| | גיליון 1546: נח א' במרחשוון התשע"ה 25/10/2014 | | נקודת מבט
> נח ומשה – דגמי מנהיגות שונה / זבולון אורלב |
שקיעה מול עליה
"חביב משה מנח; נח משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה', אבל משה משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש האלוהים'" (בר"ר לו,ג). מבאר בעל משך-חכמה (מצוטט בדילוגים): "יש שתי דרכים בעבודת ה'; האחת של המייחד עצמו לעבודת ה' ומתבודד, והשנייה של העוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל. והנה לפי הנראה לעיני בשר דווקא המתבודד הוא יעלה מעלה מעלה, ואילו העוסק בצרכי ציבור ירד ממדרגתו. אך הניסיון הוא אחרת; נח שהתבודד ולא הוכיח את בני דורו הידרדר מ'איש צדיק' ל'איש האדמה'. ואילו משה בתחילת דרכו נקרא 'איש מצרי' שמסר עצמו בהריגת המצרי, [ומכיון] שהקדיש את חייו להנהגת עם ישראל נקרא לבסוף 'איש האלוקים', שהגיע לתכלית השלמות".
חיי נח היו בירידה, פוחת והולך; לעומתו משה זכה להיות מוסיף והולך עד לדרגת "איש האלוהים". מה גרם לנח לשקוע ולמשה לזרוח? יש אדם שמרַכז את כל כוחותיו לעבודת ה', והוא עסוק רק בהתקדמותו הרוחנית. לעומתו יש מי שעסוק בצרכי ציבור "ומבטל עצמו בשביל הכלל". בניגוד למצופה משה ה'ציבורי' התעלה ונח ה'אישי' שקע. מסתבר שדוקא העיסוק בצרכי ציבור הוא שגורם למעלה רוחנית גבוהה. יתכן לשער שהדבר נובע מכך שעיסוק בצרכי ציבור מוציא מהכוח אל הפועל כוחות שאין ביכולת האדם להוציאם כמתבודד.
אך האם אפשר להעלות על הדעת שנח 'צדיק תמים' היה אדיש לחלוטין לגורל אנשי דורו? במדרש נאמר שהתריע מפני המבול אשר בוא יבוא? אלא כנראה שלא העמיד את טובתם לפני טובת עצמו ודרגתו הרוחנית. אולי גם חשש מפני לעגם וחוסר פופולריות. משה, לעומתו, הולך ללא שום חשבונות אישיים וללא חשש ממעמדו בעיני העם. הוא אף מוכן להתפטר ממנהיגותו כשחושש שאינו יכול להשפיע. מוסרים דבר חידוד בשם הרב ש"ך: אומרים שיהודי אוהב דג בליל שבת (מתוק ממולא, גפילטע פיש, לאשכנזים וחריף לספרדים). ובכן, וכי יהודי אוהב את הדג? לא ולא! הוא אוהב את עצמו ולא את הדג...
מבחן הקרבת הפופולאריות
אכן, שניהם נח ומשה עסקו בענייני ציבור ולכן ניתן בכלל להשוות ביניהם. נח נבחר להציל את היקום כולו, ומשה נבחר להוציא את ישראל ממצרים, לקבלת התורה ולכניסתם לארץ ישראל. לפי המשך-חכמה עולה שמבחן המנהיג אינה מידת הפופולריות בעיני עמו. אדרבה, המבחן הפוך; עד כמה המנהיג מוכן ל'הקריב' ולוותר על הפופולריות האישית שלו לטובת המבחן שהוטל עליו. נח נכשל בכך שחשש מאנשי דורו החטאים והגזלנים, ולא היה מוכן לסכן את מעמדו וגורלו. כך הפך ממנהיג 'צדיק תמים' למנהיג 'איש אדמה' חסר השפעה. לעומתו, משה היה מוכן לשלם באבדן פופולריות ורייטינג במאמציו להשפיע בדרך שליחותו האלקית. לכן הצליח, ומ'איש מצרי' הפך ל'איש אלוקים' שאין למעלה ממנו בהשפעתו על עם ישראל.
בדורנו, כאשר מנהיגים נבחרים בדרך דמוקרטית בתוך מפלגותיהם (חלקם) ובבחירות הכלליות לכנסת ולרשויות המקומיות - הם עומדים בפני נסיון אישי ומנהיגותי לא פשוט, מבחנו של בעל משך-חכמה; האם להעדיף את הגישה הפופולארית של יח"צנות וסקרים, המבטיחה רייטינג וקולות, או שמא להעדיף נאמנות לערכים ולאידיאולוגיה שבשמם הם מבקשים את אימון הבוחרים, ללא חשבונות אלקטוראליים מה משתלם יותר כדי למשוך קולות.
לו משה צריך היה להתמודד בדורנו כנראה היה נכשל! הוא לא היה מוכן לספק את רצונותיו של העם. לנח היה סיכוי גדול יותר להצליח!
* * *
ברכה לחילופי המשמרות (מאת הרב ישראל רוזן)
בפרוס תשע"ה, כמנהגנו, נפרד באיחולי לבב מכמה כותבי מדורים אשר ליוו אותנו בנאמנות, ונקדם בברכה את חליפיהם מתוך תקוה שנזכה לתנובתם הברוכה.
שלשה המה ה'יוצאים', שני גברים ושתי נשים, [חידה א': 3?4?] לפי סדר העמודים בגליון; יוגלי רויכמן ('זווית נשית'), אליהו והילה פרג'ון ('חנוך לנער') והרב יוסף לייכטר ('עלי ספר'). יאריך ה' חייהם בטוב ובנעימים, ויפוצו מעיינותיהם חוצה בערוגות נוספות.
ומי תמורתם? נעה אריאל מיצהר תשתלב ב'זווית הנשית'; חזי כהן (ישיבת מעלה-גלבוע ומדרשת עין-הנציב) יגולל סיפורים על חכמי המזרח במדור 'האיר פני מזרח'; הרב חגי לונדין (ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות ובמכון-מאיר) יפקח 'ראי"ה בהירה' לקטעים עכשוויים מתורת הראי"ה קוק; ואחרון חביב: ישראל רוזנברג (רכז מערכת שבת-בשבתו, וזו הזדמנות להודות לו בתשואות חן) יעבד מספרו של אמו"ר דב רוזן 'באהלי שם' (שם הספר ושם המדור) פיקנטריה סביב שמות עבריים [חידה ב': איך 4 מדורים מחליפים 3? תיווכחו!]. בראון דסברג הותיק מסב את שולחנו מתורה לנביאים, ויקרא 'שולחן מלכים'.
שנזכה לשנת שלום ושלוה השקט ובטח.
| קבלת שבת
> עמל תורה / הרב מרדכי גרינברג
ראש ישיבת 'כרם ביבנה' | מדרש תנחומא פותח את הפרשה בבחירת עם ישראל ונתינת התורה, "ונתן לנו התורה שבכתב ברמז צפונות וסתומות, ופירשום בתורה שבע"פ", וממשיך בערך תורה שבע"פ שאינה מושגת אלא למי שממית עצמו עליה, "ולא כרת ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית', שלא תשתכח מפיך ומפי זרעך עד סוף כל הדורות... לפיכך קבע שתי ישיבות בישראל, שיהו הוגים בה יומם ולילה". המדרש מאריך שם בחשיבות העמל והיגיעה בתורה "וכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה". וכבר העירו המפרשים שם "איני יודע מה שייך לכאן"?
"תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב". הירושלמי קובע שלשון מורשה מורה על ספק וחולשה. ושאלה הגמ' וכי תורה ספק יש בה? ותירצה שאכן בתחילת הלימוד אין ספק גדול ממנה, ורק לאחר שעמל בה היא מתבררת. אך מדוע ניתנה תורה בצורה של קושי ודחייה?
המדרש מספר שלאחר שברון הלוחות לימד הקב"ה את משה מקרא ומשנה, הלכות ואגדות וכל מה שעתיד תלמיד לשאול. ביקש משה לכתוב הכול. א"ל הקב"ה: 'אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו". שעתידים אומוה"ע לנכס לעצמם את התורה, כמו שעשו הנוצרים, ע"כ כתוב רק את שבכתב, ותורה שבע"פ לא תיכתב על לוחות, אלא בליבם של ישראל, כמש"כ "ועל ליבם אכתבנה". מעתה ישראל הם הקלף שעליו כתובה התורה. "וחיי עולם נטע בתוכנו, זו תורה שבע"פ" (טור). וכדי שתורה תהיה חרוטה על ליבם יש צורך בעמל ויגיעה, שכן דבר הנקנה בקלות, ניטל בקלות. מכאן ואילך "ישראל ואורייתא חד הוא".
"כי מיץ חלב יוציא חמאה", במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו" (ברכות). מסביר הרב קוק זצ"ל, שזו רעה חולה של פדגוגים המבקשים להקל את עול הלימוד, שעי"כ אין הלימוד הופך לקנין בנפש. חמאה של תורה, המשובח שבה, מושג כשהתלמיד קץ בהנחלת ידיעות הבאות בקלות, וחפץ להתייגע ולהשיג בכוחות עצמו את הלימודים, כמו הבוגר שקץ ביניקה, אף שחלב האם משובח, נוח לעיכול וקל להשגה.
אפשר שבעלי התנחומא הנ"ל הביאו דבריהם בפ' נח, כיוון שזו השבת הראשונה שנהגו בישראל להתחיל "זמן חורף" בישיבות. רבים מהתלמידים עומדים נוכח קשיי לימוד תורה שבע"פ ושואלים, מה לנו ול"צרה" זו? מדוע כ"כ הרבה קשיים הגורמים לכך שאיננו "מתחברים" לגמרא הזאת? וע"כ באה התשובה, שללא עמל אין התורה נקבעת בנפש היחיד והאומה, ומה שניתן בקלות ניטל בקלות. וזו הברית שכרת עם ישראל.
| בגובה העיניים
> האתגר הסרוג / הרב בראון דסברג |
"ברור שאי אפשר לצפות למאה אחוז הצלחה בדבר מורכב כמו חינוך," הוא אמר והיטיב את המגבעת השחורה שלראשו, "אבל כשהתוצאות מראות על עשרים אחוז שזורקים את הכיפה, הרי שלא מדובר בפספוס קל. זהו כשלון מהדהד של החינוך הדתי-לאומי!" בן שיחי נטל נשימה עמוקה, הישיר מבט והוסיף בטון מרוכך קימעא "תראה, בטח לא קל לך לשמוע את הדברים, אבל רק תדמיין מפעל מכוניות שאחד מכל חמישה כלי רכב יוצא ממנו פגום. הרי על המקום היו מעיפים את המנהל, לא כך?" הוא המתין כמה שניות, מחכה שדבריו יותירו את הרושם הדרוש, ואז חתם את דבריו בנחרצות "חוששני שבמקרה שלנו לא מדובר בלפטר אדם כזה או אחר. דרך חינוכית ותפיסת עולם שאפילו הבוגרים שלה לא מאמינים בה, היא כשטר המזויף מתוכו, המעיד לכל שהוא פסול..."
'דע מאין באת'
קולות מאשימים על ה'פירות המקולקלים' של החינוך הדתי-לאומי בוקעים לא פעם מן הכיוון החרדי. ההרגל המצוי להתחמק מראש מן הדיון בגלל צבע הכיפה של מי שעורר אותו, או לחילופין - מתקפה נגדית ומציאת פגמים בחינוך החרדי, אינו מניח את הדעת ואינו פוטר מלהתייחס לטענות לגופן. מסתבר שלא נפיק תועלת רבה מדיונים ארוכים מה האחוז המדויק של אלו שהכיפה נשרה מראשם, שהרי אף אם מדובר 'רק' באחד מעשרה זוהי תופעה מטרידה הדורשת התייחסות.
