שכינה ביניהם
אוריאל פרנק
"זכו - שכינה ביניהם" [1]
- האם יש קשר בין דרשת ר"ע[2] לבין דרשת חברו,
ר' ישמעאל[3]?
- ומה היחס בין שתי דרשות אלה למחלוקת
תלמידי ר"ע: ר' יהודה ורשב"י[4]?
[1] לשון רש"י במסכת סוטה דף יז עמוד א:
זכו - ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת.
שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה.
לא זכו אש אוכלתן - שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.
על דבריו ראה בפורטל הדף היומי (קישור).
[2] סוטה דף יז עמוד א דריש ר"ע: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן.
[3] מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ט
אמר ר' ישמעאל גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.
|
תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק יג הלכה ה
|
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטז עמוד א
|
|
הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן הן והזכרותיהן ... אמ' ר' ישמעאל מה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמ' המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים ספרי מינין שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה שימחו הן והזכרותיהן ועליהן אמ' הכתו' הלא משנאיך ה' אשנא וגו' |
אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים - על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד ההלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. |
[4] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סו עמוד ב
ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש, ר' יהודה טעים, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה; ר"ש לא טעים, אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, ועוד, כי היכי דלא לתרגלי למינדר.
הנה לקט מקורות על פירוש "זכו - שכינה ביניהם":
וע"ע בדברי אור-אל פנחסי, "זכו שכינה ביניהם" – האם זאת הגרלה? (קישור)
"כשפגשתי את דרשת רבי עקיבא – משהו בי לא הבין במה מדובר... לא הבנתי את המילים הפשוטות, המילים שלפני כל הדרשות. את המילה "זכו" לעומת המילה "לא זכו". כאילו יש איזה הגרלה שאף אחד לא סיפר לנו עליה, יש מצב שנזכה ואז שכינה תהיה בנינו ויש מצב שלא- והאש תאכל אותנו?
..."זכו- שכינה בניהם"- את ההרגשה של הזכייה, אם אתם מרגישים אותה -- שקיבלת משהו שמעבר ממך, שאלוקים התערב בתמונה ונתן לכם אחד את השניה -- אז "שכינה בניהם"- כי הכנסתם את ריבונו של עולם לקשר ביניכם, ממש פה, בחיבור שלכם.
אבל מצד שני, "לא זכו" -- כשאין את הרגשת זכייה, כאילו קיבלתם משהו שאתם ראויים לו -- משהו כזה "מובן מאליו", שזה בשליטה מלאה שלכם-שבזכותכם- בזכות המהלכים שעשיתם נוצר החיבור "ונדבקם", מין גאווה כזאת שאופפת את כולך אז פשוט "אש אוכלתם". פה כבר נגמר הכל, אין מעבר, אין משהו מיוחד. ואז כבר הכל מתפרק, הכל נאכל – כי הרי זה המיוחד באש- שהיא לא מסננת ומבדלת- אלא היא פשוט מכלה. את הכל. את הטוב ואת הלא טוב. פשוט בלי שליטה.
וע"ע בדברי גב' נחמה שולמן (יועצת הלכה ובעלת האתר מקווה.נט), "זכו - שכינה ביניהם" (קישור)
והנה כמה מקורות מעניינים מפרויקט השו"ת:
תורת חיים מסכת סנהדרין דף כב עמוד א
כל המגרש את אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות יש לפרש לפי שאדם וחוה נבראו גוף אחד דו פרצופין ומן המזבח נבראו כמ"ש חכמים עפר מן האדמה ממקום שנאמר מזבח אדמה תעשה לי לכך כל הבוגד באשת נעוריו שהיא בת זוגו מתחלת היצירה ומגרשה עושה כמין פגם במזבח שנבראו ממנו לכך מוריד עליו דמעות.
ועוד יש לומר דאיתא במסכת סוטה דרש ר' עקיבא איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן ופירש רש"י ז"ל זכו שלא היה הוא נואף והיא נואפת שכינה ביניהם יו"ד באיש וה"א באשה ונראה דדריש הכי משום דקשיא ליה מה נשתנה שמות איש ואשה משמות שאר זכר ונקבה דלית לה לנקבה אלא ה"א יתירא על הזכר כגון פר פרה כבש כבשה איל אילה תיש תיישה וא"כ באיש ואשה נמי מה נפשך או איש ואישה הוה ליה לקרותן או אש ואשה מבעיא ליה לכך סבירא ליה דכיון דתרוייהו גוף אחד נבראו שם אחד לשניהם הוא דאיכא דהיינו אש אלא שהקב"ה שיתף שמו ביניהן ומִלא את שמותם בשמו יו"ד באיש וה"א באשה ונראה כי זה רמז הכתוב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת דכיון דתרוייהו גוף אחד נבראו שלא כשאר כל זכר ונקבה לכך נקרא אשה שלא כדרך שאר שמות לפי שהם שניהן אש והקב"ה שיתף שמו ביניהן.
והיינו דסמוך על כן יעזוב איש את אביו וגומר ודרשו חז"ל לאסור העריות דכיון שהוא יתברך שיתף שם י"ה ביניהן צריכין להיות גדורין מן העריות ששם של י"ה מורה על גדר הערוה כדפי' רש"י ז"ל בפרשת פנחס גבי החנוכי שהיו [האומות] (העובדי כוכבים ומזלות) מבזין אותן ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהן וכו' לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהן ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזהו שנאמר שבטי י"ה עדות לישראל השם הזה מעיד עליהם אלמא דשם זה מורה על גדר הערוה ובהכי ניחא מה שהטיל עליהם שם זה כיון שהוא משותף בין איש לאשה וכיון דשם של י"ה משותף בין איש לאשה כשזכו ויש שלום ביניהם נמצא כשלא זכו כביכול מתישין כח שם זה כמ"ש חז"ל צור ילדך תשי שמתישין כח של מעלה.
והיינו דאמר ר' אלעזר שכל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות לפי שיסוד המזבח עומד בשם של י"ה דהכי משמע בפרק החליל דקאמר התם הני ט"ו שיר המעלות כנגד מי אמרן דוד אמר ר' יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למישטפיה עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא ומשדי ביה לאחותי לדוכתיה כו' נשא אחיתופל קל חומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום בין כל העולם כולו לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה א"ל שרי כתב שם אחספא שדי ביה נחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כיון דחזא דנחית טובא אמר כמה דמדלי טפי מרטיב עלמא אמר ט"ו מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמי באלפי גרמידי ונראה דשם זה דכתב אחספא שם י"ה הוה שעל ידו העולם מתקיים לפי שנברא על ידו שנאמר כי בי"ה ה' צור עולמים ולכך כי בעא תהומא למיחרב עלמא שדא ביה שם זה ונתקיים.
ועוד נראה כי בשם של י"ה העולם מתקיים שאין התהום יוצא ושוטפו דלהכי בדור המבול שחטאו בזנות ועריות והתישו כח שם של י"ה כביכול המשותף בין איש ואשה לכך יצא התהום ושטפם שנאמר ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ולכך גברו המים ט"ו אמה מלמעלה רמז לשם של י"ה שפגמו ואשכחן נמי בעלמא דשם של י"ה מועיל לשטיפת המים כדאי' בפ' הספינה אמר רבה מישתעו לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינתא מיתחזי כי ציצותא דנורא חיוורתי ומחינן באלותא דחקיק עלה אהיה אשר אהיה י"ה י"ה ה' צבאות ונייח משמע דשם י"ה מועיל לשטיפת המים לכך נראה דאותו שם דכתב אחספא שם י"ה הוה ולהכי אמר דוד ט"ו שיר המעלות נגד שם זה העולה מספר ט"ו כי שם זה מעמיד את התהום שלא יצא וישטוף את העולם ועוד דכיון דרצה לעשות שלום בין כל העולם לאביהם שבשמים לכ"נ דשם של י"ה הוה לפי שזה השם הוא אדון השלום כמו שייסד הפייטן באופן דחתן כונן חתן וכלה טרם ידעו שלום וכו' מ א שמותן בשמו הקדוש באמת ושלום פירוש הסוד י"ה הוא אדון השלום צינם בו וכו' וכן ברכת כהנים יש בו ט"ו תיבות נגד שם של י"ה ולכך חותמין בשלום דהכל הולך אחר החיתום.
כללא דמילתא נראה דשם של י"ה כתב אחספא ועל ידו נעשה שיתין שהוא החלל אשר תחת המזבח ולכך כל המגרש את אשתו ראשונה ובוגד באשת נעוריו אשר שם של י"ה משותף בינו לבינה הרי הוא מתיש כח שם זה כדפירשתי ונמצא גורם שגם המזבח מוריד עליו דמעות כיון שיסוד המזבח עומד על זה השם כדפירשתי והיינו דמייתי ראיה מדכתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וכתיב ואמרת' על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה נראה דיהיב קרא טעמא על בכיית המזבח שהוא מפני פגימת שם של י"ה אשר נפגם כביכול על ידי בגידת אשת נעורים ולכך קאמר על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה רמז לשם של י"ה המשותף בין איש לאשה ומעיד עליהן כשזכו כמ"ש שבטי י"ה עדות לישראל ועל ידי הבגידה אשר בוגד בה הוא פוגם שם זה ולכך המזבח בוכה על פגימת יסודו כביכול.
והא דנקט כל המגרש אשתו ראשונה ולא קאמר סתמא כל המגרש אשתו וקרא נמי אמאי נקט ובין אשת נעוריך נראה משום דשם של י"ה המשותף בין איש לאשה אינו אלא בזיווג ראשון שנעשה בגזירת השם כדאמר בסמוך ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ומסיק דהיינו דוקא בזיווג ראשון ולכך הוא יתברך משתף שמו ביניהן לקרותן איש ואשה והיינו דנקט קרא ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך פי' דאשת נעורים היא בת זוגו ומחוברת אליו מיצירה הראשונה שכל הנשמות כולן היו תלויות באדם וחוה כדאיתא במדרש ולכך העיד ה' בינו לבינה אבל זיווג שני דלא היה על פי בת קול אלא לפי מעשיו לא הוי זיווג גמור בשיתוף השם יתברך ולכך כל המגרש אשתו הראשונה דוקא דאית בהו שיתוף שם של י"ה המזבח בוכה על פגימת יסודו אבל זיווג שני לא.
ועוד נראה דהיינו הא דאמר בסמוך אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה שהיא לפי העצם של האדם קודם נושא אשה הוא אש בלא יוד כדפי' ולכך קודם שנושא אשה אש תוקד בקרבו ואין לו קרירות רוח כדאמר בסוטה לא זכה אש אוכלתן ובשעה שהוא נושא אשתו ראשונה נשתתף ביניהן שם של י"ה ונתקרר האש ונקרא איש ולכך קאמר שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה שע"י שיתוף השם שביניהן נתקררה אשו אבל כשמתה עליו אשתו הראשונה נסתלק ממנו שיתוף השם שהיה ביניהן וחוזר לשמו העצם שהוא אש ואף על גב דחוזר ונושא אשה אחרת מכל מקום אין השם משותף בזיווג שני כדפירשתי.
ועוד נראה לפרש לפי שע"י הבאת שלום שבין איש לאשתו נעשה שיתין שהוא יסוד המזבח כדאמר התם נשא אחיתופל קל וחומר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה למחות השם וכו' לכך המתקוטט עם אשתו ומגרשה המזבח מוריד עליו דמעות.
שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן צח
(ד) והנה הר"ח בסנהדרין ד' כ"ב ע"א לא גריס באמת תיבת אפילו וגירסתו בזה היא: א"ר אלעזר המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות וכו', ע"ש, ויש להבין מדוע דוקא המזבח הוא שמוריד ע"ז דמעות?
המאירי בסוף גיטין מבאר השייכות של מזבח, דר"ל, שאף סניגוריו נעשין לו קטיגור ואין בה לשום אדם ללמד עליו זכות, ופירוש זה מתאים ביותר לפי הגירסא של אפילו כפי שבאמת המאירי שם גורס נמי כן, ולא לפי הר"ח שלא גורס אפילו שיוצא שיש שייכות לזה רק למזבח.
ונראה לפרש עפי"ד המכילתא בסו"פ יתרו (היא פרשת השבוע) עה"פ ואם מזבח אבנים וגו' כי חרבך הנפת עליה ותחללה (מובא בקצרה ברש"י) שכתוב לאמור: רבי יוחנן בן זכאי אומר הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה אבנים שמטילות שלום, והרי דברים קל וחומר ומה אם אבני מזבח שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקדוש ברוך הוא לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה בין משפחה למשפחה על אחת כמה וכמה שלא תבא עליו פורענות עכ"ל, ואם כן לפי דברי המכילתא מובן שפיר השייכות המיוחדת של למזבח לכך, והוא, מפני שזהו תפקידו של המזבח להטיל שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים, שבזה כלול כל סוגי השלום שבעולם, ולכן המפריד השלום שבינו לבין אשתו, אשר שכינה שרויה ביניהם, כמאמרם ז"ל בסוטה דף י"ז ע"א איש ואשה זכו שכינה ביניהן, הוא גורם בזה צער והורדת דמע מיוחד למזבח באשר הוא נהיה מופרע עי"כ מיעוד תפקידו, ורק היכא שמצוה לגרש שאני דאז רק אז מסכים לכך כביכול גם הקדוש ברוך הוא ומיחד את שמו על זה כדאיתא בירושלמי פ"ק דקדושין ה"א: ר' חנניה בשם ר' פינחס כל הפרשה (במלאכי) כתיב ה' צבאות וכאן כתיב אלקי ישראל ללמדך שלא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו בגירושין אלא בישראל עיין שם.
