אביא בגוף המייל את תמצית הדברים ובמסמך המצורף ישנו המאמר המלא עם הסברים נוספים ומקורות.
הגמרא מביאה דו שיח בין ר' יוחנן לרבי חזקיה, רבו.
הרב שואל שאלה לגבי ניקוב כלי טמא בשלבים. בכל שלב יוצרים נקב בגודל כזית וסותמים אותו עד שמגיעים לסכום של כמות "רימון". האם רק כשניקב כ"רימון" בבת אחת הכלי מאבד את שמו ונטהר או גם אם ניקב בשלבים.
ר' יונחן עונה לו מתוך הלכה ישנה שרבי חזיקה עצמו לימד אותם (סנדל שנקרעו לו הרצועות) ולמרבה הפלא רבי חזיקה נהנה מהתשובה ומשבח אותו וקורא לו מלאך.
וקשה, מדוע רבי חזקיה לא עשה שהוואה זו בעצמו?
אם נגיד שרבי חזקיה שכח את הלימוד שלימד בעצמו ור' יוחנן הזכיר לו, מדוע זו סיבה לקרוא לר' יוחנן מלאך?
ברצוני להציע שכאשר רבי חזקיה לימד את הבריתא בזמנו הוא הבין אותה בצורה אחרת ממה שסיפר לו ר' יוחנן.
רבי חזקיה הבין את הבריתא (לגבי הסנדל) שמדובר שם שנקרעו שתי הרצועות לחלוטין וכאשר תיקן אותם מדובר על כלי חדש (םנים חדשות) ובגלל שעברה שבירה מלאה - לכן טהור.
ר' יוחנ הבין בסוגיא הנ"ל שמדובר על שבירה חלקית, שבו נקרעה רצועה אחת ותין אותה ורק אז נקרעה הרצועה השניה. ואת תשובתו של רבו, רבי חזקיה הוא הבין, שמכיוון שנוצרה תחלופה מלאה של החלק ,שבלעדיו הסנדל אינו נחשב לכלי, לכן, ניתן לקרוא לו "פנים חדשות" ולכן הוא טהור.
מתוך כך אני סביר שהכינוי "מלאך" נובע מצורת ההסתכלות על ענייני שבירה ותיקון במציאות. רק מלאך רואה את התיקון שבתוך השבירה. רק מלאך, יכול לראות את האפשרות המחודשת שניתן ליצור "פנים חדשות" וליצור שינויים בעולם ללא שבירה מוחלטת של ה"עולם הישן".
זאת ועוד במאמר המצורף.