תרגום השבעים כחלק מצום עשרה בטבת

[meirr...@gmail.com]

היום צום עשרה בטבת, שמוכר בעיקר כאחד מימי הצומות הקשורים לחורבן המקדש.

הפעם לא נעסוק בנושא ההיסטורי הקשור לחורבן, אלא דווקא באירועים אחרים שנקשרו כסיבות הנכללות לצום זה.

אחד מאירועים אלו הנזכרים על ידי חז"ל הוא יום ח' בטבת, בו הסתיים תרגום התורה ליוונית הוא המוכר כ-"תרגום השבעים" : במקורות נזכר אירוע זה כאירוע קשה וטראומטי: ”בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים” (מגילת תענית- ימי הצומות). וגם: ”מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה.”(מסכת סופרים פרק א' הלכה ז').

אמנם על אף האזכורים הקשים באשר לתרגום זה, הרי שבמקורות נוספים נזכר אירוע זה באופן ניסי ובו גם המקור לכינויו "תרגום השבעים"

כך למשל בתלמוד מסופר: "תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו:

"אלהים ברא בראשית" (בראשית א,א).

"אעשה אדם בצלם ובדמות"(שם א,כו)

"ויכל ביום השישי וישבות ביום השביעי"(שם ב,ב)...

וכתבו לו "את צעירת הרגליים" ולא כתבו לו "את הארנבת" (ויקרא יא,ו) מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה (ביוונית לגיס) שלא יאמר "שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה" [...] (מגילה ט, ע"א - ע"ב).

וכך ממשיכה הגמרא ומביאה 12 שינויים שידעו כל הזקנים באורח פלא לשנות בתרגום מבלי שנועדו זה בזה.

המקור לסיפור התלמודי על 72 הזקנים לקוח מתוך מקור היסטורי חיצוני המוכר כ-"איגרת אריסטיאס" המספרת על שבעים ושניים זקנים יהודים שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני (פילדלפוס) ( 285–247 לפנה"ס) כדי לתרגם את התורה, כדי שתיכלל בספרייתו הגדולה באלכסנדריה. אלו הושבו באי פארוס שם קבלו תנאי מחיה נוחים כדי שיוכלו להגיע בכל יום לארמון ולתרגם בנחת את התורה. גם הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "על חיי משה", מספר את מה שנכתב באיגרת אריסטיאס, והוא אף מציין כי עד ימיו "חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום". גם יוסף בן מתתיהו מביא ב-"קדמוניות היהודים" את הסיפור המופיע ב"איגרת אריסטיאס". וכן גם אפיפניוס מסלמיס (320–403 לספירה), בחיבורו - "על מידות ומשקלות" מזכיר כי את התרגום ערכו שלושים ושישה זוגות של מתרגמים שהושבו בנפרד, וכאשר השוו את תרגומיהם ראו כי התרגומים היו נכונים בכל פרט ופרט. את הסיפור הנזכר בכל המקורות הללו ממשיכים גם היסטוריונים נוספים ובהם הירונימוס ואחרים.

כאמור התלמוד מביא 12 פרטים ששינו הזקנים (המתרגמים) מנוסח המסורה, אך עיון בתרגום מראה כי רק ארבעה מאותם שינויים אכן קיימים בתרגום השבעים שבידינו. ומלבד שינויים אלו, קיימים שינויים נוספים (שאינם נזכרים בתלמוד) מנוסח המסורה שבידנו, וסוגיה זו שברה קולמוסים רבים ושמשה כר נרחב למחקר, בעיקר בכל הקשור למחקר נוסח המסורה, כמו גם בעולם ביקורת המקרא.

לדעתי כמובן ומאחר שכפי שבנוסח המסורה חלו שינויים ושיבושים קלים, תוצאה של העתקת התורה מתוך אב נוסח, בו מרכז יהודי שלח שליח להעתיק מתוך אב נוסח את התורה, הנוסח שהועתק נשלח  חזרה לגלות, ומשם שוב עבר העתקה וכו, חלו לעיתים טעויות ושיבושי העתקה. כך גם נוסח השבעים הועתק והועתק ושב והועתק מתוך ההעתקים, וגם נוסח השבעים שבידנו אינו דומה לתרגום המקור, מה עוד שאכן עצם התרגום לשפה שונה יוצר שינויים, כך שאין ללמוד דבר משינוי נוסח, מה עוד שכאשר מראש מדובר במלאכת תרגום, בהחלט אפשר כי חודדו או "עודכנו" מונחים בהתאם לזמן והמקום.

ואם נרצה להבין מדוע נחשב אירוע זה כטראומה שיש לצום בגינה, הרי שמלבד העולה מן המקורות כי חז"ל ראו בעצם פעולת התרגום של התורה כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה וקדושתה האלוקית, וכזו שתהפוך אותה לחכמה כלל אנושית. הרי שלדעתי יש בכך משמעות עמוקה יותר, וזו קשורה גם לחג החנוכה שעתה סיימנו והמאבק במושג "התייוונות" או התרבות ההלניסטית.

הסיבה לתרגום השבעים אכן הייתה כיוזמה של מלך יווני שחי את תרבות ההלניזם הנותנת כבוד לתרבות (כל תרבות) ורצונה להכיר וללמוד את התרבויות השונות בעולם ולתת להם את הכבוד המגיע להם.

מרגע הגעתה לעולם (אברהם אבינו) ודרך היוסדה כדת משה (בסיני) דרך התהוותה כדת לאומית (התגבשות עם ישראל מיציאת מצרים הגעתו כעם לארץ ישראל, ובהמשך בהתווסף הביטוי הפולחני בהר הבית) הייתה הדת הישראלית/יהודית בעיני שליטי העולם (בבלים אשורים פרסיים) כנושא של אמונה מיסטיקה דת הקשורה בתפיסה דתית, שהגישה אליה יכולה להיות מכבדת סובלנית, או דוחה וקנאית, אך מבלי צורך להיכנס למהותה. אך הגישה ההלניסטית ראתה בדת ישראל (הדת המונותאיסטית היחידה אז בעולם ובניגוד מוחלט לעולם רווי תרבות האלים של המיתולוגיה היוונית) כסוג של תרבות. שגם אותה יש ללמוד ולחקור.

חז"ל שנאבקו קשות בתופעת ההלניזם שהתפשטה גם בקרב ישראל, שבעצם הפכה את הדת לסוג של תרבות או לאומנות, וכרסמה בזהות הדתית היהודית, שהפכה לזהות לאומית תרבותית. ראו בדיוק במפעל זה של תרגום השבעים ומגמתו וייעודו, חלק מהפיכתה של דת לתרבות, דבר שהם ראו בו כאיום על הדת כדת. ולכן ייחסו לתרגום זה או יותר נכון לתפיסה העומדת מאחוריו, את הביטוי החמור הנזכר במקורות.

ואכן עד ימנו ניתן לראות את המתח השורר בין לימוד התורה כחלק ממגמה דתית של לימוד חקר והעמקה מתוך תפיסה את התורה (כולל כל חלקיה) כספר הנשמה והדת היהודית, שהגם שלימוד זה בהחלט כולל מחקר, השוואה, מקורות, וכו וכו... אך מתוך אמונה. ובין לימוד התורה כחלק מלמידה מדעית קרה נטולת אמונה. 

אולם אף על זאת אמרו חז"ל, כי גם למידה מתוך גישת מחקר המכונה "שלא לשמה" ראויה ועדיפה על בורות לעולם התורה והספר היהודי, משום התקווה "שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה".