שבוע לפני שהתחלתי לקרוא את הספר טובת הילד, שמעתי שיחה קצרה מאת פרופסור יונתן הלוי, מנהל בית החולים שערי צדק בירושלים, על דילמות אתיות בניהול בית החולים, בהיבטים הכלליים הנמצאים בפרקטיקת המשפטית המערבית ובהיבטים הנהוגים בישראל. בסופו של דבר שמחתי שלא אני הוא זה שצריך לקבל החלטות שמשמעותן הין בין חיים למוות בתדירות של מדי יום ביומו.
הספר טובת הילד, שהוא הספר הראשון שיוצא לי לקרוא מאת איאן מקיואן, עוסק בעניינים אלו. כבר באקספוזיציה מובא מקרה קשה ביותר שהובא בפני השופטת פיונה מיי, גיבורת הספר, על תאומים סיאמים שאין אפשרות ששניהם יחיו, וניתוח מורכב שיציל אחד מהם, לא יאפשר לשני לחיות. לבית החולים המלצות משלו, להורים רצונות משלהם, והשופטת נדרשת להכריע. כדי להגביר עוד את המתח בין המשפט לדת, מובא מקרה נוסף, הפעם של זוג יהודים חרדים שהתגרשו ונאבקים באילו מוסדות לימוד ילמדו בנותיהם: האם במוסדות של העדה החרדית או בבתי ספר פתוחים יותר. כל אלו משמשים רק הקדמה למקרה המרכזי של הספר, נער החולה בסרטן שדתו (עדי ה’) אוסרת עליו לקבל עירוי דם וכתוצאה מכך אינו יכול לקבל טיפול שיציל את חייו. הנער עצמו והוריו מתנגדים לטיפול, אולם מהי טובתו של הילד (שהוא כבר כמעט בגיר בן 18)? נציין רק שערך החיים עולה בספר והוא ערך יהודי שלרוב אינו נכלל בקריטריונים המשפטיים המקובלים באירופה. בניגוד לכת עדי ה’, ביהדות פיקוח נפש דוחה איסורים בהתאם לעקרון של “…אשר יעשה אותם האדם וחי בהם…” הדת אינה יכולה לגרום לאדם למות, וכך מי שנדרש לאכול מזון לא כשר כדי להירפא או לעשות פעולות בשבת, רשאי לעשות כן.