ראשית, כדי לא לחטוא לאמת חובה עלינו להביט גם על תחילת השרשרת ולא רק על סופה. לא רק על איך נראים הבוגרים כשהם מסיימים את המסלול, אלא גם מה היתה דמותם כשנכנסו אליו. לזכותו של החינוך הדתי-לאומי ייאמר ששעריו פתוחים למנעד רחב מאוד של קהלים, כולל בתים מסורתיים ואף חילוניים, המעוניינים לרשום את ילדם לבי"ס דתי. לפעמים זה נובע מסיבות ערכיות ולפעמים אפילו שיקולים של נוחות וקירבה לבית מכריעים. המשמעות היא שמערכת החינוך הדתית מכילה עשרות אחוזים של תלמידים שאינם באים מבתים תורניים המקפידים על קלה כבחמורה, אלא רחוקים משם מאוד. לא מעט ילדים אף חווים ניגוד חריף בין המסרים והתכנים שהם קולטים בבית הספר לבין ההתנהגות המקובלת בבית ההורים. שמירת שבת כהלכתה, תפילה יומית ולבוש צנוע, אינם דברים המובנים מאליהם בלא מעט בתים כאלו. ממילא ברור שיהיו לכך השפעות משמעותיות גם על דמותם של בוגרי המערכת הזו.
עולם ערכים שלם
שנית, במובן מסוים החינוך הדתי עומד בפני אתגר מורכב וקשה שבעתיים מרעהו החרדי (ובאותה מידה – החילוני). קל ופשוט יותר לכוון תלמידים לדרך שצבועה בצבעי שחור-לבן. לחנך לערך מרכזי אחד של 'לימוד תורה' שלמולו הכול חיוור ובטל. לפסול מראש את האקדמיה והתקשורת, התיאטרון והספרות, ובכלל כל דבר שיש בו חשש קלקול ואפילו רחוק, ועלול להביאנו לידי ניסיון וביזיון. משימה מאתגרת הרבה יותר, אך גם אמיתית וקרובה לרצונו של הקב"ה, היא לכוון לדרך הנותנת מקום לערכים כולם – לשירות בצבא ולהשכלה, לפיתוח עצמי ולתרומה למדינה, לאיכות הסביבה ולתרבות, כשמעל כל זה נמצאת התורה שמכוונת ומאירה. הפוסעים בדרך זו מתמודדים עם ניסיונות ומצבים לא פשוטים, וממילא גם עלולים ליפול ולשלם מחירים גבוהים יותר על דרכם. אך אם אתה מאמין שרצון ה' מאיתנו הוא לקדש את עולמו על פני כל מרחב החיים, לחיות לא רק כפרטים המסוגרים ב'גטו' שלהם אלא כחלק מעם שלם המנהל מדינה מודרנית עם צבא, כלכלה ותרבות, הרי שלא נוותר על רצון זה למרות המורכבות והקושי שבדרך.
מוכנים לחיים?
ואחרי כל זה עדיין יש מקום לחשבון נפש פנימי ולשאלות נוקבות שיעזרו לנו להשתפר ולכוון את עצמנו אל המטרה הגבוהה שאנו חותרים אליה.
אנו מעודדים מאוד את הבוגרים/ות שלנו להמשיך לאחר התיכון במסגרות המשך (מכינה/מדרשה וכדו') לפני ש'ייצאו לחיים' בצבא או באוניברסיטה, ושמחים שיותר ויותר צעירים בוחרים כיום באופציה הזו. אך האם העובדה שהיא חיונית כאוויר לנשימה לכה רבים, ובלעדיה יש חשש כבד שהמטען שקיבלו בשתים עשרה שנות לימוד יירד לטימיון עם המפגש עם החברה החילונית ועם עולם הפיתויים שבחוץ, אינה מעלה שאלות על מה שהתרחש בשנות הלימודים הארוכות בין כותלי הישיבות, האולפנות והתיכונים הדתיים? מה עשיתם עם עצמכם שתים עשרה שנים אם כל כך מהר המטען שספגתם שם מתפוגג?
כשאתה רואה לא מעט חובשי כיפה וסורגותיה, שאחרי שנה או שנתיים בצבא או באוניברסיטה צריך להתאמץ כדי להבחין בהבדל מהותי בינם לבין אחיהם החילונים, מבחינת סדר העדיפויות, צורת החשיבה, דרכי הבילוי ואפילו סגנון הלבוש, האם ייתכן שההכנה שנעשית להם לפני כן לחיים בישיבת ההסדר או המדרשה, אינה מספיקה או שאינה מכוונת מספיק למטרה?
אין לנו ספק באשר לאמת שמביאה איתה הדרך הציונית-דתית והבשורה הגדולה שיש בה עבור העם והמדינה. יחד עם זה לא נוותר על השיפור המתמיד ועל הצורך לעלות קומה כדי לבנות בוגרים המחוברים באופן עמוק לאמונתם ולדרכם.
| זווית נשית
> לא רק בדורותיו! / תרזה פרנקל | "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"(בראשית ו,ט).
רש"י לפסוק זה מביא את הציטוט המפורסם מהגמרא בסנהדרין קח: "לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". ולהמשך הפסוק מוסיף רש"י: "את האלקים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר "אשר התהלכתי לפניו" )בראשית כד,מ). נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".
משחר ילדותנו למדנו על צדקותו של נח מחד, ועל מגבלותיה של אותה צדיקות, מאידך. מורינו, בעקבות חז"ל ורש"י, טרחו להדגיש את ההשוואה בין נח, שהיה נחשב צדיק יחסית לאנשי דורו, לבין אברהם שהיה צדיק בקנה מידה של דורות. לימוד זה מסביר לנו יפה מדוע נבחר אברהם להיות אבי האומה שלנו, ונח נותר בתפיסתנו משני בחשיבותו ובמעשיו.
אולם, הרהור שני בדברים אלו מעמיד אותי בסימן שאלה גדול באשר לתפיסה המסורתית שלנו את נח: האם מותר לנו להקל ראש בגדולתו של נח, שהיה היחיד השונה בתוך ציבור שלם שנהג בדרך מוסרית שונה לחלוטין משלו?! מבלי לפגוע חלילה במעמדו של אברהם אבינו, ובהבנה שהתנ"ך כספרו של העם היהודי מדגיש את תפקידו החשוב של אברהם בהיווצרות האומה שלנו, אני מבקשת בשורות הבאות להדגיש את המקום הנכבד של נח בתולדות האנושות, קודם להיווצרותו של העם היהודי.
אפשר לדמיין את הסיטואציה – אנשי בלייעל מסתובבים בכל הארץ, חומסים, הורגים, גונבים ומתעללים, החזקים גוברים על החלשים, ורק אדם אחד הולך בדרכי האלוקים וחי חיים הוגנים מבלי לפגוע באנשים אחרים כדי לשרוד. זאת כשלמעשה, במקום שכזה הדרך היחידה לשרוד היא להתנהג באותה הדרך בה נוהגים כולם. תיאור מאוחר באלפי שנים של סיטואציה מקבילה מביא לנו, להבדיל, תומאס הובס, שחי באנגליה במאות ה- 14 וה- 15, בספרו "הלוויתן". הובס טען כי טבע האדם להיות תוקפני ואלים, הן משום שהוא מעוניין בצבירת כוח ורכוש למען סיפוק יצריו, והן משום שבדרך זו הוא מגן על עצמו כנגד תוקפנותם האפשרית של בני אדם אחרים. למצב זה קרא הובס "המצב הטבעי".
לפני שנתייחס לרמה המוסרית הנעלה לפיה חי נח, ראוי לחשוב בפשטות על ההישרדות היומיומית שלו ושל משפחתו – כיצד הם שרדו בתוך עולם הסכנות הזה? איך הצליחו לא להתנהג כבני דורם, והמשיכו לחיות ולנהל את חייהם באופן תקין? על השאלות האלו נוסיף גם את השאלות העמוקות יותר – מהיכן שאבו את הידע ואת הכוח לדעת מה נכון ומה צודק, ולחיות על פי זה בבדידות מזהרת?! האם אנחנו מסוגלים לחיות בתוך חברה בה כולם, כולל כולם, חיים על פי קודים מסוימים, ולהיות שונים, רק אנחנו, לבד?? האסוציאציה הראשונה שעולה בי, מחיי היומיום שלי, היא רכישת הסמארטפונים לילדים. עדיין קיימות משפחות אחדות בכל בית הספר שלי, שעומדות איתן מול הסחף החברתי, ומסרבות בתוקף לקנות לילדיהן טלפון חכם. יש מעטים שמצליחים. וכאן מדובר על נורמה מעשית אחת קטנה. כמה היו נשארים יוצאי דופן מבין אותם מעטים, כשהיה מדובר על לחיות בבידוד חברתי מוחלט, עם קודים התנהגותיים ומוסריים שונים לחלוטין בכל מכלול החיים. מי מאתנו היה עומד בזה?!
יש כאלו שפותרים את הקושי בהסתגרות חברתית. זו ההחלטה שלהם, וזכותם. נח חי בחברה שלמה שונה משלו, תרם לה, ויכול לה. גדלות כזאת אנחנו לא פוגשים היום, באף חברה – לא בקרב המסתגרים מבינינו, ולא בקרב הפתוחים, המעורבים. יש לנו עוד הרבה לאן לשאוף, כדי להגיע למקצת גדולתו של נח, אם נזכה.
| מאוצר הסיפור החסידי
> למה בין תיש וגדי? / זאב קיציס
ישיבת הקיבוץ הדתי ואוניברסיטת בר אילן | הרב יחיאל משה גרינוולד, רבה הקשיש של יאדימוב שבפולין, הוציא לעת זקנתו שני ספרי ילקוטים של אמרות חסידיות וסיפורים. הנה סיפור קטן מילקוטיו של הרב גרינוולד:
כשהיה ר' קלונימוס קלמן, בעל ה'מאור ושמש', ילד רך בשנים כבר נודע שמו כחריף גדול וכצדיק. אפילו זקנים ובאים בימים ישבו ולמדו תורה מפיו. פעם אחת לאחר שסיים את שיעורו יצא עם תלמידיו אל הרחוב. לפתע ראה קלונימוס גדי שעמד ברחוב. מיד עלה הילד קלונימוס על הגדי ורכב עליו. נבהלו תלמידיו ואמרו: רבי, מבייש אתה אותנו, הלא אנחנו תלמידיך! נענה ר' קלונימוס ואמר: 'כל אדם צריך שתהיה לו ווילדיגקייט', כלומר: ילדות ומשובת נעורים. 'אף אני חשבתי לעצמי', אמר ר' קלונימוס – 'מוטב שאעשה עכשיו מעשי משובה, ולא אמתין לעשותם לאחר שאגיע לגיל עשרים שנה' (על פי ליקוטים חדשים, וורשה תרנ"ט, דף נא עמ' א).
ר' קלונימוס קלמן אפשטיין, מי שחיבר לימים את אחד מספרי הדרשות החשובים בחסידות, ה'מאור ושמש', אכן נודע כאדם צנוע ונחבא אל הכלים. אולי אפילו – אם יורשה לי לומר כך – כאדם שלא זכה לכבוד המגיע לו. גאונותו הרבה, שאכן נודעה עוד בצעירותו, וקרבתו לגדולי הדור החסידיים כרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי אלימלך מליז'נסק הפכו אותו לכאורה ליורש טבעי ולמנהיג. אף על פי כן לא זכה ר' קלונימוס להנהיג עדת חסידים, ובמקום שבתו בקרקוב אף סבל מהתנגדויות קשות ומחרמות.
גם בסיפור שלפנינו מופיע ר' קלונימוס כמורה, הבוחר מרצונו לעזוב את תלמידיו ואת ציפיותיהם, ולבחור בחיים צנועים ו'רגילים'.
אני מדמיין את התלמידים ה'זקנים', ואת תגובתם המזועזעת כשראו את הצעיר הגאון והרציני קופץ במשובה על הגדי, וסודק בבת אחת את כובד הראש בו התנהל השיעור שזה עתה נגמר. בפעולה הפשוטה הזו הוא מזכיר להם כי חכמה גדולה נצרכת בכדי לוותר על הכבוד ולשמר את הפשטות, הצניעות והקלילות שבנפש. כמה חכמת לב ורגישות צריכה היתה להיות לנער הצעיר, כדי להבין עד כמה חשוב שתהיה לאדם 'ווילדיגקייט', ילדות ומשובה, ומה חשוב תפקידו של חופש הנעורים והמרד. תנועת חופש זו היא המכונה בפסיכואנליזה 'מורטוריום' – 'שמיטת חובות' והסכמה של החברה לחיפוש הזהות של הנער הצעיר.
אגב, כפי שידוע לנו משירי הילדים, מלמדי תינוקות היו מכונים בהומור 'תיש', כלומר: קפדן, מבוגר ומזוקן. מכאן גם שיר הילדים הנפוץ 'יש לנו תיש', שהושר במקורו ביידיש על המילים 'יש לנו רבי'. ואם הרבי תיש הוא, הרי שהתלמידים הם הגדיים הקטנים, העליזים והקופצים במשובה. בשל כך, הסיפור שלפנינו הוא סיפור מתהפך: בתחילה מופיע מצב, בו 'גדיים נעשו תיישים' – הצעיר מורה תורה וחכמה למבוגרים ממנו. בחכמתו בוחר המורה הצעיר לשוב אל מצב ה'גדי', ומשיב את הסדר הנכון על כנו.
במבט נוסף זהו אולי סיפורה של התנועה החסידית בכללה, שאותה גילה ר' קלונימוס באותן שנות נערות רחוקות. זוהי החסידות שמוצאת ערך חיובי בשמחה הפשוטה, ויודעת להעריך ולהקשיב לקסמה של הפשטות וליופיים של הטבע, של בעלי החיים ושל האנשים הפשוטים.
הבעל שם טוב, ר' דוד מללוב ומורים חסידיים אחרים התייחסו בחיבה עמוקה ובקרבה לסוסים ולבעלי חיים אחרים. ר' נפתלי מרופשיץ היה חד חידות לילדים ברחוב. בהקשבה עמוקה האזינו החסידים לניגון העולה מן השדות ומן העם שבשדות. אל מול ה'שיעור' הרציני המתקיים בחדר הסגור, יוצא החסיד הצעיר אל הרחוב ואל החיים המקפצים בו. לנגד מבטם החמור של ה'זקנים' נושבת רוח הנעורים החסידית, בשמחה פשוטה ובתום הלב.
| מקומו של עולם
> ...יהו אשר על הבית / הרב יצחק לוי
ר"מ בישיבת הר עציון | מבין בתי הקברות הקדומים של ירושלים לאורך הנחלים שמסביב לעיר, בית הקברות של כפר השילוח הוא מן המרשימים. הוא צמוד לעיר דוד ממזרח ולנחל קדרון. מתוך כ-115 מערות קבורה חצובות מימי הבית הראשון שנחשפו בירושלים, 50 נמצאו בכפר השילוח .
בית הקברות הקדום בכפר השילוח
קברים אלו נסקרו באופן יסודי עלי ידי דוד אוסישקין וגבי ברקאי שפרסמו את חקירתם בספר "כפר השילוח עיר הקברים מתקופת המלוכה". הקברים מתוארכים לסוף המאה ה-8 לפסה"נ. ניתן לסווג את המערות לשלוש קבוצות.
קבוצה ראשונה בת 12 קברים נחצבה במצוק התחתון המכונה א-זונאר שפירושו החגורה. תקרות המערות דו שיפועיות או גמלוניות. המערות מצטיינות בתכנון מדויק, בעיבוד קפדני, בשמירה על מידות מדויקות ובפרופורציות הרמוניות. רובן נועדו לקבורת נפטרים יחידים. למערות פתחים קטנים ומלבניים הנחסמים על ידי פקקי אבן הסוגרים עליהם. חדרי הקבורה מלבניים.
מתוך הדמיון הארכיטקטוני לתרבויות מצרים ופניקיה, החוקרים מציעים כאפשרות לייחס קבוצת קברים זו לזמן בו שלטו בירושלים שרים שהיתה להם זיקה חזקה לפניקיה. כשמלכו בירושלים יהורם, אחזיה ועתליה השתרר שלטון פניקי בירושלים והוקם בעיר בית בעל. ייתכן שקברים אלו נחצבו על ידי שרי יהורם, אחזיה ועתליה. חלק מן הקברים לא שימשו בפועל לקבורה וחציבת אחדים מהם נפסקה באמצע. ייתכן כי המציאות הזאת תואמת את העובדה כי תקופה זו הגיעה לקיצה הפתאומי בהפיכה שאירגן יהוידע הכהן.
קבוצה שניה וגדולה יותר של מערות נחצבה במצוקים הגבוהים יותר של כפר השילוח. למערות תקרות שטוחות וכרכוב זויתי. לרוב יש במערות אלו שניים או שלושה חדרים גדולים החצובים אחד מאחורי השני. ייתכן כי הקבורה במערות אלו נעשתה בארונות ניידים של עץ או של אבן כי לא נמצאו במערות מתקני קבורה.
הקבוצה השלישית מונה ארבע מצבות המרוכזות בחלק הצפוני של בית הקברות. קבוצת מונוליתים, כלומר גושי סלע על קרקעיים חצובים בסלע ומנותקים ממנו. בתוכם נחצבו חדרי קבורה ששימשו ככל הנראה לקבורת אנשים רמי מעלה. בחזית שלושה מהם נחקקו כתובות מונומנטליות בכתב עברי קדום. אחת המצבות מכונה "קבר בת פרעה" בגלל שמעל קובית הסלע הבסיסית כרכוב מצרי ומעליו היתה פירמידה הדומה למצבות מצריות.
הכתובת ....יהו אשר על הבית
מתוך קבוצת הקברים השלישית ישנו מונולית, מצבה מיוחדת, בה נחקקו שתי כתובות.
הכתובת הקצרה שנחקקה בספין משוקע בכתב עברי קדום, לשונה הוא: "חדר בכתף הצרי(ח)" משמעותה לדעת החופרים היא: בצדו של הקבר החצוב בסלע יש חדר נוסף.
ברצוננו לעיין בכתובת הארוכה שנחקקה בספין המשוקע וזו לשונה: "זאת (קבורת...) ....יהו אשר על הבית אין פה כסף וזהב (כי) אם (עצמותיו) ועצמות אמתה אתה ארור האדם אשר יפתח את זאת".
תיארוך הכתובת הינו בערך שנת 700 לפסה"נ.
מבחינת התוכן ארבעה חלקים בכתובת: שם המת, הודעה שאין בקבר דברים של ערך, ציון תוכן הקבר וקללה.
שם הנקבר לא נשתמר. צוין תוארו: "אשר על הבית". במקראות מוזכרים כמה אנשים בתפקיד זה: אליקים בן חלקיהו, עובדיה ועוד. זהו אחד התפקידים השלטוניים הגבוהים ביותר בממלכה אחרי המלך ועל כן הוא משמש בתפקידים משמעותיים ביותר בתחום המדיני והלאומי.
האם ניתן לזהות את הדמות שנקברה בכפר השילוח?
פרופ נחמן אביגד שחקר את הכתובת ופיענח אותה העלה השערה מעניינת לגבי זיהוי בעל התפקיד אשר על הבית שנקבר כאן .
הנביא ישעיהו אומר כך (כב,טו-טז): "כה אמר ה' צבאות לך בוא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית. מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו חוקקי בסלע משכן לו".
הנבואה קשה ביותר, ובה הנביא מבקר את שבנא, החוצב לעצמו במרומי בית הקברות בכפר השילוח קבר מפואר עוד בחייו. הנביא ממשיך ומבשר לו כי ה' מתכוון להדיח אותו מתפקידו ולמנות במקומו את אליקים בן חלקיהו.
ואכן, מענין לראות כי כשמגיע רבשקה לירושלים במסגרת הלחץ של סנחריב על ממלכת יהודה מי שעומד בראש המשלחת הנשלחת על ידי חזקיהו הוא אכן אליקים בן חלקיהו המחליף בפועל את שבנא. נבואת ישעיהו אכן מתקיימת.
פרופ אביגד עומד על כך כי סיומת השם יכולה להיות קצרה ולהסתיים ב-אלף או להיות ארוכה ולהסתיים ב-יהו. כך בשמות עבדא הוא עובדיה, זכר-זכריה, עוזא הוא עוזיהו וכך גם שבנא הוא שבניהו.
ברור כי הקללה הכתובה בסוף הכתובת אמורה מאוד להרתיע את הגנבים, מעבר לציון כי אין כאן כסף וזהב.
גם אם אין באפשרותנו לזהות את האדם שנקבר כאן, אין ספק כי מדובר באדם בעל תפקיד רם ביותר בממלכת יהודה וזהו מקום קבורתו, במקום רם ונשא מול החלק הגבוה והממלכתי של עיר דוד.
| משו"תת בהלכה
> ותן טל ומטר לפני ז' במרחשוון / רבני מרכז הלכה והוראה
בראשות הרב יוסף צבי רימון |
מפני עולי רגלים
במשנה בתענית (א,ג) מבואר שלדעת ת"ק שואלים גשמים בג' במרחשוון, אך לדעת רבן גמליאל: "בשבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". הגמרא פוסקת כר"ג (תענית ו,א, תענית י,א) וכך אנו נוהגים, שאנו מתחילים לבקש גשמים בז' במרחשוון.
לכאורה, במציאות שלנו, היה צריך לבקש גשם מיד לאחר סוכות. אנו זקוקים לגשם, וכיום אין לנו את הקושי של עולי הרגלים, שבגינם לא ביקשו גשם בעבר, וכך אכן פסק הריא"ז (ה,א באלפס, אות א). וכן כתבו הריטב"א, הרמב"ן (מובא בתלמיד הרמב"ן שם) והמאירי (שם).
אולם, הרמב"ם (תפילה ב,טו-טז) פסק שבארץ ישראל שואלים מז' במרחשוון, ולא חילק בין זמן שבית המקדש קיים לבין ימינו. כך עולה בפשטות גם מן הרי"ף (וכך הבין הר"ן תענית ב,א באלפס).
הר"ן (שם) מסביר שיטה זו בכך, שגם כיום יש עולי רגלים. דבר זה מבואר במדרש שיר השירים (פ"ד כח):
מה יונה זו, אף על פי שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל, אף על פי שחרב בית המקדש לא בטילו שלוש רגלים.
לפי טעם זה, לכאורה כיום, שניתן להגיע בזמן מהיר מאוד ממקום למקום, עם כלי התחבורה הקיימים היום, היה צריך לשאול גשם מיד אחרי סוכות (או יומיים אחרי) גם לפי הרי"ף והרמב"ם!
ויש להוסיף עוד: כיום, לא רק שיש אמצעי תחבורה מהירים, אלא שהגשם כמעט ולא מפריע להם. אין בעיה לנסוע ואף לטוס בגשם! ולאור זאת, היה צריך לבקש גשם מיד לאחר סוכות, גם אם נפסוק כרמב"ם, וגם אם נאמר שעדיין יש עולי רגלים, וגם אם נאמר ש"מהרה יבנה המקדש" ולכן התקנה נשארה, כי גם כשיבנה המקדש, לא יהיה צורך בהמתנת 15 יום, וניתן להגיע בקלות ממקום למקום, ללא הפרעה של הגשם!
[העובדה שהזמן משתנה בהתאם לתנאי התחבורה וכדומה, עולה גם בגמרא בבבא מציעא כח. ביחס להשבת אבידה, עיינו שם].
זמן רביעה ראשונה
אמנם, היה מקום לומר, שהרי"ף והרמב"ם פסקו כך בעקבות הסוגיה בתענית י, ובסוגיה בדף ו, שבקשת הגשם בחשוון נובעת מכך שזהו זמנו: "יורה במרחשון... תלמוד לומר 'בעתו' ". וכך במאירי שם ו,א, ובמאירי י,א, שהוא זמן רביעה ראשונה. וכן בתוספתא בתענית (א,ב-ג) "מימתיי שואלין את הגשמים? משתגיע זמנה של רביעה" (תודה לרב עזריה אריאל על ההפניה). אולם, למרות זאת, הראשונים והפוסקים שביארו את הרמב"ם לא הזכירו דברים אלו, אלא את הדברים שכתבנו למעלה, ולכן בעקבותיהם נראה שכיום היה מקום לבקש גשם מיד אחרי סוכות.
צורך יחידים וצורך הרבים
פרט לכך, כאשר זקוקים לגשם, ייתכן לבקש גם אם אין תקנה לבקש בזמן זה. הגמרא בתענית (יד,ב) אומרת, שבני נינוה שלחו שאלה לרבי: כגון אנן, דאפילו בתקופת תמוז צריכים גשם, האם יכולים לבקש גשם בברכת השנים? רבי שלח להם: שרק רבים יכולים לבקש גם בברכת השנים, ואילו הם נדונים כיחידים, ויכולים לבקש גשם רק בשומע תפילה.
בשו"ת הרא"ש (כלל רביעי, י) מתואר שלא ירדו גשמים באשכנז. הרא"ש תמה מדוע לא להמשיך לבקש גשם עד שבועות, שהרי הם זקוקים לגשמים עד שבועות. ואמנם רבי פסק לאנשי נינוה לבקש גשם רק בשומע תפילה, אך הם נחשבים כיחידים, ואילו כל אשכנז, בודאי רבים הם, ולכן ניתן לבקש בברכת השנים. וכך הנהיג הרא"ש בבית הכנסת שלו, אלא שלא קיבלו את הפסק שלו, ולכן הוא חזר בו.
בשו"ע (או"ח קיז,ב) פסק שיחידים אינם יכולים לבקש גשם בימות החמה אפילו כל אשכנז או כל ספרד, אולם, בארץ שלמה הצריכה לגשם מי שטעה וביקש גשם בימות החמה אינו חוזר.
רבים – רק בארץ ישראל!
אם כל אשכנז או כל ספרד, נחשבים כיחידים ואינם יכולים לבקש גשם בברכת השנים, מה נחשב רבים? מבאר המנחת חינוך (מצווה רפ"ד בקובץ המנחה): ציבור הוא רק בארץ ישראל! במקום אחר, גם מליונים אינם נחשבים כציבור! וכן כתב הרב קוק (שו"ת משפט כהן, קמד, עמ' שלו) "וכפי הנראה שהטעם הוא דסבירא ליה דארץ ישראל לעולם כרבים דמו, דהקהל שבארץ ישראל חשוב ככל ישראל" (ועיין עוד בשו"ת אורח משפט או"ח כד, שכותב שכל הזכרת משיב הרוח בכל העולם, היא עבור ארץ ישראל).
לאור זאת, בארץ ישראל, כשכל ארץ ישראל צריכה גשם, ובפרט שכרוב עם ישראל בארצו (ואפילו אם לא הרוב, אין מקום בעולם, שיש בו כל כך הרבה יהודים כמו בארץ ישראל, ורוב תושבי ארץ ישראל הם בוודאי יהודים), צריכה להיות אפשרות לבקש גשם גם בקיץ, בתוך ברכת השנים!
ומכל מקום, זו הכרעה שצריכה להתקבל על ידי גדולי הדור – בקשת גשמים הינה עניין של כל ישראל ולא של יחידים.
אמנם, אם טעה וביקש מיד לאחר סוכות, לא יחזור על תפילתו. דבר זה כתב גם המשנה ברורה (קיז ס"ק יג), אלא שהוסיף שטוב שיחזור ויתפלל בתורת נדבה. אולם, לאור האמור, נראה שעדיף שלא יחזור, כי עם ישראל זקוק לגשם, וכיוון שכך, אם בטעות התפלל כך לא הפסיד.
לכן למעשה: מבקשים "טל ומטר" החל מז' במרחשוון, אבל אם ביקש בטעות קודם, איננו חוזר על התפילה.
| בא לידי ביטוי
> חיטין הבאים מתירס / יעקב עציון | כיצד הפך בנו של יפת, תירס (במלרע), לאורח קבע בשולחן העברי?
בפרשתנו מפורטים שמותיהם של בני יפת בן נח: "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁך וְתִירָס". את יוון ומדי אנחנו מכירים מהמשך התנ"ך בתור שמות מלכויות ומדינות – וחכמינו זיהו גם את יתר השמות שבפסוק עם ארצות בתקופתם.
במדרש בראשית רבה מובא: "'בני יפת גומר ומגוג...' - אמר רבי שמואל בר אמי: גומר זו אפריקה, ומגוג היא גירמניא... תירס - רבי סימון אמר זו פרס, רבנן אמרי תורקי".
לפי דעת חכמים, אפוא, תירס היא תורקי – ובלשוננו: תורכיה. ומה הקשר לתירס שאנו אוכלים? דגן זה נתגלה לאנשי אירופה לאחר גילוי אמריקה, וכשהגיע אליהם עשה את דרכו דרך הנמלים בספרד, באיטליה ובתורכיה. כיוון שהגיע מתורכיה, קראוהו דוברי היידיש "טירקישע וויצן" – ובעברית: "חיטי תורכיה". הנה למשל ציטוט מספר הטבע העברי "ראשית לימודים" שכתב ברוך לינדא לפני כ-220 שנה: "חטי טורקיא הוא מין תבואה אשר זרעונים שלו המה ממראה צהוב עגול... כל צמח ממנו יש לו שלוש מגדלים, ובכל מגדל או שבולת יהיו מאתיים וארבעים זרעונים מדובקים".
השם העברי הרגיל לתורכיה היה תוגרמה (נכדו של יפת), ולכן "חיטי תורכיה" נקראו גם "חיטים תוגרמים". כך למשל כתב החת"ם סופר שאין להכין מַצּוֹת מתירס, אף שהוא נקרא חיטה, שכן החיטה הרגילה היא מאכל בסיסי לאדם, ו"ידוע שאין ראוי לומר כן על חטים התוגרמים האלו, שעיקרם להלעטת האווזות ותרנגולים ומעט מדינות שיאכלום בני אדם אפילו בשני בצורות ודוחק גדול".
