האם לשור יש חבר/רע?
צבי שביט
בפרשת משפטים כתוב: "וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת ..." (שמות כ"א ל"ה). נשאלת השאלה למי מתכוונת התורה במילה 'רעהו'. או במילים אחרות, מיהו הרֵעַ ושל מי הוא רֵעַ?
בפשטות כוונת התורה היא שבעל השור הניזק הוא רעהו של בעל השור המזיק. כלומר, שור של איש, נגח שור של רעהו.
אלא שבן זוטא (פרשן קראי שקדם לאבא עזרא) פירש שהשור הניזק הוא רעהו של השור המזיק.
אבן עזרא דוחה בחריפות את פירושו של בן זוטא. תחילה הוא מוכיח מחלקו הראשון של הפסוק ששם חייבים לפרש שהכוונה היא שור של איש, ולכן, בצורה מקבילה צריכים לפרש בחלקו השני של הפסוק שהכוונה היא שור של רעהו. טענה שניה של אבן עזרא היא שהמושג רע לא תופס לגבי בעלי חיים (אלא רק לגבי בני אדם). טענה זו הוא כותב בלשון עוקצנית כלפי בן זוטא "ואין לשור רע, רק בן זוטא לבדו".
והנה למדנו במשנה: "שור שהיה מתכוון לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה ..." (בבא קמא פ"ה מ"ד / דף מח:).
לכאורה מהמשנה שלנו קשה על אבן עזרא, שהרי המשנה אומרת "שור שהתכוון לחבירו", כלומר שהשור השני הוא חבירו של השור הראשון.
הערה:
אפשר אולי לתרץ שיש הבדל בין 'רע' לבין 'חבר'. המלה חבר באה במשמעות של חיבור. חבר הוא מי שיש לו קשר כלשהו עם אחרים. קשר זה יכול להיות גם בן שני שוורים. רֵע, לעומת זאת, משמש לציון ידידות רצינית יותר ומרמז על קשר עמוק יותר שלא קיים אצל השור. (תודה לגלעד הרשושנים).
אפשרות נוספת, שיש הבדל בין לשון התורה ולשון חז"ל. אולי אבן עזרא סבור שבלשון התורה אי אפשר לומר רע על השור, אבל בלשון חז"ל, זה אפשרי. תירוץ זה הוא כמובן דחוק, כי מניין לאבן עזרא שבלשון התורה זה לא תקין?אשמח לקבל רעיונות נוספים.צבי שביט (שטרן)
אינני משוכנע ש"ואין לשור רע" הוא טיעון בפני עצמו. ייתכן שזה בא רק כעקיצה לבן זוטא, והטענה היא רק מהתקבולת בין שור איש לשור רעהו.
הנה כבר קדמוני החברים היקרים, ואען חלקי כיהודה ועוד לקרא.
ראשית חכמה ראה במכילתא (יתרו א): "שבע שמות נקראו לו: יתר יתרו חובב רעואל חבר פוטיאל קני... רעואל שהיה כריע למקום, (וכן הוא בספרי בהעלותך כ, רעואל היה שמו ריע של אל) חבר שנעשה כחבר למקום". נמצאנו למדים שריע וחבר הם שני דברים נפרדים.
וכתב הרוקח בביאורו לסידור: "חבר — שניתק מן מקומו ונתחבר במקום אחד או נפרדים ומתחברים יחד. עמית - שבא אליו מחדש ואינו תדיר אצלו. ריע - תדיר אצלו ומגלה לו סודו".
והמלבי"ם (ויקרא כ י) כתב: "שהשמות ריע ואח יאמרו בפרט על מי שמתחבר עמו ביחוד. ובכלל כל בני האומה ריעים ואחים זה לזה. ובכל המצוות והאזהרות שנזכרו רעך, אחיך, עמיתך אין עכו"ם בכלל".
ואם יקשה למאן דהוא על דבריו מדברי הכתוב בפרשת בא (שמות יא ב): "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ". כבר התבאר הדבר במדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא שם): "וכי מצרים ריעיהם של ישראל היו, שהכתוב אומר 'איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה'? - אלא מלמד שאחרי המכות נהיו המצריים כריעים וכאוהבים לישראל". יעוי"ש אריכות מתק דבריו.
וראיתי בקובץ תורני "קרית מלך רב" (גליון עה תשס"ט) שקדמך התמים ישעיהו אבני והקשה ממקום אחר בבבא קמא בפרק המניח (כח.): "שור שעלה על גבי חבירו להורגו", כיצד תתכן לשון חברות בין שוורים? והשיב, דבפשטות יש לחלק בין תיבות ריע לחבר, שבעוד וריע מורה על שייכות וידידות "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחוזת מרעהו" וגו' (בראשית כו כו), ופרש"י: "כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהביו". לעומתו חבר בלשון המקרא אינו אלא לשון חיבור ותו לא, והמקום היחיד בתורה שנכתב בו חבר הוא (דברים יח יא): "וחובר חבר ושואל אוב וידעוני" וגו', ופרש"י: "שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד", לשון קיבוץ ואיסוף (עד כאן דבריו, והוא כעין שהשיב מורי ורבי הגרי"י ווייס שליט"א).
נמצאנו למדים שבלשון המקרא ודאי אין אח וריע לשור, כי אם בן זוטא. ומה שהעירו הרב יחזקאל ברנט והרב יובל שילוני מלשון הנביא (ישעיהו לד טו): "אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ", לא תקשי מידי, חד מדפירש המצודת דוד: "אך שם – רוצה לומר לא מצאו מקום הגון לקבוץ כמו שמה". וכדביאר מורי ורבי הגאב"ד נוה אחיעזר שליט"א רבי יצחק ישעי' ווייס לעיל: "ריע...מלמד על חיבור רעיוני ומחשבתי ביניהם", כלומר שבמקרה המסוים הזה הגיעו הדיות מתוך מחשבה אחת ומתאימה כאן לשון רעות. ואידך, כיון שנקט לגבי הדיות לשון "אישה", גם נקט "רעותה" כלשון התואמת בני אדם ולא בעלי חיים.
ומהפסוק בזכריה (יא ט): "וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ", כל המתבונן בפרק זה ובכל המפרשים רואה, כפי שאכן ציין הרב ברנט, שהוא משל על בני ישראל שניטלו מהם שלושת הרועים ואכן התקיימו בהם דברי הפסוק (איכה ב כ): "תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים" וכפירוש הרד"ק שם בזכריה.
ומה שהקשה הרב יובל שילוני מהפסוק באיוב (לו לג): "יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ", במחכת"ר, הלא שם נקטו התרגום ורש"י שדרשו כל המשל על ישראל שהוא מלשון ריעות. אך רוב ככל המפרשים (אב"ע והמצודות ומלבי"ם למעט הרלב"ג) שביארו הפסוקים שם כפשוטם, פירשו דאין הכונה לרעו מלשון עמית וחבר, אלא מלשון תרועה - והוא קול הרעם הנשמע בזמן הגשמים. ובאלשיך שם אמר פירוש מחודש שהוא מלשון רעיון יעויי"ש.
החותם באהבה וריעות
הצב"י ארי' וואהל
------------------------------------
