Fw: חנן פורת ז"ל
Uriel Frank
דברים נפלאים כתובים פה.
דברים שנשאה תרצה בערב השלושים לפטירתו של חנן
אבא שלנו, יקר ומיוחד ואהוב..
בספרך "מעט מן האור" לספר שמות, הבאת מתוך שיריה האחרונים של זלדה בבית החולים את השיר היפיפה "נפשי הציצה מן החרכים":
נפשי הציצה מן החרכים
אשר בתוך הבוקה והמבולקה
של חליי.
משביה קראה
ל-היה הווה ויהיה,
בחושך לחשה
בידך אפקיד את רוחי, את כאבי,
את כבודי, את חיי ואת מותי
וכהרגלך, אבא, הוספת ב"מדרשיר" את הסתכלותך המיוחדת על המילים, וכך כתבת: "זלדה ששכבה על ערש דווי, לא איבדה את יכולת ההקשבה וההסתכלות המיוחדים לה, ואף תפילה לא משה מפיה עד יומה האחרון.
בבית הפותח במילים, "נפשי הציצה מן החרכים", מעלה זלדה את התפילה ליעודה העליון: דבקות בה' יתברך כערך בפני עצמו, ללא כל תביעות ובקשות. נפשה של זלדה "מציצה מן החרכים" כמו הדוד המציץ מתוך החרכים שבשיר השירים. אלא שבשיר זה החרכים הם חלונות הכאב של מחלתה, או בלשונה של זלדה "הבוקה והמבולקה של חליי". זלדה שלא רק ידעה תנ"ך אלא חייתה תנ"ך בכל נימי נפשה, נוטלת כאן את ביטויו של נחום הנביא על "הבוקה ומבוקה ומבולקה" של העיר נינווה, שכל מערכותיה קורסות, ומסיבה אותו על קריסת המערכות בגופה שלה.
אך דווקא בשעה שהגוף מתפורר מעצמת מכאוביו, מציצה הנשמה מתוך "הבוקה והמבולקה" ולוחשת בחושך להיה הווה ויהיה "בידך אפקיד את רוחי". פסוק זה, שאנו נוהגים לומר בקריאת שמע שעל המיטה, לקוח מתפילתו של דוד המלך בתהילים "בידך אפקיד רוחי".
פדית אותי ה' אל אמת
אלא שדוד מפקיד רוחו מתוך ציפייה לישועה ולבשורת חיים, ואילו זלדה, היודעת שמותה קרוב, מפקידה ביד ה' את חייה ואת מותה, מתוך הכרה ודאית, כי בין כך ובין כך: "ואני קרבת אלוהים לי טוב".
עד כאן דבריך.
ואמנם – לא עליך כתבת את הדברים, אלא על זלדה עצמה, שהרי הספר יצא לאור עוד לפני גילוי מחלתך הקשה. אך מתוך תוכך יצאו הדברים, כנים ונכונים כל כך גם לימי מחלתך שלך, ולהתמודדותך המיוחדת.
***
מאז פורים תש"ע, שנגלתה בו מחלתך, דיברנו לא פעם על המוות. ואתה תמיד אמרת שאינך מפחד כלל. "הדברים לא מסתיימים פה", היית אומר וחוזר שוב ושוב על הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום", "למען יזמרך כבוד" – בעולם הזה, "ולא ידום" - לעולם הבא. ומסביר: אם החיים שלך מזמרים כבוד לקב"ה, גם אם אתה לא אומר את זה כל היום, אבל אתה חי בצורה שמזמרת כבוד לקב"ה, אז זה לא יידום, הדברים נמשכים.
הסיפור הוא להגדיל את שמו של הקב"ה, כך היית אומר. אם הקב"ה רוצה שאגדיל את שמו בעולם הזה - אז אגדיל את שמו פה, ואם הוא רוצה שאגדיל את שמו בעולם הבא - אז אגדיל את שמו שם. "מה לי הכא, מה לי התם"?
ואני הייתי מקשה ושואלת: "אם מה לי פה, מה לי שם, אז למה להילחם, למה לעבור הקרנות יומיומיות וכימותרפיה? למה לבלוע עשרות סוגים שונים של כדורים, למה לנסות להילחם במחלה הזאת בכל דרך?" ואתה היית עונה כרגיל בפסוק "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת?" בגלל ש:"היודך עפר? היגיד אמיתך!" בגלל היכולת להודות. בעולם הזה קיימת יכולת ההודאה, ועל זה שווה להילחם, על היכולת להודות לקב"ה, להלל ולשבח.