במשך הזמן התכנו החיטים התורכיות גם חיטי תירס, שהרי תירס כאמור זוהה כתורכיה (ואולי סייעה קרבת הצליל היחסית בין "טירקישע" ל"תירס"). בעל "ערוֹך השולחן", הרב יחיאל מיכל אפשטיין, מביא בהלכותיו את גזרת האיסור על קטניות בפסח, ואחד הנימוקים המובאים הוא "כיון שראוי לעשות ממיני קטניות עיסה, כמו כמה מדינות שאוכלין במקום לחם הני חיטי תירס, לא יחלקו ההמון בין עיסה לעיסה".
בשלב הבא נשמטה הקידומת "חיטי" והסתפקו הדוברים והאוכלים בתירס עצמו, וכך הוא עד ימינו אנו.
| ראי"ה בהירה
> עין הרע ולחשי 'קסם' / הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות ובמכון מאיר |
המושג העממי "עין הרע" מוזכר בדרך כלל בקונוטציה של מזל רע או אפילו של כוחות אופל מאגיים. כך לכאורה גם ניתן היה להבין גם מהגמרא (ברכות נה,א, מתורגם):
מי שמגיע למקום חדש ופוחד מעין הרע, ייקח את אגודלו הימני בידו השמאלית, וייקח את אגודלו השמאלי בידו הימנית ויאמר כך: אני פלוני בן פלוני מזרעו של יוסף, שלא שולטת בו עין הרע.
מהי משמעות ההדרכות התמוהות הללו?
הרב קוק (עין איה שם) מבאר את משמעות הדברים במישור הפסיכולוגי-חברתי. "עין הרע" היא תיאור למצב שבו מודד האדם את פעולותיו רק על פי מבטם של אחרים. במצבים קיצוניים, יכול מבט חיצוני להשפיע על הנפש באופן מיסטי אף ללא מילים או מעשים. למשל, כאשר אדם נכנס לחדר עמוס באנשים הוא עלול לאבד את ביטחונו מעצם המבטים הננעצים בו.
ממילא מובן כי הדרך המרכזית "להינצל מעין הרע" איננה תלות בלחשים למיניהם. אדרבה, "תרופות" מעין אלו רק מגדילות את התלות של האדם בגורמים חיצוניים ומעודדות אותו לפטור עצמו מאחריות לחייו. הדרך להתמודד עם תלות חברתית היא בניית עולם פנימי עשיר ויציב אשר איננו תלוי באישור חברתי, ואז, "מתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד להשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו לשום את מבטיהן מרכז לחייו"
.
על פי זאת מסביר הרב קוק את דברי הגמרא כך: כאשר מגיע אדם למקום חדש והעולם המוכר לו נשמט מתחת רגליו, ייקח את "אגודלו הימני" - המבטא ביהדות את הצד השכלי, "בידו השמאלית" - המבטא ביהדות את הצד הגופני; וכן להיפך - ייקח את "אגודלו השמאלי" ב"ידו הימנית", כלומר, יאחד בין כוחותיו הרוחניים לכוחותיו המעשיים. איזון נפשי זה הוא השער להרמוניה אישיותית הנותנת את היציבות לאדם לעמוד בפני לחצים חיצוניים.
ומדוע יהרהר בדמותו של יוסף? יוסף הוא המודל והדוגמא לאדם שאף בהיותו במצב קיצוני של שעבוד ותלות, מצא בנפשו את האומץ לסרב לפיתוי אשת פוטיפר. בעת שבה מצוי אדם בשלמות נפשית מעין זו - טעון הוא בחוסן פנימי המאפשר לו להתמודד עם מבטיהם של הסובבים, וכך הוא ניצל מ"עין הרע".
| באהלי שם
> שם הכלה כשם חמותה / דב רוזן, מעובד בידי ישראל רוזנברג |
"מה נשמע אחי, פנוי להצעות? מדובר בבחורה מאוד איכותית ממשפחה מעולה, קוראים לה רבקה ו..."
"עצור! אני לא יכול להיפגש איתה.."
"מה, למה?"
"השם שלה.."
"מה איתו?"
"לאמא שלי קוראים רבקה.. מצטער אחי, אבל תודה שאתה חושב עלי!"
* * *
בצוואתו של ר' יהודה החסיד מצאנו את ההוראה המפורסמת הבאה:
"לא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו, או שמו כשם חמיו. ואם נשאה, ישנה שם האחד, אולי יש תקווה".
מפני מה נגע בדבר זה שאין לו מקור בתורה ובחז"ל? יש מפרשים 'שמא יקרא זוגתו ותבוא אמו, ויבוא לידי איסור', או מפני עין הרע, או משום כבוד אמו, שלא יקרא לאשתו בשמה בפניה.
אמנם, פוסקים רבים כתבו שאין לחשוש כלל להוראה זו, חלקם אף הוסיפו שגם החסיד הורה כך רק לצאצאיו, אולם הוראה זו קיבלה 'חיזוק' על ידי הבן איש חי, שהביא שיש מי שייחס הוראה זו גם לאר"י הקדוש, ועל כן כתב שטוב להיזהר בזה.
למעשה כתבו פוסקי דורנו ש'מי שלא מקפיד – לא מקפידים עליו', ולרווחא דמילתא כתבו שיוסיפו לכלה שם.
| החידה השבועית
> חידה לפרשת נח / יואב שלוסברג
מנכ"ל החידון והחוויה |
מקובל לחלק את עונות השנה לארבע.
היכן ניתן למצוא חלוקה לשש עונות?
תשובה לסוכות
החידה היתה:
באיזו לשון נאמרים הפתגמים הבאים בספר קוהלת?
א. אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו (קוהלת רבה).
ב. בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל (תהלים ז,ט"ז).
הפתרון:
א. "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קוהלת ה,ט).
ב. "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם" (שם י,ח).
"החידון והחוויה" מארגנת חידונים לבר/בת מצווה, למשפחה, לקהילה, לבית הספר או לעיר כולה.
לפרטים נוספים בקרו באתר שלנו: "החידון והחוויה"
| |
|
|
