| | גיליון 1495: וירא ט"ו בחשון תשע"ד 19/10/2013 |
| נקודת מבט
> ש"ס חסמו והיטו את לב מרן, והחמצנו - מן הפנקס האישי / הרב ישראל רוזן |
אביר
כמי שעוסק משחר ימיו בהלכה ובחיבורה לאקטואליה, גדלתי על פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף נ"ע. דמותו ההלכתית הצטיירה בעיניי כאחד מקמאי; אביר ללא חת, בעל כושר חתירה לפסיקה ריאלית, מתוך (ולמרות) שפע מדהים של מקורות המשתרעים על פני אוקינוס ההלכה לדורותיה.
לחיבוריו תרומה חשובה לניווט דרכי האישית לשדה ההלכה היצירתית, בת ימינו. לימודי הרבנות בכולל האברכים הראשון ל'ישיבות ההסדר', בכרם ביבנה, כללו סבב היכרות ובחינות בפני שורת רבנים חוצת-מיגזר. באמתחתי כתב סמיכה מאת "הצעיר עובדיה יוסף ס"ט, חבר ביה"ד הגדול, מלפנים אב"ד במצרים", תשכ"ו) בכתב יד פנינים: "בא לפני... שמן תורק שמו ונבחן לפני... והשיב כהלכה... וכל מן דין סמוכו לנא".
מכון 'צומת' נוסד (תשל"ו/76) בשנות כהונתו כראשון לציון (תשלג-מג/73-83). הגיבוי ההלכתי שקבלנו ממנו, ומעמיתו הרב שלמה גורן זצ"ל (בצד רבנים נוספים כר"ש ישראלי, רח"ד הלוי ורש"ז אוירבך זצ"ל) היו לנו ל"משען ומשענה, משען לחם ומשען מים" (עפ"י ישעיה ג,א). דלתו של מרן היה פתוחה בפנינו. אזכיר לדוגמא את אחד הפיתוחים הראשוניים שלנו - ה'שבתפון', טלפון-גרמא לאנשי רפואה ובטחון - אשר הוצג בפניו וזכה לאישור מפורט המהווה מעין הסכמה עקרונית לשלל פיתוחי 'גרמא' שבאו בעקבותיו. (תשובתו פורסמה ב'תחומין' כרך א, בצד הסכמת הרב גורן. מרן ציין בהסכמתו כי נועץ עם 'גדולי תורה'. כעבור... 30 שנה נודע לנו כי 'גדול התורה' עמו נועץ הוא הרב שאול ישראלי. תשובת היעוץ נמסרה לנו מעזבונו ופורסמה ב'תחומין' כרך ל"א).
בשנות כהונתו כראשל"צ נהגתי מדי פעם לסור למעונו הפרטי ב...שעת ארוחת הצהריים. הרב - בהסכמת הרבנית שהגישה לו מרק - ניאות להשיב לשאלות האורח הטרדן, במאור פנים ומתוך חיבה יתרה ל'הלכה ואקטואליה'. גישתו ההלכתית, אשר רבות נכתב עליה באלו הימים, היתה - ועדין - נר לרגלינו ואור לנתיבתנו, בצד פוסקים נוספים שהילכו ומהלכים בנתיב זה.
מסגר
עד... עד שקמה תנועת ש"ס כסיעה פוליטית לכנסת (תשמד/84). תוך זמן קצר, ובהדרגה, נחסמה הגישה אל הרב לשכמותי, ואולי לכלל ציבור הרבנים (האשכנזים?). התעניינתי אצל חברים ועמיתים, בעלי הלכה ויושבי על כס רבנות, ומסתבר כי לא היתה גם להם נגישות אל בעל 'יביע-אומר'. מרן 'נסגר' כרבע יובל שנים בהיכל אשר דלתותיו (וצינורות המידע אליו) נשלטו בידי בעלי ענין פוליטי-חברתי. דומה כי גם (כל?) פסקיו ה'מהפכניים', ה'דרמטיים', ה'ציבוריים' וה'מתחשבים' נכתבו בתקופה שקדמה. הללו נעצרו בפועל עם וע"י ייסודה של תנועת ש"ס. אכן, מודה אני כי אילו היה ממשיך במסלול ההלכתי בלבד היה זוכה רק ל-300,000 מלווי-מיטה, כרש"ז אוירבך זצ"ל. תוספת חצי מיליון מלווים הגיעו מתוך פועלו העדתי-פוליטי, אך עולם התורה וההלכה הרחב הפסיד...
זכורני כי חיזרתי אחריו, לאחר תום כהונתו כראשל"צ, לדון בהצעת פתרונות לחילול 'שבתרבות' ב'הבימה' בתל אביב, ולשוא! כיו"ב לא הצלחתי להגיע למרן בקשר לייסוד מינהל הגיור, בעידוד הראשל"צ בקשי-דורון (תשנה/95). מאידך, אציין כי הרב, כאיש הלכה מובהק, חיבב את כרכי 'תחומין', הציבן במרכז ספרייתו וכנראה רשם פה ושם הערות שוליים. מדי כמה שנים איפשרו אנשי חצרו ביקורון קצרצר למסירת כרך חדש, לטפיחת-סטירה ולברכת הדרך, אך לא לשאלות מן הסוג שהעסיקו אותנו.
החמצות
תחושת ההחמצה איננה רק במישור ההלכתי-פסיקתי. היא יותר בתחום המיגזרי-עסקני. למרות חיבתו של מרן לרבנים ואישי הלכה - אלו דוללו בשיטתיות מנציגות ש"ס לכנסת, והכל כמובן בחסות ובשם הרב. נזכיר אחדים הצפים בזכרוני, מהם ז"ל ומהם לחי"ט: הרבנים יצחק פרץ, שלום בן שמעון, הבן יעקב יוסף, יוסף עזרן, אריה גמליאל, משה מאיה, חיים אמסלם ואולי נוספים. מועצת חכמי התורה, שיכלה לכלול אישי הלכה מזרחיים מן השורה הראשונה, כוללת היום 2-3 'אומרי הן' שאינם בשורה זו. חסרים שם שמות כבדי-משקל וסמכות, ואמנע מלהציעם כאן. האם מרן דחאם בידים או בעלי 'מניות שליטה'? נחשו!
