האם טעמי המקרא, תרגום אונקלוס ורש"י - תמיד מכוונים ל"פשוטו של מקרא"?
אוריאל פרנק
מאת: Uriel Frank
תאריך: 5 ביוני 2012 בשעה 9:28
נושא: [רוחב לשון] מי רוצה רצון - טיוטה לעיונכם ולמשובכם
אל:
במאמר שלהלן נברר מה פירוש המילה "רצון", ונעמוד על שני הרצונות שיש במצוות: רצון האדם, כתנאי באופן קיום המצוות, ורצון ה' כיעד וכתכלית של קיום המצוות. במרכז דיוננו יעמדו דברי רש"י בפירושיו לתנ"ך ולתלמוד.
"רצה" ו"רצון" בלשון המקרא
על דברי יעקב לעשו בפרשת וישלח "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית לג, י), מפרש רש"י: "ותרצני - נתפייסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס"[1]. וממשיך רש"י להדגים כלל זה מפרשת אמור ומסֵפר משלי: "[כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ] כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כב, כ) - הקרבנות באים לרַצות ולפייס[2], וכן: שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י, לב) - יודעים לפייס ולרַצות"[3].
על כלל זה חוזר רש"י גם בביאורו לברכת משה רבינו לשבט יוסף: "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג, טז): "תהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחִלה בסְנֶה. רצון - נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא".
העובדה שרש"י חוזר על כלל זה, יכולה ללמד על חשיבותו הרבה של קביעה מילונית זו, בעיני רש"י. לא כל שכן, כשבנוסף להִשָּׁנות כלל זה פַּעֲמָיִם בפירושו לתורה, שב רש"י ומזכיר פירוש זה בחמישה עשר פסוקים נוספים בתנ"ך[4]!
לדוגמה: מה פירוש "רָצוֹן" בשני הפסוקים הנאמרים ג"פ בכל יום ב"אשרי"? לפי רש"י: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" - היינו: ה' נותן לכל חי את מה שירגיע ויפייס אותו[5]. מסתבר שגם את הפסוק "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה" הבין רש"י כך: ה' מפייס ומניח את רוחם של יראיו.
וצ"ע, מדוע טורח רש"י כמו רוכל ומלמדנו שוב ושוב ש"רצון" הוא לשון פיוס?
נראה כי חשוב לרש"י להבהיר כי ה"רצון" במקרא (וגם, לעיתים רחוקות, בפי חז"ל[6]) הוא מה שנקרא בלשון חז"ל "ריצוי", "נחת רוח" ו"פיוס", כלומר: יחס חיובי והרגשה טובה של שלוָה, רוגע ושמחה (הֶפך הכעס). נראה כי רש"י רוצה למנוע מאיתנו מלייחס ל"רצון" המקראי את המשמעות המאוחרת של מילה זו הרווחת כבר בלשון חז"ל[7] - משאלת לב, התעוררות נפשית - מה שנקרא במקרא "חֵפֶץ"[8] ו"צְבִי"[9]. בגלל קרבתם של שני מושגים אלה[10], חשוב כל כך להבחין ביניהם.
כיצד עלינו להבין את קביעת רש"י כי כל רצון שבמקרא הוא נחת רוח ופיוס? אם נבין כלל זה באופן מילולי וגורף, יִקשה מכמה פסוקים במגילת אסתר ובספרי עזרא, דניאל ודברי הימים שבהם מצויים "רצונות" שקשה להולמם לפי דברי רש"י, כגון: "וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (אסתר ט, ה)[11].
ואף אם תאמר שאין להקיש מלשון ספרי הכתובים המאוחרים על לשון תורת משה הקדומה[12], קשה אף מלשון התורה[13]: את ה"רצון" שבברכת יעקב לשמעון ולוי, "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מט, ו) פירש רש"י: "רָצוּ לעקור את יוסף שנקרא שור"[14]. אם רש"י עצמו פירש כאן "רָצוּ", ומוכרח מן ההקשר שכוונתו ל"חָפְצוּ", בוודאי שאין צורך להיאחז בהבנה המילולית והמוחלטת של כללו של רש"י, ואין צורך בפלפולים מאולצים ובפירושים דחוקים. מסתבר שקביעת חז"ל (בבלי קידושין לד, א) כי "אין למדין מן הכללות" תקפה גם לגבי כללים אשר כָּלַל פרשן-דתא, רש"י[15].
בדרך אחרת הולך ר' שמואל פנחס גלברד בספרו "לפשוטו של רש"י"[16]: בכָתבו "כל רצון שבמקרא" לא התכוון רש"י להכליל כל מילה משורש זה, ואפילו לא כל "רצון" כשהוא נסמך למילה אחרת או כשנוסף לו כינוי. רש"י התכוון למילה "רָצוֹן" דווקא, כשהיא באה בפני עצמה. "אולם כש'רְצון' בסמיכות – יכול להיות משמעו משאלה ואִווי"[17], וכך הוא מיישב את "וּבִרְצֹנָם" (בראשית מט, ו) הנ"ל[18]. לדעתו, דברי רש"י "וכן כל רצון שבמקרא" בדברים לג, טז, יש לפרשם שאע"פ שהמילה "רָצוֹן" מופיעה כאן שלא בפני עצמה ("וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה"), משמעותה מלשון פיוס, וכמו "רָצוֹן" כשבאה בפני עצמה.
לענ"ד, פרשנות מחודשת זו בדברי רש"י איננה פשוטו של רש"י. לו היה כדבריו, היה לרש"י לפרש ולא לסתום "כל רצון שבמקרא". העובדה שגם "רצונות" שאינם עומדים בפני עצמם (כגון "לִרְצֹנְכֶם" שלהלן) רש"י מפרשם שוב ושוב מלשון פיוס, מלמדת שהכלל אינו מוגבל ל"רצון" העומד בפני עצמו.
לסיכום: אילוּ היה כְללוֹ של רש"י "כל רצון שבמקרא - לשון פיוס ונחת רוח" כְלל מוחלט וגמור, היה ברור כי כל פירוש אחר - איננו פשוטו של מקרא, אלא מדרשו. אך הואיל ונוכחנו לראות כמה "רצונות" בתנ"ך שרש"י פרשם בהוראה הרווחת בעברית המאוחרת, יש להסיק מכאן שכְללוֹ של רש"י הוא אפיון של לשון המקרא בדרך כלל, אך אין לראות בו קביעה של 100%[19].
המורם מכל האמור: בבואנו להבין את פשוטו של כל "רצון" בלשון המקרא, עלינו להעדיף לפרשו מלשון נחת רוח, לדעת רש"י. אם נמצא שרש"י מפרש אחרת, יש לעיין אם פירוש זה נאמר על ידו בתור פשוטו של מקרא, או שהוא פרש זאת בדרך דרש, שמיותר לציין שאיננו מוגבל כלל לשינויים שבין רובדי הלשון העברית[20].
ה"רצון" בהקרבת קרבן - של מי?
נעיין עתה בדברי רש"י על האמור בתחילת חומש ויקרא: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (א, ג-ד).
פעמיים נקטה כאן התורה בלשון "רצון": הפעם השניה, "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו", מתפרשת בבירור כלשון "פיוס", כפי כללו של רש"י: קרבן העולה יתקבל לפני ה' ויגרום לה' נחת רוח כלפי המקריב וכך יתכפר לו[21]. רש"י על אתר מפרט מהם החטאים שעליו יכופר לו: "ונרצה לו - על מה הוא מרצה לו... אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה".
