העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו
אוריאל פרנק
שלום,
אודה למי שיאיר את עיניי וימצא פתרון לתמיהותיי דלקמן.
מסכת ברכות דף ה עמוד א
אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר (איוב ה ז): וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף; ואין עוף אלא תורה, שנאמר: התעיף עיניך בו ואיננו; ואין רשף אלא יסורין, שנאמר: מזי רעב ולחמי רשף.
אמר ליה רבי יוחנן: הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו [רש"י: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו], שנאמר: +שמות ט"ו+ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך! אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר: +תהלים ל"ט+ נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, ואין טוב אלא תורה, שנאמר: +משלי ד'+ כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.
רבי שמעון בן לקיש דורש את הכתוב באיוב "וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" שעיסוק בתורה (הרמוזה במילה "עוּף") מועיל להינצל מייסורים (כלומר, "להגביה" ולהרחיק את מי שכינויים הוא "רֶשֶׁף").
לאחר דרשת ריש לקיש מובאת תגובתו של ר' יוחנן, שנראית לכאורה מזלזלת ועוקצנית, כאומרת: אין צורך בדרשתך המפולפלת, כי היא מיותרת אפילו לילדים בתחילת לימודם.
קריאה פשוטה של דו-שיח זה מעלה כמה תמיהות:
א. האמנם, המסקנה העולה מהכתוב בחומש מייתרת את המסקנה העולה מדרשת ריש לקיש מהכתוב באיוב? בניסוחו של האדמו"ר מגור[1], רבי אברהם מרדכי אלתר: "מה הקשה ר' יוחנן? הלא הפסוק 'ויאמר אם שמוע תשמע' כולל הרבה דברים: 'והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו', והפסוק שמביא רשב"ל מדבר מתורה בלבד!" (אמרי אמת, פרשת בשלח).
ב. גם אם אכן ניתן להסיק דרשה זו מפסוק בתורה, האמנם זו סיבה למחוק את דרשתו של ריש לקיש?!
שאלה זו מתעצמת לאור השוואה לסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת תענית (דף ח עמוד ב – דף ט עמוד א)[2]:
ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר? עשר בשביל שתתעשר.
אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך! - אמר ליה: עשר תעשר. אמר ליה: ומאי עשר תעשר? - אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. - אמר ליה: מנא לך? - אמר ליה: זיל נסי. - אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב (דברים ו טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'! - אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג י): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צ-בָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. - אמר ליה: אי הות מטי התם להאי פסוקא - לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך.
ותו אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ. יתיב רבי יוחנן וקא מתמה; אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא? - אמר ליה: אטו הא מי לא רמיזי? והכתיב (בראשית מב כח) וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹהִים לָנוּ. דל עיניה וחזא ביה, אתיא אימיה אפיקתיה, אמרה ליה: תא מקמיה, דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך.
בשתי הסוגיות ישנו עימות בין ר' יוחנן לבין משפחת ריש לקיש, ובשתיהן מבקר ר' יוחנן את דרך הלימוד של ריש לקיש ובנו. כמו במסכת ברכות, גם בסיפור הראשון במסכת תענית מבטל רבי יוחנן את מה שמוסר בנו של ריש לקיש בשם רבי הושעיא, מנימוק דומה, אבל שונה: במסכת ברכות מדובר בדרשת פסוק באיוב לעומת פשוטו של פסוק בחומש שמות; ובמסכת תענית מדובר בדרשת פסוק בחומש דברים המתבססת על פשוטו של פסוק במלאכי. זלזולו של ר' יוחנן במסכת ברכות מופנה כלפי דרשת ריש לקיש שמובילה למסקנה שניתנת להסקה מתוך פשטם של כתובים; ואילו במסכת תענית לא מזלזל ר' יוחנן בדרשה (והיא אפילו מיוחסת בראש הסוגיה לרבי יוחנן!) אלא הוא מאתגר את בנו של ריש לקיש ("מנא לך?") ואחר כך מקשה קושיה על תשובת הבן ("זיל נסי!") מפסוק אחר בחומש דברים ("והכתיב: לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'!)", וכשקושיה זו מתורצת על ידי הבן בעזרת השמועה שמסר בשם רבי הושעיא תוקף אותו ר' יוחנן בזלזול (הדומה לזלזול באביו במסכת ברכות): אין צורך לצטט שמועה בשם רבי הושעיא, כשהדברים מפורשים בפשטם של הכתובים.
ברם, בניגוד למה שראינו עד כה, בסיפור השני במסכת תענית אנו לומדים מפי ר' יוחנן שמסרים הכתובים במפורש בכתובים, נרמזים גם בתורת משה רבינו, ואין שום פגם ב"כפילות" זו. אם כן, איזו מין טענה היא זו בפי ר' יוחנן "אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו"! במקום לבטל את דרשת ריש לקיש, היה לר' יוחנן לחזק את דברי ריש לקיש ולהוסיף שדרשת ריש לקיש רמוזה בפסוק בתורת משה!
ג. קשה להבין את תגובתו המזלזלת של ר' יוחנן שממקמת את רמתו של ריש לקיש נמוך יותר מתינוקות של בית רבן. קשה גם לנתק זלזול זה מהביוגרפיה של ריש לקיש, שכנראה לא זכה לחבוש את ספסלי בית המדרש בילדותו. האם אין התנהגותו מנוגדת למה ששנינו במסכת בבא מציעא פרק ד: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים", ומדגימה המשנה מהי "אונאת דברים": "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים!'"
ד. התמיהה האחרונה היא על מסקנת דברי ר' יוחנן: "אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין..." לא ברור למה דרשה זו מוצגת כאלטרנטיבה לדרשת ריש לקיש, ומהו יתרונה על פני דרשת ריש לקיש.
לתמיהות אלה טרם מצאתי תירוץ טוב[3], ואני תפילה לה' שיאיר את עיניי.
[1] נולד לאביו, רבי יהודה אריה ליב אלתר, בעל "שפת אמת", בשנת תרכ"ו (1866), ונפטר במהלך מלחמת השחרור, בחג השבועות התש"ח (1948), ומחמת תנאי החרום באותו זמן, נקבר בחצר ישיבת שפת אמת, במרכז ירושלים.
[2] אין כאן המקום להאריך בניתוח סוגיה זו, והיחס בין חלקיה, ובינה לבין מעשי ר' יוחנן וריש לקיש בסוגיות אחרות. נסתפק רק בציון העובדה המפתיעה שאותה דרשה שמקורה בבנו של ריש לקיש, כמסופר בסיפור הראשון, מיוחסת בראש הסוגיה לרבי יוחנן!
[3] על כיוון אפשרי להבהרת העניין ניתן לחשוב למקרא דברי הראשון לציון בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות מילי דאגדתא):
והנה כאשר באין על האדם יסורין, העצה היעוצה לקבלם באהבה לכפרת עוונותיו ולזיכוך נפשו, ויעסוק בתורה ויסיח דעתו מהיסורין, כמ"ש בגמ' ברכות (ה א) אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. ומלבד שימנע עצמו מלקבל יסורין על ידי קבלת עול תורה, גם כאשר אלה כבר באו עליו, יכול לעמוד בהם ותחי נפשו על ידי עסק התורה הקדושה, כי "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". ובאמת, אותו עם ישראל למוד הסבל הפוגרומים והרדיפות, אותו עם שירמיה הנביא היטיב להגדירו "עם שרידי חרב", בעת ובעונה אחת הוא גם "עם מדושני עונג", כאשר על אף הצרות והיסורין החזיקו מעמד על ידי התוה"ק, ואותו יהודי נרדף, האבל, הוא אותו יהודי מדושן עונג, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב, ותורת ה' תמימה משיבת נפש. היא המרגוע לנפש.
ובזה נבין אשר מצינו ברבי יוחנן, שאמרו בגמרא ברכות (ה ב) שהיו לו עשרה בנים ומתו, והיה מנחם אחרים בעצם בנו הקטן "דין גרמא דעשיראה ביר", כוחות נפש עצומים לעמוד בניסיון כזה ולנחם אחרים. ואותו ר' יוחנן כאשר נפטר ריש לקיש, שעמו למד בחברותא מקשה ומתרץ ומלבן סוגיות, יצא מדעתו עד שהוצרכו חבריו להתפלל עליו ומת. (בבא מציעא פד א) כי כאשר אין לו לר' יוחנן את לימוד התורה במדרגתו, אינו יכול לסבול יותר את צרותיו ויוצא מדעתו, וכל עוד שלמד עם ריש לקיש, באותה מדרגה שהיה בה, יכל לסבול גם צער של פטירת עשרה בניו, וגם לנחם בעצם של בנו העשירי.