ואכן היית מקפיד להודות. בכל יום ויום היית חוזר ואומר: "אני מודה על כל נשימה ונשימה".
ומתוך גדלות זו, הצלחת להתמודד בשלווה מדהימה עם כל ירידה בתפקוד, הצלחת להיעזר ולהיתמך בסביבה, בלי להתלונן, ובלי לשקוע, ובלי להיכנס לדכדוך, על אף שהיקף העזרה שנזקקת לה הלך וגדל מיום ליום.
וגם כשנאלצת להתמודד עם תחומים, שלעתים כרוכה בהם בושה, אמרת לי: "תחילה התביישתי, ואז אמרתי לעצמי, זה מה שהקב"ה החליט שאני צריך לעבור עכשיו, אז אני צריך לקבל זאת באהבה, ואין לי במה להתבייש".
***
בימי מחלתך, היו שעות רבות של היום מוקדשות לתפילה. וגם כשכבר בקושי יכולת לעמוד, ולא יכולת בעצמך להתעטף בטלית ולהניח תפילין, ואנו - ילדיך ואמא, היינו עוטפים אותך בטלית ומניחים את התפילין על ידיך ובין עיניך, גם אז הייתה הנהרה על פניך, וכשהיית אומר את "לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתה" לפני ההתעטפות בטלית, והיית מגיע למילים "הריני מתעטף בציצית, כן תתעטף נשמתי ורמ"ח אברי ושס"ה גידי באור הציצית..." היית עוצר ושואל: "איך אפשר להתעטף באור?? אפשר אולי לראות אור, אבל להתעטף באור? ועוד לעטוף את הגוף באור? את האיברים באור? איך ייתכן? שנים לא ידעתי", כך אמרת, "אך עכשיו אני יודע, אני מתעטף באור! עכשיו אני מתעטף באור!"
ובאמת, ככל שהלכה המחלה וגברה, וככל שכוחותיך הפיזיים נחלשו, כל הלך האור והתעצם.
והיית חוזר ואומר "אני רואה אור גדול, אני לא יודע אם זה אור של העולם הזה , או אור של העולם הבא, אבל אני רואה אור גדול".
ופעם כשאכלת ושתית, אמרת: "אני אוכל אורות, אני שותה אורות".
ואנו - ראינו אמנם את גופך כאן איתנו, אך הבנו שאתה חי במקום גבוה בהרבה, במקום מואר, במקום שהוא מעבר לגוף הרצוץ והשבור. ואף אתה במילותיך חזרת והסברת, לכל שואל: "הגוף שבור ומרוסק, אך הנשמה מאירה".
***
ובאחד הימים שמעתי אותך מסביר לסמירה, העובד הזר שליווה אותך, שהבין אמנם אנגלית, אך היה נראה שאותך הוא מבין גם בלי מילים. וכך אמרת לו בעברית: "תדע לך, שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא. ואני רואה את הדלת פתוחה".
ובאמת אבא, נראה שבשבילך הדלת הייתה פתוחה, לא רק כי התקרבת לסוף ימיך, אלא בגלל שנשמתך הייתה פתוחה, בגלל שהיית פתוח לקלוט את אור ה' הנמצא בכל, את האור הגדול, הסובב אותנו, ומצוי גם בדברים הפשוטים.
וכמו שהקפדת לצטט מתוך מילותיה של לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר ומותר לאהוב".
והקפדת לא רק להגיד, אלא לחיות את הדברים, להיות פתוח לדברים הפשוטים, ולאפשר להם לנגוע בך ולהאיר את נשמתך.
***
בחודש האחרון היית במצב קשה מאוד. כמעט ולא דיברת, אבל היית מחזיק בידינו חזק. ואנו - היינו בעיקר שרים לך.
וכל תנועת שפתיים או משפט שאמרת, אפילו פעם ביום, היו עבורנו שמחה גדולה.
