Fw: גיליון שבת בשבתו
Uriel Frank
<zo...@emailcampaign.co.il>:
גיליון 1450: ויצא י' בכסלו תשע"ג
גיליון מעוצב להורדה נקודת מבט
> החוסן הלאומי נעוץ בבית האלקים / ח''כ זבולון אורלבבמרכז פרשתנו עומד מאבק הישרדותו של יעקב אבינו מול כוונת עשו להרגו, ומול התנכלויותיו החוזרות ונשנות של לבן. בעת כתיבת מאמר זה מתנהל מבצע 'עמוד ענן' ברצועת עזה במלוא עוזו. מבצע זה מהווה תזכורת לסדר העדיפויות הלאומי הנכון, והוא המאבק על עצם קיומנו כמדינת העם היהודי בארץ ישראל, מול כוונה איסלמית להשמידנו.
הרמב"ן מפרש את אריכות התורה בפירוט סיפורי האבות (רמב"ן, בראשית יב,י) בשל היותם "מעשה אבות סימן לבנים" - את אשר אירע לאבות יארע גם לבנים. אנו חווים היטב אימרה זו גם בימים אלה. וכבר ביטא זאת רשב"י: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי במדבר סט).
אבני הפרשה
פרשתנו היא גם פרשת ה'אבן'; האבן חוזרת ומוזכרת בפרשה כעשר פעמים, והיא המילה המדריכה והמשמעותית בפרשה. הפרשה מתחילה בחלום יעקב בעת היציאה לחרן "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (כח,יא), המשכה בסיפור הבאר בשדה, "וירא והנה באר בשדה... והאבן גדולה, על פי הבאר. וגללו את האבן... והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה" (כט,ב-ג). וכן בסוף הפרשה, בברית שכרת יעקב עם לבן: "ויקח יעקב אבן... ויאמר יעקב לאחיו ליקטו אבנים ויקחו אבנים" (לא,מה-מו).האבן אינה מקרית, ואינה ניצבת בודדת לעצמה. לאבן יש משמעות של עדות לדורות - מצבה. לא סתם אבן אלא אבן שיש לה תפקיד: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה" (כח,יח). כך גם הופכת האבן להיות עדה לנדר של יעקב: "והאבן הזאת... וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (כח,כב). גם בברית של יעקב עם לבן הופכת האבן להיות מצבת עדות לדורות: "ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך. ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" (לא,מד-מה). ובהמשך: "ויאמר יעקב הנה הגל הזה והנה המצבה... עד הגל הזה ועדה המצבה" (כח,נא).
אבן תשתית ועוגן
אולם המשמעות הגדולה ביותר של האבן היא דבריו של יעקב "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים" (כח,יח). אבן זו היא אבן השתייה עליה נבנה בית המקדש. היא האבן המהווה את טבור הארץ. יעקב אינו מסתפק, לצורך מצבת עדות, בשימוש טכני באבן, שהיא החומר המוצק והיציב העומד לדורות. הוא מעלה אותה למדרגת קדושה של בית האלוקים - "יהיה בית אלוקים".יעקב המנהל מסע הישרדות מחפש עוגן יציב וקבוע. יעקב שהולך אל הבלתי נודע, אל מקום לא מוכר ולא ידוע, אל אי וודאות, אל מקום זר ומנוכר - מחפש את הקשר הקבוע, את הבסיס המוצק.
האבן מסמלת יציבות (=מצבה) וקביעות, ואינה זזה ממקומה. באבן אין שינוי בתכונות ואין שינוי בצורה. היא מחזיקה מעמד לאורך זמן ומהווה מודל לסבלנות. אין היא נשברת מעצמה ואינה נעקרת ממקומה מכוח עצמה. כל התכונות הללו נחוצות מאד ליעקב כדי לעמוד באתגר הצפוי לו בסביבה העוינת והמאיימת בבית לבן בחרן.
יעקב צריך להתחשל בבת אחת מ"איש תם יושב אוהלים", לאיש קשוח ונוקשה המסוגל לשמור על השקפת עולמו, אמונתו, אופיו ותרבותו בסביבה של עבודה זרה ועבודת אלילים. יעקב צריך להשתנות במהירות מילד רך המקבל הדרכה צמודה מאמו, לאדם בוגר העומד ברשות עצמו ואחראי לגורלו. יעקב הופך מנער נרדף בידי אחיו לראש משפחה עניפה, ומאדם חסר כל לעשיר ובעל נכסים.
כל זאת בזכות האבן. האבן היא הפתרון למצבו של יעקב. ולא סתם אבן, אלא אבן שהופכת למצבה. ולא סתם מצבה, אלא כזו שהופכת לבית אלוקים. בית אלוקים זה הולך עם יעקב לאורך כל הדרך, לשמור עליו בכל המובנים - הפיזיים והרוחניים.
חוסן - יציבות לאומית
כלפי חוץ ובראייה פשטנית התשובה להתמודדות עם אתגרי הקיום שלנו היא כוחו של צה"ל, השב"כ ויתר גורמי הביטחון, ביכולותיהם לתקוף ולנצח וכן גם ביכולותיהם להתגונן ולהגן על אזרחי המדינה. אולם עיון מעמיק יותר בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" יכול ללמדנו כי "בית האלוקים" ששמר על יעקב הוא זה שיכול להבטיח שהחוסן הלאומי, הביטחוני, החברתי והכלכלי שלנו הוא שיעזור לנו להתמודד בהצלחה עם האתגרים הקיומיים. "בית האלוקים" המהווה את הבסיס הרוחני והערכי שלנו כעם יהודי בארץ ישראל הוא היסוד ההכרחי לחוסן הלאומי.נקווה ונתפלל כי בעת קריאת מאמר זה נהיה כבר לאחר מבצע 'עמוד ענן', ונזכה להסרה או לצמצום ניכר של איום הטרור האיסלמי מרצועת עזה.
