שוד המסורתיות
2 views
Skip to first unread message
אוריאל פרנק
Nov 24, 2022, 1:07:23 PM11/24/22
to
שוד המסורתיות
המסורתיות שהתפתחה בארצות המזרח כופפת את ראשה להלכה אך נותרת פתוחה ומכילה גם לאלו שלא מקפידים על כל פרטיה. הניסיון של המסורתיות החדשה לרכוב עליה ולהפוך את החיבוק המקרב לאידאולוגיה אנטי־הלכתית היא ניצול לרעה
הרב אברהם וסרמן
חשוון תשפ"ג
4 דק' קריאה
פירושים רבים למושג "מסורתיות", ותקצר היריעה מהכיל. במובנה השגור והקלאסי הכוונה לחברה שחייה מחוברים לאמונה בה' והיא מאמינה בהשגחתו בעולם, במתן תורה ובשכר ועונש ומקבלת באופן עקרוני את השולחן־ערוך. התורה מחברת את המסורתיים לשרשרת הדורות, ולרבנים שעמם מתייעצים בשאלות הלכתיות, מבקשים מהם ברכות ומזמינים אותם לשמחות או לניהול השִבעה. הקשר המשפחתי ויחסי הקרבה, החום והאכפתיות בולטים במיוחד. במשפחות רבות ישנו רב שהוא המורה הרוחני־הלכתי של המשפחה המורחבת (לא רק "סבא שלי היה רב"). גם רב בית הכנסת השכונתי הוא כתובת להתייעצות הלכתית או רוחנית וחינוכית.
יחד עם זאת, המסורתיים אינם שומרים על כל ההלכות. יש והמטבח כשר למהדרין, הגבר מניח תפילין, האישה שומרת על טהרת המשפחה, אבל נוסעים בשבת לטייל. לעיתים נוסעים לסבא וסבתא שומרי המצוות, אך שמחים לארח גם את הילדים שמחללים שבת. שם מתקיימת סעודת שבת לכל פרטיה ודקדוקיה, שבסופה מברכים ברכת המזון. סביר להניח שלא פעם ייאנחו המארחים בצער על חילול השבת כשהילדים והנכדים כבר נסעו, אבל הם כבר לא ישמעו.
זו רק אחת הדוגמאות להרכבים מגוונים של שמירת מצוות חלקית. לעיתים, בעקבות אירוע מטלטל, מקבלים על עצמם "להתחזק" אם בשמירת שבת ואם בהנחת תפילין ועוד. אך יש ומרוץ החיים, החברה החילונית שבתוכה הם חיים או סיבות אחרות גורמים לרפיון גם בדברים שהיו רגילים בהם.
לא אידאולוגיה יש כאן אלא סגנון חיים אשר מכיר בסמכות ההלכה ובנושאי דברה – הרבנים, אך בפועל אינו מקיים חלקים ממנה. לעיתים אף נשמע ביטויים המביעים את הרצון העקרוני לשמור יותר, "אבל קשה לי" או "בעלי לא מסכים", "אשתי לא מסכימה" ועוד. סגנון חיים זה, אשר מעריך כל מעשה דתי קטן או גדול – הרבה חיוב ויופי יש בו. להבדיל מן התפיסה הקיצונית הזרה ליהדות של "הכול או לא כלום". המסורתי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות גם בנושא הדתי – תקיים מה שתרצה, פחות או יותר, אבל אתה משלנו. יש לך שייכות. מכאן גם פתוחה הדרך לכל כיוון, הן להפחית או להוסיף בקיום ההלכה. במקרים רבים ככל שמתבגרים הולכים ומקיימים יותר ויותר את ההלכה, עד שיאמרו "תמיד הייתי מחובר, מסורתי. עכשיו אני דתי".
ניצול ציני של הלב הרחב
בשנים האחרונות יש המנסים להפוך את המסורתיות מסגנון פרקטי לאידאולוגיה המכריזה שאין לה מחויבות לעולם ההלכה. ובמילים פשוטות – שאותן לא תמיד אומרים, כדי לא לחשוף את הכוונה האמיתית - כפירה בסמכות ההלכה כגורם מחייב.
בעצם, זהו סוג של רפורמה בסגנון מזרחי. מין זרימה מכילה השוללת גורם מחייב בטענה כי כל אדם רשאי לחיות כרצונו, לא רק במובן המעשי אלא גם כאידאולוגיה. לצד זה שומרים על קשר ברמה כזו או אחרת עם פרקטיקה יהודית – סעודות חג, מנהגים בולטים ומצוות לפי בחירה וטעם אישי. אג'נדה כזו תחסום כמובן את המסורתי מלהפוך לדתי – שהרי הוא לא מקבל סמכות מחייבת.
הניסיון להלביש אג'נדות על הציבור המסורתי, על סבא וסבתא שמקבלים בשמחה את הילדים שנוסעים אליהם בשבת, אינו אלא ניצול ציני של הלב הטוב והכנסת האורחים. הרוב המוחלט של המסורתיים לא נמצא שם ולא מוכן להגדרה זו.
הראי"ה חי בדור שבו רבים נטשו את מצוות התורה. בהתבוננות לעומק הוא חושף את אחת הסיבות לפריקת העול: מאיסת החוקיות. הבריחה מהמחויבות אשר מקיפה את חיי האדם על כל מרחביהם. זו היורדת לפרטי פרטים של קשירת התפילין דווקא על המקום הגבוה שבזרוע ועל המקום שבו מוחו של תינוק רופס. האוסרת לבשל בשבת, ואפילו לדבר במכשיר סלולרי או לשלוח הודעה.
כיוון שכך, דרישת קרבת אלוקים מחפשת דרך נוחה וקצרה, רגשית, מכילה ומאפשרת. משהו שבא מתוכו של אדם, לא ממקור סמכות חיצוני לו. העיקר - תאמין. תאמין שהקב"ה טוב ומיטיב ולכן הוא עצמו אינו מעוניין בפרטי ההלכה הדווקניים. ובפרפרזה הפוכה של המשפט הידוע, א־לוהים לא נמצא בפרטים. העיקר שאתה נחמד, עוזר לאנשים, מכבד את ההורים, מכבד את המסורת, מנשק את ספר התורה והמזוזה. מה עוד צריך?
אורות גנובים
בעומק העניין, מסביר הראי"ה, זו תפיסה נוצרית שהשפיעה גם על חלקים בעם ישראל (מאמרי הראי"ה, עמ' 290-288). במבט ראשון זה נשמע מפתיע. אבל כך כתב גם דוד פלוסר, אחד מחוקרי הנצרות הגדולים: "לפי תורת פאולוס, הכול תלוי בחסדי הא־ל בלבד, לא במעשי האדם". הנוצרים מאמינים, וזה יסוד דתם, שהאמונה במותו ותחייתו, כביכול, של מושיעם תציל אותם מאשה של גיהינום. המבנה הדתי של הנצרות שם אפוא את הדגש על האמונה המושיעה.
כלומר, האדם רצה לברוח מהחוקיות, לכן יצר אידאולוגיה רוחנית דתית אחרת. אלא שברצונו להישאר מחובר להתגלות האלוקית שבהר סיני ולחיי נצח, המציא טוויסט בעלילה והפך את התורה לברית ישנה שכבר אינה רלוונטית. כעת, טען, יש ברית חדשה אשר נטשה את החוק אבל מאמינה במציאות הבורא, חידוש העולם, השגחתו, שכר ועונש, רצון לטוב ועוד. לכן גם אימצה את מוסר הנביאים באופן תלוש מחמשת חומשי תורה. היא העדיפה להדגיש את המוסר והצדק, היחס לחלש ועוד – כשכל אלה עניינים חשובים הכלולים בתורה ובמצוותיה. זו בדיוק הבעייתיות בגניבת האורות שבתורה תוך ניתוקם מהצד המצוותי־מעשי.
כאן יהיה מי שיטען – הגזמת! אין כעת מי שממציאים דת חדשה, ולא מאמינים באותו האיש, ואתה קורא לזה נצרות? אכן אין זו נצרות. גם הראי"ה לא האשים את פורקי העול בכך. אבל היסוד, מאיסת החוקיות, משותף לשתי תופעות אלה. להבדיל מהנצרות שטענה להתגלות חדשה, כאן עומד האדם במרכז, זה אשר אינו נזקק להתגלות, ובוחר מן המסורת הישנה לפי טעמו. מין תערובת של האדם המורד עם פוסט־מודרניזם בציפוי של אופנת וינטג' המתרפקת על בית סבא וסבתא.
אכן, סבא וסבתא תמיד ישמחו לקבל אתכם. גם אם תבואו ברכב בליל שבת. נא לא להלביש עליהם אג'נדות לא להם.
מתוך העיתון 'בשבע'
יחד עם זאת, המסורתיים אינם שומרים על כל ההלכות. יש והמטבח כשר למהדרין, הגבר מניח תפילין, האישה שומרת על טהרת המשפחה, אבל נוסעים בשבת לטייל. לעיתים נוסעים לסבא וסבתא שומרי המצוות, אך שמחים לארח גם את הילדים שמחללים שבת. שם מתקיימת סעודת שבת לכל פרטיה ודקדוקיה, שבסופה מברכים ברכת המזון. סביר להניח שלא פעם ייאנחו המארחים בצער על חילול השבת כשהילדים והנכדים כבר נסעו, אבל הם כבר לא ישמעו.
זו רק אחת הדוגמאות להרכבים מגוונים של שמירת מצוות חלקית. לעיתים, בעקבות אירוע מטלטל, מקבלים על עצמם "להתחזק" אם בשמירת שבת ואם בהנחת תפילין ועוד. אך יש ומרוץ החיים, החברה החילונית שבתוכה הם חיים או סיבות אחרות גורמים לרפיון גם בדברים שהיו רגילים בהם.
לא אידאולוגיה יש כאן אלא סגנון חיים אשר מכיר בסמכות ההלכה ובנושאי דברה – הרבנים, אך בפועל אינו מקיים חלקים ממנה. לעיתים אף נשמע ביטויים המביעים את הרצון העקרוני לשמור יותר, "אבל קשה לי" או "בעלי לא מסכים", "אשתי לא מסכימה" ועוד. סגנון חיים זה, אשר מעריך כל מעשה דתי קטן או גדול – הרבה חיוב ויופי יש בו. להבדיל מן התפיסה הקיצונית הזרה ליהדות של "הכול או לא כלום". המסורתי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות גם בנושא הדתי – תקיים מה שתרצה, פחות או יותר, אבל אתה משלנו. יש לך שייכות. מכאן גם פתוחה הדרך לכל כיוון, הן להפחית או להוסיף בקיום ההלכה. במקרים רבים ככל שמתבגרים הולכים ומקיימים יותר ויותר את ההלכה, עד שיאמרו "תמיד הייתי מחובר, מסורתי. עכשיו אני דתי".
ניצול ציני של הלב הרחב
בשנים האחרונות יש המנסים להפוך את המסורתיות מסגנון פרקטי לאידאולוגיה המכריזה שאין לה מחויבות לעולם ההלכה. ובמילים פשוטות – שאותן לא תמיד אומרים, כדי לא לחשוף את הכוונה האמיתית - כפירה בסמכות ההלכה כגורם מחייב.
בעצם, זהו סוג של רפורמה בסגנון מזרחי. מין זרימה מכילה השוללת גורם מחייב בטענה כי כל אדם רשאי לחיות כרצונו, לא רק במובן המעשי אלא גם כאידאולוגיה. לצד זה שומרים על קשר ברמה כזו או אחרת עם פרקטיקה יהודית – סעודות חג, מנהגים בולטים ומצוות לפי בחירה וטעם אישי. אג'נדה כזו תחסום כמובן את המסורתי מלהפוך לדתי – שהרי הוא לא מקבל סמכות מחייבת.
הניסיון להלביש אג'נדות על הציבור המסורתי, על סבא וסבתא שמקבלים בשמחה את הילדים שנוסעים אליהם בשבת, אינו אלא ניצול ציני של הלב הטוב והכנסת האורחים. הרוב המוחלט של המסורתיים לא נמצא שם ולא מוכן להגדרה זו.
