ממתק לשבת

[צבי שביט‎]

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת ויקה"פ, שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/9oOx5

צבי שביט
0505918412

[צבי שביט‎]

להצטרפות לקבוצת ווטסאפ לקבלת זמני השבת
https://chat.whatsapp.com/DRWATfCtpoDEZ5uuAiPQEm?mode=gi_t

צבי שביט
0505918412

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשת "ויקרא".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל הפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"ויקרא – קירוב והקרבה"

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם."

מה פשר המילה 'קרבן'? לקרב ולהתקרב.

את מי ולאן מקרבים? בשלב הראשון, הבעלים מקרבים את הבהמה שהקדישו כקרבן לבית המקדש, כדרישת הפסוק "אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'".

אין הבעלים רשאים לדרוש מהכוהנים לקחת מביתם את הבהמה ולהעלותה לבית המקדש, אלא הם בעצמם נדרשים להביא ולקרב בהמתם לבית ה'.

מדוע חשוב שהבעלים יביאו את הבהמה לבית המקדש? התיקון והכפרה על חטא נעשית ע"י העמל והיגיעה של החוטא, במוכנות שלו להתקרב לבית המקדש, בבחינת "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד" [אוהלו של משה קרוי כמו המשכן-המקדש "אוהל מועד" שבו מתוועדים ונפגשים עם משה והשכינה].

כאשר החוטא מגלה מוכנות להקריב, ולוותר על הנוחות שלו, ולשבור את שגרת חייו, וללכת לבית המקדש [דבר שהיה כרוך בעזיבת ביתו ופרנסתו במשך מספר ימים] – הוא מוכיח עד כמה רצונו להתקרב לבורא, חזק ואיתן. לכן התורה מדגישה בפסוק, את עניין הרצון של המקריב "לרצונו".

בתפיסה עמוקה יותר, הקרבן מקרב את החוטא לקב"ה, את הבן שסרח לאביו הרחום שבשמים. הנביא ישעיה (פרק נט, ב) אומר "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלה-יכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע".

החטא יוצר ניתוק ופירוד בין בן המלך למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. נמצא אפוא, שתפקידו המרכזי של הקרבן, לקרב ולאחד ולשקם מחדש את מערכת הקשרים בינינו לבין ה'.

מלבד קרבנות החובה, שמטרתם לכפר ולנקות את חטאים, היו גם קרבנות נדר ונדבה, שאדם מיוזמתו ו"מרצונו" החליט להקדיש בהמה כקרבן לבית המקדש. אף המניע לקרבנות הנדבה הינו רצון להוסיף ולהתקרב לבורא יתברך, גם אם לא חטא כנגדו בחטא כלשהו.

משל לבעל הקונה פרחים לאשתו, לא בשביל לפייס את אשתו בגלל מתח וריב שהיה ביניהם, אלא כדי להרבות אהבה ואחווה ביניהם [אחד מטעמי מצות משלוח מתנות – להרבות אהבה ורעות בין חברים, על אף שאין מתח ופירוד ביניהם].

🕎 בברכת - "שבת שלום ומבורך"  😊🌹💐🌹💐🌹💐🌹💐

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשת "צו" (שבת הגדול).

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל הפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"פרשת צו – צו וזירוז" 

למדנו מרש"י ש"אין 'צו' אלא לשון זירוז". מה טיבו של זירוז? מה מחדש רש"י בשם המדרש?

ממבט ראשון נראה שהצו הוא פקודה. הציווי לעשות דבר מסויים מגיע 'מלמעלה', או לפחות 'מבחוץ'. לכאורה, הפירוש הזה חל על ציוויי הקרבנות כשם שהוא חל גם על כל שאר המצוות (שהרי המילה "מצווה" גזורה מהשורש "צו"). אמנם, בספרי אנו מוצאים פירוש הפוך: "ר' יהודה בן בתירה אומר: אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר 'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו'. לפי דרכינו למדנו שאין מחזקים אלא המחוזקים, ואין מזרזים אלא למזורזים". (ספרי נשא פיסקא א')

ר' יהודה בן בתירה הופך את משמעותו של הצו. הרצון לקיים את המצוות נמצא אצלנו בפנים, וצריך רק לעורר אותו או לעודד אותו.

רבי קלונמוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה – כתב קונטרס על שם המדרש הזה, שנקרא "צו וזירוז" (נדפס בחלק האחרון של הספר 'הכשרת האברכים'). בספר זה, האדמו"ר מחזק אותנו להתגבר על הרצונות הזרים, המפריעים לנו למלא את רצוננו האמיתי – שהוא "עשה רצונך כרצונו". בגלל הרצונות הזרים הללו אנו מלאים ייסורים של החמצה, ותחושה כמעט תמידית של חיסרון. התחושה הזו תימשך כל עוד החיים ייוותרו ניסיון מתמיד לכפות את הנפש ולאסור את הרצון. אתה יכול אפילו להפסיק לרצות ברע, "…אבל גם בזה לא יצאת ידי חובתך לנפשך. רק את הצו והזירוז הזה שמע נא: תרפא את נפשך, ולא תסתפק בלעצור בעדה בלבד…" (צו וזירוז אות ד').

למחלה הזו לא תועיל תרופה חיצונית, כיון שזו בדיוק המחלה: כשל רצוני נרכש. רק מבפנים אפשר להתגבר עליה לגמרי: "…אבל ראשית כל העצות, ויסוד כל התחבולות היא שבעצמך תדרוש ותחפוץ לטכס לך עצה". "…גיבור החיל נעשה רק כשמרגיש במלחמה שאחריות נפשו או גם נפשות של אחרים עליו, ולא יועילו לו עצת ופקודת ראשיו לבדם, אם לא יטכס ולא יחדש גם בעצמו עצות איך להנצל מן הסכנה על פי הדרכים שלמדוהו".

עם התרופה אנו צריכים להסתכל למעלה ולהתפלל כדי לקבל זירוז, עידוד וכוחות להירפא, ולהצליח להוציא את הרצון לחירות.

[צבי שביט‎]

*מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת השבוע?*
*רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?*
מוזמנים להצטרף לקבוצה שקטה לקבלת *רעיון יומי לפרשת השבוע,* בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

צבי שביט
0505918412

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשת "שמיני".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"בשגרה ובחידוש"

"ויהי ביום השמיני…" (ויקרא ט',א')

רש"י וראב"ע חלוקים בשאלה על איזה יום מדובר בפסוק: לדעת רש"י, מדובר בראש חודש ניסן. לדבריו, לאחר שבמשך שבעת הימים הקודמים המשכן הוקם ופורק מדי יום, בא' בניסן הוא הוקם באופן סופי. לעומת זאת, לדעת ראב"ע מדובר בח' בניסן.

בין כך ובין כך, מדובר ביום חגיגי ומיוחד. הגמרא בגיטין ס ע"א מספרת, כי שמונה פרשיות נאמרו באותו יום, והגמרא בשבת פז ע"ב מוסיפה שיום זה נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לאכילת קודשים וכו'.

למרות ייחודיות היום אותה תיארנו, אין ספק שגולת הכותרת של היום הייתה ירידת האש והשכינה מן השמים בפעם הראשונה. היה זה, אם כן, יום של חידוש וראשוניות, שסימל פתיחת פרק חדש בחיי עם ישראל!

אולם מצד שני, ניתן לדבר גם על פן הפוך הקיים באותו יום, שהרי בו החלה העבודה השגרתית במשכן; אותה עבודה יום-יומית, מלאה הלכות יבשות וחסרת אופי חגיגי ומיוחד. אחד הביטויים ל'שינוי' שעבר על עבודת המשכן ביום הקמתו, מצוי בעובדה שבמשך שבעת הימים שימש משה ככהן וכרב ואילו מהיום השמיני והלאה נכנסו אהרן ובניו לתפקיד. בהתאם לכך, הגמרא בעבודה זרה לד ע"א מסבירה, שבמשך שבעת הימים לבש משה בגדי לבן ולא בגדי כהונה, ורש"י על אתר מנמק זאת בכך שבגדי הכהונה נועדו לכוהנים ואילו משה "היה זר אצלן ועל פי הדיבור שימש". אמנם תוספות חולקים ומסבירים שהסיבה לבגדי הלבן של משה היתה שהבגדים טרם התקדשו, אולם ברור שגם הם מסכימים ששימושו של משה ככהן היה אירוע מיוחד,  שאינו מתאים לחיי השגרה של המקדש שהתחילו ביום השמיני.

לעובדה שבמשך שבעת ימי המילואים שימש במקדש נביא ולא כהן, יש משמעות רבה. הנבואה מסמלת את החידוש והראשוניות. קבלת נבואה היא אירוע מיוחד ונשגב, מלא רוחניות ואילו הכהונה היא תפקיד של שגרה ועבודה יומיומית. הכהנים מבצעים מדי יום אותן פעולות בדיוק והם צריכים להקפיד על פרטי פרטים של הלכות יבשות. זו גם הסיבה שהכהונה, בניגוד לנבואה, עוברת מאב לבן: חלק מהשגרה שבכהונה הוא שהבן נכנס במקום אביו, דבר המבטא אלמנט של רציפות.

מובן מאליו, שהשגרתיות הקיימת בעבודת הכהנים יוצרת חשש מסוים: שמא מרוב פרטים והלכות יבשות יאבדו הכהנים את החיות ואת הראשוניות?

נדמה, שתגובת התורה לבעיה זו היא חד-משמעית: אסור לעבודת ה' שתהיה "מצוות אנשים מלומדה"; אסור להתייחס אליה כאל דבר שגרתי ויומיומי, למרות היותה נדמית ככזו כלפי חוץ! הן העבודה במקדש והן עבודת ה' האישית של כל יהודי, צריכות לכלול את שני המרכיבים: את הכהונה ואת הנבואה. מחד, יש להקפיד על קוצו של יו"ד ואין לסטות במאומה מן ההלכה היבשה על פרטיה; אך מאידך, יש לעבוד את ה' מתוך חיות ורוחניות ולחפש כל הזמן את הדרך להתקדם ולחדש.

לפי דברינו, עבודת משה בשבעת ימי המילואים נועדה להקרין על כל העבודה שתיעשה במקדש מכאן ולהבא. ייתכן, שזהו הרעיון העומד בבסיסה של השיטה הגורסת שמשה עבד במשכן במשך כל ארבעים השנים שהיו ישראל במדבר (זבחים קא ע"ב). רעיון זה, של שילוב הראשוניות והחדשנות בתוך חיי יום-יום מלאי עבודות קבועות וידועות מראש – חשוב מאד לגבינו ולהרבות תלמידי הישיבה שהם מלאי שגרה ועבודה יומיומית, מוטל עלינו לחפש כל העת את החידוש והשינוי מחד, בלי לסטות במאומה מפרטי ההלכות היבשות מאידך. על כל אחד מאתנו לחפש את הנביא בתוך עבודת הכהונה!

🕎 בברכת - "שבת שלום ומבורכת"  😊🌹💐🌹💐🌹💐🌹💐

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשיות "תזריע-מצורע".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"זכרון ו.. עצמאות"

בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.

בפרשיות השבוע העוסקות בטומאה וטהרה, ישנם כמה טומאות המעוררות תמיהה. טמא מת וטומאת יולדת. מדוע אדם שהלך לבית עולמו כדרך כל הארץ מטמא בטומאה החמורה ביותר? הרי זה סוף כל האדם? מדוע יש צורך להתרחק מהאדם בדיוק ברגע שאינו יכול להשפיע או להזיק? וביולדת הדבר תמוה שבעתיים, ברגעים השמחים ביותר של הבאת חיים חדשים לעולם, מדוע האשה נטמאת?

ישנו מכנה משותף בין הרגע בו התינוק יוצא לאויר העולם, לבין הרגע בו הוא עוזב לאחרים חילו. בזמנים אלו רצף החיים השוטפים נבלם. החיים נעצרים ומשהו גדול מעבר לתפיסתינו קורה לנו או לקרובינו. מי נפח בתינוק זה נשמה, ומי נוטל אותה כש...? כדי לאזן תחושות אלו האדם עלול לטמא את שכלו, במחשבות שונות ומשונות. ברגעי הלידה האשה עלולה להרגיש בעלות על ילדה הטרי, הוא יצא מרחמה, נוצר בתוכה, והוא ממש שלה. ומאידך גיסא, בעת פטירת אדם מן העולם עלול האדם לשקוע בחדלון, העולם נגמר, מת. אין המשך אז בשביל מה לחיות?