וההחמצה הגורפת ביותר, בעיני, היא ההטייה העסקנית את לבו של הרב, ואת תנועת ש"ס, לאפיק החרדי-ליטאי. עדות ניצחת לכשלון פועלו של הרב להשיב עטרה ליושנה ולרומם את קרן התורה המזרחית היא... מוסדות הלימוד של מרבית בני ח"כי ש"ס - בחצרות אשכנז וליטא...
(נכתב במוצ"ש לך)
| קבלת שבת
> אורו של משיח / הרב מרדכי גרינברג
ראש ישיבת 'כרם ביבנה' | "קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות". חז"ל ראו במקרא זה רמז להתנוצצות אורו של משיח בסדום. "דרש רבא, מאי דכתיב 'אז אמרתי הנה באתי, במגילת ספר כתוב עלי'? אמר דוד: אני אמרתי עתה באתי, ולא ידעתי שבמגילת ספר (בתורה) כתוב עלי. התם כתיב 'הנמצאות', הכא כתיב 'מצאתי דוד עבדי, בשמן קדש משחתיו' ". ובמדרש אגדה "בזכות דוד ובזכות משיח ניצולו, שנא' 'מצאתי דוד עבדי'. ודוד בא מרות המואביה, ורחבעם מנעמה העמונית, ומשיח יוצא משניהם".
יוצא א"כ שהניצוץ הראשון של המשיח יוצא מסדום. עובדה זו זורעת אור חדש על מלחמת "ארבעה מלכים את החמשה" שקראנו עליה בשבוע שעבר. לפום ריהטא המלחמה החלה כתוצאה ממרד של מלך סדום וחבריו נגד ארבעת המלכים. במקרה נמצא שם לוט והוא נלקח בשבי, מה שאילץ את אברהם להצטרף למלחמה כדי להציל את אחיינו. ברם לפי השקפת חז"ל המבט שונה לגמרי. עיקר המלחמה היא נגד אברהם ולוט, ומלך סדום הוא זה שנקלע למלחמה לא לו.
"והארץ היתה תוהו ובוהו...". דרשו חז"ל: "תוהו זו גלות בבל, ובוהו זו גלות מדי, וחשך זה גלות יון, ותהום זו גלות מלכות הרשעה. ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זה רוחו של משיח" (בר"ר פ"ב ד). הרי שמתחילת הבריאה נועד להתקיים מאבק איתנים בין ארבע המלכויות לרוחו של משיח. ועל כן ברגע שאברהם עולה על בימת ההסטוריה ולוט מגיע לסדום, ישנה התעוררות גדולה בעולם לקראת צאתו של המשיח מלוט, ובאים נסיונות למנוע מהלך זה מצדן של ארבע המלכויות. מיד – "ויהי בימי אמרפל מלך שנער - זו בבל. ואריוך מלך אלסר - זה יון. וכדרלעומר מלך עילם זה מדי. ותדעל מלך גויים - זו מלכות אדום.
וכיוון שלעתיד לבא יסתיים המאבק בהודאה של אומוה"ע באמת שישראל הנחילו לעולם, ויעלו כולם לירושלים, ונהרו אליו כל הגויים ואמרו "לכו ונעלה אל הר ה'...כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ע"כ במעשה אבות סימן לבנים שבפרשיותינו, יוצא מלך סדום לקראת אברהם "אל עמק שוה הוא עמק המלך". ודרשו חז"ל, שהושוו כל האומות והמליכו את אברהם עליהן. ואף מלך ירושלים יוצא לקראת אברהם ונותן לו את מפתחות העיר – "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין... ויברכהו ויאמר ברוך אברם..."
ואמרו חז"ל: "כל המקיים מצות סוכה בעוה"ז, עתיד לישב בסוכתה של סדום". ומה מעלתה של סוכת סדום? שמלכות המשיח נקראת סוכת סדום, כמו שכתוב "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". ותחילתה של סוכת דוד – בסדום.
| קצר ולשולחן
> הקשבה / הרב בראון דסברג |
"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". מה פשר הניסוח הזה, אברהם צריך לציית לכל דברי שרה, ולא רק לגירוש בן הגר?!
בפסוק הקודם נאמר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו". ה' אומר לאברהם לא להתייחס רק למה שהוא רואה בעיניו, ולא רק לתוכן דבריה של שרה, אלא "שמע בקולה", האזן לנימת הדברים.
בדר"כ הביטוי בתורה "לשמוע בקול" מתייחס לשמיעה בקול ה'. אולם כאשר מדובר על לשמוע בקול אדם, אפשר לשער את נימת דבריו, שהשפיעו (או לא) על השומע: את קולה הדואג של רבקה ליעקב "ועתה בני שמע בקולי", את חששו של משה כבד הלשון "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", את קולו התכליתי של יתרו "שמע בקולי איעצך", את ההורים שמפצירים בבנם הסורר, והוא "איננו שומע בקולנו".
הקשבה לנימה ולהקשר שבהם נאמרים הדברים, מאפשרת להבין את הרגש שמאחוריהם. הבנה עמוקה זו מסייעת ביצירת תקשורת יותר טובה, ופתרון קונפליקטים בין-אישיים שסובבים אותנו.
(ע"פ אשתי, גליה דסברג)
| משו"ת בארץ
> כתיבה בעט–שבת בשבת / הרב רא"ם הכהן
ראש ישיבת עותניאל ורב הישוב | שאלה:
כאשר יש צורך לכתוב בשבת מחמת פיקוח נפש – האם יש להעדיף כתיבה במחשב או בעט-שבת?
