הרב קוק (תמיד) צודק
אוריאל פרנק
גם אחרי תשעים שנים, הרב קוק תמיד צודק
תשעים שנה הן פרספקטיבה טובה על מנת לראות עד כמה צדק הרב קוק בחזונו בנושאים שונים - חרף התנגדות של זרמים חילוניים ודתיים.
תשעים שנה הן פרספקטיבה טובה על מנת לראות עד כמה צדק הרב קוק בחזונו בנושאים שונים - וזאת חרף התנגדות אדירה של זרמים חילוניים ודתיים במהלך השנים - התנגדות שעדיין לא נאמרה עליה בקשת סליחה והודאה על האמת.
נביא ברשותכם מספר דוגמאות מוחשיות כדי להסביר את הדברים.
1. עלייה לארץ ישראל: בשנת תרס"ד, 1904 בשעה שהגיע הראי"ה קוק לנמל יפו היו בארץ ישראל לא יותר מ50,000 יהודים (כחצי אחוז מיהודי העולם). התנועה הציונית של אחרי משבר אוגנדה הייתה באותה עת בשפל המדרגה ולא נראה היה כי חלומותיו של הרצל על "מדינת היהודים" עתידים לקרום עור גידים.
מעבר לים המציאות הייתה שונה בתכלית. מיליון יהודים שחיו במדינות מערב אירופה היו בשיאו של תהליך האמנציפציה והשתלבו במהירות בחברה ובכלכלה המפותחים שבארצותיהם. במזרח אירופה אמנם סבלו היהודים מאנטישמיות וגזרות אולם המונים מהם כבר מצאו פתרון למצוקתם בהגירה ל"ארץ הזהב" שבאמריקה או בתנועה הקומוניסטית שהבטיחה שוויון וחירות. גם בקרב יהודי המזרח היו רבים שסברו כי הכיבוש הצרפתי של ארצותיהם שהתרחש באותם ימים עתיד להביא אותם לימים של שגשוג ופריחה.
הרב, שעלה לארץ בעיצומה של העלייה השנייה, כתב וקרא באינסוף במות לעם ישראל לשוב לארץ ישראל וקריאתו נתפסה כמנותקת מהמציאות. הוגי דעות חילונים ורפורמים גיחכו לחזונו של הרב קוק וחבריו, והציגו אותם כ"הוזי פלשתינה". מפאת כבודם, לא נזכיר את שמותם של לא מעט מרבני העולם החרדי שכינו את הרב כ"אפיקורס" עקב תמיכתו בעלייה לארץ ובחלוצים; והתעקשו להיאחז בקרנות מזבח הגלות, כיום מאה שנים לאחר מכן, יותר ממחציתו של העם היהודי יושב בארץ ישראל.
אלו שנענו לקריאת הרב חוו תקופות של קשיים ומשברים אך השפיעו על עיצובה ודמותה של שיבת ציון שהוכחה כהצלחה הגדולה ביותר של העת החדשה. אלו שנותרו בגולה לאסוננו נספו ברובם בעת החורבן שחוללו הנאצים ועוזריהם. אחרים שהיגרו לארה"ב וארצות המערב, הגיעו תכופות לחיים נוחים, אך אחוזי ההתבוללות בקרבם מרקיעי שחקים.
בשנת תשפ"ה, תשעים שנה לאחר פטירתו של הרב, המצב הוא מופלא: כשבעה וחצי מיליוני יהודים חיים בארץ בקהילות משגשגות, וכל מי שעיניו בראשו מיהודי חו"ל נושא עיניו לארץ ישראל. הרב קוק צדק! אגב, גם אבי סבנו - הרב אברהם יוסף לונדין זצ"ל, היה מרבני ליטא ועלה לארץ בזכות השתדלותו של הרב קוק להשיג לו (אישור) סרטיפיקט, ששת מאחיו שנותרו בגולה - נספו בשואה.
