| ואף אנכי הקטן, הגעתי למסקנה זו מעצמי לפני שנים, תוך כדי עבודתי עם הנוער המתמודד. פשוט ראיתי את זה קורה מול עיני. אלא שחששתי לקבוע כן על דעת עצמי, אך לאחר שראיתי את דעת גדולי ישראל, נחה דעתי שכיוונתי לדעתם הגדולה. מה מכריח אותם לנשור? הנשירה היא בדרך כלל תוצאה של תהליך ארוך טווח, כעין מעגל קסמים שנראה כך (כמובן שאי אפשר לשרטט תבנית אחת לכל המקרים, ההגדרה כאן היא כללית, ונכונה לרוב המקרים): 1) הנער מרגיש - חוסר טעם בלימוד ובשאר התכנים החיוביים. 2) זה מוביל >> לקושי לעמוד בגבולות. 3) וזה גורר >> חיכוכים עם צוות הישיבה. 4) וזה גורם >> לדימוי עצמי שלילי. 5) וזה דוחף >> לחפש סיפוק מהיר בחוץ. 6) כתוצאה מכך >> הוא מרגיש עוד יותר חוסר טעם בלימוד ובתכנים חיוביים. וכך ממשיך המעגל ומתדלק את עצמו יותר ויותר. עכשיו בא נבדוק יחד כל אחד ממרכיבי המעגל, ונענה על השאלה האם הנער יכול לשנות את המצב: 1) חוסר טעם בלימוד. אם הוריו ורבותיו של הנער, הגדולים ממנו בשנים ובחכמה לא זכו למצוא עבורו את הדרך והאופן שיתאימו לו בלימוד, האם הוא הקטן והנבוך יצליח למצוא אותה לבד? בדרך כלל, לא. 2) קושי לעמוד בגבולות. הרי אם ניקח מבוגר, וניתן לו לעבוד בעבודה שהוא שונא, ללא משכורת, ונדרוש ממנו להגיע בזמן ולשמור על כללי העבודה. הוא יעמוד בזה? ומה יעשה הבן? 3) חיכוכים עם צוות הישיבה. הנער בודאי היה שמח מאד שהצוות יניחו אותו לנפשו ולא ייכנסו עמו לחיכוכים. אבל הצוות לא רואה את זה כך. 4) דימוי עצמי שלילי. כאשר הנער סופג רצף של גערות ואמירות משפילות, האם הוא יכול לשמש לעצמו כפסיכולוג או עו"ס, למחוק מתודעתו את כל השלילי, ולאמץ לעצמו דימוי חיובי? בדרך כלל הוא יצטרך עזרה חיצונית לכך. 5) סיפוק מהיר בחוץ. מובא בשם כ"ק האדמו"ר מסלונים שליט"א: מדת התענוג אחת היא, ומי ששבע ומתענג מטובך אינו נמשך לתענוגים אחרים. אבל ללא תענוגים דקדושה בעל כרחו יפול לתענוגים גופניים, כלשון ה'יסוד העבודה', כי יסוד ושורש נשמתו של יהודי הוא מעולם התענוג, ואינו יכול להתקיים ללא תענוג ('דרכי נעם' תשע"ז, עמ' תכ) מה זה עושה לכם כשאתם שומעים שהם אנוסים? רבים תמהים, ובצדק, איך הקביעה הזו מתיישבת עם יסוד ה'בחירה החופשית', שכל יהודי מגיל מצוות יש לו בחירה מלאה בין טוב לרע? ובכן, שאלה נכונה. מכיון שהתשובות ארוכות, צירפנו אותם כאן בקובץ מצורף, למעיינים. יש כאלו המגיבים על קביעה זו בכעס, בתסכול, ובחוסר אמון. היתכן, שאלפי נערים ונערות עושים ככל העולה על רוחם, טועמים מכל הנאות העולם, והם עוד אנוסים? מין תחושה של: איפה הצדק? אז אולי גם אני אהיה אנוס? ובכן, התסכול מובן. כולנו חונכנו על מושגים מוחלטים של טוב ורע, ואנו יודעים מילדות שכל עבירה = רע = עונש. באיזה שהוא מקום גם הרגענו את רוחנו הסוערת כשנתקלנו בעוברי עבירה, שלפחות הם ייענשו על כך 'כמו שצריך'. ופתאום כאן מגיעים עם סוג חדש של עבירות, שהם 'לא באשמתו', ו'לא בטוח שייענשו עליהם'. אכן, לא קל לשנות את החשיבה, זו עבודה פנימית ממושכת, לפתח שתי סוגי התייחסות לנושא. כלפי עצמנו והנוער ה'רגיל' – יחס מסוג אחד. ואילו כלפי הנוער המתמודד – יחס שונה לחלוטין. ולמה כדאי לנו לשנות את החשיבה? כאן אני רוצה לפנות בעיקר לאלו שבאים במגע ישיר עם הנוער המתמודד: הורים, אחים, מחנכים, ועוד. הבה נדבר בשפה של יעילות. הנסיון מוכיח יותר מאלף עדים, שכאשר המבוגרים והסובבים את הנער המתמודד, מגלים כלפיו גישה סלחנית, מכילה ודנה לזכות – הם מקרבים אותו אל הפתרון, אל החזרה בתשובה. ולכן כדאי לנו לשנות את החשיבה, ולאמץ את הגישה של גדולי ישראל, שקבעו שהנוער המתמודד הם אנוסים או קרוב לזה, כי זהו המפתח לחזרתם בתשובה. | 
