצמו רבי מיכל, מאיין ישיג הון עתק לזכות באתרוג זה? חכך בדעתו, החליט ועשה מעשה. הוציא את תפיליו היקרות והלך לאחד מעשירי העיר שחפץ לקנותם. מכר את תפיליו ורץ לקנות את האתרוג היחיד והמיוחד.
כששב לביתו, הראה לרעייתו הרבנית את האתרוג המושלם. התפעלה מאד מיופיו והדרו, ושאלה: כסף מנלן? השיב לה הרב: מכרתי את התפילין היקרות שהיו לי בירושה עבור האתרוג.
השיבה לו הרבנית: עבור צרכי הבית ההכרחיים, והדלות הנוראה שאנו חיים בה, לא מכרת. ועבור אתרוג, כן? ומרוב צערה באותו הרגע, השליכה את האתרוג מידיה לרצפה, ונפסל מלברך עליו.
עמד רבי מיכל ואמר: תפילין אין לי. אתרוג אין לי. ועוד אחטא ואכעס? – זה לא!
רגל שבועי:
'יחד לב אל לב..'
ארבעת המינים הנאגדים יחדיו רומזים לסגולת האחדות שצריכה להיות נחלת עם ישראל. וכך נאמר במדרש:
'פרי עץ הדר' – אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.
'כפות תמרים' – אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
'וענף עץ עבות' – אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל, יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
'וערבי נחל' – אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
אמר הקב"ה יקשרו כולם באגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו.
מעלת האחדות היא כה גדולה עד שהקב"ה ייחד לה מצוה הרומזת על יקרתה. לא ניתן להגיע לאחדות אמיתית בין הבריות אלא על ידי סילוק מוקדם של גורמים המהווים סיבות לפרוד. התרוממות מעל קטנוניות, מעל הקנאה, התאוה והכבוד. רק המתעלה מעל נגיעות אישיות, הוא המסוגל לחיות באחווה עם הזולת.
האנוכיות הרואה את האדם במרכז ההוויה, היא המפריעה לקירוב הדעת שבין הבריות, ומונעת ממנו לשמוח באמת. התחושה האנוכית שחש האדם שתמיד 'מגיע לו', היא שורש פירוד הדעות בין בני אדם. מי שרואה את עצמו במרכז, לא יוכל לעולם להגיע לשמחת אמת. רק מי שעובד על מידותיו ומדגיש פחות את עצמו, תשרור השמחה במעונו, והוא יוכל לחיות באחווה עם הבריות.
לאחר יום הכיפורים, כשכל אחד מישראל זכה למחות ולסלק מליבו נגיעות אנוכיות, על ידי כך הוא יכול להתקרב אל הזולת ולהתאחד ולשמוח עימו בחג הסוכות.
חג הסוכות מאגד בתוכו את השמחה האמיתית לאחר טהרת הלב שחווינו בימים הנוראים. זו שמחה של אחדות שהיא המביאה לקירבת הבורא. כמו שנאמר: "ויהי בישורון מלך (אימתי?) בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל" {דברים ל"ג ה'}.
מגילה שבועית:
קהלת – 'כי זה כל האדם'
גם מי שאינו מתמצא בכל המגילה, יודע מן הסתם את המסר המרכזי שלה, בהתחלה באמצע ובסוף – "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".
שוב ושוב, מודגש במגילה על עוד פן בחיים, על עוד דבר שאולי נחשוב שהוא חשוב ומשמעותי... שגם הוא הבל. האם אין זה מדכא? איך ייתכן שהמסר של המגילה מתאים בדווקא לחג הסוכות הנקרא – 'זמן שמחתנו'?
'תוקף ועיקר השמחה האמיתית - סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם'. {רבי צדוק הכהן מלובלין}
לא מה שמגיע מתענוגות גשמיים, מוגבלים ושטחיים, גורם אושר לבני האדם. אלא התעלות אינטנסיבית, החודרת למעמקי הלב, שבמהותה היא רוחנית, רק היא גורמת אושר ושמחה אמיתית לאדם.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים {ויקרא כ"ג מ'}.
סטטוס שבועי:
שבוע של ניתוק מהנוחיות הביתית, מצמיח מבט בריא על החיים עצמם. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" {ויקרא כ"ג מ"ב}, כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא יידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד. כל עוד האדם מצוי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה הארעית והרעועה, מכיר הוא את מקומו, ומעמיד את עצמו תחת חסות ריבון העולם.
ציטוט שבועי:
שמיני עצרת הוא חג המיועד לכינוסו של עם ישראל בלבד. ובו, בכינוס זה, מקדישים בני ישראל את עצמם מחדש לעבודת ה', אחרי הכרזתם על הסולידאריות שלהם על כלל האנושות בטכסים השונים של חג הסוכות. ולפיכך גם 'שמחת תורה' קשורה לחג הסוכות, שכן אך בשמירתה של התורה יוכל עם ישראל למלא אחר האימון שניתן בו למען האנושות. {הרב ד"ר יחזקאל [איזידור] אפשטיין}
סיפור שבועי:
חגיגה רוסית..
נלהבים רקדו הורה והאדמה רעדה תחת כפות רגליהם. קריאותיהם שסעו את דומיית הלילה והגיעו הרחק. הם שרו בעברית, ביידיש וברוסית. זמרו כאתגר לעולם המקיף אותם. את תחיית ישראל, את חיי האומה הנמשכים, בשוותם בזאת משמעות נשכחת לחג עתיק זה אשר לך נועד, להזכיר את נצח ישראל.
הלכתי ממעגל אל משנהו, ממקהלה לעדותה ובכל מקום היתה זו אותה קבוצה העוסקת באותו פולחן, מקיימת אותה המצווה. בכל מקום צעקו שדוד מלך ישראל חי וקיים. כמו ראיתי לעיני מעגל אחד, כפול אלף, אשר במרכז ניצב מנצחו של גלית, אינו נראה אך קיים, אינו נראה אך חי.
המראה היה כהילולה חסידית וכחגיגה עממית גם יחד. הוא פרץ כל גדר ולא הניח לאיש לעמוד בשוליו. הביישנים שכחו את הסתייגותם, ובקרב ההמון החוגג הזה חשתי עצמי, אנוכי הזר, בביתי יותר מאשר בביתי הממשי אשר מעבר לגבולות. והנה הם ברחוב ארחיפובה, קורנים, בלתי מנוצחים, אלה קוראים: מי אנחנו? ואלה עונים לעומתם: יהודים!. מה אנחנו? יהודים!. מה נהיה? יהודים!. תשובות פשוטות לשאלות פשוטות....
בחוץ, ברוח הקרה הנושבת, הזדהו לפי דרכם שלהם עם בית ישראל יותר מאשר עם תורת ישראל. בחוץ, בקרבת הקרמלין, במרחק-מה מבית הסוהר שבו עונו, השתגעו ונורו משורריהם וסופריהם. שם רקדו ושרו בדבקות עצומה המיוחדת להם, למען ידע העולם כולו, שאפילו כאן, בעיקר כאן, נשארו היהודים יהודים, ולא יותרו על החג.
הנוער היהודי יישאר יהודי. תודעתו העצמית מביאתו להתגבשות והתקשרות. התנועה מתרחבת ומתפתחת, הגל גואה ועולה. ואת הניצוץ הזה, הפורץ משורש הווייתו, לא יוכל לכבות שום כוח שבעולם. {אלי ויזל - יהודי הדממה}
חג שבועי:
חג החגים.
בשמחת תורה אנו חוגגים עם התורה, שזה עתה סיימנו לקרוא וללמוד במשך השנה. אנו יודעים מה היא מכילה, את השמחה והעומק שחוקי התורה מוסיפים לחיינו. ועדיין, שמחה זו אינה אקדמית, זוהי שמחה אינטואיטיבית. אנו חשים ומרגישים שהתורה, ערכיה ותחושת האחדות שנובעת ממנה, הם מתנה נדירה ועלינו להקדיש יום מיוחד כדי לחגוג זאת. אפילו במקום שבו לא חגגו יהודים שום חג, חג שמחת התורה העביר את מלוא המסר לגבי המשמעות של להיות יהודי.
חג שמחת תורה הוא חג של היהדות והיהודים. בשמחת תורה אנו חוגגים את כל החגים יחד. אנו חוגגים את השבת, את המצוות, ואת הערכים היהודים. אנו חוגגים את ההישרדות היהודית, ואת הפוטנציאל היהודי. אנו חוגגים את כל מה שאנחנו, ואת כל מה שאנו יכולים להיות. זהו החג שמעניק פרספקטיבה לכל שאר הדברים.
פרשה שבועית:
פרשת וזאת הברכה / 'פרידה מבורכת...'
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו" {דברים ל"ג, א'}.
מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה, וקרבם אל גבולות ארץ היעוד?
מובן מאליו - הברכה!
זהו סיום נאה לאיש, שחיי הציבור שלו החלו ביום בו עזב את מנעמי ארמון פרעה, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" {שמות ב', י"א}. סיום זה, מחוייב המציאות, ומתבקש מאליו בסופו של חשבון הנפש הנוקב, שערך זה עתה איתם, שם בערבות מואב.
דבריו מהווים סיום מרגש, המוכיח כי חרף כל המרורות שהשביעוהו, נתונה אהבתו לעם זה. ועתה, בשעת מותו, מעניק הוא להם את כל ברכת לבו, כי עמו הוא.
והברכות, ברכות הן לכל שבט בפני עצמו. כל שבט והברכה לזה יזדקק בעתיד. כשישב בנחלתו שלו בארץ ישראל. ברכה, בהתאם לאופי, לתכונות ולתפקיד המיוחד של כל שבט במירקם הלאומי.
זו תמצית החלק הראשון של הפרשה. החלק השני מתאר את עליית משה אל הר נבו, אל ראש הפסגה. את המבט האחרון, מלא תשוקה, לעבר ארץ חלומותיו, אליה לא זכה להכנס. וכן את פרשת מותו וקבורתו.
בסופן של הברכות הפרטיות, שהוענקו לכל שבט ושבט, מופיעות גם ברכות קיבוציות, שיחולו על ראש העם כולו. ביניהם מצויה ברכה אחת, שלכאורה, אינה אלא קללה של ממש, קללה שאקטואליותה לא פגה, והינה חריפה היום כבעבר. אף דומה כי כיום, בעזרת המלחציים הלאומיים, ובעידודם הנדיב של אמצעי התקשורת בעולם, היא לוחצת ביתר שאת, עוצמה וכאב. ברכה זו היא מן המלים האחרונות ממש שהשמיע משה טרם מותו. זו המילה 'בדד' המבשרת את חוק בדידותו של עם ישראל בקרב האומות.
"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" {דברים ל"ג, כ"ח}.
אין צורך להכביר מילים על בדידותנו זו כעם וכמדינה. אנו מודעים לה כראוי.
גם האנטישמיות הבסיסית, המלחשת עדיין במעמקי האומות, אין בכוחה להסביר את העובדה, שמשה קבע מראש בדידות זו כברכה אחרונה. מה גם, שעמי העולם 'נענו' לבקשתו של משה, וביצעו 'ברכה' זו על הצד הטוב ביותר, ברצון ובהתלהבות.
ההגינות מחייבת לציין, שלא משה טבע מושג זה. הקדימו בהבנת עם ישראל דווקא נוכרי. הלא הוא בלעם, שזכה לעינים נבואיות. הוא הופיע בארץ מואב שנים מועטות קודם לכן, השקיף מראש ההרים על מחנה ישראל, וקבע את הקביעה הבאה:
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" {במדבר כ"ג, ט'}.
אולם, בעוד הקודם איבחן את הסימפטום של הגורל היהודי, האציל עליו משה את ברכתו. ברכה לא מובנת, ובעיני רבים הינה, כאמור, קללה, שכל האמצעים להשתחרר ממנה כשרים.
וכי משה לא חש בבעיה? האם לא שם לב לקללה שבבדידות? לנזקיה החמורים לתדמית של עם ולקיומו התקין?
ודאי שחש. ועל כן ידע כי אופי העם ויעודו, המוכתב לו במקרא, מחייבו לברך את העם בתכונת בדידות זו?
דברים אלו, שהן בהסכמת הפרשנים כולם, ראויים שניתן עליהם את הדעת, כי בנפשנו הם. קללתה של הבדידות או ברכתה בידינו הן, תלויות אך ורק בנו. אנו נקבע בהתנהגותנו, אם נהיה ברווזון מכוער נצחי, או ברבור יפה במקומו הטבעי. היא תבהיר לו ליהודי, אם נאמן הוא ליעודו המקורי, או חלילה לא. כי יכול היהודי להיות בדד, 'עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה' (שכן בדידות אינה סגירות וניתוק). אך בסורו מן הדרך, יהיו 'אומות העולם בדלים ממנו'.
וקורות הימים הטעימונו משני האופנים גם יחד.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק, 'פרשה ופשרה'}
מועדים לשמחה - פתקא טבא - חג שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. {שמעון הצדיק}
סטטוס שבועי:
רבים הם הגורמים המסוגלים לאחד אותנו. הדאגה לשלומו של כל יהודי, הרצון להשאר בארץ למרות הכל, האמונה בצור ישראל המקננת בלב רובם של בני העם, התפילה הנאמרת בעת צרה ע"י רבים מאיתנו ועוד ועוד - כל הגורמים הללו מסוגלים לחבור למסכת אחת של אחדות ואהבת הזולת.
אם נלמד לכבד את הזולת למרות השוני בינינו, אם נלמד להכיר במעלותיו של מי שאינו נמנה עם בני החוג שלנו, אם נדע שלאחר כל ההבדלים – בני עם אחד אנו, תהיה זו נקודת זכות גדולה עבור כולנו. בכוחה נוכל לגונן על עמנו ועל ארצנו.
ציטוט שבועי:
בסופו של דבר בעזרת השם, יהודה תשכון לבטח ועם ישראל ישכון בארצנו לעד. {בנימין נתניהו}
סיפור שבועי:
הלבנה - מחוץ לחוק..
כבר בנערותו הצטיין רבי עקיבא איגר בשקידתו ובהתמדתו. כשהגיע לגיל חמש עשרה היה ידוע כעילוי בלתי רגיל, הבקי בש"ס ובפוסקים בצורה מדהימה.
גביר מפורסם בעיר ליבא, שהיה גם תלמיד חכם, שמע על העילוי הצעיר ורצה להשיא לו את בתו. נסע הגביר עם שני תלמידי חכמים נוספים לעיר ברסלאו, כדי לפגוש את העילוי ולתהות על קנקנו. התחילו להתפלפל בסוגיה בגמרא והקשו קושיות חריפות.
הנער עקיבא היטה אוזן לדברים, אך לא פצה את פיו, שמע ושמע, ו... שתק. לא התערב בדברי התורה כפי שציפו ממנו, נראה היה כאילו אינו מבין מה שהם מדברים.
תמהו האנשים, יצאו לדרכם חזרה, ושאלו בפליאה: הלזאת יקרא עילוי?
לאחר שהלכו, שאל האב את בנו: מה קרה לך? למה לא פתחת פיך ולא השתתפת בפלפול? איך יתכן שלא הבנת?
ענה הבחור הצעיר: יודע אני, אבא, שתמהת על התנהגותי. לא יכולתי לענות להם דבר, כי הקושיות שלהם נשאלו שלא כהוגן. אחד שכח גמרא מפורשת, והשני טעה בתוספות. מכיוון שהם גדולים ממני, לא רציתי להעמיד אותם על טעותם ולביישם. לענות, לא יכולתי, כי השאלות לא היו שאלות, לפיכך שתקתי.
עכשיו לא ירצה אותך האיש לבתו, אמר האב.
נח לי שיתבטל השידוך, השיב הבחור, ואני לא אלבין פני איש.
פרשה שבועית:
פרשת נח / 'איחוד הצלה..'
"וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה" {בראשית ג' כ"ג}.
אחד שרד. איש אחד, משפחה אחת. האחד שלא נכנע לאופנות החדשות ניצל. כל התקוות באותה שעה התמקדו בו.
למרבה הפלא, כרך האלוקים את הצלתו בתנאים קשים. במשך שנה הוטל עליו לצוף על פני מי התהום שגאו, בתוך תיבה סגורה, בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו: פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, תרנגולות בית, הינשוף והיתוש.
מדוע בחר האלוקים, הכל יכול, בדרך הצלה זו?
לאחר עיון, נראה שלא היתה זו תיבת הצלה, כי אם תיבת מבחן. מבחן לנח ולמשפחתו. מבחן שהיה תוצאה הגיונית של שואת המבול, אשר השתוללה באותה עת מסביב לתיבה.
פגישת ניצולים זו כפתה עליהם מושג שנשכח - חיים משותפים. בכורח המציאות, נקלטו מחדש מושגים וערכים שנשחקו באותה תרבות וחברה ששקעו. תוך התנסות מתמדת, למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק אגב ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה'אגו' הפרטי, היה גורם להתפוצצות מיידית. הם הבינו ולמדו על בשרם, מה הביא את החורבן של בני דורם. האלוקים העמידם, איפוא, במבחן החסד. והיה, אם יעמדו בו, ירכשו מחדש את העיקרון החשוב שעליו תיכון חברת העתיד שעליהם לייסד.
ואמנם, נח עמד במבחן. הוא מיצה אותו עד תום. בכך הצדיק את האמון שנתן בו האלוקים. הוא היה ליוצר האנושות השניה.
וכה הם דברי המדרש:
'כל 12 חודשים שהיה נח בתיבה, לא ראה שינה, לא הוא ולא בניו. לא ביום ולא בלילה. שהיה עוסק וזן את הבריות שעימו. והיה מגיש לכל בהמה, חיה ועוף את אכלם בשעות שהם רגילים לאכול. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתיים בלילה ויש בחצות ויש בקרות הגבר, והיה נותן לכל, מזונו בשעתו' (מדרש תנחומא נ"ח, ט').
נעקוב נא מעט בעיני הדמיון אחר נח ובניו, הרצים מבהמה אחת לחברתה, מהחיות לעבר העופות, כדי לעמוד בלוח הזמנים של סעודותיהם. יום אחר יום ולילה אחר לילה, במשך שנה שלימה. נעקוב ונבחין כי נח אכן קלט את המסר והבין היטב מדוע בחרה ההשגחה העליונה להצילו דווקא בדרך זו.
מתחת לתיבה, בעומק של מאות מטרים, מוטלות היו גוויותיהם של בני דורו שטבעו. אלו, אשר השתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, המצמיחה כל רע. דווקא בשעה שבה מתמצה דין העולם, חייב היה הניצול היחיד להוכיח כי ראוי הוא להצלה זו. להוכיח במעשים ולא במילים. כי רק המעשה המוחשי מצביע על מהות האדם.
נח הפגין מסירות נפש יוצאת מן הכלל למען הזולת. בתנאי התיבה הקשים הוא מימש את תכונת החסד שקיננה בלבו. הוא עמד במבחן. יש איפוא סיכוי לעולם החדש המדפק על דפנות התיבה, עולם של חסד שפניו אל עתיד האנושות.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק, 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - חודש טוב - חורף בריא - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
צרכיו החומריים של זולתי - הם צרכיי הרוחניים. {רבי ישראל מסלנט}
סטטוס שבועי:
החיים זורמים, והאדם כמעט ואינו מבטא בהם את מהותו העצמית/ הזמנים שהררי אבק מכסים בהם את פנימיותו, הם שעת דמיון, דמדומים ותרדמה. שעת היקיצה האמיתית היא אותה שעה נדירה בה האדם שומע את מנגינת ליבו, ותחושתו הפנימית עורגת אל שוכן מרומים.
ציטוט שבועי:
בארץ ישראל, מי שלא מאמין בניסים הוא לא מציאותי. {דוד בן-גוריון}
סיפור שבועי:
מבחן נאמנות..
הרבי עבד כנגר בשקט וברוגע עם בת צחוק על פניו. מדי פעם פיזם זמר חסידי ואף יצא במחול עם כמה יהודים בלילות שבת. בפורים מצא 'פטנט' להרבות בשמחה ובריקודים כאשר הציע לאסירים הגויים לערוך איתם תחרות שמטרתה לראות מי מיטיב יותר לרקוד. הם נענו להצעה, והרבי וחסידיו זכו לקיים בהדור את מצוות שמחת הפורים.
הוא היה מקפיד על קיום המצוות למרות התנאים הקשים. בפסח לא אכל חמץ. בשבתות, בתקופה מסוימת, שוחרר מעבודות, בטענה שהוא חולה. בשבתות מסוימות הוא הציע את עצמו לתפקיד של סבל כדי להימנע מאיסורי מלאכה הכרוכים בעבודת הנגרות. כדי לא להיכשל באיסור הוצאה הוא פסע בהפסקות של פחות מארבע אמות. הדבר היה למורת רוחם של הממונים עליו, ומדי פעם היכו אותו על כך. הוא נזהר מאכילת טריפות על ידי אכילה מהמטבח הדיאטטי שסידרנו לו. הוא הקפיד גם על איסורים דרבנן, וסבר שיש למסור את הנפש על כך. מספרים גם שהצליח להתפלל 3 פעמים ביום והתפלל בטלית ובתפילין, למרות הסכנה הגדולה.
יהודי מארגנטינה סיפר שישן על דרגש ליד האדמו"ר, וכאשר הבחין שהאדמו"ר רועד מקור הציע לו את מעילו. הרבי הסכים להתכסות במעיל רק לאחר שהוציא ממנו את הפשתן, כדי לא לעבור על איסור שעטנז. כאשר הרבי הוצא להורג הוא הוריד את המעיל, כי לא רצה למות על קידוש ה' באותו מעיל שהיה בו חשש שעטנז.
{ד"ר לוונבוך על רבי שלמה דוד יהושע וינברג מסלונים הי"ד, האדמו"ר הרביעי בשושלת סלונים. נרצח על ידי הנאצים היום לפני 74 שנים בחיסול מחנה הריכוז קולדיצ'בו}
פרשה שבועית:
פרשת לך לך / 'ארץ שנאהב?!'
"ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" {בראשית י"ב, י'}.
ארץ ההבטחה האלוקית קידמה את פני אברהם... ברעב. זה עתה בא בשעריה, וכבר עליו לנטשה.
כבד הוא הרעב בארץ, בעוד שבמצרים השכנה שורר שפע. אם כן, איזו ארץ הבטיח לו האלוקים? מדוע הוא, הבורא הכל יכול, מביא עליה רעב דווקא סמוך להבטחה ולתקווה? מה חייב אברהם ללמוד מעובדה זו?
ואם לא די בכך, בחלוף הרעב, בשוב אברהם לארץ, הוא מתנסה בחוויה נוספת: במלחמה.
ארבעה מלכים, שבאו מן המזרח, 'עשו מלחמה' {בראשית י"ד, א'-ט"ו} עם חמשת מלכי בקעת הירדן. בין הערים הלוחמות היתה גם סדום, שבה התיישב לוט. והנה:
"וישמע אברם כי נשבה אחיו... וירדף עד דן... ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" {שם י"ד, י"ד-ט"ו}.
מדוע פורצות מלחמות בארץ ההבטחה? אברהם שם לבו לכך שארץ זו מועדת לפורענות. שוכנת היא בנקודת המפגש בין אירופה, אסיה ואפריקה. השולט בה, שולט על צומת דרכים חשוב. אכן, כל המלחמות הגדולות שזיעזעו בעבר את העולם, פגעו בה קשות.
מדוע איפוא העניק האלוקים דווקא ארץ זו לאברהם ולצאצאיו? האם כדי לעבוד את ה' בשלווה לא היה טוב יותר שנחלתנו תהיה אי שם בפאתי אסיה, או באי מבודד אחר - בניו-זילנד וכדומה? הרחק מהמולת הפוליטיקה העולמית. האם כבר בתחילת דרכו של אברהם בארץ חייב האלוקים להבליט את חסרונותיה הגדולים?
ארץ צרובת שמש זו, יודעת רעב ושבעת מלחמות, היא הראויה לתפקיד שהועיד לה האלוקים. טוב שידע זאת אברהם מיד בבואו בשעריה.
זהו הדגם שהוצב בפני אברהם בעת בואו ארצה. עצם טבעה של הארץ אינו מבטיח לה לא כלכלה בריאה ולא שקט ממלחמות. אמנם היא תוכל לקנות לה את אלה, אם ידעו תושביה שזו ארץ האתגר הרוחני הגדול. אם יבין העם היושב בה, שעל המוסר המוחלט להיות הטריטוריה שבה יחיה. אם יחוש שחוקי הצדק האלוקי הם גבולותיה הגיאוגרפיים של ארצו, אז יקרה הפלא ויתחולל הנס. הארץ תהיה מוגנת ותשגשג להפליא, מכח ההבטחה האלוקית, ולא בכח הנשק. האנושות תתפעם למראה מדינה מוזרה זו, הזוכה לשלום בר קיימא ולשפע כלכלי, בניגוד לטבעה ובניגוד להיגיון הפוליטי. עד כי יבינו שרוח המוסר העברי השורר בה, הוא זה שמקנה לה את האושר בעולם הזה.
כך תלמד האנושות את אמיתו של אברהם. המצעד לכנען יגשים את ייעודו במלואו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" {בראשית י"ב, ג'}.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק, 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
...ואנו מלווים את אברהם דור אחר דור, במעלה הר העקידה. ואנו צופים, זה אלפי שנים, שעה שהוא מעפיל אל פסגת חייו, אל מרומי האוורסט הפרטי שלו. צופים בו בכאב, מתבוננים בו בהשתאות, ובלב – השאלות כולן...
ועל כן, כל שנה בהגיענו לפרשה זו, אנו מזמנים את עצמנו אל חבורת פרשני הדורות, ה'מתכנסים', במטרה לנסות ולחדור אל גרעין הסוד. ברצון עז לפצח את צופן החידה הגדולה, לנסות ולגעת בשולי הר המוריה, שבאותן שעות עקידה גבהה פסגתו עד לב השמים.
וכך – בערך – מתנהלת 'שיחתנו' עם פרשני הדורות, המשתתפים ב'סימפוזיון' המוקדש להבנת פרשה מופלאה זו.
וכה ישאל השואל:
מה מתחולל פה? מה הדרישה האלוקית הזאת לקרבן אדם? כיצד מצַווה – מי שאמור להיות מקור המוסר, הטוב והצדק – האלוקים – לבחירו הזקן, לקטוע במו ידיו את תקוות חייו? איך בכלל מתקבלת על הדעת סיטואציה שכזאת, בה דורש האלוקים מן האדם להמית ולשחוט את הבן, שנולד לו בגיל מאה?
לא, לא! – באה תשובת הפרשנות – טעות בידך ידידנו הצעיר והשואל, שים לב, לפסוק הפותח את הפרשה: "והאלוקים ניסה את אברהם". מדובר כאן בניסיון. הפרשה מדגישה זאת באוזנינו בראשית דבריה. למען לא נטעה, לבל נחשוב, שאכן התכוון האלוקים להקרבת קרבן אדם בפועל, כאקט של אמונה עד כלות. כך פירש התלמוד (מסכת תענית) את דברי הנביא (ירמיהו י''ט, ה') האומר בשם ה': " אשר לא צִוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי" – 'לא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם'. כלומר, לא עלתה על לבי (לב האלוקים) רעיון הקרבתו של יצחק. שעת העקידה היתה בסך הכל שעת ניסיון – רגע של מבחן.
ניסיון? – מתפרץ השואל – ניסיון למי? מה תועלת תצמח לו לאלוקים ממעשה זה? וכי זקוק האלוקים לחיזוקי האמונה של אברהם, של בן אנוש?
חלילה! – מתערב הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, מגדולי פרשני התורה מן המאה ה-11) – לא האלוקים זקוק לניסיון, כי אם האדם: 'כי עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך (האלוקים) יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד. ודע, כי השם צדיק יבחן: כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו, חפץ להצדיקו ויצווה אותו בניסיון. ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה'.
הבנת ידידי? אברהם זקוק לניסיון, כדי להפעיל את אישיותו.
לא כל כך הבנתי. וכי גדולתו של אברהם לא הוכחה דיה? וכי לא עמד ב'מבחני הכושר' האלוקיים בכבוד, עד ליום זה? מדוע למתוח, לעת זקנה מופלגת, את מיתרי נפשו עד כדי התפקעות? האם טרם התקבלה על ידי האלוקים עובדת מסירותו ואמונתו של אברהם?
כנראה, אינך מכיר, אתה השואל, את מודל האדם במקרא. מן היום בו הועמד אדם הראשון במבחן עץ הדעת, זה תפקידו עלי אדמות: לעמוד בניסיון, להיות ער למבחנים התמידיים המוצבים בפניו, להתגבר על מכשולים רוחניים, לבחור באמת בכל מצב ומצב, מתוך ידיעה שעד יום מותו לא ינוח בשלווה בחיק תהילת המנצחים. כל ניצחון אישי מזמין לו קרב נוסף, הכופה עליו עוד מבחן.
מוגזם לטעמי. מה זה תורם לאדם? מה תרמו לאברהם טלטלת הנפש וסערת הרוח, לתוכן הוטל בעת מעשה העקידה?
מלוא חופניים חירות! הטעם הנפלא של השחרור!
אלו מילים ש...
רגע, רגע! ברצוני, בטרם תגיב, לצטט באוזניך את דבריו של הוגה דעות, בן הדור הקודם. אולי דבריו יבהירו מעט את כוונתנו:
רצונו של האלוקים בבני חורין. מטרתו סמויה מן העין – זאת כדי לברור את בני החורין מן העבדים... אלוקים ברצותו להבחין בין הנשמות, לא זו בלבד שאינו מנעים, אלא מכאיב. אין לו ברירה, כביכול: הוא חייב לנסות את האדם. לא זו בלבד שעליו להסתיר את מלכותו, אלא ליצור גם מקום לטעות בעניין זה, עד שיבצר מן האדם לראותה, כדי שיוכל להאמין באלוקים באמת. רוצה לומר – להאמין בו דרך חירות" (פרנץ רוזנצוויג – 'כוכב הגאולה').
הבנת קו מחשבה זה? אם חונכת, דרך משל, לדבר אמת. אם תכונה זו מקובלת עליך, מתי שעת המבחן שלך? כשכולם מסביבך משקרים, ואף משקרים אותך. ואם אינך מתפתה להיות כמותם, תחוש במתחולל בנשמתך. תרגיש כיצד היא משתחררת מן הכפיפות למציאות הסובבת. כיצד, למרות הכל, היא פועלת אך ורק בהתאם להכרותיה. זוהי החירות האמיתית על פי המקרא.
סליחה. וכי אברהם היה בן חורין באותה שעה? אברהם, שידע שהאלוקים הוא הדובר אליו. כלום היתה לו הברירה וחופש הבחירה לא להישמע לצוו הברור, ולא להקריב את בנו? הלא הוא הכיר באלוקים, ידע את יכולתו! כיצד יכול היה לסרב?! היכן היא החירות?
לא ידידי – מעיר רבי יוסף אלבו (מחבר ספר 'העיקרים', פילוסוף יהודי מימי הביניים) – אברהם לא היה מוכרח, סתם כך, לשמוע בקול האלוקים. כלומר, חייב היה לבצע באופן מעשי את הצו הנורא, אך לא מתוך ציות עיוור. זכות השאלה: 'למה?' נותרה לו.
זכור נא, שבאותן שעות קשות, כשעלה אברהם בלווית בנו להר המוריה, חרב עליו, תיאורטית, עולמו הרוחני. היתה זו הסתרת מלכותו של האלוקים בצורה החריפה ביותר. המעשה, שנדרש ממנו לעשות על ידי האלוקים, סתר, לכאורה, את כל ערכי המוסר אותם גיבש לעצמו, דווקא מתוך הכרת האלוקים ומתוך התגלויות האלוקים אליו.
מותר היה לו לאברהם, בדרך להר, לשאול ולהקשות: 'מדוע?' רשאי היה – עוד לפני שיחליט אם ישכים בבוקר אם לא – להציג את השאלה הנוקבת, הזועקת מאליה, כיצד מתיישבים הדברים? כיצד תיתכן בכלל הקרבת אדם על ידיו. הוא, אשר בשם האלוקים לחם מלחמת חורמה נגד תועבה אלילית זו. במיוחד, היתה לו הזכות לסרב לצו האלוקים, כי בידו – הצו הנגדי, הסותר. זו הבשורה האומרת: "כי ביצחק יקרא לך זרע".
אבל – ידידי השואל – אברהם לא שאל. אברהם השכים קום, יצא למסע שלושת ימים עד ההר – ושתק. איש לא הכריח אותו לשתוק, לכלוא את השאלה המתפרצת מאליה – אף לא צו אלוקים עצמו. אברהם בחר בדרך זו בחירות מוחלטת. בבחירתו החופשית בלבד – החליט לא להבין. ואי הבנת הסתירה הנוראה ברגע זה – תאמה בהחלט את תפישתו בדבר מהות האלוקים, הבורא הכל יכול.
קראתי פעם את דבריו של אלברט אינשטיין, האומר ש'מתגלה בטבע תבונה כה עליונה, עד שכל משמעות, שבני אדם מייחסים למחשבותיהם, אינה אלא אפסית בהחלט לגביה. הרגשה זו היא הקו המנחה של חיי המלומד ומאמציו...'
אכן, דברים אלו הם שביב קלוש מרוח הידיעה והאמונה של אברהם, שברגע העקידה עמדה במבחנה העליון. עמדה במבחן, עד כדי מיצויה המלא. מבחן, שזיכה את אברהם בשחרור מלא כאדם בעל הכרה, היודע שהסתירה היא רק לעיני האדם. אך במלכות האלוקים, מעבר למציאות הנגלית לעינינו, שוררת ההרמוניה בין הניגודים, לכאורה.
כן – הוסיף בסיום השיחה רבי עובדיה ספורנו (פרשן דגול בן המאה ה-15) – 'בזה ידמה יותר לבוראו, שהוא טוב לעולם, כי אמנם הכוונה במציאות האדם היתה, שידמה לבוראו כפי האפשר'.
זהו. טוב כבוראו. כלומר בן חורין – במידת האפשר – כבוראו.
כך ירד אברהם מן ההר: אברהם חדש.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כל מה שיחסר לאדם מידיעת היהדות - יחסר לו גם מידיעת ערך האנושיות.
{הרב יצחק יעקב ריינס}
סטטוס שבועי:
ישנה אהבה פנימית וייחודית בין עם ישראל לארץ ישראל. אהבה אשר אלפי שנות נדודים וניתוק לא הצליחו לכבותה. מיום גלות עם ישראל מארצו לא חדלו היהודים לנסות להגיע אליה כדי לזכות לחונן את עפרה. יחידים וקבוצות עזבו את מקום הולדתם ואת רכושם ועלו ארצה, גם במחיר של המרת תנאי חיים נוחים בחיי סבל ודוחק.
ציטוט שבועי:
התנ"ך עשיר בשירה הנוגעת בנימים הרגישים ביותר שבחיינו.
{אריה (לובה) אליאב}
סיפור שבועי:
עיטור הגבורה!
מישהו בגטו גילה לי את הסוד, שבחורי גור, אשר כמה מהם הכרתי אישית בסלומניק, מתגוררים במרתף של בית עזוב בקצה הגטו. הכניסה אל המרתף הוסוותה כהוגן. מצאתי אותם, כשהם מצטופפים במרתף הטחוב והצר ועוסקים בתורה לאורם של נרות.
מראה פניהם הוכיח, כי הם רעבים ללחם. כמה חביות ריקות היו במרתף, הם שמו קרש על שתי חביות והתעמקו בשיעור בגמרא. אמרתי להם, שאני הסתדרתי ב'צד הארי' ואוכל לקחת איתי אחדים מהם, כדי להצילם. לא נוכל לחיות בין גויים! איך נתפלל שם ונלמד תורה? ובלא זה, איך אפשר לחיות? ואיזה ערך יש לחיים שכאלה? - כה השיבו לי.