תשובה:
עט-שבת שנמחק מאליו
ראשית יש להגדיר את מלאכת הכתיבה בעט-שבת. עיקרו של העט הוא שהכתב בו נמחק לאחר כמה ימים. יש לברר מהו זמן המינימום שכתב צריך להתקיים כדי לחייב את הכותב – שכן אם מדובר בזמן קצר ביותר, הרי שהכתיבה בעט-שבת תהיה מלאכה דאורייתא.
במשנה במסכת שבת (יב,ה) שנינו: "הכותב על בשרו - חייב... כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים, ובכל דבר שאינו מתקים – פטור". אם כן אין מתחייבים על כתיבה שאינה מתקיימת. ובתוספתא (יא,ח) מובא שהוא הדין גם למקרה שבו מצע הכתיבה אינו מתקיים לאורך זמן. אולם, העובדה שהכותב על גופו חייב מלמדת אותנו שאי-קיום הכתב לאורך זמן פוטר רק כאשר הוא אינהרטי לפעולת הכתיבה ולא אם הוא נובע מסיבה חיצונית כגון חום הגוף, רחיצה או זיעה, וכן משמע מהרמב"ם (שבת יא,טז).
שיעור בניה
מהו שיעור הזמן שבו צריך הזמן להתקיים כדי לחייב בכתיבה? ביחס למלאכת בונה המשנה (יב,א) קובעת: "זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב" והרמב"ם (ט,יג) הביא הגדרה זו להלכה לגבי צובע. רש"י והר"ן לא ראו כאן הגדרה של זמן לקיום תוצר המלאכה. הריטב"א (על אתר) מביא גם אפשרות אחרת "דאפילו אין מלאכתו אלא לשעה שאינו בנין קיים אלא לבו ביום בלבד חייב, וכענין שאמרו בירושלמי בנין לשעה בבנין". כלומר, על מנת לחייב, המלאכה צריכה להתקיים יום אחד, וכן כותב הגר"א בשנות אליהו ומרן החפץ חיים בשער הציון (שג, סח). אם זהו גם הקריטריון למלאכת כותב – השימוש בעט-שבת יהיה דאורייתא שכן כתיבתו מתקיימת יותר מיום.
אולם אפילו לשיטה שיש כאן קריטריון להתקיימות המלאכה, יש לשאול אם מה שנאמר על בונה רלוונטי גם לכתיבה. החפץ חיים (לעיל) אכן זיהה בין המלאכות וחייב גם על כתב שמתקיים יום אחד. אלא שספק האם באמת הרמב"ם פסק כך, וגם אם כן – האם הוא מחיל דין זה על כתיבה.
במנחת יצחק (ז,יג) הלך בעקבות הח"ח והביא כמה ראיות לדרך זאת ביחס למלאכת כותב. ומביא את דעת ספר חמדת ישראל (מהגאון ר' מאיר דן פלאצקי ז"ל), בקונטרס נר מצוה (מלאכת שבת, כא) שהסיק מהמנחת חינוך, "דבמה שמתקיים רק לאותו שבת הוי דבר המתקיים לחיוב כותב". ברם, דיוק זה אינו נכון שכן המנ"ח מתייחס לקלף של עיר הנדחת, שאמנם יתכלה מיד בצאת השבת אבל הכילוי הוא לא מצד עצם הקלף אלא בגלל פעולת האדם. במקרה כזה ההתכלות אינה פוטרת, כפי שציינו לעיל בקשר לכתיבה על העור.
המנחת יצחק (בעקבות החמדת ישראל) מביא ראיה נוספת מן התוספתא (יא,ח) שבין השאר חייבים על כתיבה: "בדם הקרוש בחלב הקרוש" אם נוזלים קרושים הם מצע הכתיבה, הרי ברור שאין הם מתקיימים אלא זמן מועט, ולכאורה די בכך כדי לחייב את הכותב. אולם גם ראיה זו צריכה להידחות, שכן מהתוספתא נראה שהדם והחלב אינם מצע הכתיבה אלא חומר הכתיבה עצמו, וכך פירש בחסדי דוד על אתר והביאו הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין יא, עמ' 108). ממילא אין לדייק מכאן שאפילו קיום קצר מחייב בכתיבה.
לעומת שיטת המנחת יצחק, הגרשז"א במנחת שלמה (א,צא) חולק וסובר שכתיבה מחייבת רק אם הכתב מתקיים זמן ארוך יותר. ראייתו היא מחידושי הרשב"א (קטו,ב) הכותב: "דמיקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן".כלומר, הזמן המינימלי הוא ככתיבה שאדם רושם לעצמו בפנקס, שבוודאי צריך להתקיים יותר מיום. הרשב"א מובא גם בביאור הלכה (שמ,ד) שהביא גם את הנשמת אדם (כלל כד): "דהא אין לכתוב אלא כדי שיעמוד לזמן מרובה". כמו כן, הגרשז"א טען שכל הדוגמאות המובאות במשנה ובתוספתא לכתב שאינו מתקיים מתקיימות יותר מיום אחד ואפילו כך אינן מחייבות. וכן הורה גם הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
עט-שבת מול מחשב
מכיוון שכתב במהותו נועד לקיום אין ספק שאין בכתיבה בעט שבת איסור דאורייתא. לפני כעשרים וארבע שנים שוחחתי על כך עם הגרשז"א והוא התמיד בדעתו שכתיבה בעט כזה אינה מלאכה מדאורייתא, נגד דעת המנחת יצחק.
ביחס לכתיבה במחשב – מזה כמה שנים אני מסופק האם פעולה שהיא צורת הכתיבה הרגילה בכל העולם וכל מאגרי המידע הינם במחשב אינה אסורה מדאורייתא. ויש מקום לדיון ארוך בנושא. לאור זאת, בוודאי שיש להעדיף כתיבה בעט-שבת על פני מחשב אם הדבר אפשרי.
