Fwd: "החלוץ הלוחם"
Morgenstern Leissner
From: Lili Haber <haber...@gmail.com>
Date: 2015-09-18 13:29 GMT+03:00
Subject: "החלוץ הלוחם"
To:
משפחות לוחמי ארגון המרד היהודי בקרקוב מנהלות מאבק להנצחת מורשתו שאיננה נוכחת בזיכרון הקולקטיבי. באחרונה נחלו הצלחה כשרחוב בנתניה נקרא על שם המחתרת
18.09.2015 06:11
שמו של שמעון (שמשון) דרנגר, אחד ממנהיגי מחתרת החלוץ הלוחם שפעלה בקרקוב שבפולין, לא מוכר במיוחד לציבור הרחב. גיבורים אחרים מתקופת השואה, כמו אבא קובנר ומרדכי אנילביץ', האפילו עליו. העובדה שהמחתרת שבה פעל היתה הראשונה שהרימה את נס ההתנגדות לגרמנים — עוד לפני מרד גטו ורשה — לא סייעה לו לכבוש את מקומו בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שהיה שותף לפעולת נקמה נועזת, שבה נהרגו עשרות גרמנים, לא עזרה לו להפוך מקורבן שואה אלמוני לגיבור לאומי.
בסוף החודש שעבר, 73 שנה אחרי שקמה המחתרת, התאספו מוקירי זכרם של דרנגר ואנשי "החלוץ הלוחם". הם באו לנתניה כדי להשתתף בטקס חנוכת הרחוב הראשון בארץ שנקרא על שם הארגון. בכך הם סימנו הצלחה נוספת במאמציהם להנציח את פועלם. "אנו היינו הראשונים שפעלנו באירופה. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם את עוז הנפש הנדרש לאדם באותם הימים? על אחת כמה וכמה מקבוצת צעירים, שהמבוגר בה היה בן 24. מספיק היה שתראה את עצמך ברחוב וכל גרמני יכול להרוג אותך במקום", אמר יהודה מימון, בן 91, אחד מחברי הארגון
"באותם ימים של ציד והרג יהודים היתה זו גבורה עילאית", הוסיף. "ראוי שכל נער יהודי ידע על קיומם של אנשים אלה. את כבוד האדם אי אפשר לשבור. זו צריכה להיות המורשת".
ארגון "החלוץ הלוחם", שמנה כמאה פעילים, קם בקרקוב באוגוסט 1942 לאחר גירוש כ–6,000 מיהודי העיר ביוני אותה שנה. מפקדה של ארבעה חברים עמדה בראשו. דרנגר היה אחד מהם. המומחיות שלו היתה הכנת תעודות מזויפות כמו רישיונות יציאה וכניסה לגטו, רישיונות נסיעה ברכבת ותעודות זהות פולניות, שבעזרתן עברו פעילי המחתרת ממקום למקום.
אנשי הארגון התנקשו בחיילים גרמנים ובאנשי גסטאפו, החרימו את נשקם, חיבלו במסילות ברזל, התקיפו מחסני הלבשה, החרימו בגדים ונעליים והפיצו קריאה למרד בגטאות אחרים. "הצעירים הנועזים ידעו שאין להם סיכוי מול הצורר הגרמני, אך הם ביקשו 'לרשום שלוש שורות בהיסטוריה'. את צוואתם זו אנו מנסים לקיים", אמרה לילי הבר, יו"ר פורום יוצאי פולין.
את הביטוי "שלוש שורות בהיסטוריה" היא שאלה מדבריו של אהרן (דולק) ליבסקינד, ממנהיגי הארגון. בחורף 1942 הוא פנה לחבריו ואמר: "נילחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, עליהן לחם הנוער שלנו ולא הלך כצאן לטבח. על כך כדאי לנו אפילו למות". כמה שבועות אחר כך, ב–22 בדצמבר, יומיים לפני חג המולד, יצאה לדרך הפעולה הגדולה ביותר של הארגון. באותם הימים היתה קרקוב, בירת "גנרלגוּבֶרנֶמַן" (השם שנתנו הנאצים לשטחי פולין שלא סופחו לגרמניה), מלאה באנשי צבא גרמנים שבילו בה את חופשת החג. אנשי "החלוץ הלוחם" תקפו את בית הקפה "צינגרייה" במרכז העיר, שהיה חביב על הגרמנים, ברימוני יד ובבקבוקי מולוטוב תוצרת בית. הגרמנים דיווחו על 20 הרוגים.
"היתה זו תקופת השיא בעוצמת גרמניה הנאצית", כתבה ההיסטוריונית ד"ר יעל פלד, שחקרה לעומק את פעילות המחתרת, "לאחר שתי אקציות גדולות בגטו קרקוב, כשגאו רגשות הנקם בקרב הציבור היהודי".
