פרשת וארא

[Yoav Mathov]

הפרשה הזו למעשה חושפת את תוכניתו של אלוהים. ה' אומר בפרוש שכל עניין
יציאת מצרים הולך להיות שואו רציני וענק שהוא ייתן.. השואו הזה אמור
להיות האירוע המכונן בחייו של העם הזה, ולכולם צריך להיות ברור מי השחקן
המרכזי בעלילה. ה' כבר חתם את הכל מראש, לאף אחד אין בחירה מה יקרה, הוא
אומר למשה בדיוק מה הולך לקרות, הוא "יחזק את לב פרעה" כלומר פרעה עצמו
הוא דמות משנית ובובתית בסיפור הזה...

הקטע הכי לא הגיוני (ולא יהודי) בסיפור הוא עצם זה שלאחר כל כמה מכות
פרעה מבטיח שישחרר את העם ואחרי שהמכה מוסרת הוא מתחרט. מה הבעייה להגיד
"אנחנו נסיר את המכה רק לאחר שתשלח אותנו"

אגב, חשבתי על זה וזה די משעשע. בכל סיפור יציאת מצרים יש מאפיינים
חשיבתיים הן שמתאימים למדינות ערב והן שמתאימים לצהל. מצד אחד האסטרטגיה
אותה נוקטים בהתחלה ה' ומשה (שלא עובדת בסוף ובגלל זה עוברים לאסטרטגיה
השניה) של: שחרר אותנו רק לשלושה ימים לזבוח, ואחר כך יהיה קל מאוד להגיע
למצב שתשחרר אותנו ממצרים, דומה מאוד לאסטרטגיה הערבית של "נתח ועוד
נתח", אם הם קיבלו אז גם לנו מגיע, וכו'
מצד שני, האסטרטגיה הנבחרת היא האסטרטגיה האהובה על צה"ל, "בעל הבית
השתגע", התגרתם בנו קצת? עכשיו אנחנו נכנס בכם חזק ולא תעזו להתעסק איתנו
יותר. מעניין....

[yotam manor]

לי יש פרשנות טיפה שונה על כל פרשיית המכות (ויסלחו לי כל אלו ששמעו כבר את הרעיון שלי, בתקווה אולי אני אפילו אחדש).

 

הדרך הפשוטה לראות את עשרת המכות היא כעונש למצרים. דרך זו נתקלת בקשיים רבים ברגע שניגשים לטקסט המקורי, כאמור, אלוהים מקשה את לב פרעה, אז למה להעניש אותו? אפשר להשאיר את הדברים כפשוטם ולדון בהם ברמה המוסרית (במובן של 'פרעה העביד את עם ישראל בפרך, ועכשיו על מצרים לשלם את מלוא המחיר'), או על מנת ללמד לקח מוסרי-חינוכי (לדוגמא - 'להבדיל מאלוהים, ילדים, כשמבקשים סליחה צריך לסלוח'). שזה קרקע פורה, אבל בעיניי פחות מעניינת כרגע.

 

דרך מקובלת נוספת הינה באמת קשורה לדרך שיואב הציג אותה - זו שמטרתה להראות את גדולתו של אלוהים, וזה גם כתוב בטקסט ("וידעו מצרים כי ני יהוה בנטתי את ידי על מצרים..." שמות ו' 5, לדוגמא). עכשיו, הפרשנות הנפוצה היא שאלוהים מנסה להראות את כוחו ואת יכולתו לעם ישראל, שהתרגל לחיות בלי אלוהים. זו פרשנות סבירה, ואני מקבל אותה כעקרון. הבעייה המרכזית בעיניי עם הטיעון, היא שעם ישראל לא השתכנע, ואנחנו רואים את זה לאורך כל התנ'ך. אז אפשר להגיד שאלוהים ניסה ונכשל, ואפשר להגיד שאולי עם ישראל בסיפור לא השתכנע, אבל הסיפור מיועד לקורא - שמשתכנע, וכל אלו אמירות ראויות, אבל לדעתי הן עדיין מפספסות חלק מהאמת.

 

בעצם, השאלה שצריך לשאול היא - 'אם עם ישראל לא השתכנע, ואת פרעה/מצרים אף אחד לא ניסה לשכנע, אז מי כן?' - והתשובה היא פשוטה - משה. קריאה זהירה בטקסט, מגלה תהליך (שבעיני מבחינה סיפורית הוא פשוט יפיפה) שבו משה לא רק מאמין באלוהים, אלא גם מאמין בעצמו, והופך למנהיג הראוי והנערץ עד היום.

 

כזכור, משה מקבל את המנדט מאלוהים במעמד הסנה הבוער, בפרשת שמות. בפרשה זו אלוהים מנסה לשכנע את משה לקחת על עצמו את האחריות להוביל את העם ליציאת מצרים, ומשה מעלה עוד ועוד טיעונים למה הוא לא מתאים. כשמשה אומר שהוא 'כבד פה וכבד לשון', בהתחלה אלוהים אומר לו " מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי יהוה. ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (שמות ד' 11-12). משה לא משתכנע, ואז (אחרי שחרון אפו של אלוהים במשה עולה), מגיע הקטע המוכר בו אהרון הופך לדובר של משה.

 

התחלה ברורה, משה לא כשיר. עכשיו מתחיל התהליך שבו משה הופך למנהיג האמיתי, כפי שמתבטא בניסים השונים, ובפרט במכות. התהליך נצפה באמצעות ארבעה סמלים קשורים: המטה של אהרון, אהרון עצמו, המטה של משה, והיד של משה. שלושת הראשונים מהווים סוג של פטיש עבור משה, כאשר היד היא למעשה הנס המבוצע על ידו ממש (פשוטו כמשמעו :)).