שמא ביקורתו של ר"י על דרשת רבי שמעון בן לקיש קשורה לחוויותיו האישיות של ר"י, שאולי עסק בתורה ואעפ"כ יסורין לא בדלו הימנו, או להפך, שלמד על בשרו שעסק התורה הרחיק ממנו את הייסורים, ואולי זה גם קשור לדרשה האלטרנטיבית של ר"י: "אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו".
אוריאל פרנק
שלום עליכם,
אודה למי שיאיר את עיניי וימצא פתרון לתמיהותיי דלקמן.
כ"ט,
אפ"ר
העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו (מסכת ברכות דף ה עמוד א)
אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר (איוב ה ז): וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף; ואין עוף אלא תורה, שנאמר: התעיף עיניך בו ואיננו; ואין רשף אלא יסורין, שנאמר: מזי רעב ולחמי רשף.
אמר ליה רבי יוחנן: הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו [רש"י: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו], שנאמר: +שמות ט"ו+ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך! אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר: +תהלים ל"ט+ נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, ואין טוב אלא תורה, שנאמר: +משלי ד'+ כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.
רבי שמעון בן לקיש דורש את הכתוב באיוב "וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" שעיסוק בתורה (הרמוזה במילה "עוּף") מועיל להינצל מייסורים (כלומר, "להגביה" ולהרחיק את מי שכינויים הוא "רֶשֶׁף").
לאחר דרשת ריש לקיש מובאת תגובתו האופיינית[1] של ר' יוחנן, שנראית מזלזלת ועוקצנית, כאומרת: אין צורך בדרשתך המפולפלת, כי היא מיותרת אפילו לילדים בתחילת לימודם.
קריאה פשוטה של דו-שיח זה מעלה כמה תמיהות:
א. האמנם, המסקנה העולה מהכתוב בחומש מייתרת את המסקנה העולה מדרשת ריש לקיש מהכתוב באיוב? בניסוחו של האדמו"ר מגור[2], רבי אברהם מרדכי אלתר: "מה הקשה ר' יוחנן? הלא הפסוק 'ויאמר אם שמוע תשמע' כולל הרבה דברים: 'והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו', והפסוק שמביא רשב"ל מדבר מתורה בלבד!" (אמרי אמת, פרשת בשלח).
ב. גם אם אכן ניתן להסיק דרשה זו מפסוק בתורה, האמנם זו סיבה למחוק את דרשתו של ריש לקיש?!
שאלה זו מתעצמת לאור השוואה לסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת תענית (דף ח עמוד ב – דף ט עמוד א)[3]:
ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר? עשר בשביל שתתעשר.
אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך!
- אמר ליה: עשר תעשר. אמר ליה: ומאי עשר תעשר[4]?
- אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר.
- אמר ליה: מנא לך?[5]
- אמר ליה: זיל נסי.
- אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב (דברים ו טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'!
- אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג י): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צ-בָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
- אמר ליה: אי הות מטי התם להאי פסוקא - לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך[6].
ותו אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ.
יתיב רבי יוחנן וקא מתמה; אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?
- אמר ליה: אטו הא מי לא רמיזי? והכתיב (בראשית מב כח) וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹהִים לָנוּ.
דל עיניה וחזא ביה,
אתיא אימיה אפיקתיה, אמרה ליה: תא מקמיה, דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך.
ראש לכל, יש להבהיר מי המתקיף בסיפור הראשון. לכאורה, ממעקב אחר התחלפות הדוברים לסירוגין, היה נראה לפרש שלאחר שהינוקא פסק את פסוקו "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", מי ששואל לפירוש מילים אלו הוא ר' יוחנן, ואז המפרש "עשר בשביל שתתעשר" הוא הינוקא, שאומר פירוש זה מבלי לייחס אותו לבעל הדרשה (שכמובא בראש הסוגיה הוא ר' יוחנן!), ואף כשדוחק בו ר' יוחנן "מנא לך?", עונה לו הינוקא "זיל נסי!". לפי זה, צריך לפרש ש"משפט המחץ" בסוף הסיפור נאמר על ידי ר' יוחנן, הפונה אל הינוקא שטרם הגיע לספר מלאכי, ואומר לו: "אילו היית מכיר את הפסוק בספר מלאכי, הרי שהיית מגיע לבד למסקנה זו, מבלי להזדקק לשמועה שאמרת בשם ר' אושעיה".
ברם, מסתבר שכל זה שיבוש, שנובע מנוסח הדפוסים המשובש. "משפט המחץ" לפי הנוסח שבדפוס ונציה ובדפוס וילנה הוא "אי הות מטי התם להאי פסוקא - לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך". בנוסח זה מופיעים פעלים בגוף שני "הות" ו"הוית" שתרגומם: היית; וכך נוצר צירוף מוזר: "הוית צריכנא" שתרגומו האבסורד הוא: "היית צריך אני"! ניסוח משפט זה בגוף שני עלול להתפרש כאילו הדובר כאן הוא ר' יוחנן, וכנ"ל. לפי הבנה משובשת זו, נוצרת עובדה תמוהה נוספת, שאותה דרשה שמקורה בבנו של ריש לקיש, מיוחסת בראש הסוגיה לרבי יוחנן!
הפירוש המיוחס לרש"י נטה מדרך זו, והוא פירש בדומה לנוסח כל כתבי היד[7], שלפיהם לא התחלף דובר לאחר שהינוקא פסק את פסוקו "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", אלא הינוקא הוא ששב ושאל את ר' יוחנן דודו מה פירוש מילים אלו! ("אמר - ינוקא לר' יוחנן - מאי עשר תעשר"). אם כן, יוצא שהמפרש "עשר בשביל שתתעשר" הוא ר' יוחנן (ובהתאם למופיע בראש הסוגיה!), ומי ששואל "מנא לך?" הוא הינוקא, ור' יוחנן עונה לינוקא "זיל נסי!". ולפי זה, "משפט המחץ" בסוף הסיפור נאמר על ידי הינוקא, הפונה אל ר' יוחנן ואומר לו: "אילו הייתי מגיע לפסוק בספר מלאכי, הרי שהייתי מגיע לבד למסקנה זו, מבלי להזדקק לשמועה שאמרת בשם ר' אושעיה" (וכדברי המיוחס לרש"י: אי הוה מטינא להתם - להאי קרא דהביאו את כל המעשר, הוה ידעית ליה ממילא).
נשוב עתה ונשווה את הסוגיות:
בשתי הסוגיות מתעמת ר' יוחנן: במסכת ברכות עם ריש לקיש (גיסו), ובמסכת תענית עם בנו של ריש לקיש (אחיינו); ובשתיהן מושמעת ביקורת על דרך לימוד אחת. במסכת ברכות מבטל רבי יוחנן את מה שמוסר ריש לקיש, ובסיפור הראשון במסכת תענית מבטל בנו של ריש לקיש את מה שמוסר רבי יוחנן בשם רבי הושעיא; ובשתי הדחיות יש נימוק דומה: במסכת ברכות מדובר בדרשת פסוק באיוב לעומת פשוטו של פסוק בחומש שמות; ובמסכת תענית מדובר בדרשת פסוק בחומש דברים המתבססת על פשוטו של פסוק במלאכי. זלזולו של ר' יוחנן במסכת ברכות מופנה כלפי דרשת ריש לקיש שמובילה למסקנה שניתנת להסקה מתוך פשטם של כתובים; ואילו במסכת תענית תוקף בנו של ריש לקיש את השמועה שמסר ר' יוחנן בשם רבי הושעיא בזלזול (הדומה לזלזול של ר' יוחנן באביו במסכת ברכות): אין צורך לצטט שמועה בשם רבי הושעיא, כשהדברים מפורשים בפשטם של הכתובים.
לפי הבנה זו, יוצא שבנו של ריש לקיש מחזיר לר' יוחנן בדומה למטבע שהטיח ר' יוחנן באביו ריש לקיש. הרי זה דומה לכלאב בן דוד המכלים את פני מפיבושת שבייש את פני דוד אביו בהלכה, לפי דרשת רבי יוחנן הנ"ל (ד, א)[8].
עכ"פ, בניגוד למה שראינו עד כה, בסיפור השני במסכת תענית אנו לומדים מפי ר' יוחנן שמסרים הכתובים במפורש בכתובים, נרמזים גם בתורת משה רבינו, ואין שום פגם ב"כפילות" זו. אם כן, איזו מין טענה היא זו בפי ר' יוחנן במסכת ברכות "אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו"! במקום לבטל את דרשת ריש לקיש, היה לו לר' יוחנן לחזק את דברי ריש לקיש ולהוסיף שדרשת ריש לקיש רמוזה בפסוק בתורת משה!
ג. קשה להבין את תגובתו המזלזלת של ר' יוחנן שממקמת את רמתו של ריש לקיש נמוך יותר מתינוקות של בית רבן. קשה גם לנתק זלזול זה מהביוגרפיה של ריש לקיש, שכנראה לא זכה לחבוש את ספסלי בית המדרש בילדותו. האם אין התנהגותו מנוגדת למה ששנינו במסכת בבא מציעא פרק ד: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים", ומדגימה המשנה מהי "אונאת דברים": "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים!'"
ד. התמיהה האחרונה היא על מסקנת דברי ר' יוחנן: "אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין..." לא ברור למה דרשה זו מוצגת כאלטרנטיבה לדרשת ריש לקיש, ומהו יתרונה על פני דרשת ריש לקיש.
לתמיהות אלה טרם מצאתי תירוץ טוב[9], ואני תפילה לה' שיאיר את עיניי.
הערות:
[1] המענה "זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה!" נמצא בשתי סוגיות נוספות בפי ר' יוחנן נגד דברי ריש לקיש: בגיטין כט, א ובחולין פא, ב.
[2] נולד לאביו, רבי יהודה אריה ליב אלתר, בעל "שפת אמת", בשנת תרכ"ו (1866), ונפטר במהלך מלחמת השחרור, בחג השבועות התש"ח (1948), ומחמת תנאי החרום באותו זמן, נקבר בחצר ישיבת שפת אמת, במרכז ירושלים.
[3] אין כאן המקום להאריך כראוי בניתוח סוגיה זו, והיחס בין חלקיה, ובינה לבין מעשי ר' יוחנן וריש לקיש בסוגיות אחרות.
[4] בכתב יד מינכן 95 (וכיו"ב בכתי"י נוספים) יש נוסח אחר לשאלה זו, שלפיה ברור שהשואל הוא הינוקא: "אמר ליה פרש לי מר". בכתב יד מינכן 140 מופיעה השאלה כתוספת: "[אמ' ליה פרש לי אמ' ליה] עשר בשביל שתתעשר".
[5] שאלה זו ותשובתה בשורה הבאה נעדרות מכתבי יד רבים. בכת"י יד הרב הרצוג 1 מופיע: "אמ' ליה ומי יימא, אמ' ליה זיל ונסי".
[6] בנוסח זה שבדפוס ונציה ובדפוס וילנה, מופיעים פעלים בגוף שני "הות" ו"הוית" שתרגומם: היית; וכך נוצר צירוף מוזר: "הוית צריכנא" שתרגומו האבסורד הוא: "היית צריך אני"! כדלקמן. בניגוד לנוסח זה, בכתבי היד הנוסח שונה ולפיו הפעלים ב"משפט מחץ" זה מופיעים בגוף ראשון: "אי מטאי להתם ל' צריכנא לך ולר' אושעיה רבך", וכיו"ב בכת"י יד הרב הרצוג 1, בכת"י וטיקן 134, בכת"י אוקספורד, בכת"י לונדון, ובכתב יד מינכן 140: "אי הוה מטינא להתם לא הוה צריכנא לך ולר' אושעי' רבך", אלא שבכת"י מינכן 140 ובכת"י יד הרב הרצוג 1 הסיום הוא "ולהושעיא רבך" כמו בדפוס, לעומת כתבי היד הנ"ל שבהם מוזכר ר' אושעיה עם תואר כבוד!
[7] נוסח השאלה בכתבי היד הוא: "אמר ליה: פרש לי מר", וכמו כן, בכתבי היד נוסח "משפט המחץ" שונה ולפיו מופיעים הפעלים בגוף ראשון, כמובא בהערה הקודמת, וברור שהדובר כאן הוא הינוקא: "אי הוה מטינא להתם לא הוה צריכנא לך ולר' אושעי' רבך".
יש לציין שאת הקריאה המשובשת הנ"ל, שכמותה פירשתי בתחילה, מצאתי מוזכרת אצל רבי יוסף פינטו (מחכמי מרוקו במאה ה-18) בתור האפשרות שאותה בא רש"י לדחות, וזו לשונו (לקח טוב, דברים, עמ' קכ):
ויראה דרש"י ז"ל קשיא ליה דכיון דרבי יוחנן היה קפדן, איך לא כעס על התינוק שאמר לו אי מטאי להתם לא צריכנא לך, ומכח זה היינו מפרשים דמה שכתוב אמר ליה מאי עשר וכו' רבי יוחנן הוא דקאמר זה לינוקא כדי לחדודיה. לזה כתב רש"י דלאחר מיתתו של ריש לקיש הוא, פי' ולעולם שפיר מצינן לפרושי אמר ליה לרבי יוחנן, דכפי זה ההמשך מי שאמר לא צריכנא לך היינו הינוקא, ועם כל זה לא כעס רבי יוחנן עליו, דכיון שהיה אחר מיתתו של ריש לקיש שהמית אביו ע"י שנתן עיניו בו, חס על בנו שלא ליתן עיניו בו ולכעוס עליו פן ימות גם הוא כאביו.
[8] זאת ועוד, יש מבארים שבסיפור השני מצדיק בנו של ריש לקיש על רבי יוחנן את ייסוריו בגין מה שעולל לאביו, ריש לקיש (הרב יעקב מדן, איוב: בין חושך לאור, עמ' 32).
[9] על כיוון אפשרי להבהרת העניין ניתן לחשוב למקרא דברי הראשון לציון בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות מילי דאגדתא):
והנה כאשר באין על האדם יסורין, העצה היעוצה לקבלם באהבה לכפרת עוונותיו ולזיכוך נפשו, ויעסוק בתורה ויסיח דעתו מהיסורין, כמ"ש בגמ' ברכות (ה א) אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. ומלבד שימנע עצמו מלקבל יסורין על ידי קבלת עול תורה, גם כאשר אלה כבר באו עליו, יכול לעמוד בהם ותחי נפשו על ידי עסק התורה הקדושה, כי "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". ובאמת, אותו עם ישראל למוד הסבל הפוגרומים והרדיפות, אותו עם שירמיה הנביא היטיב להגדירו "עם שרידי חרב", בעת ובעונה אחת הוא גם "עם מדושני עונג", כאשר על אף הצרות והיסורין החזיקו מעמד על ידי התוה"ק, ואותו יהודי נרדף, האבל, הוא אותו יהודי מדושן עונג, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב, ותורת ה' תמימה משיבת נפש. היא המרגוע לנפש.
ובזה נבין אשר מצינו ברבי יוחנן, שאמרו בגמרא ברכות (ה ב) שהיו לו עשרה בנים ומתו, והיה מנחם אחרים בעצם בנו הקטן "דין גרמא דעשיראה ביר", כוחות נפש עצומים לעמוד בניסיון כזה ולנחם אחרים. ואותו ר' יוחנן כאשר נפטר ריש לקיש, שעמו למד בחברותא מקשה ומתרץ ומלבן סוגיות, יצא מדעתו עד שהוצרכו חבריו להתפלל עליו ומת. (בבא מציעא פד א) כי כאשר אין לו לר' יוחנן את לימוד התורה במדרגתו, אינו יכול לסבול יותר את צרותיו ויוצא מדעתו, וכל עוד שלמד עם ריש לקיש, באותה מדרגה שהיה בה, יכל לסבול גם צער של פטירת עשרה בניו, וגם לנחם בעצם של בנו העשירי.