הרב רא"ם הכהן: Reem.h...@gmail.com
| בין קודש לחול
> סמל ראשונסקי / הרב עמיחי גורדין
ר"מ בישיבת 'הר עציון' |
מוצאי שבת פרשת לך-לך. השקט בעמדת השמירה שבישיבה, ושפלת החוף הפרושה לפני, עושים את שלהם. אני פוצח ביני לבין עצמי ברצף ניגוני סעודה שלישית. הניגונים הללו שרוממו אותי מעלה מעלה, לא השפיעו על איש רע ובליעל, יימח שמו, שנטל באותה שעה אקדח וירה למוות בראש הממשלה.
* * *
הלקחים לא חיכו אפילו שבריר שניה. החודשים שאחרי הרצח היו גדושים בלקחים ומסקנות על האשמים ברצח ועל חשבונות הנפש הנדרשים מהם. מכמות חשבונות הנפש שנתבעו, ניתן היה לבנות מחשב-על בגודל הירח.
מכל הלקחים, ההכפשות והאשמות נשארו כיום, עשרים שנה אחרי, לקחים בודדים מאוד. הלקחים היעילים היחידים שנשארו בסוף הם הלקחים שכוונו פנימה. רק חשבונות הנפש שהאדם ערך בינו לבין עצמו הניבו פירות בני קיימא. את כל השאר השליכה ההיסטוריה לפח האשפה.
אירועי השבועות האחרונים גרמו לי לחשוב מחדש על הלקחים האישיים שלי. אותם לקחים שאני למדתי מאירועי הימים ההם.
* * *
סיפור ראשון: חבורת נערים בעלי חזות דתית מחכה לשר הבכיר מחוץ לאולם. כשהשר מסיים את דבריו ופונה לצאת החוצה מקיפה אותו החבורה ותוקפת אותו מילולית. בין שאר הצעקות שנצעקו כלפיו היה קשה לפספס את הצעקה, 'בוגד'.
סיפור שני (שבוע מאוחר יותר): חבורת בחורים בעלי חזות חרדית מתנפלת באמצע הלוויה המונית על שר וסגן שר ופוגעת בהם פיזית בדחיפות ובעיטות.
* * *
המקרים הללו חמורים. חמורים מאוד. מותר למחות, מותר להפגין, מותר להטיח האשמות חמורות. אסור, פשוט אסור, לפגוע. לא מילולית ולא פיזית.
צריך למחות כנגד המעשים המתועבים הללו, לא מחשש שיובילו לתרחישים חמורים יותר. המעשים הללו חמורים מצד עצמם. גם אם מעשים אלו לא ידרדרו למעשים חמורים יותר, יש להילחם בהם בכל תוקף. מעשים כאלו לא יקרו אצלנו.
צריך למחות כנגד המעשים הללו בגלל עצמנו. בגלל עצמנו, ולא בגלל אף אחד אחר. צריך למחות כיוון שאנחנו צריכים להיות אנשים טובים. בגלל שהקהילה שלנו צריכה להיות נקייה. צריך למחות, כי מי שלא מוחה הופך להיות שותף.
התקשורת החילונית, הצבועה והמתחסדת, לא התרשמה יתד על המידה מהסיפורים הללו. אני מאמין שאם השר הבכיר שהותקף בקריאות 'בוגד, בוגד' לא היה חבוש כיפה, מהדורות החדשות המרכזיות היו מספרות לנו על מסע ההסתה שנמשך ללא מפריע. אני מאמין שאם חבורת פרחחים הייתה בועטת בסגן שר שאינו עונה לתואר רב, היינו זוכים למאמרי מערכת אין סופיים של הארץ המבכים בקול נהי את מות הדמוקרטיה.
טוב שהתקשורת ה'הגונה' והעקבית שותקת. טוב שאבירי הדמוקרטיה והסובלנות נמים את שנת החורף שלהם. השתיקה שלהם מאפשרת לנו להלחם בתופעה רק בגלל עצמנו ובגלל הערכים שלנו.
* * *
כשגננת הותקפה לאחרונה על ידי הורים, הִשביתה הסתדרות המורים את הגנים ברחבי הארץ למשך שעה שלמה. כשאחת לכמה חודשים מותקף רופא על ידי מטופל, מארגן הצוות הרפואי אסיפות מחאה בבית החולים.
הסתדרות המורים וההסתדרות הרפואית לא חושבות שהחוליגנים שתקפו יתרגשו מההשבתה שלהם. הסתדרות המורים וההסתדרות הרפואית מבינות שמוטלת עליהן חובת מחאה. יש למחות גם אם הקול לא נשמע.
חבורת הפרחחים שצעקה לשר בממשלת ישראל 'בוגד', וחבורת הפרחחים שבאמצע הלוויית גדול הדור בעטה ופגעה ביהודים, צריכות להבין שהחברה סולדת ממעשיהם המכוערים. הן צריכות לזכות ליחס של סלידה וגועל מהמעשים שלהן.
אין סיבה שהישיבות לא ישביתו את הלימודים כמחאה על הפגיעה בסגן שר הדתות. אלימות פסולה נגד רופאים, היא פסולה נגד גננות, היא גם פסולה נגד פוליטיקאים.
* * *
בחזרה לימים ההם. אני משוכנע שגם אם היינו מוחים נגד הקריאות בוגד, ונגד ההשוואה של רבין להיטלר, זה לא היה מונע את הרצח. אני גם משוכנע שמחאה כזו לא הייתה מונעת מהתקשורת ה'הגונה' לתקוף ולהאשים את הציונות הדתית ברצח ההוא.
אבל אני גם משוכנע שהיינו צריכים למחות. לא בשביל רבין ולא בשביל התקשורת הצבועה. היינו צריכים למחות בשביל עצמנו. היינו צריכים למחות כי דברים כאלו לא עושים. היינו צריכים למחות כיוון שאנו רוצים לגדל כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש. ובממלכת כהנים מתנהגת אחרת.
לתגובות, הערות והארות: benk...@gmail.com
| זווית נשית
> מפני מה נתעקרו האמהות / יוגלי רויכמן
מדרשת 'אלומה', אריאל |
בפרשת השבוע אנו מתבשרים על פקידתה של שרה. "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" - לדעת חז"ל הריבוי בא לרמוז שלשרה אין גם "בית ולד", אין לה רחם כלל, ולכן הלידה של שרה היא ניסית לגמרי. הבשורה לשרה הינה כל כך משמחת ומפתיעה שבשבילה ממנה הקב"ה מלאך מיוחד - "והנה שלשה אנשים - אחד לבשר את שרה.." (רש"י).
לא רק שרה, אלא כל האמהות היו עקרות. על רבקה מעיד הכתוב "כִּי עֲקָרָה הִוא" ועל רחל נאמר "וְרָחֵל עֲקָרָה". עקרותה של לאה אינה מצוינת בכתוב, אך חז"ל למדו מהפסוק "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" - שאף לאה לא יכלה ללדת בדרך הטבע ונדרשה התערבות אלוקית כדי שתלד. דרשה זו, המתארת אף את לאה הברוכה בבנים כעקרה, מדגישה את ההנחה שאמהות ישראל מוכרחות להיות עקרות.
תופעה שאומרת דרשוני
כיצד ניתן להבין תופעה זו? הרי סבל העקרות הוא קשה מנשוא, ומדוע דווקא על אמהות ישראל הצדקניות נגזרה גזרה קשה כזו?
בחז"ל מצאנו התייחסויות שונות לשאלה זו. המפורסמת שבהן: "ולמה נתעקרו האמהות? שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן" (בראשית רבה מה,ד). לכאורה תשובה זו קשה ומקוממת - האם הקב"ה זקוק לתפילותינו? והאם לשם כך יש לייסר אנשים? ודאי שאין כוונת הדברים שהקב"ה זקוק חלילה לתפילה, אלא שהקב"ה חפץ בתפילה משום שהתפילה משפיעה על האדם: התפילה הופכת את המתפלל לאדם אחר, מגדלת ומרוממת אותו. וכך מתאר את הדברים תנא דבי אליהו (פרשה יח): "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני זקן אחד, אמר לי, רבי, מפני מה בעלי בתים של ישראל נעצרים על הבנים מהיות להן, אמרתי לו, בני, מפני שהקב"ה אוהבן אהבה גמורה ושמח בהן ומצרפן, כדי שירבו רחמים לפניו."
מדרש הגדול מציע הסבר דומה: "בגלל צדיקותן". ככל שהאדם גדול יותר ניסיונותיו קשים יותר. הקב"ה בודק בקנקנים יפים ולא בקנקנים רעועים. כדי להגיע לקצונה יש לעבור מסלול קשה ומחשל.
היבט מקורי על התופעה מופיע בפירוש אזניים לתורה (מאת הרב זלמן סורוצקין): "האבות היו עקורים כדי שיהיו פנויים להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה, ורק לעת זקנותם כשמלאו חובה זו, נולדו להם בנים...". לצדיקי ישראל יש תפקיד חינוכי. הם צריכים לבנות את עם ישראל, ורק לאחר מכן יתפנו למשימה הפרטית של גידול וחינוך ילדיהם.
מדרש ופשרו
במדרש (ב"ר שם) מובאת דעה תמוהה: "כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין", כלומר, שיישארו נאות ככלה ביום חופתה, שכן, "כל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת". דעה זו מעוררת תמיהה: האמנם זה מה שחשוב? שהאשה תראה יפה וצעירה? שאלו כל אשה שלא זכתה להיפקד בפרי בטן והיא תאמר לכם איזה מחיר היתה מוכנה לשלם כדי להיפקד. ומה לנו יותר מדבריה הנוקבים והכואבים של רחל אמנו ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי!"
ספרה לי חברה שנכחה פעם בשעור אצל נחמה לייבוביץ' זצ"ל בעת שלימדה פסוק זה. במחווה מאד לא אופיינית לה, עצרה נחמה את השעור, הצביעה על ספרי הלימוד הרבים שעטרו את קירות ביתה, וביניהם ספרים מפרי עטה, ואמרה לנוכחים: "רואים אתם ספרים אלו? על כל הספרים האלה הייתי מוותרת תמורת ילד אחד משלי!"
ושמא הדגש אינו על הנוי אלא על התוצאה - מתוך קושי פונה האשה ומתרפקת על בעלה שינחמה. קושי ונסיון עלולים לקרוע בני זוג ולהרחיק ביניהם - לכל אחד מבני הזוג יש צורת התמודדות שונה. אך קושי יכול דווקא לחבר ולקרב, כאשר הניסיון הופך לאתגר משותף.
כגודל הצער של חסרון הילדים, כך יהיה גודל השמחה של עקרה שתיפקד: "רוני עקרה לא ילדה... שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה" (ישעיהו נד,א). דווקא מתוך עומק הקושי וההעדר, תחושת המלאות תהיה גדולה ועצומה.
| חנוך לנער
> דמעות של מלאכים – התמודדות עם טראומה / אליהו והילה פרג'ון
האוהל היהודי | פרשת וירא מציגה בפנינו את אחת הדרמות הגדולות בתנ"ך - סיפור העקידה.
הנטייה הטבעית על פי רוב, היא להתייחס לעקידה דרך דמותו של אברהם, ונכונותו למסור את בנו יחידו אשר אהב במצוות הבורא. קיימת כמובן דמות נוספת השותפה למאורע, הצד הנעקד, והיא דמותו של יצחק.
איזה רושם הותיר המזבח על יצחק אבינו, והאם ירד מן המוריה כפי שעלה אליה?
בעלייה להר מודגשת הקרבה והשותפות בין האב לבנו, התורה מפרטת לנו את דו השיח ביניהם, כולל רמז עבה "אלוקים יראה לו השה לעולה... בני", אך שבה ומדגישה "וילכו שניהם יחדיו".
מכח אותה הראיה
על רקע זה מתחדדת העובדה, כי זו הפעם האחרונה בה מופיעים אברהם ויצחק יחדיו בתורה, למרות האירועים המשמעותיים אשר עוד נכונו להם, כגון קבורת שרה ושמחת נישואיו של יצחק. אפילו בירידה מהר המוריה, מיד לאחר ברכת מלאך ה', מוזכרים אך אברהם והנערים, וניתן לומר כי במידה מסוימת יצחק לא ירד מן ההר כל ימיו. המדרש קושר את "כהות עיניו" של יצחק עם מעשה העקידה: "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת - מכח אותה הראיה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, תלה עיניו במרום והביט בשכינה". כביכול חשכו המאורות בזה העולם, מפני שעיניו של יצחק מתמקדות בעולם עליון יותר. אם היכלות מעלה קשורים כעננה מעל תודעתו של האדם מן השורה, בעוד עיניו עיני בשר, אצל יצחק מתהפכות היוצרות, עיניו עיני מלאך, והעולם הזה מתעמם מפני שהוא משמש רק כרקע.
יצחק לא ירד מן ההר, ראייתו הפכה לראיה שמיימית יותר, העקידה הטביעה בנפשו את חותמה.
אב טיפוס להתמודדות
אנחנו נרד אל העולם הזה, אל המציאות, וננסה לבנות דרך התמודדות עם טראומה/משבר על פי העקידה שהיא אב-טיפוס לדרך בה יהודי צריך להתייחס אל מאורעות קיצוניים המתרחשים בחייו.
ילדים ובני נוער רבים חווים אירועים המסעירים ומטלטלים את עולמם. בחלק מן המקרים מדובר בתרחישים קשים. תאונות דרכים, פיגועים, אובדן של אדם קרוב וכד', אך כיום, בעולם של רגישות מודגשת, ישנה גם עליה ניכרת של תגובות פוסט טראומתיות אף לאירועים הנתפסים בעיני אחרים כטריוויאליים. לכן יוצא שהורים מתמודדים עם תופעות פוסט טראומטיות אצל ילדיהם, מבלי שהם יצליחו להבין כיצד מאורע זניח בעיניהם, גורר תגובות לא מדתיות.
ככלל, הטראומה גורמת לזעזוע בנפש, והמח לא מצליח "לעכל" כראוי את הרשמים הקשים אותם חווה הנפגע. כתוצאה מכך, תמונות וזיכרונות מציפים את התודעה באופן המקשה על תפקוד שוטף. ממילא, כל הפרופורציות בחיים עוברות טלטול משמעותי. תלמיד מצטיין ימצא עצמו לפתע זר לחומר הנלמד, וילד חברותי עלול להפוך למופנם ושקט, הרבה מאד כוחות נפש מופנים כעת להתמודדות החדשה.
גם האיזון המשפחתי מופר בעקבות המשבר. התפרצויות של כעס או בכי בלתי נשלטים, משאירים את ההורים נבוכים, תשומת לב המופנית אל ילד אחד וחסרה אצל אח אחר, וניסיונות חוזרים ונשנים להרכיב מחדש את הפאזל של הבית, רצוי כפי שהיה קודם.
איך מצליחים להשתחרר מהעבר ולייצר שוב חיים?
גורמים לגוף להגיב אחרת לטראומה, אם באמצעות חזרה הדרגתית אל המאורע, או באמצעות יצירת משמעות חדשה לטראומה. (מכיוון ש'עינינו כהות' בנושא זה, נמנענו מלדבר על טיפול באמצעות העיינים - EMDR ושיטות אלטרנטיביות נוספות, אשר חלקן נחשבות יעילות וכבודן במקומן מונח).
כמאמינים בני מאמינים, אנחנו יודעים כי הגלים "גליך" והמשברים "משבריך", ואין הם מבטאים את שכחת ה', אלא מנחילים לנו שליחות חדשה וכיוון חדש שלא על פי בחירתנו. ברגע שהנער מצליח לקבל כי המשבר בא עליו מבחירת ה' בו, הנפש עוברת מחזרה אובססיבית על טראומת העבר, לציפייה חרישית של בירור העתיד - "אוחילה לאלוקים כי עוד אודנו".
| משפחת ישראלי
> וראיתם... וזכרתם... / הרב יקהת רוזן
מנהל המכון 'אור עציון -ספרי איכות תורניים | אותו יום היה חם במיוחד. הייתי כולי רטוב מזיעה. בשעה מסויימת שמתי לב שאני כמעט מאחר לתפילת מנחה, ונאלצתי לרוץ כל הדרך לבית הכנסת. מיותר לספר שלאחר ריצה כזאת הייתי רטוב עוד יותר. נעמדתי לתפילה, ותוך כדי התפילה נפנפתי בכנפות הציצית שלי כמה וכמה פעמים כדי לאוורר את עצמי. באותו רגע, אני מודה, הייתי מעדיף לוותר על הציצית, וכך להוריד מעצמי שכבת בגדים נוספת...
לידי עמד אדם קשיש, מבאי בית הכנסת הקבועים, בשם אדון שמואל. לאחר התפילה התיישבנו שנינו על הספסל שליד בית הכנסת, ואני נפנפתי שוב את הציצית בעצבנות. לפתע פנה אלי אדון שמואל, ושאל: "קשה לך עם הציצית ביום חם שכזה?"
הופתעתי לרגע מהשאלה, והנהנתי בראשי בביישנות.
"בוא ואספר לך מה היא מצות הציצית בשבילי" אמר אדון שמואל.
הטיתי ראשי והקשבתי.
"מעולם לא הייתי צדיק גדול ומדקדק במצוות. גם לימודים היו שנואים עלי. בן זקונים הייתי בבית שהיו בו בעיות פרנסה קשות, וללא עין שתפקח על מעשיי, והייתי משוטט כל שעות אחר הצהריים ברחובות. אך בכל אופן הורי רצו חינוך דתי ושלחו אותי לבית הספר 'תחכמוני', בית הספר הדתי היחיד בסביבה באותה תקופה.