2. הלוחם הישראלי: אלפי השנים חיו יהודים בגלות מרה תחת גזרות הנוצרים והמוסלמים. מטבע הדברים בהיותם מיעוט קטן ונרדף נאלצו היהודים לעשות הכל כדי להתחמק מרדיפות השלטון, ואל מול המוני פורעים לא יכלו היהודים ללחום באופן יעיל.
גם הניתוק של רוב היהודים מעולם המעשה השפיע על הדימוי של היהודי כחלש וכנוע. המהפכה הציונית הציבה מודל חלופי של "יהדות השרירים" והמוני צעירים בארץ ובגולה העריצו את דמויותיהם של השומרים הרוכבים על סוסיהם בהרי הגליל, החלוצים העובדים בשדות העמק, הלוחמים הנועזים של ימי המנדט ולאחר מכן של צה"ל.
דומה היה ששני המודלים עומדים מעתה זה מול זה: היהודי הגלותי, השקוע בלימוד תורה, מנותק מהעולם, מזניח את גופו ונרתע מכל מאבק פיסי; ולעומתו היהודי החדש-החסון והלוחם, אך זה גם שהשליך מאחורי גוו את המורשת, המסורת וההלכה.
הרב קוק חזה מודל שלישי, של לוחם אמוני היונק את גבורתו מן המסורת התורנית ומיישם אותה בגבורה צבאית. מאה שנים לאחר דבריו של הראי"ה העולם נראה שונה לחלוטין: דורות של לוחמים נועזים עיצבו את המודל של החייל הדתי המסיים מסלול בסיירת יחד עם מסכת בש"ס.
בדורנו, לוחמי הציונות הדתית הם עמוד השדרה של צבא היבשה ולצערנו מצויים גם בראש הנופלים. לא נגזים לומר שלולא חזונו של הרב קוק והמסגרות שהקימו תלמידיו ותלמידי תלמידיו - לא היה כיום למדינת ישראל משאב גדול של לוחמים בעלי מוטיבציה והתמסרות מול אתגרי השעה. במלחמה האחרונה הדברים ניכרו ביתר שאת.
3. אהבת ישראל: גלי הכפירה והחילון של העת החדשה העמידו בפני רבני ישראל שאלה נוקבת: האם המוני הצעירים שהשליכו מאחורי גוום את המסורת היהודית ראויים להוקעה ולשנאה או שמא מדובר במשהו אחר? הנטייה של רבים מגדולי התורה הייתה לכאורה לזהות אותם עם הכופרים מדורות עברו ולהילחם עימם מלחמת חורמה.
מאידך, החילונות החדשה ראתה בשומרי מסורת ישראל אנשים שאבד עליהם הכלח ויש להתנער מהם על מנת לאפשר לעם היהודי למצוא את מנוחתו בעולם המודרני. המילה "אחדות", שכה מצויה בימינו, כמעט ולא נשמעה אז.
הראי"ה חשב אחרת. באחד ממאמריו הראשונים בארץ ישראל, מאמר "הדור", קבע הרב קוק כי "בין באבות (הדתיים) בין בבנים (החילונים) נמצא המון דברים טובים". לדעת הרב, היותה של התרבות החילונית המודרנית בעלת איכות שכלית, ערכית, חברתית ולאומית - מעידה שכפירתה אינה נובעת מיצרים גרידא אלא מחיפוש אחר תורה גדולה שהלכה והטשטשה בימי הגלות. הרב קוק היה בין הראשונים שקרא לאחדות גם בהקשרים אחרים כדוגמת ימין ושמאל (הפסקה הידועה בספר אורות על "שלש כוחות המתאבקים במחננו") או בדבר החילוקים בין העדות השונות (מאמר "לשני בתי ישראל"). מאה שנים מאוחר יותר מתברר כי הרב קוק (שוב) צדק: מחד, גדולי מתנגדיו מהעולם החרדי מעלים כיום על נס את רעיונות "הקירוב" ו"אהבת ישראל". מאידך, העולם החילוני, עם הביקורת האדירה שיש לו על החברה החרדית, מכיר בנוכחותה ומייגע את מוחו כיצד לשתף אותה בהוויה הישראלית.
