ידידי,
אמי, שרה אראל, אשה אצילית, הלכה אתמול לעולמה. היא מתה מיתת נשיקה, באותו שקט עוצמתי שתמיד הקרינה ואשר הכיל אפילו את המחלה חשוכת המרפא ממנה כל כך סבלה מזה שנים. אולי משום 92 שנותיה אפשר לומר כי מתה בשיבה טובה. אינני יודע. היא נולדה בתל-אביב של נווה צדק וחוותה את כל מה שהארץ שלנו דחסה לתוך פרק הזמן הקצר, במושגים של אומה, שחלף מאז. כבחורה הובילה על אופניה נשק מחתרתי תוך ניצול העובדה שהבלונדינית כחולת העיניים לא תעורר את חשדם של האנגלים (ואכן, כך סיפרה לי, באחת הפעמים כאשר חלפה ליד קבוצת שוטרים נשמטה החבילה מאופניה ואלו, באבירות, הרימו בעצמם את החבילה ומסרוה לה). היא התחתנה בגיל צעיר וכמו מרבית הנשים בנות דורה הלכה אחרי בעלה במדבר, בארץ לא זרועה. אלא שאצלה זו לא היתה רק פראזה. בשנותיהם הראשונות של הזוג הצעיר הם חיו בצריף על גדת ים המלח. אבי, יבדל"א, אומר שזו היתה התקופה היפה בחייהם (אצל הדור הזה גם הרומנטיקה היתה רומנטית...). אבל גם לחיים נוצצים של אשת נספח צבאי באירופה של שנות החמישים התאימה, ודמותה האלגנטית בשמלות הערב הארוכות של התקופה היא אחד הזכרונות המוקדמים שלי. כ"אשת מפקד" למופת, עמדה לצד אבי בשיאים, וגם בתהומות של ימי המשחתת אילת והצוללת דקר ובמשך שנים היתה הכתובת לאלמנות והיתומים של אותן טרגדיות. אחר כך גם חוותה את האבדן הנורא של אחותי גיליה, וגם את הכאב הזה אצרה בגבורה אצילית. מהיום הן קבורות זו לצד זו, לעולם.
כפי שאבי אומר אנחנו לא משפחה של פסטיבלים, לכן לא הקפדנו על הפצת הידיעה בדבר לכתה - ועם מי מכם שנפגע מכך הסליחה. ובהקשר לכך אני רוצה לומר לכם עוד משהו שאותו למדתי מאיש חכם אחד: אם אתם רואים צורך לבקר אצלי באבלי, עצרו רגע. אותי מספק עצם רצונכם ואילו הזמן שהתכוונתם להקדיש לי מוטב שתמהרו ותקדישו אותו לאמכם, או לאביכם (אם שפר עליכם גורלכם ועודם בחיים). את הזמן הזה לא תוכלו להשיב כשיהיה מאוחר מדי.
ניפגש בשמחות
אודי