ושמחתי למצוא אסמכתא לפירושי הנ"ל בשו"ת תשב"ץ ח"ד בהטור הראשון סי' נ"ד שכתוב שם בזה"ל: וטעמא דמדבחא קא בכי ואית ליה צערא משום דרחמנא שוייה למדבחא למיפק מיניה לעלמא שלמא ובסומא וקיומאי, והאי גברא דעבד קרבא עם אינתתיה ואחריביה לביתיה עביד למדבחא מילתא דהיא פליגא אדידיה ודלא כרעותיה, ולפום הא בכי ואוריד דמעתיה עיין שם, הרי פירושא בדומה לפירושינו אשר הסמכנו וביססנו אותו עפי"ד המכילתא.
שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן כו
ומה שנלפענ"ד בתרי אנפי, חדא דהנה הטעם דתפלה בציבור לעולם נשמעת ולא ביחיד משום דכל בי עשרה שכינתא שרי' והן אל כביר לא ימאס, דבשלמא יחיד בעי למשרתי אל שיביאו תפלתו לפני כסא כבודו והם מלאכים פועלי תפלות מה שא"כ בתפלת צבור שהוא במקום שכינה, ולכן אמרו דתפלתו של חולה קרובה להתקבל יותר משאר תפילות משום שאמרו שכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת י"ב ע"ב) והנה אמרו ז"ל סוטה י"ז איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם לא זכו אש אוכלתן, אמר רבא ודאשה עדיפא מדאיש מ"ט האי מצרף והאי לא מצרף ופרש"י שכינה ביניהם שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש וכו' ע"ש ובגמ' דף ג' ע"ב סוטה הנ"ל א"ר חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא וא"ר חסדא תוקפא בביתא כי קריא לשומשמי אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה, ואמר רב חסדא בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר כי ה' אלקיך מתהללך בקרב מחניך כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ופרש"י אידי ואידי באיתתא כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה וכו' עם כל אחד ואחד בביתו נסתלקה מהם מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו ע"כ.
ומבואר מיהו דאם האשה נוהגת בצדקתה שכינה שרויה בביתה, וא"כ ממילא תפלתה נשמעת ביחיד כמו בציבור, וכיון דדאיתתא קשה מדבעל לא תקנו להם תפילה בציבור כלל כדי שינהגו בקדושה ובטהרה בביתם ותהי' שכינה שרויה בתוך ביתם ויתפללו לה' ותשמע תפלתם דבמקום שכינה לא צריך ציבור ולעולם תפלתם נשמעת, ואולי בזה נרמז מה שאמרו בגמ' (ברכות ה' ע"ב) תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו' ומסיק סמוך למטתי, ועיין רש"י ותוס' שם ועל שני הפירושים יש לעיין למה אמר לפני מטתי היל"ל מיד כשאקום, וכ"ש לפ"מ שרגילין החסידים הראשונים לעמוד מחצות לילה וא"כ אין התפילה סמוך למיטתו כלל ואטו אבא בנימין לעולם לא קם קודם, ולפמ"ש אתי שפיר דרמז בזה שיתפלל ממש סמוך למיטתו כלומר בביתו שיש שם השראת שכינה, ורמז למטתו כמ"ש יעקב שמא ח"ו פסול יש במטתי דזה גורם לשכינה שתסתלק ח"ו ומטה כשרה גורם לשכינה שרוי' ביניהם.
...אלא דלפ"ז הדרינן לדידן דבנשים נמי כיון דעיקר תפלה בצבור נתקנה רק בשביל השראת השכינה א"כ במקום שאיש ואשה נוהגין בדרך התורה וזכו שכינה שרוי' בבית, וא"כ שפיר תפלתה נשמעת ולא צריכה לתקן תפלה בצבור כלל וכלל, ואתי שפיר דלא תקנו לאשה תפלה בצבור.