המילה "אחדות" כיום היא אולי המילה הנדושה ביותר בציבוריות הישראלית (מה שכבר מעכב לפעמים את תלמידי הרב קוק להילחם במבקשי רעתה של המדינה, אבל זהו נושא למאמר אחר). בין כה וכה, קשרי המשפחה הטריוויאליים בין העדות השונות; חיים אזרחיים משותפים בין הצד הימני והצד השמאלי במפה הפוליטית; מפעלי החסד של המגזר החרדי הפתוחים לכלל החברה; ההתקרבות של חלקים גדולים בחברה החילונית למסורת; ההשתלבות (האיטית) של המגזר החרדי בכלכלה הישראלית; וכמובן הציבור הענק המסורתי-דתי-לאומי שבו כל החיבורים הם פשוטים וטבעיים יותר - כל אלה מעידים שאנחנו פה ממשיכים לחיות ביחד כפי שחזה הרב.
4. תורת ארץ ישראל: הרב, שמגיל צעיר נודע כמתמיד וגאון בלתי רגיל בכל ענפי התורה הבין כי בדור של תחיה אי אפשר יותר להסתפק בתורתה של הגלות. בארץ ישראל אמורה להתפתח תורה אחרת. בראש ובראשונה היו אלו לימודי האמונה. מחשש שמא יביאו לשאלות של כפירה ותהייה על החיים המסורתיים וקיום המצוות, העדיפו ראשי הישיבות בדורות האחרונים להימנע מללמד ספרים אלו.
כך קרה, שכאשר הסתערה תנועת ההשכלה במלוא עוצמתה על מבצרי התורה (בעיקר באירופה) התקשו תלמידי הישיבות לענות לשאלות ולעמוד מול אתגריה המורכבים של המודרנה. הרב קוק טען כי בדור של תחיה וגאולה אין לפחד משום אתגר וכי הגיעה העת לשוב אל כל חלקי התורה. הספרות העצומה שכתב הרב בכל תחומי האמונה המתבססת גם על ספרות הסוד וידע כללי אדיר - הייתה התשתית שעליה נכתבו רוב ספרי "האורות".
קריאתו של הרב יצרה מהפכה: אלפי הלומדים בישיבות הפועלות לאור דרכו שוקדים, לצד לימוד הש"ס והפוסקים, על כתביו ומאות הפירושים אותם כתבו תלמידיו ותלמידי תלמידיו. שאלות כמו "תורה ומדע", "סתירות בין תורה לארכיאולוגיה", "יחסה של התורה לתנועות חברתיות" - שבדורות הקודמים הובילו תלמידי ישיבות הישר לזרועות החילון - מקבלות מענה מחויך מכל לומד ממוצע המכיר את כתבי הרב. הרב לא הסתפק בכך. הוא קרא לשוב אל לימוד התלמוד הירושלמי שהוזנח במשך השנים; ללמוד תנ"ך כסדרו בצורה שיטתית; להעמיק גם בחלקי האגדות שבש"ס; לחבר בין ספרות ההלכה לאגדה; לכתוב ספרי מבואות וסיכומים לכל ענפי התורה ועוד ועוד.
תשעים שנה לאחר פטירתו של הרב עולם התורה נראה שונה לחלוטין. מעבר לכמות הלומדים באופן ישיר מבית מדרשו של הרב קוק - שמנו בזמנו עשרות בודדות וכיום עשרות אלפים - ישנם מעגלים עקיפים שנהנים כבר כמה דורות מיצירות כמו הלכה ברורה; האנציקלופדיה התלמודית; ביאורים לתנ"ך; ומבחר עצום של שיעורי אמונה הזמינים לכל. גם בעולם התורה החרדי יש התעסקות גוברת והולכת בעולם המחשבה (ולו כדי "לקרב רחוקים"); תורת הנפש וכדומה. את צדקת חזונו של הרב ניתן לראות במדד החיצוני ביותר של עולם התורה - ההעתקה הפיזית של מרכזי התורה באירופה, צפון אפריקה וארה"ב - לארץ ישראל! לפני כמאה שנים עולם התורה בארץ ישראל היה חיוור ועלוב לעומת ישיבות הענק של הגלות.