קצר ולשולחן
> לאה אמנו לא הייתה מכוערת / הרב בראון דסברג"ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה". אמנם המדרש (ב"ר ע,טז) מסביר את הניגוד שבין לאה לרחל, שעיניה של לאה היו בוכיות, אולם פרשני הפשט, רס"ג ורשב"ם, מפרשים ש"רכות" זה "נאות", כמו "ויקח עגל רך וטוב". לפי זה, הפסוק מנגיד בין לאה שהיו לה עיניים נאות, לרחל שהיו לה צורה ("תואר") וצבע ("מראה") נאים.
את הניגודיות הזו אפשר לראות גם בין הצאצא של רחל, שאול "משכמו ומעלה", מול הצאצא של לאה, דוד "יפה עיניים".
נדמה שבכל ה"עימותים" האלו, מראה הגוף הכללי מרשים יותר בהתחלה, אולם העיניים היפות רואות למרחוק. מלכות שאול הייתה המלכות הראשונה, אך היא לא האריכה ימים. לעומתה מלכות בית דוד תימשך עד ימות המשיח. יעקב אהב בתחילה את רחל, אולם לאה היא זו שליוותה אותו בסוף חייו, ומלווה אותו עד היום במערת המכפלה.
גם ביופי החיצוני, צורתו של האדם תשתנה עם השנים, אך עיניו הרכות והיפות ילוו אותו עד סוף חייו.
קבלת שבת
> יציאה מהגלות ועלייה לארץ / הרב מרדכי גרינברג"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". מה היה המקרא חסר אם היה אומר "ויצא יעקב מבאר שבע לחרן"? אלא כשאדם הולך ממקום למקום, יש שמטרתו לעזוב את מקומו, ויש שמגמת פניו להגיע אל המקום החדש. למשל, "ויסעו מהר ה' " (במדבר י,לג), דרשו חז"ל "כתינוק הבורח מבית הספר". ומנין להם זאת? אלא שהכתוב מספר על יציאתם מבלי לציין את מגמת פניהם, מכאן הבינו חז"ל שאחת היא להם לאן ילכו, העיקר שיסעו מהר ה', לפני שיעמיס עליהם מצוות נוספות.
יעקב נצטווה ע"י הוריו ללכת לחרן, אך כל אחד צווה ממניע אחר. רבקה אומרת "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה וכו', עד אשר תשוב חמת אחיך". עיקר חששה היה שעשו עומד להורגו, וע"כ חשוב היה לרבקה שיעקב לא יהיה כאן. ואילו יצחק אומר לו "לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם... וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך". הרי מגמת בקשתו שיעקב יהיה בפדן. ויעקב עשה כדברי שניהם – "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו", היינו ששמע לאמו - לברוח מכנען, ושמע לאביו - ללכת לחרן. זהו שאמר הכתוב "ויצא יעקב מבאר שבע" – כדבריה של רבקה, "וילך חרנה" – כפי שאמר לו אביו.
רעיון זה קשור גם ליחסי היהודים לא"י. יש העולים לא"י כדי לברוח מחו"ל, ויש המבינים את ערכה המיוחד של א"י, שהיא ארץ החיים, ויוצאים משם להגיע לכאן. ובזה מבואר הכתוב "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם"(במדבר לג). יש מבני ישראל שרצו לצאת ממצרים אך לא היה להם ענין להגיע דוקא לא"י, ויש שידעו ערכה של הארץ וציפו לעלות אליה. משה כתב את "מוצאיהם למסעיהם", היינו, שהיציאה היתה לצורך המסע לא"י, וזו היתה תכלית היציאה. "ואלה מסעיהם למוצאיהם", כנגד אלה שמטרת נסיעתם היתה לצאת ממצרים.
כך פירש הרב קוק את המקרא "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". הרוח מסיעה את העננים ממקום למקום, ובמקום שהיא משליכה אותם, שם ירד הגשם. אך היונים חוזרות אל ארובותיהן כי שם ביתן. כך ישנם יהודים המגיעים לארץ כעננים המובלים במקרה ע"י הרוח, ויש המגיעים לארץ כיונים כי שם ביתם.
גם הפסוק "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". מתפרש, לדרכנו, על יהודים הבורחים ממצוקה שבארץ אויב, ולעומתם יש שעולים כבנים השבים לגבולם.
בין קודש לחול
> ונתן לנו תורת אמת / הרב עמיחי גורדין'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו,
והבדילנו מן התועים,
ונתן לנו תורת אמת...'* * *
בשנת תש"ג החליטה מועצת עיריית תל אביב על מתן פרס שנתי לספרות תורנית על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. במהלך השנים זכו בפרס רבנים חשובים מהמעלה הראשונה דוגמת הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, הרב גורן זצ"ל, הרב עובדיה יוסף יבל"א, ואחרים. לצידם זכו בפרס גם רבנים ידועים פחות.
השנה החליטה הוועדה להעניק את הפרס למו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, על ספרי שיעוריו על מסכתות התלמוד. 'הרב ליכטנשטיין מביא בספרים האלה את שיטת הלימוד הבריסקאית לזיקוק ומיצוי מעמיקים ומרשימים', קבעה הוועדה, 'ופותח את הלמדנות התלמודית המסורתית לפני בני הדור'.
ידיעה משמחת זו החזירה אותי חמש עשרה שנה אחורה, אל ימי כתלמיד צעיר בישיבת 'הר-עציון'
* * *
צעירים היינו. צעירים וחצופים. סיימנו את השירות הצבאי וחזרנו לישיבה. כשהגענו הוכנסנו ישר למים העמוקים, אל השיעור היומי של מו"ר הרב ליכטנשטיין. השיעור היה תובעני וקשה. הרב היה לומד איתנו את הסוגיא ומנתח אותה באיזמל חד.
