שבת - ק"ב. - מעשה שתחילתו בשוגג וסופו במזיד
yakov kopel
המשנה
המשנה מתחלקת לשלושה חלקים:
הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה - פטור.
זרק לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה - פטור.
זה הכלל - כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה. תחלתן שגגה וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה - פטורין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה.
הגמרא דנה בחלק הראשון. החלק הראשון מורכב משני תנאים שונים המרכיבים את הדין:
זורק בשוגג ולאחר מכן נזכר ונהפך למזיד.
החפץ לא נח במקומו אלא מישהו אחר לקח אותו בעודו באוויר ולא נקיימה הנחה.
הבעיה שמעוררת הגמרא היא שמספיק התנאי השני על מנת לפטור את הזורק, ולשם מה יש את התנאי הראשון.
פרושי המשנה
על כך ישנם שני תירוצים:
רבא - כוונת המשנה ששני התנאים מקיימים יחס לוגי של "או", מספיק אחד משני סוגי התנאים כדי לפטור את הזורק.
רב אשי - יש לקרוא את שני התנאים כאחד, אך לא ניתן להסיק מהם לגבי מקרה שבו מתקיים רק תנאי אחד. כל זאת פני שאנו אומרים "חסורי מחסרא" במשנה בעצם ישנו מקרה נוסף שהמשנה לכאורה מתייחסת אליו, והוא - כאשר החפץ נח על מקום ד' אזי יהיה חייב (קרבן חטאת) רק כאשר האדם חזר ושכח ובכך מתקיים החלק האחרון של המשנה שתחילתו וסופו בשגגה.
למעשה נראה שאין "נפקא מינא" ביניהם, אלא בעיקר מחלוקת בדרישת המשנה.
לפי רבא כל הפרטים של המשנה גלויים לנו וכתובים כסדרם, ולפי רב אשי יש כאן משהו חסר למראה העיניים. התוספת של ה"חסורי מחסרא" מוסיפה את הדין של צד החיוב, והוא שבמקרה שבו נחה במקום ד חייב רק כאשר חזר ושכח. נראה שעורך המשנה סדר אותה בצורה כזו שיופיעו בה רק מקרי פטור ולא חיוב.
פרשנות נוספת
לעניות דעתי ניתן להציע פירוש שלישי לחלק הראשון של המשנה.
אדם שזרק בשוגג ולאחר מכן נזכר לכאורה אינו יכול להפך ולהיות מזיד. הרי את פעולת הזריקה הוא סיים ברגע שהחפץ התנתק מידו, ובמה זה משנה שהוא שינה את כוונתו לאחר מכן?
אך המשנה אומרת שבמקרה ובו הפעולה קיבלה תפנית לאחר ההתנתקות מידו, אזי הכוונה השנייה תחול על החלק השני. כוונתי לומר, שכאשר הכלב קלט את החפץ ולא התקיימה המחשבה הראשונה אזי כוונתו השניה מקבלת תוקף ומקום לחול בו.
זו הסיבה שבגינה כתובים שני התנאים ושניהם נצרכים.
לפי הסבר זה, אם זרק ונזכר ונחה במקום ד' - יהיה חייב מכיוון שמה בכך שנזכר לאחר שהנקתה בידו ונחשב כשוגג מתחילה ועד סוף.
אם לא נזכר אך נקלטה בפי כלב - יהיה פטור מכיוון שלא נתקיימה מחשבתו.
אם כן החידוש הוא דווקא בתנאי הראשון של "זרק ונזכר" שהוא גורם פטור רק כאשר הזריקה קיבלה תפנית. אמנם להלכה גם התנאי השני לכשעצמו יפטור את הזורק, אך יש כאן מסר שהמשנה מנסה להעביר לגבי התנאי הראשון, והוא שיש לו חלות רק כאשר מתבצעת חלוקת מעשה הזריקה לשניים.
ההלכה גורמת לפירוש
בסופו של דבר ההלכה היא שזרק ונזכר ונחה על מקום ד' - פטור.
לכן הגמרא מציבה אוקימתות שונות בדברי המשנה על מנת להתאים אותה להלכה שנפסקה לבסוף.
אביב זגלמן
--
קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'גמרא: העמוד השבועי בעיון' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל gmara10+unsubscribe@googlegroups.com.
לאפשרויות נוספות, היכנס ל-https://groups.google.com/d/optout.
בעז דוד
שבוע טוב!
לגבי עצם הרעיון, לכאורה זה סותר את הכלל שאיתו מסיימת המשנה- שאם השתנתה הכוונה, זה לבד מספיק בשביל לפוטרו. למה שנתלה את זה בתפנית המעשית של פעולתו?
yakov kopel
בעז דוד
נראה לי שאולי זה כך:
המחשבה מלווה את כל הפעולה של עקירה והנחה, ולכן אין היא רלוונטית רק בחלק הראשון של ניתוב האנרגיה מידו לחפץ אלא בהמשך פעולתה של אותה אנרגיה.
כמו שהרב קוק כותב שגם אחרי האכילה יכול אדם לתקן את אכילתו ע"י הברכה אף שכבר סיים לאכול בפועל... האנרגיה של הארוחה עדיין בתנועה
yakov kopel
בעז דוד
האם הכלל הראשון הוא סנפיר ביחס לקשקשת? לא תקף לבדו להלכה?
והרי זה סותר את הכלל המובא בסוף המשנה.
שמא יש לקרוא את המשנה כך:
הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו- קלטה אחר!
(קלטה אחר) קלטה כלב או שנשרפה- פטור.
זרק לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה- פטור.
זה הכלל...
והשיח הפנימי הוא כזה:
הזורק ונזכר- הרי זה כמי שקלטה אחר. כי המחשבה משנה את אופי הפעולה וממשיכה להשפיע עליה.
ומדוע? שהרי גם במקרה הפשוט של "קלטה כלב או שנשרפה", יש פה עיקרון פנימי: מצד האדם נעשתה אותה פעולה, אך האחד יתחייב והשני לא. ובמה זה יהיה תלוי? בכלב...!! (והרי מצד האדם כבר התנתק החפץ מידו וכיצד ישפיע הכלב על החיוב?...) כי "עקירה צורך הנחה" (בבא קמא קיז.)- יש כאן תהליך שלם וקטיעה בו מפרקת אותו. אם כלב יכול לקטוע, לא נסכים שמחשבתו של אדם משנה לעניין?
ועוד יתר מזה: אפילו במקרה של חבורה, בו הזריקה איננה בעלת משקל כשלעצמה כבעקירה, אלא מכוונת כולה אל החבורה, ולכאורה מכנסת הזריקה את כל הכוונה אל עצמה כי היא סוף הפעולה- עדיין כל עוד הדבר בתנועה ועדיין לא נסגר מבחינה מעשית, יכולה הכוונה לשנות.
ועוד יותר- עד עכשיו למדנו מהצדדים היותר מעשיים על המחשבה, והוכחנו מהם שגם היא יכולה לשנות. אבל האמת היא- שזה הכלל! ההסתכלות האמתית, הישרה, הפנימית: היא שקודם כל למחשבה יש את הכוח לשנות את אופי הפעולה ולפטור את האדם.
נכון שאלו דברים שחורגים מהצורה הרגילה לקרוא את המשניות, אך אולי יהוו לפחות נקודות למחשבה.