ובשני דברים הקפיד עמי אבי זכרונו לברכה – ללבוש ציצית יום יום, ומאז מגיל בר המצווה לקרוא בתורה בציבור בספר התורה אשר הקדיש לזכרו של גיסי, דב זינגר ה' יקום דמו, שנפל במלחמת השחרור.
יום אחד – היה זה לקראת סוף כיתה ח' – סיימנו את שיעור ההתעמלות, והתקדמנו לכיוון הכיתה. סגן המנהל, י' אילן כבר חיכה בכיתה לשיעור הבא.
'היכן הציצית שלך?' שאל סגן המנהל את רוני, שנחשב לתלמיד המצטיין של הכיתה.
'אין לי', ענה רוני. לאחר שתיקה של רגע הוסיף רוני בחוצפה: 'אף אחד כאן לא לובש ציצית. אף אחד כאן לא דתי בכלל'.
סגן המנהל השתתק והחוויר. כנראה חשב: שלושים תלמידים בכיתה, ואף אחד לא לובש ציצית! שמונה שנים של חינוך דתי ירדו לטמיון?!
התלבטתי האם לומר שאני דווקא כן לובש ציצית. מה, אני צריך שיצחקו ממני?
'אני כן לובש ציצית', נשמע לפתע קולי בכתה.
'לא נכון, תראה לנו' צעק רוני. ההתנצחות הזאת לא מצאה חן בעיני, אבל בכל אופן שלפתי את פתיל הציצית, שהיה תחוב במכנסיי, והראיתי אותו לתלמידים שסבבו אותי.
'יפה מאוד' שיבח הסגן 'אני רואה שיש תלמידים שכן לובשים ציצית – וכך צריך גם כל יהודי לעשות!'. הוא פנה אלי ואמר: 'שמואל, אני רוצה לדבר איתך לאחר השיעור. בוא לחדר המנהל'.
'האם נרשמת כבר לבית-ספר תיכון?' שאל אותי מר אילן.
'יש לי ציונים נמוכים, בחשבון מספיק בקושי, וכך גם במקצועות נוספים. אף בית ספר לא רוצה לקבל אותי. לא נורא. אעזור לאבא בחנות'.
באותם ימים לא כל הנערים למדו בבתי ספר תיכוניים. רק המצטיינים זכו לכך – ואני לא ראיתי את עצמי כאחד מהם. אך מר אילן לא הסכים עם דברי. 'לא, שמואל, אני לא מסכים. לך להירשם בתיכון 'ביל"ו'. אני אתן לך מכתב המלצה'.
איני יודע מה היה כתוב במכתב ההמלצה, אך כאשר מנהל בית הספר ביל"ו קרא אותו, מיד קיבל אותי ללימודים.
וכי אוכל לאכזב את המנהל? לא! באותו החופש "התלבשתי" על החשבון, והצלחתי להדביק פערים גדולים. בהמשך הפכתי לאחד התלמידים הטובים בתיכון ואפילו באוניברסיטה. זכרוני הלך והתחדד עם החזרות על הקריאה בתורה בפרשת השבוע במשך שנים, וזכיתי לעשות חיל בלימודיי.
אינני יודע כיצד היו נראים חיי ללא אותה שיחה עם סגן המנהל, והעידוד שקיבלתי ממנו להמשיך בלימודיי. אך דבר אחד אני יודע - כל זאת הוא בזכות הציצית, אשר עליה נאמר "וראיתם.. וזכרתם". שכרה של מצוה קלה זו – לבישת ציצית קטנה – ניתן לי כבר בעולם הזה – יצאתי מ'חיי הרחוב', זכיתי להתקדם בלימוד ובמקצוע, והעיקר, זכיתי להמשיך בדרכי אבות, ביחד עם בנים ובני בנים העוסקים יחד איתי בתורה ובמצוות.
הציצית ההיא כבר מזמן אינה בידי, אבל גם כיום – יותר מיובל שנים לאחר מכן – בכל בוקר אני נזכר בה".
סבא-שמואל סיים את סיפורו. הציצית הלחה מזיעה נדבקה קצת לבשרי, אך עכשיו הרגשתי כיצד רגש של חמימות וחיבה עוטף אותה...
(עפ"י סיפורו של סבא שמואל לובושיץ. תודה לעדנה פורת-לובושיץ, בארות יצחק)
סיפורי משפחת ישראלי מבוססים על תופעות וסיפורים אמיתיים
לתגובות והצעות לסיפורים: yik...@gmail.com
|
עלי ספר
> הגאון שלא היה 'גאון' / הרב יוסף לייכטר
ספרן בספריה הלאומית, ירושלים | רב אחאי משבחא, בבל ד'ת"מ – ארץ ישראל ד'תקי"ב (680-752)
התואר גאון, בתקופת הגאונים, הוא קיצור של 'ראש ישיבת גאון יעקב'. הישיבות בארץ ישראל ובבבל היו מרכזי לימוד התורה והרבצתה לציבור הרחב. הן שמרו על המסורות הלימודיות וההיסטוריות מימות האמוראים. הישיבה הארץ ישראלית ראתה עצמה כממשיכה של הנשיאות מימות הלל הזקן. ישיבת סורא בבבל נוסדה על ידי ראשון האמוראים רב. חברו שמואל, יסד ישיבה בעירו נהרדעא. כשנחרבה נהרדעא, עברה הישיבה לפומבדיתא. ומאז 'שתי הישיבות' הן סורא ופומבדיתא. הישיבות שמרו על שמן ומעמדן גם כשעזבו את מקומן הראשון ועברו למרכז הגדול והחדש שנוצר בבגדאד.
