ספיחי הר עיבל

[בני טראובה‎]

מצורף מאמר שכתבתי המסכם את הנאמר על הר עיבל מאז שהתגלה, במאמר המצורף השמטתי את הסעיפים העוסקים בדברים מורכבים שעדיין לא השלמתי את כתיבתם, והשארתי רק את הנוגע לידיעות הפשוטות, מסיבה זו לא העלתי אותו לפורום בשבוע שעבר שכן אנשי המקצוע שכאן בפורום מכירים את התכנים הללו.

בעקבות הכתבה שהייתה ביתד נאמן אני מעלה את המאמר,  כדי ללבן את סוגיית העצמות, 

בכתבה נכתב שכל העצמות שנמצאו במזבח הם זכרים והעצמות חתוכות ושרופות ובני שנה, לעומת העצמות שנמצאו מחוץ למזבח שהם לבנות כתוצאה של בישול והם גם זכרים וגם נקבות.

זהו תיאור שרווח בכתבות ומאמרים על הר עיבל, ואין תלונה על הכתב שכן הוא מסתמך על אילני רברבי , הרה"ג זלמן מנחם קורן (שאיני מכיר אדם דייקן ואמין כמוהו בפרטים, בכל דבריו וספריו) שהוא עצמו הסתמך על דברי זרטל  במאמר ובספר (עמודים 96-99) , 

הבעיה היא שבדו"ח שפירסמה ליאורה קולסקה הורביץ  (צרפתי לנוחותכם) שביצעה את הבדיקה כמעט אין זכר לכל הנ"ל(דוגמאות: הזכרים המזוהים הם היחמורים, אין חלוקה בין עצמות המזבח לחצר, אין סימני חיתוך בקצה הרגל אלא דווקא בגפים תחתונות וגם זה במעט מאוד וללא ציון מיקום מתוך המזבח, לטענתה גם אין אפשרות להבחין בין בישול לשריפה ועוד ועוד) הפליאה גוברת כאשר קוראים את התיאורים הברורים המפורשים החוזרים על עצמם, של זרטל כיצד הורביץ התקשרה לספר לו על הממצאים בטלפון ואח"כ בפקס.

תוך כדי ניסיון להבין את הפערים, התרשמתי שהמאמר "הותאם" לאכסניה שבו התפרסם הביטאון "תל אביב" של המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת ת"א במאמר שם ניתן לקרוא ממה מורכבת ההתרשמות, עם זאת נראה שגם זרטל לא דייק בפרטים אלו.

אולם על פניו נראה שכל התיאור על המאפיינים השונים של העצמות, עומד תחת סימני שאלה, שכן המילוי הוא כפי הנראה גניזה (בהתאם לכיון השפיכה כפי שכתב זרטל עצמו), וזו א"כ יכולה לבוא גם מהחצר, גם בזה נכתב במאמר בהרחבה בסעיף "העצמות השרופות."

באם יש למישהו להוסיף בדיון זה אשמח.

סעיפים נוספים שיש בהם תוספת על הידוע:

האפר בחצר הדרומית עמוד 66 

הערה 28 בעמוד 9 - שם יש הפניות לספר תורת הבמה, מדוע יש מקום לומר שהר עיבל היה "במה גדולה " ומובן למה עשו אותו כמזבח

ציטוטים:

(מתוך מאמרו של הרב קורן על מזבח הר עיבל ) שלעל פי בדיקת העצמות שנמצאו במתחם, ברור כי בתקופה בה היה האתר בשימוש, הקריבו בו רק בעלי חיים הכשרים לאכילה על פי דין התורה. באתר המזבח עצמו נמצאו עצמות של זכרים, אשר בשרם נשרף עם עצמותיהם באש גלויה. זאת ממש כקרבנות עולה, אשר על פי דין התורה אינם באים אלא מן הזכרים, והם עולים כליל באש על גבי המזבח. אך בחלקים אחרים של המתחם נמצאו עצמות של זכרים ושל נקבות, שלאנשרפו על גבי המזבח, וזאת כדין קרבנות שלמים הבאים מן הזכרים ומן הנקבות, ורק חלבם עולה על גבי המזבח, בעוד אשר בשרם נאכל לבעלים ולכהנים.

 (מתוך מאמרו של זרטל האתר הפולחני בהר עיבל ) כאמור, רוב העצמות היו שרופות באש מדורה וחתוכות סמוך לפרקים. שריפה זו מעידה, כי הבשר לא נועד לאכילה אלא נשרף באש פתוחה (דהיינו, שלא בתנור). וכך אישרה ההתאמה הגבוהה
לדיני הקורבנות במקרא, יחד עם הדמיון הרב של המבנה מבחינה ארכיטקטונית למזבחות הישראליים, את הדעה כי לפנינו אתר פולחני ומזבח מראשית תקופת ההתנחלות הישראלית.

מבנים נוספים, פרט למבנה המזבח, לא נמצאו מפנים לחומת המתחם. השטח כולו אורגן בצורה של חצרות-חצרות. כשחשפנו חלקים מהן התברר, כי בחצרות היתה פזורה כמות נכבדה של
עצמות ושברי חרס; אך שלא כעצמות שבתוך המזבח, לא היו הללו שרופות ובשרן שימש למאכל. לחצרות אלה קראנו בכינוי "אזור המימונה", שכן שם נערכו השמחות והסעודות, ככתוב "וזבחת
שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כ"ז, ז).