ספרו של מישל וולבק, כניעה, זכה לפרסום רב לאחר סדרת הפיגועים בצרפת ומחברו אף נאלץ לרדת למחתרת לתקופה. הספר מתאר אתצרפת לאחר שנציג מפלגת האיסלם זוכה בבחירות לנשיאות ומפלגתו מקימה את הממשלה ביחד עם מפלגות השמאל. פרנסואה, מרצה באוניברסיטה, פשוט ישנו. אין לו שום דבר למות למענו, אין לו תקווה, גם לא יאוש. הוא אפילו לא טרח להצביע בבחירות. עם הוריו (הגרושים) הוא כבר שנים לא בקשר, אחים ומשפחה אין, חברים גם אין. את עיקר זמנו הוא מבלה באוניברסיטה, מנצל את קסמו על סטודנטיות צעירות, מתמסר בעיקר לאהובתו מרים, סטודנטית צעירה יהודייה, וכשאין ברירה פונה גם למקומות אחרים. עליית האיסלם לא ממש מוצאת חן בעיניו, אבל מה הוא יכול לעשות?
לא הרבה.

“כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה” – כך מסיים ספר תהילים בקביעה שהיא כנראה נכונה בהתחשב בכך שהמילים הנפוצות ביותר בעולם שמקורן בעברית הן אמן והללוי-ה. בכל התנ”ך, המילא נשמה משמעותה פעולת הנשימה או מישהו שנושם. גם בעלי חיים. כל מי שנשמה באפו, חייב להלל את ה’.
מאז למילה נשמה מובנים נוספים. קשים להגדרה. נפש? תודעה? תבונה? Mind? Soul? קשה לדעת. הנשמה היא כל אותן מילים שנכתבו למעלה, אבל מבחינה אמונית יהודית אורתודוכסית, הנשמה היא חלק אלוקה ממעל. אותו חלק בבני אדם שמקורו בעולמות העליונים.
התפילה הראשונה אותה אומר יהודי בבוקר היא: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”. כמובן שגם לפני אלפי שנים ידעו שפעולת הנשימה עצמה, הפעולה הטכנית של הוצאת והכנסת אוויר לראות, לא מפסיקה בזמן שינה וברור שהתפילה מדברת על נשמה במובן נעלה יותר. ברכת הנשמה הנאמרת מיד לאחר מכן מחזקת זאת: “אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא.. אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי…”.
![]() |
| ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש שבעת המינים |