ראש הגולה – ממנה ה'גאונים'
לצד הישיבות, שהיוו מנהיגות רוחנית. היה את 'ראש הגולה'. לפי המסורת, היה ראש הגולה צאצא ישיר של בית דוד. ראש הגולה זכה להכרת השלטונות כמייצג של המעוט היהודי. מתוקף תפקידו הוא היה אחראי לגביית המסים. ולשמירת התורה ומצוותיה בכל רחבי בבל ושכנותיה. ראש הגולה היה ממנה דיינים במחוזות השונים. הדיינים עסקו בפסיקת ההלכות בין אדם לחברו, עסקו בנישואין וגיטין, ערכו שטרות ופקחו על המידות והמשקלות. לכל דיין הייתה מערכת של סופרים שעזרה לו בעבודתו. עם השנים כשמעמד הישיבות התחזק, זכו גם הן למעמד דומה של מינוי דיינים מטעמן במחוזות השונים. ברחבי בבל ושכנותיה התקיימה מערכת של 'רשויות' – חלוקת סמכויות במחוזות השונים. רשות של ראש הגולה, רשות של ישיבת סורא ורשות של ישיבת פומבדיתא. כפי שלגאון של ארץ ישראל הייתה רשות בארץ ישראל ושכנותיה הקרובות. על כל פנים לראש הגולה הייתה השפעה רבה על מינויים של ראשי הישיבות – הגאונים.
באגרת רב שרירא גאון מסופר: "ובתריה מלך רב נטרוי כהנא בן מר רב אמונה, ומן בגדאד הוה ... וביומי סליק רב אחא משבחא לארץ ישראל. דמר רב נטרוי שמעיה הוה, וכד אדברינהו נשיאה עליהו סליק להתם". [ואחריו התמנה רב נטרוי ... ובימיו עלה רב אחא משבחא לארץ ישראל, כיון שרב נטרוי היה שמשו / תלמידו וכשהתמנה לגאון, עלה רב אחא לארץ ישראל]. הראב"ד הראשון (רבי אברהם בן דאוד, ד'תת"ע – ד' תתק"מ 1110-1180) כותב בספר הקבלה:
רב אחא משבחא, חכם גדול היה וחבר שאילתות שלו מכל מצות האמורות בתורה, והספר מצוי בידינו עד היום הזה. וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו, ושמעו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם, אבל לא נסמך רב אחא לגאון, מפני שנאת ראש גלות שבאותו הדור [שלמה בר חסדאי], שהיה שונאו. וסמך שמשו של רב אחא ושמו רב נטרונאי. וכעס רב אחא והלך לו מבבל לארץ ישראל ונפטר שם.
למרות שרב אחאי לא התמנה לגאון הוא מכונה רב אחאי גאון.
דרשות לצד הלכה למעשה
ספר השאילתות הוא הספר הראשון שנתחבר אחרי חתימת התלמוד ונקרא על שם מחברו. השאילתות כוללות קובץ של דרשות על סדר הפרשיות. בכל פרשה יש 3-4 דרשות. הדרשות קשורות בקשר רופף לפרשת השבוע. לדוגמא: בפרשת וירא הדרשה הראשונה עוסקת בהלכות מילה הקשורה לקיום ברית יצחק. הדרשה שנייה עוסקת בהלכות צדקה והכנסת אורחים. הדרשן מרחיב בדרשתו במה שמסופר בהפטרה על צעקתה של אחת מנשות הנביאים לאלישע בתביעה שיפרנסנה. הדרשות האחרונות עוסקות באיסור נישואין לאשה שהתאלמנה או שהתגרשה עד שלושה חדשים, כדי שתהיה הבחנה בין הזרע של הבעל הראשון לזרע של הבעל השני. ובאיסור מינקת חברו. הקשר לפרשה הוא בפסוק 'כי ביצחק יקרא לך זרע'.
השאילתה כוללת ארבעה חלקים. החלק הראשון משמש כמבוא למצוה הנדונה. לאחר מכן מוצגת שאלה 'ברם צריך את למילף', אחריה הדרשה המשלבת דברי אגדה שנועדו למשוך את לב המאזינים. ובסוף המסקנה ההלכתית.
המאירי בהקדמתו לבית הבחירה על מסכת אבות מספר:
קבלנו קבלה ברורה על רב אחא, שהיה לו בן ולא היה לבו חפץ להיות שוקד כלל, וחבר בעבורו ספר השאלתות כדי שבכל שבת ושבת כשיקראו הסדר, יבאר לו בהלכות ידועות מן התלמוד.
במהלך הדורות נדפס הספר מספר פעמים. בדורות האחרונים זכה הספר להתעניינות מחודשת תודות לפרוש 'העמק שאלה' שחיבר ראש ישיבת וולוזין – רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב תקע"ז-תרנ"ג 1816-1893).
לתגובות:
Yose...@gmail.com
| החידה השבועית
> פרשת וירא / יואב שלוסברג
מנכ"ל החידון והחוויה |
מצאו את המשותף בין דמויות בפרשתנו לדמויות מספרי מקרא אחרים:
1. אמירה בלעדית לאברהם וגדעון
2. ביטוי שבו נתבשרו שרה והאשה השונמית
3. לוט וגדעון
4. ביטוי מפורסם המשותף לאברהם ואיוב
תשובה לפרשת לך לך:
העיר דן
הסבר: העיר דן נזכרה פעמיים בתורה: בפרשת לך לך בקשר למרדף אברהם אחרי ארבעת המלכים: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן " (בראשית יד,יד)
וה' הראה למשה את כל הארץ עד דן: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד עַד-דָּן" (דברים לד,א).
הערה: קיים קושי גיאוגרפי להסביר כיצד ראה משה את כל הארץ מהר נבו. כשהייתי בטיול בעבר הירדן נוכחתי לדעת שאי אפשר לראות מפסגת הר נבו את כל המקומות שנזכרו בפסוק. תירוצים שונים ניתנו ואכמ"ל.
* * *
חנוכה מתקרב וזה הזמן להזמין חידון למסיבת חנוכה. להזמנות: "החידון והחוויה"
לתגובות: in...@hidonim.com
| |
|
|