הראי"ה חי בדור שבו רבים נטשו את מצוות התורה. בהתבוננות לעומק הוא חושף את אחת הסיבות לפריקת העול: מאיסת החוקיות. הבריחה מהמחויבות אשר מקיפה את חיי האדם על כל מרחביהם. זו היורדת לפרטי פרטים של קשירת התפילין דווקא על המקום הגבוה שבזרוע ועל המקום שבו מוחו של תינוק רופס. האוסרת לבשל בשבת, ואפילו לדבר במכשיר סלולרי או לשלוח הודעה.
כיוון שכך, דרישת קרבת אלוקים מחפשת דרך נוחה וקצרה, רגשית, מכילה ומאפשרת. משהו שבא מתוכו של אדם, לא ממקור סמכות חיצוני לו. העיקר - תאמין. תאמין שהקב"ה טוב ומיטיב ולכן הוא עצמו אינו מעוניין בפרטי ההלכה הדווקניים. ובפרפרזה הפוכה של המשפט הידוע, א־לוהים לא נמצא בפרטים. העיקר שאתה נחמד, עוזר לאנשים, מכבד את ההורים, מכבד את המסורת, מנשק את ספר התורה והמזוזה. מה עוד צריך?
אורות גנובים
בעומק העניין, מסביר הראי"ה, זו תפיסה נוצרית שהשפיעה גם על חלקים בעם ישראל (מאמרי הראי"ה, עמ' 290-288). במבט ראשון זה נשמע מפתיע. אבל כך כתב גם דוד פלוסר, אחד מחוקרי הנצרות הגדולים: "לפי תורת פאולוס, הכול תלוי בחסדי הא־ל בלבד, לא במעשי האדם". הנוצרים מאמינים, וזה יסוד דתם, שהאמונה במותו ותחייתו, כביכול, של מושיעם תציל אותם מאשה של גיהינום. המבנה הדתי של הנצרות שם אפוא את הדגש על האמונה המושיעה.
כלומר, האדם רצה לברוח מהחוקיות, לכן יצר אידאולוגיה רוחנית דתית אחרת. אלא שברצונו להישאר מחובר להתגלות האלוקית שבהר סיני ולחיי נצח, המציא טוויסט בעלילה והפך את התורה לברית ישנה שכבר אינה רלוונטית. כעת, טען, יש ברית חדשה אשר נטשה את החוק אבל מאמינה במציאות הבורא, חידוש העולם, השגחתו, שכר ועונש, רצון לטוב ועוד. לכן גם אימצה את מוסר הנביאים באופן תלוש מחמשת חומשי תורה. היא העדיפה להדגיש את המוסר והצדק, היחס לחלש ועוד – כשכל אלה עניינים חשובים הכלולים בתורה ובמצוותיה. זו בדיוק הבעייתיות בגניבת האורות שבתורה תוך ניתוקם מהצד המצוותי־מעשי.
כאן יהיה מי שיטען – הגזמת! אין כעת מי שממציאים דת חדשה, ולא מאמינים באותו האיש, ואתה קורא לזה נצרות? אכן אין זו נצרות. גם הראי"ה לא האשים את פורקי העול בכך. אבל היסוד, מאיסת החוקיות, משותף לשתי תופעות אלה. להבדיל מהנצרות שטענה להתגלות חדשה, כאן עומד האדם במרכז, זה אשר אינו נזקק להתגלות, ובוחר מן המסורת הישנה לפי טעמו. מין תערובת של האדם המורד עם פוסט־מודרניזם בציפוי של אופנת וינטג' המתרפקת על בית סבא וסבתא.
אכן, סבא וסבתא תמיד ישמחו לקבל אתכם. גם אם תבואו ברכב בליל שבת. נא לא להלביש עליהם אג'נדות לא להם.
מתוך העיתון 'בשבע'
ועוד באותו עניין:
יש דבר כזה אשכנזי-מסורתי וכדאי להכיר בו
- גיא אלאלוף
- 15/08/2022
- 15:00
הרב אברהם וסרמן מבקש להאיר את תופעת המסורתיים יוצאי אשכנז; לטענתו הרבנים האשכנזים הכילו לא פחות, אבל נאלצו להתמודד מול מלחמת אנטי-דת כבדה
Reply all
Reply to author
Forward
0 new messages