וכדי למנוע תחושת עצמאות מופרזת זו, ותחושות חידלון אלו, התורה גזרה טומאת יולדת וטומאת מת והבאת קורבנות לבית המקדש בסוף תהליך הטהרה. כדי להזכיר לנו שיש מנהיג לבריה, הוא נתן לנו את העצמאות להביא לעולם חיים חדשים, אך הוא זה שנופח חיים באותו תינוק. הוא נתן לנו את הכח לשוב, להפריח את השממה, להשיב את האובדים והנידחים הנה, ולהתחיל את הצמיחה מראשיתה. והוא גם מי שנוטל את נשמת האדם בסוף חייו, הוא זה שאסף לחיקו את הנופלים שאיבדו את חייהם למענינו, ונהרגו על קידוש השם.

יום הזכרון ויום העצמאות יום אחד הם. אלו ימי הלידה, והמוות. השמחה הגדולה, והעצב העמוק. אך מקור אחד להם.

"מי שיש לו עולם אחד, אפשר ליטול ממנו את השמחה, אך מי שיש לו שני עולמות – יש לו קשיים אך אי אפשר ליטול ממנו את החיים. ומה יותר שמח מהידיעה הברורה: מה ניתן לעשות פה, כדי לזכות אותם שם. יש קשר בין שני העולמות, אנחנו מפה יכולים לתרום להם שם, והם משם פועלים למענינו"

🕎 בברכת - "שבת שלום ומבורכת וחודש טוב"  😊🌹💐🌹💐🌹💐🌹💐

[צבי שביט‎]

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשיות אחרי מות - קדושים, שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/V2Px5

צבי שביט
0505918412

[צבי שביט‎]

פרחים לשבת.🌹🩷🪴💕🪷🌿🌳🌷 פרשות אחרי מות  קדושים. בפרשת קדושים נמצא פסוק  שכולנו זוכרים בע"פ. שאומר: מה הוא יסוד החיים.

"ואהבת לרעך כמוך...אני ה""

5 מילים שמגלות לנו סוד גדול!!! במיוחד במילים "כמוך אני ה"..

בורא עולם מכריז: ***כמו שאתה אוהב את חברך... כך אני אוהַב / אוהֵב אותך.***

שנזכה.👍🌅🌹💕🪷🌷אמן.

 נתפלל ונחזק את חיילינו הנמצאים בכל אתר ואתר.

 יהי רצון שהקב"ה ידבר ויכניע את אויבינו תחת רגלי חיילנו.

שבת שלום🌹🇮🇱👍🪴💕🪷🌿🌳🩷🇮🇱

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשיות "אחרי מות - קדושים".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"פיתוח האישיות במדבר"

מסלול האימונים שנמתח שם במדבר סיני עד לתוככי מדינת היעד בכנען, היא ארץ ישראל, נועד לחזק את שרירי אישיותו של כל בן ישראל, לפתח בו רוח אנושית חסונה ולבנות בקרבו תודעה מושלמת ויוצרת. הנה מה שרצו מהם – מאיתנו: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו. כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו".

תרבות מצרים של אז היתה המובילה בין תרבויות עמי קדם. המדע והאומנות, השירה והפולחן, המתירנות המינית והעבדות פרחו להישגים מרשימים, והשפיעו על כל חיי המזרח התיכון. ברור, שההשפעה על העבדים העבריים במשך 210 שנים, היתה מוחצת וחדרה לרקמות אישיותם ועיצבה אותם בדמותה ובצלמה. ואילו בקצה המדבר שכנה כנען. אף היא ארץ מפותחת שחוקים לה, מנהגים ומשפטים ותרבות ומדע וקידמה.. וחוסר מוסר משווע שמהול במתירנות לעילא.

באקלים רוחני זה הציבו הפסוקים אתגר כבד. הם דרשו מהעם להכריז מלחמת תרבות טוטלית, כשחודה מכוון נגד… לב עצמם. הם תבעו מכל בן ישראל, לנקות את אורוות נפשו מן הפסולת של תרבויות המזרח, ששלטו בכל, גם בתודעתם ובלבם.