מימון, שנקרא אז פולדק וסרמן, השתתף אף הוא בפעולה. "אנשינו יצאו באותו ערב עם חיוך, זה היה היום המאושר בכל תקופת המלחמה", אמר. "ידענו שאנחנו צודקים במעשינו וכי רק בפעולה מזוינת, שתעלה בחיינו, נוכל להראות לעולם המזלזל בחיי היהודים כי אנחנו לא שכחנו מה זה כבוד. כבוד יהודי".
דרנגר ואשתו גוסטה (יוסטינה) דווידזון נפלו שלוש פעמים בשבי הגרמני. בפעם הראשונה, עם כיבוש קרקוב, נאסרו ושוחררו תמורת כופר. בפעם השנייה נפלו בידי הגסטאפו, אך הצליחו להימלט מבית הסוהר. בפעם השלישית, בנובמבר 1943, נרצחו. כך בא גם הקץ לארגון.
שניהם הותירו חומר כתוב רב, שממנו אפשר ללמוד על הלך הרוח שלהם. "תמיד שאפנו לחיי חירות, אך אם עלינו למות, ניפול כלוחמים כדי לזכות במוות גאה וראוי", כתב דרנגר. "לא יצאנו למען ניצחון. יצאנו להגן על הרוח, ואת רוחנו האויב לא רצח. המוות אינו מפּלה. השגנו את מטרתנו. אחזנו בנשק. לא רצינו לתת שיגרשו אותנו כצאן לטבח. לא רצינו שאי פעם תאמר ההיסטוריה שיהדות פולין נספתה בצורה עלובה".
גוסטה הותירה מסמך היסטורי חשוב במיוחד: יומן שבו תיארה את קורות המחתרת. היא כתבה אותו על ניירות טואלט שהוברחו לתא הכלא שלה והוסתרו בגומחות בקירותיו. כמה מעמודיו שרדו וראו אור בספר שפורסם אחרי המלחמה. היום הם שמורים במוזיאון בית לוחמי הגטאות. עדות נוספת לפועלה של המחתרת היא גיליונות הביטאון שהוציא לאור "החלוץ הלוחם" בין אוגוסט לאוקטובר 1943. דרנגר הקליד אותם במכונת כתיבה בשעה שהסתתר מפני הגרמנים. "קל יותר למות מתוך ידיעה שכאשר כבר לא נהיה בין החיים הם, שם, יהיו היחידים שיזכירו אותנו מתוך התרגשות כנה", כתב דרנגר באחד מגיליונותיו. במלה "שם" התכוון לארץ ישראל.
תא"ל במיל' רחל דולב, לשעבר הסנגורית הצבאית הראשית והצנזורית הראשית, היא אחייניתה של גוסטה. דולב, שנולדה עשור לאחר שנרצחה דודתה, סיפרה בערב העיון, שהתקיים במוזיאון בית התפוצות לאחר הטקס בנתניה, כי למדה ממנה שיעור חשוב לחיים. "בתוך התוהו ובוהו הם לקחו את גורלם בידיהם. מורשתם — חיי אדם וכבוד האדם וחירותו באשר הוא אדם", אמרה.
דולב הדגישה את "חוסר הנכונות שלהם להשלים עם המציאות שנכפתה עליהם, תוך קביעה שהם יהיו אדונים לגורלם — ולא הגרמנים". לדבריה, "הם לא הפקידו את חייהם לא בידי הגורל ולא בידי שמים, אלא הם היו אדונים לחייהם ולמותם, גם בזמן הנורא ההוא".
בפתח תקוה יש רחוב על שם בני הזוג דרנגר. כעת גם בנתניה מונצחת פעילותם. על השאלה מדוע דרנגר לא זכה לפרסום והנצחה כמו גיבורים אחרים מתקופת השואה יש כמה תשובות. אולי קשור הדבר לגישה הקיצונית שהכתיב דרנגר, אשר האמין כי ליהודים אין סיכוי לשרוד תחת הכיבוש הנאצי וכי עליהם "למות כך לבל תעיק חרפת מוות העבדים על היהודים". אולי השתייכותו לתנועת "עקיבא" ולא לתנועות השמאל, שהכתיבו את הזיכרון הקולקטיבי בעשורים המכוננים של מדינת ישראל, היא שהרחיקה אותו מאור הזרקורים.
בערב העיון נשא דברים גם בנו של בן דודו של דרנגר, פרופ' בני דרנגר, מנהל מחלקת הרדמה אורתופדית בבית החולים הדסה, שסיכם את מורשתו: "הוא גרס שאין ליהודים סיכוי להישרד מהתופת הנאצית, אך מאבקם העיקש נותן טעם ותכלית למותם ומנציח את מורשת המאבק הבלתי מתפשר באויב".