באחד הלילות בהם ישנו, יחיעם ואני, על יד מיטתך בבית החולים, היית במצוקה נשימתית. ותוך כדי המאבק על הנשימה, חזרת ואמרת שוב ושוב: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'", "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". הקול סדוק, בקושי מובן, אך מתעקש וחוזר: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". וכשקצת הוקל לך, ביקשת את "שירת העשבים", ואני שרתי לך את השיר המופלא, ואתה, על אף מצבך הקשה, שרת איתי בקול סדוק: "וכשהלב מן השירה מתמלא, ומשתוקק אל ארץ ישראל, אור גדול אזי נמשך והולך מקדושתה של הארץ עליו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב".
ומתוך הניגון התמידי של לבך, חזרת ונעורת שוב באותו הלילה ואמרת:"ה' אלוקיכם אמת", "ה' אלוקיכם אמת".
וכך גם בלילות אחרים בבית החולים, מצבך היה קשה ביותר, אך אתה המשכת להתעורר ו"להגיד... אמונתך בלילות".
לילה אחד חזרת ואמרת שוב ושוב: "ה' אחד ושמו אחד", "ה' אחד ושמו אחד". ולאחר מכן: "מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם".
המצב היה קשה ואתה בקושי דיברת, אך המשפטים הספורים שכן אמרת, היו תמיד של תורה או שירה, חושפים בפנינו מה נותר בעומק האדם, גם כשנראה שהכול כבר מתפורר, חושפים בפנינו את גדולת הנשמה.
***
כשהרגשנו שהטיפול בבית החולים כבר לא נכון לך, עברנו איתך להוספיס בירושלים כתחנה בדרך הביתה. וכל הבוקר בבית החולים אמרתי לך "אבא, עוד מעט עולים לירושלים". עיניך היו רוב הזמן עצומות, ולא ידענו האם אתה מבין, אך הנהגנו את עצמינו לדבר אליך, בהנחה שגם אם אינך מגיב, אולי אתה שומע.
וכשהגענו להוספיס שבהר הצופים, שרתי לך את "מעל פסגת הר הצופים" ואת "ירושלים של זהב", אך באמצע השירה נאלצתי להפסיק כדי לענות על שאלותיהן של האחיות בהוספיס בקשר למצבך הרפואי. ואתה - על אף שהיית נראה שאתה כבר לא לגמרי איתנו, שרת מהמיטה בקול סדוק: "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה", כי איך אפשר להפסיק את השיר לפני שמספרים על החזרה לירושלים?!
והאחיות בהוספיס קראו בהפתעה מוחלטת: "הוא שר, הוא שר", כי במצבך הפיזי, זה היה נראה כפלא ממש. והן עמדו סביב מיטתך והצטרפו לשירה.
ועל פסגת הר הצופים גם אתה שרת, עד תום השיר, בקול שבקושי נשמע: "ירושלים של זהב".
***
ועוד בהוספיס, ערב לפני שהחזרנו אותך הביתה, אל ההר הטוב הזה, בערב ראש השנה, שרתי לך: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו".
ותמיד היית נוהג לשאול על הפסוק הזה "מה הרצון פה? לשבת דרך קבע בבית ה', או לבקר - ללכת ולחזור?" והיית עונה: "הרצון הוא לשבת בבית ה' דרך קבע, אבל להיות בתחושה תמידית של ביקור".
ובתום השיר, עיניך עצומות, ונראה שאתה בעולמות אחרים, שאלתי אותך, לא בציפייה שתענה, אלא כדרך שהנהגנו את עצמינו לדבר אליך, שאלתי: "נו אבא, מה עדיף "שבתי" או "לבקר"? ואתה פקחת את עיניך וענית בקול סדוק: "לחזות בנועם ה'".
אז אבא שלנו, יקר ומיוחד, אנחנו מקווים שאתה עכשיו מקיים בעצמך "לחזות בנועם ה'" ושאתה יושב בית ה' דרך קבע, אך בתחושה תמידית של התחדשות, של ביקור.
ולוואי שנדע גם אנו, לחיות בחיינו את הגובה הזה, ומתוך כך להגביה את החיים, כאן על פני האדמה.
דברים שנשא תולי בערב השלושים לפטירתו של חנן
חנן.
מקצת מחיי ילדותי וכמעט כל חיי הבוגרים עשיתי לצדו של חנן ובצלו.
אינני איש של המעשים הגדולים וגם לא מחובשי בית המדרש המובהקים ובכל זאת השפעתו עלי ועל חברי הייתה גדולה ואפילו מכרעת.
כבני כפר
עציון שאני נמניתי על הצעירים שביניהם, היינו, חבורת הילדים, חבורה שהושפעה רבות
ממהלך נפילת הגוש ונפילת הורינו, ולכן לחבורת הילדים עצמה ולאינטראקציה בינה לבין
עצמה הייתה משמעות שחרגה הרבה מהמקובל בחברת ילדים רגילה. אנחנו הצעירים הסתכלנו
בהערצה על הבוגרים יותר, שחנן היה ממוביליה, וניסינו לחקות אותם ככל יכולתנו.
המעשים שכמובן זכו להערצה היו מעשי ההעזה, הספורט והשובבות. הליכה על הידיים, טיפוס
על מרזבים וצינורות בגובה של שלוש קומות. הליכה על מעקה הבניין וקפיצות מגג אל גג
היו רק חלק קטן מהמעשים. הבוגרים ניהלו משחקי חצר מסובכים ואנו ניסינו להתקבל
ולחקות אותם.
ככל שבגרנו וההתעסקות של הבוגרים הפכה רצינית יותר היינו מאזינים
ולוטשים עיניים ולא תמיד מאמינים למשמע אוזנינו. זכור לי מפגש שבו התקיים דיון סוער
של הנערים על העתיד המשותף וכיצד הם יוציאו את שיתוף הפעולה שלהם לפועל. הרבה לפני
מלחמת ששת הימים ישבו הנערים / ילדים הללו והתלבטו אם יגורו בבית משותף בעיר או
יקימו קיבוץ, ואנו הקטנים משפשפים עיניים ולא מבינים את החזון המוזר הזה שהם
טווים.
חנן הרחיק לחלום יותר מכולם. זכורה לי פגישה של חנן עם אחי הגדול ערב גיוסם לצבא שבה חנן מתלבט בין קורס טייס - שכן החלום להגביה עוף ולהיות שם למעלה מעל העננים כדבריו, מאוד קסם לו - לבין הליכה לישיבה בכדי לצלול במעמקי התורה והאמונה. כולנו יודעים במה בחר.
בתום מלחמת ששת הימים, במאמץ העלייה על הקרקע ואח"כ בשנות ההתיישבות הראשונות, הייתה מנהיגותו טבעית ומובנת מאליה. כמזכיר היישוב בחמש השנים הראשונות עסק חנן בכול הנושאים ועיצב את אופי הישוב בהתאם לחזונו ולשאיפותיו. אהבת האדם שבו, שלוותה בראיית הטוב ולעיתים בסלחנות שלא תמיד התקבלה ע"י כולם בהבנה, יצרה ראשיתו של קיבוץ שהיה שונה באופיו מהקיבוצים הוותיקים של הקבה"ד. יותר פתיחות, מגוון גדול של אנשים ויכולת לקבל את השונה והאחר, כל אלו הניחו את היסוד לכפר עציון כפי שהוא היום. חנן צלח שנים אלו בצורה מרשימה אף שלא כל התפקידים שמזכיר פנים עושה התאימו לאופיו ולעיסוקיו. זכורות ישיבות שהיה נרדם בהן באמצע ומתעורר בדיוק לעת הסיכום בכדי להכתיב אותו וזאת כאילו היה ער בכל הישיבה.
חנן החליט שבכפר עציון חייב להיות מטע של עצי פרי. הוא היה הנוטע הראשון שלנו ואולי ובעצם הנוטע הראשון בכל יהודה ושומרון שלאחר 67. בחלקה קטנה, באמצע ואדי שחיט, רתם חנן את הטרקטור הישן שלנו, התומרקין זכור לטוב, לגזע גפן ישן ומשך. כך ניקה את השטח, לאט לאט. אח"כ נטע בו במו ידיו מטע חדשני של בוטנה. בימים הללו וגם אח"כ, כשזכינו והמטע גדל מאוד ואח"כ כשחגגנו ברוב עם את חגיגות נטע רבעי, ראינו שרוחו מרוממת בצורה בלתי רגילה. ראו עליו שלא מדובר פה בסתם ענף. רוחם של חברי כפר עציון שלפני תש"ח ריחפה מעליו. יוסף דמסט הי"ד ושלום קרניאל ותפילתו המיוחדת כמו ציוו עליו ואמרו לו שאין התערות ואין השתרשות בקרקע ללא מטע תחילה. ובעיקר הנחתה אותו האמירה על הפסוק: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תישאו, שאין לך קץ מגולה מזה", מדרש שחזר עליו בכל הזדמנות. חנן החזיק בכך שלא מספיק ללמוד תורה. צריך לחיות תורה.
אבל היה גם לימוד תורה. זכיתי להשתתף מדי שבת במשך למעלה משלושים שנה בשיעורו בפרשת השבוע שלאחר תפילת השבת בבוקר. קטונתי מלחוות דעה על יכולתו וכישרונו שכבר התפרסמו בכל הארץ ואף זכינו להוצאת ספריו הנפלאים על חומשי התורה. השיעור של חנן בשבילי היה משהו שלא הכרתי בשום מקום ומשום מורה אחר.
הפעם הראשונה שנחשפתי לעוצמת החוויה בשיעור של חנן הייתה הרבה שנים לפני כן. בהיותי תלמיד תיכון התגלגלתי להתארח בשבת בישיבת כרם דיבנה עם כמה מחברי. חנן – שלמד באותה עת בישיבה - שמח מאוד לקראתנו והזמין אותנו לשמוע שיעור בפרשת השבוע. מבנה השיעור: העלאת כל הרקע, התהיות והשאלות, ואח"כ העלאת הרעיון המרכזי המפשט את השאלה ופותר אותה בצורה פשוטה ובהירה, וכל זאת תוך העלאת מקורות מכל חלקי התנ"ך, מהגמרא וממקומות אחרים. כל זה העמיד אותי מוקסם. מעולם לא למדתי כך.
השיעורים במשך השנים, גם אם מטבע הדברים חלק מהרעיונות חזרו על עצמם, תמיד הביאו דברים חדשים ותמיד היו רעננים בפני. היו כמה מוטיבים שהיו אבני יסוד בדרך הלימוד. השילוב של ספרות ושירה עברית וכלל עולמית היה חלק בלתי נפרד מהשיעורים וחלק לא פחות חשוב ממקורות אחרים. כנ"ל לגבי נושאים אקטואליים העומדים על סדר היום של החברה הישראלית ובעיקר בנושאי ארץ ישראל (מסכנים היו קיסנג'ר, רבין או ברק שהיו צריכים לשמוע הטפת מוסר מכלב בן יפונה), אך לא רק א"י. נושאי חוק ומשפט התערבבו בדיוני הוועדה בכנסת שחנן עמד בראשה, וכנ"ל עוד ועוד נושאים.
חנן חתר למה שהוא קרא: עומק פשוטו של מקרא. הרעיון שהוביל אותו להבנת הסיפור המקראי בצורה ששכנעה גם אותנו המאזינים שזה אכן עומק פשוטו של מקרא. בד"כ הוא מצא אותו אצל אחד המפרשים, ולא תמיד מאלו המובילים. פעם זה הספורנו ופעם הוא יוצא מגדרו מרשב"ם. אבל הרוב הגדול של הרעיונות המרכזיים באו ממורו ורבו הרב קוק. חלק ארי מנושאי השיעורים בסופו של דבר קיבלו הבהרה וחיזוק בהקראת פרק מאורות או מספר אחר של הרב.
אגב, כשחנן היה מקריא לנו מדברי הרב קוק, פתאום השפה הגבוהה והבלתי מובנת לי לחלוטין של הרב נשמעה לנו בקונטקסט המתאים כפי שחנן הביא אותה, כעברית פשוטה ומובנת לכל.
בשנים האחרונות חנן שימש לנו יותר כסמכות בוגרת. למרות שלא היה מעורב במהלכים ובקונפליקטים שעברו בקהילה הרי בעת הצורך תמיד ידע לשמש כסמכות המביטה על הכל בצורה אחראית ובוגרת. רואה את טובת הכלל ואת החזון ומצליח לפשר ולגשר.
בעת האחרונה גם ראינו אותו כואב את הכאב של קריעת חלקים מארץ ישראל. הדבר ניכר בו בצורה מוחשית מאוד. זכינו ובערב ההקפאה האחרונה נרתם בכל עוצמת רוחו לביטול הגזירה. ואכן הצלחנו יחד אתו להסירה מכפר עציון. אבל נראה שהמהלכים הללו חדרו לנשמתו ולא הרפו.
אנו בכפר עציון התייתמנו במלא מובן המילה.
אנו נתנחם רק בכך שנמשיך במפעל חייו ונדע שאנו ממלאים את צוואתו.