ממתק לשבת

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשת "במדבר" (מברכין).

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"המדבר ומשמעויותיו"

ספר במדבר, כשמו כן הוא – עוסק בחייהם ובקורותיהם של ישראל במדבר סיני, בדרכם לארץ ישראל. דומה, שהתחושות הראשונות שצפות בנו כאשר אנחנו שומעים את המילה 'מדבר' קרובות למתואר בספר שמות – המדבר מתואר שם כמחסום גיאוגרפי, כמקום של מחסור וקושי שמאוחר יותר מובילים את העם להתאונן בפני אביהם שבשמיים. כך בפסוקי הפתיחה של פרשת 'בשלח':

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות י"ג, יז-יח)

המדבר הוא העיקוף, הדרך הלא־נוחה להליכה וזו שנבחרת בלית ברירה. אולם, מעיון בתיאורים נוספים של המדבר בחומשי התורה ניתן להתרשם שלא מדובר במחסום גרידא. כך למשל מתארת שירת האזינו את תקופת ישראל במדבר:

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר: (דברים ל"ב, י-יב)

המדבר מתואר כאן כמקום מפגש בין ישראל לבין אביהם שבשמים, ואולי אף יותר מכך – הוא מתואר כמקום שבו העם משליך יהבו אל הקב"ה והוא אוספם כנשר את גוזליו. כאן החסרונות של המדבר לא הופכים אותו לדרך קשה ולא־מועדפת אלא דווקא מוכיחים את התלות של האדם בקב"ה. תפיסה זו של המדבר מקבלת רובד עמוק עוד יותר בפרשת עקב:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל  הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ". (דברים ח', ב-ו)

התלות הזו בקב"ה הנדרשת מהאדם במדבר היא מצע לבחינה אמונית – האם העם מאמין בכחו של הקב"ה להצילו מכל רעה שתתרגש עליו או שמא ילך ויחפש מקומות אחרים לתלות בהם תקוותיו?

המסר הזה העולה מן המדבר איננו עולה בקנה אחד עם אורח חייו של האדם המודרני. בעולם המודרני האדם כבש את הארץ ושכלל את קיומו כך שהוא לא חרד יותר לקיומו כבעבר: הפרנסה מצויה בשפע ברוב רובו של העולם, מעטים הם האנשים שמהלכים על סף תהום יום־יום ועל כן תחושת התלות בגורם חיצוני להם זרה ומעיקה. הרצון לשליטה ולבטחון עצמי קיבלו את מרכז הבמה והקב"ה עלול – חלילה – להתרחק מליבותיהם של בני האדם. נותרו עוד מעט שדות אפורים שבהם חוסר האונים עודנו שולט, רוב רובם בשטח הרפואה והבריאות; שם עדיין ניתן למצוא את הזעקות כלפי שמיא ואת תחושת הקטנות. עלינו לנסות להעמיק את התחושה הזו ולחזק את התלות בריבונו של עולם.

פן שלישי של המדבר קשור לניגודו לעולם המסודר והבנוי: המדבר הוא מקום מחוסר ציוויליזציה, מקום טבעי שבו יד האדם לא נגעה ורגלו לא דרסה. הוא המקום הבראשיתי ביותר וממילא הקרוב ביותר לראשוניות, לטהרה ולהתחברות ישירה יותר לה'. המדרשים מרבים להדגיש את העובדה שהתורה ניתנה במדבר – לא רק כמסר לאוניברסליות מסוימת, אלא גם כעקרון יסודי שאומר שעל מנת לקבל את התורה מהקב"ה עלינו להיות מנותקים במידת־מה מחיינו האנושיים, עלינו להתחבר יותר לרגעי הבריאה הפשוטים.

בחינה זו של המדבר עולה מתוך פסוקי ההפטרה. הושע הנביא מדבר על כך שהחברה נמצאת במצב ירוד מבחינה מוסרית ומשווה אותה למדבר (פס' ה). לכן, הפתרון הוא ביציאה אל המדבר:

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ." (הושע ב', טז)

כאשר החברה הופכת למושחתת, הפתרון הוא יציאה מגדריה אל המקום שבו אין אדם ואין איש, זאת על מנת לשקם את ההריסות ולבנות משהו חדש. בהקשר זה, אי אפשר שלא להזכיר את דברי ירמיהו הידועים:

"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב', ב)