ברם, ברישא: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'", פירוש רש"י מפתיע. לכאורה, היינו מצפים כי גם כאן רש"י יפרש לשיטתו שהמילה "לִרְצֹנוֹ" אינה אלא לשון פיוס, וכוונת התורה היא שהאדם יקריב את הקרבן כדרך לעשות נחת רוח לה' (וכן משתמע מתרגום אונקלוס "לְרַעֲוָא לֵיהּ" וכ"כ הרשב"ם כאן[22]).
אך רש"י כותב כך: "יקריב אתו - מלמד[23] שכופין אותו[24]. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו - הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"[25].
מקור דבריו במדרש התנאים[26], וכיוצא בזה שנינו (ערכין פ"ה מ"ו): "חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן; חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר 'לִרְצֹנוֹ' (ויקרא א, ג), כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגִטי נשים: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ההכרח שהמקריב יאמר (גם אם בעל כרחו) "רוצה אני" וכן דברי המשנה "שאין מתכפר לו עד שיתרצה" – אינם "רצון" במובן של נחת רוח ופיוס של ה', אלא זהו הרצון וה"חֵפֶץ" של האדם, שצריך להיות מעוניין בהקרבת הקרבן.
ויש לעיין מדוע העדיף כאן רש"י לפרש את הרצון שלא על פי כְללוֹ, אלא על פי משמעו הרווח בלשון חז"ל?
יתכן שרש"י העדיף את המדרש מחמת הדוחק הלשוני[27], שכתוב כאן "לִרְצֹנוֹ" ולא "לרצון לו" (בדומה לסיפא: "וְנִרְצָה לוֹ"). אך מצאנו בשלושה מקראות אחרים שרש"י אכן פירש כך, אף על פי שאין זו דרך המלך בלשון[28]:
1) "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה, לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים. כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ, כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כב, יח-כ).
רש"י: "לרצנכם - הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיימני"ט בלע"ז [פיוס]. ואיזהו הראוי לרצון? תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים".
2) בויקרא כג, יא נאמר: "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם", וגם שם פירש רש"י: "לרצנכם - אם תקריבו כמשפט זה, יהיו לרצון לכם".
3) המקור השלישי, ויקרא יט, ה – יובא להלן.
הרי לנו שרש"י לא נמנע מלפרש את "לִרְצֹנְכֶם" כמו "לְרָצוֹן לָכֶם" (ואף בניגוד למדרש התנאים על אתר[29]), וחוזרת ונעורה שאלתנו מדוע בתחילת ויקרא פירש רש"י את "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ" בניגוד ל"כל רצון שבמקרא".
ונראה לומר כי אכן רש"י סבור שפשוטו של מקרא זה הוא מלשון פיוס, וכתרגומו וכרשב"ם. למרות זאת, הביא רש"י פירוש מדרשי זה הואיל ומדרש זה מדייק בהסבר כל מילות הפסוק ו"מיישב" אותן[30], וכפי שהצהיר בפירושו לבראשית ג, ח: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו".
גם ממקורות נוספים[31] רואים כי לפעמים דרכו של רש"י להביא על אתר את המדרש בלבד, אף שלדעתו (המפורשת במקומות אחרים), פשוטו של מקרא אינו כמדרשו. יתכנו כמה סיבות לכך שרש"י לא תמיד טרח לציין מהו פשוטו של מקרא: כגון, שהפשט מובן מאליו, או שהוא סומך על הלומד שיעיין במכלול פירושיו ולא רק בדבריו על אתר.
* תשתית מאמר זה הונחה בהרצאתו של אמו"ר, הרב יצחק פרנק, בכנס הרביעי של שוחרי לשון הקודש שהתקיים בירושלים בד' בחוה"מ פסח תשס"ח.
[1] ברוב המהדורות נוסף כאן הלעז הצרפתי "apeiement" שביאורו: פיוס (לעז 3036 באוצר לעזי רש"י בתנ"ך לר"מ קטן). אכמ"ל בדברי הרמב"ן החולק שם על רש"י.
[2] כ"ה הנוסח במהדורת הכתר. כיו"ב במהדורת רח"ד שעוועל: הקרבנות באות לפייס ולרצות. הנוסח הנפוץ (שאינו עולה בקנה אחד עם סיום המשפט) הוא: "הקרבנות באות לפייס ולרצון".
[3] את הכתוב במשלי ביאר רש"י על אתר ביתר הרחבה: "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן - יודעים לרצות ולפייס את בוראם, ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם".
[4] ויקרא יט, ה; שם כב, יט; שם כו, לד; במדבר כב, לב; ישעיה מ, ב; שם מט, ח; שם סא, ב; תהלים ה, יג; שם יט, טו; שם עב, טז; שם קמה, טז; משלי ג, יב; שם י, לב; שם יא, כז; ושם יד, ט.
[5] כפירוש רש"י עולה מסוגיית התלמוד (בבלי ברכות ד, ב) המַשווה את תוכן פסוק זה עם תוכן הכתוב בהלל הגדול: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר" (תהלים קלו, כה). אכמ"ל בפירושים השונים שניתנו לפסוק זה. רק נעיר כי היו שבארוהו ע"פ ה"רצון" שבפינו, היינו: חֵפֶץ. הראי"ה קוק מבאר שהרצון האמיתי שלנו נובע מהרצון האלוקי, וטבענו הבריא הוא כרצון ה'.
[6] כגון בפי חוני המעגל: "התחילו לירד בזעף. אמר: 'לא כך שאלתי, אלא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה'. ירדו כתיקנן" (תענית פ"ג מ"ח). השוה ביטוי זה ל"אֹהֲבֵם נְדָבָה" (הושע יד, ה), ל"גֶּשֶׁם נְדָבוֹת" (תהלים סח, י), ל"נִדְבוֹת פִּי" (תהלים קיט, קח; רש"י: "דבר רצוי שפּי מתנדב לך; כל נדבה לשון רצון הוא") ול"יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב; רש"י: "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב").
[7] כגון משנתו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא (אבות פ"ב מ"ד): "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". יתכן שברקע לשון התנא עמדו הכתובים בתהלים קמג, י ("לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ") ושם קמה, יט ("רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה").
[8] שם העצם מופיע רק בספרי נו"כ, אך הפועל "חָפֵץ" נמצא כבר בתורה (בראשית לד, יט; במדבר יד, ח). בלשון חז"ל חדל השימוש בשורש חפ"ץ במשמעות המקראית, למעט בדרשת הכתוב אגב לשון הכתוב, כגון: "כי אם בתורת ה' חפצו - אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה יט, א ע"פ תהלים א, ב; רש"י שם: "ממקום שלבו חפץ... מסכת שהוא מבקש הימנו... לפי שלבו על תאותו").
[9] ראה למשל רש"י לישעיה ד, ב "צבי - הוא נוי דבר, צביון, שיש חפץ בו". והשוה לתרגום אונקלוס לדברים ז, ז "חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם" - "צבי ה' בכון ואתרעי בכון".
[10] למשל, במלאכי (א, י) משמשים השורשים רצ"ה וחפ"ץ זה לצד זה: "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ! הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?! ...הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים?! אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם... וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם!" (רד"ק: אין לי חפץ בכם כי מעשיכם רעים ומנחתכם אינה רצויה... ואין לי חפץ ורצון לא במנחתכם ולא בכם").
[11] כן הקשה הרא"מ גלאנצר, מעייני אגם, עמ' קנו (פורסם לראשונה בכ"ע המעין, ניסן תשנ"ו). אפשר אולי לתרץ בדוחק שהם עשו באויביהם את מה שיגרום לעצמם לנחת רוח.
[12] השוה למה שכותבים התוספות (קידושין לז, ב ד"ה ממחרת) בשם ר"י הזקן: "ולשון התורה לחוד, ולשון נביאים לחוד, ולשון חכמים לחוד" (הרחבה של דברי ר' יוחנן בבבלי עבודה זרה נח, ב ובחולין קלז, ב), וכ"כ ר' יעקב עמדין (מגדל עוז, בית מדות, לח, עליית הלשון, פ"ב, עמ' 314): "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובלשון מקרא עצמו הבדל גדול בין לשון תורה ולשון נביאים, או כתובים, ובין נביא לנביא ובין כתובים לכתובים חִלוּק רשום".
[13] גם הרא"מ גלאנצר (מעייני אגם, עמ' קנה, בהערה) דחה את הטענה ש"מקרא" בכגון זה משמעו רק "תורה" ולא נו"כ.
[14] נראה שדוקא פירוש הרמב"ן לפסוק זה נאמן הוא לקביעת רש"י ש"רצון" עניינו "פיוס", וזו לשונו: "והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו... וברצונם - אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים, עקרו כל שור". יתכן שאילו ראה רש"י את פירוש הרמב"ן, היה מאמצו, וכעדות הרשב"ם בתחילת פירושו לפרשת וישב (בראשית לז, ב): "וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".
[15] אפשרות זו מוזכרת ע"י הרא"מ גלאנצר (שם, עמ' קמ; קנז). וע"ע: יואל פלורסהיים, כללי לשון המקרא בפירש"י לתלמוד ("כל..."), לשוננו, לח, תשל"ד, 243- 256.
[16] דברים לג, טז, ירושלים תש"ם, עמ' 267.
[17] לפי דבריו, יתכן ש"רְצוֹן יְרֵאָיו" אינו מלשון פיוס כנ"ל, ואין להקיש על פירושו מפירוש רש"י על "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן".
[18] רש"פ גלברד מוסיף גם את הכתוב בדברים לג, כג "שְׂבַע רָצוֹן", שהתפרש ע"י רש"י: "שהיתה ארצו שבֵעה כל רצון יושביה", וכן את האמור באסתר א, ח "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ", שפירש רש"י: "לכל אחד רצונו". אך לענ"ד יתכן שרש"י פרש גם שני כתובים אלו מלשון פיוס.
[19] אין לפסול על הסף אפשרויות נוספות לפתרון הסתירה, שאינן "אחדותיות": אולי הפירוש החריג בבראשית מט, ו איננו מרש"י (וטרם עיינתי בכתבי יד של פירושו כדי לבסס טענה זו), או שעדות יש כאן על שינוי שֶחל בדעתו, וזהו שריד שנותר לנו ממשנתו הראשונה, או האחרונה.
[20] השוה למאמר של גב"ע צרפתי: "עיונים בסמנטיקה של לשון חז"ל ובדרשותיהם", בתוך לשוננו כ"ט (עמ' 238), ל' (עמ' 29).
[21] בפירוש זה יש מעט דוחק לשוני: "נִרְצָה" הוא לשון זכר, וכדי שיתאים ל"עוֹלָה" עלינו לפרש שהכוונה ל"קרבן" העולה.
באופן אחר מתבאר הכתוב לפי דרשת הספרא (דבורא דנדבה ג, ד, ח): "ונרצה לו - מלמד שהמקום רוצה לו; ועל מה המקום רוצה לו... על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה". נוסח מעט שונה מובא בפירוש רש"י לזבחים ה, ב ד"ה מאן: "תניא גבי עולת נדבה בתורת כהנים: ונרצה לו מלמד שהמקום מרוצה לו ועל מה המקום מרוצה לו" וכו'.
כלומר, הנושא של "נִרְצָה" הוא הקב"ה, וגם לפי פירוש זה, זהו לשון פיוס ונחת רוח (דעת מקרא על אתר). והשוה לפרקי דרבי אליעזר (היגר-חורב, פרק לז) שם מצאנו לשון זו: "ובקש תשובה ונרצה לו הקב"ה".
[22] "לרצונו - אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אהל מועד - אז יהיה לו לרצון; אבל בחולה ובעל מום כתיב: הירצך או הישא פניך... ומנחה לא ארצה מידכם". כפי שיובא להלן, גם רש"י פירש כן במקומות אחרים.
[23] רשב"ם מסביר שהבסיס לדרשה זו הוא שהמילים "יקריב אותו" מיותרות: "קרא יתירא דהא כתיב לעיל 'זכר תמים יקריבנו' ומצי למיכתב יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה'" (בבא בתרא מח, א ד"ה יקריב אותו). וע"ע בפירוש המלבי"ם.
[24] כלומר, בית הדין אחראים על ביצוע מצוה זו. רשב"ם (שם): "מלמד שכופין אותו - להקריב מה שנדר".
[25] "ואין לשאול: הא הם שני הפכים בנושא אחד, דאם ע"י כפייה, מאי מהני מה שאומר רוצה אני? הא גם זה אומר בכפייה! אך דבר זה ביאר הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ)... 'שאין אומרים אנוּס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו', והכי נמי כן הוא" (ערוה"ש העתיד, מעשה הקרבנות, צב, ד).
תירוץ דומה, אך רחב יותר, כותב ר' דוד הלוי בעל הט"ז בביאורו "דברי דוד" לפירוש רש"י כאן: "אגב אונסיה גמר בלִבו להסכים עם מה שאמר בעל פה כי רצונו להיפטר מהאונס, ואפילו בענין ממון אמרינן... דאגב אונסיה גמר ומקנה ליה, כל שכן כאן דמצוה הוא".
[26] ספרא, דבורא דנדבה ג, ג; וכן הוא בבריתא בבבלי כגון בערכין כא, א.
[27] כך כותב המלבי"ם על אתר: "ואני מתפלא מי הכריח לאונקלוס לפרש בכל מקום שכתוב 'לִרְצוֹנוֹ' 'לִרְצוֹנְכֶם' כאלו כתוב 'לְרָצוֹן לו' 'לְרָצוֹן לָכֶם', שהוא נגד חוקי הלשון כי אותיות הכנוים המחוברים בשם יורו תמיד על גוף הקונה לא על גוף הפעול".
[28] השוה: "וּפְנֵיהֶם" (יחזקאל א, יא), רש"י: "פירושו: ופניהם להם" ובהמשך (שם יח): "וְגַבֵּיהֶן", רש"י: "וגב יש להם". אף שיש טוענים שפירושים אלו אינם פשוטו של מקרא (פרופ' ר' יוחנן ברויאר, "ושוב למקראות שאין להם הכרע", בתוך ספר ישראל – מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים, תשע"א, עמ' 60 - 61), רש"י לבטח סבר שהם פשוטו. וע"ע בדברי פרופ' שמחה קוגוט בנושא "כינוי חבור שאיננו לוואי" בספרו "המקרא בין תחביר לפרשנות", ירושלים, תשס"ב, עמ' 191 – 194.
[29] שני הכתובים (כב, כ; כג, יא) נדרשו בספרא (פרשת אמור פרשה ז ופרשה י): "לרצונכם - אין כופים את הצבור על כורחו".
[30] רק בתחילת ויקרא יש סתירה (עכ"פ בעיני המדרש) בין "יַקְרִיב אֹתוֹ" ל"לִרְצֹנוֹ", ותשובת המדרש מיישבת זאת. מה שאין כן במקומות האחרים, הנ"ל בהערה הקודמת.
[31] ראה למשל רש"י לבראשית כא, ט ד"ה מצחק ולשמות לב, ו ד"ה לצחק. ע"ע במאמרו של ר' מרדכי טרופר, "פשט במקום אחד ודרש במקום אחר לאותו כתוב", שהתפרסם ב"שמעתין" וכונס בספרו "בשבילי מקרא ורש"י", ת"א, תשנ"א, כרך ב, עמ' 165 ואילך.