הרב קוק כתב אז מאמרים לחזק את רוחם של תלמידי החכמים הארץ הישראלים וניבא שישיבות הגלות שייכות לעבר ואילו הישיבות הארץ ישראליות הן העתיד. וצדק, כמו תמיד.
5. מדינת ישראל: בתחילת המאה ה-20 החזון הציוני היה נחלתם של מעטים בלבד. הרעיון שהעם היהודי יצליח להקים מדינה עצמאית נראה חסר סיכוי; והמחשבה שמדינה זו תנוהל מתוך חיבור למסורת היהודית הייתה בגדר הזיה.
מחד, התנועה הציונית חלמה על "מקלט לילה", מדינה שבה עם ישראל יהיה ככל העמים. אפילו ראשוני התנועה הציונית הדתית "המזרחי" שחרדו שמא התנועה הציונית הצעירה תקים מדינה בעלת אופי חילוני, תבעו וקיבלו מהרצל את ההבטחה ש"הציונות דבר אין לה עם הדת".
מאידך, בקרב שלמי אמוני ישראל לא נרשמה התלהבות גדולה, בלשון המעטה, מהרעיון להקים מדינה יהודית. זכר אחריתה של ממלכת החשמונאים, אופייה של הלאומיות החילונית באירופה ובעיקר דמותם של מנהיגי התנועה הציונית והחשש (המוצדק) שהמדינה אותה יקימו תייצר זהות לאומית מנוכרת לתורה ומצוות - הרחיק את רוב ציבור בני התורה מחלום המדינה. חלום מלכות דוד, טענו רבנים רבים, יתגשם רק שיבוא הגואל באופן ניסי.
בספר "אורות", שהודפס לראשונה כשלושים שנה לפני הקמת המדינה, טבע הרב קוק בפעם הראשונה את המילים: "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם" (אורות ישראל ו, ז). אל מול החולמים על מדינה חילונית מחד גיסא, ומול המבקשים להקים מדינה רק בימות המשיח מאידך גיסא - טען הרב קוק שייעודו של עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש" יתממש בהקמת מדינה יהודית באופן מעשי כאן בדורנו. תשעים שנה אחרי, 'מתיישרת' האומה לחזון הגדול: הציבור החרדי משתלב ברצונו ושלא ברצונו במערכות המדינה. למעט קבוצות שוליים כדוגמת "נטורי קרתא", קיומה של מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת אצל כל בר דעת.
הדוגמא המובהקת להשתלבות הציבור החרדי היא ההשתתפות בבחירות. בקום המדינה ובעשורים הראשונים הדעה הרווחת הייתה שיש אמנם הכרח להשתתף ב"בחירות לכנסת הציונית" אולם "לא לשמש שרים"; וכיום כידוע המצב שונה לחלוטין.
בציבור החילוני, לאחר שנים רבות של התנכרות למסורת ולדת, הבשילה ההכרה שלולא חיבור לזהות ולשורשים היהודים - המדינה לא תחזיק מעמד. הדברים ניכרים בעיקר בתחומי ההתיישבות והביטחון בו צאצאי מייסדי המדינה מפנים את מקומם לכוחות המסורתיים והדתיים שגדלים דמוגרפית ותרבותית.
כיום, בראש מערכות רבות במדינה עומדים בוגרי בתי המדרש של תורת הראי"ה האומרים את תפילת ההלל ביום העצמאות: בצבא, בזרועות השלטון, המחקר, בתעשייה, בתקשורת ובכלכלה. קיומה והתעצמותה של מדינת ישראל וחיבורה לשורשיה היהודים היא עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה יותר.
הרב קוק, כמו תמיד, צדק.