היתה זו משימה קשה. היה עליהם להתחיל לחשוב מחדש ובמושגים שונים בתכלית. להתחיל להרגיש מחדש בצורה הפוכה ממה שהיה מקובל. הם חוייבו ללמוד לשלוט בחושניות ולכוונה כראוי, לגבור על הפיתוי ולרסנו. היו אלו אימוני נפש מפרכים. מירוץ מכשולים עייף ומייגע על פני מסלול ארוך באורך 40 שנה (למעשה, מסלול ארוך כאורך חייו של האדם). מסלול, שאמנם הצמיח, בסופו של דבר, אישיות חדשה, מאוזנת יותר וחדורת שמחה. אולם, בניית האלטרנטיבה בלב, המטמורפוזה הרוחנית הזאת היא מן המשימות הקשות, שהוצבו אי פעם בפני רוחו של אדם.

המדרש מציג בתמצית את כל מה שהיה בכנען ובמצרים. מסתבר ממנו, שאביריה של המתירנות בדורנו לא חידשו דבר. הקדמונים ידעו גם ידעו, איך "לחיות". אולם נגדה ורק נגדה הכריזה התורה מלחמת חורמה במילים חריפות ביותר שבאוצר לשונה הנקי. משום שמתירנות זו הובילה את עמי קדם לאבדן הרגישות המוסרית, לניוון המצפון, לטשטוש מושגים, לערבוב תחומי טוב ורע, לקהות חושים, לאי התחשבות בזולת – ואלה מובילים כפרוזדור אפל לחוסר רחמים ולאלימות ברוטלית וכו' .

אולם, מאידך גיסא, קובע המדרש בבהירות: "לבנות בניינים כמותם ולנטוע נטיעות כמותם".

זו, איפוא, הנוסחה. היצירה האנושית בתחום הטכנולוגיה וההתפתחות המדעית, התורמת לרווחת האדם – מתקבלת בברכה. בתחומים אלו, יהיה קיים שיתוף פעולה מלא ויוצר, בין עם ישראל ועמי העולם. כמותם – אומר המדרש. כמותם בכל מבנה החיים החיצוניים. כמותם בחרושת, במסחר, במחקר, באירגון מסגרות החיים וכו'. אך לא כמותם בתכני החיים עצמם, בהשקפה עליהם ובמטרותיהם. כי אפשר וצריך להפריד בין השניים, בין הקידמה הטכנולוגית-מדעית לבין קביעת עמדה כלפיהם. התפתחות הטכניקה והמדע הינה ניטרלית, אינה טובה ואינה רעה. המטוס, למשל, יכול לשמש בו זמנית להברחת הרואין ולהצלת חולה אנוש, המוטס לטוב שבמרכזים הרפואיים.

ועל כן, פתוח העולם כולו בפני העברי. אך הוא יטביע עליו את חותם מוסרו הבריא והחמור. המוסר, שרכש באותן שנות אימונים במדבר. אכן, בגישה לחיים ולעולם, הוא ידחה את התערובת הזרה וההשפעה התרבותית הנוגדת. אולם הוא ישתתף יחד עם כל העמים בקידום החומרי של האנושות.

איזון זה, הוא ששמר עליו כיחידה לאומית נפרדת בפני עצמה. בעוד שמתרבויות המזרח הגדולות, נותרו רק פירמידות וחרסים, עדים אילמים ל-"תפארת" העבר.

🕎 בברכת - "שבת שלום ומבורכת"  😊🌹💐🌹💐🌹💐🌹💐

[צבי שביט‎]

🍬✨ ממתק ✨🍬 

לפרשת השבוע, פרשיות "אמור".

🌹 מוקדש - לעילוי נשמת  אבי מארי יוסף בן שלום ז"ל ולכל החולים והפצועים ולברכה והצלחת עם ישראל אמ"ן 🙏🌹

🔸️"ספירת העומר – הכנה והתעלות"

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה"(ויקרא כ"ג)

אנו נמצאים כרגע באמצע ספירת העומר. בימים אלו מצוייה באסוציאציה ראשונה תודעה כללית של אבילות, אבל זהו היבט שולי של התפתחות היסטורית, ימים אלו מעיקרם ועודם ימים בעל אופי חיובי.