הרב, בשכלו האנליטי והישר, היה מפרק כל שאלה לגורמים ראשוניים. אחר כך היה אוסף הרב את כל הגורמים ומרחף איתם בין דפי הש"ס, בוחן ובודק אותם לאור שאר הסוגיות שבתלמוד, ולאורו של השכל הישר. כנשר היה דואה הרב בין הוויות אביי ורבא, בודק, בוחן ומשווה.
כששב הרב מנדודיו בים התלמוד, היה מניח בפנינו את כל המרכיבים של הסוגיא ומסדר אותם לבנה על גבי לבנה. שורות שורות של לבנים. ארמונות בנה לנו הרב, ארמונות בנויים לתלפיות. הביאני המלך חדריו.
לצד השיעור היומי, העביר הרב מסגרת נוספת לותיקי התלמידים. החבורות. המסגרת הייתה תובענית מאוד. בשיעורים ישבו אברכים ותיקים ולעיתים אף ר"מים מהישיבה. את מסגרת החבורות היה מחלק הרב לשניים. בחורף היה מלמד הרב את המסכתות הישיבתיות הרגילות והמקובלות. בקיץ היה נודד הרב למחוזות חדשים.
בקיץ שבו הצטרפנו ללימוד ב'חבורות' הגיע תורן של המשניות שבמסכת טהרות. השיעורים היו מדהימים. עולם שלם ולא מוכר נפרס בפנינו. עולם הטהרות. בסוף הקיץ העלינו בינינו רעיון חתרני.
אין דברים כאלה בעולם התורני. ישנם ספרים מעטים מאוד שדנים בעולם הטהרות. אין אף ספר שפורס את המפה של עולם הטהרות בצורה בהירה, חדה ומסודרת. למה שלא נוציא את שיעורי הרב בספר? אולי נוכל לזכות את הרבים.
עם השנים הבנו יותר ויותר כמה חצופים היינו. מה גרם לבחורים צעירים בסוף שיעור ה' להיכנס אל הקודש פנימה? איך לא יראנו שתבלענו האש הגדולה? איני יודע. צעירים היינו. צעירים וחצופים.
בסייעתא דשמיא הספר על טהרות הצליח מאוד. הוא קנה שביתה בעולם התורה הדתי-לאומי ונגס גם בעולם החרדי. בעקבות הספר הראשון יצאו ויוצאים עוד ספרים רבים אחרים של הרב על מסכתות אחרות. עשרות אלפי עותקים מהספרים הללו פזורים ברחבי הארץ והעולם.
* * *
שני דברים חשובים למדתי מפרשיית ספרי הרב ליכטנשטיין. למדתי לא לבוז לשום דבר. גם אדם צעיר מאוד יכול לעשות הרבה. למרות גילנו הצעיר זיכתה אותנו ההשגחה העליונה לאחוז בשולי גלימתו של מו"ר ולסייע בהפצת תורתו.
אחד החברים שהשתתף בעריכת הספרים אמר לי אז שייתכן שעריכת ספריו של הרב תהיה הדבר הכי חשוב שנעשה בימי חיינו. אני חושב שהוא צודק.
הדבר השני שלמדתי הוא שאין לנו במה להתבייש. קראתי ספרי חידושים רבים של רבנים מהעולם החרדי. ספרים חשובים ומצוינים. ספריו של מו"ר לא נופלים במאומה משום ספר של ראש ישיבה חרדי.
לא זו אף זו, ספרו של הרב על מסכת טהרות כמו גם הספר על מסכת הוריות שעתיד לצאת בע"ה בחודשים הקרובים, מציגים עולם תורני שלם שלא מופיע בשום ספר אחר. עד שיצאו לאור ספריו ושיעוריו של מו"ר לא זכו תחומים אלו לסקירה בהירה ותמציתית. אין לנו במה להתבייש.
העובדה שאיננו מקדימים לשמו של הרב ליכטנשטיין רכבת ארוכה של תארים, אין בה כדי לפגוע בגדלותו ובעוצמתו התורנית. לעולם החרדי ישנם גדולי תורה חשובים מאוד מאוד. גם לנו.
לתגובות, הערות והארות: benk...@gmail.com
זווית נשית
> חג הסיגד / תרזה פרנקלבשבוע שעבר צוין ברוב עם חג הסיגד של בני העדה האתיופית. מאות מבני העדה הגיעו לטיילת שבשכונת ארמון הנצי"ב בירושלים לחגוג ביחד את החג העתיק של הכמיהה לציון. במהלך שירותי כמורה חיילת בפנימייה של עליית הנוער הדרכתי חניכים בני העדה שעלו לארץ במבצע משה, רובם ללא הורים, בדרך לא דרך ובסיכון חיים אמיתי. לאחר השירות סייעתי בקבלתם המרגשת של בני העדה שהועלו בן לילה ב"מבצע שלמה", וכיום אני שמחה וגאה מאוד להיות מורתן של כמה מבנות העדה בבית ספרי. חלק מתלמידותיי הן בנות של עולי מבצע משה ומבצע שלמה, צבריות מושלמות, וחלקן עלו לארץ בשנים האחרונות עם הוריהן.
להגיע לכל מקום
לא קלה הייתה ועודנה, עלייתם של בני העדה האתיופית לישראל. כל הגירה אינה קלה, ועל אחת כמה וכמה הגירה ממקום כה שונה תרבותית משלנו, ולמדינה לא ממש סובלנית כמו שלנו. אולם המפגש שלי לאחר 25 שנה עם בנות העולים הוותיקים מפיח בי הרבה תקווה ושמחה, על שלמרות הבעיות והמכשולים הרבים שבדרך, אנשי העדה הנפלאה הזאת משתלבים בארץ וזוכים בסופו של דבר להגיע לכל מקום שהם רוצים, לממש את עצמם ולתרום לחיזוקה של מדינת ישראל. הזמן והסבלנות משתלמים.בהיותי ילדה לפני כארבעים שנה הגיעו לאולפן שבקיבוץ הולדתי כמה בחורים צעירים שחומים, שסיפרו סיפורי נפלאות על עלייתם לישראל, ועל עדה יהודית גדולה שחיה אי שם באתיופיה. אולי בשל צעירותי, או בשל שונותם הרבה, סיפוריהם נדמו לי כסיפורי דמיון ופנטזיה שלא יכולים להתקיים במציאות. צלחת, עבודת יד אתיופית, שקיבלנו במתנה מאחד הבחורים, העצימה אצלי את התחושה שאלו אנשים מעולם אחר, שלא ידעתי על קיומו. נדמה לי שמאז הבנתי שעלייתם לארץ גרמה לנו, הותיקים, להגדיר מחדש את גבולות הגזרה של הישראליות שלנו, ולחשוב מי ומה הוא ישראלי בעינינו. ולא רק את הישראליות היינו צריכים להגדיר מחדש, אלא אנחנו כדתיים נדרשנו לבדוק מי היא החברה היהודית הדתית שלנו. האתיופים גרמו לנו לבדוק מי אנחנו, בלי שהתכוונו לכך.
לקבל את הרבגוניות
כמה מאיתנו עד היום מבקשים להגדיר את עצמם ואת יהדותם באופן מאוד ברור ותחום, ומתקשים לקבל את הרבגוניות והעומק שמסמלת לנו עלייתם של בני העדה, על החברה שלנו ועל יהדותנו כולה. אבל לשמחתי נדמה לי שמשהו משתנה, ורבים יותר ויותר מבינים שבואם המבורך של האתיופים לארץ, כמו עלייתם של בני כל העדות מכל הגלויות, היא המהות של הישראליות שלנו ושל הדתיות שלנו, וכל עדה וצבע רק מעשירים ומעמיקים את היותנו עם מיוחד המבורך באוצרות חכמה בלתי נדלות.
רק ימים יגידו אם אני צודקת בתקווה, אולי הנאיבית, שהזמן והסבלנות, עם השקעה נכונה בחינוך והמון רצון טוב יתנו את אותותיהם בכולנו. ימים יגידו גם אם כל חלקי החברה הדתית שלנו ישכילו להבין את החשיבות של קיבוץ הגלויות שלנו ואת מידת האחריות של כולנו להצלחה שלו, ויתנו ביחד כתף להשתתף במלאכת הקליטה והלמידה ההדדית מכל העולים בכלל ומיוצאי אתיופיה בפרט. ימים יגידו אם נבין שבהתנשאות ובהרחקה של השונה והבלתי מוכר אנחנו גורמים נזק לעצמנו – היום זה הם ומחר זה אחרים ובסוף זה עלול להיות גם כלפינו. ימים יגידו אם נמצא בנו את היכולת ללמוד באמת מכל אדם, וכמובן גם מבני העדה הזאת. כי אכן, יש הרבה מה ללמוד מהעדה הנפלאה הזאת, וחג הסיגד – חג הכמיהה לציון ולירושלים הרחוקה, מעין "ירושלים של מעלה" – הוא רק דוגמא למה שהם יודעים ואנחנו אולי לא.
מהרה יבנה המקדש
> המקדש - מחלום למציאות / הרב ישראל אריאליעקב איש תם יוצא לדרך ארוכה, בודד, עזוב לנפשו ונרדף. בלילה, על הר שומם, הוא מוצא מקלט בין סלעי ההר, ומנוחה לנפשו הסוערת. על מה חולם יעקב בשעה זו? לא על ביתו הפרטי ועל הקמת משפחה! בעיני רוחו הוא רואה את 'בית אלקים' העתיד להבנות. מסבירים חכמינו ז"ל (ב"ר סח,יב) את תוכן החלום: "'והנה סולם' - זה הכבש, 'מוצב ארצה' - זה מזבח… 'וראשו מגיע השמימה' - אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים. 'והנה מלאכי אלקים' - אלו כהנים גדולים. 'עולין ויורדין'... בכבש". לדעת חז"ל, המלאכים שבחלום – כהנים הם, הנראים על המזבח כשהם לובשים בגדי לבן - כמלאכי מרום, והם שלוחי עם ישראל לעבוד לפני ה' בהיכלו. חלום שחולם אבי האומה – הוא בעל משמעות לדורות.
לא להסתפק בחלום
שמא נאמר: 'בעל חלומות' הוא! מתברר, שיעקב הוא איש מעשה. אמנם אין בידו מאומה, אך עם בוקר, הוא מוצא בתרמילו מעט שמן שנתנה לו אמו, ומקים מצבת אבן, יוצק עליה שמן, ומכריז: "האבן הזאת... אשר שמתי מצבה - יהיה בית אלקים!"כך לימד יעקב לדורות: רצונך לראות בהתגשמות החלום? - קום ועשה מעשה, גם אם יהיה קל ערך! רק כך יהפך החלום למציאות.
מכוח המעשה שעשה ממשיך יעקב בדרכו ומגיע אל הבאר, ובראותו עדרי צאן רובצים סביב, מחשבותיו נושאות אותו אל העתיד להיות בירושלים. מה שנראה בעיני הקורא כמראה תמים, מוסבר על ידי חז"ל באופן מעמיק, וכלשון המדרש (ב"ר ע,ב): " 'באר בשדה' - זו ציון. 'שלשה עדרי צאן' - אלו שלוש רגלים... 'ונאספו שמה כל העדרים' – אלו שבטי ישראל הבאים מלבוא חמת עד נחל מצרים". יעקב רואה בעיני רוחו כיצד כאן בחרן יעמיד משפחה, ושנים עשר בניו יהפכו לשנים עשר שבטי ישראל העולים לעבוד את ה' במקדש.
הנה כי כן, סיפור המעשה של יעקב הופך למסע המוביל לבנין המקדש בעתיד, והמוני בית ישראל מתכנסים בחצרות הקודש בירושלים.
השאיפה להפוך את החלום למציאות אינה מרפה מיעקב למרות היותו בגלות במשך שנים. כשיעקב שב ארצה נכונו לו מאבקים, הראשון – עם לבן, השני עם המלאך, השלישי – עם עשו ואנשיו, הרביעי - עם אנשי שכם, המאבקים הם היסורים והנסיונות בדרך להגשמת החלום בבית אל.
אבן הפינה
זכה יעקב, ולאחר עשרים ושתים שנה של תלאות, עולים הוא ובניו "וכל העם אשר עמו" לבית אל, ובכך הופכת האבן והמצבה ל'בית אלקים'. יעקב מעלה נסכים בהר ומבואר במדרש (ב"ר עח,טז): "מי שיודע כמה ניסוכים ניסך יעקב אבינו בבית אל - יודע לחשב את מי טבריה". נמצא, שהאבן הבודדת שהניח יעקב, עשתה פעולה גדולה והפכה לאבן פינה לבית מקדש לעיני יעקב ובניו.כבר כתב הרמב"ם (מו"נ ב,לא) שרעיון שאין בצידו מעשה לא יתקיים, ו"הדעות (הרעיונות) - אם לא יהיו להם מעשים – שיעמידום... לא ישארו! " דורנו דור גאולה מתחלק לשניים; חלק שקוע עדיין בתרדמת הגלות, והמקדש אצלם אינו אלא חלום רחוק. אשרינו שיש חלק בעם ההולכים בעקבות יעקב אבי האומה, המתעוררים לבניין הבית, ופועלים במעשים לקירוב שעת בניין המקדש. בזכות העושים - מהרה יבנה המקדש' ויתקיים בנו: "לכו ונעלה... אל בית אלוקי יעקב... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
משפחת ישראלי
> סיכון וסיכוי / הרב יקהת רוזןהתרגשות ניכרה בין חבריי לכיתה. "אורי, גם אתה נרשם לחידון התנ"ך הישיבתי? למנצחים יש גם סיכוי לעלות לחידון הארצי, ואולי אפילו לעולמי...". טוב, לא באמת חשבתי שאגיע לחידון הארצי ובוודאי שלא לעולמי, אבל האמת שאני יודע לא רע תנ"ך, ואני גם אשמח ללמוד יותר. אחרי התלבטות קצרה נרשמתי גם אני, כמו רוב חבריי, לחידון התנ"ך הישיבתי.
השלב הראשון היה מבחן בכתב על כמה מחלקי התנ"ך המוכרים יחסית. לצערי לא ממש השקעתי בלימוד לקראת החידון. כשהגיע יום החידון עניתי איכשהו על המבחן. לא הכל ידעתי, אבל עניתי על כל השאלות על פי מה שהיה נראה לי. כעבור ימים אחדים התפרסמו שמות עשרת התלמידים המצטיינים שיעלו לשלב הפומבי של כל הישיבה, ולא הופתעתי כשראיתי ששמי שלי לא מופיע ביניהם. כל העניין נשכח מליבי.כעבור כחודש וחצי, הגיע יום "חידון התנ"ך הישיבתי", ואפילו לא זכרתי שאותו יום יש חידון.
בבוקר, נכנס לפתע לכיתה אחד מרבני הישיבה, וקרא לי החוצה. הוא פנה אלי ואמר: "תשמע, אורי, יש הערב חידון תנ"ך ישיבתי. לחידון עלו עשרה תלמידים מכל הישיבה, אבל אחד הבחורים מכיתה י"ב חולה. הוא בבית ולא יוכל להגיע לחידון. בתוצאות של המבחנים שנעשו לפני כחודש וחצי, אתה הגעת למקום 11 מכל הישיבה, ולכן יש לך את האפשרות – אם תרצה בכך – להחליף את אותו בחור שלא יגיע".
אמרתי לו: "תשמע הרב, לא נראה לי. לא התכוננתי בכלל".
אך הוא לא הרפה ואמר: "אמנם כל אלו שעלו לגמר החידון כבר התכוננו חודש לפניך, והיו להם שעות חופשיות במיוחד כדי להתכונן, אבל מצד שני, אין לך מה להפסיד. עצם העלייה לשלב הגמר היא הישג גדול וחשוב. אם תסכים, אשחרר אותך לכל היום שתלך ותלמד תנ"ך, עד החידון בערב".
השתכנעתי. לקחתי ספר תנ"ך והלכתי לבית המדרש, ללמוד את כל התנ"ך על רגל אחת בכמה שעות...
נכנסתי לאולם החידון וראיתי 500 צופים, כל תלמידי הישיבה התקבצו ובאו, ועל הבמה היה שולחן ארוך עם עשרה כיסאות ומיקרופון. בשורה הראשונה של הצופים, היו ראש הישיבה, כל הרמי"ם, המנהל והמורים. מה בכלל אני עושה כאן? – שאלתי את עצמי – מהכיתה שלי עלינו לשלב הגמר אני ועוד חבר, שהיה נחשב גאון. ואני – מה אני לעומתו ולעומת שאר המתמודדים?
החידון החל. שמעתי את השאלות, ונבהלתי. לא ידעתי לענות על שום שאלה מהשאלות שהרב המנחה שאל! שבע שאלות נשאלו חבריי לפני שהגיע תורי – ולא ידעתי לענות על אף אחת מהן! איזה פחד! ואז הגיע תורי.
"אורי ישראלי, השאלה הראשונה שלך היא – היכן מוזכר בתנ"ך פעמיים השם תמר?" תמר? הרהרתי במוחי באותה שנייה... מצלצל לי מוכר. הא רגע!! הפרשה של בר המצווה שלי היא פרשת וישב, והרי קראתי את כל הפרשה בבר מצווה, ולמדתי שם על סיפור יהודה ותמר. תוך כעשר שניות מרגע השאלה יריתי: "תמר מוזכרת בפעם הראשונה בפרשת וישב בפרק ל"ח בסיפור על יהודה ותמר". תוך כדי דיבור נזכרתי גם בפרשה העצובה של אמנון ותמר, המסופרת בספר שמואל, וציינתי גם אותה.
הלם. לא רק שעניתי תשובה תוך כמה שניות, אלא גם אמרתי באיזה פרשה היא מוזכרת, באיזה נושא, ובאיזה פרק!!
המנחה חייך, ונתן לי אישור לתשובה. מחיאות כפיים של הכיתה שלי הרעידו את האולם כולו, וליבי נמלא סיפוק.
התופעה המפליאה פחות או יותר חזרה על עצמה – כל השאלות שהגיעו אליי היו בדרך פלא שאלות שידעתי את התשובה שלהן, גם אם בקיאותי בתנ"ך לא היתה באמת כל כך טובה...
בתום כל הסיבובים, עזבו את השולחן הארוך רוב המשתתפים, ונשארנו רק אני, חברי ה"גאון", ועוד שני תלמידים מכיתות י"ב. לסיבוב האחרון הגעתי עם מספר הנקודות הגבוה ביותר מכל המשתתפים, וגם את הסיבוב האחרון של השאלות גמרתי במקום הראשון.
האם יתכן שזכיתי בחידון התנ"ך הישיבתי במקום הראשון?
ועדת השופטים השתיקה את הקהל הנרגש כדי להקריא את התוצאות. הם הסבירו שמספר הנקודות שצבר כל מתמודד מורכב מהנקודות שהשיג במבחן המקדים, ביחד עם הנקודות שזכה בהן בחידון הפומבי. חבל! בשל כך זכיתי רק במקום הרביעי, ולא במקום הראשון, אבל את הכבוד והסיפוק שבהן כבר זכיתי אי אפשר היה לפספס...
"אין לך אדם שאין לו שעה"...
(תודה לרובי וינטרויב על משלוח הסיפור.)
לתגובות והצעות לסיפורים: yik...@gmail.com
משו"תת בהלכה
> טלטול רדיאטור בשבת / הרב יוסף צבי רימוןשאלה: האם מותר לטלטל תנור חימום חשמלי (רדיאטור) בשבת?
תשובה:
בגמרא במסכת שבת (מז) נאמר, שנר שמן אסור בטלטול בשבת, משום שהוא מוגדר בסיס לדבר האסור. רש"י מפרש, שהנר (כלומר כלי השמן), השמן עצמו והפתילה, מהווים בסיס לשלהבת. רש"י איננו מסביר מדוע שלהבת מוגדרת "דבר האסור", האוסר בטלטול את כל המהווה בסיס לו.בדבריהם של פוסקים קדמונים כמעט ולא מצאנו דיון בהגדרתה ההלכתית של השלהבת. רבים קיבלו את טענתו העקרונית של רש"י בפשטות, ולא ביקשו נימוק לכך שהשלהבת מוגדרת כמוקצה. אך בדורות האחרונים, עם ריבוי השימוש במכשירי החשמל הביתיים, נעשה ניסיון לברר הלכה זו.
הנחה מוסכמת היא, שגוף חימום חשמלי - דינו כאש, והמחמם גוף כזה בשבת חייב משום מבעיר. לפיכך, ראוי היה לומר שכלי שיש בו גוף חימום כזה אסור בטלטול, כדין נר המהווה בסיס לשלהבת. עם זאת, פוסקים אחדים הורו להקל בטלטול התנור, וזאת, כאמור, מתוך ביאור חדש לדין שלהבת.
החזון אי"ש (קונטרס המוקצה, מא,טז) כתב, ששלהבת היא מוקצה משום שאין דרך לטלטלה ממקומה. הרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה, יד) קבע, שאם זהו הטעם לאיסור המוקצה שבשלהבת, הרי שמותר לטלטל מכשיר חשמלי שיש בו גוף חימום, שכן מכשיר כזה נועד מיסודו לצורך טלטול והעברה ממקום למקום.
הרש"ז אויערבך עצמו סבור, ששלהבת היא מוקצה מחמת היותה "דבר שאין בו ממש". האש מתאפיינת בתהליך של בעירה מתמדת, כאשר בכל רגע ורגע נוצרת שלהבת חדשה, המוגדרת, כאמור, דבר שאין בו ממש. מתוך כך, טוען הרש"ז שגוף חימום חשמלי, אשר איננו מתחלף בכל רגע, אלא שומר על חום ויציבות, איננו מוקצה.
סברה שלישית הציע הר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, או"ח ג,נ; או"ח ה,כג). לדעתו, שלהבת איננה כלי המיועד לתשמישו של האדם, ועל כן היא מוגדרת "מוקצה מחמת גופו". מכוח הגדרה זו, מסביר הרמ"פ שמכשיר חשמלי שיש בו גוף חימום בוודאי מוגדר כלי שימושי, ועל כן הוא מותר בטלטול.
למרות הסברות השונות להקל, היו שטענו שאף אם אין אנו מבינים באופן מדוייק את הגדרת מוקצה בשלהבת, הרי שהגמרא אוסרת בפשטות לטלטל נר, וכך יש להורות אף ביחס לתנור חימום (ראה "ארחות שבת", יט, הערות רמ"א-רמ"ה). אף המקלים בדבר הלכה למעשה, מן הטעמים המפורטים לעיל, יקפידו על טלטול עדין שלא ישנה את מצב כפתורי ההפעלה, ולא יביא לניתוק התנור מן השקע.
_________________________________________________________________
טעינת טלפון נייד בבית הכנסתשאלה: האם מותר לטעון סוללה של טלפון נייד בשקעים שבבית הכנסת בזמן התפילה?
תשובה:
בגמרא (מגילה כח,ב) נאמר, שאסור לבצע פעולות של חולין בבית הכנסת: שיחת חולין, אכילה ושתייה, הסתתרות מפני חמה או מטר וכן הלאה. הטעם לאיסור זה הוא, שבית הכנסת הינו מקדש מעט, וכדרך שאמרה תורה "ומקדשי תיראו" ביחס לבית המקדש, כך יש להקפיד על קדושתו של בית הכנסת.אמנם, הגמרא מוסיפה וקובעת, שאם בשעת בניית בית הכנסת התנו תנאי מפורש, שבית הכנסת ישמש גם למטרות של חול - ניתן להקל בדבר. פוסקים ראשונים ואחרונים התחבטו באופן יצירת התנאי, ובשאלה האם תנאי כזה יתיר תשמישי חול דווקא בבית כנסת שחרב ושוב אין מתפללים בו, או שמא אף בבית כנסת פעיל. מן השולחן ערוך (או"ח, קנא,יא) משמע שפסק להחמיר, אך רבים מן המפרשים שם (ראה "ביאור הלכה") חלקו על דבריו, וקבעו שבמקום צורך ניתן להקל ולהתנות על ביצוע פעולות של חולין בבית הכנסת. זאת, תוך הגבלה חמורה כי פעולות אלה הינן שיגרתיות, ואין בהן משום ביזיון בית הכנסת, או קלות ראש שאיננה מתאימה למקום השראת שכינה.
יתר על כן, יש מן הפוסקים אשר ציטטו את דברי הרמ"א (או"ח, קנד,ח), הטוען ששימושים שיגרתיים הרווחים בציבור הותרו אף בלא תנאי מפורש, "דכיון שנהגו כן, ואי אפשר ליזהר, לב בית דין מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבואו בני אדם לידי תקלה".
השקעים שבבית הכנסת מיועדים לצרכי בית הכנסת (תאורה, מיזוג אויר וכן הלאה), אך מסתבר שהם נועדו מיסודם גם לשימושם של המתפללים, וניתן לומר לגביהם "לב בית דין מתנה". היות שהטענת טלפון נייד איננה פעולה בזויה או בלתי מכובדת, יש מקום להקל בדבר במקום צורך, ובעיקר אם דעתו של המתפלל טרודה מן העובדה שהסוללה אזלה. היתר זה נוגע הן לעצם ביצוע ההטענה בבית הכנסת, והן לעובדה שמדובר על הנאה משקעים הקבועים בכתלי בית הכנסת, ומהווים חלק בלתי נפרד מן הבניין. צריכת החשמל של ההטענה זניחה, אך מנהג יפה הוא שהטוען טלפון נייד בבית הכנסת, או במקום ציבורי אחר, ישתתף בהוצאות החשמל.
למותר לציין, כי אסור בשום אופן להיכנס לבית הכנסת רק לצורך הטענת הטלפון הנייד (ואפילו הנכנס וממלמל פסוק או דבר הלכה - אינו מועיל!) כמו כן, יש לוודא שהמכשיר כבוי או שקט, כדי שלא יסיח את דעת המתפללים.
התשובות נכתבו בידי הרב אביהוד שוורץ
עלי ספר
> 'נשיא הסנהדרין' / הרב יוסף לייכטרהרב יוסף דוד זינצהיים, מאתיים שנה לפטירתו.
תצ"ו-ז כסלו תקע"גהרב יוסף דוד זינצהיים התפרסם מחד, כ'נשיא הסנהדרין' שמינה נפוליאון. מאידך, נודע כתלמיד חכם בעל שיעור קומה, שעמד במשא ומתן של הלכה עם חכמי דורו ה'נודע ביהודה', החיד"א והחת"ם סופר.
בלב זירת התגוששות
הרב יוסף דוד זינצהיים נולד בתצ"ו בערך, באחת העיירות שבאיזור אלזס. אזור אלזס שבין גרמניה לצרפת, שימש כזירת התגוששות בין שתי הארצות ועבר מצד לצד. הרב יצחק זינצהיים, אביו של הרב יוסף דוד, כיהן כרב בעיר טרייר ומצודתו הייתה פרוסה על אלזס התחתונה, בה התגוררו יהודים רבים שהיו מפוזרים בכפרים ובעיירות הקטנות. את תורתו רכש הרב יוסף דוד בבית אביו, כפי שסיפר בהקדמתו לספרו 'יד דוד':
והוא הדריכני מנעורי בלימוד הישר והמושכל מיוסד על דרכי העיון האמיתי בש"ס ופוסקים ראשונים ומעט מן האחרונים ... עד זמן חתונתי שהייתי בן עשרים שנה, כבר למדתי אצלו כל הש"ס חוץ מסדר קדשים, וטור אורח חיים ויורה דעה וחלק גדול מחושן משפט.בהיותו כבן עשרים נשא לאישה את אסתר בת הגביר דב בר מדלסהיים. חותנו וגיסו נפתלי הרץ מדלסהיים. הכירו בגדולתו של החתן הצעיר, תמכו בו ודאגו לכל מחסורו.
בשנות השלווה החל הרב יוסף דוד ללמוד ולכתוב את חיבוריו. עלה בדעתו לכתוב השלמות לספרים 'כנסת הגדולה' ו'יד אהרן' שבהם ציונים רבים לספרי האחרונים השונים המבארים את ארבעת חלקי הטורים. בשנת תקל"ח יסד גיסו נפתלי הירץ ישיבה בכפר בישא שליד שטרסבורג והעמיד בראשה את הרב יוסף דוד. בחברת תלמידיו למד בעיון את מסכתות הש"ס, החידושים שהתחדשו לו עמם שימשו בסיס לספרו 'יד דוד' על הש"ס.
בשנת תקנ"ב פרצה המהפכה הצרפתית ובהמשכה הוטל שלטון אימה וטרור בצרפת. משפטי בזק נערכו כנגד 'אויבי המהפכה' והמורשעים נשלחו מיידית אל הגליוטינה. ראש עיריית בישא העליל עלילות על הרב יוסף דוד ומשפחתו והם נאלצו לעבור לשטרסבורג. בהמשך נאלצו לנדוד והגיעו לשוויץ. רק כאשר הוצא להורג רובספייר, שקטה הארץ והרב יוסף דוד ומשפחתו שבו לשטרסבורג, שם התמנה כרב העיר. תקופה זו של נדודים וייסורים נתנה את אותותיה ברב יוסף דוד, הוא חש שהזקנה קפצה עליו. באותו זמן נדר שאם יעזרנו הקב"ה לחזור לביתו לשלום ידפיס את חידושיו. ואכן בשנת תקנ"ט הדפיס את ספרו 'יד דוד' חלק א על מסכת ברכות וסדר מועד. בהדפסת הספר סייע לו חתנו הרב אברהם אוירבאך. את מטרת חיבורו הסביר בהקדמתו:
תכלית חבורי זה הוא לידע כל מקום בתלמוד ומפרשיו אשר נמצא עליו קושיא או תירוץ או פירוש או הערה בספרים שלא חברו על סדר הש"ס. שאלות ותשובות, ספרי דרוש ומפרשים על הרמב"ם וכדומה, את הכל ציינתי על ספר במקומו הראוי כדי שימצא בנקל ...דינא דמלכותא, דינא?
המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליאון לשלטון, עוררה אצל היהודים את התקווה לזכות בשוויון זכויות. מאידך נפוליאון הביט בחשדנות על התבדלותם של היהודים. הוא קיווה לבולל את היהודים בתוך האומה הצרפתית הגדולה. לצורך זה הגה כינוס של נכבדי היהודים שיפסקו שדיני המלכות קודמים להלכה. כדי להעניק גושפנקה לכינוס זה, קרא נפוליאון לכנס בשם עתיק היומין 'סנהדרין הגדולה' ובה 71 חברים. בראשה העמיד את הרב יוסף דוד זינצהיים ועמו קבוצה קטנה של רבנים תלמידי חכמים ויראי שמים. וכנגדם קבוצה גדולה של עשירים שואפי קידמה המוכנים לוותר על ערכי היהדות למען השוויון. בפני 'הסנהדרין' העמיד נפוליאון 12 שאלות הנוגעים לענייני אישות נישואין וגיטין, נישואי תערובת, היחסים בין יהודים לגויים, המחויבות לחוקים הצרפתיים, ותהליך הבחירה של רבנים ומנהיגים. הרב זינצהיים וחבריו נדרשו לזהירות רבה בתשובותיהם. מחד לא לענות תשובה שלא כהלכה ומאידך לא להרגיז את השלטונות.הרב יוסף דוד זינצהיים כיהן כרב של הקונסיסטואר המרכזי בפריס ובפועל כרב הראשי בצרפת. בתפקידיו נאבק כנגד אלו שרצו להכניס 'תיקונים' בדת. השיב תשובות רבות בהלכה והמשיך בשקידה בכתיבת ספריו עד פטירתו. כתביו המרובים נשמרו במשך דורות על ידי בני משפחתו. בשנים האחרונות נטל עליו מכון ירושלים את הוצאתם לאור של ספריו, 'יד דוד' על מסכתות הש"ס, 'מנחת עני' על סוגיות ו'שלל דוד' על התורה.
לתגובות:
Yose...@gmail.comמשלים לשבת
> משלים לשבת / אראל סגל הלוי"שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ, וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ.
יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה, בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם."
(משלי ה טו-טז)פסוקים אלו ניתנו להידרש בכמה רובדים:
1. ברובד המילולי - מקורות מים, משאב חשוב במיוחד באזורנו, שעורר מלחמות מימי אבותינו אברהם ויצחק (בראשית כא-כו) ועד היום הזה. אם נשקיע בפיתוח מקורות המים השייכים לנו, ולא נילחם עם אחרים על מקורות המים שלהם, נזכה למעיינות נובעים שנוכל להפיץ ולייצא החוצה.
2. על-פי ההקשר – זוגיות. מי שישקיע בקשר עם אשתו, ולא יסתכל על נשים אחרות, יזכה למשפחה יציבה ואוהבת, "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ" (פסוק יח), ולילדים "אשר ייצא שמעם למרחוק" (מצודות על פסוק טז).
3. כך גם בעולם הרעיונות: מי שיתמקד ויתמיד בפיתוח רעיונותיו האישיים, ולא ינסה לגנוב רעיונות של אחרים, יזכה למעיין של רעיונות חדשים שינבעו מתוך עצמו, ורעיונותיו יפוצו ויתפרסמו בקהל הרחב.
מחק אותי מתפוצת אימייל זה | כניסה לאתר
עשויות להגיע לשיתוף נמענים נוספים.
אם אין זה רצוי - נא להודיע!
אליהו