ההליכה אחרי הקב"ה במקום לא זרוע איננו מובן מאליו, אך מנגד הוא גם המקום שבו הקשר הוא עמוק ומשמעותי ביותר. דומה, שרעיון זה מקבל את הביטוי הברור ביותר בשעיר המשתלח. הגמ' ביומא (דף סז) מדגישה, שהשעיר המשתלח צריך להשתלח למדבר דווקא, משום שמדובר במקום שאיננו מיושב. העיקרון העולה מכאן הוא חשוב מאד: על מנת לכפר על חטאי כל ישראל עלינו לחזור לבראשית, למקום שאין בו שום נגיעה אנושית – ולהטהר. תקופת הישיבה היא ללא ספק מעין מדבר; לא מדובר בשנת מעבר, כפי שהיא מכונה בחו"ל, אלא בשנה שצריכה להוות בסיס קיומי לשאר חיינו. הזמן עוצר משיטפו הרגיל למשך זמן מסוים ואנחנו שוקעים עמוק אל תוך תורת ה', מעמיקים את אחיזתנו בה ובו וצוברים כחות להמשך חיינו.

🕎 בברכת - "שבת שלום ומבורכת"  😊🌹💐🌹💐🌹💐🌹💐

[צבי שביט‎]

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת נשא, שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/sS8Iw

[צבי שביט‎]

[צבי שביט‎]

רוצים דברי תורה ערוכים לסעודת שבת?
מוזמנים לעיין בגליון 'תורתך שאלתי' לפרשת בהעלותך,
בקישור https://shaalti.co.il/?p=16690

צבי שביט
0505918412

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"סוד ההגנה של אהרן הכהן"

בסופה של הפרשה מתרחשת דרמה משפחתית בצמרת ההנהגה: מרים ואהרן מדברים סרה במשה, וה' יורד בענן ונוזף בהם. מיד לאחר מכן, מרים לוקה בצרעת ומורחקת מהמחנה לשבעה ימים.

כשקוראים את הפסוקים עולה שאלה זועקת: איפה אהרן בסיפור הזה?

הרי גם אהרן היה שותף לשיחה (ואפילו אם רק שמע ולא מחה – הרי גם שמיעת לשון הרע חמורה!). לפי הפשט, נראה שאהרן יצא ללא פגע. הפסוק רק מתאר את תגובתו למראה אחותו: "וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת". האם הקב"ה פשוט ויתר לו?

חז"ל בתלמוד (מסכת שבת דף צ"ז ע"א) שמים לב לדקויות הפסוק ומגלים סוד מדהים: "וַיִּפֶן אהרן… שֶׁפָּנָה מִצָּרַעְתּוֹ". כלומר, אהרן כן נענש! גם בו פגעה הצרעת באותו רגע בדיוק, אלא שאצלו היא סרה וחלפה כהרף עין, בעוד שאצל מרים היא נשארה לשבוע ימים.

ולכאורה, זה רק מחזק את השאלה: למה הצרעת של אהרן נעלמה מיד? מה היה שונה בתגובה שלו שהביא לו רפואה מיידית?

רפואת האמפתיה

כדי להבין מה קרה שם, צריך לשים לב לעוד פרט מרתק: מי שמזדעק ראשון ומבקש להתפלל על מרים הוא אהרן. ולכאורה זה פלא – מדוע משה, המנהיג והעניו מכל אדם, לא יוזם את התפילה בעצמו מיד?

התשובה היא שמשה ראה את מרים סובלת מבחוץ, אבל אהרן – אהרן הרגיש את הצרעת על בשרו ממש. עבור אהרן, הזעקה לא הייתה רק בקשת עזרה רגילה עבור אחותו, אלא אינסטינקט מהיר ובלתי נשלט של כאב. לכן הוא פונה למשה ומתחנן ממעמקי ליבו: "בִּי אֲדֹנִי… אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת !".

שימו לב למילה "עלינו". הוא לא אומר למשה "תתפלל עליה", הוא מתחנן על שניהם. באותו רגע, הכאב שלה הפך בדיוק לכאב שלו.

כאן מתגלה לנו חידוש עצום על מטרתם של הייסורים בעולם, וכיצד ניתן להינצל מהם. הרי למה בכלל באים ייסורים על האדם? התפקיד שלהם הוא לעורר אותנו, לאפס ולתקן את הפגמים שלנו. אבל מה קורה כאשר אדם ניחן ברגישות כה גבוהה, עד שהוא מסוגל להצטער באמת ובתמים מצער של מישהו אחר? הוא פשוט לא צריך לקבל ייסורים משל עצמו! הלב שלו כבר נשבר. הוא כבר חווה את הכאב.

לכן, הקב"ה כביכול אומר: אם אהרן לוקח אל ליבו את הצער של אחותו בעוצמה כזו, כאילו זה קרה לו בגופו ממש – אין שום צורך חינוכי להשאיר עליו את הצרעת הפרטית שלו. האמפתיה המוחלטת שלו וההשתתפות הכנה בכאב הזולת, היוו עבורו כפרה שלמה.

אהרן הכהן, אוהב השלום ורודף השלום, משאיר לנו מפתח מדהים לחיים: כשאנחנו נאטמים לסביבה, אנו נותרים חשופים ופגיעים. אך כשאנחנו פותחים את הלב, כשבאמת אכפת לנו מהקושי של הזולת ואנו מרשים לעצמנו להרגיש את הצער של האחר – אנחנו לא רק מעניקים לו תמיכה; אנו בעצם פורסים מעל עצמנו שכבת מגן, וחוסכים מעצמנו כאבים ומכאובים. 

[צבי שביט‎]

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשת "קרח".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"עצה טובה מבת הזוג"

האופוזיציה כנגד משה ואהרון הורכבה מכמה פלגים –  "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם". 

למרות שדתן ואבירם שייכים לשבט ראובן הם הצטרפו למחלוקת אודות הכהונה. חז"ל מזהים את דתן ואבירם כצמד, הפועל בעקביות כנגד הקב"ה ומשה. הם הצטרפו גם למחלוקות שאינן נוגעות אליהם על מנת ללבות את האש. בשיאה של המחלוקת מבקר אותם משה בכעס רב – "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה" (במדבר ט"ז, יב).  

אולם און בן פלת, שהצטרף לדתן ואבירם נעלם ושמו אינו מוזכר בהמשך הפרשה. האם זו העלמות מכוונת או שמא קיצר הכתוב? לשאלה זו התייחס הרמב"ן וזו לשונו: "ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת, ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם, על כן לא שלח אליו. והנה לא בא … ולא הושב שם, שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו".

משה קרא את המפה הפוליטית היטב. הוא הבין, שאון בן פלת נגרר אחר דתן ואבירם ולכן לא היה צורך לשלוח אליו הזמנה מיוחדת. במידה שדתן ואבירם ייענו בחיוב סביר להניח שאון יצטרף. הרמב"ן מביא גם את פרשנות חז"ל, שסברו שאון לא הצטרף למחלוקת בהתערבות אשתו. וכך מתארים חז"ל את השיחה שהתקיימה בין און לאשתו:

"מה אכפת לך? אי משה רב, אתה תלמיד; אי קורח רב, אתה תלמיד. אמר לה: ומה אעשה? כבר נמניתי עמהם בעצה ונשבעתי אתם, ואיני יכול לפרוש! אמרה לו: אני אצילך". (פסיקתא זוטרתא במדבר פרשת קרח קיד ע"ב)

טענתה המרכזית של אשת און, ששום תועלת לא תצמח לבעלה ממחלוקת זו. לאחר שהבינה שקשה לשכנעו משום חוסר הנעימות שגילה ביחס לדתן ואבירם היא השקתה אותו יין עד אשר נרדם, ועמדה בפתח ביתה פרועת ראש, כך שמי שהתקרב לבית כדי לקרוא לאון ופגש בה נבהל ונסוג לאחור. אשת און העמידה את בעלה במקומו הראוי. היא קלטה שהצטרפותו למחלוקת היא מתוך שיגעון גדלות, שכביכול מובטחת לו משרה או רווח. היא שיקפה לו את המציאות האמתית ואמרה לו בין כך ובין כך תישאר תלמיד. און בן פלת טעה בהערכה העצמית כלפי עצמו.

כל אדם מכוון את צעדיו על פי ההערכה העצמית שהוא נותן לעצמו, שבדרך כלל מתגבשת על פי חוויות של הצלחות וכישלונות. ההערכה העצמית מבוססת על השוואה סובייקטיבית של הפער בין הציפיות למידת הגשמתן במהלך חייו. כאשר האדם סבור, שאין פער גדול מדי בין יעדיו להישגיו, הערכתו העצמית תהיה יציבה ותוביל לאיזון רגשי. נכון שתהיה לו לאדם הערכה עצמית תקינה דהיינו שמידת ההערכה, שאדם רוכש כלפי עצמו תאפשר לו ביטחון עצמי ותחושת יציבות. אולם יכול אדם להיכשל בבחירת עבודה ומקצוע במידה ותהיה לו הערכה עצמית גבוהה מדי. אשתו של און זיהתה את הבעיה והעמידה את בעלה על מקומו . השיקוף לבן הזוג עלול לעורר מתחים אבל אם בן הזוג יהיה עניו וקשוב יוכל להרוויח ולהימנע ממבוכות מיותרות ביחס לעתידו המקצועי. נחישותה של אשת און כלפי בעלה הצילה את עתידו. ומחכמתה ניתן ללמוד גם על כוחה של עצה טובה במערכת הזוגית גם אם מדובר בדברים שקשה לשומעם. מספרים על מו"ר הרב עמיטל זצ"ל, שהגיע אליו חתן ואמר לו מגיע לך מזל טוב, מעכשיו תהיה מי שתכיר אותך כמו שאתה באמת – אשתך. טוב לאדם לקבל שיקוף מאשתו; כך יוכל להעריך את עצמו נכון יותר.

[צבי שביט‎]

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת חוקת, שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/LEpUY

צבי שביט
0505918412

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשת "חוקת".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"סמל השלום והאהבה בעם"

חשיבותו של השלום והאהבה בין אדם לחבירו, הביאה את חז"ל לשבח את אהרון, הכהן הגדול, על פעילותו הרבה בסילוק ריב ושנאה מבין אדם לחברו, ובהשכנת שלום בין איש לאשתו, נוסף ללימוד התורה להמוני עם ישראל ועבודתו במשכן.

בהשכנת השלום שלו, כמו בשיח ושיח שהיה לו עם בני אדם, היה אהרון הכהן אומר לזולת דברים שינעמו לו, כדי לרתק בכבלי אהבה גם שונאים משכבר הימים. ולכן מציינת התורה בפרשתינו, שכשמת אהרון לא היה האבל רק אבל של יחידים, או של רוב העם, אלא של העם כולו: "…וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל."

אכן, אפשר להבין לליבם. האיש היה אהוד על ההמונים. למרות רום מעלתו – שני להנהגה – מעורב היה עם הבריות, יורד אל אוהליהם, חי את חייהם ומלמדם, את האומנות החשובה ביותר לחיים מתוקנים: את אומנות הוויתור. וכאשר חז"ל מעלים על נס את דמותו, נעשה הדבר, כדי שנזדהה עמו ונתנהג כמוהו. ופירטו את מעשיו:

"שני בני אדם, שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרון וישב לו אצל אחד מהם אמר לו: בני, ראה! חברך מהו עושה מטרף את לבו (אכול צער) וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי! האיך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו(שהרגזתי אותו חינם)

הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה(כעס) מלבו. והולך אהרון ויושב אצל האחר ואומר לו כעניין הזה… כשפגשו זה בזה(שני היריבים מאתמול), גפפו ונשקו זה לזה".

בדרכו זו הפך אהרון לסמל השלום והאהבה בעם. הוא ראה במעשיו אלו את יעודו. מה פלא, כי זכה לכהונה, שמטרתה לכפר על עוונות בית ישראל ולשים שלום בינם לבין האלוקים. אהבתו את העם היתה אהבת אמת, מה פלא, כי העם השיב לו אהבה.

קורא השורות, השואף לגדולות, ואומר בליבו " מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי…." – והפעם למעשי אהרון – הוא יכול להגשים את פעליו של אהרון גם בין איש לאשתו, בין שכנים או קרובים וגם בביתו , שהרי אם גדול הוא השלום, עד שהתיר הקב"ה למחוק את שמו (בפרשת סוטה) כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, חשוב שיעשה זאת כל אחד מאתנו בביתו שלו. ובכך יכולים אנו ליישם את דרכו של אהרון לקדם את השלום באמצעות אמירות התואמות של הזולת — וזאת ללא הגבלה, כל יום וכל רגע.

[צבי שביט‎]

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH

צבי שביט
0505918412

[צבי שביט‎]