אופי חיובי זה הוא בעל אופי כפול- מצד אחד הפן של הקשר שבין פסח לשבועות, וקשר זה נמצא הן בתקופת יציאת מצרים והן בהווה. שכן, הצד השווה שבהם- שזוהי תקופת ציפייה, כמיהה, והתגעגעות לקראת יום קבלת התורה, כל מגמת יציאת מצרים הריהי קבלת התורה- "להיות לכם לאלוקים"!

ולזה היום הגדול והנפלא הזה מונים מתי הוא יגיע, וכך, הזוהר מקביל את ספירת הנידה  לימי ספירת העומר- כשם שהיא סופרת את ימי הפירוד בינה לבין אהוב ליבה ובמקביל גם את הקרבה המיוחלת כך גם בימי הספירה-כסיפה והשתוקקות עם צער התשוקה משמשים בערבוביה. זהו איפוא הפן הראשון בספירת העומר כתקופת מעבר מפסח לשבועות וזה כאמור מ-2 בחינות- המבט לאחור מימי הפסח, כמה התקדמנו מפסח, וההליכה קדימה למתן תורה עם מימד הכיסוף וההתקרבות בד בבד עם הרגשת הריחוק .

מצד שני יש לראות את ימים אלו לא רק כמעין תקופת מעבר וציפייה נטולת התהוות בהווה. זאת כנגד לאותם ימי המתנת הנידה ממתינה שהם ימים נטולי התפתחות ואין נפקא מינה בין יום אחד לרעהו. 

האם ניתן לומר שספירת העומר הם רק ימי הכנה?!רק כדי לעורר תשוקות וגעגועים? אין הדבר כך! אנו יודעים  שימי ספירת העומר אחר יציאת מצרים היו כרוכים בהיטהרות  מגלולי מצריים ורק בטהרת בני ישראל קיבלו את התורה.  מכאן אנו למדים גזירה שווה להיום- לא די בכיסופים למשהו חיצוני ויהא נשגב כלל שיהא בעוד אתה נשאר באותה סקלה! השאיפה עצמה משנה את האדם ואת שאיפותיו ורצונותיו גופם! מתוך הכיסופים למתן תורה ההווה עצמו משתנה! אין כאן כיסופים ריקים, לא פרודוקטיביים-יש כאן הווה שמחולל עתיד ואגב כך העתיד מחולל את ההווה ומרומם אותו!

ככל שהאדם יותר דבק במלכות שמים ראיית המחר שונה לחלוטין ,כיצד המחר הזה נתפס, שאיפותיו יותר רוחניות. ככל שהאדם דבק יותר בתורה בימים אלו ממילא הוא נכסף יותר לחג השבועות ואותו חג כבר נתפס אצלו בצורה רוחנית יותר. רעיון דומה מצוי אצל המקובלים שפירשו את שכל יום ושבוע של ימי הספירה הם מורה על עולם הספירות והתהוותו, אך התהוות זאת יכולה להתגלות בקרב כלל ישראל, ובכל אחד ואחד לפי הכנתו ועלייתו הרוחנית.

אנו נוטים לראות את אלול כחודש של תשובה וחשבון נפש לקראת ר"ה ויוה"כ אך מבחינה מסויימת יש להעביר זאת לימי ספירת העומר שכן ביוה"כ קיבלנו את התורה בפעם שנייה במעמד רציני של מחילה יחד עם זיכרון מתמיד של ריח החטא. אך מאידך- האמנם צריכים אנו דווקא חטא וכישלון חמור כדי להיעשות רציניים ולהכין עצמנו?!

ההכנה ראויה ואולי במידה מסויימת אף יותר דווקא כאן, במעמד חגיגי זה, במצב בו עם ישראל תמים וטהור, דווקא כאן במצב זה ראוייה הטהרה, ההכנה וההתעלות לתפוס מקום יותר משמעותי-לא לפספס את הנשגב! איך איפוא צריכים להיראות ימים אלו? צריכים הם להיות ימי התחזקות וגם ציפייה, הכנה קולקטיבית ואישית בדומה לימים הנוראים, ימי התחזקות וביטחון מחד וכניעה מאידך, ומתוך כך כל אחד מאיתנו יזכה להתעלות   בתורה עבודה וגמילות חסדים מתוך ציפייה שנזכה לחסדי ד'.

[צבי שביט‎]

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת אמור, שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/xniba

צבי שביט
0505918412