הם לא התאמצו להשפיע עלי, שאשנה את דרכי. רק דבר אחד ביקשו ממני. אם יפגוש בי גרמני מזוין ברחוב ויתחיל לחקור אותי, כמנהגם: 'יודא?' (יהודי?) - אשר מוטב שאשיב לו בלשון הגרמנית: 'קיין!', מכיוון שבגרמנית זה נשמע: 'לא', ואילו בלשון הקודש זה מצלצל להיפך: 'כן!' וכך הם ניסו לשכנע אותי, שזה לא יפה ולא ראוי ליהודי להתכחש ליהדותו בשום תנאי ובשום אופן... מה יש להוסיף ולהגיד עליהם? נדמה לי, שאי אפשר כלל לתאר אמונה עזה כשלהם.
על אף כל תהפוכות חיי, מאז ועד היום הזה, במחתרת הפולנית הלוחמת, בתור 'אנוס' שחי שנים כגוי, כקצין בשירותי הביטחון הפולניים בתקופה שלאחרי השחרור, אשר בכל הגלגולים שלי נתקלתי לא במעט לוחמים עזי נפש הבזים למוות - אני מעריך את הבחורים החסידיים הללו בתור גיבורים אמיתיים! {מרדכי שקלארצ'יק}
פרשה שבועית:
פרשת חיי שרה / 'הצעת נישואין'
"והיה הנערה אשר אומר אליה: הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה וגם גמליך אשקה, אתה הוכחת... ליצחק" {בראשית כ"ד י"ד}.
כיצד בוחרים אשה? למען הדיוק: כיצד בוחרים אשה עבור בנו של אברהם? אם נדייק כראוי, נשאל: מה צריך היה אליעזר, עבד אברהם לעשות, כששלחו אדונו לארם נהרים להביא אשה ליצחק? כיצד ישביע את רצון אברהם?
כשהגיע העבד הנאמן "לעת ערב, לעת צאת השואבות" {בראשית כ"ד, י"א} לעיר נחור שבארם נהריים, הבריך את עשרת גמליו ליד עין המים ופנה בתפילה אל אלוקיו.
הוא החליט לערוך למועמדת מבחן אופי. 'טסט' של חסד ליד עין המים. בדיקה שתצביע בבהירות על שאיפה לעשיית טוב המקננת בלבה, שאיפה שאינה רק מחווה של נימוס חיצוני. על כן, היתה הבקשה: אני אבקש מעט מים לעצמי, והיא ביוזמתה תציע להשקות גם את הגמלים.
עתה, נעקוב אחרי ההתרחשות עצמה:
"וירץ העבד לקראתה ויאמר: הגמיאיני נא מעט מים מכדך".
"ותורד כדה על ידה ותשקהו".
"ותכל להשקותו ותאמר: גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות".
"ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו" {שם י"ז-כ'}.
שימו לב לאירוע, שימו לב להדגשים. היא היטיבה לפעול, אף מעבר לציפיותיו.
היא לא ענתה ב'נימוס המקובל': אדוני, אתה לא יכול לשאוב בעצמך? מה אני...?! גם לא נשמעה מפיה התשובה 'רבת החן': מה פתאום אני?! תראה כמה בנות מסתובבות כאן!
ההיפך, ניכר שנערה זו ערכה גיוס כללי של כוחות אישיותה לביצוע חלק ומהיר של המשימה. המהירות שפעלה, החזקת הכד בידה בשעה שהשקתה את אליעזר הגדול והחזק ממנה בגופו. השקיית הגמלים בריצה עד כי כילו 'ספינות מדבר' אלו לשתות, כשפעולה זו ודאי נמשכה זמן רב מאד. והיא כלל לא שמה לב לעובדה, שאיש אינו מסייע לה. לא אליעזר ולא עבדיו שהופקדו על הגמלים.
אז ידע שאכן ראויה היא לרשת את שרה אמנו. יש תקווה להמשך בית אברהם ולשליחותו בעולמו של הבורא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו" {בראשית כ"ח, י"ב-י"ג}.
יעקב נמלט מחמת עשיו. אחיו הזועם על הברכות שנשמטו מידיו, ובלבו יוקדת שאיפת נקם.
בליל המנוסה הראשון חלם יעקב חלום:
מי הם אותם מלאכים מסתוריים המטיילים מעלה ומטה בסולם חלומו של יעקב?
נאמר במדרש: אלו שרי אומות העולם... שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים שלבים ויורד, ושל מדי חמישים ושניים ויורד, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עולה, ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא לזה אין לו ירידה? אמר לו הקב"ה: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב... ואל תחת ישראל' {ירמיה ל', י'}, כביכול, אפילו אתה רואהו עולה אצלי, משם אני מורידו! שנאמר: 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך נאום ה'' {עובדיה א', ד'}.
יעקב, הגולה מארצו, היה ללא ספק מוטרד מעתידו הלוט בערפל. העקירה מן הארץ, גם החששות לעתיד העם שיצמח ממנו, כמובטח לאברהם, כירסמו בלבו בעת שהלך בודד חרנה. והנה, העניק לו החלום את פשר עתידו האישי ואת פשר עתיד העם לדורותיו. יעקב קלט את החלום כתמונת ההיסטוריה האנושית, כשהוא צופה בעלייתם ובירידתם של עמים, של מלכויות ושל תרבויות עד סוף כל הדורות.
החלום הנבואי לימדו את מהות ההיסטוריה ואת משמעותה. הוא נוכח לדעת, עד כמה מוגבל כוחם של העמים ושל תרבויותיהם החומריות. הוא צפה במחזוריות ההיסטורית המזמנת ירידה מן הבמה והשתקעות בצל, לאחר הטיפוס אל שיא העוצמה.
הוא גם למד שחוק היסטורי זה אינו חל על עם ישראל. העם, שלמרות כל הסבל, הייסורים והצרות, לא יכלה מן העולם. לא הוא, לא תרבותו ולא בשורתו הנצחית.
אולם בחלום ההיסטורי היו גם רגעי אימה קשים. יעקב הבחין שמלכות אחת, אדום, מטפסת בסולם ההצלחה, הכוח וההשפעה. עולה ואינה יורדת. והוא נבהל. מול עיניו קמה תרבות שלא חל עליה עקרון מחזוריות הפריחה והכמישה. מה יהיה, איפוא, גורלם של עם ישראל ושל תורתו, כשיהיו משועבדים למלכות אדום? לפחד זה באה תשובת האלוקים: 'אל תירא... אני מורידו'.
במה שונה מלכות אדום מן המלכויות הקודמות שגלשו כולן בעצמן מן השיא אל תהום הנשייה?
כוחן של שלוש המלכויות הראשונות מוגבל בתוך המסגרת האנושית המוכרת. מנגנוני ההרס העצמי פעלו בעומק תרבותן, כפי שהוכיחו זאת ההיסטוריונים. הן נעלמו ופינו את מקומן לתרבויות מתקדמות יותר.
המלכות הרביעית, זו תרבות החומר של אדום, רומא, תרבות המערב של היום, תשלוט שליטה מוחלטת על החברה האנושית כולה. המשבר שיפקוד אותה לא יצמיח תרבות חומרית טובה יותר שתנבע ממנה. בעיותיה ימוטטו את סדרי העולם הקיימים, עד שיפנו מקום לתרבות חליפית, נאצלת מתחום הרוח והמשתלשלת ממקורות אחרים.
צא לדרכך, יעקב. וברכת "והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך" {בראשית כ"ח, ט"ו}, תלווה אותך. ברכת דרך מרעננת שהפיחה את התקווה בלב הגולה הגדול.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
סטטוס שבועי:
היהודים שמרו את התורה, והתורה שמרה על היהודים. התנ"ך שימש ליהודים בגלות 'מולדת מיטלטלת', כביטויו של המשורר היינריך היינה. ואין פלא שבתקופות ובמקומות שבהן התרופפה האמונה הדתית, גברה ההתבוללות מאוד.
גרילק יהונתן
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
וישא מתתיהו את קולו ויאמר: אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוקיו וישמעו לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. לא כן אנכי ומשפחתי כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. { חשמונאים א' ,ב'}
סטטוס שבועי:
לא תמיד ההיסטוריה נוצרת ממעשים פרגמאטיים או הגיוניים. הרבה פעמים היא נוצרת על ידי אנשים נועזים שקמים ומוכנים להקריב הכל למען הדבר שבו הם מאמינים.
ציטוט שבועי:
מי שמשוכנע שעם אחד אנחנו, דתיים וחילוניים, ושגורל אחד לכולנו – עליו להבין שהוא נוטל על עצמו אחריות היסטורית כבדה מאד כאשר הוא פוסק שבמדינת ישראל חייבת דת ישראל להיות באופוזיציה, מפני שאותם ערכים שעליהם יצאו החשמונאים למלחמה – בעינינו הם רק יכולים לעורר בוז ושנאה. {שמואל שניצר}
סיפור שבועי:
נר לי – נר לי
הדבר קרה עוד בהיותי ברוסיה הקומוניסטית ששם נולדתי אחרי מלחמת עולם השנייה להורים ניצולי שואה. ידענו שאנחנו יהודים, כי כך היה כתוב בתעודת זהות שלנו, וגם היו לנו שמות יהודיים. אבל מעבר לזה הייתי חלק מדור שלישי שנותק מיהדות. וכתוצאה מזה גדלתי בין הגויים ללא שום שמץ של מושג מה המשמעות של להיות יהודי.
מאז שאני זוכרת את עצמי היתה בי הרגשה מוזרה שאני שונה מהסובבים אותי ולא יכולתי להבין מה מקורה. הרגשתי את עצמי כמו עלה תלוש נידף ברוח – חסרת אחיזה, חסרת בית, חסרת מקום – בשום מקום לא מצאתי את מקומי. הייתי חסרת מנוחה. חשבתי אולי בגלל הנדודים של המשפחה שהורי היו פליטים בחוסר כל. אך החסר שהרגשתי לא נגמר בחומר, הוא היה עמוק יותר, בנפש – הרגשתי נטושה. חסרת שייכות.
יום בהיר אחד שמעתי בפעם הראשונה סיפור על ארץ ישראל, שכל תושביה יהודים. זה מה שקלטתי מהסיפור ששמעתי – שיש מקום בעולם בשביל יהודים! באותו רגע היה לי ברור לחלוטין שמקומי שם, כי אני יהודיה.
הגילוי הזה, שיש מקום שאני שייכת לו, היה כל כך יקר וחיוני בשבילי, ששינה בן רגע את חיי - הוא העניק לי משמעות ומטרה שהיו חסרים לי. זה היה יקר מכל וידעתי שעל היקר באמת צריך להתאמץ. ולא שייך לעשות חשבונות ולא חשוב המחיר. מה שחשוב - להיות יהודי ולחיות כיהודי - כי בשביל זה נולדתי.
מיד התחלתי להתרוצץ בין הרשויות לחפש דרך לצאת מן המצרים שלי. גיליתי שזה בכלל לא פשוט - הכל סגור. לא ויתרתי. התמסרתי למטרה, ולקח לי 12 שנה להגיע אליה. שילמתי ביוקר - ב-12 שנות נעורי שהפכו להיות שנות סבל עם רדיפות בלתי פוסקות, איומים, חקירות, חיפוש בבית, וכמובן פיטורין מעבודה. נהייתי 'בוגדת' מנודה, משוללת הגנה וזכויות אזרחיות מינימליות. חדלתי להיות אזרחית המדינה ללא אפשרות לצאת מן המדינה. לא נכנעתי ולא ויתרתי. להפך - כמה שהלחץ והעינויים גברו כך התחזקתי והייתי נחושה יותר בדעתי. גיליתי בי כוחות שלא הייתי מודעת עליהם. הנשמה שבי התעוררה והתחילה לדרוש את מזונה.
התחלתי לחפש יהודים כמוני. ירדתי למחתרת, כי לחיות כיהודי ברוסיה הקומוניסטית זה 'בגידה במולדת' - פשע חמור מכל שעונשו מאסר ולפעמים יותר מזה. האם לא פחדתי? כמובן שכן, כי אני בשר ודם. אך לא היתה לי ברירה. ממילא הרגשתי את עצמי אסורה בכלא של המדינה - נאבקתי על חירותי עם משטר טוטליטרי. היה בי דחף פנימי בלתי פוסק שהוביל אותי להמשיך ולחפש במשך שנים ארוכות וחשוכות.
במחתרת מצאתי עוד יהודים כמוני, גיליתי שיש גם כאלה, דווקא הצעירים שיודעים מה זה תורה, גם לומדים אותה וגם מקיימים. גיליתי עולם חדש, מצאתי שייכות. השתתפתי בפעילות מחתרתית. נסעתי לערים מרכזיות והבאתי מזוודה שלמה של חוברות המודפסות במכונת כתיבה ידנית על נייר דק-דק בעותקים בודדים. החוברות הכילו דברי תורה ועניני יהדות . ארגנתי קבוצה קטנה של יהודים צעירים בעירי, המעוניינים לשמוע משהו על יהדות, הזמנתי אחד מהפעילים ה'ותיקים' במחתרת מעיר הבירה מוסקבה. הבחור הצעיר הזה היה אחד מהגיבורים האמיתיים שנסע ונדד ברחבי רוסיה הגדולה, הגיע למקומות נדחים ורחוקים כדי להביא לנו, יהודי רוסיה, קצת מזון רוחני להחיות את נפשינו. ראיתי איך הוא חי, מה הוא אוכל - בתנאים של אז - לא היו לו הרבה אפשרויות, הוא היה ניזון מזרעונים וקצת ירקות בלבד.
באחד מהמשלוחים שהבאתי ממוסקבה מצאתי סיפור על חנוכה, על המכבים, על פך שמן והנרות, על המלחמה והגבורה, על נס חנוכה. הסיפור תפש אותי חזק - הרגשתי שהסיפור הזה שייך לנו - ליהודי רוסיה באופן ישיר כי במהות, זה אותו מאבק על הזכות להיות יהודי. בעצם זה לא רק זכות אלא בראש ובראשונה חובה להשאר יהודי בכל מצב בכל מקום ובכל דור. אף יהודי אינו פטור מהחובה הזאת.
החלטתי שעלי לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה וגם לשתף את חברי הקבוצה שלי בעיר. התחלתי לחשוב - איפה משיגים חנוכיה? אי אפשר לקנות אותה בשום חנות. אז בא לי רעיון - בתוך הסיפור מצאתי ציור קטן של חנוכיה בצורה הפשוטה ביותר . חיפשתי מי מהחברים בקבוצה יכול לעשות משהו דומה ממתכת. אחד מהם שהיה מהנדס ועבד במפעל הסכים לעשות משהו מהשרטוט שלי שהמצאתי מדמיוני. אל תחשבו שזה היה פשוט לבצע מבחינה טכנית, הוא היה צריך לעבוד על זה בלילה בסתר במפעל אחרי שכל העובדים הלכו הביתה. הוא סיכן את עצמו. כשקבלתי את החנוכיה התרגשתי מאד - הוא עשה אותה מקשה אחת כבדה מאד, ובעיני היא היתה יפייפייה.
ביום המיועד - נר ראשון של חנוכה - הזמנתי את חברי הקבוצה אלי הביתה. הכנתי סיפור על חנוכה, כיבוד חגיגי ככל שהתאפשר לי, וחיכיתי להגעתם בהתרגשות רבה.
כדאי לציין שבאותה תקופה גרתי בבניין רב קומות בקומה עליונה בדירה משותפת לשמונה זוגות צעירים. היה לי חדר קטן בלבד והשכנים כולם היו גויים עובדי בניין. השכונה היתה בקצה העיר הגדולה ומול בניין המגורים שלנו היה מפעל לחומרי בניין. כל החברים בקבוצה שלי היו גרים בקצה השני של העיר ובזמן חנוכה באמצע החורף שבאזור שגרתי היה קור עד ºC30- מלווה בסופות שלג עם רוחות חזקות. גם התחבורה העירונית היתה בעייתית, במיוחד בשעות הערב.
באותו ערב השתוללה סופת שלגים בחוץ וחיכיתי לשווא עד שעות הלילה - ואף אחד לא הגיע. כאשר הבנתי שאין טעם עוד לחכות שמתי את החנוכיה על אדן החלון והדלקתי נר ראשון בחיי - נר חנוכה.
הלהבה הקטנה השתקפה בחלון השחור. בחוץ לא היתה נפש חיה ולא היה שום סיכוי שמישהו יראה את הנר הקטן שלי. התיישבתי מול החלון והנר והדמעות החלו לזלוג מעיני ללא הפסקה.
שאלתי את עצמי מה עושה הנר הזה? למי אני מפרסמת נס חנוכה? ומה אני עושה במקום הזה? איני יודעת אם אי פעם יתנו לי לצאת מרוסיה, אני כבר יותר מעשר שנים מסורבת עליה, גרה בסביבה עוינת, בלי משפחה, בלי ילדים, בלי אפשרות ללמוד, לדעת, לקיים, לחיות חיים נורמליים. עד מתי? מה יהיה אתי? מי יתן לי תשובות?
לא ידעתי להתפלל. ידעתי לבכות. בכיתי כל הלילה.
הנר הקטן הזה שאף אחד חוץ ממני לא ראה אותו בחלון השחור בקצה העולם, הנר הזה לא הלך לאיבוד, ולא לשווא הדלקתי אותו.
היה שם מישהו שראה את הנר הזה מלמעלה - מי שברא אותי יהודיה, הוא זה שרצה שאדליק את נרי, שאתאמץ, שאמסור נפשי אליו. והוא זה שהוביל אותי עד לנקודה הזאת שהתעוררה נשמתי והוא זה שמוביל אותי כל חיי, ושבסופו של דבר שחרר אותי מהכלא הגדול הזה - רוסיה הקומוניסטית. והוא העלה אותי לארץ ישראל ולירושלים, לכותל, לתורה ולמצוות, לשליחות במוסקבה עשר שנים, ולאחר העליה, בתפקיד של מנהלת ומורה בבית ספר יהודי לבנות ששמו 'מגדל אור'.
הנר הקטן שלי גדל וגדל והדליק עוד נרות רבים. מהאור הקטן נהיה אור גדול - מגדל אור שממנו יצאו נרות רבים של תלמידותי שחלק מהן המשיכו ללמוד בארץ, והקימו בתים בישראל.
כל זה הוליד נר קטן - ראשון בחיי - נר ראשון של חנוכה. {גיטה שטיינברג}
אור שבועי:
חנוכה אינו קרב חד פעמי. כל דור של יהודים עומד בפני אותו קונפליקט רוחני, רק הצורה החיצונית שלו שונה. זהות היהודית שלנו מתחדדת דוקא על-ידי התגברות על ההשפעות הלא יהודיות המושכות אותנו מכל עבר.
זהותנו היהודית נתונה בסכנה. רבים מבני עמינו בחרו להיטמע, להתבולל ולאמץ את תפיסת העולם הכללי ובכך לדחות את הייחודיות שלהם. אך מנגד, רבים מעוניינים לדבוק בזהותם היהודית בגאווה איתנה ולשמר את המורשת הייחודית שלנו.
מלחמת החנוכה בת זמננו של העם היהודי בארץ ובעולם היא - איך לשמור על הזהות היהודית ולא להיטמע בתרבות הלא-יהודית הגדולה יותר המבקשת למחוק את ייחודיותנו.
חג החנוכה הוא הזמן לנקוט עמדה בנוגע להיותנו יהודים, זהו הזמן להיות כמו השמן בפך הקטן שסירב בעקשנות להיטמע אל תוך המים המקיפים אותו. זהו הזמן לבטא את המשאלה הסודית של כל אחד לבטא את האור הפנימי הטמון בנשמתו היהודית ולהתעלם מאורות העולם הגדול.
זהות יהודית לא נוצרת בתוך ואקום. היא מתעצבת ונדלקת על ידי מקור אור זוהר הנובע מן התורה. בעודנו מדליקים את החנוכיות שלנו, שאורותיהן מייצגים את אש היהדות הזעירה והמשפיעה, נתגאה בהיותנו יהודים, ונוודא שאנו מעבירים את הלפיד לדור הבא.
פרשה שבועית:
פרשת מקץ / 'חינוך בכלא'
"ויהי שם בבית הסוהר" {בראשית ל"ט, כ'}
מדוע ישב יוסף עשר שנים בכלא המצרי?
אכן, זכורה לנו היטב ההתרחשות, שארעה בפרשה הקודמת. הוא המאורע, שבמרכזו ניצבת אשת פוטיפר. זו האישה, שגאוותה נפגעה, כשדחה יוסף את חיזוריה, אנו זוכרים גם את תגובתה המרושעת בטפלה עליו האשמות שווא, ובזעמה הגדול לא שקטה, עד שהושלך אל בור הכלא.
ובכל זאת, מדוע גזר עליו מי שגזר תקופת מאסר כה ארוכה?
בעיני בשר היה יוסף חף מפשע לכל הדעות. קרבן לעלילה שפלה, שבדומה לה התנסו מליוני בני אדם, במרוצת הדורות, במשטרי עריצות שונים, אולם, לאחר אמות המידה המקראיות אין טעויות סתם. אין יסורים בלא עוון, ואין מצוקות בלא סטיה וחטא קודמים. חייבת להיות משמעות למאורעות הנוחתים על האדם. ועל כן, אף כי הלשנת אשת פוטיפר הוציאה לפועל את גזירת הושבת יוסף מאחורי סורג ובריח, לא זו היתה הסיבה העמוקה לעונש הכבד.
אכן, המדרש הבא מאפשר לנו הצצה אל מעבר לפרגוד:
'שעל ידו נגרם צער לעשרה אחיו, ונענש עליהם. שנה לאח שנה לאח' (ספר הפרשיות על פי המדרש הגדול).
יוסף, שאחיו התעמרו בו ומכרוהו לעבדות, חטא אף הוא כלפיהם, ובעצם הוא שגרם להם למעשיהם. הוא הסב לעשרת אחיו צער מיותר. חלומותיו המלכותיים הם שדחפו אותם למעשים שלא יעשו. בעיניהם, היתה בחלומות אלו התנשאות, שלא במקומה. התנשאות מעוררת קנאה, המפירה את שלוות הרוח.
עשר שנות הכלא, היו לו עשרה כלי מדידה למוד בהם את מידת הסבל, שגרם לאחיו. שנה לאח, שנה לאח. באותן שנים קלט. שבעיני ההשגחה העליונה, שקולה שנת סבל ובדידות אחת בבור הכלא המצרי, כנגד עוגמת הנפש, שגרם לאח אחד.
עליו לכפר, אפוא, על חטא זה. פירוש: עליו ללמוד ולהכיר, מה פרוש הדבר לצער את הזולת. זו משמעותה של הכפרה: להבין מושג צער האח והידיד, כפי שהמקרא מבין מושג זה. לא רק להבין, כי אם לחוש אותו בכל היקפו, בכל עומקו ועל כל רבדיו.
היה זה שיעור עצום לאדם כמו יוסף. זהו ביטוי חריף וקיצוני למושג 'הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה'.
כי אישיותו הותכה בכור ההיתוך של הכלא וצורפו כל סיגיה. בית ספר טוב היה זה. שנות ייסורי נפש, חרטה ובדיקה אישית, הולידו מהפך. עשר שנים קשות אלו הצמיחו אדם חדש. חזק יותר ואציל יותר. אדם, שכלי החישה שלו לקלוט את צרכי הזולת וכאביו התחדדו לאין שעור.
היתה זו גם הכנה מועילה לקראת המלכות, המצפה לו בעתיד. התכונה, שרכש בימי הענות, תעמוד לו, בשעה שינהיג את מצרים הרעבה, כאשר יצטרך להתמודד עם אוכלוסיה חסרת מזון, שקועה בבעיות של אבטלה, וכדומה. או אז, יזכור גם את האדם הסובל מאחורי הגרפים הכלכליים והתל"ג (תוצר לאומי גולמי) של הכלכלה המצרית.
כך, הפכו הבור והכלא לאבני דרך בחייו של יוסף, לבית אולפנא, שעיצב את אישיותו המיוחדת.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
חנוכה שמח - שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
האדם נמשל לציפור; בכוחה של הציפור לדאות למעלה למעלה, אבל בתנאי שתניע את כנפיה בלי הרף, אם היא מפסיקה ממעופה לרגע הרי היא נופלת וצונחת למטה. כן הוא האדם. {רבי ישראל מסלנט}
סטטוס שבועי:
עולם ומלואו תלויים בדיבור הן לטוב והן למוטב. אשרי האדם המשתמש בדיבורו ככלי מחזיק ברכה ומדבר אך ורק דיבורים חיוביים, דיבורים שאינם פוגעים ואינם שליליים, דיבורים שכלולים בהם ערכי חסד, רחמים, ותורה.
ציטוט שבועי:
אני חושבת שהשורשיות והמסורת הן אלה שמחזיקות את העם היהודי. בעולם האינטרנט חסר הגבולות אנחנו מאבדים את הזהות והייחודיות שלנו. {רונית תירוש}
סיפור שבועי:
אורחים לרגע...
לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין הידוע בכינויו ה'חפץ חיים' הגיע אורח מארצות הברית. כשנכנס האיש לביתו של הרב, נותר המום. הזהו ביתו של גדול הדור, שבכל העולם מספרים עליו גדולות ונצורות? הבית כה פשוט ודל, רהיטיו מעטים הם ועלובים.
לא התאפק האורח ושאל: רבי, הן אתם 'הרבי של כל העולם היהודי'. איך זה שאין בביתכם אלא ספסלים פשוטים ושולחן פשוט?
ענה לו ה'חפץ חיים' בשאלה: ואיפה הרהיטים שלך?
ענה האורח: הרהיטים שלי באמריקה. אני כאן רק אורח.
השיב לו ה'חפץ חיים': בעולם הזה כולנו אורחים... .
פרשה שבועית:
פרשת ויגש / 'סגירת מעגל'
אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו... וחטאתי לך כל הימים" {בראשית מ"ג, ט'}.
המפגש היה רווי מתח. בכל מעשיו עד כה חתר יוסף לרגע זה. המתחולל עתה הוא המבחן שהחליט לכפות עליהם, בטרם יגלה להם את זהותו האמיתית. שני הצדדים, במיוחד יהודה ויוסף, התעלו בהתנצחות זו אל המיטב שבאישיותם.
תמונת המצב ברגע העימות היתה כדלהלן:
המושל זעם על גניבת הגביע. אנשיו רדפו אחרי האחים והאשימום בפשע. הללו, דחו על הסף את האשמה, ובמו פיהם קבעו את דין הגנב אם ימצא:
"אשר ימצא איתו מעבדיך - ומת" {בראשית מ"ד, ט'}. כה בטוחים היו בצדקתם. אולם, לחרדתם הגדולה, היה 'הגנב' בנימין, צעיר האחים (שלא ידע כי בפקודת יוסף הוטמן הגביע באמתחתו).
האחים הובלו אחר כבוד אל ארמון המושל. הלה פסק כי: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם" {שם, י"ז}.
האחים עמדו הלומי רעם. העונש היה כבד מנשוא. הם הבטיחו לאב הזקן, שמאן לשלוח את בנימין מצרימה, כי ישיבוהו בכל מחיר. במיוחד, הגדיל יהודה, שאמר: "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו... וחטאתי לך כל הימים" {שם מ"ג, ט'}.
עתה עמדו חפויי ראש לפני המושל, בלא מוצא מן הסבך שנקלעו אליו. יהודה, שאחריותו היתה רבה ביותר, נטל את יוזמת הפעולה לידיו: "ויגש אליו יהודה" {שם מ"ד, י"ח}.
יהודה החליט להלחם. להלחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של האחרון הוכחה. הכול תלוי עתה במוצא פיו. הוא פתח בנאום שכולו פיוס וניסיון להבקיע, מבעד למעטה הקשיחות, אל לבו של האיש. יהודה פתח בסיפור השתלשלות המאורעות עד לרגע זה. הוא סקר את התנהגות המושל איתם, את חשדותיו ואת התנכלויותיו. לאחר מכן החל לתאר מה עלול לקרות עתה. תיאר את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, אם גם בנה השני של רחל לא ישוב לביתו. לבסוף, הציע יהודה למושל את ההצעה הבאה: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, והנער יעל עם אחיו" {שם, ל"ג}.
זוהי נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם אם בתמורה ישוחרר אחיו הקטן.
האחים מכירים עתה בכל נימי נפשם שחטאו במוכרם אותו לעבד לפני שנים רבות. יהודה, המוכן עתה למסור את נפשו למען חירות בנימין, הוא ההוכחה לכך. עתה יתגלה לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע נהג איתם כך ומדוע בא עליהם בעלילות.
ויוסף מתגלה אל אחיו!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
יום הרע אויב בקודש לצור על עיר, ויום ההוא קשה לישראל למאד יותר מיום חורבן הבית... ומזה מופת כי צרה גדולה היתה, וכל התחלות קשות, וכיון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אח''כ היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים. {רבי יהונתן אייבשיץ}
סטטוס שבועי:
בעשרה בטבת, היום שבו סמך מלך בבל מצור על חומות ירושלים, עדיין ניתן היה לעצור את העגלה המידרדרת במורד. עשרה בטבת חקוק בלוח היהודי מאותה שנה שבה הגיע נבוכדנאצר לירושלים כדי להחריבה. המצור שהוטל על עיר הקודש, משול לחבל הקשור לצוואר אדם תלוי, בטרם הורדת המשטח שעליו הוא עומד. כמעט אין אפשרות להתחמק מהאסון הקרב ובא.
תענית עשרה בטבת נקבעה לאבל ולצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל. אולם לא גלות עולם גזר ה' על עמו ולא חורבן נצח חרץ בגורלם. הגלות, החורבן והצער - ארעיים הם.
הצער ביום זה מורה גם על תקווה, על ציפיה של בנים שלאחר אלפי שנה עדיין נושאים עיניים למרום, ומקווים לחזות בעיניהם בגאולה העתידה ובבניינה של ירושלים ובית מקדשה.
ציטוט שבועי:
כל ההיסטוריה של העם היהודי נמצאת בין חריצו של הכותל הקדוש הזה. {יצחק רבין}
סיפור שבועי:
ניגון מנצח ומנציח...
שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר' עזריאל דוד פסטג הי"ד, היה על הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר' עזריאל דוד פסטג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטווצק, אל בית מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ', אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו.
כעת נדחס ר' עזריאל דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים ,נדחסו באכזריות על ידי החיות הנאציות. הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן ,השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.
מול עיניו של ר' עזריאל דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.' הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.
ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר' עזריאל דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל על.
הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגעלרגע בקול גובר והולך.
הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה...'
שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת.
לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל דוד את עיניו והביט נכחו.עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד. ליבע ברידער! (אחים יקרים), פנה אל הסובבים אותו, הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לא יכלו לה. רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי האדמו"ר ממודזיץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם הבא...
כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. מקבלים עלינו, ומוכנים לעסקה אמרו השניים. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.
לאחר תקופת זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודזיץ בארצות הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר' עזריאל דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.
הרבי ממודזיץ הפיץ את ניגונו (המוכר לכולנו) של ר' עזריאל דוד פסטג בכל העולם כולו. ואמר:
'עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו.'
פרשה שבועית:
פרשת ויחי / 'הבית הישראלי'
"אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" {בראשית מ"ז, כ"ט-ל'}.
שבע עשרה שנה חי יעקב בגלות מצרים. היו אלו שבע עשרה שנות חייו השלוות והטובות ביותר. הגעגועים לבנו האהוב, יוסף, הם שמשכוהו "בשלשלאות של ברזל" כהגדרת חז"ל, לארץ זו. עתה, בהתקרב יום מותו, קרא ליוסף וביקשו: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" (בראשית מ"ז, כ"ט-ל').
יוסף, כמובן, הבטיח: "אנוכי אעשה כדברך" {שם ל'}.
אולם, למרבה הפלא, לא הסתפק יעקב בהבטחה מלכותית זו. אף כי ידע היטב שיוסף לא יפר אותה, דרש ממנו לחזק את הבטחתו בעבותות שבועה. הוא רצה להיות בטוח מעבר לכל ספק שבקשתו תקויים. רק לאחר שבועתו של יוסף הודה לאלוקיו על כי זיכהו שגם רצונו האחרון יבוצע כראוי: "וישתחו ישראל על ראש המיטה" {שם ל"א}.
יעקב פחד מן הקבורה במצרים. היא הילכה עליו אימים. המדרש מונה סיבות רבות לפחד זה. אנו נזכיר שתיים מהן:
א'. יעקב היה נערץ בארץ גלותו. דמות פלאים, שכבודה גדול בעיני המון העם המצרי. אם ייקבר בארץ זו, ייהפך קברו לאתר מקודש, יעד לעליה לרגל ולסגידה. זהו סוף טראגי לאדם שסימל בחייו את האמונה באלוקים ואת ההרחקה מעבודה זרה, אם לאחר מותו היה נהפך בעצמו לאליל.
ב'. קבורתו של יעקב במצרים, אפילו קבורה ארעית, היתה מתפרשת בעיני צאצאיו כהיתר להשתרשות בארץ זו. שכן, גם מצרים היא 'ארץ קדושה'. שאלמלא כן, לא היה יעקב מוכן להקבר בה.
בבקשתו להקבר בארץ כנען נאבק יעקב נגד מגמות הירידה. אלו הופיעו אז לראשונה בעם ישראל, וסכנתן היתה מוחשית ביותר. הפרשה מסתיימת בפסוק המרמז על התפתחות מסוכנת זו: "וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה" {בראשית מ"ז, כ"ז - לשון אחוזה, רש"י}.
משום כך, דרש יעקב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארונו יועלה מיד ארצה. למען ידעו בני ישראל גם בשנות הגלות היכן הוא ביתם האמיתי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}
צום קל ומועיל - שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
צעצוע זה (אקדח) יכול לאיים על אנשים שלהם עולם אחד ואלים רבים. את מי שמאמין באל אחד ושתי עולמות - אין צעצוע זה מפחיד. {רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בחב"ד לחוקר הבולשביקי}
סטטוס שבועי:
אדם חי ובעל רגש, תחושת האושר שלו אינה יכולה להיות מושלמת, רק כאשר הוא חי את חייו במסלול גבוה, שבו הוא ממצה את הפוטנציאל הרוחני הגנוז בו, רק אז הוא מסוגל להגיע למחוזות האושר. חוסר האושר והחיפוש המתמיד שבהם אנו נתקלים תדיר אצל בני האדם, נובעים מצמאונה של הנשמה, ומהעובדה שהיא אינה מצליחה להגיע לרוויה מצבירת סיפוק חומרי בלבד.
ציטוט שבועי:
אין כל פסול בכך שאני מעמיק במסורת שאבותי ואבות–אבותי התעסקו בה מאות בשנים. {יהורם גאון}
סיפור שבועי:
'עכשיו קרוב..'
רבי אריה לוין זצ"ל היה נוהג בכל ראש חודש ללכת לבית חולים לחולי נפש ולמסור חבילה לאחד החולים.
פעם אחת נלווה אליו בנו ושאל אבא מה הקשר המיוחד שלך לחולה זה דוקא?
ענה רבי אריה: פעם באתי לבקר בבית חולים זה וראיתי את אחד החולים שהוא מוכה וחבול, שאלתי את החולים מה קרה לו, והם הסבירו לי שלפעמים החולי נפש משתוללים והמטפלים שלהם נאלצים לתפוס אותם בכוח ולפעמים אף מכים אותם. אולם, מי שיש לו קרובי משפחה הם לא מכים מחשש שהמשפחה תתלונן. לחולה הזה אין קרובי משפחה ולכן היו מכים אותו הרבה מבלי חשש. כששמעתי זאת, ניגשתי אל המטפלים ואמרתי להם שאני קרוב משפחה של אותו חולה ושיתייחסו אליו יפה. מאז אני מקפיד לבוא פעם בחודש ולמסור חבילה לחולה הזה שהוא 'קרוב שלי' ואני מתפלל לשלומו, ואכן האחים החלו להתייחס אליו בכבוד.
פרשה שבועית:
פרשת שמות / 'מסע גיבוש'
"וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" {שמות א', י"א}.
מצרים היתה מחנה העבודה הראשון שלנו. הקבלה איומה זו טמונה בעומקו של הפסוק בפרשתנו המתאר את תולדות המהפך שחל בחיי עם ישראל בארץ הנילוס והפרעונים. מהפך שהביא לגלישת העם מרום הכבוד והיוקרה שזכו לו בעטיו של שלטון יוסף אל תהום השעבוד, ההשפלה והדיכוי.
לא הרווח הממשי עניין את פרעה, כי אם השפלת העם העברי ושחיקת זהותו העצמית. דיכויים עד עפר היה חשוב בעיניו מעבר לתועלת שתצמיח עבודת הפרך בהקמת ערי מסכנות.
זו בדיוק היתה אושוויץ של ימינו!
זו גם היתה המציאות המצרית האיומה. הטבעת הבנים הזכרים מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם... העבודה המשפילה היא בחזקת הצגה. הקרבנות הם השחקנים, ואילו הנוגשים הם בגדר צופים נהנים. במצרים כבאושוויץ, השוט הוא הסימן להשגחה הפעילה במשחקו של הקרבן.
והנה, דווקא במחנה ריכוז מצרי זה, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, זכו עבדים מוכים ומפוררים אלו לתואר עם, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" {שמות ו', ז'}.
עתה הוא הרגע המתאים ליצירתו של העם החדש. עם שאין דומה לו, עם שהולדתו בתוככי האבסורד. עם שגיבושו החל בנקודה העלובה ביותר בחייו. בנקודה שבה עמים אחרים נעלמים. עם שבהתנערותו משבי מצרים יפגין חירות מלאה מחוקי ההיסטוריה שכילו בנסיבות דומות ממלכות ואומות אדירות. בעצם הוויתו הוא יכריז על אי תלותו בתנאים חומריים. כדי להוות יחידה לאומית מגובשת הוא אינו זקוק למולדת, למסגרות שלטוניות ריבוניות, לדגל, לשפה או לצבא.
הכרזתו כעם דווקא שם, יצרה עם בן חורין במלוא מובן המילה. גלות מצרים וההיחלצות ממנה באו ללמד על האלוקים הכול יכול, יוצר החוקים כולם, שהאציל על עם זה מחירותו הרוחנית. לא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים - פרשת בריאת העם, לבריאת העולם.
היום אנו יודעים. ה'אקסודוס' (יציאת מצרים) השפיעה עמוקות על האנושות, אף מעבר לעולמם של המאמינים. היא האצילה על העולם כולו (בייחוד על החלק הקרוי מערבי). בשורתו הציתה את דמיונם של לוחמי החופש ברחבי העולם, הזינה את רעיון השוויון של כל נברא בצלם אלוקים והניעה גלגלי תנועות מהפכניות רבות במרוצת הדורות.
לנו כעם העניקה גלות מצרים את נצח הקיום בתוככי החברה האנושית. מהות לידתו המשונה, שכאמור, שברה כל היגיון היסטורי, טבועה באופיו לעד. החיוניות אחרי אושוויץ של דורנו יונקת אף היא מאותם כוחות שניסכו בו אז, באושוויץ הקדומה.
סוד גיבושנו לעם, דווקא במצרים, הוא החי בנו לעד. והוא מחזיר לנו, לאחר תקופות שקיעה, בכל פעם מחדש, את צורתנו המקורית ואת העתיד הצפון לנו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה. {הרב אברהם יצחק קוק}
סטטוס שבועי:
בחירת עמנו כעם סגולה, מכוונת לעשייה רוחנית ולמילוי התפקידים הסגוליים שלנו. בחירה בחיי אמונה בלב ותו לא, מדלגת על פני עיקר היהדות. היהדות היא גלויה, וחובותיה מעשיים וברורים. היא אינה אמונה מופשטת השוכנת בסתר הלבבות. היהדות דורשת עמידה באתגרים, לעתים עד כדי נכונות של האדם למסור את נפשו.
ציטוט שבועי:
עלינו לזכור את העבר, לחיות את ההווה, ולהאמין בעתיד. {אבא קובנר}
סיפור שבועי:
'רק תפילה אשא'
בעיירה קוצק המפורסמת לטובה, צבאו יהודים רבים על דלתו של הרבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל לישועה, ברכה ותפילה.
אחותו של הרבי מקוצק, נתקפה בחולי ובייסורים, וכשאר יהודי האזור מיהרה אל ביתו של אחיה הצדיק שישא תפילה עבורה.
והנה הרבי נותן הוראה לגבאי כי לא ימהרו לפתוח לאחותו את הדלת. פתח לי היא מבקשת וקוראת לגבאי שיבוא, ולא מבינה מדוע הוא מתמהמה.
לאחר זמן מה הרימה את קולה כדי שיישמעו אותה בני הבית וזעקה: אנא אחי, רבי יקר, פורצת בבכי, התפלל עלי, ברכני... ובינתיים אין קול ואין עונה.
דקות ארוכות ומורטות עברו, והדלת לא נפתחת. לא נותר בה כח לדפוק ולצעוק, ובצר לה פנתה למרום.
עמדה וביקשה: א-לי! אל תעזבני!! אני פונה אליך קל רחום, כי אין בלתך מי ששומע לצרתי. אפילו אחי, לא ממהר לעזרני. אנא השם, הושיעני ברחמיך הרבים, פרצה בבכי מר. וכשמוע הרבי את בכיה יצא מיד לפתוח לה את הדלת.
הכנסי בבקשה אחותי היקרה, אמר הרבי לאחותו הסובלת. דעי לך, כי דלת ביתי לא ננעלה עבורך, חלילה! ראיתי כי ליבך נעול מלהתפלל על עצמך, ומיהרת לבקש את תפילתי וברכתי. דעי לך כי אין כמו תפילה של אדם על עצמו, ורציתי לגרום לך שתעוררי גם את רחמי שמים.
פרשה שבועית:
פרשת וארא / 'מלחמת תרבות'
מאבק תרבותי גורלי התחולל מהרגע שהופיע משה ועמד לפני פרעה. לא היה זה ויכוח טכני גרידא על הטבת תנאים סוציאליים, על שחרור עבדים.
פרעה חלק על משה בשלושה עיקרים: משה הניח מציאות של סיבה ראשונה רוחנית מחוייבת, ופרעה הכחיש מציאותו באמרו: "לא ידעתי את ה'". השורש השני, שמשה הניח כי האלוקים משגיח על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו. פרעה כיחש באומרו: "מי ה'?" והשורש השלישי שמשה הניח כי האלוקים המשגיח הוא אלוקי ישראל בעל הכוחות והיכולת, ויש ביכולתו לשנות את טבעי הדברים ולחדשם בכלל ובפרט כרצונו. פרעה הכחיש באומרו: "מי ה' אשר אשמע בקולו".
תהום פעורה בין שתי השקפות עולם מנוגדות, שכל אחת מהן מעצבת חברה שונה בתכלית.
מחד גיסא, מצרים, ארץ שבה שולטת האלילות. כלומר, האמונה בכוחות העיוורים והפראיים המפעילים את היקום. זו חברה הכבולה באזיקי ההכרח, חברה שאין בה בחירה חופשית לאדם. זו ארץ הכפופה לגורל, להשפעות הכוכבים ולאסטרולוגיה. בארץ זו התמסרו לכוחות הטבע בלבד, שפרעה היה אחד מהם. כלום ניתן היה לדבר בחברה זו על טוב ורע, על אחריות אישית ולאומית, כשכל המאורעות מוכרחים לקרות. כשמלבד אבסורד וכוחות עיוורים אין בה ולא כלום? ומה ערך לו לאדם בהשקפת עולם זו?
במצרים זו התייצב משה בשם האלוקים ותבע גאולה לעבדים הנדכאים.
מול פרעה מציב משה את האלוקים. את הבורא בן החורין, שברא את עולמו במודע ובכוונה תחילה לשם תכלית ידועה. מול האלילות והאסטרולוגיה המצרית הכריז משה ברגע שהעלה את הבקשה בשם האלוקים, כי האדם הוא יצור בן חורין. באדם מצויה נשמה, ניצוץ מאותו בורא, ועל כן חופשי הוא. הוא מסוגל לבחור לו את דרכו המוסרית בעולם, הוא יכול להשתחרר, להבחין בין טוב לרע ולשאת באחריות למעשיו.
המושג אלוקים הוא בעצם מבשרו של המושג אדם. על כן תובע משה את שחרור ישראל מעבדותם. כי כל בני אדם שווים הם, ואין זכות לאיש לשלוט על רעהו.
זו היתה קריאת תיגר על התרבות המצרית כולה. אך פרעה טען: "מי ה'?" איך תוכיח לי שהאלוקים הזה שאתה דובר בשמו, אכן שולט ביקום? באילו אמצעים תשכנע אותי שהעולם אינו תוצר מקרי, ואיתני הטבע אינם מוחלטים, קבועים ועומדים מאז?
היה צורך לנפץ לשעה את חוקיות איתני הטבע, להציג לעיני כל את ארעיותם. למען יבינו המצרים ותבין האנושות בעקבותיהם שקיים כח עליון המפעיל אותם כרצונו.
עשר המכות שבישר עליהן משה מראש, שירתו מטרה זו במלוא מובן המילה. הן פגעו בכל חלקי היקום, מהנילוס הקדוש למצרים שהפך לדם, ועד לבכור פרעה שקודש על ידם לאלוהות.
תרבות מצרים התמוטטה בלבבותיהם של שרידי העם המצרי, ויחד עם הפדות שהושגה לבני ישראל, נגאל לעד מושג האדם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין. יגעתי ומצאתי - תאמין. {מסכת מגילה דף ו':}
סטטוס שבועי:
היהודי נתבע להצדיק את זכות קיומו - במעשיו, ולא רק בלבו פנימה. עליו לבחור באופן מעשי בטוב. על אורחות חייו להצטיין בבחירה במעשים ההולמים את עושיהם ומרוממים אותם.
ציטוט שבועי:
חשיבה איך לנסח את הדברים היא התרופה ללשון הרע. לא לשחק שח מט, אלא - שיח מעט. {עתניאל שנלר}
סיפור שבועי:
'חינוך ביתי'
רבי אלחנן וסרמן הי"ד הקים ישיבה לבחורים שנפשם חשקה בלימוד התורה בעיון. המצב הכספי בישיבה היה גרוע עד מאוד ולא אחת ולא שתיים היה רבי אלחנן יוצא להתדפק על דלתי נדיבים שירימו תרומות כסף למען מחייתם של הבחורים.
באחת הפעמים הגיע רבי אלחנן וסרמן אל ביתו של הגביר הנודע ר' שרגא פייבל פרנק להתרימו למען הישיבה. מכיון שהיה זה יום גשום, חשש רבי אלחנן ללכלך במגפיו הבוציות את ביתו של הגביר המרובד בשטיחים נאים, ולכן החליט להיכנס מהדלת האחורית, - כניסת המטבח, שם הרצפה הינה רגילה וניתן לנקות עם מים בלא קושי רב.
הגביר שפתח את הדלת נחרד לראות את ראש הישיבה עומד שם ופשוט פרץ בבכי. הוא לא הסביר לרבי אלחנן מדוע הוא בוכה. תחת זאת בקול נשנק ביקש בהכנעה: אני מבקש בכל לשון של בקשה שראש הישיבה ייסוב על עקביו. יחזור לכניסה הראשית ומשם אכניסו בכבוד גדול לסלון הבית.
למראה פניו המהססות של רבי אלחנן שחס על הלכלוך, הבהיר הגביר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: עם המגפיים!
רבי אלחנן סב על עקביו, שב לדלת הכניסה הראשית, שם עמד ר' שרגא פייבל מאחורי הדלת ומשאך נשמעה נקישתו של ראש הישיבה – פתח בפניו בהדרת כבוד את הטרקלין.
לאחר שראש הישיבה התיישב על מקומו, מעילו הספוג במים נטף על הספות, מגפיו הכתימו את השטיחים וכולו נבוך מהמעמד. התיישב ר' שרגא פייבל והחל להסביר:
רבי, ידוע לך ששלוש בנות לי. רצוני ושאיפתי ששלוש בנותיי תשאפנה להתחתן עם בעל תלמיד חכם שממית עצמו באהלה של תורה. אלא שחיי תורה - באים מתוך הדחק, והן חיות כנסיכות בארמוני.
השתדלתי כל ימי להחדיר בהן שהדבר החשוב ביותר בעולם הינו תורה. למענו שווה לעשות הכל, גם אם הדבר כרוך בדחקות. שכן כל הון שבעולם לא ישווה ללימוד התורה. כשנכנסתם היום דרך דלת המטבח האחורית - חינוך בנותיי עמד בסכנה!
אם חלילה הן רואות את הראש ישיבה נכנס מדלת המטבח כדי לא ללכלך את השטיחים, הן היו מסיקות בטעות שכבוד התורה לא עולה בערכו על שטיח יקר... כל החינוך שלי לא יתמודד עם חוויה אחת של רגע כזה. לכן דרשתי במפגיע שתיכנסו עם מגפיים מלוכלכות ומעיל נוטף מים.
כדאי הוא הלכלוך והנזק הכספי שיצא מזה, סיים ר' שרגא פייבל, אם בנותיי יפנימו שאין חשוב יותר מתורתנו הקדושה וכבודה!
פרשה שבועית:
פרשת בא / 'תשובה לשאלה'
"וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" {שמות י"ב ל"ה-ל"ו}.
בחצות הלילה, בי"ד בניסן, מתו בבת אחת כל בכורי מצרים. זעקות שבר נוראות עלו מכל בית {שמות י"ב, ל'}. פרעה מיהר אל משה ודרש: "קומו צאו מתוך עמי" {שם ל"א}. המצרים אף הם דחקו בהם לעזוב מהר מהר.
אכן, הם יצאו, אך לא לפני שעשו: "כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" {שם ל"ה-ל"ו}.
האומנם, לכך היו נתונים מעייניהם ברגע הגאולה? למעשי ביזה? האם לפנינו התפרצות של מעונים הנוקמים עתה במשעבדיהם?
לא! מעשה שאילת הכלים תוכנן על ידי האלוקים מראש, עוד לפני שהחל תהליך הגאולה, וכאשר קרבה שעת היציאה ממצרים בא הצו המפורש: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב" {שם י"א, ב'}.
ועתה, קיימו אותו ככתבו וכלשונו, ותו לא. ניתן להבין, שהיה צורך לבקש מהם לעשות מעשה זה, כי לבם כלל לא נמשך אליו.
מהי משמעותו של צו זה? כיצד ייתכן שאלוקים יצווה לשאול כלי כסף על מנת שלא להחזיר?
לפנינו דוגמה בולטת מה עלול לקרות למילה בתורה כשהיא מפורשת לא נכון, שלא במובנה המקראי. המילה "שאל" מבטאת בשפת היום יום שלנו שאילת חפץ על מנת להחזירו. פירוש זה מצאנו בתורה רק פעם אחת: "וכי ישאל איש מעם רעהו" {שמות כ"ב, י"ג}. לעומת זאת, במאות הפעמים שבהם היא מופיעה במקרא, מובנה תמיד לתבוע ולבקש, ולעולם לא לקחת בהשאלה. וזהו הכלל: כאשר מופיעה בצמוד למילה "שאל" המילה "מעם" ("מעם רעהו"), פירושה בהשאלה. כל צירוף אחר מובנו תביעה למתנה.
בפרשתנו נאמר: וישאלו ממצרים, וישאלו איש מאת רעהו, ושאלה אשה משכנתה.
אם כן, לא היה כאן, חלילה, מעשה הונאה אלוקי. זו היתה תביעה מהעם המצרי שיעניק מרכושו ליוצאים. הצדק האלוקי דורש לשלם לפחות חלק משכר העובדים שעבדו בכפייה במשך מאות שנים. למען יפוצו, ולו במעט, על הנזק שנגרם להם. למען ילמדו המצרים המשעבדים שמניצול ומשעבוד הזולת אסור להתעשר, ואין ליטול מאדם או מעם את פרי מאמציו ללא תמורה הולמת.
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
רבי אלעזר בן עזריה היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: 'והיה כעץ שתול על פלגי מים'. {פרקי אבות פרק ג' משנה י"ז}
סטטוס שבועי:
במהלך השבוע הקרוב אנו מציינים את שבח ארץ ישראל. בט"ו בשבט מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב את תנובתה, להוציא את פירותיה ולהראות שבחה. בעונה זו של השנה כבר ירדו רוב גשמי השנה, ובאילנות נאגר הכח לקראת המשך הצמיחה, לקראת עונת האביב שבה יפרחו הפרחים וינצו הניצנים.
ציטוט שבועי:
ניטע כל הר וגבע, מדן ועד באר שבע, וארצנו שוב נירש, ארץ זית יצהר ודבש. {ישראל דושמן}
סיפור שבועי:
פרי גנך...
מקורב של רבי חיים מאוטוניה זצ"ל שלח את בנו לבית ספר ציבורי. רבו הוכיחו בחריפות, ואף אמר לו שאם אינו מחזיר את הבן לבית ספר יהודי, אין לו מה לחפש בד' אמותיו.
החליט אותו מקורב ללכת לאחיו של רבי חיים, שנחשב בעיניו 'מתון' יותר. האח קיבלו בחום ולא אמר לו מילה על חינוך ילדיו. יום אחד ביקשו שילווהו בטיול היומי שהיה עורך במצוות הרופאים. הגיעו השניים לשדרת עצים, והרב החל לספר: כשהיינו ילדים, לְקחנו המלמד לטיול בבוסתן עצי פרי. הוא ניסה ללמדנו את סימניו של כל עץ ועץ, כדי שנדע להבחין בין עץ תפוחים לעץ אגסים וכדומה, אבל לא ממש קלטנו זאת.
עברו כמה חודשים, וכבר לא היינו זקוקים לסימנים. כשהחלו העצים להניב פירות, ידענו כי עץ שמניב תפוחים – עץ תפוח הוא, ועץ שענפיו עמוסים אגסים – עץ אגס הוא.
הישיר את מבטו בעיני המקורב ואמר: שומע אתה? על פי הפרי מזהים בוודאות את טיבו של העץ!
נטיעה שבועית:
'כי האדם עץ השדה'.
סדר 'זרעים', אחד מששה סדרי משנה, מכונה 'אמונה', שכן העוסק בתחום זה הוא 'מאמין בחי-העולמים וזורע'. אלמלא האמונה והתקוה לעתיד, לא היה האדם עוסק בחקלאות. מיהו זה שישקיע ממון, מאמץ ומשאבים בנטיעות, אם לא האמון והתקוה שמאמציו אכן ישאו פרי בעתיד?
בתלמוד {מסכת תענית דף כ"ג.} מסופר על חוני המעגל שראה אדם הנוטע עץ חרובים. כששאלו חוני, מתי לדעתו אמור עץ זה להניב פירות, השיב הלה: בעוד שבעים שנה. המשיך חוני לתמוה, כלום סבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה?! השיב הלה את התשובה המפורסמת, שכשם שהוא מצא לפניו עץ חרובים שנטעו אבותיו, כך הוא מוצא לנכון לנטוע עץ חרובים למען הדורות הבאים.
קיימת הקבלה בין עבודת הנטיעה והטיפול בצומח לבין העבודה החינוכית. כשם שמערכת הטיפול באילן דורשת מבט לטווח רחוק, באותה מידה ובכפל כפליים, אמורים דברים אלו בנוגע למערכות החינוך. אל לו למחנך לצפות לתוצאות מידיות. עליו להשקיע כוחות ומאמצים תוך אמונה עמוקה שיש שכר לפעולתו וכל מאמץ בתחום זה עתיד להניב פרי בעתיד.
זאת ועוד, בכדי שאילן יניב פירות מעולים, יש לטפחו, להשקותו ולנכש סביבו עשבים שוטים. עצי פרי דורשים טיפול וטיפוח מתמידים. רק אילני סרק או שיחים קוצניים גדלים גם ללא יד מטפחת. אמנם לאילן דרושים גם קרקע פוריה וגם תנאי אקלים נאותים, אולם בכל אלו אין די. גם שתילים מעולים הנטועים במקומם המתאים, זקוקים ליד אוהבת שתטפח את סגולותיהם הפנימיות.
דברים שהם נכונים בתחום הצומח, נכונים גם במישור האנושי. גם בתחום הגופני אדם זקוק לתזונה מתאימה, לשמירה ולמעקב צמוד כדי שיתפתח, וחלילה לא יחלה או יוזק. על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים במישור הרוחני. זהו סוד החינוך בו שמה היהדות דגש כה רב. האדם, כעץ השדה, לא יוכל להפיק פירות טובים באם לא יושגח ולא יטופל כראוי.
שתילים רכים זקוקים, לפחות בשלבי התפתחותם הראשונים, לתמיכה, למוט תומך שיכוון את גדילתם. אם תחסר לנטיעה הרכה תמיכה מתאימה, היא עלולה להתפתח בכיוון בלתי רצוי. כך גם האדם! הוריו ומוריו חייבים לשמש לו כמשענת.
תמיכה חיצונית זו לא נועדה לשתול בעץ תכונות מהחוץ. תפקיד הסומך לסייע לעץ הצעיר להפיק מתוכו את התכונות הפנימיות החבויות בו, ולהוציאן אל הפועל בצורה הנאותה. באותה מידה יש להתייחס גם לתמיכה ולסיוע שעל החניך לקבל מהוריו וממוריו. לתמיכה זו פנים רבות. עליה להיות מושתתת על חום רב ורגשות חיבה, הילד/הילדה הצעירים, צריכים לחוש שההורה או המורה מוכנים תמיד להושיט להם יד מסייעת. תמיכת ההורים והמורים מיועדת לעזור לתכונותיהם הפנימיות לצאת לאור עולם.
כאמור, טיפול וטיפוח של עץ אינם מתמצים לפעולה אחת או שתים. טיפול ראוי לשמו כמעט תמיד מורכב ומתמשך, ולעתים אף מתיש. יש לנכש, לרסס, לגזום, להשקות, לזבל, ושוב חוזר חלילה, לעתים לא נראה סוף לעמל המושקע באילן. למרות זאת החקלאי אינו מתייאש. השקעתו המרובה בטיפולו באילן מלווה באמונה שעמל זה יניב פירות משובחים. מצב דומה מתרחש תדיר בנתיבות החינוך.
פרשה שבועית:
פרשת בשלח/ 'מהפכה של רוח'
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" {שמות י"ב, מ"א}.
פרשת קריעת ים סוף היתה שלב מכריע בגאולתו של עם ישראל. עם זאת, יש למאורע זה השלכה כלל עולמית.
אנשים רגילים לחשוב אודות יציאת מצרים במושגים מצומצמים, כאילו התבטא המאורע ביציאת עמנו מארץ השעבוד במצרים ובכניסתנו לארצנו שלנו - לארץ ישראל.
לאמיתו של דבר, ביציאת מצרים יש לראות את הניצנים הראשונים של מהפיכה עולמית גדולה. באותו מאורע בו נעשינו לעם, קיבלנו תואר חדש: 'צבאות ה''.
עם ישראל משמש לאורך ההיסטוריה האנושית כמאגר וכמקור של חלוצי הלחימה להפצת רעיונותיה של יציאת מצרים בעולם.
אין אפשרות לתאר את היקף התמורה המהפכנית אשר התחוללה בימים ההם בעקבות יציאת מצרים. התרבות המצרית באותה תקופה נשאה את כתר התרבויות כולן. התפיסה של תרבות מצרים נזכרה בתורה במשפט קצר: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" {ויקרא י"ח, ג'}.
כאמור, חוקי תורתנו מבטאים את ההיפך המוחלט מתפיסת החיים המצרית. ואכן, יציאת מצרים היתה בשעתה מפגן אדיר של מחאה, קבל עם ועולם, נגד המוסכמות השליליות של התרבות המצרית.
'צבאות ה'' – זוהי תמצית ההגדרה של מטרת הוויתנו בעולם. כל עוד לא הפכה בעולם השאיפה התורתית לנחלת האנושות כולה, עודנו שרויים במאבק עיקש, ואנו ממשיכים להיקרא 'צבאות ה'', כי הקרב עדיין לא תם.
במהלכו של מאבק זה דמנו ניגר כמים בכל דור ודור. לוחמים אנו למען האמת הנצחית בכל הדרכים, באומר ובעט, במעשים ובמסירות נפש. עם זאת, התרבות המצרית, בדמותם של כל העמים האכזריים אשר קמו אחרי מצרים, ממשיכה ללחום בנו.
אם נקראנו 'צבאות ה'', חיילים בשדה הקרב, סימן הוא שהאוייב עודנו חי וזומם להכריתנו. קלסתר פניו של האוייב רב גוני. לא מצרים העתיקה לבדה נאבקה בנו. המאבק בעיקרו נטוש בינינו לבין האידיאלוגיה הרוחנית של מצרים, אשר נפוצה בעולם. תרבות זו נדדה מארץ הנילוס אל מדינת בבל, אל מלכות רומי, עד שהתפשטה על פני כל ארצות אירופה ומעבר להן.
נביאי ה' הגדירו את תרבות מצרים במלים ספורות: "לי יאורי ואני עשיתיו". גאוות מצרים היתה על היאור, על הנילוס ועל עושר אדמתה. מוטיב זה שימש כציר החיים. והנה, צץ ועלה עם חדש, עם יהודי, הדוגל בשיטה "כי לה' הארץ" - משפט זה נאמר על ידי משה רבנו בארץ מצרים.
מאורע קריעת ים סוף הוא הביטוי האדיר ביותר לאישור אמונה אמיתית זו. במהלכו התחוללה הדרמה הגורלית של מאבקנו ההיסטורי. האויב אמר: "ארדוף אשיג, אחלק שלל, תמלאנו נפשי, אריק חרבי, תורשימו ידי" {שמות ט"ו, ט'}. העם הנרדף היה דל ורפה אונים, אך בסופו של דבר צלל האויב כעופרת במים אדירים, עד שהתפרצה כמו מאליה שירת הפדויים: "מי כמוך בא-לים ה'".
עלינו להשריש עמוק בתודעתנו את האמת האלוקית, הנצחית, הקשורה בצורה הדוקה לגורל עם ישראל. כך נוכל לעמוד איתן, בגאון ובאומץ מול תרבות מצרים בכל תקופה ותקופה. עלינו להאמין, שכפי שזכו אבותינו לראות נסים גלויים ונצחון גדול, עד שהגיעה שעתם לומר: "אשירה לה' כי גאה גאה" - כך נזכה גם אנו לומר שירה לעתיד לבוא. חלילה לנו לשכוח כי הדבר תלוי בנו.
ככל שאנו משרישים ומעמיקים יותר את האמת ואת הצדק בתוכנו, באותה מידה מחדירים אנו יותר את האמת ואת הצדק בעולם כולו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך {מיכה ו' ח'}
סטטוס שבועי:
באדם פועלים כוחות בלתי נדלים לבחור בין טוב לרע. בחירה אמיתית עיקרה להילחם נגד הדחפים הטבעיים, המניעים את האדם. בדרך זו עולים מדרגה לדרגה ומניסיון לניסיון.
ציטוט שבועי:
כמה מהלכים ביננו עלי האדמות - ישנים בלילות וקמים בבקרים - והם מתים ואין הם יודעים שמתו. {לאה גולדברג}
סיפור שבועי:
רק אנו שוכחים...
בלה פרויד מנהלת קריירה מרשימה באירופה כמעצבת אופנה מצליחה וידוענית. היא נינתו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד הנודע.
סבא-רבא פרויד היה יהודי, ששרד את השואה, ואף איבד בה ארבע מאחיותיו, לאחר שנשלחו למחנה הריכוז טרזין, ועוד רבים מבני משפחתו.
היא עצמה בת 56 ומתגוררת היום בלונדון.
פרויד הנינה, עוסקת גם באמנות, וטוענת שאהבה היא מה שמפעיל אותה. זו גם נראית בכיתובים שונים בעיצוביה, כמו למשל משפטים מודפסים על חולצות שעיצבה. בהקשר לכך, התבטאה בראיון לאתר ביזנס אוף פאשן, ואמרה כי 'אם אתה רוצה שאנשים יקשיבו לך, דבר בשפת האהבה. זה מה שמביא אנשים לעצור ולחשוב'.
מלבד זאת, ואולי קצת בניגוד לכך יש לומר, היא משמשת גם כפעילה חברתית עבור זכויותיהם של פלסטינאים מעבר לגדה. כחלק מכך, משמשת פרויד למעלה מעשור כראש קרן שטחי הגדה המערבית, עזה ומחנות פליטים בלבנון ובירדן. לא אחת השמיעה ביקורת חריפה כנגד ישראל, ואף יזמה הפגנה כנגד שגריר ישראל בבריטניה, מארק רגב, בעת נאומו באוניברסיטת לונדון.
דומה, שעל אף כל זאת, לזהות שלה כיהודיה היא לא מתכחשת – אבל מנהלת עימה יחסים מורכבים. באחד הראיונות שקיימה, תיארה כי אביה אמנם לא נפנף ביהדותו – אבל היהדות תמיד תהיה חלק ממנה.
באחת ההזדמנויות סיפרה על שיחה שקיימה עם קית' ריצ'רדס, סולן להקת ה'רולינג סטונס', ויהודי בעצמו, שהיה לאחד מידידיה, שנסובה סביב נושא הלאום המשותף של השניים. באחת השיחות שלנו, דיברנו על הרקע שלנו, ואמרתי לו: 'לפעמים אני שוכחת שאני יהודייה'.
הוא ענה: 'אל תדאגי, יקירתי, אף אחד אחר לא יישכח לך את זה'...
פרשה שבועית:
פרשת יתרו / 'עשינו הסטוריה'
"ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" {שמות י"ט י"א}
פרשתינו כולה עומדת בסימן המאורע המרכזי בתולדות עם ישראל, הלא הוא מעמד הר סיני. מעמד זה הוא ליבה של תורת ישראל ובסיס אמונתה. בלעדיו, אין תוקף מחייב לכל האמור בחמשת חומשי תורה. ועל אמיתות התרחשות זו ביססו כל ההוגים היהודיים את משנותיהם הפילוסופיות.
מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים וארץ, ועם שלם חווה חוויה נבואית – שלא היתה כמוה, ושוב לא תהיה – הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה: המעמד, החורג מגבולות הניסיון האנושי וההיסטורי המצוי, הערה תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדברות במעמד ההתגלות, שונה הוא העולם, אם כי טרם בא על תיקונו השלם. גם הספקנים, שדבקותם בתיאוריות רציונאליות הביאה אותם לדחות כל עובדה הסותרת את תיאוריות לבם (ובכך הם מוכיחים, כי לא כל רציונליסט הוא גם הגיוני), עומדים נבוכים ומשתאים מול מעמד זה, כמובן, שהם רציניים במחקריהם ומכירים היטב את הנתונים, שאליהם הם מתייחסים.
הנה כיצד רואה את הדברים מבקר מקרא משיעור קומתו של פרופ' י. קויפמן:
'… אכן, האמונה הישראלית, שנולדה מתוך אידיאה חדשה לגמרי, חצתה את העולם לשניים – לעולם אלילי ועולם ישראלי. בבחינת הצורה אפשר לומר, שגם יצירה זו אינה סוף אלא יצירה חדשה ויחידה של רוח האדם. אבל, מצד התוכן אין הדבר כן. לפיכך, עלינו להניח כאן פעולה מיוחדת של ההשגחה. אולם, בזה כבר יצאנו, בעצם, מתחומה של ההיסטוריה הניסיונית ובאנו בתחומה של האמונה…' (י. קויפמן – תולדות האמונה הישראלית במבוא עמ' לח-לט).
לא הבאנו את דבריו כדי לבסס עליהם אמונה, כי אם להצביע על כך, שגם המבקר וההיסטוריון הרציני מזדקק בפרשה זו, בעל-כרחו, למונחים, שמעבר לניסיון ההיסטורי המצוי (וקויפמן אינו יחידי!) אם אינו רוצה, כמובן, לבחור בדרך הקלה והשטחית של הכחשת עובדות, שאין לפקפק באמיתותן.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
נס - הוא תזמון כוחות הטבע ברגע הנכון. {רבי צדוק הכהן מלובלין}
סטטוס שבועי:
לבו ופנימיותו של כל יהודי קשורים לעמו ולאלוקיו.
גם כאשר הרצון החיצוני אינו מורה על כך, הפנימיות נותרת טהורה. אין מציאות שבה ייפול
יהודי ולא יוכל לקום. בסופו של דבר, הוא יקום וישוב ליהדותו.
ציטוט שבועי:
רצונו של העם היהודי הוא שיחוג את ניצחונו על כל
המכשולים, כי עמו כוחות היצירה. {משה שרת}
סיפור שבועי:
נתיב החסד.
פעם אחת, בשובנו מנסיעה כלשהי ביקשתי לעבור דרך רחוב מסויים אלא שזה התגלה כחסום ועל כן נאלצתי לפנות לרחוב עוקף. ליד אחד הבתים ברחוב העוקף נראתה ניידת משטרה. לא הרחק ממנה חנתה משאית הובלות ורהיטים בצידה. לא היה במחזה כל דבר חריג ואני המשכתי בנסיעתי.
כעבור כמה עשרות מטרים פנתה אליי הרבנית ושאלה בעדינות אם אוכל לחזור אל הרחוב עם המשאית והניידת המשטרתית. שאלתיה לפשר בקשתה והיא ענתה: אבי חינך אותי שכל דבר שקורה בעולם הוא ב'השגחה פרטית'. ובכן, הרחוב שדרכו רצינו לנסוע היה חסום ומשום כך נאלצנו לנסוע דרך רחוב אחר שבו ראינו מה שראינו. ברור אפוא שזה לא היה במקרה אלא ב'השגחה פרטית'. הבה נחזור לראות מה בדיוק אירע שם ואז אולי גם נדע מה עלינו לעשות.
כשחזרנו לאותו רחוב התברר לנו כי מדובר
במשפחה יהודית שחודשים מספר קודם לכן היגרה לארה"ב מרוסיה. אב המשפחה התקשה במציאת
עבודה ולא הצליח לפרוע בזמן את חובו למשכיר הדירה שבה הם התגוררו. כעת הגיע בעל הבית
עם צו מבית-משפט והוא מפנה את המשפחה מהדירה.
לאחר שהתברר כי מדובר בסיטואציה מורכבת שמעורבים
בה בעל בית כועס, בית-משפט, משטרה ולא-מעט כסף, הנחתי שהרבנית תבקש להמשיך בנסיעה.
תחת זאת היא ביקשה ממני לגשת לבעל הדירה ולברר בכמה כסף מדובר. עשיתי כמצוותה והתברר
שמדובר בסכום של כמה אלפי דולרים.
חזרתי למכונית ומסרתי לה את הפרטים. בלי
לחשוב פעמיים היא פתחה את תיקה, הוציאה פנקס המחאות ורשמה המחאה על הסכום המלא שבו
נקב בעל הבית. 'אנא בטובך', אמרה לי, שלם לו את החוב, אך עשה זאת בלי ששכנים או בני
המשפחה יבחינו בכך. חשוב לי מאוד שלא יתביישו.
כשהושטתי את ההמחאה לבעל הבית הוא נראה המום. הוא
העיף מבט לעבר המכונית והבחין באישה המבוגרת שישבה בה. לאחר מכן הנהן בראשו כאילו הבין,
והכניס את ההמחאה לכיסו. כעבור רגע קרא לסבלים ולחש להם דבר-מה. אלה החלו להוריד את
החפצים מהמשאית ולהעלותם בחזרה אל הדירה. ובעוד המשפחה המפונה מנסה להבין את שהתרחש
ומה מסתתר מאחורי התפנית המפתיעה, הורתה לי הרבנית להמשיך בנסיעה.
{נהגה של הרבנית חיה מושקא שניאורסון ע"ה
- הרבנית מלובביץ}
פרשה שבועית:
פרשת משפטים / 'הלוואה חוץ בנקאית'
"אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" {שמות כ"ב, כ"ד}.
די במחצית משפט זה שינוסח כך: 'הלווה כסף את העני, ולא תהיה לו כנושה'. המילים הנוספות יוצרות מנגינת רקע אנושית למצווה עצמה. היהודי, שהפסוק מופנה אליו, מכיר מיד את מקומו בחברה. הוא לומד שאין הוא העשיר המתנשא, המביט מגבוה על מבקש העזרה. האלוקים מודיע לו: 'לא עמך הוא העני, אלא עמי הוא' (מדרש רבה). ואתה, שנדמה לך כי הישגי הממון והכוח מעניקים לך זכויות יתר, נדרש להלוות כסף למעוטי יכולת שהם עמי, קרובים אלי ביותר דווקא בגלל עוניים: "כי אל זה אביט, אל עני ונכה רוח" {ישעיה ס"ו}.
די בידיעה זו לשפר את האקולוגיה החברתית, לשנות מן היסוד את יחסו של המלווה ללווה. את גישתו של כל מגיש שירות לנזקקים לו.
מילה נוספת המתנגנת בפסוק זה היא המילה:
"את העני עמך".
"עמך" הינה הדרישה להזדהות רגשית עם הפונה
לעזרה. לא רק לחוש לעזרתו, כי אם גם לחוש את מצוקתו. "כאילו אתה עני". ההלוואה
היא, איפוא, הלוואה צמודה. צמודה להשתתפות בצער הלווה, שחייב המלווה לטפח באותה שעה
בלבו.
כך מצאנו שנהג אחד מגדולי ישראל במאה הקודמת.
בליל חורף רוסי נקש הרב על דלת ביתו של גביר העיירה.
בעל הבית הופיע בפתח, בלבוש קל, והזמין את הרב פנימה אל הבית החם והמוסק.
הרב סירב, וכך אולץ העשיר להאזין על המפתן לבקשת
הרב. הרב דרש סכום כסף גדול כדי לקנות עצי הסקה לבתי העניים שבעיירה.
הלה הסכים מיד לבקשת הרב. משנכנסו וישבו בסלון החמים,
שאל בעל הבית את הרב: מדוע הכרחת אותי להאזין לדבריך מחוץ לבית כשכולי רועד מקור?
רציתי, השיב הרב, שתחוש קור מהו. ליד האח הבוערת
לא תשכיל להבין עד כמה סובלים אחיך בפרברי העיר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי. {רבי יהודה הלוי}
סטטוס שבועי:
היהדות קיימת זה אלפי שנים. הגורם היחיד שאיפיין אותה ושמר על קיומה היה החיבור למסורת. יהודים גלו מארצם, ונתפזרו בכל ארבע כנפות תבל. המנטליות השתנתה, ולרוב גם הביגוד והשפה. אבל, התורה והמצוות איחדו אותם – המפוזרים והמפורדים ליחידה אחת.
ציטוט שבועי:
מה זה יהודי? שאלה זו כלל אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו, שרפו, והטביעו, והוא, על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. {לב טולסטוי}
סיפור שבועי:
השבוע לפני 15 שנים
…וזהו ספר תורה קטן. לפני שישים שנה, ילד קטן ממחנה ההשמדה ברגן-בלזן קיבל אותו מהרב של אמסטרדם שלימד אותו לקראת הבר מצווה. הילד הזה קרא את פרשת השבוע וההפטרה מהספר הזה. הוא היה כרוך במטפחת שהייתה איתו מאז. הילד הזה ניצל בהרבה מזל מהמחנה, הגיע לארץ, לחם במלחמות ישראל כקצין, והגיע לתפקיד פרופסור מכובד באוניברסיטת תל אביב. זהו פרופ' יוסף יהויכין – 'יוֹיָה', שהוא היום אחד משני החוקרים הראשיים של ניסוי 'מידקס'. זהו חוט מקשר מרגש מאוד מאוד – והוא כאן איתי, בחלל! אני מאוד מודה ל'יויה', ואני חושב שזה מדגיש יותר מכל את היכולת של העם היהודי – למרות כל השואות הנוראיות – להגיע לימים של תקווה ואמונה בעתיד.
{אילן רמון ז"ל בשיחה מהחלל עם רה"מ דאז אריאל שרון}
פרשה שבועית:
פרשת תרומה / 'נוהל שכן'
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". {שמות כ"ה ח'}
המגבית הראשונה בתולדות עם ישראל נערכה זמן קצר לאחר מעמד הר סיני. המגבית התנהלה במרץ והיתה ססגונית ורבת היקף. בני ישראל תרמו מכל הלב ומכל הבא ליד: "זהב וכסף ונחושת וארגמן ועורות אלים ועצי שטים, שמן למאור, אבני שוהם" {שמות כ"ה, ג'-ז'}. המטרה היתה נעלה ביותר. האלוקים ביקש, כביכול, לשכון בין בני אדם בבית משלו. בית שבו יעמדו שולחן, ארון ברית, מנורה, מזבחות ושאר פריטים המוזכרים בפרשת השבוע (פרקים כ"ה-כ"ז).
וזו בדיוק הבעיה הנקודה המביכה שבמגבית. שכן 'בשעה שאמר הקב"ה למשה: 'עשה לי משכן', התחיל לתמוה: 'כבודו מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר לי עשה לי משכן?' (שמות רבה ל"ד, ד"ה). לכאורה, קיימת סתירה בין החינוך להאמין באלוקים אחד, רוחני, אין סופי, שאינו נתפס כלל במושגי המרחב והזמן, לבין בקשה זו. בקשה האומרת: 'ארד ואצמצם שכינתי בתוכם' (במדרש שם). האם לא דיברו לוחות הברית בשפה שונה, באוסרם עשיית פסל ותמונה לאלוקים, במאבקם נגד כל ניסיון להמחשת האלוקות?
אכן, הסתירה קיימת. המושג 'אלוקים' בטהרתו מנוגד לרעיון המשכן הארצי. אולם שדווקא בני ישראל, דרשו את הקמתו. 'ריבונו של עולם', טענו, 'מלכי הגויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת וכן הוא תכסיסי מלוכה... ואתה הוא מלכנו... לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה? אמר להם: בני, אותם בשר ודם צריכים לזה, אני איני צריך' (מדרש אגדה).
לא האלוקים זקוק למשכן, כי אם האדם. המשכן הוא הפשרה בין האמת המוחלטת לבין טבעו המוגבל של האדם. זהו הוויתור האלוקי לאנושי שבנו, המבקש להשביע גם את החושים בדבר שיזכיר לו את נוכחות האלוקים. לא די באידיאלים מופשטים ונשגבים כדי לקיים נוכחות זו בלב האדם. אלו לעולם לא ינצחו את עגלי הזהב למיניהם, הקורצים והנוצצים במוחשיותם המשכרת. האדם נוטה מטבעו למוחשי. המשכן יסייע בידם בעת ההתמודדות בין הכוחות המנוגדים שבלבם, ובאמצעותו יקל עליהם להתקשר אל האלוקי, אל המופשט מעבר לחושים.
בני ישראל דרשו משכן, והאלוקים הסכים לדעתם. אולם את תבניתו ואת תכניותיו סיפק לצוות ההקמה האנושי אלוקים עצמו. לפניכם התכנית, בצעו אותה במדויק.
זוהי הוראה משמעותית. היא מעניקה עומק בל ישוער וערך נצחי למשכן. בהוראה זו יצא המשכן מגבולות העשייה האנושית למעשה יצירה של האלוקים. בתבנית המשכן - "תבניתם אשר אתה מראה בהר" {שמות כ"ה, מ'} - משתקף מבנה היקום עצמו על אחדותו ועל רבגוניותו, על הגלוי ועל הנסתר שבו, על החומרי ועל הרוחני שביסודו.
יקום, משכן, ואדם ניצב בינותם. משולש שווה צלעות המעורר את המחשבה ואת הדמיון, לרצות לחתור אל הסוד הפנימי. האלוקים ברא עולם לאור תכלית מסוימת ושיכן בה את האדם. האדם בונה במעשה מקביל ולפי אותה תכנית, משכן בתוך העולם, כדי להשכין את שכינת האלוקים בתבל.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה - אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. {רמב"ם פרק ב' מהלכות מגילה}
סטטוס שבועי:
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" {אסתר ג', ח'}, למרות היותו מפוזר לחלקיקים קטנים מאד, זעיר פה וזעיר שם, מכל מקום הריהו מפורד בכל מקום ואינו מתבטל בהמון הרב אשר סביבו. הופעתו אינה נעלמת מהאופק בכל מקום באשר הוא. על אף היותו קטן ודל, הריהו שומר על אופיו המיוחד, גם בהיותו נתון בתוך מערבולת של עמים רבים המתפתחים במלוא זוהרם ושפע חילם.
ציטוט שבועי:
בשנים האחרונות התאכזבתי קשות מהצורה והאופן בה חגגנו אותו, ואחרי החג נשארה ריקנות בלב.
שאלתי את עצמי האם זהו פורים? האם זהו חג יהודי? מהו הקשר בין הקרנבל הזה עם הקאובויים והאינדיאנים והאסקימוסים לבין מגילת אסתר עם כל הסימבוליקה שבה. קרנבלים כאלה בדיוק ראיתי בחוץ לארץ. האם הם יותר קרובים לנו? האם הם מרבים יותר שמחה? האם אנו וצעירינו מזדהים איתם יותר? האם זוהי מסורת של חג יהודי? {שמואל אבידור}
סיפור שבועי:
בעזרת השם...
היה זה בשבת אחרי הצהריים, אותו רגע קסום שבין שעת בין הערביים לבין רדת החשכה. האורחים כבר הלכו. התינוק כבר ישן. עוד מעט יידלקו האורות. אבי ואחי ישובו הביתה מבית הכנסת. נצטרך להדליק את הנר להבדלה, להכין יין עם בשמים, ושבוע חדש יתחיל.
אך בינתיים הייתה זו שבת – שלוות השבת, שקט השבת. התכרבלתי לצד אמי על ספת הסלון והתחננתי, ספרי לי סיפור. ספרי לי על עצמי כשהייתי קטנה.
וכך החלה אמי לספר:
נולדת בתקופה קשה מאוד, תקופה עצובה ומרה למשפחתנו, לעם היהודי. היטלר הרשע כבש את אירופה צעד אחר צעד. כמו המן הרשע בשעתו, הוא נשבע להשמידנו, להרוג כל איש, אישה וילד יהודיים החיים על פני האדמה.
צבאותיו של היטלר עדיין לא הגיעו להונגריה. הוא עדיין לא הגיע לעירנו. שמענו סיפורי אימה, דברים שלא האמנו להם, שלא יכולנו להאמין להם. אך הייתי צעירה, כמעט ילדה עדיין, וזה עתה בורכתי בתינוקת הראשונה שלי. שכחתי את כל צרותיי כשחיכיתי בקוצר רוח לאחות שתביא לי את התינוקת שלי. ישבתי במיטת בית החולים הגדולה והבטתי באחיות המביאות לשאר הנשים את תינוקיהן.
לבסוף הגיעה האחות למיטתי כשהיא מחזיקה גוש קטן עטוף בשמיכת פלנל. איזו תינוקת יפה את היית! העיניים שלך היו גדולות וכחולות בתוך פנים ורדרדים קטנים. מישהו קשר סרט תכלת תואם בפלומת שערך החום.
הו, תני לי אותה! קראתי. אנא, תני לי להחזיק אותה! אבל האחות, אישה כבדת בשר בעלת עיניים קטנות ונוקשות מבע, לא חייכה כלל.
קחי אותה! היא אמרה בקצרה ושמה אותך בגסות בקצה המיטה. אני לא יודעת למה אנחנו טורחים בשביל הזאטוטים היהודים המפונקים האלה. הם בזבוז זמן וכסף. היטלר יטפל בכולכם עוד לפני שהשנה הזאת תיגמר.
לא הייתי מסוגלת לענות לה. רק החזקתי אותך חזק בזרועותיי ובכיתי ובכיתי.
הנה, חמודה, אל תתני למכשפה הזקנה הזאת להרגיז אותך. הייתה זו האישה שבמיטה הסמוכה אליי. היא הייתה אשת איכר בעלת לחיים ורודות ושיער מאפיר. בואי נראה את התינוקת שלך. אוי, אוי, כמה שהיא חמודה. כמה חבל...
פתאום היא התיישבה זקופה במיטתה ודיברה אליי ברצינות רבה. הקשיבי לי, גברת...
גברת רוזנברג, אמרתי לה.
שמעי, גברת רוזנברג. תני לי אותה. פניה הכבדים היו שטופי התרגשות. תני לי לקחת אותה. למה שהיא תמות, התינוקת התמימה הזאת? אני נשבעת לך, אני אטפל בה כאילו הייתה שלי. מעולם לא היו לי ילדים, את יודעת. תני לי אותה.
בהיתי בה בתדהמה. למה את מתכוונת? מה את אומרת? איך אני יכולה לתת לה אותה? היא שלנו, היא ילדה יהודייה ואנחנו נגדל אותה, בעזרת השם, כילדה יהודייה.
אתם לא תגדלו אותה, ארשת החביבות נטשה את פניה. התינוקת האומללה הזאת, אין לה שום סיכוי. כשהיטלר יגיע לכאן לא יישארו פה שום ילדים יהודיים .
אל תהיי בטוחה כל כך, עניתי בהיסוס. אל תהיי כל כך בטוחה. זו לא הפעם הראשונה שהם מנסים להשמיד אותנו. ופתאום נזכרתי שהיום חג פורים.
יום הולדתך חל בפורים. זה סימן, חשבתי, סימן משמים, שהתינוקת שלי נולדה ממש ביום שבו המן הרשע נחל את מפלתו. זה היה היום שנהפך מחושך לאור גדול. פתאום נמלאתי באומץ ובביטחון. 'בכל דור הם עמדו עלינו לכלותנו, ואלוקים תמיד הציל אותנו מידיהם. והוא יעשה זאת שוב, הוא יעשה זאת שוב!'
השכנה שלי הוסיפה לנסות לשכנע אותי, אבל אני כבר לא הקשבתי. חשבתי על השם שאתן לבתי.
אביך הגיע לבקר אותי באותו אחר צהריים. כמה טוב היה לראות אותו, כשהמגילה תחת זרועו ותיק מלא מזון כשר בידו האחרת! המלים הראשונות שאמרתי לו הן אברום, אני יודעת מה יהיה שם התינוקת שלנו. היא תהיה אסתר, אסתר מלכה.
אביך הנהן בראשו. אסתר, אסתר מלכה. שם מקסים, שם טוב. הוא ליטף בעדינות את ראשך הקטן. השם בטח יעזור לנו.
וכך קיבלת את שמך. לכולנו – לנו, הוריך, לקרובי משפחתנו ולכל מכרינו וידידינו, שמך נשא משמעות מיוחדת. פירושו היה תקווה, אמונה. אהה, אסתרק'ה. אסתר מלכה, היו אנשים אומרים ומחייכים אליך. שם יפה מאוד, שם טוב ואז הם היו נאנחים ואומרים, שאלוקים יעזור. הוא חייב לעזור.
ואכן, נזקקנו נואשות לעזרתו של אלוקים באותם ימים. צבאותיו של היטלר נכנסו להונגריה. כשהיית בת שנתיים נאלצנו לעזוב את בתינו וגרנו בגטו. מה זה גטו? זה היה מין כלא כזה. בעיר היה אזור שהוקף בחומות ושחיילים נאציים שמרו עליו. אנשים צעירים כמו אביך הובלו לעבוד עבור הנאצים כשהם נדחפים בעזרת קנה של רובה. חוץ מזה, אף יהודי לא הורשה לעזוב את חומות הגטו. ואנחנו חיינו בין החומות האלו בצפיפות עצומה, משפחות רבות בדירה אחת. חיינו בקור, ברעב ובפחד מתמיד. רבים חלו ומתו. אחרים נלקחו על ידי הנאצים ולעולם לא שמענו עליהם שוב.
כך את חיית וגדלת בגטו. היית ילדה קטנה, רזה וחיוורת בעלת עיניים גדולות ונפחדות. היו כל כך הרבה דברים שלא יכולת להבין.
ואז הגיע פורים, יום הולדתך. אביך ואני היינו נחושים בדעתנו שביום האחד הזה תחושי מקצת מטעמו של חג הפורים, שתצחקי, שתיהני קצת. תכננו הכל בזהירות. באותו בוקר, לפני שאביך הלך לעבודה עם שאר הפועלים, תפרתי זוג עגילי זהב לבטנת מעילו. הוא ייתן אותם לאיכרים ובתמורה יבקש קמח, סוכר ופירות יבשים. נכין אזני המן. אחרי שהלך מצאתי וילון תחרה קרוע ועשיתי ממנו שמלה עבורך. מקרטון ונייר עטיפה ישן עשיתי כתר, והתחפושת שלך הייתה מוכנה. כשהגברים חזרו מן העבודה, אנשים התאספו בביתנו לשמוע את אביך קורא את המגילה. כמה מעט צריך כדי לשמח ילד! לבשת את תחפושתך כמו מלכה. פיזרתי את שערך והברשתי אותו עד שהבהיק. עינייך ניבטו נוצצות מתחת לכתר שעטר את ראשך. בשמחתך הרבה הפכת למרכז תשומת הלב. אנשים חייכו ובכו. הם נזכרו כיצד חגגו את פורים בזמנים טובים יותר. בכל פעם שאביך קרא את השם 'אסתר המלכה', הילדים האחרים חייכו אליך. עמדת שם, רצינית וגאה. מגילת אסתר הייתה הסיפור שלך. באותו לילה, כשהשכבתי אותך במיטה, ורודת לחיים ומאושרת ובטנך מלאה אזני המן, מלמלת בקול ישנוני, איזה מזל שאני אסתר.
אבל זה היה היום השמח האחרון שזכור לי בגטו. מצב הדברים הלך והידרדר, הלך והחמיר. מדי כמה ימים תפסו חיילים גרמנים יהודים מבועתים ודחסו אותם בעל כורחם לתוך קרונות בקר. הם מעולם לא שבו. לבסוף הגיע היום שבו הבנו שעלינו לשלוח אותך משם. התוכנית הייתה להבריח אותך מן הגטו ולשלוח אותם רחוק לאזור הכפרי, לאחד מן הכפרים הקטנים שהיו כל כך דלים וזעירים שאפילו הגרמנים שכחו את דבר קיומם. שם תחיי עם משפחת איכרים עד תום המלחמה. עבור סכום הכסף הקטן שעוד נותר בידנו, אולי הם יסכימו לקחת ילדה יהודייה ולא לשאול שאלות.
כשהתעוררת בבוקר המחרת כבר ארזתי את כל בגדייך בחבילה גדולה. האיש הצעיר שעמד לקחת אותך כבר המתין כשהוא יושב בסבלנות בפינה. בעודי מלבישה אותך בחיפזון, ניסיתי להסביר. אמרתי לך שהאיש הצעיר הוא ידיד שלנו. שהוא ייקח אותך למקום שבו אין חיילים ואין רובים ושבו תוכלי לאכול תפוחי אדמה ולחם בשפע.
את שאלת, את וטאטי באים איתי?
אמרתי לך שלא. ואז אחזתי בכתפך ואמרתי לך בסבר חמור מאוד. זכרי דבר אחד. לא קוראים לך אסתר יותר. קוראים לך אווה. תגידי את זה שוב. אווה. לא משנה מי שואל אותך ומתי. אסור לאף אחד לדעת שאת ילדה יהודייה. את מבינה?
את היית רק בת שלוש ולא הבנת בכלל. פרצת ביפחות רמות. את לא באה איתי, טאטי לא בא איתי ואסור לי אפילו שיקראו לי בשם שלי.
ניסיתי לחשוב על מלים שתנחמנה אותך, אבל לא מצאתי. חוץ מזה, פחדתי שאם אדבר אתחיל לבכות ביחד איתך.
ואז שמעתי את האיש הצעיר מדבר. בואי, אסתרק'ה. קולו היה שלו וידידותי. בואי, אני רוצה לספר לך סוד. את הפסקת לבכות והסתכלת בו בסקרנות. גבוה ובלונדיני, לבוש בבגדי איכר גסים, הוא נראה כמו גוי. אבל הוא דיבר אליך ביידיש, ועיניו היו עיניים יהודיות, חביבות ועצובות.
את לא עוזבת את טאטי, את מאמי ואת השם שלך. לא באמת. את תשמרי את כולם כאן בפנים, והוא הצביע על הלב שלך. ובלילה, כשתהיי לבד, תגידי 'שמע ישראל' ותחשבי עליהם – על אמא שלך, על אבא שלך ועל שמך היהודי. אבל לא תספרי לאף אחד. זה יהיה הסוד שלך. ויום אחד, אמא ואבא שלך יבואו לקחת אותך שוב הביתה.
ואתה, לך גם יש סוד? שאלת אותו. הוא הנהן בראשו. כן, יש לי, אס... כלומר, אווה. גם לי יש סוד. ואז עזבת אותי והחזקת חזק בידו של ידידך החדש. פנייך היו מוכתמי דמעות, אבל הלכת בשקט אחרי שקיבלת סוכרייה למציצה ובובה חדשה.
במשך חודשים רבים, רבים מאוד, לא שמענו ממך דבר. לקראת סוף המלחמה הופצצו כבישים וגשרים ונותקנו מן האזור הכפרי. איכשהו, בעזרת ניסים רבים, שרדנו, אביך ואני. יהודים רבים, רבים מאוד, מיליוני יהודים, לא נשארו בחיים. ואז הסתיימה המלחמה. הנאצים הרשעים הובסו. כמו כל היהודים שנשארו בחיים, אף אנו ניסינו לשקם את חיינו. המחשבה היחידה שמלאה את נפשנו הייתה למצוא אותך.
יצאנו ליישוב שאליו נשלחת. צעדנו עשרה קילומטרים ברגל. פסי הרכבת היו הרוסים ולא היו רכבות. התפללנו תוך כדי הליכה. התפללנו שנמצא אותך בריאה ושלמה. ידענו שכפריים רבים סילקו מבתיהם את הילדים היהודיים שלהם הסכימו לתת מקלט. אחרים הסגירו אותם לידי הנאצים. ידענו גם שהיו כפריים שאהבו כל כך את הילדים שבהם טיפלו שהם לא רצו להחזיר אותם להוריהם. ותכופות, הילדים עצמם קטנים מכדי לזכור שהיו להם הורים יהודים.
כשאנו קרועים בין פחד לתקווה, עשינו את דרכנו במורד כביש העפר שהוליך דרך הכפר. החלטנו שלא נספר לך בבת אחת שאנו הורייך. קודם נתיידד איתך, לאט לאט. נזכה באהדתך, ובהדרגה, את תיזכרי בנו.
פתאום הבחנו בילדה קטנה ושזופה בעלת שיער חום דהוי ורגלים יחפות ששיחקה בעפר בחזית בית אחד. ליבנו גאה באושר. זו היית את. ילדה קטנה, אמר אביך בקול רועד, בואי הנה.
הגעת והסתכלת בנו בעיניים כחולות פקוחות לרווחה שחשש ניבט בהן. עמדת שם כשאגודלך בפיך. איך אוכל לתאר לך כיצד הרגשתי? לבי שר תודה לאלוקים כי מצאנו אותך בריאה ושלמה. אבל בעינייך לא היה כל סימן לכך שאת מכירה אותנו, שאת שמחה לקראתנו. את שכחת אותנו לגמרי. פתאום הסתובבת ורצת לתוך הבית. אמא! קראת למישהו בפנים. יש פה אנשים מצחיקים, הם עומדים בחוץ.
אישה נמוכת קומה לבושת שביס שחור יצאה החוצה. היא החזיקה אותך חזק בידה. פניה היו ריקים מהבעה, מאובנים. היא אמדה אותנו ארוכות במבטיה, את פנינו החיוורים, את לבושנו העירוני המאובק.
פתאום נתקפתי חרדה. היא החזיקה אותך כל כך חזק, כאילו את שייכת לה. נזכרתי באישה בבית החולים שאמרה לי, תני לי אותה. שכחתי את כל תוכניותינו. שכחתי שהחלטנו לספר לך לאט ובהדרגה.
אסתרק'ה, פרצו המלים מפי, אסתר מלכה. זה מאמי וטאטי! את לא זוכרת אותנו?
את קפאת על עומדך. בהית בי בלי להניע אבר. פתאום השתנו פנייך. נראה היה כאילו את מתעוררת מחלום. בעינייך ניצת זיק של הכרה. בקריאה קטנה, הוצאת את ידייך מן האישה שהחזיקה בך ונפלת אל בין זרועותינו.
כבר ירד החושך בעת שאמי סיפרה לי כל זאת. היא התנערה והציצה בשעון שעל הקיר. השבת יצאה. אבל אני רציתי להאריך את הרגע הזה, לגרום לו להימשך עוד קצת.
איך יכול להיות, שאלתי, איך יכול להיות ששכחתי הכל – אותך ואת טאטי ואת היותי ילדה יהודייה – ושזכרתי את דבר קטן אחד, רק את השם שלי?
אמי קמה כדי להוציא את הבשמים, את נר ההבדלה ואת גביע היין. אני מניחה שזה מפני ששם, שם יהודי, איננו דבר כה פעוט, אחרי הכל, היא אמרה. {רחל יפה}
פור שבועי:
'מאז ולתמיד' / רבי שמשון ב"ר הירש
הבטחה עתיקת יומין ניתנה לישראל: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם" {ויקרא כ"ו, מ"ד}.
"ואף גם זאת", זוהי ההבטחה כלפי כל אותן סכנות שעברו על ישראל במשך שנות גלותו.
במשך מאות בשנים, עמי העולם אינם נותנים את דעתם לנהוג כלפי עם ישראל ביחס אנושי. משאת נפשם ושאיפתם מכוונת רק 'לכלותם'. בימינם החרב המתנופפת ובשמאלם כל להטוטי ההסחה, החנופה וליבוי יצרים. כך ניגש גם אנטיוכוס לעבודתו וכאשר אין האלימות יכולה להשיג את מטרתה על ידי השמדה פיסית, היא חותרת אליה בדרך של 'רחמים' שטניים ופיתוי, בכדי להמית את קרבנותיה מיתה רוחנית.
תמונה קודרת זו מצטיירת באותה נבואה. ואף על פי כן, אומרת הנבואה, אפילו "בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם". אף אם גלו מארצם והם שרויים בארץ אויביהם, בנכר, מוקפים סביבם בחומת שנאה ומשטמה - אותי הם לא איבדו. הכל נעצרים מלאי יראת כבוד לנוכח התופעה ההיסטורית של העם הזה. עמידתו המופלאה של העם על אף נגישות ורדיפות אויביו, עירנותו ורעננותו הרוחנית והמוסרית למרות כל הדיכויים והצרות, כל אלו מביאים אותם על כורחם לכלל הודאה, כי על אף הכל ה' עימם, "כי אני ה' אלוקיכם".
העם המפוזר הציג כחידה היסטורית עולמית, מעבר לכל חישוב הגיוני ולכל תקדים היסטורי, כי הכוח המוסרי הוא הכוח הבלעדי הבלתי מנוצח והנצחי בחיי בני האדם והעמים.
הנבואה מדגישה את התמדת הברית בין ה' וישראל, כאשר כוחם של הכשדים, גאוותם של הפרסים, רוחם של היוונים וחרבם של הרומאים, לא יכלו להם לישראל. היא ומוכיחה את רמתם המוסרית והרוחנית הגבוהה של ישראל על אף היותם שרויים בגלות, הרחק מארצם.
מעולם לא היה בכוחה של התרחקות וירידה מוסרית למנוע את צמיחתם של אישים בני עליה, חדורים ברוח ישראל, המצילים את עמם ומעלים אותו משפל רוחני בהיותם למופת בדבריהם ובמעשיהם הנאצלים. האישים הגדולים הללו מקרבים את הרחוקים אל הכרת האמונה, עד שגם האויב משתומם למראה עיניו ומודה שהאלוקים אכן לא עזב את ישראל - "ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו".
כאשר קמה מלכות החסד הפרסית על הריסות ממלכת בבל, וברוב אדיבותה הזמינה את גולי יהודה להתענג על חמימותה של שמש החצר הפרסית, לא יכלו בני יהודה לעמוד בפני אדיבות זו. תמורת חיוך של חסד מצד מלך בשר ודם, הם נהנו מסעודתו של אחשורוש. סבורים היו כי לנוכח מידה כה מרובה של עין טובה פטורים הם מלשמור אמונים לתורה. עד שבא המן ופקח את עיניהם לראות עד כמה שגו בחלומות השווא מסוכנים. תמיד עם ישראל נשאר בעיניו "עם מפוזר ומפורז" - מבודד ומתבדל מיתר העמים.
ב'ימי המן' אלו, ימים של יהדות למחצה ושנאת ישראל שלמה, מופיע עם ישראל כמקופח לחלוטין בזה ובבא. מחד קיפח את ידידותו של ה', כביכול, ומאידך לא זכה לידידות האדם. כל העמים אשר על שעריהם מתדפק ומבקש להתקבל בתוכם, מוציאים אותו מכללם. כאשר הפר את ברית ה', ועתה הינו תלוש מכל וכל.
ואולם, "ואף גם זאת", אף על פי כן אומר ה': "לא געלתים", בימי המן, כאשר העמדתי להם את מרדכי ואסתר. מרדכי היה 'איש יהודי', ששמר אמונים ליהדותו ללא רתיעה בכל הנסיבות, שהיה ונותר אותו יהודי שלם ונאמן בהיותו אחד הגולים ובהיותו דוד המלכה, וכן בהיותו שר המדינה ומשנה למלך. כשם שהיה שותף להצלתם הגשמית של ישראל, כך היה אחד מבוני בניינם הרוחני.
גם אסתר היתה בת יהודיה גאה, אשר בדרכה אל כס המלכות לא שכחה את רוח ישראל ואת החיים היהודיים, שעל ברכיהם חונכה בבית אומנה, ואשר שמרה אמונים ליהדותה גם בהיותה מלכה, תוך כדי סיכון כתר מלכותה וחייה למען עמה.
דור זה, שבחיריו היו מרדכי ואסתר, היה בריא גם בשורשיו וענפיו. רוח ההתנכרות וההתרופפות לא חדרה כה עמוק בקרבו. הדוגמה שנתנו מדרכי ואסתר והשואה האיומה שזמם המן להמיט עליהם - די היה בהן לעורר את כל היהודים אשר במלכות פרס ומדי ולהחדיר בהם הכרה ברורה, עד שזכו ונאמר עליהם: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". שוב מצאו את אורם בתורה ואת שמחתם, ששונם ויקרם במצוותיה.
פרשה שבועית:
פרשת תצוה / 'מדים ייצוגיים'
"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" {שמות כ"ח, ב'}.
ההדר והיופי החיצוניים יוצרים אפקט פסיכולוגי חיובי בעיני המתבונן בהם. העם, שילווה את הכהן, העוטה בגדי פאר אלו, יחוש ברוממותו המלכותית, והוא יהיה נכבד בעיני הבריות. לבו של אדם מושפע רבות מהופעה חיצונית מושכת והדבר קובע את עמדתו וגישתו לאורה. היופי הוכר כאן כמכשיר לגיטימי בשירותיה של הרוח ושל עבודת ה'.
הקפדה זו בענייני לבוש מהווה אמצעי טבעי להשפעה רוחנית חיובית על הכהן עצמו. השפעה, שתקרין על העם הסובב והמתבונן בסדר עבודת הכהן במשכן.
אולם אנו מגלים דין נוסף ביחס לבגדי כהונה: "והיו על אהרון... בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עוון ומתו" {שם כ"ח, מ"ג}.
המשרת במשכן, אם לא יופיע לעבודתו במלוא מדיו, ייענש.
זאת ועוד, הופעה בחסרון בגדים הינה הפקעת הכהונה עצמה: 'בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם' (זבחים י"ז, ב').
בלעדיהם, שווה הוא במעמדו ובערכו לשאר חלקי העם, שאינם כוהנים, ועבודתו פסולה. הכהונה תלויה כל כולה בביגוד הנכון.
'למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים'.
הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, אינו מהווה רק קישוט. הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית. להרגשתו המוסרית של האדם, למותר האדם מן הבהמה. עצם הלבוש - כבוד הוא לאדם... הלבוש הוא סמל כבוד לאדם באשר הוא אדם.
...ברא ה' לאדם ולאשתו כותנות עור, ובהלבישו אותם נאמר לנו, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני, שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר.
הבגד מרמז על אצילות, על קדושה, על התעדנות האדם. הבגד הוא מהות התרבות. השבטים הפרימיטיביים, שנותרו מאחור, ולא הדביקו את ההתפתחות הטכנולוגית של האנושות, הם השבטים, שלא עמדו על סוד מוסרו של כיסוי הגוף ועל תרומתו המכרעת של הלבוש להתפתחותו החומרית והרוחנית של האדם. נסיגתו של בן המאה העשרים - התוצר של תרבות החומר - אל פולחן ההתערטלות לסוגיו השונים, סילקה מהלב את מנגנוני הבושה המעודנים, והפעילה את מערכות ההרס העצמי של הפרט והכלל.
הבגד הופך, בתפישת היהדות, את האדם לכהן במקדש העולם, לנושא הבשורה המוסרית. הוא מאפשר לו לעדן את חייו, להעניק להם משמעות מעבר לצרכיו החומריים הבסיסיים. הצניעות היתה מאז סמל לאדם הנעלה, המקרין אור וטובה על סביבתו.
הופעתו של הכהן במשכן בבגדי כהונה, שניתנו לו על פי צו האלוקים, הזכירה למתבונן את דבר הענקת הכסות לאדם בתחילת דרכו בתבל. הענקה לשם תפקיד, למען יישמר בכל אורחות חייו מן החייתיות ומן ההתבהמות האורבות לו בכל פינה.
זוהי תכונת הבגד ומהות הכהונה. המודעות שעוררו תרמה לתיקון בחברה ולכפרה כקרבן.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - צום קל ומועיל - פורים שמח - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
שכל המועדים עתידים בטלים [בימות המשיח], וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים..." {מדרש משלי פרשה ט'}
סטטוס שבועי:
מרדכי היהודי אינו נציג של מישהו, אלא יחיד שיש לו נורמות אמונתיות. הוא אינו כורע ברך לאדם, אפילו הוא ראש ממלכה. במודע. להשתחוות לאדם כמו לחפץ פירושו עבודה זרה. זו נורמה יהודית ומרדכי נשאר זקוף עומד ומוכן לשאת בעונש. ואותו המן, אינו יכול להבליג על התופעה הייחודית והעקשנית שלא הורגל אליה.
מרדכי בהנהגה זו לא סיכן רק את עצמו, אלא נמצא מסכן את כל בני עמו. בשבריר מבט בוז של השליט התורן נהפך מרדכי מ-'אני' ל-'אנחנו', והעימות האישי הוליד: "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים". {מגילת אסתר ג' ו'}
היהודי בכל פעולותיו אף פעם אינו יכול לזכות בפרווילגיה השמורה לשאר עמי העולם - להיות רק 'אני'. הוא תמיד יהיה 'אנחנו'!
בזכות אותה עמידה איתנה של אותו יחיד – זכינו אנחנו כולנו ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". {מגילת אסתר ט' א'}
ציטוט שבועי:
זהות היא השתייכות. זהותו של אדם נקבעת על פי הדברים שאליהם הוא משתייך. יש רגע, אומר מרדכי לאסתר, שבו צריך אדם לקבוע עבור עצמו מיהו ומהו. הקביעה הזאת תלויה במעשים, לא במילים. אם לא תתגייסי להושיע את עמך, לא ייגרם לך אובדן פיסי, אך תחדלי להיות חלק מאיתנו. עלייך לסכן את עצמך לא בגלל שבלעדייך יושמד העם היהודי, אלא משום שבהתעלמך מגורלנו תפסיקי להיות יהודיה. שתיקה אל מול צרת היהודים היא אמירה שלך לעצמך ועל עצמך. {ד"ר יפתח גולדמן}
סיפור שבועי:
המשלוח לדכאו..
הם הגיעו מאושוויץ בכמה קבוצות. כל קבוצה מנתה כעשרים איש. הם לא נראו כמו בני אדם כמובן, אלא יותר כשלדים מהלכים. היו להם פנים משולשות עם סנטרים מחודדים ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לכדי קווים כחולים דקים. התו היחידי שבלט בפניהם היו העיניים: הן היו גדולות והיה בהן זוהר מוזר, כמעט בוהק. הם כונו, בסלנג של מחנה הריכוז, 'מוזלמנים', לרובם, היה זה השלב האחרון לפני המוות. הם דיברו אידיש במבטא שנשמע לנו, יהודי ליטא, מוזר. אמרו לנו, שהם הגיעו מגטו לודז' והיו באושוויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נקרא 'המחנה החיצוני מס' עשר של דכאו' והוא נמצא ליד העיר הציורית אוטינג, בסמוך לאגם אמרסי. הוא שכן במרכזו של יער קטן, מוקף בכרי דשא ירוקים ונוף יפהפה. אני זוכר, שביום שהובאנו לשם חשבתי: איך יכול לקרות לנו משהו רע בתוך כל היופי הזה? מהר מאוד גיליתי שהיופי היה אך ורק בנוף. הגרמנים שהיו אחראים עלינו היו רוצחים סדיסטים. אנשי לודז' נפלו באותו פח. אחרי אושוויץ, המחנה שלנו נראה להם כמו גן עדן. רובם נפטרו זמן קצר לאחר הגיעם מעבודה קשה, ממכות ומהרעבה. אך הם העדיפו למות כאן מאשר בתאי הגז של אושוויץ. הם סיפרו לנו דברים שלא יאומנו, על תאי הגז ועל המשרפות של אושוויץ, בהם הומתו אלפי אנשים מדי יום. כמה מהם סיפרו לנו, שהם עמדו עירומים לפני תאי הגז, כשהורו להם לפתע להתלבש ושלחו אותם למחנה שלנו. לגרמנים היה בוודאי צורך נואש בעובדים, אם הם שלחו שלדים מהלכים אלה לכאן, לדרום גרמניה, כל הדרך מפולין הרחוקה.
רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו 'ר' חיים'. לא גילינו מעולם אם הוא היה באמת רב, אך הוא תמיד נטל את ידיו ואמר ברכה לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים בלוח העברי וידע את כל התפילות בעל פה. מפעם לפעם, כשהגרמנים לא השגיחו, הוא היה מזמין אותנו לתפילת ערבית. הקאפו היהודי בורגין שמע עליו וניסה לסדר לו עבודות קלות. רוב האנשים מתו מפני שהוטל עליהם לשאת שקי מלט במשקל 50 ק"ג או לעבוד בעבודות פרך אחרות. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו. הוא סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים.
בערך באמצע מרס, קיבלנו יום חופש, זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת אמריקאים לגרמניה, ושביב של תקווה ניעור בליבנו. לאחר ארוחת הבוקר, שכללה פרוסת לחם אחת עבשה, חתיכת מרגרינה זעירה ומים חומים שכונו 'תחליף קפה', חזרנו לצריפים לישון עוד מעט. לפתע שמנו לב שר' חיים עומד בשלג וצועק: המן לגרדום! המן לגרדום! על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה משק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזירי כוכבים מאותו שק עצמו. קפאנו על עומדנו נוכח המעמד המוזר ולא האמנו למראה עיננו. הוא רקד ריקוד מוזר בשלג ושר: 'אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפָרסים'. ואז נעמד, התיישר, זקר את סנטרו כנגד השמיים והושיט את ידו לפנים בתנוחה קיסרית: המן לגרדום! המן לגרדום! וכשאני אומר 'המן לגרדום' כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים! היינו בטוחים, שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לרבים מיושבי המחנה. כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: יידן, וואסאיז מיט אייך? (יהודים, מה קורה לכם?) היום פורים, בואו נעלה 'פורים שפיל' (מחזה לפורים)! ואז נזכרתי, שפעם, בבית, לפני בערך 'מליון שנה', בתקופה זו ממש, היו הילדים מתחפשים לכבוד פורים, משחקים ואוכלים אוזני המן. הרבי זכר את התאריך המדויק לפי לוח השנה העברי. אנחנו בקושי ידענו איזה יום היום. או אז חילק ר' חיים את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. היה לי הכבוד לקבל את תפקיד מרדכי בסופו של דבר, וכולנו רקדנו בשלג. כך העלינו 'פורים שפיל' בדכאו!
אולם כאן לא הסתיים הסיפור. ר' חיים הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל, אבל הבלתי יאומן התרחש ובאותו יום אחר הצהריים, הגיעה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו היתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בענינינו. ובכל זאת, קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את ה'משלוח מנות' שר' חיים הבטיח. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה, שכללה: פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. היה זה בלתי אפשרי לתאר את שמחתנו! הנה אנו כאן, גוועים ברעב, ולפתע פתאום בפורים אנו מקבלים מתנות משמיים! מאז, לעולם יותר לא פקפקנו בר' חיים.
גם תחזיתו הראשונה התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן של שנת תש"ה, היטלר ימ"ש, אל הגרדום, וירה בעצמו בברלין, ואילו אנו, שנותרנו בחיים, ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי, 1945. איבדתי כל קשר עם ר' חיים בצעדת המוות שלנו מדכאו לטירול, אך אני מקווה, שהוא ניצל ושאכן הביא לעולם ילדים רבים, כפי שרצה. {יוסף ברוק}
מגילה שבועית:
איך טחו עיני מראות / מנחם הלוי (דגניה ב', תשכ"ה)
מגילת אסתר.
בימי נערותי ידעתי – כך למדו אותי – שעמנו, תולעת יעקב, נותן גוו למכים, טלו למשל, את מגילת אסתר – מסביר המורה - איזה אבדן עצות: בכי, צום, ומספד; איזו שפלות: נס מפוקפק מתרחש הודות לאשה מפוקפקת... וכיוצא בהם דברים, שהדליקו במיעוטנו אש קנאוֹת וברובנו – אש טמיעוֹת.
מאז שנאתי את המגילה, שנאתי את המגילה ו... שנאתי את עצמי.
לימים, משעמדתי על דעתי ויצאתי מרשות מלמדי, להשכיל, ראיתי שהם היו, במחילה מכבודם, תוכיים החוזרים על הדברים ששונאי ישראל מ'חכמי אשכנז' שמו בפיהם.
אני ראיתי איפה השפלות ואיפה התפלות.
אז ראיתי את מרדכי, זה היהודי 'השפל' והנה הוא היחידי ש'לא יכרע ולא ישתחוה'. ואת המן, ראש השרים ומטה לב המלך לרצונו ראיתי לעומתו – והנה המן 'נופל על המיטה' ומבקש על נפשו.
והרי כל זה כתוב במפורש ואיך, איך טחו עיני מראות! את אסתר ראיתי, העדינה, הצנועה בין רעותיה המפורכסות והמפרכסות למצוא חן, היחידה ש'לא ביקשה דבר' והשומרת מצוות דודה גם בחצר המלוכה. גם זה נעלם ממני – במצוות מוריי, ובעיקר, בעיקר ראיתי 'עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות' האימפריה הפרסית, כשהוא שומר על צביונו הלאומי והדתי - את 'דתי המלך אינם עושים'.
ראיתי שנאה גזעית, עמלקית, וטפשותו של מלך הפכפך – ובתנאים כאלה ובמצב כזה לך אחוז בחרב והתגונן!
ולא יהיה בזה משום איבוד עצמי לדעת? ברבות הימים מצאתי נוסחה מצויינת למצב זה: 'מי זה יעיז להחליט כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל-כך הרבה דורות היה דרוש פחות כוח מאשר לשוב לתחייה שלמה ולהיגאל בזמן הזה? (א"ד גוורדון)
פרשה שבועית:
פרשת כי תשא / 'בלעדיך אני חצי...'
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" {שמות ל', ט"ו}.
בניגוד לכל מגבית אחרת, לא תרו אחר התורמים הגדולים. ליתר דיוק, כלל לא דאגו להכנסות. לו רצה פילנטרופ נודע להתבלט בתרומותיו הנדיבות, חייב היה לחפש כתובת אחרת. כאן, במגבית זו, נדרש ממנו בדיוק מחצית השקל. מחצית ותו לא.
מגבית זו נערכה במתכונתה המיוחדת כדי לחדש מספר אמיתות בלבבות. אמיתות, המעלות חלודה בשגרת ימי השנה. זו היתה ההזדמנות הנאותה לרענן בתודעה את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה - במעשה מוחשי - את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות גורל והעניקה לכל אדם זהות דומה. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה. כי לפני הבורא - הכל שווים.
בכסף, שנאסף במגבית זו, תלויה היתה כפרת הכלל. עליה איפוא לצמוח מתוך העם, התורם את חלקו בשווה, ללא העדפה וללא הבלטת יתרון כלשהו.
שעת ההתרמה היתה שעתו הגדולה של היחיד, של הפרט מול הכלל. את קרבנות הציבור מימנו מכסף שנאסף במגבית זו. היתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. בלעדיו לא תתבצע כראוי כפרת העם. אם לא מילא אדם את חובתו כחוק למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו. כל סכום שבעולם אין בכוחו לתקן את העובדה, שהלה לא תרם. כה חשוב הוא הפרט. הוא הוא הנושא של האומה.
אך מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת את אותן מטרות רוחניות שציינו?
על כך באה התשובה לא! תחושת החצי חשובה מאד. החצי מורה, שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך, כדי להגיע לשלמותך. לעולם אינך יכול להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו על תיקונו. מעצם מהותה של עבודה זו, המוטלת על כולם כאחד. כי כל אחד הוא חצי הזקוק להשלמה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
פורים שמח – שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
מטרתנו ברורה היא לנו ואמת היא: להציל את נשמת היהדות בממלכה זו התלויה בנִימין רבים בקיומן של הישיבות. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
כל אדם שנולד לאם יהודיה, נחשב ליהודי ללא כל קשר לדרך חייו. ליהודי אין כל אפשרות לעזוב את עמו.
ציטוט שבועי:
אין עם בהיסטוריה של המזרח שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. {ט' ר' גלובר}
סיפור שבועי:
זוגיות מושלמת!
רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ורעייתו הרבנית חיה רבקה ע"ה חיו כל ימיהם בחיבה עצומה, עד כדי כך שבהלווייתה, אמר בהספד: רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת הלוויה. את יודעת, שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה - הריני מבקש מחילה.
לתמיהת אחד השומעים השיב ר' שלמה זלמן: ניסיתי באמת להיזכר בכל הדרך מ'שערי חסד' עד הר המנוחות, אם היה ביננו משהו - אך לא נזכרתי בכלום. אלא שלבסוף חששתי, שאולי בכל זאת היה ביננו משהו שאינני זוכר - ולכן ביקשתי סליחה.
{רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל נלב"ע היום לפני 23 שנים – יהי זכרו ברוך}
פרשה שבועית:
פרשת ויקהל – פקודי / 'לחיי העם הזה'
"והנשאם הביאו את אבני השהם… לאפוד ולחשן" {שמות ל"ה, כ"ז}.
האות 'יו"ד' החסרה במילים 'נשיאים', המופיעה בפרשתנו ('נשאם' במקום נשאים), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, בה נכשלה קבוצת עילית זו בעת הקמת המשכן.
פסוק זה מופיע בסוף התיאור המקראי המלבב, המעלה בהרחבה על נס את ההתגייסות הנלהבת של העם למגבית המשכן. תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו בחגיגיות, כי היה צורך להפסיקה: "ויאמרו אל משה… מרבים העם להביא… ויצו משה… איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה…" {שם ל"ו, ה'-ו'}. והסך שנאסף, בתוספת הפריטים הרבים היו, כדברי הכתוב: "והותר" {שם, ז'}.
אכן, ציון תרומת נשיאי ישראל למגבית זו דווקא בסופה של הפרשה ולא בתחילתה, מעניק לנו את קצה החוט, המוביל אל טעות חייהם.
הנה הדיווח המדרשי, למה שקרה באותו יום:
'בשעה שאמר משה: 'כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן', ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם, על שלא אמר להם להביא.
אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו.
שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל הנדבות בזריזות. ראה מה כתוב: 'ויבאו האנשים על הנשים' בעירבוביא. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר בהם: 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר'.
לאחר שני הימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה".
והיו הנשיאים מצירים, על שלא זכו בנדבת המשכן.
אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול. זהו שכתוב: "והנשיאים הביאו את אבני השהם".
אמר הקב"ה: בני שנזדרזו ייכתב בהם: "והותר", והנשיאים שנתעצלו, חיסר אות אחת משמם, שכן כתב "והנשאם" – חסר יו"ד {מדרש תנחומא}.
במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל – נבחרי העם, השולטים בגורלו – לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. התלהבות, שגילתה את חושו הבריא של העם ואת יכולתו לקרוא נכונה את מפת המציאות של אותם רגעים גדולים בחייהם. הם הבינו, שעתה נקראים הם להפגין נדיבות לב דווקא {"כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'" – שם ל"ה, ה'}. הם ידעו, כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק, אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב היד והלב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור עגל. שם נאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" {שם ל"ב, ג'}. ועתה, מה יהיה כאן. כיצד ינהגו הפעם? אכן, הם עמדו במבחן. עמדו בו בכבוד. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן, והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו – כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב. ההתמכרות שכמעט הביאה כליה על העם תקופה קצרה אחרי צאתו מארץ מצרים.
אולם – מגלה המדרש – הנשיאים הללו, החייבים בטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות חיובית ובונה זו. הם חיו – בדומה לעסקנים ונבחרים רבים בדורות שונים – במציאות אחרת, בניתוק מן המתרחש והמתחייב. בעת הקמת המשכן עסקו בחישובים אישיים, שלא תאמו את השעה הגדולה.
שיהיה ברור, נטייה נפשית זו לא היתה גלויה לעין, הבוחנת את מעשיהם. אנשים אלו גדולים היו, ישרים, טובים וצדיקים. המקרא הוא שחשף את הרגש הדק, שהיה חבוי במעמקי התודעה. הוא המעמיד אותנו עליה, למען נפיק ממנה את הלקח הראוי והמוסר הנכון. יתכן, שהוא אף גילה אותה לנשיאים עצמם.
שכן, ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בלבם, אנו הנשיאים, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים הם מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלימה יותר.
אולם, 'הגלאי המקראי', זה החודר לנבכי הנפש ודולה משם את המאוויים האנושיים הכמוסים (הקובע את החלטותינו ההגיוניות) – החסיר משמם של הנשיאים את האוד יו"ד. בכך גילה, שבאותה שעה חסרה לנשיאם אלו את תחושת 'היחד' עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסוים, על ריחוק רגשי כלשהו, מן המתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים, פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, בלא חשבון. כמו בעגל, למשל.
אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעתם. הם צפו בעם, המתלהב למען הקם משכן, והתלהבותם הקודמת לעגל – מתכפרת להולכת. לפתע נוכחו לדעת, שכלל לא זקוקים לתרומתם. העם הביא את כל הדרוש לקראת המבצע ואף די "והותר" כעדות הפסוק עצמו.
היה זה רגע קשה בחייהם. אז נגלתה האמת גם ללבם. אז קלטו בתודעתם, שהיתה זו עצלות רוחנית, שהכתיבה להם את ההחלטה להביא אחרונים את מתת ידם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם לנושא, היא שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף. חלומם הבלתי מודע היה לזכות בקורטוב של כבוד, בשעה שיכריזו על נתינתם שלהם בפני עצמה. חלום קטן זה הוא שעמד מאחורי ההסבר, שרצונם להיות אחרונים, כדי לראות מה חסר.
אז למדו והבינו בכאב לב, שאישיותם פגומה במשהו, ושמם – חסר.
המדרש מוסיף ומספר, כי הנשיאים למדו את לקח הכישלון ולא חזרו עוד על שגיאה זו. כאשך נוצרה הזדמנות נוספת להפגין התנדבות, הזדרזו הם להיות הראשונים, כמתבקש מראשי האומה ומנבחריה.
'נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב (בחנוכת המשכן) ראשונים' (שם במדרש).
אולם, גם עתה, משעמדו על טעותם, הוענקה להם ההזדמנות לכפר עליה. על כן, נדרשו הם לתרום את אבני השוהם. וכה מצאנו בדברי 'הזוהר' (בתרגום חפשי):
מה טעם, שבדברים אלה (אבני שוהם) הקריבו הנשיאים ולא שום אדם אחר? והלא במצות נדבה כתוב: "כל נדיב לבו יביא" (כלומר, שזכות כל אדם בישראל כראות עיניו וכנדיבות לבו להביא כל פריט הנחוץ למשכן, ללא הגבלה. מדוע נפלה זכות הבאת אבני השוהם בידי הנשיאים דוקא?).
אלא אמר הקב"ה:
אעפ"י שבכולם אותה נדבה תלויה, עולות האבנים לחלקם של הנשיאים. למה? לפי שעל לבו של הכהן הגדול הן נתונות – אמר הקב"ה: יבואו הנשיאים, שלבם גס בהם, ויביאו אותן האבנים, שהן נתונות על לב הכהן הגדול, ויתכפר מגסות לבם. שכן כתוב {שמות כ"ח, ל'}: "והיו על לב אהרן בבאו לפני ה'", לכך הביאו – לכפרה עליהם".
על תרומתם זו הכריזה התורה קבל העם כולו. רצונם, אפוא, יצא אל הפועל, אף כי לא באותה הכוונה. כל העם ידע, מה היתה תרומת הנשיאים למשכן. אולם כבוד רב לא שאבו מפרסום זה. פרסום זה היה להם, אישית, כחרב פיפיות, שכן הוא גילה לעיני כל את חטאם ואת העובדה, שתרומת אבני השוהם באה לכפר על חטא זה, הוא חטא גסות הרוח, גבהות הלב ותחושת ה'יחידי סגולה' הכרוכה – בכל דור – בעקבי הנקראים לשרת את העם.
נשיאי ישראל במדבר נכונים היו, למען שלמות נפשם, לכפרה זו, שממנה עשויים ללמוד דורות רבים של מנהיגים. הם הביאו את אבני השוהם לשיבוץ באפודו של הכהן הגדול, ואבן הטעות הגדולה נגולה מעל לוח לבם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
העבר בהשגחה פרטית – העתיד בבחירה חופשית. {רבי מנחם מנדל שניאורסון}
סטטוס שבועי:
עבור יהודים רבים, החיים בתפוצות, החיים הם של עושר ומותרות, ביחס לרוב ההיסטוריה היהודית. ובאופן בולט, הם גם נעדרי מנהיגות יהודית מכל סוג שהוא – להוציא את הצרכים הפשוטים של הציבור.
כל אחד יכול להיות מנהיג! רק אנשים מועטים עוצרים בדרכם כדי לחפש פתרונות לבעיות. מנהיגות לא מתבטאת בהעלאת סכום התרומות יחסית לשנה שעברה. מנהיג זה מי שמרגיש את הקושי של הכלל והפרט של עמו כבעיה אישית שלו.
ציטוט שבועי:
היש צורך לעמוד על מקומו היחיד והמיוחד של לימוד התורה בעם ישראל, על מקומן של הישיבות ועל המקום שבו העמיד העם לדורותיו את תלמידי החכמים שלו? {השופט יצחק טירקל}
סיפור שבועי:
'בן חורין מאז ולתמיד..'
עצרו אותי כי אני יהודי ואמרו לי שאם אני יהודי, דה פקטו אני לא אזרח אמריקאי. נעצרתי פעמיים. בפעם הראשונה עצרו אותי כי אני יהודי, אבל נולדתי באמריקה. השופט הפדרלי הסכים לטענה הזו ובעקבות כך ישבתי בכלא במשך 73 יום. כשזה מגיע לזכויות דת, אנשי הכלא צריכים לעשות את הדבר הנכון, ולמרבה הצער, זה לא המצב.
בפעם השנייה הכריחו אותי להוריד את הכיפה והציצית. אמרתי להם שאני יהודי ואסור לי להוריד את זה, ואם אני מוריד אני לא יכול ללכת. השומר ענה לי: הרבה דברים הולכים להשתנות בשבילך הלילה. הבנתי שהוא רוצה לשנות אותי ואני לא רוצה להשתנות. אני יהודי וגאה להיות יהודי. הלבישו אותי במדי הכלא כאילו אני משוגע וזרקו אותי לצינוק. זה היה רגע אפל מאוד, ומהלך המשפט היה מפוקפק מאוד, אבל ה' איתי והחלטתי שאני ממשיך הלאה. { האסיר המשוחרר שלום רובשקין}
פרשה שבועית:
פרשת ויקרא / 'תן כבוד'
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" {ויקרא א', א'}.
הפסוק, הקשה להבנה מבחינה תחבירית, מן הראוי היה שינוסח כך:
'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד'. מדוע פותח הוא ב"ויקרא" סתמי כזה בלי לציין, מי הוא הקורא? אכן, מטרת פתיחה זו להקנות לנו מושג רחב על מהות הקריאה האלוקית אל משה, בדרך כלל, ולאו דווקא, במקרה המיוחד, בו אנו עוסקים:
'לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון, שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: 'וקרא זה אל זה' (רש"י בשם המדרש).
כדי להבין את הפועל 'קרא' מפנים אותנו חז"ל ל'לשון, שמלאכי השרת משתמשין בו'.
פסוק זה שצוטט {"וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש"} מופיע בספר ישעיהו (ו', ג') ומתאר את מראה המלאכים בנבואת נביא זה. את פירוש הפסוק מצאנו בתרגומו לארמית: "ומקבלין דין מדין".
תמונת מלאכים זו פורשה יותר בסידור התפילה היומי שלנו:
'וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה…' (מתוך תפילה שחרית).
ובכן, גם בלי להיות מומחה גדול במהותם של מלאכים, אנו מבינים שהפירוש המעשי של מראה הנביא "וקרא זה אל זה" מלמדנו, ש"וקרא" פירושו פניית כבוד, שאין למעלה הימנה. כבוד, בו העניק כל מלאך לרעהו את הזכות לפתוח ראשון בשיר לבוראו. התייחסות של כבוד, שנאמרה: 'בשפה ברורה', ב'אהבה' וב'נעימה'.
זאת, כאמור, מהותו של הפועל 'קרא', כפי שהבינוהו מלאכי מרום. אולם, מניין למדו מלאכים אלו לנהוג כך איש ברעהו? ברור, מן "ויקרא" הראשון, האלוקי, בו פנה האלוקים אל משה, כאן, בפרשתנו.
דווקא כאן, בפרשתנו, משום שבה נפתח עידן חדש בקשר שבין השמים ממעל לבין האדם מתחת, הוא – עידן המשכן. עתה, עם הקמת המשכן, 'התמסד' קשר זה, ונקבעו לו תחומים ברורים. מעתה יהיו כל ההתוועדויות באוהל מועד. על כן, מן הראוי להשמיע לנו עתה את אופיו של קשר זה. במילה קטנה זו – "ויקרא" – טמון הרמז על צורת הפנייה האלוקית אל האדם, פנייה מלאת חיבה 'באהבה ובנעימה'.
להורות לנו, מה יחסו של אלוקים אל האדם ואל כבודו, כנתיב, בו עלינו לצעוד:
'למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחברו, אלא אם כן קורהו' (מסכת יומא ד', ב').
מהתייחסות האלוקים נדע, כבוד אדם מהו, ובחיקוי המלאכים ביחסינו האנושיים נהיה אנו… בני אדם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עיננו מלראות את מומיה.{הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
לאורך כל שנות קיומו של העם היהודי נעשו נסיונות שונים לסלול דרך חדשה. הצדוקים והבייתוסים, הקראים ובני כתות נוספות סירבו להשמע למנהיגיה הרוחניים של האומה, וביקשו 'חידוש ושינוי'. תנועות אלו לא החזיקו מעמד בגירסתן. חלקן התבוללו לחלוטין, חלקן שבו לצור מחצבתן, וחלקן קיבלו צביון רחוק מאוד משל היהדות המסורתית והמשפחתית.
ציטוט שבועי:
השבוע משפחות יהודיות ברחבי המדינה ומסביב לעולם חוגגים פסח ומספרים את סיפורו של גאולת ה' לעם היהודי. זה סיפור של אנשים יוצאי דופן שהשתחררו מהדיכוי והרימו את פני המין האנושי. לאורך כל ההיסטוריה העם היהודי שרד מרדיפה אחת לאחרת, ועדיין הם התמידו והרימו את העולם לגבהים אחרים. {דונאלד טראמפ}
סיפור שבועי:
'קצבת זיקנה...'
רבי אריה לוין זצ"ל היה נוהג לבקר את כל החולים והנדכאים שאין מי שיבקר אותם מפאת חוליים או ערירותם.
לימים כשהזדקן וההליכה נעשתה קשה מיום ליום ובכל זאת בכל יום היה טורח והולך ברגל לבתי החולים, הציע ד"ר יצחק רפאל ז"ל שהיה סגן שר הבריאות וביקש שמכונית מהמשרד תבוא בכל יום לרבי אריה ותסיע אותו לביקורים שהיה עושה בבתי חולים.
רבי אריה סירב ואמר: זקן אני וקשה לי כבר ללמוד כמו פעם, המעט שנשאר לי זה מצוות ביקור חולים. מעדיף אני ללכת ברגל ולזכות בשכר של הפסיעות.
פרשה שבועית:
פרשת צו / 'גלאט יושר'
"זאת תורת העולה" {ויקרא ו', ב'}.
פרשתנו פותחת בקרבן עולה {ו', ב'-ו'}. סופה של הפרשה הקודמת מתאר את מעשה הקרבת 'אשם גזלות', הוא הקרבן הבא על חטא הגזל. חכמינו במדרש מצאו קשר בין שתי הפרשיות הסמוכות הללו. קשר האומר, שקודם "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל" {שם ה', כ"ג}, ואחר כך: "זאת תורת העולה" {ו', ב'}. אם ביקשת להקריב קרבן, לא תגזול מהאדם מאומה. מדוע? "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" {ישעיה ס"א, ח'}.
נקיון כפיים הוא תנאי בל יעבור לאפשרות של הקרבת קרבן במשכן ובמקדש. הוא המסד לעבודת ה' בכל דור, גם בלא מקדש וקרבן. אין קרבן ואין קרבת אלוקים, אלא כאשר חיי המעשה נקיים אף הם מכל רבב של פגיעה בזולת. אין להפריד בין השניים. העלאת קרבן בלא צמידות לחיי יושר, היא הפולחן שנגדו נאבקו נביאי ישראל במאבק נצחי, שעדיין לא תם.
סמיכות פרשיות זו מעניקה לנו גם את רוחב המושג 'גזל' ואת היקפו המלא.
וכך נאמר בפסוקי קרבן 'אשם גזלות':
"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו, בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה... והיה כי יחטא... והשיב את אשר גזל... ואת אשמו יביא לה' איל תמים" {ויקרא ה', כ"א-כ"ה}.
בפסוק מנויות כל צורות הפגיעה ברכוש הזולת. העיון בו מורה כי לא רק שדידת בנקים או חטיפת ארנקים הינן גזילות. אנו שמים לב, כי גם כל סוגי ההתפתלויות 'ההגונות' בחיי המסחר והמשא ומתן בשוק החיים, זוכים לתואר גזל. אפילו אבידה שנמצאה ברחוב ולא הושבה לבעליה (במקרים שההלכה מחייבת זאת), חייב האדם, ביום שנוקפו לבו, להביא עליה קרבן.
הלכה אחת מן המכלול הבנוי על פסוק זה, תדגים לנו עד היכן חודרים הדברים: 'איזהו עושק?' שואל התלמוד. 'אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זה הוא עושק' (בבא מציעא דף קי"א).
לתשומת לב כל משרתי הקהל (למעשה, כמעט כולנו כלולים בקטגוריה זו, אם מעט אם הרבה): דחיית אדם ב'לך ושוב' הינה גזלת זמנו, אם לא יותר, והיא כלולה במילה 'עושק', הכתובה בפסוק שצוטט.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.. {שמות י"ב י"ז}
סטטוס שבועי:
כדי לחזור אל חווית העבר, עלינו להמחיש את מחשבותינו במעשים המעידים עליהן. עלינו לבטא זאת במצוות מעשיות בליל הסדר: בשירה בזמן סיפור הגאולה, בבגדים מיוחדים, בהכנה גדולה לקראת החג, בנשיאת המצות על הכתף ועוד. כל אלו מאפשרים את הפנמת האמונה לתוככי הנפש.
החזרה לנקודת המוצא מביאה אותנו לענווה, לפתיחות, להתעלות ולרצון להשתלם לאורו של צו האמת. בזכות יציאת מצרים זכינו להישג רוחני עצום – קבלת התורה.
יצאנו ממצב של 'אין' נורא, מעבדות איומה ומחוסר ביטחון קיומי. כאשר אדם זוכה למתנה כה גדולה - חיים, חירות, תורה, נסים, ארץ ישראל, ביטחון וגאולה, ובנוסף לכך הכרה במשמעות תכלית החיים ובמשמעות הבריאה, - אך טבעי הוא להודות להקב"ה בכל לבו.
ציטוט שבועי:
פסח, עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש... איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור. {ברל כצנלסון}
סיפור שבועי:
אחריות...
רבה של ירושלים רבי שמואל מסלנט זצ"ל נהג לסיים הסדר בליל החג מהר יותר משאר בני העיר.
תמהו מקורביו למנהג זה. הלא בלילה זה חובה להאריך בסיפור יציאת מצרים עד כדי כך שמסופר על חכמי ישראל שהאריכו בכך עד אור הבוקר.
במשך שנים סירב לתת הסבר למנהגו, עד שסיבר באזני בני ביתו את הסיבה:
רב העיר, תפקיד זה מטיל עלי אחריות כבדה. לענות לכל שואל, להתיר ספיקות לייעץ ולהקשיב ולסייע במידת האפשר.
בלילה הזה כל דייני ורבני העיר מסובים עם משפחותיהם ובגלל שתיית הד' כוסות אין הם צלולים כדבעי בשביל לפסוק הלכה וליתן עצה. לכן קיבלתי על עצמי להישאר צלול גם בליל הסדר להיות מוכן להשיב לכל שואל. אי לכך אני מסיים מהר את עריכת הסדר נח מעט בכדי להפיג את היין ובכך אוכל למלא את תפקידי כראוי.
סדר שבועי:
זוכרים!
הלילה נצא שוב אל המצוד הגדול המוני בית ישראל יחפשו את האבידה הגדולה – את החירות.החירות האבודה ההולכת ומתרחקת ככל שנדמה שמתקרבים אליה. המרדף יסתיים כפי שהחל, החג יעבור כאשתקד והחירות – ממנו והלאה.
בפינה חשוכה בקורותינו, אבדה לנו תחושת החירות. תחת לחפשה במקום שאבדה, נרתמנו לחיפושים במקום בו מאירה ההאשליה.
ליל הסדר נועד להשיב את זכרונינו אל אותה פינה בה נאבדה ונדרסה החירות שלנו לראשונה. שם באותה פינה אפילה, בקע האור הגדול שהחזיר לעם ישראל את אבידתו. מי שיאזין לסיפור יציאת מצרים כפי שהאזינו לו בדורות עברו, ימצא לפתע גם את אבידתו שלו.
חירות הפרט, חירות העם, חירותה של האנושות כולה.
לפני שנים לא רבות, ניצב דוד בן גוריון בפני ועדת החקירה הבינלאומית (בימי המנדט) בדבר זכותם של היהודים בארץ ישראל. בין היתר אמר את הדברים הבאים:
לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה ,'מייפלאואר' היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אנייה זאת? וכמה אמריקאים יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה?! ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?
והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו - בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים - מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים.
שאר אומות העולם אינם בושים כלל בזכרונם הקצר. זכרונות ונוסטלגיה הם עניין לחובבים בלבד. הזכרון ההיסטורי היהודי חרות לעד על לבו של כל יהודי, משום שיש לו משמעות חיונית להווה ולעתידה של האומה. כשהיהודי חווה ומנתח את קורות העבר ותוצאותיהן, הוא מוליך אותו ואת משפחתו וסביבתו למסקנות מתאימות הנושאות בחובן את חירותו הפרטית והלאומית. זו תקוות היהדות!
שבת שלום – פסח כשר ושמח לכל בית ישראל בכל מקום שהם.
יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
בני ישראל עוד לא יצאו אל אורו המסחרר של החופש. הם עדיין עבדים. אך משה כבר מרים את עיניהם אל האופק הרחוק של העתיד, ומטיל עליהם את האחריות להעביר את הסיפור לדורות הבאים... אם תשכחו מאין באתם ולמה, סופכם שתאבדו את זהותכם, את ההמשכיות שלכם ואת טעם קיומכם. סופכם שתחשבו על עצמכם כעוד אומה בין האומות, עוד מוצא אתני אחד מרבים. אם תשכחו את סיפור החופש, סופכם שתאבדו את החופש עצמו. {הרב יונתן זקס}
סטטוס שבועי:
יש המזהים את מושג החירות עם מצב הפקרות. בעיניהם, בן חורין הוא אדם שיש באפשרותו לעשות ולפעול ככל העולה על רוחו. כל הגבלה הבאה להגביל את האדם ולמנוע ממנו את מילוי רצונותיו האישיים, נתפסת בעיניהם כפגיעה בחירות. לפי תפיסה זו, חירות אמיתית היא אוטופיה בלבד, שהרי האנושות אינה יכולה להתקיים בצורה זו. ללא ספק פריצת מסגרות מעין זו תביא בעקבותיה חורבן כללי.
ציטוט שבועי:
ולפעמים נדמה לי כשבא לי להרים ידיים פרעה הוא הפרעה שלי וצר לי ממצרים. {אתי אנקרי}
סיפור שבועי:
חומרה חדשה...
לפני אפיית המצות שאלו את רבי ישראל מסלנט זצ"ל (מייסד תנועת המוסר), על איזה הלכות להקפיד במיוחד בשעת האפייה, שכן הלכות חמץ חמורות הן.
השיב רבי ישראל: במיוחד להשגיח לא לדחוק ולגעור במגלגלת העיסה, שהיא גם ענייה וגם אלמנה והמצער אותה עובר על איסורי תורה חמורים יותר..
שירה שבועית:
'שיר השלם'
על הים, ביום השביעי לצאתם מארץ מצרים, הם ראו את אויבי נפשם המשעבדים והנוגשים עד לא מזמן – מובסים ומושפלים. צוללים בתהומות ים על רכביהם ופרשיהם. לאחר כמה ימי חרדה, פחד ואימה מפני הרודף המצרי שיכלה בהם את זעמו כפי שהוא יודע – הבינו פתאום שסוף סוף הם נגאלו והפכו לבני חורין לאחר שנים רבות של עינוי וסבל.
ואז – פרצה השירה מגרונם - "אז ישיר משה את השירה הזאת". אז קלטו את המופלא והיה לשיר. סימפוניה אדירה של הכרת תודה עלתה מחוף ים סוף, והיתה זו גם שירת האמונה בייעוד, ובתקוות הגדולות של העתיד.
ואז, באותה שעה עצמה של התלהבות משכרת למדו משהו נוסף. שיעור חשוב בהלכות שמחה שלימה.
גם מלאכי מרום, ביקשו לומר שירה, אולם האלוקים מנע זאת מהם ואמר: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!' {מדרש}
בני ישראל חייבים לומר שירה. הם ניצלו. להם באה הגאולה. אולם העולם כולו טרם נגאל. הבריאה עדיין לא שבה לתיקונה. מעשי ידיו של הקב"ה עדיין טובעים בים. אף כי רשעים הם, אף כי מדכאים אכזריים הם ועושי כל תועבה אפשרית ואלילית.
שמחה שלימה היא של כל ברואי עולם יחדיו בלא מות המדכאים. זו שמחה של כולם ולא אחד על חשבון הזולת.
על כן נקבעה ההלכה לדורות שביום שביעי של פסח אין אומרים הלל השלם. ביום זה יחסיר היהודי מספר פרקים מאותם פרקי הלל שנאמרים בתפילת שחרית, כדי לזכור לחשוב ולהרהר בשמחה הגדולה אך הפגומה במקצת, ולקוות ולשאוף לפעול ולעשות שהכל יגאלו, ואיש לא יעלה קרבן על מזבחה, אפילו לא בגלל רוע ליבו רשעותו וטפשותו.
זאת תורת האיזון היהודית היודעת את גבולות השמחה ואת יעדיה.
פרשה שבועית:
פרשת שמיני / 'שומר שתיקה'
"ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן לאמור: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש.... וידבר אהרן אל משה: הן היום הקריבו את חטאתם... ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'? וישמע משה וייטב בעיניו" {ויקרא י', ט"ז-כ'}.
משה ואהרן היו חלוקים בדעותיהם בשאלת אחד הקרבנות באותו יום. משה קצף על אהרן ועל בניו. משה רצה להבין מדוע נהגו בניגוד למצווה - מדוע שרפו את בשר הקרבן ולא אכלוהו. ואילו אהרן טען לעומתו, שבמקרה הנידון וביום מיוחד זה לא היתה לו ברירה כי אם לשרפו. אותו יום היה יום מר בחייו של אהרן, ומן הקשים ביותר שידע - הוא היום שבו נשרפו שני בניו, נדב ואביהוא. לכהן השרוי ביום הראשון לאבלו ('אונן' במינוח ההלכתי) אסור לאכול מבשר הקרבן.
פרשת מיתתם של בני אהרן דווקא ביום חנוכת המשכן ובעת ששרתה שמחה גדולה במחנה ישראל, הותירה את רישומה הקודר על העם, על משה ובמיוחד על אהרן. הפסוק מציין ומבליט את גדולת רוחו ברגע נורא זה בשתי מילים: "וידום אהרן" {שם ג'}. שתי מילים שאין די מילים כדי לפרשן, ולא כישרון אנוש לתאר את געש הרגשות שנבלמו בדום זה של האב השכול.
השיחה האמורה התקיימה, איפוא, באווירה רוויית חומר נפץ רגשי. די במילה מיותרת אחת כדי לגרום התלקחות. אנשים ממוצעים, גם הגונים וישרים, אינם שולטים בשעה דומה ברגשותיהם הסוערים. אם יתפתח ויכוח על כל נושא שהוא, יסירו מעל המילים המושמעות את מלבושי הנימוס המקובלים. אנו מכירים מצבים כאלו למכביר.
ואילו כאן, שימו לב לשליטה העצמית של כל המעורבים בפרשה שנהגו באיפוק רב. איפוק המעיד כמאה עדים על חינוך אישי מתמיד ועל אילוף מושלם של הרגשות ושל המידות.
אמנם קצף משה, אך גם בשעת כעסו זכר היטב לא להפנותו אל הכתובת הנכונה. הוא טען את טענותיו כלפי בני אהרן, בעוד האחראי הישיר לשרפת הקרבן היה אהרן עצמו.
מדוע נהג כך? מדוע לא פנה ישירות לאהרן?
משום שאהרן היה אחיו הגדול ושותפו להנהגה. הנימוס מחייב לשמור גם בעת ויכוח על פרופורציות נאותות.
היה זה, איפוא, כעס מתוכנן. המסוגל לתכנן את כעסיו, עדיין לא איבד את השליטה על רוחו.
בני אהרן שמעו את טענותיו של משה. הם ידעו שהפעם טעה הנביא בדבר הלכה, אך בכל זאת שלטו ברוחם ולא העמידוהו על טעותו. הם שתקו, ואהרן שכלל לא הותקף ישירות על ידי משה, הוא שהשיב {שם י"ט}. וזאת, למרות שהיתה בפי אלעזר ואיתמר תשובה ערוכה לטענת דודם, משה.
המשיב היה אהרן. הוא החל בדבריו רק אחרי שסיים משה את טענותיו. זו נקודה חשובה. מסתבר ממנה, שאהרן האזין בקשב לנאמר, אף כי ידע מיד בתחילת הדברים שאחיו הדגול טעה.
יכולת האזנה לזולת וחכמת החיים הבסיסית הטמונה בה, הינה נחלת יחידים בלבד. אמנם היא מעניקה תועלת אישית ואינטרסנטית עצומה דווקא למאזין, המסוגל בעטיה לזכות ולהשמיע גם את דעתו ללא קושי, אך זוהי תכונה הנרכשת בעמל חינוכי רב. נתבונן בחיינו ונדע כי כך הוא.
אהרן שתק והאזין, ואחר כך השיב. כך שמע משה את דברי תשובתו של אחיו - "וייטב בעיניו" {שם}
משה הוציא כרוז במחנה לאמור: 'אני טעיתי בהלכה, ואהרן אחי למדני' (ילקוט שמעוני ויקרא רמז תקל"ג).
זו היתה הודאה ברבים שלא פגעה בתדמיתו. ההיפך, היא הוסיפה לויית חן אנושית לסגולות נפשו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
מועדים לשמחה - חג שמח - שבת שלום
יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
לא כל שאדם חושב - עליו לאומרו. ולא כל שאומר - נכון לכותבו. ולא כל שכותב - נכון להדפיסו. {רבי מנחם מנדל מקוצק}
סטטוס שבועי:
רבים עוסקים ועסוקים בשאלה האם החברה בישראל הצליחה ליצור מסגרת תרבותית חילופית למסורת. האם יש קו רוחני בולט המאחד את כל גווני הקשת של החברה. האם יש פתרון לזהות היהודית הרופפת המאפיינת חלק ניכר מבני הנוער במדינת ישראל, אשר רבים מהם היו מעדיפים להיוולד אי שם בסקנדינביה. האם הם מסוגלים להסביר ולנמק את זכותנו ההיסטורית לחיות כעם ריבוני בארץ ישראל. האם יש תשובות באשר להמשך קיומנו כעם, בישראל ובתפוצה.
ציטוט שבועי:
אפשר לתאר הכול בצורה מדעית, אבל אין בכך הגיון - יהיה זה חסר משמעות. כמו לתאר סימפוניה של בטהובן כשינויים בלחץ האוויר. {אלברט אינשטיין}
סיפור שבועי:
.....
במחנה האימים דאוטמרגן בדרום גרמניה היתה קבוצת בחורי ישיבה מתכנסת בלילות לומר פרק משניות טרם עלותם על האצטבאות המזוהמות. והם היו עייפים ויגעי כוח מהעמל המפרך בבורות הטיט, ככל יתר בני המחנה, ונפשם כלתה למוות ברעב ככל יתר בני המחנה, והם היו רטובים עד העצמות מטבח התעלות ולא רחוצים זה ירחים ומכוסי תולעים ככל יתר בני המחנה. ואחד מהם, בחור צנום וחיוור מנובוגרודק, היה לעיתים מקריא בעל פה פרקי משניות והשאר היו חוזרים אחריו מאמר אחרי מאמר [...] ובתום הלימוד היו אומרים 'קדיש דרבנן' כמו אחרי כל לימוד תורה בעשרה, 'על ישראל ועל רבנן', והיו פורצים בבכי: איפה הם ישראל ואיפה רבנן. נכון, אנו מאמינים שהכול נעשה ברצון ה' ובהשגחתו המוחלטת, אבל עד מתי תרשה לשוחט לשחוט? {ד"ר מאיר דבורז'צקי, מחנה דאוטמרגן תש"ה}
פרשה שבועית:
פרשת תזריע - מצורע / 'כשר פה!'
"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים... להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" {ויקרא מ"ה - מ"ו}.
הכשרות היתה בעיני רבים אות ברור ליהירות היהודית. באמצעותה מתבדל היהודי מן הנכרי. היא מונעת מהם להסב יחד לסעודת רעים. תיאוריה זו התגלגלה מהעולם העתיק גם לחיבוריהם של מבקרי המקרא בדורות האחרונים. אולם היא מנוגדת למקרא ולרוחו. כלומר, משום שאתה נבדל, ניתנה לך מערכת המאכלות האסורים ולא כדי שבאמצעותה תיצור את מחסום ההתבדלות. ההבדל בין שתי ההבנות הינו משמעותי מאד.
גם בימינו מהלכים רבים עם הרעיון שאיסור אכילת חזיר נובע מהיותו גורם למחלת הטריכינוסיס. המסקנה המתבקשת היא שבימינו, עם התקדמות הרפואה המודרנית, שיפור תנאי ההיגיינה הציבורית, שכלול שיטות הבישול ואמצעי ההקפאה העומדים לרשותנו, אין עוד צורך בסייגים עתיקים אלו.
הסבר זה נתקל בכמה קשיים הגיוניים. המאמין כי זו הסיבה של איסור המאכלות, חייב לענות על כמה שאלות:
א'. מדוע התעלם משה גם מהצמחים המזיקים לבריאות ומשאר גורמי המחלות?
ב'. למה תלה את הצו בסיבת "שקץ הוא לכם", או בעובדה "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים... והייתם קדושים"? וכי אזהרה גלויה בדבר הסכנה לבריאות לא היתה משפיעה עליהם יותר? אם זו הסיבה האמיתית, מדוע הסתיר אותה מפניהם?
ג'. כיצד מסבירים אלו המאמינים, שאיסור אכילת החזיר בא להציל את עם ישראל ממחלת הטריכינוסיס, את הידיעה מראש של אפקט שלילי זה שבבשר החזיר, אלפי שנים לפני מדע הרפואה?
בן זמננו יוסיף: מה חשיבות יש להתעסקות הזאת של הדת בהוראות גסטרונומיות? האין ראוי יותר לדת להזין את רוח האדם ברעיונות של צדק, של אמת ושל אהבת אדם, בחיפוש נאות אחר פיתרונות לבעיות המציקות לחברה ולפרט?
תשובת המדרש לשאלה זו מעלה את הנושא כולו למישור שונה:
'לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות' (ילקוט שמעוני, פרשת שמיני, תקל"ו).
מילים ורעיונות יש לו לאדם בשפע. תיאוריות, פראזות על צדק, אידיאלים וערכים ממלאים את רוחו, אולם גופו ותחושותיו אינם משתפים פעולה. הם נשמעים לחוקים אחרים, לערכים שונים. על כן, אבד לו האימון ברעיונות הנשגבים והוא חש כלפיהם צינה. כאדם הוא מודע לכך ש'מותר האדם מן הבהמה', אולם בשעת הזלילה דומה הוא לה. התהליכים הביולוגיים של אוכל, עיכול, הפרשה ומות הגוף, הם תהליכים זהים. והם, בהיותם חושניים ומוחשיים, קובעים את מהות אישיותו. הבעיה נובעת מהנתק בין הרוח לגוף, בין האידיאל לביצועו. בין הידיעה על הצורך לשלוט ביצרים לבין הכניעה המוחלטת להם.
ומה אומרים חוקי הכשרות: הטבע את הרעיונות הדגולים במערכת הגופנית שלך! קשר בין קצוות הרוח והגוף! טול את המעשים החושניים והעלה אותם בדרגה! אל תהיה אכילתנו רק תהליך גופני, אלא יהיה בה גם מעשה מוסרי. אל נבחר את מזוננו רק על פי שיקולים גופניים, כי אם גם על פי שיקולים מוסריים. לא בריאותנו הגופנית, אלא בריאותה הרוחנית והמוסרית של נשמתנו היא שתובטח על ידי קיום מצוות אלו. הן הן השומרות על החושניות הגופנית מפני מאוויים בהמיים עזים, והן המגינות על הרצון הרוחני והמוסרי לבל יקהה ולבל ישותק.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
יהודי וייאוש הם מושגים מנוגדים מעצם מהותם. הם פשוט אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. {הרב שרגא שמואל שניצלר}
סטטוס שבועי:
האדם איננו מסוגל להסתפק בכך שטוב לו בחייו החומריים. הוא מאבד מהר מאד את הסיפוק מהנאה חומרית, ומבקש לעצמו משהו מוצלח יותר. העובדה שכל ההנאות החומריות שהאדם מחזר אחריהן, מאבדות מהר מאד את הסיפוק שהן מעניקות – מביאה אותנו להכרה ברורה שהן לא היעד האמיתי של האדם.
ציטוט שבועי:
העם היהודי - הוא אשר ראשון בישר דבר ה'. הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. יהודי הינו הנצחי - הוא התגשמות הנצח. { לב טולסטוי}
סיפור שבועי:
'תואר פיקטיבי..'
בימי מלחמת העולם הראשונה התגורר ה'חפץ חיים' בסנובוסק שברוסיה, ומצבו הכלכלי היה בכי רע. על שולחנו הדל לא עלה דבר מלבד לחם יבש.
השמועה על מצבו הקשה הגיעה לאוזני הנדיב רפאל גוץ ממוסקבה, והלה מיהר לשגר לביתו שלוש מאות רובל. קרא ה'חפץ חיים' לתלמידו וביקש ממנו ללכת לדואר ולשלוח בחזרה את מלוא הסכום אל אותו נדיב. ניסה התלמיד לשכנע את הרב שהכסף ייטיב עמו נוכח מצבו הדחוק, אולם ה'חפץ חיים' טען שכסף זה הוא בבחינת גזל, וחובה להשיבו.
כשתמה התלמיד מדוע כסף זה הוא גזל, הראה לו ה'חפץ חיים' את המכתב שהיה מצורף לכסף, הצביע על השורות שבהן קושר הנדיב כתרים לראשו ואמר: נדיב זה שולח את הכסף משום שהוא סבור שאני חשוב ביותר. לו היה יודע שאין בי אף לא תואר אחד מתארים אלו, ואיני כי אם יהודי פשוט, לא היה שולח את הכסף. נמצא שיש כאן חשש של גזל.
לא עזרו טענותיו של התלמיד. ה'חפץ חיים' דחה אותן מכל וכל וטען: בענייני גזל אין הנחות.
לא נחה דעתו של ה'חפץ חיים', עד ששב התלמיד מהדואר והציג בפניו קבלה המאשרת את החזרת הכסף.
פרשה שבועית:
פרשת אחרי מות – קדשים / 'סיכול ממוקד..'
"לפני עוור לא תתן מכשול" {ויקרא י"ט, י"ד}
וכי קיים אדם כה חסר לב המסוגל להטעות עיוור אומלל בדרכו?
אולם הפסוק עמוק ורחב הרבה מעבר למשמעותו הגלויה. ההלכה והקדושה היהודית דלו מתוכו עשרות סוגים של 'עיוורון':
'מהו לפני עיוור - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת. אל תאמר לו: צא בהשכמה, משום שיקפחוהו לסטים. צא בצהריים, משום שיוכה בשרב. שמא תאמר: עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלוקיך" (תורת כהנים).
'עיוור' הוא אדם הנתון במצוקה, הזקוק לעצה טובה שתאיר לו פיתרון לבעייתו – 'סומא בדבר'. אם אתה מטעה אותו בשעה שהוא סומך עליך בגלל אינטרס אישי וכדו', יהיה בעיניך מעשה זה בדיוק כאדם המניח אבן לפני עיוור ממש העובר ברחוב.
ועוד למדו: 'לפני עיוור לא תתן מכשול, במכה לבנו גדול הכתוב מדבר' {מסכת מועד קטן, דף י"ז}.
המכה את בנו עלול להכשילו בעוון חמור ביותר - שיכה את אביו בתגובה. האב, במעשיו, גרם לבנו שיחטא ודחפו למצב של 'עיוורון'.
דוגמה נוספת: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים, עובר משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול' {מסכת בבא מציעא, דף ע"ה}.
חסרונה של העדות על ההלוואה פותח פתח להתעלמות הלווה מחובת פרעון ההלוואה. הלא איש זולת המלווה אינו יודע על קיומה. תשוקת הממון אף היא עיוורון. ומי הכשילו? המלווה.
הנה כי כן, רקמת היחסים העדינה והאנושית שהאדם נקרא בפרשה זו לטוותה, יוצרת את אדרת הקדושה. היא בעצם התביעה להיות אדם במלוא זקיפות קומתו המוסרית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
העבר חלף ואין, ההווה כהרף עין, העתיד עתיד עדין, אם כן הדאגה מניין? {הרב ישעיה הלוי הורוביץ}
סטטוס שבועי:
קיים שוני בין בריאת כל הברואים לבריאת האדם. בניגוד לכל הנבראים שנבראו 'למינהו', נברא האדם יחידי. הדבר נעשה כדי להורות שיש לכל אדם ייחודיות משלו, במסגרת זו של האדרת כבוד שמים בעולם. למרות שמטרתו של כל יהודי אחת היא - להרבות כבוד שמים, מכל מקום אינו דומה תפקידו של ראובן לתפקידו של שמעון. לכל אחד יש גוון משלו בתמונה המרהיבה של כבוד ה', אשר 'מלוא כל הארץ כבודו'.
ציטוט שבועי:
הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו. {ט' ר' גלובר}
סיפור שבועי:
רעל קטלני!
בעת שחלה רבי נתן צבי פינקל זצ"ל הידוע בכינויו 'הסבא מסלבודקה', שימשוהו תלמידיו, וטיפלו בו באהבה על מנת להקל על סבלו.
פעם אחת ביקש אחד התלמידים מחבירו שיחליף אותו בתורנות, כיון שעליו לצאת מהעיר. הסכים החבר ומיהר להכין ל'סבא' דייסה. אולם ר' נתן צבי מיאן בכל תוקף לטעום מהדייסה ושאל: האם רוצה אתה להרעיל אותי?
הבחור עמד נבוך וה'סבא' אמר לו: רצית להאכיל אותי ברעל ששמו 'המתכבד בקלון חבירו'... הכנת לי דייסה כזאת שחברך, זה שאתה מחליפו כעת, אינו יודע להכין. רעל כזה איני מוכן לאכול!
פרשה שבועית:
פרשת אמור / 'תקופת ההמתנה'
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם" {ויקרא כ"ג, כ"א}.
'עצם היום הזה' – הוא חג השבועות – יום מתן תורה.
למעשה, אין אנו חוגגים בחג השבועות את יום מתן תורה עצמו. החשבון הינו פשוט למדי:
בהתאם למסורת שבידינו התרחש מעמד הר סיני ביום השבת. אנו מוצאים בתלמוד (שבת דף פ"ז) שבני ישראל יצאו ממצרים ביום החמישי בשבוע. אם כך, הם החלו בספירת העומר למחרת היום, הוא יום השישי בשבוע. מכאן תוביל אותנו ספירה עקבית של חמישים יום בלוח השנה אל יום השישי בשבוע, ואילו התורה ניתנה בשבת שלאחריו, ביום החמישים ואחת! מדוע איפוא אנו חוגגים מאז את יום החמישים לספירה כיום מתן תורה?
זאת ועוד, חג מתן תורה כלל אינו מוזכר בתורה. הוא מכונה חג הביכורים או חג השבועות. שם אחרון זה מתקשר ישירות אל מצוות ספירת הימים והשבועות המסתיימת ביום זה, בלא כל אזכור של המאורע הכביר של מעמד הר סיני, ששינה עם ועולם.
אין אנו חוגגים את זכרונו ההיסטורי של מעמד הר סיני. חגינו חל ביום סיום הספירה שלקראת המעמד הנכבד ההוא. חג מתן תורה חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת התורה.
המון העבדים שיצאו ממצרים, לא היה ביכולתם לקבל את התורה. תחילה היה צורך לשנות את האווירה, ליצור את האטמוספירה הרוחנית הראויה, ולשנות את סולם העדיפויות. העם זקוק היה לפסק זמן כדי להתכונן כראוי למפגש עם האלוקים. ארבעים ותשעה ימי הספירה סיפקו לו הזדמנות פז להיערכות נפשית בצורה הדרגתית ויסודית לקראת המאורע הגדול. קליטה והפנמה נכונה של דברי התורה תלויות בהתבוננות מעמיקה ומתמשכת, המכשירה את הלבבות לקראת מתן תורה מתוך תחושת התעלות ונקיות הדעת והנפש. אלה הכינו את הנשמה להבנת המעמד ההוא על כל עומקיו. ההכנה היא העיקר.
ועל כן, יום החמישים לספירה, היום שלפני מתן תורה – הוא איפוא יום החג. יום החג לדורות. ביום זה על האדם לעצור (ואכן, החג נקרא בפי החכמים – 'עצרת') ולבדוק את המלאי הרוחני שרכש בימי ההכנה. ביום חג זה הוא מאזין לקולות העולים מלבו, המלמדים אותו אם התעדן כראוי, אם חידד את תחושותיו בימי ההתבוננות שנקבעו לו. עליו לברר, אם יהיה ביכולתו לקלוט ולהתפעם נכונה מדברי התורה ולהתחנך לאורם.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה
שבועית:
מעולם לא התחרטתי על האמת.. {רבי מנחם מנדל מקוצק}
סטטוס שבועי:
ישנה תחושה הקיימת אי-שם בלב, עמוק בלבו פנימה של האדם, שנועד הוא לחיות לעד, ולכן
נפשו אינה מוצאת סיפוק אלא בחיי נצח. מכאן נובע המקור העמוק לתופעה, שבני האדם מבטאים
בצורות שונות לשמר את זכרם לדורות הבאים.
ציטוט שבועי:
כל חיינו בארץ הזו הם עדות נחרצה לכך שלא שכחנו דבר, אך למדנו הרבה. {יגאל
אלון}
סיפור שבועי:
'דואג לכולם...'
לבית
מדרשו של רבי מרדכי מלכוביץ' נכנסה פעם קבוצה של צעירים קלי-דעת, והחלו ללעוג לחסידים
ולדרכיהם. בשלב מסויים התייצבו מול הרבי, חיקו את תנועותיו וצחקו לו. החסידים התרעמו
על התנהגותם החצופה ורצו לגרשם, אולם הצדיק עצר בעדם ואמר:
כל יהודי חייב לשמח אחרים, ואף עליי מוטלת
חובה זו. את אוהביי אני משמח כשאני יושב עמם ומשמיע באוזניהם דברי תורה וחסידות. כיצד
אוכל לשמח את מתנגדיי? – על-ידי שאניח להם לבוז לי...
פרשה שבועית:
פרשת בהר / ' סטארט אפ חברתי'
"וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו ... יובל היא שנת החמישים... לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה... בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו..." {ויקרא כ"ה, י'-י"ג}.
בשנת
תשל"ו (1976) נערך בפילדלפיה קונגרס, בו נטלו חלק הומניסטים מכל חלקי תבל. הכנס
דן בדרכים לטיפוח יחסי ידידות ואחווה בין עמים.
הנציג הישראלי – ד"ר אהרן משה רבינוביץ
– מן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית – הרצה בקונגרס על מצוות היובל. הוא הציגה
כנקודת מוצא לכינון צדק סוציאלי בעולם, וכאמצעי לשמירת חרות הפרט.
הרצאתו קצרה תשואות. הכל לחצו את ידיו,
תוך הסכמה לדבריו. במיוחד הפתיע הנציג המצרי, הסופר מוחמד עלי נאשף, אשר קם לעיני כל
הנאספים, לחץ את ידי המרצה הישראלי (היה זה למעלה משנה לפני ביקורו של סאדאת בירושלים)
ואמר:
ידעתי יפה שהעם בישראל הוא עם נאור ותרבותי,
שההומניזם הוא נר לרגליו. אין לי כל ספק, שמשטר ליברלי שולט במדינת ישראל, וכי פוליטיקאים
מבין שונאיכם מנסים להשמיץ אתכם, ולהשחיר את פניכם בתעמולה אנטי ישראלית, הרוויה שנאה
ואיבת אדם (ידיעות אחרונות, י"ח תמוז תשל"ו 16.7.76).
ממה התלהב מוחמד עלי נאשף? מה טמון במצוות היובל, אשר קסמה למתקני חברה רבים? מה מצא בה למשל זאב ז'בוטינסקי, המגדירה כ'תנופה נועזת להפליא של מחשבה רפורמטורית'... כ'התשובה התנ"כית האדירה, העל האנושית בכל התפיסות הסוציאליות שידועות בכלל בתולדות המחשבה האנושית'?
בפרשה
זו, נפרשת לעינינו יריעת מצווה זו בכל היקפה.
לאחר כיבוש יהושע, חולקה הארץ על פי הגורל.
כל שבט זכה לנחלתו (מלבד שבט לוי). לאחר מכן התפצלה נחלת השבט עצמו וחולקה בין ראשי
בתי האב של כל שבט. וכל אחד מבני ישראל זכה לקרקע, לאדמה פרטית, שהיתה רכושו.
זהו לדעת הכל מצב מבורך, אידיאלי לפרט ולחברה:
זו ההכרזה על הזכות הטבעית, שכל בן אדם
זוכה לה עם לידתו, הזכות בה"א הידיעה של האדם, שהמהפכה הצרפתית שכחה להתקינה:
זכות האדם לחלקת אדמה, יסוד הייצור והחיים בכלל (ד"ר קורט סלומון 'המשטר החברתי
והכלכלי לפי התורה כיסוד השלום בארץ ובעולם').
אולם, יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה היא מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. היא דינמית בעצם טבעה. ההתפתחות היא חלק ממנה. בני ישראל, המתנחלים החדשים, החלו בוודאי גם לסחור בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו. נחלות החליפו ידיים. ותוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. ארץ, בה נחלות רחבות ידיים הפכו לרכושן הפרטי של יחידים. כשרון המעשה, היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית, שיצרה בו זמנית את הפער החברתי. כי לעומתם גדל בהתמדה ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. יתכן שכשלון היבול בשנה מסוימת, או מחסור זמני במזומנים, גרם להם למצב בו נאלצו למכור את שדותיהם. ואולי אפילו מצאו את עצמם לאחר זמן מעבדים את שדותיהם שלהם, שאדונים חדשים להם. אך עובדה היא, שחיי הכלכלה התוססים ומלאי התהפוכות יצרו מעמד חדש של אזרחים. אזרחים, שעלולים היו לשקוע עד כדי מכירת עצמם לעבדות, כתיאור הפרשה עצמה (שם).
עד שנת החמישים...
עד כי
בא היובל... עד כי נעצרו גלגלי הכלכלה החופשית, בבת אחת וביום אחד. לא במהפכות דמים,
ולא בכוח הזרוע, כי אם בצו התורה הקבוע בחוקי מדינת התורה.
השופר ביום הכיפורים של שנת היובל תקע את
תקיעת החופש והחרות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל 'מדינת היובל'
הקדומה, בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות:
כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעבדה מחדש,
הרכוש הבסיסי – האדמה – שבה להיות רכושו של בעליה האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים,
שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חרות, ובדרכם
הביתה זכו לברכתו החמימה של אדונם.
החופש חייב להיות מלא ומושלם כמו הנקיות, אשר כתם אחד, ולו הזעיר ביותר, מבטל את עצם מהותה. נוטל ממנה את הזכות להיקרא בשם זה. כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים, האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו. איזה רגע נפלא ומשכר!
ומה
אחר כך? בתום שנת השוויון, האחווה והחרות?
הכל התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חפשי.
מאבקי הכישרון והתושייה, ההתמודדות, החריצות והמעשה, יצאו שוב למרוץ מכשולים חדש עד...
שנת החמישים הבאה.
זהו
סיפורו של ה'יובל' היהודי, בקצרה.
אך, מה המפליא בו? למה סחפה ההתלהבות את
באי הקונגרס בפילדלפיה?
אכן, עוד לפני הקונגרס האמור הצית חוק היובל
את דמיונם של הוגים, שחיפשו תרופות לבעיות הכלכלה ולתחלואי החברה האנושית. ואין זה
מפתיע שחזרו אל פרשה זו, פעם אחר פעם, בחיפוש אחר פתרון ראוי לשמו.
כי אכן מניחה פרשה זו את הבסיס הנאות שאי
אפשר שתתהווה ממנו פרולטריות. ואנו מעיזים לומר, שמשטר הרכוש המקורי התנ"כי היא
שיטה מושלמת לשם המטרה העיקרית והיחידה כמעט, למנוע התהוות פרולטריון חסר רכוש: שיטת
היובל רוצה לעשות ולהחזיק את כל האנשים בני חורין, בלתי תלויים בבעלי רכוש (ד"ר
קורט סלומון, שם).
או בלשונו
של הנרי ג'ורג' (כלכלן ומתקן חברה אמריקאי, 1897-1839), בספרו 'משה המחוקק':
נתגלה למשה שהגורם האמיתי לשעבוד ההמונים
במצרים, הוא הוא הגורם לשעבוד ההמונים בכל מקום; בעלותם של מעטים על הקרקע, על אותה
קרקע שממנה ועליה צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס... ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי,
המחוקק לא לשעה אלא לדורות, ביקש משה למנוע תקלה זו... ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש
לקדם את פני הרעה, אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות. זו הרעה אשר היתה הסיבה
לנפילת רומא, אשר גרמה לשעבוד איכרים בפולניה ולעונייה של אירלנד... משה
דאג, בדרך זו (באמצעות מצוות היובל), למנוע גם את אפשרות המונופוליזציה.
על כן, אין להתפלא למקרה תגובת הצירים, שהשתתפו בקונגרס ההומניסטים הנ"ל. אמנם, אין אנו בקיאים ברזי הכלכלה. שפת סתרים זו זרה לנו. ועם זאת, ברור לנו, כי לו היינו בין הצירים באותו קונגרס, גם אנו היינו בין המריעים לשמע הרצאה זו. זאת, אנו אומרים בלא להתחשב באמונתנו הכלכלית, אם קפיטליסטית, אם סוציאליסטית.
במצוות
היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט
לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של
משאבי תבל.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אין לך יופי כיופי של ירושלים. {אבות דרבי נתן פרק כ"ח}
סטטוס שבועי:
ירושלים, בירת ישראל מזה אלפי שנים. לא שבעים, אלא שלושת-אלפים. שם הקים דוד המלך את ביתו, שם ייסד בנו שלמה את בית המקדש. מאז ולתמיד, כל מי שרגש יהודי בליבו, מבין את חשיבותה וקדושתה השונה והמיוחדת, של ירושלים - בירת הנצח.
ציטוט שבועי:
מאה דורות חלמתי עלייך, לזכות, לראות באור פנייך. ירושלים, ירושלים, האירי פנייך לבנך. ירושלים, ירושלים מחרבותייך אבנך. {אביגדור המאירי}
סיפור שבועי:
לב אל לב..
הרב אריה לוין זצ"ל היה תלמיד חכם וצדיק ירושלמי מוכר ואהוב שחי בעיר בתקופת שלטון הבריטים ועד לפטירתו בשנת תשכ"ט. דרכו הייתה לבקר חולים ולגמול חסדים, ותמיד היה מאיר פנים לכל אדם. הוא היה מפורסם בכינויו 'רב האסירים', בשל מנהגו לפקוד בתי סוהר ולעודד את רוחם של האסירים הכלואים בהם. הוא אהב את כולם, אבל במיוחד פינה מקום בלבו לאלה שלא שפר עליהם גורלם. שנים רבות היה מבקר בבית החולים למצורעים שבירושלים, וסייע לאסירי המחתרות שנתפסו בפעולותיהם נגד הבריטים.
ערב אחד, בעת שחזר מבית המדרש, ראה מרחוק אדם שהכירו ורצה לגשת ולברכו לשלום, אך אותו אדם התחמק ונמנע מלפגוש בו.
כשהצליח ר' אריה בכל זאת להגיע אליו, שאל אותו ר' אריה: מדוע אתה מתחמק ממני?
ענה לו החמקן: לאחרונה התחלתי להסתובב באין כיפה לראשי, ואני מתבייש לפגוש את הרב בעקבות זאת.
ענה לו ר' אריה בחיוך: אני אדם נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לאדם כיפה על הראש או לא. אני רואה רק עד הלב....
פרשה שבועית:
פרשת בחוקותי / 'אפקט הפרפר'
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם... ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב וגו'" {ויקרא כ"ו, ג' – י"ג}.
בטרם ננסה להבין את הקשר המסתורי ואת יחסי הגומלין בין התנהגותו הדתית-מוסרית של האדם לבין הגשם, היבול ופעילותו התקינה של הטבע – נוסיף קורטוב תמיהה למסכת ההבטחות:
"ונתתי גשמיכם בעתם" – 'בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון: בלילי רביעיות ובלילי שבתות' (רש"י במקום בשם התלמוד).
"ונתנה הארץ יבולה" – 'לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון... ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות' (ספרא).
"ועץ השדה יתן פריו" – 'אף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות' (שם).
"ואכלתם לחמכם לשובע" – 'אפילו אוכל אדם קמעא, הוא מתברך במעיו' (שם).
הגיוננו היה מתקבל, לו היתה הפרשה משכנעת אותנו ששמירת חוקי התורה תתרום לאין ערוך, לשיפור איכות החיים המוסריים של העם - שתעניק עולם הבא וכו'. אולם, לבוא ולהכריז ששמירת שבת וכשרות, זהירות בהלנת שכר, באיסור שעטנז וכדומה, יורידו גשם ויצמיחו יבול וישמשו כח מרתיע מפני אויבי הארץ, שוברת את מוסכמות הגיוננו האנושי המבוסס על החושים.
אכן, מושגי הפרשה שונים.
הפרשה בעצם משלימה את תמונת האדם כפי שתוארה ביום יצירתו, ביום השישי לבריאת העולם. שם נאמר עליו שנברא: "בצלם אלוקים" {בראשית א'}. כלומר, הוא נושא בקרבו ניצוץ מן העולם שמעבר לטבע. גרעין האינסופיות שתול בו ומפעיל אותו.
כך נאמר במדרש, סמוך לבריאת האדם:
'בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך' {קהלת רבה ז'}.
כוונת הדברים היא, לא רק להשפעתו של האדם על סביבתו החברתית, כי אם גם על הטבע עצמו. שכן, האקולוגיה של היקום, על כל צורותיה, הינה בבואה והשתקפות של האקולוגיה המוסרית של בחיר היצורים – האדם.
לאדם יכולת הכרעה חופשית. בכל מצב ומצב שאליו הוא נקלע, הבחירה בידו, אם לעשות את הטוב, הראוי והמוסרי, או את הרע, המכוער והמזיק. בזאת עליונותו הברורה על פני יצורים חיים אחרים.
אולם, קיים הבדל תהומי בין הבחירה בטוב לבין הבחירה ברע, מלבד הניגוד המוסרי. הבחירה הרעה נובעת, בדרך כלל, מן האינטרס האישי הצר, מן האגואיזם. ואם יפעל על פי עצתם, תהיה התנהגותו טבעית בהחלט, תואמת את מציאות גופו ויצריו.
זאת ועוד, אם מחליט האדם, במצב נתון, לפעול בניגוד לדרישות יצרו, להתנהג לא לפי האינטרס האנוכי, רק משום שצו מוסרי מסויים ביקש ממנו לפעול אחרת – הרי בעיני המקרא, התנהגותו אינה התנהגות טבעית, כי אם נס של ממש. נס הנאצל ישירות מן הניצוץ האלוקי השוכן במעמקי אישיותו.
נס התנהגותי זה, אם הופך הוא לנורמה קבועה בחיי אדם ובחיי אומה שלמה, אם בכל מקרה ומצב יפעלו שלא בהשפעת הדחף, כי אם לאור תבונת הלב המוסרית – יגרום הדבר שגם הטבע והיקום יפיקו מקרבם תוצאות נסיות ועל טבעיות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה
שבועית:
שאילו ניתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם, אין להם חלק בה. לפיכך ניתנה במדבר,
במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל. {מכילתא
דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, פרשה א'}
סטטוס
שבועי:
המסר של חג 'מתן תורה' הוא, שביום בו הקב"ה נתן את התורה לאדם, האדם הפך כביכול
לנושא האחריות לקיומו של העולם. העולם יקום או ייפול על פי הישגיו ומוסריותו של האדם.
בורא העולם נתן לנו הזדמנות להיות חלק מחוכמתו, כך שאותו רעיון שייך חציו לה'
וחציו לנו. אם לא נפעיל את העולם כראוי, אף אחד לא יעשה זאת במקומנו...
ציטוט
שבועי:
זמן חירותנו מעורה (קשור) בזמן מתן תורתנו להודיעך, אין חירות בלא תורה... חירות בלא
חוקי חיים, בלא תורת חיים, אינה אלא פריקת עול, הפקר והפקרות שאין חברה ואומה יכולות
לעמוד בהם. {מ. ליפסון}
סיפור שבועי:
'מתנת חינם'
מעשה ביהודי מפשוטי העם שנכנס בליל שבועות לבית הכנסת כשהוא מרקד ומפזז ושר
להנאתו. ניגש אליו הרב ושאל: מה פישרה של שמחה זו?
השיב לו היהודי: אילו לא ניתנה לנו תורה, אתה הרב בכשרונותיך הברוכים ובשכלך הרב
היית זוכה למשרה מכובדת ומצליח בחיים. אולם אני האדם הפשוט, לולא התורה, מי ומה
הייתי???
פרשה שבועית:
פרשת במדבר / 'כל הארץ דגלים'
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" {במדבר א', ב'}.
זו היתה
פעולת ההתארגנות הראשונה: ספירה מדויקת של בני ישראל. הדגש הושם על הדיוק. כך העלה,
למשל, מניין שבט שמעון את המספר הבא: "תשעה וחמישים אלף ושלש מאות"
[59,300] {שם, כ"ג}, ומספר הגברים מבין עשרים ומעלה בשבט זבולון היה "שבעה
וחמישים אלף וארבע מאות" [57,400] {שם, ל"א}, וכך הלאה, כל שבטי ישראל.
ספירה זו לא הייתה מפקד אוכלוסין, למען
הארכיב, או לפרסום בשנתון ממשלתי כלשהו. ספירה זו מצביעה - לדעת רש"י, המסתמך
על המדרש – על 'חיבתן של בני ישראל'. כל יחיד נמנה עם שבטו. איש לא נשכח. ההמון הנדכא
החל לקבל צורה ולזכות לייחודיות. העבד הפך לאישיות מכוח עצמו, וכל יחיד בישראל זוכה
להערכה ולמקומו בעם.
מכאן
עוברת הפרשה לתיאור 'טקס הענקת דגלים' לשבטים:
"איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו
בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" {שם ב', ב'}.
כל שבט
זכה לדגלו שלו. דגלו של ראובן היה: 'אדום ומצויר עליו דודאים' (מדרש רבה במדבר ב',
ז'). צבע דגלו של שמעון היה: 'ירוק ומצויר עליו שכם' (שם) ועל דגל לוי היו מצוירים
ה'אורים ותומים' על רקע הצבעים אדום, לבן ושחור (שם במדרש, המפרט את צבעי כל הדגלים).
פעולה זו העניקה את ההכרה והזהות העצמית
לשבט, לקבוצה ולעדה. העם הוא אחד, אולם, בלא טשטוש הקבוצות השונות, המרכיבות אותו,
כולן בעלות ערך עצמי, לכולן הזכות להניף ברמה את דגליהן על צבעיהם המיוחדים. אינטגרציה,
אין פירושה התמסמסות בתוך הרוב וויתור על הייחודיות.
אומות
העולם התבוננו בדגלים וקנאתן התעוררה:
'וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין… ואומרים
האומות: הדבקו לנו, בואו אצלנו. ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין… שהיו הדגלים
גדולה וגדר לישראל' (במדרש שם ב', ד').
הקורא מדרש זה תמה על תמיהת העמים:
מה המיוחד בסידור המחנות במדבר והענקת הדגלים
לשבטים? לכל יחידה בכל צבא בעולם, יש דגל – נס היחידה. גם כל קבוצת כדורגל, המכבדת
את עצמה, מניפה את דגלה – אל על. מה מקום כאן לקנאה?
אולם,
העמים הבינו. הם שמו לב ליחס ולאיזון, שנוצר בעם. היחס, שנשמר בין היחיד, שזכה למלוא
ערכו, אם כי ידע היטב את מקומו בתוך הכלל. ואת האיזון בין השבטים, שתפסו כל אחד את
מקומו הראוי והייחודי בפסיפס הלאומי, למרות שלטונה המוחלט של התורה והנבואה ממרכז המחנה,
הוא אוהל מועד, בו שרתה השכינה.
זהו האיזון החברתי, שאחריו תרה האנושות
כבר אלפי שנים. האנושות, המיטלטלת בין משטרים טוטליטריים, הרומסים את היחיד עד עפר,
ואין מייחסים לו ערך מלבד תועלתו ל'מדינה', ל'עם' וכולי, לבין הדמוקרטיות הרופסות,
שבהן אין כל מרכז, איש הישר בעיניו יעשה. בהן הכל מותר עד להרס עצמי.
זו הקנאה: 'שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל'.
גם גדולה וגם גדר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
מתנה שבועית:
'שיעור מולדת'
מאופק
עד אופק חול ובתווך - נוודים, חשופים במדבר. נרדפים על ידי זכרונות עבר לא נעימים,
ונאחזים בתקוות מעורפלות לבית, למולדת, לקרקע טובה מתחת לרגליים - בעתיד. בינתיים,
לא כלום. אוכלים לחם משמיים שוברים צמא במי סלעים ועסוקים... במסעות. מסעות מפרכים,
שהיו לנדודים אין סופיים לכאורה חסרי מטרה - ארבעים שנה.
הם חיים בקביעות בתוך ארעיות מכבידה, לא
מתרגלים לשום מקום. לא מכים שורש עקב המסעות התכופים, נוודים. נוודים בדם. ללא קשר
מהותי לאיזור כלשהו, לעצם, לפיסת נוף אישית, פרטית או לאומית.
ואז בתוך הארעיות היסודית הזאת מופיעה בחייהם
החוק, המשפט, הדת - תורה. כאילו זו השעה המתאימה ביותר לדברים כגון אלו, כשהראש חושב
רק על סידור ראשון בחיים.
כל תרבות
לאומית, כל עיצוב עם, זקוקים לתנאי יסוד מוקדמים, לפני כניסה למסגרת כל שהיא. כמו מולדת,
שפה, משטר מדיני ועוד. כולם יחד או אחד מהם. עמים אדירי כח ירדו מבמת העולם כאשר נעקרו
מאדמתם, או שעה שהושכחה השפה מפיהם, ההתבוללות בלאומים אחרים היתה תמיד שאלה של זמן.
ופה חושבים להפיח חיים בעם בתנאי מעבדה! לזכות אותם בגילוי מעמד הר סיני במדבר, בעוד
הארץ המובטחת רחוקה כמה ימי מסע בלבד?!
זהו בדיוק.
בארעיות, הכפויה בכורח הנסיבות, גלומה הזדמנות
יוצאת מן הכלל. היא נותנת סיכוי לקליטה מושלמת של בשורת התורה. אין מחסום ארצי הממלא
את הלב כשטח, רכוש, מדינה, היכול לשבש את הקליטה הרוחנית, או למזגה ביש הקיים. המבט,
במיוחד מבט הלב, נשאר נקי. קרני ההשפעה הברוכה, לא יישברו בדרך בפגישה עם עצם חומרי
חוצץ. כך הופך חוסר המולדת המוחשית, את התורה עצמה - למולדת. מולדת מעצבת, מגבשת, יוצרת עם.
'מולדת מיטלטלת' כהגדרתו של הפילוסוף פרנץ
רוזנצוויג. ואמנם, הנוודים טלטלו אותה אל ארץ כנען, כדי לעצב באמצעותה מולדת ארצית
מיוחדת במינה. כאשר נכשל הנסיון וגרר אחריו חורבן, טולטלה מולדת התורה אל מחוץ למולדת
הגשמית, הארצית. היא המשיכה להפרות, להחיות מעבר למסגרות מדיניות מנותצות, או שפה שנשכחה
בדיבור של היום יום.
דווקא מתוך ארעיות המדבר יכלה לצמוח 'מולדת'
שתעניק את הנצח. מולדת אשר עקפה את חוקי ההיסטוריה, צפה פעם אחר פעם מעל משבריה, ואיפשרה
את הקיום המתמיד גם במרחביו העצומים הארוכים והקודרים של מדבר העמים.
{מתוך: 'דע את יהדותך'}
מגילה
שבועית:
'מצע למנהיגות'
עדות זו שמעיד עם ישראל על ידי קריאת מגילת רות בחג השבועות אין לה דוגמה אצל שום
אומה ולשון. אין לך עם שיגלה ויפרסם ברבים דבר פחיתות מוצאו של בית המלוכה שלו,
ועם ישראל בחג מתן תורה מכריז שמלכות בית דוד אשר הובטחה לו לנצח, באה מעם שהחיתון
עמו נאסר בתורה. ולא עוד שמבליטים כי נתגלה כתם באפרתי יהודה, שהיו מיועדים למלכות
בישראל, וכנגדם נמצאה בת נכר שהייתה טובה וראויה
מהם וכתר המלכות ניתן בירושה לזרעה ולזרע זרעה עד עולם.
לכאורה כלימה תכסה את פנינו למקרא הסיפור הזה, שמפשיטים את לבוש הארגמן מעל גדולי ישראל ואפרתיו ושמים אותו על גיורת מואביה. ומתוך שדווקא היא נבחרה להיות אם המלכות, שמע מינה שההשגחה לא מצאה בת ישראל הראויה לכך, והרי יש בזה גם משום בזיון לעם ישראל כולו. אבל הרי זו עובדה, והנביא ראה צורך לכתוב ספר מיוחד על עניין זה ולספרו בפרטי פרטים.
בשביל מה? כדי לידע
ולהודיע שדבר אחד יש בעולם וחסד שמו, ובו תלויה כל תקוותו של עולם...
{מתוך: 'נחלת יוסף' – הרב יוסף ליפוביץ זצ"ל}
שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
כך נברא העולם, שכל אדם יהיה משפיע ומקבל, ומי משאין בו שניהם כאחד - הריהו כאילן סרק. {רבי יצחק מזידיטשוב}
סטטוס שבועי:
ההיסטוריה מלמדת שדפוסי ההתנהגות של היהודים בכל התקופות ובכל המקומות, שונות לחלוטין אחת מהשניה, אבל התוצאה הייתה תמיד שווה. מאז המן שניסה להשמיד את היהודים בטוענת הבדלנות יתר - 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד...ודתיהם שונים מכל עם', ועד הנאצים שטענו על התבוללות יתר – 'מרעילים את גרמניה מבפנים', השנאה היא אותה שנאה. הרציונאל יימצא תמיד, אבל הוא בא אחרי הרגש, לא לפניו. הפילוסוף סארטר כבר קבע: 'אנטישמיות אינה שייכת למחלקת הדעות, אלא למחלקת המצבים...'
ציטוט שבועי:
אין אנו ממציאים את פשר קיומנו, אלא בעצם - רק מגלים אותו. {ויקטור פרנקל}
סיפור שבועי:
דין צדק...
יהודי מאנשי לודז', טייל ברחובות העיר ומצא ארנק מלא בכסף. כשהגיע לביתו, פתח את הארנק ומצא בו סכום של אלף רובל. למחרת בבוקר, קרא היהודי בעיתון מודעה כי אבד לאחד הנסיכים ארנק ובתוכו מעות, ולמוצא הישר הובטח שיבוא על שכרו ויקבל מאה רובל. ללא היסוסים עשה היהודי את דרכו לבית הנסיך ע"מ להחזיר לו את אבידתו
שמח הנסיך בהשבת אבידתו ונטל את הארנק מיד היהודי, מנה את המעות שבתוכו ו... פניו השתנו באחת, והחל לצעוק, לחרף ולגדף: גנב! אלפיים רובל היו לי בארנק, ואתה לא החזרת לי כי אם אלף רובל!
רעדה אחזה ביהודי שבסך הכל רצה להשיב אבידה, ולבסוף מעלילים עליו עלילת שווא. התחיל היהודי לדבר בתחנונים: אני מוחל על מאת הרובל שהובטחו לי, רק אל תעליל עליי שקר כזה. דברי היהודי נפלו על אזניים אטומות והנסיך מסר את דינו לערכאות.
נחפז האיש אל בית הרב אליהו חיים מייזל וסיפר את הסיפור במלואו. הקשיב הרב לדברי היהודי, והרגיש כי אמת בפיו, ושבארנק שמצא לא היו כי אם אלף רובל, ותו לא.
אמר לו הרב: אם יש לך פרקליט המייצג אותך, אבקש שיואיל לבוא לביתי, לסכם מה לטעון בבית המשפט.
יום המשפט הגיע, והנסיך סיפר את סיפורו לשופטים. התובע האשים את היהודי, ולעומתו, הסניגור הצדיקו. בין הדברים, פנה הסניגור אל הנסיך, ושאלו: האם כבודו מוכן להישבע שאיבד אלפיים רובל? נעמד הנסיך ונשבע.
שופטים נכבדים! פנה אליהם הסניגור. שבועתו של הנסיך במקומה עומדת ואי אפשר כלל לפקפק בה. אבל היא מעידה, כלאחר יד, שהאבידה שמצא היהודי איננה של מיודעינו. מי שמחזיר אבידה מוחזק כאדם כשר, רמאים וגנבים אינם מחזירים כלל אבידה. אם היהודי לא מצא אלא אלף רובל, הרי זוהי אבידה אחרת לגמרי, לא אבידתו של התובע. אני דורש איפה ממנו, להחזיר את האבידה למי שמצאה עד שיבואו הבעלים ה'אמיתיים'...
פרשה שבועית:
פרשת נשא / 'גמילה כהלכה'
"כל ימי נזרו קדש הוא לה'" {במדבר ו', ח'}
אדם מחליט ביום בהיר להתנזר מן החיים. האם נוהג הוא כראוי, לדעת התורה? האם נכונה היא תווית ה'קדוש', שהצמידו הבריות למסתגף המקצועי? האם גם בעיני הדת היהודית האדם הנבחר הוא זה המואס בהנאות העולם, המתרחק מחברת בני אדם, ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?
לכאורה, התשובה היא – כן. לכאורה, כך משמע מפרשת השבוע שלנו.
וכה נאמר בפרשת הנזיר:
"איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר… מיין ושכר יזיר… שכר לא ישתה… כל ימי נזרו קדש הוא לה' " {במדבר ו', ב'-ח'.
המשפט האחרון במובאה הוא המוליך למסקנה, שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש, והבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה' הראויה והרצויה.
חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים בתלמוד שמעלה אדם זה על נס:
אמר שמעון הצדיק [חי בתקופת בית המקדש השני]: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם [כלומר יופיו הגופני, שהבחין בו לפתע, עורר בו יצרים רדומים ומחשבות גאווה]. אמרתי לו [ליצרי]: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. העבודה [נוסח שבועה מקובל באותם ימים], שאגלחך לשמים.
לשמע סיפורו של הצעיר התרגש שמעון הצדיק ואמר: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל (מסכת נדרים דף ט', ב').
הנה, איפוא, אישור תלמודי לערכו הרם של האדם המסתגף, האומר 'לא' להנאות החיים.
אבל, אם כך הוא, אם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, אם פרישותו הינה דוגמא לדרך החיים הנכונה – מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, הוא הקרבן, שמקריב האדם שנכשל בחטא כלשהו? מהו החטא, המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?
מסתבר, ש'מעשה קדושה' זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.
חטא גדול הוא, אם כן, להתרחק מצוף ההנאות, שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה התירה לו. חוטא הוא, אם כן הנזיר – גיבור פרשתנו.
ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל, ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. זאת, בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות ועד לכתות המזרח, שביאושן מאֶפְשרוּת החינוך העצמי בתוככי החיים, במסגרת החברה, המשפחה, הקהילה, העם והמדינה – בחרו בהתנתקות מקשרים אלו. הן כלאו את עצמן מאחורי כותלי מנזרים, או התבודדו על פסגות הימליה למיניהן, כדי להפריח לבד מנטרות אישיות.
ואילו אצלנו, הושמה לראש הנזיר המתבודד והמסתגף עטרת הקוצים של החוטא. אנו אומרים 'כן' לחיים כמות שהם, כי החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.
אך אם כך הוא, אנו טועמים את טעמה של המבוכה. האם לא ראינו בתחילת דברינו, שהתורה העניקה לנזיר את התואר 'קדוש'? האם לא נשק שמעון הצדיק לנזיר הצעיר, שעלה כנזיר מדרום הארץ? מבוכתנו אף תגדל, כשהעיון בדף הבא בתלמוד (נדרים דף י', א'), יבהיר לנו. ששמעון הצדיק עצמו טוען, שהנזיר חוטא הוא. מדוע, אפוא, התרגש מן הנזיר הצעיר?
כלומר, מה פשר יחס דו ערכי זה של הפרשה לנזיר?
כך הגענו אל תורת הגמילה המקראית. ממנה עולה, לדעת פרשנים מסויימים, שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת. דמות האדם הרצוי, בעיני התורה, הוא האדם החי והנהנה מחייו, בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו. גבולות אלו, הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים, בלא להיגרר אחר תאוות הלב סתם, בלא להתמכר ליצר כלשהו. כלומר, האדם השלם הוא האדם, שהכרתו ורוחו שולטים ברצונות גופו.
הצעיר מן הדרום, לדוגמא, חש לפתע, שיופיו הגופני גבר על שכלו ועומד להכשילו. הוא הרגיש, כאמור, בהתעוררות יצרי הנעורים (פחז עלי יצרי), העלולים למשוך אותו אל התמכרות בלתי מבוקרת לתשוקות הגוף. כלומר, ברבדים הנסתרים שבנפשו, בתת מודע, רבצה הנטייה לחטא.
החלטת הנזירות, שהחליט באותו רגע, הצביעה על אומץ לב וכוחות נפשיים גדולים. היה לו העוז לשים סכר מעשי, שמנע מאשד היצרים הגועשים לפרוץ כל מחסום. בהסתגפות שגזר על עצמו, עשה את הצעד הנכון בכיוון האיזון היהודי, הוא הקדושה. על כן קדוש הוא מעשהו.
אבל, גם ברגע התרוממות רוחו על הצלחתו לכבוש את יצרו, עליו לזכור את הסיבה, שכפתה עליו את ההסתגפות, את ההתנזרות מיין וכו'. הוא החטא, שלא סולק כליל מלבו פנימה. על כן, מביא קרבן חטאת "מאשר חטא על הנפש" {שם}, מאשר חטא בנפש.
אם נעביר את האמור בפרשה זו אל פסים של חיינו, נבחין במסלול זהה.
כוסית וויסקי או יין משובח טובים לאדם ולבריאותו. אולם, השיכור, המתמכר לטיפה המרה, טובע בחטאו במצוקת תאוותו. החש בנטייה להתמכרות זו זקוק באופן דחוף לגמילה: להימנע אפילו מן הכוסית היומית הקטנה, עד שירגיש, כי שולט הוא בתאוות השתייה. הנטייה לשכרות היא החטא. הכוח להתמודד עמה הוא הקדושה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
עצבות אינה עבירה, אבל לידי טמטום הלב שהעצבות מביאה, אינה יכולה להביא העבירה החמורה ביותר.. {רבי אהרן מקרלין}
סטטוס שבועי:
אי אפשר לשנות את הגרביטציה, ואי אפשר לשנות את האנטישמיות. גם היא חוק טבע. אין צורך לטרוח בשינויים חיצוניים שההיסטוריה הוכיחה את חוסר יעילותם. השינויים צריכים להיות פנימיים, בתוכנו. האנטישמיות באה לעולם כדי להזכיר לנו את מהותנו כיהודים. אם יש לנו סיכוי להיפגע רק בגלל שאנחנו יהודים, רצוי שנדע מהי מהות היהדות, ומדוע אנו כל כך שנואים? אם בין כה וכה נועדנו להיות שונים, לא כדאי לבדוק לפחות את מלא המשמעות של השונות הזו?
ציטוט שבועי:
בהוויה שלי, ביום יומיות שלי, אני איש חילוני. אבל אני חושב שאיפשהו עמוק בפנים עמוק בפנים, אני בן מאמין. {עוזי חיטמן}
סיפור שבועי:
'אירוח חלומי..'
לייב בן ה-17, ביקש לנסוע מהישיבה שבה למד ברוסיה אל ביתו בסטוצ'ין שבפולין. הרכבת עמדה להגיע בצהרי יום חמישי, והנסיעה, שכללה מעבר גבול מרוסיה לפולין, אמורה היתה להימשך יממה תמימה. בגלל שרשרת תקלות אחרה הרכבת בכמה שעות וצברה איחורים נוספים בתחנות הבאות. הנער לייב נוכח לדעת כי אפסו סיכוייו להגיע לבית הוריו לפני שבת, וכי הוא מוכרח לרדת באמצע הדרך. לשמחתו עצרה הרכבת בעיירה, הסמוכה לראדין בה התגורר דודו זקנו רבי ישראל מאיר הידוע בכינויו ה'חפץ חיים'. לייב ירד מהרכבת, כיתף את צרורו, ועשה את דרכו לעיירה כדי לשבות במחיצת הדוד הגדול, הצדיק הנודע.
לאחר הליכה ארוכה ומתישה הגיע לייב לראדין ולביתם של הדודים זמן מועט לפני כניסת השבת והתקבל בחביבות על ידי הרבנית, שאמרה לו כי דודו כבר עלה לבית המדרש, שם נוהג הוא למסור שיעור ל'בעלי-בתים' לפני קבלת שבת. כאשר ראתה הרבנית כי הנער עייף מאוד מטורח הדרך, הציעה לו שינוח מעט לפני שיילך לבית הכנסת. לייב, שכמעט לא נרדם בלילה בגלל טלטולי הדרך וישיבתו על מושב העץ הנוקשה ברכבת, ולאחר הליכה מאומצת קיבל את הצעתה, השתרע על המיטה הרחבה שליד הקיר ונרדם לאחר כמה רגעים.
כאשר פקח את עיניו, ראה את ה'חפץ חיים' יושב ליד שולחן השבת כשהוא מעיין בספר כלשהו. כשהבחין ה'חפץ חיים' בנער שהתעורר, ברכו במאור פנים והורה לו ליטול את ידיו, להתפלל קבלת שבת וערבית, ואז לשבת עמם לאכול את סעודת השבת. כשסיים לייב את תפילתו, קרא 'החפץ חיים' לרבנית, קידש על היין, ושלושתם - 'החפץ חיים', הרבנית והנער הצעיר, אכלו סעודת שבת מתובלת בזמירות ובדברי תורה.
לאחר שסיימו וברכו ברכת המזון, ביקש 'החפץ חיים' את סליחת האורח ופרש לחדרו לישון, ואף הנער עלה על יצועו. אבל מפני שכבר ישן והתעורר אך לפני שעה, התקשה להירדם שוב. קם ממיטתו ונכנס למטבח. המטבח היה מואר קצת, והשעון הורה על השעה ארבע לפנות בוקר. לייב התפלא. בתחילה סבר שהשעון אינו תקין ונעצר מלכת. הוא היטה את אזנו ושמע היטב את תיקתוקו. איך יתכן שהשעה כה מאוחרת?, הירהר בלבו. לאחר מכן משך בכתפיו, חזר למיטה ונרדם.
בבוקר התעורר ומצא למרגלות מיטתו קערה וספל מים. לאחר שנטל את ידיו נכנס למטבח, ברך את הרבנית בשבת שלום, ואז מראה השעון צד את עינו. לייב הביט בו וראה כי המחוגים מורים על השעה שבע.
הוא שאל הדודה: האם השעון תקין?
ענתה לו הרבנית בחיוב.
לייב נזכר בשעה שהורה השעון לאחר סעודת ערבית ופנה אליה בתמיהה: אבל אמש לאחר הסעודה, נכנסתי למטבח, והשעון הורה על השעה ארבע. איך יתכן הדבר?
השיבה לו הדודה: יתכן מאד. השעה היתה באמת מאוחרת מאוד כשהסתיימה הסעודה"
התפלא הנער: אבל הסעודה לא ארכה זמן כה רב, בערך שעה.
חייכה הרבנית ואמרה: כאשר הרב שב מבית הכנסת, היית שקוע בשינה עמוקה. רציתי להעיר אותך, אבל הרב לא הניח לי באומרו שאתה בטח מותש מהדרך הארוכה והמפרכת. הוא הציע שנמתין עד שתתעורר לבד, אבל השעה הלכה והתאחרה. לפיכך הורה לבננו אריה לייב שיקדש, יוציא גם אותי ידי חובה בקידוש, ושנינו נאכל. וכך עשינו. בינתיים הרב ישב ולמד תורה וקבענו שכאשר תתעורר, הוא יעיר אותי משנתי, יקדש עבורו ועבורך ונסעד יחד את סעודת השבת לכבודך.
ואכן כך היה. התעוררת בשעה שלוש אחר חצות, הרב העיר אותי מיד, וסעדנו יחדיו.
פרשה שבועית:
פרשת בהעלותך / 'נחישות ורגישות'
"ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד היאסף מרים". {במדבר י"ב ט"ו}
שבעה ימים היתה מרים, אחות משה, מצורעת. שבעה ימים הורחקה אשה דגולה זו מתוככי מחנה ישראל.
התורה מטילה עלינו את חובת הזכירה של פרשה זו; זכירה שהפכה למצווה: "זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך, בצאתכם ממצרים" {דברים כ"ד, ט'}.
היה זה רגע קשה בחיי גדולי האומה.
מרים, האחות הנאמנה והמסורה, שבזכותה נולד משה, והיא זו שציפתה לו ליד היאור, מדברת עתה, לכאורה, סרה באחיה. ברור לנו שאין מדובר כאן, חלילה, בפן הנחות של חטא לשון הרע. ובכל זאת, משהו התחולל שם, והתורה מנצלת את האירוע המצער לצורך חינוכו של העם.
פעמים רבות בוואריאציות שונות מזהירה התורה את עם ישראל מפני חטאי הלשון. היא תובעת להמנע מלשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, שקר וניבול פה. היא מלמדת אותנו את האמת הגדולה, שדיבורו של אדם מלמד על אופיו. הלשון הוא ראי הנפש. בעקבות כך מוטל על האדם לנקות את לשונו, שכן חייב הוא לשמור על נקיון נפשו.
סיפור מרים ועונשה מוסיפים מימד מוחשי לתוצאות העגומות של חטא זה. אולי תגרום זכירתו המתמדת לבלימת הפה ולסכירתו.
מרים נענשה ובו זמנית קיבלה גם שכר וכבוד. הפסוק "באשר משפטו (של האלוקים) שם פעלו" (יבמות ע"ח, ב), מבטא את אופיו של המשפט האלוקי. כפי שניסח זאת רש"י בהסברו למילים אלו: 'במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו'.
תכונת המשפט האלוקי מחייבת שיקלול מאוזן של האדם הנידון. נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע עליו גדל והמציאות החברתית בה עוצבה אישיותו. האישיות השלימה עומדת למשפט ולא המעשה הרע, הבודד.
על כן, מכוח מבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקים בלבד, מגולם בעונש עצמו גם השכר.
מחמת חטא לשון הרע סבלה מרים מצרעת, ונידונה להסגר 7 ימים מחוץ למחנה. אך העונש גרם לה גם שמחה:
"והעם לא נסע" - במקום בידודה חשה מרים גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. כשם שהיא המתינה לאחיה בסמוך ליאור, יחכה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר, העם לא ימשיך במסעו.
גישה אלוקית זו כלפי האדם ומעשיו, עוברת כחוט השני בדפי התנ"ך והיא מבטאת את האמת המוחלטת, את מאזני הצדק - באיזונם המלא. היא מלמדת, שאין להפריד בין מעשי האדם השונים ולדונם כל אחד בפני עצמו. הפרדה כזו תפגע באמת, תעוות את המציאות, ותביע כלפיו הערכה לא נכונה.
באמצעות גישה זו מסוגלים אנו לפתוח דף חדש, איכותי יותר, כפי שהיטיב לבטא זאת התנא יהושע בן פרחיה בפרקי אבות: 'והווה דן את כל האדם לכף זכות' (פרק א').
דון את כל האדם! חשוב בשעה שאתה דן אותו על המכלול, על כולו! אזי תוכל לדונו לכף זכות! כאשר כל אישיותו תעמוד לנגד עינינו, נוכל בנקל ללמד עליו זכות. נמצא ללא קושי את ההסבר למעשים שכמעט גרמו לנו לחרוץ את דינו לחובה.
אז גם נגלה שנוכל להבין אותו ולסלוח לו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו. אם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו. ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. {הראי"ה קוק זצ"ל}
סטטוס שבועי:
לפעמים נוח לשכוח מה זה להיות יהודים. קל להרדים את הנקודה היהודית ולהיות ככל העמים. אבל הנקודה האנטי יהודית בקרב עמי העולם לא נרדמת. הם כבר טורחים ודואגים להזכיר לנו כמה אנחנו שונים...
ציטוט שבועי:
השנאה ליהודים הוא דבר שבטבע ואינה ניתנת לעקירה, אין זה משום שיצר לב האדם רע הוא, אלא משום שהיהודי הוא יסוד זר בתכלית הזרות לרגשות העם שבקרבו הוא יושב. {חיים ארלוזרוב}
סיפור שבועי:
ניגון מבית סבא..
בחודש תמוז תרע"א הגיע התור שלי לעלות לארץ ישראל. עשיתי את דרכי דרך עיירות נעורי, ולשבת האחרונה נסעתי לסבא, להיפרד ממנו לפני עלייתי.
מפי אמי, זו בתו, נודע לי כי פטירת האדמו"ר שלו דיכאתו מאוד, וכי כיסופיו לנסוע לחברון – משכן החבד"ים בארץ, שלשם גם עלה אחיו לעת זקנתו.
עיירתו של סבא היא העיירה מיר העתיקה בשל ישיבתה המהוללה, רבת היחשֹ ועתירת השורשים. לפנים היתה מבצר עוז לתורנות ליטאים. אולם מעיין התורה לא נסתם בה אף בשעת הירידה. עוד מצאתי את הישיבה והיא הומה מקול תורה יומם וערב.
עוד מתנגנת בלבי השירה ההיא כאשר שמעתיה באותו ערב שבת מפיך, סבא יקר, ולא אשכח בתפילתך הנפשית אל אביך שבשמים ובאזני נכדך עלי אדמות: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה. רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה." (מתוך הפיוט 'לכה דודי').
סבא מופלא! הידעת מה הנחלת לי בתפילתך ושירתך שירדה אז לנבכי נפשו של נכדך, המסוֹעַר למטרת עד.
ועוד שי אחד העניק לי סבא לפרידה, שי לא יסולא, אותו נתן לי ברגעים האחרונים ממש, לפני שזזה העגלה.
וביום ראשון בבוקר, כאשר בא העגלון לקחת את מזוודתי, לבש סבא את מעיל הקיץ שלו, פתח את דש מעילו, ויצא ללוות אותי ברגל עד מחוץ לעיירה. ובדרך, תוך כדי עמידות והשהיות אמר לי כך:
בני, את הניגון של הרבי הזקן הן יודע אתה יפה, אספר לך את אשר שמעתי בימי חרפי מפי זקני החסידים בבית הרבי על סגולתו המיוחדת של הניגון הזה: יש ואדם רוצה להיזכר באיזה ניגון, שלכאורה היה ידוע לו כראוי, והניגון כאילו מתעלם ממנו ואין הוא יכול להעלותו בזיכרונו על אף כל מאמציו. ויש ואיזה ניגון מטריד בן אדם ואינו חדל לזמזם לו במוחו גם בשעה שאין הוא נדרש לו כלל ואין הוא מהנה אותו כל עיקר. בשני המקרים הללו מעיד הדבר כי הניגון הזה, עם כל ערכו כשלעצמו, איננו משורש נשמתו של האיש המנגן – הוא לחוד והניגון לחוד. אבל יש והניגון נענה לו לבן אדם בכל שעה שהוא קורא לו, והוא מהנה אותו בכל פעם שהוא בא. אות הוא כי הניגון שלו הוא, ושורש נשמתו לקוח מאותו המקור ממנו נובע שורש של הניגון המבוקש.
ועכשיו דע לך – הוסיף סבא – כי חזקה בידינו, שהניגון של הרבי הזקן הוא משורש נשמתו של כל חסיד מחסידי חב"ד. הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו עד סוף כל הדורות. וכל חסיד ובן חסיד ישר הרוצה להיזכר בניגון הקדוש הזה והניגון מתעלם ממנו, והוא תר אחריו בכל שבילי זכרונו, ותר לשווא – אות הוא כי באותה שעה נשתבשו דרכי חייו ועליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה. כי לא לשווא בני משתכח הניגון הזה מן הלב, כי הוא לנו אבן בוחן. שמור לך זאת בני.
וכדי לקיים את אשר אמרו (חז"ל) כי 'אין נפרדים אלא מתוך דבר הלכה' (בבלי, ברכות, דף ל"א עמוד א'), שאל פתאום קושיה מסובכת בעניין תרומה של פרות הארץ, יישב את הקושיה מתוך איזה רמב"ם שנתגלה לו רק השבוע, נשק על פי… והעגלה זזה.
ימים רבים סוערים חלפו מאז, אולם דמותו של סבא העומד בצהרי יום תמוז באמצע הדרך, כששפתיו ממלמלות את ברכת הפרידה ועיניו הרטובות מופנות נוצצות אל העגלה, המתרחקת ממנו בדרכה לקראת ארץ כיסופיו, וכיסופי כל עמו שלו ושל נכדו כאחד. דמות בהירה ומסורה זו תאיר בלבי כל עוד הלב יאצור כוח להכיל אור, ותשורתו המופלאת אף היא תשורה לי עד היום הזה. כי בכל פעם, בכל תהיות חיי השונות, כאשר תוך כדי מבוכתי, יש ואני רוצה פתאום להיזכר בניגון של הרבי הזקן – והניגון הטוב והמיטיב נענה לי, ומופיע בזכרוני מִנֵיה וּבֵיה, מיד סרה מבוכתי, ובי משתלטת בטחה פנימית, לאות כי רוחי נכונה. ואני עושה את דרכי ביתר עוז, ושלום עלי נפשי. {זלמן שזר}
פרשה שבועית:
פרשת שלח / 'תזכורת'
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם" {במדבר ט"ו ל"ח}
הציצית היא הפריט האחד והיחיד במלתחתנו שהתורה קובעת את צורתו. חכמי המדרש הבינו שבציצית קיים אלמנט הצלה.
משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים. הושיט לו הקברניט את החבל. אמר לו: תפוס החבל הזה בידך, ואל תניחהו. שאם תניחהו אין לך חיים. אף כאן אמר להם הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצוות, נאמר עליכם: ואתם הדבקים בה' (מדרש תנחומא).
תפקידו של 'חבל' הציצית הוא למשוך אותנו ממצולות 'ים' כלשהו. השאלה היא: כיצד?
כדי להבין מצווה זו, עלינו לדון במהות הלבוש במקרא. כך אנו מגיעים אל הבגד הראשון בעולם. נתבונן באילו תנאים הוא ניתן לאדם. זהו עיון המשיב אותנו אל חטאם של אדם וחוה.
שם, ברגע הנפילה והמרד בצו האלוקי, אנו פוגשים לראשונה בבגד. לאחר החטא, החרטה העמוקה והזעזוע הנפשי שבאו בעקבותיו, חש לפתע הזוג הראשון ברגש בושה הכובש את לבו. עד כי האלוקים עצמו התקין להם כתנות עור.
מה השתנה בעקבות החטא?
החטא היווה שינוי מהותי במבנה נפשו של האדם. לפני החטא לא שלטו בו כוחות הרע וההרס. הפיתוי ניצב מחוצה לו, והיה מסומל בנחש כגורם חיצוני. האכילה מעץ הדעת מסמלת את החדרת הרע אל תוככי לבו של האדם. זירת ההתמודדות בין הטוב והרע, המוסרי והמופקר, האמת והשקר, השתנתה. אבדה לו לאדם התמימות הספונטנית והטהורה, זו העושה את מעשיה בפשטות טבעית, בלא סיבוכי נפש ועכבות מיותרים.
אדם וחוה גירשו את עצמם מגן עדן זה. עתה, לאחר החטא, התבוננו איש אל רעהו דרך משקפי התאווה. כל אחד ראה בזולתו אובייקט לסיפוק. על כן, בושו במה שעוללו לעצמם, התביישו זה מזו. חולשה זו הביאה אותם אל הצורך להתכסות.
הלבוש אם כן, בושה הוא לאדם. הבגד, אות היא לבגידתו בישותו הרוחנית, האמיתית.
כפי שקרה במקרים רבים בהיסטוריה, גם במקרה זה נשכחה במשך הזמן מהות הדברים. הכורח של הבגד שגרם החטא, הפך לנושא הערצה מצד עצמו. אזיקי הלבוש המכסים את חרפת חולשתנו המוסרית, היו לצמידי זהב, שאנו מציגים לראווה. אנו מתהדרים בלבוש, בלי לזכור את מקורו.
זוהי מטרת הציצית. חוטים אלו משמשים הם לנו כאות, כתזכורת, לאמיתות שחשוב לזכרם. מטרתם להרחיק את חלודת השיגרה.
ההתבוננות התמידית בציצית מפעילה את הזיכרון ואת התודעה. התבוננות זו בכוחה להחיות בלבנו, בצורה מוחשית ביותר, את סיפור הבגד הראשון. זכרון זה ימתן את ריצתנו הבהולה אחר ההישגיות החומרית, המכלה את הנפש ואת הבשר. במראה העיניים של חוטים שזורים אלו, אנו נזכרים בחולשתנו הכבולה בבגדינו. כך מסוגל זיכרון מתמשך זה לבלום ולאזן את התשוקה הבלתי מבוקרת - אם כל חטאת.
מעתה, מובן הדימוי של חז"ל, המדמים את הציצית לחבל הצלה הנזרק לאדם הטובע בים. אין יפה מדימוי זה. האדם נסחף על ידי גלי ים החומרנות והחטא. חבל הציצית הנזרק לו ממרום, מזכיר לו שקיימת מציאות אחרת בתוככי לבו. שקיים עולם רוחני המסוגל להתמודד בכוחות הטבע החומריים הרודים בנו.
הציצית מושכת אותנו בציציות ראשנו מתוך מערבולת החיים הבנויה על 'קח ותן', המאיימת לבלוע אותנו כליל. היא מעניקה לנו את תחושת החרות מכוחות אלו, וממילא את יכולת העמידה מול גליהם השוצפים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
חושך אמריו - יודע דעת, יקר רוח, איש תבונה. {משלי י"ז, כ"ז}
סטטוס שבועי:
גדלות רוח אינה ענין קל להשגה. היא תוצר של החלטות קשות, שבהן אנו מפגינים את דבקותנו ברעיון. אם הבחירה שלי מבטאת את מחויבותי לחיפוש ולמשמעות בדרך היהדות, אני הופך להיות חלק מהיעוד היהודי, ומגדלות הרוח היהודית. לעומת זאת, אם אני מעדיף תרבות או חברה מסוימת על פני ייעודי כיהודי, אני יורד ומתרחק מנכסיי הרוחניים.
ציטוט שבועי:
כולנו מתפללים, וזה טוב. מי לא אומר 'הלוואי ש', 'אני רוצה ש'. כל אדם מתפלל. זה פותח את הלב. פותח את הנשמה. {מאיר בנאי}
סיפור שבועי:
'סגירת מעגל'
בשנת 1978 ניטשה במדינת ישראל מערכה ציבורית רחבה למען חקיקת החוק למניעת הפלות. שר המשפטים דאז, שמואל תמיר, היה מן המתנגדים הבולטים לחקיקת החוק, ונראה היה כי המאמצים למען חקיקתו ייכשלו.
ערב הדיון בממשלה, ביקשו מספר רבנים ועסקנים להפגש עם שר המשפטים כדי לנסות לשכנעו להסיר את התנגדותו. הם הגיעו לביתו, כשהם מלווים ברבי רפאל לוין בנו של רבי אריה לוין הנודע בכינויו 'אבי האסירים'. צירופו של הרב למשלחת היה אירוע חריג, ונבע מתוך אמונתם כי היכרותו עם השר תמיר, שבעבר היה חבר בארגון האצ"ל ומקורב לאביו רבי אריה לוין, אבי אסירי המחתרות, תסייע בידם להטות את ליבו.
כשנכנסו חברי המשלחת לבית השר, ביקש ר' רפאל את רשות הדיבור, כדי לספר לשר סיפור ששמע מאביו, רבי אריה זצ"ל.
ברמת גן - פתח הרב בסיפורו - התגורר זוג צעיר שזה עתה החל את דרכו המשפחתית. תוך זמן קצר הרתה האשה למזל טוב, אלא שההריון היה למורת רוחה, ומסיבות כלכליות ואישיות היא ביקשה להפסיק את הריונה. כשנודע הדבר להוריה, ניגשו בבהילות לביתו של הרב אריה לוין וביקשוהו שידבר על ליבה של בתם. הרב שראה בדבר הצלת נפשות, נסע מביתו שבירושלים לרמת גן ונקש על דלת ביתה. משפתחה נכנס הרב, התיישב, והחל להתייפח ולייבב. האשה הצעירה עמדה מולו חסרת אונים בתוך כדי שהיא מנסה להרגיעו, אך לשווא.
כששאלה למבוקשו, הביט בה הרב מבעד לדמעותיו במבט חודר. היא, שחכמה היתה, הבינה את סיבת בואו, ובניסיון להרגיעו אמרה: כבוד הרב, אל תבכה, אני מבטיחה לך – אביא אותו לעולם. משיצאו הדברים מפיה, קם הרב ממקומו, ברכה בבריאות איתנה ויצא מביתה.
בבריתו של הילד העניקו לו הוריו את השם שמואל. והילד הזה הוא אתה – שמואל תמיר.
שר המשפטים נדהם מן הסיפור, ומשנרגע אמר: אם נכון הדבר, אתמוך בחוק בכל ליבי. בנוכחותם התקשר לאמו, וכששאלה אם נכון הדבר, החלה האם לבכות ולנסות להסביר כי התקופה היתה קשה מאד. לשאלה אם ביקר הרב בביתה, ענתה כי אכן כך היה. שר המשפטים קיים את הבטחתו והחוק הפך לחלק מחוקי מדינת ישראל.
פרשה שבועית:
פרשת קרח / 'טיפול בהלם'
"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל.... וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ". {במדבר ט"ז, ל"א-ל"ד}.
הרגע ההוא היה רגע נורא. רגע, אלים ומהמם. זהו הרגע בו בלעה האדמה את קורח ואת עדתו. זו היתה התרחשות דרמטית לכל הדעות. היא הטביעה את רושמה העמוק בלב העם כולו. ואם לא די בהלם האדמה הפותחת את פיה, נוספה להם, מיד לאחר מכן, גם מכת האש:
"ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" {שם ל"ה}.
אכן, המהומה היתה גדולה. כמו רעידת אדמה בלב איזור צפוף אוכלוסין. ועכשיו, בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט של בית קברות, ניסו בני ישראל לעכל את אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי. שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל, כסערת טייפון בים הגדול. מחנה ישראל כולו היה כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח נגד הנהגתם של משה ואהרן. קולות המרי הנרגשים נשמעו בכל פינה. ניסיונות הפיוס של משה נדחו בחוצפה. וכל העם, המתבונן במתרחש, חיכה לראות כיצד ייפול דבר ובמה יסתיים קרב איתנים זה.
ועתה – הכל נגמר.
העם כולו עמד המום בתוך הדממה המעיקה הזאת. עמד והתבונן, בעיניים קרועות, בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קורח ומכל הנלווים עליהם. ועתה, כולם נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.
כאמור, רושמו של האירוע הקשה על נפש העם, היה עז. אך עצם ההתרחשויות האכזרית, הטרידה את המפרשים:
אכן, לכאורה, היתה כאן סטיית תקן מהתנהגותו הקבועה של משה. מה קרה כאן שגם הוא, אוהב ישראל הגדול, דרש במלוא החומרה, את מיצוי הדין במקרה זה {"אל תפן אל מנחתם" שם, ט"ו}? עונש חמור הכלול בכתובים הבאים:
"ויאמר משה... ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' " {שם, כ"ח-ל'}.
מה כאן, בחטא קורח ועדתו, חמור יותר מאשר בחטא העגל או בחטא המרגלים? מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב לצד עם ישראל וביקש מאת הבורא על נפש העם. ואילו כאן – תקיפות שכזאת! כלום דרש חלילה יותר בכבוד עצמו מאשר בכבודו של האלוקים?! הרי זה פשוט לא יתכן! מלבד זאת מדוע לא נתן להם אות? מדוע לא שכנע אותם בדרכי השכנוע המקובלות בחברה האנושית שהאמת לצידו.
תשובת גדולי ההגות חושפת, בתשובה שהיא מעניקה לשאלה מטרידה זו, את הבעיה בפניה עמד משה. אגב, אנו לומדים משהו על מהות ההנהגה בעם ישראל:
אכן, זו הנקודה. היא טמונה למעשה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם – לא ה' שלחני." שונה חטא זה מן החטאים הקודמים. חטא העגל וכמו גם חטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסוימת, אך לא ערערו על עצם האמונה באלוקים או בתורתו, אפילו לא בעובדה שמשה הוא שליחו של האלוקים, הפועל מטעמו. על כן, קיווה משה שבסליחת האלוקים ובתשובת העם – יחזור מצבו הרוחני של העם לקדמותו. ואילו כאן, ביטא קורח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס עליו נשענת התורה. זו האמונה במקורה האלוקי ובשליחותו האלוקית של משה רבנו. הוא לעג לפירוש המצוות שניתנו למשה בסיני. בכך גרם לזיוף בהתייחסות הנכונה לתורה. חטא מסוג כזה מחייב התייחסות שונה וחריגה. מילים והרצאות לא ירפאו אותו. הוא זקוק לריפוי בהלם כדי שיגרום למהפך. מהפך, העשוי להשיב את העם בתשובה מן החטא שיצרה התעמולה.
הזכויות על טכניקות התעמולה בהן נקט קורח שמורות בדורנו בידי הקופירייטרים למיניהם במשרדי הפרסום השונים. אלו, כפי שאנו יודעים ומרגישים, מסוגלים למכור לאדם, הכל בכל מכל. רק תנסח נכון את הג'ינגל, החייב להתאים לרובד הרגשי הנמוך ביותר של הנפש, וזכית לעוד קונים פוטנציאליים רבים. קורח ניצל את שיטות התעמולה המקובלות היום, שיטות, שכמעט ואי אפשר לעמוד מולן. קורח אכן הצליח. בנאומיו הפומביים במדבר גרם לשינוי ערכים עמוק בדעת חלק מן הקהל. זאת, למרות שדבריו כלל לא היו מבוססים על המציאות האמיתית כי אם יותר על הפרשנות המסולפת שלה.
אכן, כוחה של תעמולה ושל ההסתה הוא עצום. הסיסמאות שלה זוחלות לאיטן אל לבו של האדם בצורה עקיפה עד כי הוא כלל לא חש שדעותיו משתנות. הן מערפלות לאט לאט את הכרתו. תוך זמן קצר הוא כבר מאמין בדברים ששתלו בו, ואין הוא מסוגל עוד להבחין בין דעותיו המקוריות לבין מה שקנה מתועמלן זה או אחר. על כן, אין כל סיבה שבעולם שתחייב אותו לחזור בו מהשקפותיו החדשות (במיוחד, אם הן אנטי ממסדיות. כי מי אינו אוהב להשמיץ את מנהיגיו?!). רק זעזוע נגדי, דרמטי ומוחץ עשי לחולל את המפנה. רק מכת מחץ אדירה בכוחה לעצור את הסחף בדעת הקהל.
זו הסכנה בפניה עמד עם ישראל, שעה שקורח הטיף לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן. תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי מעבר לכל המילים והמנגינות. מעבר לכל שכנוע מוכר. רק אז יפעל את פעולתו הברוכה והמבריאה. הצלת רוחו של העם דרשה זאת. ומה שקרה בפועל – אדמה בולעת קורח – היה קרבן קטן לעומת החורבן הגדול שעלולים היו אלה להמיט על העם – עד עולם. על כף המאזנים עמדה האמת האלוקית עצמה ולא מעמדם האישי של משה ואהרון.
העם, ההמום למראה המתרחש, עבר זעזוע טראומטי לא קטן. זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח ומכישופי סיסמאותיו. מכת המחץ האלוקית ריפאה אותם בבת אחת. היא לימדה אותם עד כמה מסוכנת היא התעמולה, המשתיקה את כוחות ההיגיון ומעלה מעל פני השטח את האינסטינקטים הרוחשים בתת המודע שלו.
רגע מסעיר בחיי האומה, בעת הנדודים במדבר. ניתוח קשה שהציל אותו מן הבגידה בשליחות האלוקית. כלומר, מן ההיעלמות ב'חור השחור' של ההיסטוריה שבלעה כל כך הרבה עמים במשך הדורות...
(מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה')
שבת שלום – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
שוטה - אומר את שהוא יודע. חכם - יודע את שהוא אומר. {רבי שמחה בונים מפשיסחה}
סטטוס שבועי:
אי אפשר לקבל החלטות גורליות לעתיד צאצאינו מתוך בורות. עקשנותם של אבותינו ואמותינו אינן סיבה טובה דיה בפני עצמה להמשיך לחיות כיהודי. אך היא מצביעה על דבר שהזין וקיים אותנו במשך מאות בשנים, דבר מה שבזכותו שרדנו את סבלות האנטישמיות, ועדיין חשנו עשירים. אין כל דרך להבין מחויבות זו, ואת תמורתה, ללא חיבור ללימוד התורה, משום שהתורה היא השורש ממנו צמח עץ זה. נלמד להעריך אוצרות אלה, לפני שאנחנו מוכרים אותם לעד.
ציטוט שבועי:
שנאת ישראל נתפסה כאיבה כלפי היהודי סתם ככה, ללא כל אשמה ואמתלה, שנבעה מתנאי החיים המשקיים, החומריים והכלליים של החברה. גם ההתקדמות האינטלקטואלית של אותן שכבות החברה החדורות שנאת ישראל לא החלישה את השנאה, אלא להיפך הגבירה אותה. ככל שהקידמה שיפרה את מצב האוכלוסייה...וככל שנחלשו ההבדלים בין השכבות העליונות והתחתונות שבחברה, כך התמזגה שנאת ישראל מלמעלה עם שנאת ישראל מלמטה ומהצדדים. {דב בר בורוכוב - מאבות הציונות}
סיפור שבועי:
סורבון למתחילים...
ה'סורבון' הוא כינויה של אוניברסיטת פריז, מן הנודעות והחשובות שבאוניברסיטאות העולם. מקור כינויה של האוניברסיטה הוא ב'קולז' דה סורבון' שנוסדה בשנת ה' י"ב על ידי הכומר רובר דה סורבון שהביא אליה בשנה הראשונה 20 תלמידים שיעסקו בחקר לימודי הדת הנוצרית. כבר בעשורים הראשונים לייסודה מנתה האוניברסיטה כעשרים אלף תלמידים שקבעו מגוריהם בפריז והפכו אותה למרכז הידע והקידמה של אירופה המתנערת מימי הביניים ומתעוררת אל תקופת הרנסאנס.
פקולטה זו יעצה רבות לכנסייה בשאלות פילוסופיות רבות, והכריעה את גזר דינם של שפוטי הכמרים לטוב או למוטב, על פי 'חוות דעתם המלומדת' של המשכילים הצעירים. לא בכדי שררו יחסים קרובים בין חברי האקדמיה של ה'סורבון' לבין הממסד הכנסייתי, שכן מקים המוסד התאולוגי היה רובר דה סורבון, הכומר המוודה של המלך לואי התשיעי.
המלך לואי התשיעי, נודע בספרי ההיסטוריה כבעל פילוספיה דתית קנאית. לואי, עלה על כס המלוכה הצרפתי בשנת ד' תתקפ"ו, בהיותו בן 12 בלבד, ואכן, הוא לא חדל מלתקוף את כל הנקרה בדרכו. במלחמות עקובות מדם, ניהל לואי שני מסעי צלב לטיהור אדמות המזרח התיכון מידי הכופרים מוסלמים והשבתם לידי הצלבנים. בזמן מסע הצלב השמיני הוציא לואי צו גירוש על כל יהודי צרפת ובכך סתם את הגולל על תקופתם המפוארת של 'בעלי התוספות'.
כבר מיום עלותו לשלטון בממלכתו, לא חשש לואי מלהפגין את אדיקותו הרבה לדת הנוצרית. היהודים בצרפת סבלו מרדיפות והצקות שחזרו ונשנו בכל תקופת שלטונו עד למותו בשנת ה' ל'. כאמור, מעמד כמורה חשוב נשמר בחצרו של לואי התשיעי עבור הכומר רובר דה סורבון אשר ביוזמתו ובעידודו הוזמנו חכמי היהודים לוויכוחי דת עם הנוצרים. ויכוחים אלו גררו אחריהם מהומות ופוגרומים ביהודי צרפת כאשר לכל ברור מיהו ה'צודק' בוויכוח והשאלה שנותרה היא רק כמה יהודים ישלמו במחיר חייהם על 'צידקת' הנצרות.
שיאם של ויכוחי הדת הגיע ב'משפט פריז' הנודע לשמצה. ניקולס דונין, מומר שהיה בעברו מתלמידיו של רבי יחיאל מפריז, שיגר לאפיפיור גרגוריוס התשיעי איגרת מלאה דברי שטנה ובלע כנגד התלמוד, אשר כביכול, עולב בדת הנוצרית ובמאמיניה, ומתיר את רציחתם וגזילת רכושם. תשובתו של האפיפיור הגיעה כעבור שלוש שנים ובה קבע גרגוריוס כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. הביצוע הופקד בידי הבישוף של פריז ומלכי אירופה, אך אלו לא מיהרו לשתף פעולה עם האפיפיור. רק מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישות האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים ה'אפשרות' ללמד סנגוריה על דרכם.
ארבעה מגדולי העם היהודי בצרפת עמדו להגן על התורה שבעל פה. בראשם התייצב רבי יחיאל מפריז ועמו רבי משה מקוצי, מחבר הסמ"ג (ספר מצוות גדול), אליהם הצטרפו רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. המשפט החל בשנת ה' אלפים, בפריז, לעיני מלך צרפת ואמו, הנסיכה מקסטיליה, שישבה בראש חבר השופטים כשלצידה אנשי כמורה בכירים.
המשפט הסתיים כצפוי, במציאת התלמוד כ'אשם' בדין, וחבר השופטים דן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת ה' אלפים ד', ט' בתמוז ערב שבת פרשת 'חקת' (היום לפני 784 שנים) שרפו הצרפתים בפריז במשך כשתי יממות את כל ספרי התלמוד. וביום שישי זה נהגו מאז ונוהגים כיום יחידים להתענות.
{מתוך: JDN}
פרשה שבועית:
פרשת חקת / 'פרה פרה'
"ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול." {במדבר י"ט ב'}
מהי טהרה? על שאלה זו עונה רבי שמשון רפאל הירש:
'חירות הנפש גם בעת היותה לבושה בגוף הארצי בעולם הזה. הטהרה מאשרת בוודאות כי כבר עלי אדמות אין נשמת האדם הטהורה משועבדת לשום כוח מכוחות הטבע, והיא בת חורין גם בתוך הלבוש הגופני'.
הטהרה והאלמוות הם שני צידיו של מטבע אחד, מטבע החירות.
לעומתן, הטומאה מבטאת, במובן הרחב של המילה, את הכניעה לכוחות הטבע החומריים החולפים. את האמונה, שכוחות חומר ארעיים אלו שולטים שלטון בלעדי על אדם, שהוא כפוף, בלי יכולת להשתחרר, לדטרמניזים, למיתוסים של פרויד, לסיפוריהם של כוכבי האסטרולוגיה, לאינסטינקטים, ואין לו אלא חושיו ועצותיהם ה'נבונות'. בעיני היהדות, אדם זה, ששעבד את רוחו החופשית לכוחות גופו, הביא על עצמו את הטומאה.
ביטוי עליון לשיעבוד נפשי זה מתרחש, כשנפגש האדם ישירות עם המוות, במיוחד במות אחד מקרוביו האהובים עליו. הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו, ואז, בנהמת הכאב הצורב, עולה בו מחשבת הטומאה ומכריזה באזניו: זהו זה. סופו של האדם שאין אחריו אלא קבר ומצבה, ותו לא.
באותו רגע לוחשת היהדות באוזניו ואומרת לו: זה עתה טימאת את מחשבתך ואת ישותך, קשרת אותם למרכבת החולף והארעי, שכחת כי עצמיותך היא מעל המוות.
ואז מזים עליו מאפר הפרה. הזיה, שמטרתה לנער אותו מהיצמדות זו אל החומר. להזכיר לו את האמיתות הגדולות המדברות על חירותן של רוחו ושל נשמתו, שהיו מקובלות עליו עד הזעזוע - זעזוע המוות או זעזוע החטא, שאף הוא מוות.
סמליה של הפרה ילמדוהו אמת זו מחדש. בשעה שהוא מטהר את עצמו ומכין את גופו ואת נשמתו להזאה מאפר הפרה, הוא ייזכר, מדוע נבחרה דווקא פרה אדומה לתפקיד. הצבע האדום מבטא את התוסס ואת הרענן, את חיי התשוקה במלוא אונם. באותה עת הוא גם יודע מדוע חייבת היתה פרה זו לצורך המצווה להיות אחת, "אשר לא עלה עליה עול" {במדבר י"ט, ב'}. היא היתה גם אדומה וגם פורקת עול כדי לערער את ההנחה המוטעית, שאין אפשרות להעלות את עול ההכרה המוסרית על חיי החומר השוקקים.
לקחו פרה המסמלת את אביב התשוקה במיטבו, והוציאו אותה אל 'מחוץ למחנה', אל מחוץ למסגרת החיים הנתונה למרות החוקים המוסריים. אל המדבר, ששם שולט הטבע הפראי, הקמאי. שם לקחה הכהן (המסמל את הרוח), שחט אותה ושרף אותה, בהביעו בכך את כוחו של המוסר להכניע את פרת התשוקה הסוררת.
האדם שדבק בו שמץ מדמיון המוות, עומד ביראת הכבוד לפני הכהן המזה עליו ממי הפרה. תמונתה של זו עולה לנגד עיניו. סמליה מדברים אל לבו, והוא חש, כיצד שב אל האיזון. הוא מרגיש, כיצד מתחילה הטהרה לזרום בעורקי נשמתו, כיצד מרוממת היא אותו, ומוסרות השלטון על גופו עוברים שוב לידי ישותו הפנימית.
אז ידע, כי הוא בן אלמוות, גם אם לא הבין איך וכיצד ולמה. שוב הוא יכול לבוא בשערי המקדש.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
אל תדמה שמותר לך לעבור את עולמך בלא נסיון ובחינה עצמית לגמרי. {רבי קלונימוס שפירא}
סטטוס שבועי:
ירושלים נחרבה אמנם – אך לא מתה! ירושלים חיה ומפעמת בעמקי לבנו בכל דור ודור, גם בזמן הגלות, גם לאחר החורבן. גם בחלוף שנים רבות לא דעך קשר פנימי זה, המעיד כי גם לבנו וגם ירושלים עדיין חיים הם, עדיין מרגישים, עדיין שייכים. כמו שירושלים חיה בקרבנו, כן גם אנחנו חיים בירושלים, וזאת, למרות מגורינו בכל מקום שבעולם.
ציטוט שבועי:
ירושלים, הבירה הרוחנית, הפוליטית וההיסטורית של העם היהודי, שימשה ועדיין משמשת כבירתה הפוליטית של אומה אחת בלבד – זו השייכת לעם היהודי. {פרופסור סר אליהו לאוטרפכט - מגדולי המשפטנים הבינלאומיים}
סיפור שבועי:
'צלם האדם בצל המוות'
הרב יצחק טוביה וייס בן ה-89, מנהיג הזרם החרדי 'העדה החרדית', גילה לפני כחצי שנה כי האיש שהצילו ממלחמת העולם השניה, בהיותו בן 12, הוא ניקולס וינטון, יהודי בריטי שיזם את חילוצם של 669 ילדים, רובם הגדול יהודים מצ'כוסלובקיה.
סר וינטון, שזכה לכינוי 'שינדלר הבריטי', הוזמן לפראג על ידי חברו שסייע לפליטים שנמלטו מחבל הסודטים. וינטון ראה את התנאים הקשים במחנה הפליטים והחליט לפעול כדי להעביר את הילדים היהודים למדינות שתסכמנה לקבלם. רוב הילדים נשלחו לבריטניה וחלק לשבדיה. וינטון דאג למאות ילדים למקום מגורים ומימן מכיסו את הסכום הדרוש.
כ-70 שנה לאחר המעשה האלטרואיסטי של וינטון, גילו מקורבי הרב וייס כי רבם היה בין מאות הילדים שניצלו בזכותו. הם אספו מסמכים ועדויות המוכיחים זאת והצליחו לתאם בין השניים פגישה, שלא הספיקה להתקיים.
הרב ווייס שיגר מכתב בתנחומים והוקרה למשפחתו של וינטון. להלן חלק מתוך המכתב:
...הוא הצליח להציל את החיים שלי באופן אישי ביחד עם מספר גדול של אנשים אחרים. זכרו הנאצל, אומץ הלב ומסירות הנפש שלו, ימשיכו להיות איתנו לתמיד ובכך תנוחמו.
באותה תקופה חשוכה ורוויית שפיכות דמים, היו אנשים בודדים שאזרו עוז להתגבר על האימה, האיומים והאלימות, כדי לקום ולשמור על האנושיות. אביכם היה באותה אליטה נבחרת, של קומץ אנשים שהייתה להם את האמונה המצפונית והנחושה, להציל מאות ואלפים ממוות בטוח. אני נמלא יראת כבוד מאופיו האצילי.
לא רק שהוא סיכן את הכול כדי להציל חיים, הוא גם לא ציפה לאות הערכה או כבוד. במשך עשרות שנים גם אני לא ידעתי מי היה המציל שלי, בגלל הענווה הבלתי רגילה שלו, עד שהסוד התגלה על ידי אחרים. אני וכל המשפחה שלי, ילדים, נכדים ונינים, אשר זוכים לחיות כעת - לא היינו כאן אם לא בזכות אביכם הגדול. פועלו האדיר לא יישכח ויישאר חקוק באותיות זהב לנצח כאחד ממעשי הגבורה העוצמתיים שנרשמו בהיסטוריה.
זו הזכות שלי להביע את תודתי לנצר ממשפחתו של המציל שלי.
פרשה שבועית:
פרשת בלק / 'גינוי ישראל'
"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" {במדבר כ"ב, ו'}
היתה זו הצעת הגינוי הראשונה לעם ישראל. היא הועלתה על ידי אחד ממלכי המזרח התיכון לפני למעלה מ… שלושת אלפים שנה, אי שם בערבות מואב. אל כנס החירום הוזמן גדול נואמי הדור, שפיו מפיק קסמים והשפעת דבריו – מאגית. הוא היה אמור לשאת את הנאום המרכזי, לקלל ולגנות את ה"העם (ש) יצא ממצרים" {במדבר כ"ב, ה'}.
העם, שיצא למסעות כיבושים, שהשמיד אויבים, ירש את ארצם, ועתה חונה הוא חנייה מאיימת על גבול ארץ מואב. כך תואמת הצעת הגינוי בפרשה את מיטב המסורת 'התרבותית' של הקהיליה הבינלאומית בימינו – לגנות את ישראל בעטיים של מבצעיה הצבאיים. משמע, אין חדש תחת השמש, והמתרחש בימינו כבר היה לעולמים.
אולם, המאורעות בפרשתנו לא התחוללו בהתאם לציפיות מארגני כנסי הגינוי, על פסגות הרי מואב. הצעת הגינוי והקללה נדחתה מכל וכל. היא אפילו לא עברה בקריאה ראשונה. היה מי שהטיל עליה 'וטו'. וטו של ממש. לא של מילים בלבד. וטו, שמנע את קללת העם והפכה לברכה. ולא עוד, אלא המברך בפועל את העם, היה המקלל עצמו - בלעם בן בעור, הנואם המהפנט, שלבו מלא משטמה לעם ישראל. כשנחה עליו רוח האלוקים, אשר כפתה על רוחו את דברה, השמיע חרוזי ברכה. אלו הפכוהו לנביא מרחיק ראות ומבין דבר.
אישיותו של בלעם הינה מוצג פסיכולוגי מעניין. אדם מיוחד זה, שהיה גדול הפילוסופים בדורו, הוא סיפור מוזר של נשמה מפותלת ומלאת סתירות. לעינינו מתגלה תערובת תוססת של גדלות רוח, רוחב אופקים, לב קולט מראות אלוקים, המסוגל לחדור אל מהותם של דברים ולהבינם בשורשם. מאידך גיסא, שבוי הוא בידי מידות מושחתות ביותר, קטנוני עד אימה, לבו מלא שנאה, שטוף הוא בתאוות הכבוד ובאהבת הממון. ואלו, גורמות לו, בסופו של דבר לפעול בניגוד לערכים המקובלים עליו, בסתירה לאמת הגלויה והברורה לו היטב. הן מובילות אותו ביודעין לאובדנו.
בלעם הפך לסמל. סמל השניות בלבו של האדם. סמל לאדם, ה"יודע דעת עליון" {שם כ"ד, ט"ז} כעדות עצמו המתמכר בכל זאת, ובמודע, לעשיית הרע. סמל ליכולת האדם להעפיל אל פסגות הנבואה ובאותה שעה לבוסס בביבי התשוקה וההתנהגות הנלוזה.
האדם מסוגל לפעול בניגוד לאמת, הידועה לו, לא עקב הטעיה עצמית, כי אם בהכרה מלאה. בלעם ידע היטב, כי האלוקים לא יניח לו לקלל את עם ישראל. אך האיש, שהיה נביא ה', האמין, כי ימצא דרך להערים עליו. אנו צופים, אפוא, בדוגמא קיצונית של בריחת האדם מעצמו, מאמיתותו.
כאז – גם היום.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – צום קל ומועיל – יהונתן גרילק
גרילק יהונתן
אימרה שבועית:
יתכן שאף אני יכול להחיות מתים, אלא שהעדפתי להחיות חיים. {הרבי מקוצק}
סטטוס שבועי:
נפלא להוריש לילדינו, ולשאר צאצאינו, כסף, מעמד חברתי, תפנוקים ושם טוב. אבל לפעמים העושר המשפחתי אובד והמעמד החברתי יורד. כל דבר שקשור לגשמיות, הוא חשוף וחסר יציבות. בסופו של יום, הדבר היחיד שחשוב באמת להמשכיות שלנו ושיימשך גם בדורות הבאים, הוא המסורת המשפחתית והלאומית על הוראותיה הרוחניות. וזאת בתנאי שניצוק כיום בדור העתיד יסודות עמוקים וברי קיימא.
ציטוט שבועי:
הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים. {יאנוש קורצ'ק}
סיפור שבועי:
'נקיות'
באחד הערבים הקיציים, רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל דפק בביתו של שכן בבניין סמוך לשוחח אתו לצורך טובה לאחד ממשפחתו של רבי אברהם. השכן הביט עליו ותמה: מדוע הרב נוטף זיעה? מדוע עליתם במדרגות ולא במעלית?!
השיב הרב: מכיון שעליתי רק לצורכי באופן מוחלט, ולא בשבילכם ולצורככם כלל, אין מן הראוי שאשתמש במעלית השייכת לכם.
פרשה שבועית:
פרשת פנחס / 'דרוש מנהיג'
"יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" {במדבר כ"ז, ט"ז-י"ז}.
הביטוי "אלוקי הרוחות" הוא נדיר בפיו של משה. מה משמעותו? לאילו רוחות הכוונה?
נפנה לדברי חכמים:
'שכן מבקש משה מלפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע, לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה... בבקשה ממך, אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו' (ילקוט שמעוני פנחס תשע"ו).
הרוחות בדברי משה הן 'רוחות' בני ישראל. משה הכיר היטב את עמו: 'אין דעת בניך דומין זה לזה'. כל יהודי – מפלגה. אומה של אינדיבידואליסטים. המנהיג – כפי שהוא מצטייר בתפילת משה – חייב להיות מצויד בכישרון האזנה מושלם, המסוגל לקלוט רחשי לב של כל אזרח ואזרח, על תהפוכות דעתם המשתנה – 'לפי דעתו'.
המנהיג הזה נמצא. הוא יהושע המשרת: "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" {שם י"ח}.
'כאשר שאלת, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד' (רש"י שם).
משה מדגיש בתפילתו-בקשתו עוד תכונת מנהיגות:
"אשר יצא לפניהם" {שם י"ז}.
'לא כדרך מלכי אומות העולם, שיושבים בבתיהם ומשלחים את חיילותיהן למלחמה. אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג' (רש"י שם, בשם המדרש).
גם זו, אפוא, תכונת המנהיג העברי: אחרי!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}