 

ואנחנו רואים את הדבר הבא:

 

א. אצל החרטומים: "...וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" (שמות ז' 10)

 

ב. הדם - אהרן, כנ'ל.

 

ג. צפרדע - כנ'ל. אני אזכיר בהקשר זה שבין כל מכה ומכה אלוהים פונה למשה ואומר לו 'אמור לאהרן הרם את מטך' וכן הלאה. טכנית הוא יכל לפנות גם לאהרן. אבל הוא בונה את הכח של משה. לשם אותה מטרה הוא גם שולח את משה להתווכח עם פרעה. משה מבטיח כאן לפרעה שהמכה תפסק, ואז משה פונה לאלוהים:"...ויצעק (פאקינג יצעק) משה אל יהוה על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. ויעש יהוה כדבר משה... (שמות ח'' 8-9)

 

ד. ערׂב (אני מדלג קצת) - ממש כמו במכת הצפרדעים, משה עותר לה' להפסקת הערב ואלוהים מבצע את דברי משה.

 

ה. שחין - אלוהים עושה פה טריק מתוחכם, ופונה למשה ולאהרון בצורה הבאה: "קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה לעיני פרעה" (שמות ט' 8). אהרן ומשה פועלים על פי הכתוב, ומשה הוא אכן מבצע הנס - לראשונה.

 

ו. ברד - "ויאמר יהוה אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה בארץ מצרים. ויט משה את מטהו על השמים ויהוה נתן קׁלׂת וברד ותהלך אש ארצה וימטר יהוה ברד על ארץ מצרים. ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי. (שמות ט', 22-24)

 

בעיני התהליך ממשיך להתרחש גם בפרשות הבאות ובא לידי שיא בקריעת ים סוף (ואפשר להגיד גם לידי טרגדיה בפרשייה של הכאת הסלע ובשל כך שלילת זכותו של משה להכנס לארץ, אבל זה עוד רחוק), אבל התמונה ברורה, והפרשה מסתיימת פה (אולי זה גם מסבי למה באמת הפרשה נחתכת 'באמצע', כביכול).

 

אסיים (יצא קצת ארוך), בברכה - מי יתן ונזכה כולנו לממש את הפוטנציאל הגלום בנו, ובתקווה בלי שנצטרך לחזות או לבצע שפטים גדולים כאלה כדי שיוכיחו לנו את היכולות שלנו.

 

שבת שלום, ואני מחכה לתגובות.

 

2009/1/24 Yoav Mathov <yoav...@gmail.com>

[Udi Manor]

שבייד מציע פרשנות כזו בערך [ומי שרוצה את הדבר האמיתי: ספר מחזור הזמנים]: אלהים עושה שואו-דאון בין שתי עוצמות. זו של פרעה המבוססת על הטבע וזו שלו המבוססת על מה שמעל לטבע. כל המכות קשורות לעוצמה שפרעה מקבל מרתימת הטבע [או חסימתו-הכלתו], והמסר הוא שיש מי שברא את הטבע וגם את מי שמסוגל לרתום את הטבע לטובתו [האדם].

בתאריך 12 פברואר 2009 23:49, מאת yotam manor <yotam...@gmail.com>:

[Yoav Mathov]

יותם, אמרת ש"העם לא משתכנע" לאורך התנ"ך, אבל צריך בדיוק להבין למה.
הבעייה המרכזית של דתות המאמינות באלים היא נתינת הוכחות "בשטח" לקיומם
של אותם אלים. אם ניקח את זה מנקודת המבט של האל, אשר על פי התנ"ך הוא
הפרוייקטור המרכזי של הקמת הדת היהודית, הוא רצה ליצור אירוע אחד פומפוזי
ורציני מאוד, שיבהיר לכולם בלי שום ספק מי הבוס, מי האל האמיתי והעליון.
אם תשאל אותי, גם את העם זה שכנע. למה אחר כך ההשתכנעות הזו התרופפה? גם
כי אנחנו בעלי זכרון קצר, וגם כי כשנותנים לנו משהו, רף הציפיות שלנו
לאחר מכן משתנה ואנחנו כבר מצפים ליותר, אלא שאחרי הכניסה לארץ לא היה
שום נס ברמה של יציאת מצרים שילכד את העם מחדש באמונה, לכן כל זה קרה.

[Udi Manor]

לא יואב. הבעיה היא לא זכרון קצר פר-סה, אלא הכוונה של אלהי העברים לארגן 'דת' [וצריך פעם לדבר ולברר מה הכוונה במושג הזה] שבמרכזה אחריות אישית וחברתית. וזה ממש ממש קשה. תשווה לנצרות, שם איש אחד לוקח מראש אחריות על כל החטאים של כל האנשים בכל הזמנים, או האסלאם שעושה חיים עוד יותר קלים. הוא לא דורש כלום חוץ מהזדהות עם אמת מוחלטת שמבחנה הוא הוא רק בהזדהות עם האמת המוחלטת. סליחה על אהבת-עצמנו היהודית שאני מפגין פה בעוונותי אבל 'הדת' של חומשנו הפוכה בכוונותיה גם אם דומה במהותה: יש אמת מוחלטת [כמו באסלאם ובנצרות], ויש אחריות על חטאים [כמו בנצרות] ויש מעשים [כמו באסלאם] אבל האמת המוחלטת והאחריות על חטאים והמעשיות אמורה להיות מתורגמת לחיי יום יום, שהחיים בהם - ולא המוות - מקודשים, וזה כאמור קשה מאד. אבל שווה מאמץ. הנה אנו כאן ממשיכים

בתאריך 15 פברואר 2009 11:13, מאת Yoav Mathov <yoav...@gmail.com>: